טרום בכורה: הרועה האחרון – סרט מסע פנטסטי קומי ישראלי

מאת גיל רן *

הסיפור מתחיל לפני כמה חודשים. ראיתי אי שם ברחבי האינטרנט פרסומים של פרוייקט מימון המונים לסרט מסע פנטסטי קומי ישראלי בשם "הרועה האחרון". הייתי סקפטי. לוח הזמנים נשמע לי לא סביר והייתי תחת הרושם שהתוצאה תהיה חובבנית, במקרה הטוב. לא תרמתי לפרוייקט מימון ההמונים. לקראת יציאת הסרט, כולל ארבע ההקרנות בפסטיבל אייקון, חשבתי לעצמי שארצה לראות אותו, וסביר להניח שאף יזדמן לי לעשות זאת (גם אם לא בפסטיבל אייקון, משום שלא אגיע אליו השנה). לשמחתי הרבה, לפני כשבועיים תמר סיפרה לי שהיא תרמה לפרוייקט מימון ההמונים ושיש לה זוג כרטיסים לטרום הבכורה. היא הזמינה אותי להצטרף אליה, וכך לא רק שזכיתי לראות את הסרט, אפילו זכיתי לראותו בהקרנת טרום הבכורה.

היום לא היה יום שגרתי. במקום עבודתי חגגנו היום 15 שנים לחברה. עבדתי מעט מאוד זמן (ובשל כך אחרי שאסיים לכתוב את הרשומה הזו עלי להתחבר לעבוד קצת מהבית) וביליתי את שאר הזמן במגוון פעילויות לכבוד המאורע המיוחד. בשעה שש בערב קיפלתי את הפעילות אותה אני העברתי וזמן קצר לאחר מכן תמר ואני יצאנו מהעבודה ולקחנו יחד מונית לדיזנגוף סנטר. בקבלת הפנים של טרום הבכורה פגשתי הרבה מאוד פרצופים מוכרים. מישהי תיארה את האירוע כ"אייקון, אבל מריח בסדר". זה אכן מתאר את הקהל. אני איני משורצי אייקון, ואיני הקהל הקבוע שלו. אני מגיע אליו בחלק מהשנים, לטובת פעילויות משחקי התפקידים, אך בשנים רבות (כמו השנה) פסטיבלים אחרים, בעיקר בתחום התיאטרון, מנצחים את פסטיבל אייקון. בשל כך היו שם הרבה פרצופים מוכרים, אבל רובם כאלה שאני פוגש לעיתים רחוקות, כשאני מגיע לאייקון. היו גם חברים  לא מעטים מתחום משחקי התפקידים שהיה נחמד לפגוש בעוד אירוע.

מסתמן שעומדים לפתוח את דלתות האולם. תמר ואני מצטיידים בפופקורן ובשתיה ומצטרפים אל מסת האנשים המחכים לפתיחת הדלתות. עם פתיחתן הקהל מתחיל לזרום פנימה ולמלא את האולם. אנחנו נותרנו מעט מאחור וישבנו בצד אחת השורות, אך האולם בנוי היטב והמסך נראה היטב מכל מקום באולם. דברי פתיחה. מודים לנו, הקהל. אי נוחות קלה אוחזת בי – אין על מה להודות לי, אני הייתי סקפטי. בסיום דברי הפתיחה ההקרנה עומדת להתחיל. תקלות טכניות. השחקנים המוכשרים אורי ליפשיץ וניר קיטרו עולים לבמה ומשעשעים את הקהל מספר דקות עד שיתגברו על התקלות הטכניות וההקרנה תתחיל. כשההקרנה מתחילה עדיין יש תקלות קטנות, אך אלו נפתרות בתוך זמן קצר ואנחנו יכולים להתחיל לצפות בסרט.

"הרועה האחרון" מציג עצמו כסרט מסע פנטסטי וקומי ישראלי. הוא מקיים. בראש ובראשונה, בהיותי סקפטי, לא הייתי בטוח שבכלל אראה משהו שאכנה "סרט" (היו מקרים בהם יצאתי מאולם התיאטרון וטענתי שמה שראיתי לא היה הצגת תיאטרון). זה היה סרט. ניכר שהוא דל תקציב (ואף נדרש לשלב באופן ניכר את נותני החסות), אך הוא ללא ספק סרט, ואעז לומר סרט טוב, אפילו מצויין. הסרט מציג את מסען של מספר דמויות ברחבי הארץ, בהרפתקה מעניינת פנטסטית ומשעשעת, הכוללת איזכורים קלילים ליצירות מוכרות מאוד מתרבות המדע הבדיוני והפנטסיה (לשמחתי הרבה, הרפרנסים אינם איזוטריים, וכל מי שאי פעם נחשף לז'אנר במידה מינימלית יבין אותם). לעיתים, הוא מצחיק. אני לא מדבר על "משעשע", אלא על מצחיק, כזה שגורם לכל הקהל לצחוק יחד. אז הוא אכן סרט מסע פנטסטי וקומי. יותר מכל, הוא ישראלי. עלילתו מושתתת על אלמנטים מתרבות המיסטיקה היהודית והקבלה והמסע שבו הוא מסע בישראל (כולל קטעי אנימציה נחמדים מאוד בהם מוצגות הנסיעות על מפת הארץ). יש בו יהדות, צבא, היי-טק, ענייני הון-שלטון ונגיעות בתרבות ה"סמוך" הישראלית. הסרט נוטף ישראליות ומצליח לגייר את ז'אנר הפנטסיה, לגרום לו לעשות עליה, להתגייס לצבא ולקלל את המדינה בזמן שהוא מתעקש להשאר בה, כי אין כמו בארץ. אני שמח מאוד שהסרט הזה ישראלי. זה עניין אחד לעשות סרט פנטזיה בארץ, בעברית. זה עניין אחר לחלוטין לערבב את הישראליות והפנטסיה, וזה בדיוק מה שיש לנו כאן.

הסרט, שאורכו כשעה וחצי, מעניין וזורם, וההרגשה היא שהזמן עובר במהירות. הקצב והתזמון נכונים וטובים, העלילה מעניינת ובנויה היטב ומסתמן שהקהל (ובו גם אני) נשאר מרותק לסרט לכל אורכו. בהזדמנות זו אסייג את דברי ואומר שבפעם הקודמת בה הוזמנתי לטרום בכורה של סרט עם קהל בסגנון הזה (X-Man: First Class) נהנתי מאוד מהאירוע בעיקר בגלל הקהל. לימים, ראיתי את הסרט הזה שוב, וגיליתי שאינו מוצלח כפי שחשבתי לראשונה. אני מאמין שהפעם האווירה בקהל הייתה שונה מבחינתי, והיא לא סחפה אותי להנות מהסרט, אלא שמדובר בסרט עצמו. אני מקווה שכשאראה את הסרט שוב לא אתבדה.

בסיום הסרט תמר ואני יצאנו מהאולם. אני נכנסתי חזרה, במטרה למצוא את אורי ולהגיד לו כמה מילים טובות. התחלתי במילים "הייתי סקפטי" – הרי לא באמת האמנתי שבכלל יצא סרט. המשכתי בכך שלא רק שיצא סרט, יצא סרט מצויין. אורי הודה לי וטען בפני שזו הפעם הראשונה שהוא שמע אותי אומר מילה טובה על סרט או הצגה (עדות לכך שהוא לא קרא דבר ממה שכתבתי בבלוג הזה), אבל שזה טוב – הוא שמח לשמוע דברים טובים עכשיו ובמועד אחר ישמח לשבת איתי ולדבר ולשמוע גם דברים לא טובים. אני צופה קולנוע מנוסה. את השלב בו רק חווים סרט כבר עברתי, הפכתי להיות צופה מקולקל, שאינו יכול אלא לנתח ולבקר את הסרט בעודו צופה בו, ומשם התקדמתי למקום בו אני יכול לבחור האם לקבל את החוויה או לנתח ולבקר. בימינו, בצפיה ראשונה בסרט אני בוחר בחוויה. אם החוויה הייתה טובה, אוכל לחזור אליו ולנתח. אין צורך לקלקל חוויה במחשבות מיותרות. על מנת שאשמיע גם דברים לא טובים, טענתי בפני אורי, אצטרך לראות את הסרט שוב. בינתיים, יש לי רק את החוויה, והיא הייתה טובה מאוד.

לסיכום, שתי מילים פשוטות: לכו לראות!

עכשיו, גם אפרט על שתי המילים הללו. אני מאוד רוצה שתלכו לראות את הסרט הזה. אל תשיגו אותו בקומבינות כאלה ואחרות – שלמו עליו מחיר מלא בבקשה. פרוייקט מימון ההמונים והחסויות הספיקו, למיטב הבנתי, אך ורק למימון חלקי של הסרט. יש אנשים פרטיים שבנוסף להשקעת כמות מטורפת של זמן גם שמו כסף מכיסם על מנת להגשים חלום. בשל כך, גם לא נותר להם תקציב לפרסום הסרט (בתקווה, אני אצליח, ברשומה זו, לעזור להם קצת בעניין הזה). האנשים הללו, שלפני 190 ימים בלבד אחד מהם אמר באומץ את המילים "בואו נעשה סרט", עשו סרט מצויין בלוח זמנים בלתי אפשרי. כיסוי הוצאות הסרט ו(מעט) התהליה שבהגעה לקהל הישראלי (ואינשאללה, אולי אפילו לחו"ל) מגיעים להם, כמו גם הורדת הכובע ואמירת "שאפו". המרדף אחרי החלום, ללא קשר לתוצאה, ראוי להערכה ולכבוד. הגשמת החלום, ועוד עם תוצר ראוי ומוצלח, מזכים בעיני את העוסקים במלאכה בהערכה אינסופית. כל הכבוד! שאפו!
אז, אני חוזר ומבקש, לכו לראות את הסרט ושלמו מחיר מלא (יש לי כוונה, כשיזדמן לי, ללכת לראות את הסרט שוב, בקולנוע, במחיר מלא, ואף לקנות את ה-DVD).

הקרנות הסרט הקרובות בפסטיבל אייקון:

• 21.9, 20:00, אולם אשכול 1
• 22.9 , 16:00, אולם ZOA2
• 23.9 ,22:00, אולם ZOA2
• 24.9 , 12:00, אולם אשכול 1
• 24.9 , 20:00, אולם ZOA2

תסריט: גיא בוסקו בימוי: דניאל דר במאית משנה: רותם ברוכין צילום: אייל שפירא עריכה: עמית גינתון מפיקים: שי שחם, ליאור שמש, מאיה גרשוביץ מפיקים בפועל: זיו קיטרו, עדי-אושרה חמיאל תלבושות: ויקי דר איפור: מיטב מורחיים פרופס, תפאורה וארט: ויקי דר, אביאל טוכטרמן, טליה נירגד-חסון

כוריאוגרפיה: ג'ון אסקודרו, נטע שרמיסטר מוזיקה: אלון מור, אסף דר צוות והפקה: דנה סוסלוביץ'-רבל, יוגב רבל, קרן לין, יוש גינתון, דותן צור, אסנת סטימצקי, חן פרוהליך, שירה אונגיל, נדב רזון, דובי שרגא ועוד אפטר: אנדרי פרידמן שחקנים: ניר קיטרו, רוני ויסמן, אורי ליפשיץ, אדוה קמחי, יובל אורנר, אילה שיפטן, ניר שרון, בועז קרני, רעות פיש, בוריס נפומניאש'י, יותם קושניר, יניב רוזנבלט, חן שרון, שירה אונגיל, רן הלפרין, טליה נירגד-חסון, חן פרוהליך, שי פררו ועוד.

* גילוי נאות: חלק מהמעורבים בהפקת הסרט הם חברים שלי

הערה בעניין היכרותי עם המעורבים בהפקה: אלו שמכירים אותי ואת התנהלותי סביב אירועים כדוגמת זה יודעים היטב שאם לא נהנתי אני בורח מהאולם מהר ככל האפשר ונמנע משיחה עם הנפשות המעורבות בסיום האירוע. הם גם יודעים שאני נמנע מכתיבה עליו, שכן יש לתת לדברים לא מוצלחים להעלם, מבלי להשאיר רפש אודותם באינטרנט (מלבד במקרים מסויימים מאוד). השיחה שלי עם אורי והרצון שלי לכתוב על הסרט מיד עם הגעתי לביתי הם הראיה הטובה ביותר, מבחינתי, לכך שהסרט טוב.