אשכבה שניה ושלישית בפסטיבל חנוך לוין 2013

בשבוע שעבר ראיתי את אשכבה והיום אני נוסע ברכבת לתל אביב לראות שתי אשכבות נוספות. קורא פעם נוספת את הטקסט ומכין את עצמי לכל מיני הפתעות. בדרך כלל אני אוהב לקלף מעלי את כל ההגנות ולהגיע לתיאטרון בעצבים חשופים. הפעם אני עוטה על עצמי קונכיית הגנה – משתדל לנקות את הראש ככל האפשר במטרה להיות פנוי לקלוט גישות שונות לדבר מוּכר ואהוב בלי לנסות להשוות. בכל זאת, כשאשתי שתחייה שואלת אותי בטלפון למה אני מצפה, אני אומר שאני מקווה שחנוך לוין לא יתהפך בקברו כל הדרך עד חיפה.

Cultura INVEADFליבי ואני נכנסים להקרנה של ההפקה ממקסיקו סיטי. אני מנסה כמיטב יכולתי להסיט כל רסיס של ציניות ולפתוח את הראש, אלא שמה שנראה על המסך איננו מקל עלי. הבמאי אנריק סינגר הפך את אשכבה לגרוטסקה מוקצנת שמוחקת כל רגש על ידי העצמת הרגשות כמקובל בטלנובלות דרום אמריקאיות. כל הדמויות צעקניות והמשחק "גדול" עד אֵימה. ואם לא די בכך, יש לנו רקע של כינורות שמנסים להדגיש את הרגש למי שלא קלט מתי בוכים ומתי שמחים. הכרובים עולים על סולם עם כנפיים ענקיות ותנועתם מוזרה משהו, הזקנה בחלום צווחת ככרוכיה ומזכירה לי את תמונת הסיוט בכנר על הגג והתנהגות החובש מזכירה לי את בּאבּא-בּוּבָּה. נקודת האור היחידה היא העגלון שמצליח לשמור על איפוק מְרַגֵּשׁ קמעה.

ההצגה המוקרנת נמשכת ונמשכת ואני רוצה להִמלט. סוף סוף זה מסתיים ואני מגלה שההצגה לא הייתה כל כך ארוכה, רק מייגעת ובעיקר מביכה. לבי מסכמת את החוויה במילותיו של ניסים אלוני איך לומר – לא, ואני חש שחנוך לוין פילס דרכו עד נהריה.

בכל זאת היה שווה לראות שיכולה להיות גם פרשנות בימתית מאוד שונה לאותו מחזה. מפרסומים, כתבות וסרטונים על ההפקה המקסיקנית אני לומד שהם מאוד גאים במה שעשו, וכן שהם מייחסים את המחזה קודם כל לצ’כוב, אולי משום ששמו מוּכר במחוזותיהם יותר משמו של חנוך לוין.

יש לנו למעלה ממחצית השעה להתאושש לקראת ההפקה מלובליאנה. אנחנו פוגשים אנשים בדרכם לאותה הצגה. מסתבר שחלקם קראו את מה שכתבתי ברשימתי הקודמת ובאו גם כן להשוות. אינני מוכן לקחת על עצמי כל מחוייבות לחוויותיהם, לכל אדם נתונה הזכות להנות או לסבול כאוות נפשו.

נכנסים לאולם קאמרי 4. אני אוהב אולם זה – הוא מזכיר לי את אולמות הפרינג' החביבים עלי – הבמה במפלס הרצפה והכל קרוב. הבמה ערוכה והשחקנים כבר נמצאים במקומותיהם בזמן שהקהל נכנס. על הבמה שני שולחנות מאורכים ומעליהם שמונה מנורות. ביניהם דרגש שישמש כמושב העגלון ולפניהם שלושה כסאות. הדמויות שיושבות על הספסלים שמאחורי השולחן ומתבוננות בנו, מעוצבות בצורה מעניינת. שום דבר איננו מזכיר את ההפקה של הקאמרי עם התפאורה והתלבושות של רקפת לוי. הלבוש שונה ומעניין – הזונות נראות כצפוי, הכרובים לבושים בשחור וחובשים מגבעות, החובש לבן וכן האם שלבושה מזכיר שמלת כלולות.

EN-KNAP Productions

האולם מלא במבקרי התיאטרון ובאנשי תיאטרון, חלקם ממשתתפי ההפקה המקורית. האורות כבים ואל הבמה עולה הזקן. דמות שונה מאוד מזו שהציג בפנינו יוסף כרמון, ובכל זאת שְׁלֵמָה, מרתקת, מרגשת ומצחיקה במינון ובמקומות הנכונים. אני מצליח למחוק מהראש את דמותו של יוסף כרמון ולקבל את הדמות של השחקן הסלובני המעולה. מאוחר יותר אגלה שלאחרים היה הדבר קשה – הם לא הפסיקו להשוות, השוואה שלטעמי איננה במקומה ואיננה תורמת לחוויה. גם הזקנה שונה מאוד מזו שבהפקת הקאמרי וגם היא טובה מאוד.

גישת הבימוי רחוקה מאוד מזו של חנוך לוין. מי ששבוי בתפיסת הבמה של ההפקה המוּכרת, יתקשה לעכל את הפרשנות של הבמאי מטיאס זופנצ'יץ'. אני מאוד אוהב את מה שאני רואה. יש כאן הפרדה בין הדמויות הטראגיות שסוחטות מאיתנו תגובה רגשית לבין אלה שמספקות רקע אנושי אדיש ומתנכר ואינן מניחות לסבלם של האחרים לגעת בהן. הזקן, הזקנה, האם והעגלון מרגשים מאוד – כל אחת ואחד בזמן שמוקצה רק לכאבם האישי. החובש, כנגדם, אדיש. הוא עוטף את עצמו במעטה הגנה למנוע כל אפשרות להניח לסבל של הבאים אליו לגעת בו. רק כאשר הזקן אומר לו שאף פעם לא יוצא לנו משהו מהלב, נשבר מעטה האדישות והוא מתפרץ – בימוי ומשחק שונים מאוד וקולעים מאוד. לפחות לטעמי.

לפני כל תמונה של נסיעה בעגלה נשבר הרצף באמצעות קטע מחול מעניין שמנסה לומר לנו "יהיה איתכם אשר יהיה, כאן החיים נמשכים". הכוראוגרפיה של ישטוק קובץ' בהחלט מעניינת אך הקטע מעט ארוך לטעמי ונראה כאילו הודבק אל ההצגה בתפרים גסים.

האֵם שונה מאוד מזו "שלנו" – היא איננה נחפזת – אולי כבר יודעת שהילד מת, ובכל זאת מבקשת מהחובש "רק עשה שיחיה" ואולי אפילו מאמינה שבכוחו של החובש להחיות את בנה המת. השלווה שלה קורעת לב בעיקר כאשר היא קובעת שעמדה בפרשת דרכים והחליטה לא לבכות. בהפקה המקסיקנית, אגב, האם מחליטה… ומייד פורצת בבכי תמרורים קולני להחריד.

EN-KNAP Productionsהמונולוג של העגלון מעניין. בחלקו הראשון הוא מדבר אל בובת סוס קטנה, ולקראת הסוף הוא קם ופונה אלינו. גם כאן הכל שונה מהבימוי של חנוך לוין ובכל זאת נראה לי קולע למדי. במחשבה לאחור, אני נזכר שהתחלתי להתרגש עוד בטרם התחיל המונולוג שלו, כך שיכול להיות שלא הוא שריגש אותי אלא דווקא הזיכרון מההפקה המקורית. בכל זאת אינני מגיע אל ההצגה כטאבולה ראסה. אין ספק שמבחינתי הייתה ההפקה הסלובנית חוויה מתקנת ביחס לגרוטסקה שקדמה לה. מספר פעמים במהלך ההצגה הרגשתי צורך למחוא כפיים לשחקנים ובעיקר לבמאי שהשכיל להציג לנו משהו שונה לחלוטין עם פרשנות מעניינת.

ביציאה מההצגה, בעודי מצומרר מהתרגשות, אנחנו ניגשים להודות לנעם סמל על החוויות שמעניק לנו הפסטיבל, ואז אני מתחיל לשמוע גם את קולות המאוכזבים – אלה שמבחינתם כל סטיה מהבימוי המקורי היא בחזקת חילול הקודש. גם בעיני ההצגה המקורית עולה על זו של לובליאנה, אך זה איננו מפחית כהוא זה מהחוויה שלי מההפקה הסלובנית.

באכסדרת התיאטרון אני רואה את רשימת האירועים שמציע הפסטיבל. הייתי שמח לצפות בכל ההצגות אך אינני יכול להתפנות לכך. מבחינתי הפסטיבל של השנה הסתיים. פַּרְנָסֵי התיאטרון הגדירו את הפסטיבל כ"ראשון" ואני מצפה להגיע אל השני ולאלה שאחריו.

EN-KNAP Productions

למחרת בבוקר אני מתעורר מחלום עם גספצ'ו דה בלו… זַנְיוֹגַבּגָבּוּבּוּנֵעַ ולמה אני לא יכולה להעיר אותו? סוס שלועס שחת בקשב רב, תינוקת בהירת שיער וערבה בוכיה עטורה בשלכת ורודה ועלי זהב… ועולם גדול, ומרהיב ואני לא ידעתי. הכל מההצגה המופלאה בבימוי חנוך לוין. ופתאום עולים פניה של הזקנה והם זוהרים, ואני קולט שאלה פני הזקנה מלובליאנה, וברקע קולה של יעל צבי שמעטר את החלום שלי במנגינה שאינני מצליח לשחזר. והעולם ממשיך כמנהגו עם קולות התנים, הצפרדעים והצרצרים ואין ספק שההפקה של הקאמרי עולה על האחרות.

אני תוהה מה הייתה החוויה שלי אילו ראיתי את ההצגות בסדר אחר ואין לי תשובה. אני חושב על אלה שראו את האשכבה שלנו אינספור פעמים וממש כועסים על ההפקה הסלובנית, ועולה בראשי ההשוואה לאותם חרדים שאינם מוכנים לשמוע את נשות הכותל אומרות את הטקסט "שלהם" בבימוי שונה ממנהגם. ואני מתעורר וקם ליום עבודה ומעבר לחלוני צווח עורב שהעולם ממשיך לחיות.

חוויה אדירה.

בדרך לעבודה אני רואה לצד הרחוב נערה ובידיה תינוק, מנסה למחוק את התמונה והיא שבה אלי במהלך היום בצורות שונות. תם ונשלם – די, צריך לנקות את הראש.

תוכנית פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי 2013

שמות יוצרי ההצגה נראים כאילו נלקחו מתוך מחזה של חנוך לוין… ואולי להיפך

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: