אשכבה – חנוך לוין בקאמרי

imageרון מספרת לי בהתלהבות שראתה את אשכבה של חנוך לוין ומזכירה לי בכך שאני לא. אני שואל את ליבי מתי אוכל לראות את ההצגה והיא מזדעקת בזעזוע על כך שטרם ראיתי. כעבור שעה כבר עומדים לרשותי כרטיסים לאחד הימים הקרובים. השבוע עמוס במיוחד בעבודה, אני חוזר כל יום אחרי עשר בלילה ואינני ישן מספיק – אני עייף, אבל לא מוותר. ליבי מספרת לנו שבתוכניית ההצגה נמצא המחזה בשלמותו. אני נזכר שבמהלך אריזת הספרים נתקלתי בתוכניה עבה במיוחד של הצגה שלא ראיתי. מזיז ארגזים וחושף את הארגז עם תוכניות התיאטרון – לא, התוכניה איננה כאן. לא נורא – נקנה בכניסה.

אשתי שתחיה ואני ברכבת מחיפה לקאמרי בתל-אביב. בספסל מאחור מתנהלת שיחה מביכה בעליבותה. אשה כועסת בקול רם על כך שלטענתה אבי בִּיתָהּ אמר שהיא נראית מכוערת וזקנה. אין ספק שהיא מעוניינת שכוווולם ישמעו את כל הפרטים, ולנו אין ברירה – שומעים.

אנחנו באכסדרת הקאמרי והכרטיסים כבר בידינו, רוצים לרכוש תוכניה, אך אין. כשהמסך נפתח חולפת לרוחב הבמה חסידה שמרמזת על חילופי העונות. את החסידה מוליכה דמות שחורה. אני כבר אוהב את התפאורה ועדיין לא ראיתי דבר. גם הבקתה של הזקן והזקנה בנויה מדמות אנוש ועוד מעט נגלה שגם בקתת החובש, עץ הערבה, הירח ואפילו הכרכרה והסוס הם תפאורה אנושית חיה ופעילה מאוד.

רקפת לוי עיצבה את התפאורה ואל התלבושות. התפאורה אנושית ולכן אין בעצם הפרדה בין התפאורה לבין התלבושות – זוהי מקשה אחת – תפאורה שהיא תלבושת שהיא תפאורה. עיצוב מדהים שמוביל את החוויה למקומות מאוד מעניינים. חילופי הזמנים מסומנים באמצעות מסך כוכבים, ירח שנישא בידי דמות שחורה וסימולים מעניינים נוספים.

ההצגה עוסקת במוות, אך לא רק בכך. האנשים בהצגה עלובים, קשי יום וחסרי תקווה כמו ברבים ממחזותיו של חנוך לוין, וכמו תמיד, גם כאן יש לדמויות מסויימות תקוות להזין בהן את חלומותיהן. ראינו אצל לוין לא מעט הצגות שסובבות סביב מוות, עליבות וחלומות חסרי סיכוי ובכל זאת, יש כאן משהו אחר. אינני יכול להצביע אותו משהו, אך הצגה זו שונה מהצגות העליבות האנושית האחרות שהתחילו לדמות זו לזו. החוויה שונה והאסוציאציות שהיא מעוררת שונות.

חנוך לוין כתב וביים את ההצגה ב 1999, בערוב ימיו, כאשר היה ברור לו שמותו קָרֵב. אך ההצגה איננה על מותו שלו, הוא נשען כאן על שלושה סיפורים קצרים של צ'כוב, ושלושתם עוסקים – מן הסתם – במוות. בין הסיפורים משלב חנוך לוין את הנסיעות בכרכרה מחלופקה לפופקה ובחזרה יחד עם הנוסעות והנוסעים מערי המחוז פְּז'וֹזִ’י וּשְׁצ'וֹצִ'י, וכן את שלושת הכרובים, והתוצאה היא משהו חדש, אחר ומעורר את דימיון לחשוב מחשבות קיומיות מעולם האסוציאציות הפרטי של הצופה.

imageהשחקן הותיק יוסף כרמון משחק את תפקיד הזקן כבר 13 שנים. השנה הוא כבר בן 80 ועדיין נושא את כל ההצגה על גבו. הזקן נמצא על הבמה כמעט לכל אורך ההצגה וחלק ניכר מהזמן הוא מספר את סיפורו במונולוגים ארוכים. יוסף כרמון מציג דמות שלמה ומרגשת. התפקיד כאילו נתפר עבורו, ואולי כך באמת היה, הרי אין שחקן שמזוהה עם חנוך לוין יותר ממנו. אני עדיין זוכר אותו ביעקובי וליידנטל 1972 כשלצידו אלברט כהן וזהרירה חריפאי בתפקיד רות שחש המכונה ביג תוכעס. מאז עד היום לא חדל יוסף כרמון להיות במרכז ההצגות של חנוך לוין.

רבקה גור מקסימה אותנו בתפקיד הזקנה שמתרוצצת ללא לאות ועובדת עד שמחלתה גוברת עליה. בתחילת ימי ההצגה היה התפקיד שייך לזהרירה חריפאי. אין ספק שרבקה גור היא היורשת המתאימה ביותר לתפקיד.

במהלך הנסיעות בין העיירות אנחנו מתוודעים לעגלון ששכל את בנו ואין לו עם מי לדבר על כך פרט לסוסו. יצחק חזקיה הוא העגלון ויוסי רחמני הוא הסוס שמבצע את אחד התפקדים הקשים בהצגה מבלי לומר מילה.

imageהכרכרה מובילה שתי זונות שחולקות בקולי קולות את מחשבותיהן, חוויותיהן וחלומן הגדול לפגוש את המיליארדר גַּסְפַּאצ'וֹ דֶה-בֶּלוֹ. פלורנס בלוך מפליאה לבטא את מאוויי הגברים לשחק עם הפִּשְׁפּוּשְׁקָלֶה בפּוּשְׁקָלֶה וגורפת מאיתנו גלי צחוק, יחד עם סיגלית פוקס שמתארת את זונות פריז שהכירה בדף הז'ורנאל שעטף דג. בדרך חזרה נוסעים באותה כרכרה שני שיכורים, גבי עמרני ואלון דהן. מדיבוריהם הצעקניים אנו מבינים שבילו עם אותן זונות שכבר הכרנו. ההתרחשויות במהלך הנסיעות מזכירות לי את החוויה שעברנו ברכבת בדרכנו לתיאטרון. החיים לפעמים גרוטסקיים לא פחות מדמיונו של המחזאי.

בין לבין אנו פוגשים סיפור מוות שלישי. סנדרה שונוולד היא משרתת שגבירתהּ שפכה מים רותחים על תינוקהּ. עוד סיפור נוגע ללב שנדד מסיפורו של צ'כוב אל המחזה ונפגש עם שאר הסיפורים בעיירה, בבקתתו של החובש ובמפגש עם שלושת הכרובים שמנסים לרומם את רוחו של התינוק עד שזה מפסיק לנשום. בסיום ההצגה החסידה חולפת לרוחב הבמה במסעה חזרה והמסך נסגר.

הצגה ססגונית, עצובה, מרגשת ומצחיקה שנוגעת בליטוף צורב בתחומי הכאב של החיים.

ההצגה מעוטרת במוסיקה מקורית של יוסי בן-נון ובשירתה של יעל צבי ששמענו לראשונה בהופעות של יוני רכטר ומאז אני מצפה לשמוע אותה עוד ועוד.

כפי שהזכרתי בתחילת הרשימה, אני מגיע אל ההצגה כאשר אני מותש משבוע עבודה עמוס במיוחד ומתקשה לשמור על עירנות. במהלך ההצגה אני נלחם לשמור על קשב, אך ראשי נוטה לנקר ואני כל הזמן מרגיש שפספסתי משהו.

למחרת בבוקר אני פותח את כל ארגזי הספרים ולבסוף מוצא בארגז שבתחתית העמודה האחרונה את התוכניה. אני כותב שורות אלה אחרי שקראתי את המחזה פעמיים וגיליתי שאכן פספסתי לא מעט. עכשיו אני אורב להזדמנות לראות את ההצגה פעם נוספת – להשלים את החוויה.

 

מאת חנוך לוין ובבימויו
תפאורה ותלבושות: רקפת לוי
מוסיקה: יוסי בן-נון
תאורה: שי יהודאי
זמרת: יעל צבי
נגנים:
– יוסי בן-נון
– שמואל אלבז
– שוקי וולפוס
– אבנר יפעת

משתתפים
יוסף כרמון
רבקה גור
יצחק חזקיה
גבי עמרני
דרור קרן
דינה בליי
נדב אסולין
סנדרה שונוולד
פלורנס בלוך
סיגלית פוקס

:
אלון דהן
סיימון קריכלי
רומן קריכלי
יוסי רחמני
שי פיינברג
טל בן-בינה
שני טרייסמן
אירית בשן
רונית זלוטקין
נועה כהן שבתאי.

הוי, פשפושקלה,
לא לנצח תשחק בפוש'קלה,
יום אחד תרגיש חלוש'קלה,
יהיה מיחוש'קלה,
רופא ירביץ משמוש'קלה,
ימצא שם איזה גוש'קלה,
והמצב אנוש'קלה,
ולאחר-ייאוש'קלה,
ונשיקה למוש'קלה,
חיבוק לזוש'קלה,
והופ – סוף לקשקוש'קלה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: