לא בבית ספרנו – הצגה על גאווה ודעה קדומה

לפני זמן מה סיפרה לי ליבי שהיא הוזמנה לעצב תפאורה להצגה. ממתי את מעצבת תפאורה להצגות שאינן שלך? מסתבר שעיצוביה של ליבי קסמו למישהם בהפקת ההצגה וכך התגלגלה להיות מעצבת תפאורה ותלבושות. כך התגלגלתי גם אני לדעת על קיום ההצגה. כבר נזרקו לעברי מספר רמזים על ההצגה, דף ההצגה בפייסבוק השלים עוד כמה פרטים והיה להצגה אפילו ראיון פרומו בתכנית אסיפת הורים ברשת – ערוץ 2.

לקראת צהרי יום שישי אנחנו נפגשים עם ליבי ועם גיל ברחוב אבן גבירול בדרכנו למרכז הגאה בגן מאיר – שם מתקיימות הצגות הבכורה. לאורך הרחובות מתנוססים דגלי הגאווה בשלל צבעי הקשת. כבר ראינו דגלים כאלה בחלונות ברלין, ונציה ואמסטרדם, אז למה אני בכלל טורח לציין זאת? כי אצלנו זאת עיריית תל אביב שתלתה את הדגלים ובכך הכריזה בראש חוצות על תמיכתה בקהילה הגאה. הנה לנו עוד מקור לגאווה.

לאחר שצלחנו מסלול מכשולים, נזהרים לא לדרוך על דבר שכלב לפעמים משאיר, אנו מגיעים למרכז הגאה. זוהי הפעם הראשונה שאני מגיע למרכז. בחזית האולם דלפק עם עלונים וחוברות שמפרטים את שלל אירועי הגאווה – המרכז מאוד פעיל.

אנחננו יושבים בימין השורה הראשונה. ליבי דאגה לכולנו, אפילו הביאה לאשתי שתחיה – אמא שלה – צעיף להגן עליה מעוצמת המיזוג. מבנה האולם מעניין, הכסאות ערוכים בשלוש שורות ארוכות מאוד, כשלושים כסאות בכל שורה והשיפוע כזה שכולם רואים היטב את האזור שמשמש כבמה.

ההצגה מתחילה. על הבמה שולחן ארוך מכוסה במפה אדומה עם נקודות לבנות, שלושה כסאות, לוח נעצים עמוּס ומהתקרה משתלשלת נברשת. כאן גרה תמרה עם בנהּ כפיר. בהמשך נראה את המקום משנה פנים והופך להיות כיתת לימוד, שב להיות ביתם וחוזר חלילה.

תמרה, השחקנית אסתי זקהיים, היא המורה ואנחנו כיתת הלימוד שלה. היא מסוג המורות שלא משנה כמה תהיה קשוחה במהלך השעור, היא תמיד תשרה על התלמידים הרגשת בטחון. אמא של כולם, אוזן קשבת לכל בעיה, לב רחב ועיניים מלאות נשמה ורגש.

לכפיר, השחקן יובל רז, יש סוד. הוא מאוד רוצה לגלות לאימו את הסוד אבל חושש מתגובתה. הוא יודע שהיא ליברלית וחופשיה בדיעותיה. הוא יודע שתלמידיה מתייעצים איתה בבעיותיהם האישיות וזוכים בתמיכתה, ובכל זאת חושש. הוא בעצם לא רק רוצה לגלות את סודו, הוא רוצה לבשר לה שהוא הומו. כפיר מפזר סביבה רמזים ורוצה שאימו תשאל אותו. מה עוד הוא צריך לעשות? מלבד לנופף את דגל הגאווה בסלון כבר עשה הכל.

Liberté, égalité, fraternité – חירות, שוויון, אחווה. תמרה מלמדת על המהפכה הצרפתית ואיכשהו כל דבר מתחבר לכל כך הרבה דברים שאנו חווים בימינו – זעקת הצדק החברתי, קריאה לשוויון בין מעמדות, מגדרים וכן, גם העדפות. היא מלמדת, וניכר שהיא רואה את כל הצדדים כולל את הבעייתיות שבהתייחסות האנושית להכרזות אלה אז וגם היום.

ההצגה מעלה בכל עוצמתה את הקונפליקט שמרחף באויר הבית של תמרה וכפיר. הקהל בהצגה במרכז הגאה, כולל אותנו, מאוד רוצה שהערפל יתפוגג וכולם יקבלו את כולם באופן טבעי ומובן מאליו. זה כמובן לא קורה, אחרת לא הייתה הצגה. כולם מכירים את הסיטואציה, הבעיה העיקרית איננה ההעדפה המינית של כפיר, זוהי הבעייה המשנית. הבעייה העיקרית היא החיים עם הסוד שהוא נושא מזה שנים. אלמלא היה זה סוד, הכל היה פשוט. אף אחד לא רוצה שיהיה ביניהם סוד ושניהם לא מעזים להפוך את העוּבדות למילים. כפיר רומז – אך לא אומר בפירוש. תמרה מנחשת, אולי חוששת – אך איננה מוכנה לשאול את השאלה במפורש. אסתי זקהיים ויובל רז, בדמויות תמרה וכפיר גורמים לנו להזדהות עם שני צידי הקונפליקט. כל אחד בקהל יודע כיצד לפתור את הבעייה – פשוט לדבר, מרגע שהסוד יפסיק להיות סוד השאר עשוי להפתר מאליו… ואולי לא… וזאת כל הבעייה החשש מפני הקיר הדמיוני.

אז איך יוצאים מזה? ההצגה בדרכה לטייל ברחבי הארץ – לכו לראות אותה. לא משנה מי אתם ומה השקפת עולמכם, גם אתם חוויתם ותחוו קונפליקטים דומים, וגם אתם תתרגשו מההצגה. אני מאוד התרגשתי וכשהגיע קטע ההַעֲלָבוֹת נשנקתי קלות ודמעות של התרגשות שטפו את עיני.

לא בבית ספרנו היא חוויה אנושית מרגשת שלא תוכל להשאיר אתכם אדישים.

ההצגה הסתיימה ומגיעים רגעי הכיבודים והפרחים. מחלקים לנו כוסות בריזר שאנחנו מניפים בברכה כשאסתי זקהיים מקבלת פרס הוקרה מהקהילה הגאה, על תמיכתה הפעילה בקהילה הרבה זמן לפני שהיציאה מהארון הפכה להיות חלק אינטגרלי מחיינו בארץ.

יוצאים לדרכנו ומגלים בדגלי החוצות של עירית של אביב שמייד בסיום שבוע הגאווה מתחיל שבוע הגימלאי – קהילה אחרת שאליה ככל הנראה נגיע כולנו בסופו של דבר.

מחזה: דורית פרומר ברזילי ואסף בלאו בימוי: אסף בלאו ואירית ראב תמרה: אסתי זקהיים כפיר: יובל רז

תפאורה ותלבושות: ליבי רן מוסיקה: נועם ששון תאורה: גיא גלילי ע.במאי: שירה גליקסמן