תיאטרון רפרטוארי בסטודיו בחיפה – משהו שונה לחלוטין

ההצגה תיאטרון רפרטוארי מאת אלדד כהן הוצגה לראשונה בפסטיבל אקט2 השני שהתקיים ב 2009 בתיאטרון הסטודיו בחיפה. באותם ימים כתבתי עליה "הצגה מצחיקה, טקסטים משעשעים מבוצעים בכישרון קומי מדהים על ידי דביר בנדק ומולי שולמן."

לאחרונה נודע לי שההצגה חודשה והיא מועלית בביצוע שני שחקנים אחרים. התמונה שמלווה את פרסום ההצגה מעידה על כך שזה ככל הנראה משהו שונה לחלוטין. מבירור בקרב יודעי דבר או שניים, אני לומד שצמד השחקנים ארז דריגס ויפתח אופיר נטל את המחזה ועיבד אותו לדעת. כבר שקלתי גיחה לתל-אביב לראות את ההצגה כשגיליתי בתוכנית של תיאטרון הסטודיו החיפאי המתחדש שההצגה מגיעה אלינו לחיפה.

אני נחפז לצאת מהעבודה. מחליף עם אִינָה כמה מילים על ההצגה ואנחנו נפרדים. מעט יותר מאוחר אינה מפתיעה אותי במסרון ששואל על ההצגה וכעבור זמן קצר אשתי שתחיה, אינה ואני יושבים סביב השולחן הסמוך לבמה ולוגמים סיידר חם. על הכסאות שלנו – בחזית הבמה – יש עלון שמכריז שהמקומות שמורים לאמיצים בלבד… צפויות הפתעות… אני מתמקם ממש מול מרכז הבמה, אני אוהב הפתעות.

ההצגה מתחילה ומייד ברור שמה שמתרחש על הבמה איננו מזכיר בשום אופן את מה שראינו לפני ארבע שנים. גם אז היה המנהל האמנותי של התיאטרון הרפרטוארי רדוף בצֵל דמותו של קצמן "גדול שחקני התיאטרון", אלא שבהפקה הנוכחית התנהגותו נוירוטית והוא מלווה את דבריו מלוווה בעוויות גוף, פנים ודיבור. המחזאי הצעיר, בנו של קצמן, מתנהג בשלב זה באופן נורמטיבי למדי. עם התפתחות ההצגה גולשות שתי הדמויות לרבדים שונים של טירוף שנשען על סטיגמות שונות מתחומי התיאטרון הרפרטוארי ותיאטרון השוליים. הטקסט מתובל בכל מיני רמיזות ציניות וסאטיריות ובהומור עצמי גלוי ומוסווה על חשבון כולם, כולל את יוצרי ההצגה עצמם, התיאטרון הרפרטוארי, הפרינג' והסטודיו בחיפה עם השולחונות העגולים, הנרות ועליית הגג המשופעת.

בשלב מסויים ההצגה מתנתקת לחלוטין מזו שראינו בפסטיבל אקט2 וממשיכה במסלול אחר לחלוטין. דמויות, תמונות ורעיונות מהתיאטרון הקלאסי ובראשן המלט, משתלטות על הדמויות ומושכות את העלילה לכיוונים אבסורדיים שמערבבים את סיפור המחזה הנוכחי עם המלט ועוד רמיזות מתחומי התיאטרון מהסוג שמוצג בעיקר ברפרטוארי. שתי הדמויות עוברות מהפכים מסקרנים ושני השחקנים מוכיחים תוך כך יכולות משחק ובעיקר כישורים קומיים מדהימים. ההומור בהצגה איננו מובן מאליו, הסיטואציות נבנות נדבך על גבי נדבך והקהל צוחק ביחד ולפעמים לסירוגין – כל אחד במקום אחר על פי ההקשרים והאסוציאציות הפרטיות של כל אחד.

את מה שאנחנו רואים כאן על הבמה יכולים להעניק לנו רק שחקנים מעולים בבימוי מהודק ובכוריאוגרפיה צמודה. במקרה שלנו – אותו צמד שחקנים הם גם הבמאים של עצמם וגם הכוריאוגרפים והמעבדים של המחזה להצגה. לקראת הסוף מתבררות הסיבות לכל מיני התנהגויות שראינו כבר בהתחלה כתגובות למה שקורה מאוחר יותר. בבתחילת ההצגה, למשל, מניף המנהל האמנותי את רגלו מידי פעם באופן תמוה. לקראת הסוף הדבר מתחבר עם התחמקויותיו מיריקות המחזאי הצעיר שהפך בינתיים לשחקן שייקספירי שיורק את מילותיו לכל עבר ומסכן את יושבי הכסאות לאמיצים שבקרבת הבמה – אותנו.

ההצגה מסתיימת באיבחה של מילה אחת, לא! לא "סוף". השחקנים נשארים איתנו כמקובל בסטודיו לשיחה ומספרים לנו שהמחזה, שנכתב במקור להצגה של 25 דקות, עובד ועוּבָּה בחומרים שלא היו במקור וכך צמח לכ-55 דקות. ההצגה במתכונתה החדשה רצה כבר כשנה ואף הוצגה בפסטיבל אדינבורו בשפה האנגלית וזכתה להצלחה בסדר גודל כזה שהיא מוזמנת להשתתף גם בפסטיבל שיתקיים באוגוסט השנה.

אני לא זכיתי עד כה להגיע לפסטיבל הנחשק משום שהוא מתקיים תמיד בתקופה שאשתי שתחייה מחוייבת ל"ימי היערכות" לשנת הלימודים הבאה בבית הספר. אני מניח שהביקור שלנו בפסטיבל אדינבורו יאלץ להמתין לפנסיה. בינתיים יש לנו כאן בארץ פסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, תיאטרונטו להצגות יחיד, ובשנה הבאה עלינו לטובה הובטח לנו חידוש פסטיבל אקט2 להצגות זוגיות – האח!

ההצגה ממולצת בחום לאוהבי הפרינג' וגם לאלה שעדיין לא גילו שיש תיאטרון מעולה שאיננו רפרטוארי.

יש להצגה דף פייסבוק שבו אפשר להתעדכן במועדי ההופעות הבאות. לקראת פסטיבל אדינבורו הבא הם מתכוונים להציג את ההצגה באנגלית גם בארץ, אני מקווה שאזדמן לראות את ההצגה באנגלית – נראה לי שקִטעי ההמלט יקבלו תפנית מעניינת בשפת המקור.

בדרך הבייתה אנו ממשיכים לדבר על ההצגה ואני מציין שמשחקו של יפתח אופיר מזכיר לי במשהו את ג'ון קליז. מאחר שאין ביניהם דמיון חזותי אני מניח שההומור המונטי-פייטוני משהו, בליווי התנועות הגדולות והמוחצנות של שני השחקנים יצרו בראשי את האסוציאציה.