עקודים [קרן פלס]

עקודים - קרן פלס - תרבות הפנאיהספר מתחיל בבת-אחת. אין הקדמות ואין הכנות. תמר מופתעת מביקור לא צפוי של גבר כבן שישים שקורא לה הנסיכה ברניקי, ואני מופתע יחד איתה. על כריכת הספר כתוב "פרוזה" ואני כבר רואה את הדרמה. הכל חי ומוחשי – כמעט פלסטי – ובכל זאת שום דבר לא ברור. הזר מדבר בביטויים שאינם חלק מעולמה של תמר ואין לה עדיין מושג שעוד מעט היא תבלע אל תוך עולמו. מרתק, מפתיע ומסקרן כבר מהעמוד הראשון ועדיין אינני יודע עד כמה הספר קשור אלי.

כעבור מספר עמודים אני כבר מגלה שנמרוד טורוס, המבקר שבא לארגן לתמר "שיבוש", הוא כמעט בן גילי וכך גם אביה של תמר שקרובה בגילה ובאורח חייה לביתי. נמרוד וחבורתו מהפלוגה היו חיילים סדירים כשפרצה המלחמה הבלתי צפויה שהכינו אותנו אליה – והופתענו.

גם אני הייתי חייל סדיר באותה מלחמה, אפילו הייתי די קרוב אליהם, אלא שלהבדיל מהם, לא יריתי באיש ולא נוריתי בידי איש. הפלוגה של ברלה, אבא של תמר, זכתה לחוות את כל זוועות המלחמה ההיא. הם ראו בעיניהם את חבריהם נופלים לידם וראו ממש מקרוב את אלה שבהם הם ירו. חלק ניכר מחבריהם לוקטו לתוך שקים, אחרים נפצעו ופונו לטיפול ואילו הם – העקודים – נפצעו אנושות אך לא פונו לטיפול כי הפצעים שלהם אינם נראים.

הכרתי את אלה שהיו בלב הקרבות והשתתפתי אחרי המלחמה בסיורי "לקחים" שנועדו לשפץ את ההיסטוריה, אך מעולם לא ממש חוויתי את התחושות ששיבשו ללוחמים אלה את המח. שמעתי סיפורי קרבות למכביר מאותה מלחמה שבה הייתי גם אני. תמיד היו אלה "עדויות של לוחמים". קצתי באותם סיפורים – גם האמת, גם הבדיה, מה שהיה, כמו לא היה… אני יודע – הרי גם אני הייתי שותף לעיוות הסיפור בפקודת מחלקת מורשת קרב. אז למה בעצם אני נגרר בכזאת שקיקה לקרוא את סיפורי העקודים?

קרן פלס עושה לנו כאן תרגיל מעניין. היא לוקחת סיפורי לוחמים ועוטפת אותם בחוויה אישית של תמר – אישה צעירה שקיבלה אבא שנדפק לו המח באותה מלחמה עוד בטרם נולדה. הסיפור הוא סיפורה של תמר, וברקע אנחנו נחשפים לסיפורי הלוחמים המרומים – אלה שהמדינה שלחה אותם בתחבולות למלחמת הפתעה שלא בדיוק הפתיעה את המנהיגים. הם כועסים מאוד על ההנהגה המדינית והצבאית שתמרנה אותם למקום שממנו אינם יכולים לשוב, וכולם עדיין כלואים במלחמה שאיננה עוזבת אותם.

הספר מסופר מראות עיניה של תמר, ואני רואה בתמר את דמות המחברת – קרן פלס. אני מניח שזה איננו סיפורה האישי, אך היא דאגה לרמוז לנו באופן ברור שתמר נראית ממש כמוה. שיירי הפלוגה מתכנסים לקראת יום השנה לאותה מלחמה ל"ליל השיכורים" והשנה היא נגררת איתם בעבותות קסם שאינם ברורים גם לה. תוך כדי ההיכרות עם החברים של אביה שנעדר מההתרחשות היא שומעת עוד ועוד סיפורים. רשומון מרתק של אותו סיפור שמתלקט בקטעים מראות עיניהם של אנשים שהיו יחד וראו דברים שונים. הם שומרים בבטן סודות שאינם בהכרח נכונים, אך כך נראו הדברים לעיניהם, וכולם נושאים איזושהי אשמה שאינם מסוגלים להשתחרר ממנה.

קרן פלס מעבירה את סיפורי המלחמה דרך עיניה ומחשבותיה של תמר, וההיבט האנושי של זו שלא הייתה באותה מלחמה, מקלף ממני את כל ההגנות וגם אני נסחף לראות את מה שרציתי כבר מזמן לשכח ואכן כמעט שכחתי… אבל לא באמת. כולם מגיעים למצבים קשים, אלימים, כואבים. מנסים להפתח ולספר, ונסגרים בתוך עצמם ובכל זאת שופכים הכל לאוזניה של תמר ולאזני חבריהם בחבילות קטנות שמשלימות יחד תמונה מלאה בסתירות. יש שם ברקע גם תוכנית גרנדיוזית שהם מתכננים ככל הנראה כבר שנים – על זה תקראו בספר. נמרוד, על כל פנים, אומר לכולם ולנסיכה ברניקי ש"ככה עושים חברים, אם הם חברים אמיתיים" ותוך כך הוא גם מראה לה את הדרך. לא ברור? קראו את הספר ותבינו.

ספר קל לקריאה מבחינה טכנית וקשה מאוד מבחינה רגשית. הקריאה רהוטה וקולחת, רמת החידתיות והרמז מושכת את הקריאה קדימה, אבל המכשולים הרגשיים מעכבים. החברים העקודים פגועים קשות. הם צופנים כל מיני אשמות והאשמות אמיתיות ודמיוניות ומתקשים לשלוט בכעסיהם ובאלימות האצורה בהם כי "עשו מאיתנו רוטוויילרים ושכחו להחליף ת'סויץ' לפודל אחרי המלחמה".

ספר מרתק – מומלץ בחום ובחלחלה.

ידיעות ספרים,  2012, 400 עמודים

בשוליים –
שמעתי לאחרונה, ממש לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, רינונים על גניבה ספרותית.
"עקודים" הוא קודם כל סיפור בידיוני על אשה צעירה בת הדור השני לאותה מלחמה והוא מספר את הסיפורים מנקודת ראות חדשה – יצירה מקורית של הסופרת. הספר מכיל אמנם סיפורי לוחמים שמבוססים על עדויות, אך הם אינם העיקר. הספר איננו מספר את סיפור המלחמה אלא את סיפורה של זו שלא הייתה בה וחוותה את זועותיו מיד שניה. המקורות הביבליוגרפיים, על כל פנים, מצויינים בסוף הספר.
ועוד שוליים –
לאחר שכתבתי מילים אלה גיליתי לא מעט רישומי חוויות של קוראים שממש לא אהבו את הספר. אותם קוראים מדברים על חוסר אמינות ומתייחסים לסיפור כאילו היה עדות היסטורית או תיעוד של פוסט טראומה. בכך הם מחמיצים, לדעתי, את הסיפור הבידיוני המרתק. כפי שכבר כתבתי, גם אני קצתי באותם סיפורי קרבות וטראומה, אך לא בזה עוסק הספר. אם חשוב למישהו לתייג ספר לפני תחילת הקריאה ולצפות ממנו ש"יספק את הסחורה", אמליץ בפניו לא להתחיל לקרוא – הספר איננו עונה לסטראוטיפים המבוקשים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: