מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה

מוסקבייה - עשרת ימי תשובה בפייסבוקיצירתם של סיון בן ישי ואורי עגנון

מאת: ליבי רן

אני הולכת לחלק האחורי של מרכז סוזן דלל, ממש ליד "סוזנה", ומחכה לראות פנים מוכרות. לאט לאט מצטבר קהל, ואני מבינה שעוד מעט נתחיל. כבר בהתחלה מגיע מבקר תיאטרון שאני מזהה מעבודתי בתיאטרון הרפרטוארי. הוא מתלונן על כך שצויינה כתובת של בית הכנסת שבו תיערך המערכה השנייה של ההצגה, כשלמעשה, ההתאספות היא במקום יותר מוכר. בצידי השביל למרכז סוזן דלל, מול הכביש, נערכת התמקמות של נגניות/ים, ומדי כמה רגעים בוקע קול של סקסופון, אקורדיון או תוף. שכנה יורדת למטה, ופונה אל אחד המעורבים בהפקה: "אולי אתה לא יודע, אבל גרים כאן אנשים. אתם עושים לנו רעש". השיחה מסתיימת באיום שלה לקרוא למשטרה. יופי, כבר מעניין. אולי גם המשטרה תגיע.

התכנייה של המופע מחולקת, בה כבר ניתן להבחין ביצירה המודעת לעצמה. מתוך התכנייה: "החלק הראשון ובו ישחקו החיילים מחבואים עם אישה וחליל, והקהל יעלעל בתכניה. מקום ההתרחשות: המרחב הציבורי". אני מעלעלת בתכנייה, וכמוני יתר הקהל, ומדי פעם עולים וצפים חיוכים, במיוחד בזכות הטקסט העוקצני. אני יודעת שלא יהיה הרבה טקסט מדובר במופע עצמו, ואני מחפשת מילים להיאחז בהן מדי פעם. אני מנסה לייצר לעצמי מחשבה מנוסחת, אבל כל הזמן דעתי מוסחת. המרחב הציבורי משופע מכוניות שמנסות לעבור, עוברות/י אורח שנתקענו להן/ם בדרך וגם – מסתבר – שכנה זועמת, שבוודאי אינה היחידה.

בתכנייה נקראת המערכה הראשונה "6 מוסיקאים, 5 ת.ז. כחולות". כשקראתי את הטקסט לראשונה, לפני זמן לא מבוטל (פריווילגיה שלי, כחברה של הבימאית היוצרת), תהיתי אם הקהל ישאל את עצמו מי מהמוסיקאים אינו אוחז בתעודת זהות ישראלית. על התוף של אחת המתופפות מודבקים סטיקרים נגד הכיבוש. מיד אני מזכירה לעצמי לא לייחס את המסר הזה לדמות החיילת, אלא למוסיקאית שמגלמת אותה. כל המערכה הראשונה מתרחשת במרחב הציבורי. זה שמפריע לשכנה, וגם למכוניות שרוצות להיכנס לחניון, שאל פתחו מובלת החלילנית שהפרה את הסדר הציבורי. במרחב הזה, אני מרגישה שאני צריכה בעיקר לזוז, לפנות את הדרך, לפתור את בעיית הימצאותי במקום שמפריע לזולת לנוע. באופן אירוני, היצירה מתרחשת מול עיניי, ובה החלילנית רק עוברת בחלל הציבורי הזה, מנגנת את נגינתה שלה, מבלי להפריע ומבלי לעורר עליה מהומות. ההחלטה, שהיא מפרה את הסדר הציבורי, היא שרירותית ומעוררת כעס: אם אותה עוצרים, הרי שגם אותי אפשר.

מתחילה תמונה שאני מזהה מיצירה של סיון מהעבר, "תורה של אשת השגריר" (פסטיבל עכו 2011), כאשר החלילנית העצורה מוגבלת בתנועתה, ואת 'גבולות הגזרה' מסמנים החיילים – הם המוסיקאים – באמצעות סרט הדבקה צהוב. כל פסיעה שלה אל מחוץ לתחומי הסרט מובילה לתגובת נגד מוסיקלית, מעין אזעקה חדה ואחידה. ויכוחים מוסיקליים אינם עוזרים לה, והיא מובלת, כשידיה מאחורי גבה ופלנלית קשורה על עיניה, אל עבר זירת ההתרחשות הבאה. אני צועדת עם הקהל בעקבות התהלוכה שנוצרת, שנראית כמו תזמורת מצעדים, לעיני הסביבה האדישה או המשועשעת. העובדה שיש כאן אשה שמובלת למעצר מטרידה אותי מאוד, והשעשוע על פניהם של העוברים והשבים מטריד אותי יותר.

לא תענההמצעד מוביל אותנו לתוך בית כנסת בנווה צדק. זה בית כנסת לא אופייני: הוא קטן מאוד, על אחד מקירותיו מאוייר הכותל המערבי, ומעל פתח שמוביל לחדרים נוספים מופיעות עשרת הדיברות, בגרסא מקוצרת. כך קורה, שהדיבר "לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" הופך ל-"לא תענה". זה צמד מילים בו אני נועצת את עיניי במשך דקות ארוכות, כי החיילים מובילים את העצורה שלהם לחדר שמוסתר על ידי וילון, והקהל נשאר לשבת בהיקף החדר הסמוך. מבטי מבוכה, עלעולים בתכנייה וחוסר ודאות הופכים לחיפוש של הפוגה מהרעש שעולה מהחדר. בכל כמה רגעים יש התרחשות שיוצאת מהחדר וחוזרת אליו: דלי מים מתמלא ומוכנס לחדר, המתופפת כותבת על דף נייר איזה חלק של המופע מתקיים עכשיו (מה שמוביל אותי מיד לקריאה חוזרת בתכנייה, וגילוי טורד מנוחה של מה שקורה בחדר החקירות בזמן שאני יושבת בבטחה בחדר הסמוך). הרדיו מופעל, שידורי גלי צה"ל אינם מספיקים כדי למסך את קולות עינוי השבוייה.

פתאום, נשבר המופע. היוצרת מסמנת לנו למחוא כפיים, מקימה אותי ממקומי ומתיישבת בו. אני מחליפה מקום. המלחין מצטרף אליה, ושניהם מקיימים "שיח יוצרים", שבו הם מספרים על תהליך העבודה. לידי יושב אדם מבוגר, שנתמך במקל הליכה, והוא שואל אותי בייאוש: "את מצליחה לשמוע מה הם אומרים?" – אני אומרת לו, שנראה לי שהכוונה היא שלא נצליח לשמוע. כל הדיון הזה של האמנים, בינם לבין עצמם, כשעל כל החלל שולטת המולת חדר החקירות/עינויים, מהדהד לי תגובה שראיתי בעמוד האירוע של המופע בפייסבוק: "מלא פעולות תרבות מרגיעות מצפון ואף לא פעולה משמעותית אחת ליציאה מהשטחים הכבושים" (Noa Michaeli). התגובה הזו הכעיסה אותי, אבל נראה שהמגיבה לא לבד: המופע הזה אומר בדיוק אותו דבר.

דע לפני מי אתה עומד. שויתי ה' לנגדי תמיד. לפני מלך מלכי המלכים הקב"הבתום הדיון, שבוודאי היה מעמיק ואינפורמטיבי, אבל רק עבור היוצרים עצמם, הם יוצאים מהחלל. נשמעת הודאה באשמה, בקול חלוש. אני מבחינה בשלט שתלוי ממש מאחורי. "דע לפני מי אתה עומד. שויתי ה' לנגדי תמיד. לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". החיילים וסיון יוצאים מחדר העינויים. החלילנית נעדרת. בתפילת טיהור, משליכים מעליהם את עוונותיהם. אני לא יכולה להפסיק לבהות בפתח חדר העינויים, שממנו כבר לא בוקע קול, אחרי זמן לא מבוטל שבו מרבית הקולות יצאו מהחדר הזה. אני מחכה לראות את החלילנית יוצאת. זה מופע, בסוף כולם ישתחוו, והיא תצא. המופע נגמר. מחיאות כפיים. החלילנית עדיין בחדר. היא לא יוצאת. אני לא יכולה לקום מהמקום. אני מחליטה, שאני לא יוצאת עד שהיא יוצאת. כשבית הכנסת מתפנה מאנשים, אני ניגשת לבדוק מה עלה בגורלה.

המופע הזה נשאר איתי, והוא בעט בי איפה שכואב: בכח המוגבל של האמנות והתרבות להושיע מהעוולות האנושיות החמורות שקורות תחת עינינו הפקוחות, ובתוך אוזנינו האטומות. המערכה השנייה נקראת "שיצא החוצה הדם מהמכה בשביל שיראו". נכון, בטרגדיה יוונית קלאסית, כל האלימות היא מחוץ לבמה. אבל זו לא טרגדיה יוונית קלאסית. זו טרגדיה ישראלית עכשווית. כאן, כנראה, חובה עלינו לשמוע את הצעקות מחדרי העינויים. לא מספיק להאזין לרדיו, לדון באמנות ולהרגיש נאורות/ים. דע לפני מי אתה עומד.

איכשהו, מכל זה, יצא שהדיון שהתלהט בחוץ בתום ההצגה היה על גזענות כלפי מזרחיים. המבקר שהתלונן בהתחלה, התלונן גם בסוף. אפשר לומר, שזה המקצוע שלו.

המשטרה לא הגיעה. לחלילנית – שלום.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: