חוויות טרום פסטיבל עכו 2012 – טווס חמור ותפוז

clip_image002

פסטיבל עכו מהווה עבורי ציון דרך שנתי בענייני תיאטרון בכלל, ואחר בפרט. בשנים קודמות השקעתי זמן לא מבוטל בהתכוננות לפסטיבל ואף ריכזתי לעצמי חומר רקע לצורך בחירת ההצגות שאראה. השנה אני מגיע לא מוכן. לא מזמן חזרתי מחופשה ולא היה לי זמן להתכונן כלל.

בשנה שעברה פתחנו בהצגות טרום פסטיבל, מה שמכונה "גנרליות", והחוויה הייתה בהחלט טובה. אנחנו מחליטים ללכת גם השנה לטרום. ערב סוכות, הזמן מוגבל, אפשר לדחוס שלוש הצגות – לא יותר. אז איך בוחרים? בסופו של דבר אנחנו בוחרים בשתי הצגות של יוצרים שאנחנו מכירים. ההצגה השלישית היא זו שמשתבצת בזמן שנותר ולשמחתנו, בדיעבד, זוהי בחירה מצויינת.

הנה אנחנו בחצר הפסטיבל. חם, אפילו חם מאוד. בזמן שאני לוקח את הכרטיסים מהקופה גיל מאתר במפת גוגל את נקודת האיסוף להצגה הטווס מסילואן – מסעדת אוּרִי בּוּרִי. אני רוצה ללכת לאורי בורי דרך השוק של עכו, אבל במפה כתוב שהמסעדה נמצאת דווקא בצד הנגדי. מוזר, כנראה המסעדה נדדה צפונה. חם, כבר אמרתי? גם לח, לח מאוד. פותחים צעד והולכים, והולכים וכעבור כקילומטר מגלים שבמקום שצויין במפה אין אורי בורי. חוזרים כקילומטר לאורך החוף ומגיעים שטופי זיעה ברגע האחרון לנקודת המפגש. מסתבר שהקדמנו, שאר צופי ההצגה, ככל הנראה, עדיין מחפשים.

הטווס מסילואן

ההצגה הטווס מסילואן מתקיימת בבית פרטי באחת מסמטאות עכו העתיקה. המאבטח, השחקן דיויד בילנקה, מתדרך אותנו על רקע רעשי קידוח עזים שנשמעים מהבית שהוא גם אתר חפירות ארכיאולוגיות. בכניסה מנגן השחקן דורי אנגל באקורדיאון. בהמשך נפגוש אותו בתפקיד יורם – עורך דין ממולח וקשוח שמנסה לסדר לכולם את העניינים. האקורדיאון שמופיע מידי פעם בידיו מכתיב אוירה שמנסה לרכך את התמונה. מטרתו המרכזית היא לסלק את דיירי הבית הערביים ולקדש נדל"ן יהודי למהדרין. המשפחה הערבית שגרה בבית חווה קשיים רבים ומתחים פנימיים וחיצוניים. האם מנסה להחזיק את המשפחה שכל אחד בה מושך לכיוון שונה. הבן, השחקן ג'ורג' איסקנדר, מוגבל בשכלו. האב, גם הוא השחקן ג'ורג' איסקנדר, פגוע ברגלו מירי של חייל. הוא עוסק בנסיונות נואשים להוציא צוים לעכב את החפירות הארכיאולוגיות שמאיימות למוטט את ביתו עליו ועל משפחתו. הבנות מנהלות בקומה העליונה מכון יופי שנקרא הטווס מסילואן, ולשתיהן יש שאיפות שחורגות מתחום הסלון. בנוסף למשפחה אנו מוצאים בבית גם מתנחלת שיורם הבטיח לה שהיא תקבל תוך זמן קצר את הבית לידיה. בתחתית הבית אתר חפירות ובו ארכיאולוגית שלהוטה להוכיח שהבאר היא בעצם האמבטיה של בת-שבע. אם לא די בכך, מופיעה בבית גם בחורה בשם נעמה שבאה רק לצלם עבור סבתה את הבית שהיה פעם ביתה.

clip_image004

ההתרחשויות בהצגה הטווס מסילואן הן פרי דימיונה של המחזאית עלמה גניהר, אך הן יוצרות רושם מעט דוקומנטרי. אנחנו יושבים בתחתית בית ערבי בשכונת סילואן הירושלמית שנדדה לעכו לצורך ההצגה. כל מה שקורה בהחלט אפשרי ואפילו מעורר אסוציאציות. בהמשך אנחנו מתארחים בסלון שבקומה השניה. חלק מההדיאלוגים הם בעברית וחלקם בערבית. המתנחלת מדווחת ליורם על כל המתרחש בעברית, וכך אנחנו מקבלים את התרגום כחלק מההצגה. פתרון מאוד יפה ויצירתי לבעיית הדו-לשוניות. האחות הבכירה אימאן מנהלת את מכון היופי שהוא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה. אחותה הצעירה, יסמין, רוצה לברוח לפריז. באחד הקטעים המסעירים ביותר בהצגה פושטת אימאן את התלבושת הערבית המסורתית ופוצחת בקטע ראפ שבו היא מביעה את תיסכולה ואת שאיפותיה. קטע זה הוא יצירת מופת בפני עצמה מכל ההיבטים – כל הכבוד ליוצרים, לבמאים חן אלון וסיני פתר ויותר מכך לשחקנית המדהימה סמירה סריה. ברגע שנכנסת אחותה לחדר, היא שבה מייד לתפקיד האחראית ולמלבושיה המגבילים. לקראת סיום ההצגה אנו יוצאים בעקבות יורם והאקורדיון אל המדרגות הצופות אל העיר העתיקה של עכו. כאן מתאר יורם את חזון השינוי שייעשה בסילואן. המכשול היחיד שמעכב אותו מעט בדרך אל המטרה הוא התושבים שגרים באותם בתים. הוא כבר ידאג לסלק את כולם. אחד הכלים שעומדים לרשותו הוא הארכיאולוגיה, או – ליתר דיוק, ארכיאולוגית שחותרת לחקור את האמת ההיסטורית ולכן איננה מוכנה להתחייב שאכן הוכיחה את טענתה. מטרתה מדעית טהורה ולפתע אני נזכר במרצה לארכיאולוגיה, מאיר הולצמן, שעורך חפירות ארכיאולוגיות לגילוי "המצד הנעלם" ממש בתוך כרמי הזיתים של ישוב ערבי בספר התחתית של תל-אביב מאת רון ברקאי שקראתי לאחרונה. אני מביט אל בתי העיר העתיקה וחומותיה והאסוציאציות שלי נודדות אל מקומות אחרים שאוכלוסייתם כבר הוחלפה.

שחקנים יוצרים: אורטל אבנעים, ג'ורג' איסקנדר, דורי אנגל, דיויד בילנקה, רימא ג׳ואברה, סמירה סרייה, פביאנה מיוחס, שרון אינגריד שטרק
מחזאית: עלמה גניהר
בימאים: חן אלון, סיני פתר
מעצב תפאורה ותלבושות: אשרף חנא
מוסיקה: שוש ריזמן
תאורה: עמיחי אלהרר
מפיקה: שחר נאמן

מתקדמים בסימטאות עכו לכיוון גני הפסטיבל לראות את ההצגה קיגלר. בתפקיד קיגלר – דוד קיגלר, ועל זה בדיוק הוא מדבר במונולוג הפתיחה. הניחוח החנוך לויני מודגש מאוד ואינני מצליח להבין, לפחות בינתיים, אם זו מחווה או פארודיה. מה שלא יהיה, המחזאי והבמאי – עודד ליפשיץ – ליהק להצגתו שחקנים בעלי מוניטין מובהק. בדרך כלל הצגות הפסטיבל הן המגרש של יוצרים חדשים ואלמונים המנסים להמציא תיאטרון אחר. עוד אני תוהה ואני נזכר שראיתי בגני הפסטיבל את עודד קוטלר יחד עם עודד לפשיץ. עכשיו הבנתי, זוהי בעצם הפקה של תיאטרון אנסמבל הרצליה. השחקנים, כאמור, מעולים כל אחת ואחד בתורו, אבל ההצגה איכשהו לא מתעוררת. נראה כאילו משהו בקצב השתבש. ככה זה כשבוחרים לבוא לחזרה הגנרלית – ההצגה עדיין בשלבי בישול אחרונים וזוהי טבילת הקהל הראשונה שלה. מהכירי עבודות קודמות של עודד ליפשיץ, אני מניח שאלה שראו הצגות מאוחרות יותר קיבלו חוויה קצבית יותר. לקראת מחצית ההצגה מופיע הפיתול הראשון בעלילה ומקפיץ את ההצגה. אלברט כהן מציג דמות מפתיעה שטורפת את הקלפים. מרגע זה העלילה עוברת פיתול אחר פיתול ועולה מדרגה אחר מדרגה. השחקנית שמרשימה אותי במיוחד היא פלורנס בלוך שמפציעה כל פעם אל הבמה ברפליקה קצרה מלווה בכמויות עצומות של סבטקסט בשפת פנים וגוף – ענקית.

נראה לי שהמחזה, ראוי ככל שיהיה, איננו מספיק "אחר" כדי לענות על הקריטריונים לזכיה בפסטיבל עכו. לעניות דעתי, עדיף היה לתיאטרון אנסמבל הרצליה להעלות את ההצגה על במתו בלי לבקר בדרך בעכו.

מאת ובבימוי: עודד ליפשיץ
במה ותלבושות: אנה זיו
תאורה: עומר שיזף
מוסיקה מקורית: דודי זבה
משתתפים: דוד קיגלר, רחל דובסון, פלורנס בלוך, יוסי טולדו, דינה בליי, אלברט כהן

חמור אוכל תפוז

clip_image005

אין זמן. ההצגה הבאה היא חמור אוכל תפוז. לא בחרנו בהצגה זו, היא פשוט התאימה לנו מבחינת לוח הזמנים. בדיעבד, לוח הזמנים פעל הפעם לטובתנו. סאטירה דוקומנטרית מעולה. חבורה של יוצרים מוכשרים מלווים את סיפורה של המחזאית והבמאית יעל טל לאורך מסלול הסטראוטיפים שגודלנו עליהם במערכת החינוך ובשלל טקסים ממלכתיים מהקמת המדינה ולאורך כל הדרך. אני, שהייתי גם בימים ההם, ומכיר היטב גם את ימינו אלה במערכת החינוך, מוצא את עצמי לא פעם מופתע מפרשנויות חדשות שהוצמדו לדברים מוכרים. כל מיני אמירות ושירים שהוטבעו במוחנו כאילו הן האמת הלאומית המוחלטת, מקבלים גוון חדש. אנו צוחקים ללא הרף ומתקשים לקלוט את האבסורדים בזמן אמת. הרבה דברים שמתרחשים במהלך ההצגה מתעוררים במחשבתי מאוחר יותר. בזמן ההצגה פשוט אין זמן לעכל הכל. הופתעתי לגלות שילדי, שבקיאים היטב בשירים מכל התקופות, אינם מכירים את השיר "אחרי השקיעה בשדה". השיר הושר בילדותי על ידי הילדה בת העשר נעמי לוי, כשמאחוריה מלווים אותה מקהלת צדיקוב וארבע מאות חיילי גולני. בילדותי התייחסתי אל השיר כלכל שירי העזוז וגבורה שהוצמדו לאירועים ממלכתיים צבאיים. כלומר – לא ניסיתי להתעמק במילים. רק בשלב מאוחר יותר עלו בי מחשבות על משמעויות סמויות שללא ספק לא אליהן כיוונה הפיזמונאית נעמי שמר. בהצגה חמור אוכל תפוז לקחו את השיר למקום שונה לחלוטין, מה שמוכיח שאין גבול לאבסורדים שמשתרבבים כל כך בקלות לחיינו. מאז ההצגה חשבתי לא פעם על ארבע מאות החיילים המאובקים ששרים לילדה קטנה שדרכה אבדה בלילה "הטנק שלך ואת שלנו" אחרי השקיעה בשדה.

אני מקווה לזכות לחוות הצגה זאת גם מחוץ לגבולות הפסטיבל ואני מניח שזה אכן יקרה.

כתיבה ובימוי: יעל טל
טקסטים: מתוך "הסיפור על הילד הטוב": מארק טווין.
מוסיקה: נעמה רדלר
מבצעים, יוצרים: ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדלר, נטע שפיגלמן
דרמטורגיה: דנה אתגר
עיצוב תלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוה במה: שאול אפרת
עיצוב תאורה: נדב ברנע
הפקה: גוני שוהם

זהו. מספיק. עברנו יום של טרום פסטיבל עם חוויות ממש טובות. כשאני הולך לפסטיבלי תיאטרון ניסיוני בעכו ובאוניברסיטת תל-אביב, אני מוכן נפשית למפחי נפש, לרוב הם גם מגיעים. קשה מאוד לקלוע אל ההצגות שיקסמו לי. הפעם קלענו היטב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: