חוויות פסטיבל עכו 2012 – פוליו בבית הספר

imageביקור שני בפסטיבל, הפעם עם אשתי שתחיה. מחליטים להגיע מוקדם ככל האפשר, לפני שאוטמים את עכו בפני מכוניות, ובשעה שלוש אחר הצהריים אנחנו כבר חונים במגרש החניה ממש בפתח הפסטיבל. בשלוש וחצי מתחילה ההצגה אנו בונים פה נמל. היוצרים מתארים את זה כ"מופע – דיבור בידורי" ואכן זה מופע, הרבה דיבור הרבה בידור הרבה מאוד תפאורה ולא כל כך תיאטרון. אין ספק שהאירוע מתאים להגדרת ה"אחר". האנשים על הבמה מרבים בדיבור שאיננו דיאלוג או מונולוג תוך כדי התעסקות מאוד מסיבית עם התפאורה. רק אחד מבין השלושה, רז וינר, הוא שחקן. השניים האחרים לא בדיוק משחקים, אלא מגלגלים מילים תוך ביצוע תנועות קצביות שלא בהכרח מביעות את מה שאומרות המילים. נראה כאילו הבמאי, אותו רז וינר, לא כל כך מצליח להשתלט על צמד פרפורמרים מתחום אחר שמנסים לעשות משהו שונה. בדיעבד אני מגלה שהם צמד היפ-הופ שעוסק בעוד מספר תחומים שמשלבים תנועה קצבית עם טקסטים ולחנים מקוריים. יש פה ושם קטעים שעשויים היטב וממש מצחיקים, כמו טקס הנחת אבן הפינה. לעומתם לא חסרים קטעים מאולצים שניתן היה לחסוך בהם. הכתיבה מאוד מעניינת, מחוכמת ומתחכמת באמצעות הרבה משחקי מילים וכפל משמעות, וגם כאן הרמה איננה אחידה. חלק מהנאמר ומושר ממש שנון ומצחיק, אך הוא מדולל במשפטים שמנסים להיות כאלה ללא הצלחה. הקהל סביבי, על כל פנים, צוחק ללא הרף בהנאה ניכרת. בדיעבד אני יודע שהאירוע זכה בפרס על הכתיבה, כך שכרגיל… אולי זה רק אני.

יוצאים לשוטט בחצרות הפסטיבל, שותים קפה סביר עם מאפה נסבל בבית קפה קטן ברחוב החומוסיות וממשיכים להצגה הבאה.

ההצגה פוליו מתקיימת בתוך כתלי בית הספר אל-מנארה הצמוד לפתח הפסטיבל. מתכנסים בחצר בית הספר ומקבלים דף מידע שבפתחו מבחן בהבנת הנקרא. קטע שנושאו פוליו מספר שמדובר בזיהום נגיפי ואחריו שאלות לבחינת הבנת הנקרא. אנחנו מובלים כקבוצה פנימה – למקום בו מתקיימת ההתרחשות. הצגה מאוד חוויתית. אנחנו נמצאים ברחבה פנימית בבית הספר ויושבים על כסאות בית ספר. הכל מסביב מאוד מוכר – חומרי לימוד מסוגים שונים עוטפים אותנו מכל עבר בערבוביה מסודרת ומקנים לנו את התחושה הבהולה של בית ספר שקופצים בו מנושא לנושא בקצב מערכת השעות.

כניסה די מפתיעה שמראה לנו שהכל אפשרי כל עוד הוא תָּחוּם במסגרת שמישהו הכתיב. האירוע משובץ בהרבה טקסים מהסוג שכולנו מכירים. כל נסיון לצאת מהמסגרת מובל בסופו של דבר פנימה אל העדר האחיד. ובכל זאת כל הזמן נפרצות גדרות. היוצרים מעמיסים עלינו מחוויותיהם שנגררות ללא הרף לתוך חוויותינו. כל מי שעבר במערכת החינוך מכיר את הנוקשות של השמירה על התלם האחיד שמא תאבד השליטה. והיא אובדת – וחוזרת. ההצגה משלבת מילים עם צלילים מסוגים שונים, שירה קבצתית והטחת כסאות במעקות בקצב מתוזמן היטב. בלגן נשלט – מסגרת נוקשה ומבולגנת. הילדים שרים בערבית "באנו חושך לגרש" והעתקת המקום, השפה והמסרים הנלווים יוצרים תחושה מסוג אחר. ולרגע אני אחד הילדים שם – ואני מתרגש… שמח… מבוהל – אני חלק מההתרחשות שמקיפה אותי מכל עבר.

צילום: דורית דרורי המחזאית הילה גולן חוקרת את חוויות בית הספר שלה – מה היה, מה נשאר וכיצד נראות אותן חוויות דרך מסננת השנים. השחקנים היוצרים ניבה דלומי ואריאל ניל לוי הם כל הסביבה האנושית. שניהם עוברים בוירטואוזיות מדהימה בין דמויותיהם והתהפוכות שכל אחת מהן עוברת הלוך ושוב בכיוונים שונים בתכיפות מטרידה. הכל קורה מאוד מהר, חוויה רודפת חוויה ואנחנו מתוודעים גם אל הוריהם שנוטלים חלק בהצגה. ההורים הם ההורים – הם אינם שחקנים – הם חלק מהעניין עצמו. אני – שיושב בקהל על כסא בית ספר מרגיש לרגע כתלמיד ומייד הופך להורה – הורה של ילדי, הורה של עצמי, תלמיד של המערכת, זה שצועד בשורת המקהלה נטולת הזהות וזה שמנסה לצאת מהכלים ומוּשב אל השורה. יש הרבה להגיד על מה שקורה אך העיקר איננו המילים אלא החוויה.

יוצאים. קשה לנו בעצם לעזוב את מתחם בית הספר. אנחנו נכנסים להציץ אל אחת הכיתות. ילד, שהשתתף בהצגה בתפקיד עצמו כחלק מהמקהלה, פונה אלינו ואנו מנהלים שיחה. הוא תלמיד באחת מכיתות היסוד. העברית איננה שפתו והוא מתקשה להביע את עצמו בפנינו. אני מתבייש שאינני שולט בשפתו לפחות ברמה בה הוא שולט בשפתי. אנחנו פוסעים אל מחוץ לבית הספר ואני עדיין חנוק מהתרגשות. אין לי מושג למה, אבל אני מאוד מאוד מרוגש.

אני שולח לליבי מסרון: כרגע יצאנו מההצגה הטובה ביותר שראיתי בעכו. ראיתי בעכו הרבה מאוד הצגות, חלקן ממש מעולות, חלקן מאוד מרגשות, אך לא הייתה הצגה שנגעה בי כל-כך עד כה, ובאופן תמוה – אין לי מושג למה.

אני הולך מהורהר לכיוון המכונית. לפני ההצגה דיברנו על כך שנשוב למתחם הפסטיבל לראות אירועי חוצות. אשתי שתחיה שואלת אם איננו חוזרים פנימה. אני די מופתע, עדיין שרוי בתוך ההצגה. חוזר למציאות ואומר שאני מעדיף שזו תהיה מבחינתי החוויה שחותמת את הפסטיבל עבורי. שתחייה מסכימה איתי בשתיקה. היא מכירה אותי. מאוחר יותר תאמר שהיא אוהבת לראות איך אני מתרגש כשאני שוקע לחוויות שאינן בהכרח שלי. כזה אני – מתרגש.

החוויה של אשתי שונה. גם היא מציינת את ההצגה כמעולה, אך כמורה שבית הספר הוא חלק ממציאות חייה יום-יום גם בימינו, זוית הראיה שלה אחרת. היא הרבה יותר רציונלית ומפוכחת. ההצגה איננה מציגה רק את החוויות והזיכרונות הפרטיים של יוצריה ושל מערכת החינוך. זוהי בבואה של חברה שנשקפת דרך המסגרת של בית הספר. אז למה קוראים להצגה בשם פוליו? כשנתקלתי בשם ההצגה שאלתי את עצמי אם מדובר בשיתוק ילדים. כך נקראה המחלה בילדותי. אינני יודע עדיין אם לכך כיוונו היוצרים. בני השנתון שלי, שבו כמעט בכל כיתת לימוד היה לפחות ילד אחד שלקה בשיתוק ילדים, מתרגמים במוחם את הביטוי פוליו לשיתוק ילדים. אני מניח שהיום, לאחר שהמחלה מוגרה, מעטים מכירים בכלל את שמה. תהיה אשר תהיה כוונת היוצרים, אין ספק שההצגה מפליאה להציג את מערכת החינוך, עמוסת הטקסים ה"מאחדים" שמגדירים את החשיבה הנכונה, כמערכת שעוסקת בשיתוק ילדים.

ההצגה פוליו היא המעולה בהצגות עכו שראיתי עד כה.

ההצגה מקובעת היטב במקום ובקבוצת אנשים שקשה יהיה לגייסם לביצוע נוסף במקום אחר, כך שנראה לי שמי שלא ראה – הפסיד. אני עדיין מקווה שההפקה תעלה את הצגה פעם נוספת באותו מקום, אולי בחופשת החנוכה הקרבה, למען אלה שהחמיצו. לאחר שפורסם ש פוליו" הוכתרה כהצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, סביר להניח שיהיו לא מעט אנשים שירצו לראות מה הפסידו.

בימוי וכתיבה: הילה גולן
משחק וכתיבה: ניבה דלומי, אריאל ניל לוי.
בהשתתפות: מיכאל גולן, עזרא דלומי, נאוה לוי
ועוד תלמידים, מורים ובני משפחה.
מפיקה: יערה קיפניס
עיצוב במה ותלבושות: תמר גינתי

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: