הצוענים של יפו – בירושלים

תוכנית הצוענים של יפו שאתר תאטרון החאן הירושלמיסוף סוף מגיעים אלינו הצוענים של יפו. ההצגה עלתה לראשונה בהבימה בבימויו של נסים אלוני ב1971 וירדה ב 1974 אחרי 101 הופעות – מספר עצום לאותם ימים. אני מאידך, התגייסתי לצה"ל ב 1971, והשתחררתי ב 1974 אחרי המלחמה וכל מה שסבב אותה. למרות שהשתדלתי מאוד להתעדכן בענייני תרבות, בקושי הייתי מודע לקיום ההצגה באותם ימים. מאוחר יותר הובהר לי מה הפסדתי ומאז אני מחכה שההצגה תשוב אלינו.

לפני ארבע שנים התקיים באוניברסיטת תל-אביב ערב בנושא יצירתו של נסים אלוני. באותו ערב סיפר לנו השחקן-במאי, יוסי פולק, על חיבורו אל נסים אלוני, ועל נסיונותיו להעלות את מחזותיו ובעיקר את הצוענים של יפו. במשך שנים ניהל יוסי פולק מגעים עם תיאטרוני ארצנו בנושא העלאת ההצגה. הקאמרי כבר התחייב להעלות את הצוענים של יפו בבימוי יוסי פולק, וחזר בו. כולם מכירים בגדולתו של נסים אלוני, אבל המנהלים האומנותיים של התאטרונים הרפרטואריים פוחדים, הם מעדיפים לתת לקהל המנויים אוכל לעוס היטב ונוח לעיכול. אינני משוכנע שהחשש של המנהלים האמנותיים מוצדק. נראה לי שמרבית הקהל ראוי לקרדיט גבוה מזה שנותנים לו המנהלים האומנותיים. בנוסף, נסים אלוני הוא אביה הרוחני של "השפה הגששית" שהייתה ועודנה שגורה בפי רבים.

לאחרונה נודע לי שההצגה עומדת לעלות בתיאטרון החאן הירושלמי בבימוי יוסי פולק. מיקי גורביץ' – המנהל האומנותי של החאן הירושלמי – פתח את דלתותיו ליוסי פולק, שנדחה על-ידי הקאמרי, ונתן לו את התיאטרון, את הצוות ואת כל האמצעים הדרושים להעלאת הפקה ראוייה. עוד אני מתרשם מעצם הידיעה, וליבי מפתיעה אותי בשתי בשורות. האחת, את תלבושות ההצגה עיצב מיודענו משכבר – מאור צבר. השניה – אנחנו מוזמנים לחזרה הגנרלית. התרגשות.

יום שישי, 3 בינואר 2014. אני יוצא לדרכי אל תאטרון החאן הירושלמי. בימי החנוכה השנה טבעתי את הפסוק יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן א1, לפיכך אינני מתכוון להגיע עד ירושלים במכונית. אני חונה בחניון הרכבת בתל-אביב, וממשיך משם יחד עם ליבי לירושלים בתחבורה ציבורית. אנחנו חוששים מאוד שמא נאחר, לכן מקדימים באופן ניכר. בכניסה כבר מתגודדים אורחי הגנרלית, אנשי במה ומקורביהם. אנחנו רוכשים לנו תוכניות של ההצגה. תיאטרון החאן הפיק תוכניה מהודרת במיוחד להצגה זו. מאוחר יותר נגלה שהתוכניה נמצאת באתר התאטרון. בחזרה גנרלית, הקהל נוטה להתייחס אל כל הנוכחים בחופשיות רבה מהרגיל, יש הרגשה שכולם מכירים את כולם, כמעט מייד מתחילה התוכניה שלי לנדוד מיד ליד, ואני מוצא את עצמי משוחח בידידותיות עם אנשים שלא פגשתי מעולם. בינתיים מגיע מארחנו, מעצב התלבושות – מאור צבר – ומגלה לנו שהצבעים בתוכניה אינם מייצגים, הצבעים שנראה על הבמה עזים יותר – צוענים יותר. אנחנו מכירים את עיצובי התלבושות שלו, יודעים שדמיונו הפראי מוליך אותו למקומות מפתיעים, ובכל זאת מופתעים כל פעם מחדש – לכך עוד נגיע.

הגיעה השעה. אנחנו ישובים במקומותינו בשמאל השורה הראשונה. אולם החאן קומפקטי, הבמה נמוכה והצפיה נוחה. על הבמה מוצבת התפאורה שעיצבה נטע הקר. יש בתפאורה פה ושם רמיזות למוטיבים של יוסל ברגנר, אך בגדול, זוהי תפאורה מקורית שעוצבה להפקה הנוכחית. ההצגה מתחילה. אין עוד עיר כמו יפו… זו איננה המנגינה שאני מכיר. גרשון וייסרפירר כתב לחנים חדשים לכל ההצגה. המוסיקה נשמעת לי הרבה יותר צוענית מזו של פולדי שצמן מהימים ההם. בעצם, מאין אני בכלל מכיר את המנגינות מההפקה הקודמת? הרי לא ראיתי אותה. אני קולט שאינני שומע בראשי את קולו של רפאל קלצ'קין – לאון מוזיקנט של 1971 – אלא את קולו של גיל. מאין הוא מכיר את זה? מסתבר שליבי נתנה לו דיסק עם כל שירי ההפקה המקורית, ועכשיו מתבלבלות בראשי שתי מנגינות שונות לחלוטין לאותם שירים. המנגינה ששר ניר רון – לאון מוזיקנט של היום – מתחבבת עלי מייד. וייסרפירר קלט היטב את רוח הצוענים של יפו והעניק להצגה אופי מוסיקלי ממש לטעמי.

ההצגה עשירה בתנועה. הבמאי – פולק האב, שגילה לאחרונה את קסם המחול והחל לחולל עם להקת בנו, הפקיד את מלאכת הכוריאוגרפיה בידי אלה רוטשילד, שרקדה בעבר בלהקת המחול 'ענבל פינטו ואבשלום פולק', וזו עיצבה להצגה תנועה עשירה שמפעילה את כל המשתתפים. יחד עם התלבושות שמדברות היטב עם התנועה והצליל – זוהי ממש חגיגה לעיניים ולאזניים.

כאן יפו. עיר שנוסדה לפני המבול, כתוב בספרים. עושים שיפוצים, אבל שום דבר חדש. מאחורי הים. ישן. ממולי, רחוק, הרים. ישן. במזרח, בצפון, בדרום, ערים קדושות עם שירי עלילה, עם מזמורי הלל, עם אגדות. פה אין הרבה. אגדות. גם מזמורים. כלום. כמעט. אבל היה כאן הרבה רצח. תמיד. עם הפסקות קצרות. אז אולי העיר, כמו זונה עתיקה מלפני מבול, מחייכת : עוד רצח, פחות רצח… הפרפר.. פרפר הנשמה של צועני… פה… ביפו… אין ג'אפה.. יפו…עיר מקלט… עיר מלא חמסין… מלא תפוזים… מלא צוענים…

אל יפו של נסים אלוני הגיעו שני פליטים של מלחמת העולם השניה – זארא הצועניה ותומס היהודי. כשהיו במחנות, באירופה, נשבעו זה לזו שאם יוולדו להם צאצאים משני המינים – הם יתחתנו. מהשבועה המקוללת, שניתנה בשם הצאצאים שעדיין לא נולדו, מתפתחת עלילה עקובּה מדם. המאפיין המשותף לכל הנפשות הפועלות הוא אבדן השורשים. כולם פליטים, כולם זרים. אני הכרתי היטב את יפו של הימים בהם נכתב המחזה. יפו הייתה מועדון צוענים של יהודים פליטי בולגריה, שחיו ושרו את היום כאילו אין מחר. בינתיים התברגנו בולגרי יפו, עזבו את האזור והשאירו אותו בידי תושביו המקוריים – אלה שנוכחותם נפקדת לחלוטין מההצגה.

ההצגה משלבת נוכלוּת, תככים ורציחות עם שמחת חיים עליזה, צוהלת, שרה ורוקדת את הכאב. הבלבול יוצר חוויה מהסוג שנסים אלוני יודע לרקוח נהדר, אך הסיכויים שהיא תעבור אל הקהל תלויים בשילוב של כל המרכיבים בתמהיל מדוייק. בעבר, היה המחזאי אחראי על זה בעצמו. הפעם הבמאי איננו נסים אלוני אלא תלמידו – יוסי פולק. לא ראיתי את ההצגה המקורית, אך קשה לי להאמין שיכלה להתעלות לרמתה של זו הנוכחית. לצערי אינני יכול לשוב ולראות את המקורית, וקטע הוידאו היחיד שהצלחתי לגלות חושף מעט מידי מאותה הצגה.

קטעי ההצגה הצוענים של יפו נמצאים בין הדקה 9:28 לבין 16:45

צילום - אסף אשכנזי. רב פקד לזר [יהויכין פרידלנדר], מריולה [נילי רוגל],  מאדאם זארא [ג'יטה מונטה] בשמלה ממכנסיים ותומאס וליגורא [אריה צ'רנר]ז'יטה מונטה היא מגדת העתידות הצועניה מאדאם זארא. דמות מאוד רבגונית. היא משרה עלי את השמחה ואת העצב שלה לסירוגין ואני צוהל ונחרד יחד איתה. בהפקת שנות השבעים הייתה זו חנה רובינא. לא זכיתי לראות את חנה רובינא על הבמה, אך תמיד היא הייתה, מבחינתי, עטופה בהילה מפחידה. אני מניח שהייתי מתקשה לראות את שמחת הצוענים אצל רובינא – אך אין לדעת. ז'יטה מונטה, על כל פנים, היא צועניה ממש כלבבי. מעצב התלבושות, מאור צבר, הלביש אותה בשמלה שנתפרה מהרבה מאוד מכנסיים. בחלקה השני של ההצגה נפגוש אותה עטוייה שמלה משרוולי חולצות. המוטיב של מיחזור בגדים ישנים לבגדים מחודשים הוא מעין מאפיין של הצוענים. בתמונת החתונה, לובשת הכלה שמלת כלולות עשויה ממפות ומפיות תחרה.

הליהוק בהצגה קולע מאוד. אני מקפיד לכתוב את זה משום שפעם מישהו הסיק, שאם הדגשתי אחד השחקנים – כל האחרים לא היו ראויים. ובכן – כל השחקנים מצויינים, כולם משתלבים היטב בתמונה הכללית שגדושה בשירים ובריקודים, וכמו תמיד – יש שתופסים את תשומת ליבי מעט יותר מהאחרים. בחרתי הפעם להתמקד בשניים מבין מובילי העלילה – סקרסלה ובוגו – שתי דמויות מאוד מיוחדות שמעניקות לכל ההשתלשלויות מימד ריאליסטי ומימד מופרך בעת ובעונה אחת.

צילום - אסף אשכנזי. גרשון ויסרפירר מנגן וארז שפריר - סקרסלה - לוחש לאוזני בוגו - יוסי עיני.יוסי עיני הוא בוגו – נוכל ערמומי שמשנה את עורו, ומציג לכל אדם דמות שונה על פי הצורך הרגעי. חבר נאמן חסר מוסר, שיכול לבגוד בכל חבר בכל רגע. צועני חופשי, חסר שורשים, רוצח חסר מצפון לעת מצוא, ונאמן עד כלות… לעצמו בלבד. דמות לא פשוטה שיוסי עיני ממלא אותה בתוכן באופן מרשים ומנווט דרכה את האירועים. בוגו של אז היה יוסי בנאי, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם נסים אלוני. אני סקרן מאוד לראות את יוסי בנאי בתפקיד זה – דבר שלא יקרה. יוסי עיני בבימוי יוסי פולק הוא, על כל פנים, בוגו פשוט מעולה. זוהי הדמות המגוונת ביותר בהצגה, לפחות לטעמי, ואני בטוח שגם נסים אלוני היה מברך על ליהוקו של יוסי עיני לתפקיד. אם כי אינני מכיר את נסים אלוני ואין לי כל דרך לדעת.

ארז שפריר הוא סקרסלה – תמים, חינני, בלתי מזיק. כולם מרגישים חופשיים לדבר בנוכחותו ולכן הוא יודע הכל לפני כולם ומנווט אותם בקלות לכל עבר. השוטה החכם – מעין ליצן חצר שיכול לאמר הכל והכל גלוי לו. ארז שפריר מציג את הדמות הקסומה הזו באופן שגורם לי לחבב אותו כמעט מייד. הוא נדחף לכל מקום מבלי להיות מורגש ומשלים את הפרטים כאילו לא הוא אמר אותם. הוא יכול להיות המבשר שלעולם לא יהיה אשם בדבר הבשורה. הוא מגלה "בסוד" ללאון מוזיקנט שראה את סמול – השחקן אריאל וולף – בתחפושת הדב. הוא חולק את אותו "סוד" גם עם רגינה מוזיקנט – השחקנית אודליה מורה-מטלון – למרות שלא אמור היה לגלות, ומגלה אותו “סוד” גלוי גם לדני קובזא – השחקן יואב היימן. הוא גם הראשון ששומע מפי זארא על חתונת בוגו עם ביתהּ מריולה – השחקנית נילי רוגל. בהצגות שנות השבעים היה זה שמוליק סגל. מבנה הגוף של שני השחקנים דומה למדי, וקל לי מאוד לראות את שמוליק סגל בתוך הדמות שמציג ארז שפריר. לא אתפלא לגלות שהבמאי ליהק וביים את סקרסלה בדיוק נאמן לדמות שהציג שמוליק סגל. דג הדיקט שלהם, על כל פנים, מאוד דומה.

התפאורה שעיצבה נטע הקר עשירה, דינמית ומתאימה את עצמה לשינויים בהתרחשות מבלי להשתלט על המרחב יתר על המידה. יש בעיצוב התפאורה מספר הברקות שממש אהבתי. המנורות המתנדנדות, למשל, מעניקות לתמונות אופי מאוד מעניין, ומוסיפות מעין דמות חיה שנעה באופן עצמאי ובלתי נשלט.

את כל ההצגה מלווה המוסיקה של גרשון וייסרפירר, שמופיע כמעט כל הזמן על הבמה עם איזשהו כלי נגינה. המוסיקאי הוא חלק בלתי נפרד מההצגה, כמו סקרסלה – הוא מעורב כמעט בכל דבר, וכמו כל הדמויות יש לו התנהגות ואמירה שהמילים בה הן המוסיקה. הבחירות של יוסי פולק מאוד מוצאות חן בעיני. במחשבה לאחור – אני משווה כאן הצגה שראיתי, עם הצגה שהייתי מאוד רוצה לראות אילו היה הדבר אפשרי. ההשוואה איננה הוגנת כלפי ההצגה ההיא. הנאתי מההצגה הנוכחית כאילו מגמדת את ההיא שלא ראיתי, ומורידה ממנה את ההילה של הבלתי מושג. אבל, כרגיל, אולי זה רק אני.

ההצגה אמנם מרובת משתתפים, אך נראה לי שהיא קלה לניוּד. אני מקווה לראות אותה שנית כאשר תגיע אלינו לחיפה, או לפחות לתל אביב.

ההצגה הצוענים של יפו היא חוויה מבויימת ביד אמן, שמשלבת סיפור מדהים עם תנועה צליל וצבע עשירים, בביצוע להקת שחקנים מעולה . פשוט חבל להפסיד.

אני מקווה שההצגה תמשיך לרוץ מעבר למאה ואחת הפעמים שרצה ההצגה המקורית, ושתגיע לכל רחבי הארץ ולכל הקהלים שלא זכו לראות את גדולתו של נסים אלוני, רק משום שמנהלי התיאטרונים נמנעים מלהציג את מחזותיו.

יוצרים – החאן 2014
מחזה – נסים אלוני
עריכה – דורי פרנס
בימוי  – יוסי פולק
עיצוב תפאורה – נטע הקר
עיצוב תלבושות  – מאור צבר
מוסיקה – גרשון וייסרפירר
עיצוב תאורה  – רוני כהן
תנועה – אלה רוטשילד

שחקנים:
לאון מוזיקנט  – ניר רון
נגן – גרשון וייסרפירר
דני קובזא, קריין  – יואב היימן
מאדאם זארא, צועניה – ג'יטה מונטה
מריולה, בתה  – נילי רוגל
גיטריסט  – גרשון וייסרפירר
סקרסלה שומר סף  – ארז שפריר
תומאס וליגורא  – אריה צ'רנר
רגינה מוזיקנט  – אודליה מורה-מטלון
מיס בל  – יעל טוקר
רב פקד לזר  – יהויכין פרידלנדר
בוגו צועני – יוסי עיני
סמול וליגורא  – אריאל וולף

יוצרים – הבימה 1971
מחזה – נסים אלוני
עריכה – נסים אלוני
בימוי  – נסים אלוני
עיצוב תפאורה – יוסל ברגנר
עיצוב תלבושות  – יוסל ברגנר
מוסיקה – פולדי שצמן
עיצוב תאורה  – נתן פנטורין

שחקנים:   
לאון מוזיקנט  – רפאל קלצ'קין
נגן – מאקס הודס
דני קובזא, קריין  – דוד ירדני
מאדאם זארא, צועניה – חנה רובינא
מריולה, בתה  – אדית אסטרוק
גיטריסט  – שמעון אדלר
סקרסלה שומר סף  – שמואל סגל
תומאס וליגורא  – אהרון מסקין
רגינה מוזיקנט  – סטלה אבני
מיס בל  – אביבה מרקס
רב פקד לזר  – שמעון פינקל
בוגו צועני – יוסי בנאי
סמול וליגורא  – יוסי פולק
קולו של קריין  – מיכאל ורשביאק

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: