מוֹסְקָבִּייֶה – סימפטיה ואמנות קונספטואלית

מי שמכיר אותי יודע שאין לי יותר מידי סימפטיה לאמנות קונספטואלית. ליוצרת סיון בן ישי, לעומת זאת, יש לי הרבה מאוד סימפטיה. הכרתי אותה לראשונה בדוז.פואה DUZ.PUA – הצגת טראש בידורית. המפגש השני היה בהצגה תורה של אשת השגריר – פסטיבל עכו 2011, מבחינתי הייתה זו ההצגה הזוכה. בהצגה זו כל הקהל חווה יחד עם אשת השגריר אירוע שנפתח במרחב הציבורי, גלש לתוך סיטואציה מאיימת והסתיים במרחב הציבורי. הקונספט היה ברור ומאוד מוחשי ולא הותיר יותר מידי מקום לדמיון – כולנו היינו יחד בתוך אותה מציאות מסוייטת. את תורה של אשת השגריר ראיתי בוריאציה נוספת גם מחוץ לפסטיבל – אותו קונספט עם שינויים בצורת ההגשה.

כשקראתי את ההזמנה להצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה לא היה ברור לי במה בדיוק מדובר, אך היה ברור שזו איננה בדיוק הצגה אלא יותר חוויה חושית-רגשית שמטפלת באותו קונספט של תורה של אשת השגריר בכלים אמנותיים אחרים – וככל הנראה ללא מילים מדוברות.

עמוד הקלון של מחללת הסדר הציבוריאנחנו מקובצים בכניסה לתיאטרון הסטודיו בחיפה. בידינו תוכניה של ההצגה שמתארת את שמונת החלקים מהם מורכבת ההצגה. החלק הראשון מתרחש במרחב הציבורי – הרחבה בחזית תיאטרון הסטודיו [בית הכט] בחיפה. בקצה הרחבה חבורת נגנים שמשמיעים משהו שאינננו בדיוק הרמוני. הנגנים נעים בין הצופים במרחב הציבורי ותוקפים אותם באמצעות הצלילים שהם מפיקים מכלי הנגינה. גם אנחנו, כך מסתבר, מאויימים. מאי שם נשמעת נגינת חליל – נעימה נעימה והרמונית שעומדת בניגוד גמור לחבורת הנגנים. תוך מספר דקות הנגנים, שמייצגים בעצם חיילים, מכתרים את פורעת הסדר המחללת. לא עובר זמן רב והסיטואציה הופכת להיות ממש אלימה. המחללת נכבלת, עיניה מכוסות והיא מובלת על-ידי חבורת החיילים-נגנים. הכל, כאמור, מתרחש במרחב הציבורי. יש עוברים ושבים, מעבר לקיר שומעים אימונים של קבוצת קפוארה, מכונית שמובילה מצרכים לבית הקפה עולה על הרחבה ושני אנשים יוצאים ממנה – וכולם מביטים באדישות וממשיכים הלאה. כולם חווים אלימות במרחב הציבורי, אבל זה כנראה "בסדר" – יש קהל אז זוהי כנראה אמנות – אז מוּתר. אנחנו בעצם קהל של מה שהיה יכול להתקבל כלינץ', אבל העוברים והשבים לא חושבים כך. אף אחד לא מתקומם, לא שואלים מה קורה פה, לא מזעיקים משטרה – הכל בסדר, מכירים את זה.

ממשיכים אל תוך תיאטרון הסטודיו ומתמקמים בכסאות שמפוזרים בחלל האולם – אין כיוון ברור להתרחשות. המחללת קשורת העיניים צמודה לעמוד במרכז אזור ההתרחשות. תוך דקות היא מובלת באלימות פיסית ומוסיקלית אל מאחורי הפרגוד. מעתה אנחנו חווים זמן רב מאוד – כמעט נצחי – של אלימות מוסיקלית בלתי נראית. מידי פעם מושלכים חפצים מאחורי הפרגוד – כל השאר מופקד בידי הדמיון שלנו. אני מבין את המסר אך מתקשה לחוות את האימה. האם החושים שלי קהים לסוג זה של אלימות? לא – אני פשוט אינני מוכן להשעות את הסָפֵק – אני הרי יודע שזוהי אמנות ואין כאן באמת אלימות. אני מניח שזה גם מה שהרגישו העוברים והשבים במרחב הציבורי.

שיחת יוצרים עם הקהל שתוכנה נבלע במסך האלימות המוסיקליתעוברים מאלימות לאלימות במספר צורות ביטוי מוסיקליות, בשילוב רדיו צבאי ושיחת יוצרים עם הקהל – שיחה שלא ניתן לשמוע את תוכנה מבעד למסך האלימות המוסיקלית. גם אמצעי הגברה לא יעזרו – האלימות המוסיקלית תנצח. והמחללת שמעבר לפרגוד מודה. מודה בכל דבר… רק שיניחו לה כבר.

בחלק האחרון יוצאים היוצרים יחד עם החיילים-נגנים, שזה לא מכבר התעללנו בעוברת אורח שחיללה את הסדר וכנראה גם “תקפה חייל”, ועומדים לפנינו ללא כלי הנגינה לתפילה ש"מטהרת אותם מכל חטאיהם".

כשלמדתי אומנוות חזותית, אחד המורים היה נושא דגל האמנות הקונספטואלית, מבחינתו מה שאיננו קונספטואלי איננו אמנות. בהקשר לאותו מורה טבעתי באותם ימים את הביטוי "יש צורך באלף מילים להסביר תמונה אחת" כנגד הביטוי השגור "תמונה שווה אלף מילים".

אמנות קונספטואלית דורשת לפעמים הרבה מילים. כאן בחרו היוצרים לוותר על המילים לטובת צלילים ולהניח לדמיון שלנו לפרש. בתורה של אשת השגריר החיילים עטו מדים שאינם מזוהים עם שום גורם, הדבר יכול היה להתרחש בכל מקום בעולם – פעם בעיריית עכו, ופעם אחרת בתיאטרון תמונע בתל-אביב. מוֹסְקָבִּייֶה – לעומת זאת ממוקמת היטב במוֹסְקָבִּייֶה – מגרש הרוסים בירושלים ומרמזת, מן הסתם, על תחנת המשטרה ובית המעצר – זה לפחות מה שאני הבנתי – אם הבנתי. כלומר – גלשנו מתחום הדמיון אל מציאות ברורה. גם התפילה ממוקדת בטיהור החטאים המיוחס לעשרת ימי תשובה שלנו – היהודים.

חוויה מוזרה, מסקרנת, אלימה, מאיימת, ממוקדת ומפורשת, ועם זאת – לא לגמרי ברורה.

תובנה? – לא. לא חווינו שום דבר לא מוּכר. הכל ממוקד בחצר האחורית שלנו בזמן שבכל החצרות סביבנו מתרחשת אלימות בוטה. השלטונות הורגים את אזרחיהם בהמונים, והעולם – עוברי האורח של המרחב הציבורי – אדיש. הפוליטיקאים מכל עבר מברברים ומלהגים בכל כלי התקשורת, לא עושים דבר והאלימות נמשכת. פה ושם נשמעת האמירה הלא "פוליטיקלי קורקט" – "תנו להם להרוג אחד את השני – הרי כולם אותו דבר" וכנראה גם אנחנו… אולי. כפרה על כולם ואמרו אמן.

מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

  • By אף פ'ם לא | תרבות הפנאי on 5 במאי 2015 at 03:10

    […] ראיתי את תורה של אשת השגריר יותר מפעם אחת וכן את מוֹסְקָבִּייֶה וגם כתבתי על ההצגות מילים […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: