מרוב חשבון לא רואים את הנפש

שוב באים ימים של חשבון נפש. זה לא קשור דווקא לראש השנה, צריך הרי לעשות גם לנפש בדק בית מידי פעם, אז למה לא עכשיו? לפני כארבע שנים כתבתי חשבון נפש ובסופו ברכת שנה טובה. באותם ימים עבדתי בחברה אמריקאית שבה נהגנו, בסוף אוגוסט – תחילת תשרי, לסכם את השנה החולפת ולהציב יעדים לשנה החדשה. חשבון נפש מקצועי שבוחן אתגרים והישגים ואיננו מתעסק כלל עם הסיפוק האישי – הנפש. במחצית השנה נהגנו גם לבנות תוכנית התקדמות אישית שתכליתה לפלס דרך להישגים מקצועיים נוספים. כאן הכוונה דווקא לתרום גם לנפש, אך איכשהו החלק הזה מתמסמס נוכח העמידה ביעדי החברה.

היום אני עובד בחברה אירופאית שמתנהלת במתכונת אמריקאית עם מנגנון הערכת עובדים דומה, אבל לוח הזמנים הפוך. בימים אלה בנינו לעצמנו תכנית התפתחות אישית ובאותה הזדמנות הגדרנו מחדש את יעדינו לשנה כולה. גם כאן הסיפוק האישי נמצא בתחתית סולם העדיפויות, אם בכלל. קודם כל עלינו לעמוד ביעדים עליהם התחייבו מנהלינו. אז הגדרתי את היעדים שעל פיהם אמדד בעוד כמחצית השנה והצעתי גם תכנית התפתחות אישית. היעדים ש"הצבתי לעצמי" הוכתבו לי על ידי מנהלי ומן הסתם גם אושרו. בתוכנית ההתפתחות האישית בחרתי להשתלם בשני נושאים, הראשון נועד לתרום לסיפוק שלי מהעבודה והשני לייעל את השגת היעדים. גם תוכנית זו אושרה, רק בסדר הפוך – קודם כל השגת היעדים ואחר כך, בהנחה שישאר זמן, לימוד להעשרת הנפש. אין בכך כל הפתעה – כך מתנהל כל עולם ההייטק, ואני נמצא בו מתוך בחירה – בחזקת "אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי…".

לאחר שאושרו היעדים ותכנית ההתפתחות, באה גם ההִתְפַּכְּחוּת. העמידה בכל היעדים בסד השעות, מאתגרת מאוד. אם נוסיף לזה את תכנית ההתפתחות, גם מעט הפנאי עליו חלמתי יאבד… אז מה עם הנפש? הנה אני מוצא את עצמי דחוק לאותה פינה שבה עמדתי לפני מספר שנים. בפעם ההיא המסקנה הייתה שהדרך היחידה לקיים חיים היא להכין תכנית יעדים והתפתחות אישית גם מחוץ לעבודה. זה עבד לא רע לפני ארבע שנים. אמנם במחיר חוסר שינה קיצוני, אך עם הרבה מאוד סיפוק משני מחזות שכתבתי – בעיקר בלילות. צריך להכין תכנית, אך היא איננה מגובשת עדיין בראשי. זה עדיין מצריך מחשבה ואולי גם התיעצות.

אני מביט לאחור – אל השנה החולפת. קראתי פחות ספרי קריאה משקראתי בשנים הקודמות. ראיתי לא מעט הצגות, אך לא הצלחתי לאסוף את עצמי ולסכם את החוויות, ומנסיוני – חוויות לא מתועדות נשכחות עם הזמן ואובדות. לתפיסתי – האדם הוא סכום החוויות שצבר – ממש חבל לאבד חלק מהחוויות. ברשימת ההיכרות שלי יש לי חיים אני מצטט מדברי הדלאי למה על האדם:

הוא מקריב את בריאותו כדי להרוויח כסף.
אחר כך הוא מקריב את הכסף כדי להשיב את בריאותו.
ואז הוא כל כך חרד לעתיד שאינו נהנה מהרגע;
כתוצאה מכך הוא איננו חי את ההווה או את העתיד;
הוא חי כאילו לעולם לא ימות,
ואז הוא מת כשמעולם לא חי באמת.

אני מנסה להזכר בחוויות שלא תיעדתי – גזע, הם יורים גם בסוסים, משהו למות בשבילו, ריצ’ארד השלישי, אז בפראג, כי בנו בחרת, לעוף אל החופש, מלחמה – אופרת רוק, תערוכת סלואדור דאלי… בטח שכחתי כבר עוד כמה חוויות. לפני פחות משבוע חגגתי יומולדת בהופעה של חווה אלברשטיין – גם את החוויה הזו עדיין לא תיעדתי. אני מציץ בתיקיית רשימותי ומגלה שהתחלתי לרשום נקודות מפתח מחלק מהחוויות, אך הדבר לא התגבש לכלל רשימה בתרבות הפנאי. עומס, עומס, עומס – חייבים להרפות, אבל איך? צריך לגדיר יעדים בתחום התרבות, לקבוע תחומי התפתחות אישית – אולי עוד מחזה. לא לוותר על התיעוד, לא לוותר על החוויות. אז על מה אפשר לוותר? הרי העבודה לא תפחת מאליה, אבל אפשר לקבוע גבולות – לא להסחף לשעות עבודה אינסופיות. לחתוך הבייתה בתום שעות העבודה היומיות הקצובות ולהתפנות לעיסוקי הנפש. זוהי החלטה שניסיתי לקחת על עצמי לא פעם בעבר ומעולם לא הצלחתי להתמיד בה. לפני ארבע שנים, כאשר חיכו לי בבית מחזות בהתהוות, יצאתי מהעבודה יום יום ונחפזתי להשלים את הכתיבה. אמנם לא ישנתי בלילות, אבל זה היה ללא ספק מתגמל.

צריך לשנס מותניים ולהגדיר יעדים, והעיקר – לא לוותר על החלומות, על החוויות, על היצירה, על החיים.

שנה טובה, פוריה, מלאה חוויות, סיפוק והנאה לכווולם!

שנה של זריחה, התחדשות, הרבה חוויות, סיפוק והנאה

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: