געגועי לקיסינג'ר בתיאטרון הסטודיו בחיפה

אמש ראינו את אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה והערב אנחנו שבים להתייצב בסטודיו לראות את ההצגה געגועי לקיסינג'ר של אתגר קרת. ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל התיאטרונטו בשנת 1995 ומאז רצה כבר אלף פעמים. היום עולה בסטודיו ההצגה האלף ואחת ולדברי מהנל הסטודיו, יונתן שוורץ, זוהי ההצגה האחרונה בהחלט.

clip_image002אנחנו מגיעים אל הסטודיו כעשר דקות לפני תחילת ההצגה ומגלים שהאולם מלא מפה לפה. מצד אחד, משמח מאוד לראות שהסטודיו עולה על נתיב ההצלחה, מאידך – אנחנו נאלצים לשבת בשורה האחרונה ממש לפני קונסולת התאורה. אני מקווה שהסטודיו ימשיך למלא את האולם בכל הצגותיו ויאלץ אותנו להקדים אם ברצוננו לשבת במקומות החביבים עלינו ליד השולחן הסמוך לבמה. יהיה אשר יהיה – מחצית כרטיסית המנוי של הסטודיו כבר מנוקבת.

ההצגה עומדת להתחיל. אורות האולם מתעממים, אני מביט לאחור אל הקונסולה ומגלה מאחוריה את השחקן עמי סמולרצ'יק. "הבמה שם" אני אומר לו ונענה ב"היום אני עושה תאורה". מאוחר יותר נגלה שכל תאורת ההצגה היא שטף אור קבוע ולכן הוא יכול לעזוב מפעם לפעם את עמדת התאורה, לעלות לבמה ולשוב בזמן לעמעום האורות בין הקטעים.

השחקן אורי הוכמן מציג עשרה סיפורים שלוקטו מהספרים "געגועי לקיסינג'ר" ו"צינורות" של אתגר קרת. הוא ילד, הוא נער מתבגר, ושוב ילד – הסיפורים שכולנו מכירים היטב מקבלים צורה וקול מעניינים, לפעמים עם פיתולים שונים מאלה שדמיינתי כשקראתי, והכל משוֹבב ומעשיר את החוויה הזכורה לי מקריאת הספרים. בסיום הסיפורים הראשונים אני מוחא כף ועוצר בי כשאני מגלה שאני היחיד. קצת מוזר, הקהל איננו מוחא כפיים בין הסיפורים כאילו היו רצף אחד, למרות שהסיפורים נפרדים ואין ביניהם קשר. רק לאחר מספר סיפורים הקהל מתעורר למחוא כפיים בסיומי הסיפורים. בשיחה שלאחר ההצגה יאמר לנו אורי הוכמן שאנחנו קהל מצויין והוא נהנה להציג בפנינו את ההצגה האחרונה. הקטעים והמעברים מעוטרים במוסיקה בסגנון בלוז שנכתבה במיוחד להצגה על ידי ערן דינור שהיה פעם מוסיקאי תיאטרון מצליח והיום הוא מומחה לאפקטים מיוחדים בקולנע.

אני נהנה מאוד מההצגה, ממש כפי שנהניתי מקריאת הספרים. תפקידו של השחקן האורח עמי סמולרצ'יק מתמצה בעיקר בהמחשת דמויות המשנה בסיפורים במימיקה ובתנועה. הקריצות הקטנות שהוסיפו הבימוי של ג’ק מסינג’ר, המשחק ואולי גם השָׁנִים, מוסיפים לסיפורים נופך מיוחד שמסב לקהל הנאה וגורף פה ושם גלי צחוק.

לאחר ההצגה, כמסורת הסטודיו, שיחה עם היוצרים. אנו שומעים מאורי הוכמן שהחליט כבר מזמן לעצור בהצגת האלף. לשאלת אחד הצופים הוא מסביר שכשהעלה את ההצגה לראשונה היה בן עשרים וחמש שנים וגם אז לא היה פשוט להכנס לדמותו של ילד ושל נער מתבגר. היום, בגיל ארבעים ושלוש, זה קשה עוד יותר. רציתי להעיר שניקו ניתאי מציג דמויות צעירות בהרבה יותר מכפי גילו ואורי הוכמן מקדים אותי ומספר על שיחותיו עם ניקו ניתאי. לשאלה על הצגות אחרות שלו מספר השחקן על שיתוף הפעולה המבורך שלו עם עמי סמורצ'יק ותומר שרון בהצגה מוריס שימל ועל ההצגה ליזיסטרטה בה שלושתם מופיעים בתפקידי נשים.

געגועי לקיסינג'ר היא הצגה קלילה, משעשעת ומרתקת. הייתי ממליץ עליה לכולם, אלא שזו הייתה הצגה האחרונה. בעצם, ההצגה הקודמת הייתה האחרונה והנה הסטודיו שכנע את אורי הוכמן להוסיף הצגה, אז אולי בכל זאת יהיה המשך.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: