מקודשת, מקודשת, מקודשת

מאת: ליבי רן

השתתפתי במיצג "בקרוב אצלך – הוראות שימוש" של הילה ורדי ויאיר ורדי

בפסטיבל "תלוי במקום".

בקרוב אצלך - הוראות שימוש בפייסבוק

אתמול התעוררתי מוקדם. הייתי צריכה לסדר את השיער, שיעמוד בפרץ האורחות והאורחים, בהסתערות הזאת של השמחה. כל כלה עושה את זה ביום חתונתה. זה ניג'וס. אני מגיעה למרגלות בית הכנסת הגדול באלנבי, ומרחוק כבר רואה אנשים לבושים בהידור, נשים לבושות באלגנטיות. זו לא החבורה שאליה אני משתייכת. בבית הכנסת מתקיימת חתונה אמיתית. מה זה אמיתית? זה אותו הטקס. גם אני אשתתף בו, קצת יותר מאוחר, ברחוב הסמוך. מטבע הדברים, כמו בכל אירוע מהסוג הזה, התבצעו הכנות הרבה זמן לפני שהגענו אנחנו – החתנים והכלות המיועדות/ים. ההתרגשות מפנה את מקומה לפחד. יצר ההשוואה פועל במלוא כוחו: כולן/ם כאן יותר יפות/ים ממני. חלקן/ם הגדול גם יותר צעירות/ים. אני סחורה איומה. מתלבשת מאחורי פרגוד מתחת למדרגות בית הכנסת. מארגנת החתונה ה'אמיתית', שמעשנת מעליי, קוראת לי להצניע את הפרגוד. זה לא הולם. גברת, אני בחזייה עכשיו. תניחי לי. אין לי איפה להתלבש. הכלות מתאפרות על הספסלים שמול בית הקפה "פורט סעיד". דואגים לנו, מפנקים אותנו ושומרים עלינו. אני מרגישה הרבה יותר טוב.

אני שונאת שזרים נוגעים בי. אין לי מושג למה הצבתי את עצמי בסכנה הפוטנציאלית הזאת. כלה צעירה ויפהפייה מימיני, חתן צעיר ויפהפה משמאלי, ואני באמצע – בלבוש מאוד לא קונבנציונלי ולא מובהק: מכנסיים וז'קט בהירים, חולצה ורודה נשית. יש לי גם כובע וגם הינומה, כי אני יכולה להיות החתן או הכלה, והבחירה היא של מי שמתחתן/ת איתי. מתחילה תנועת קהל. שאלות צפויות כמו: "מה זה?", "מה האג'נדה שלכם?", "זאת מחאה?", "זה קשור לשוויון זכויות בנישואים?" – אני מפנה את השואל/ת לקרוא מה מונח על השולחן ולמרגלותיו. שולחן הפרופיל שלי מכיל מידע מתוך השאלונים שמילאתי לקראת המיצג, מצדדיו – כוסות עטופות לשבירה, טבעות וכתובות עם נוסח אחיד לעריכת טקס חתונה יהודי כהלכתו. אשה אחת, שאני מציעה לה לקרוא, טוענת שהשאירה את המשקפיים בבית. אני מכירה את הטיפוס מעבודתי בשירות לקוחות. היא רוצה שיעשו הכל בשבילה, ובסוף היא גם לא תקנה כלום. אני בוחרת לא לענות לה, והיא מטיחה בי "תודה רבה על העזרה שלך, את באמת מאוד נחמדה". אני נזרקת לרגע לשירות הלקוחות, מוטחת בעוצמה לתוך המציאות, שבה כולנו חייבות למישהו משהו, כי אלה צרכנים פוטנציאליים. אבל מה הסחורה? אני הסחורה? הרי לא תוכלו להתחתן איתי וללכת איתי הביתה. הכוסות והטבעות נצברות, המשמרת מסתיימת רק בעוד כמה שעות. אז מה נמכר כאן?

חברתי, שרון ב', מגיעה – כפי שהבטיחה. היא מעניקה לי מתנת חתונה: בקבוק מים קרים ובננה. היא יודעת שאני עומדת בשמש בבגדים חמים, ויודעת גם שאני אוהבת בננות. זאת מתנה מושלמת. היא רוצה לקדש אותי, ומעלה את האופציה שאקדש אותה חזרה מאוחר יותר. אנחנו מבקשות מיובל מסקין, שנקלע לאזורנו שלא באשמתו, לתעד אותנו במצלמתה האימתנית של שרון. הוא לא מתחייב על איכות הצילומים. הטקס הלא ארוך כבר מעייף אותה. היא רוצה כבר לשבור את הכוס, וברגע שבו היא עושה את זה, היא פונה אליי, וצועקת בחיוך: "עכשיו, אשה, תכיני לי סנדוויץ'!" – כך החלו נישואיי הראשונים. שתינו לא מאמינות במוסד הזה, והיא הגחיכה אותו במקום שבו רציתי להיות כנה, אמיתית ונרגשת. ידעתי למה אני נכנסת, ותפקידי הוא לשתף פעולה, לא משנה מה קורה. אנחנו מצלמות סלפי, מנהג שנולד לאחרונה וגלש גם לחתונות 'אמיתיות'. הידיעה חייבת להגיע לכולן/ם, ועכשיו – דרך האינסטגרם לפייסבוק – ואני נשואה. מחפשת בפרופיל איפה להחליף את הסטטוס שלי לנשואה, ומוצאת ב'אירועי-חיים' את ציון הדרך 'התחתנה', עם איקון של לב. אני מכניסה את התאריך, וזהו. הלייקים מתחילים לזרום. כל האירוע הזה חיצוני לגמרי. הטקס נשאר טקס, והוא מקבל תוקף באמצעות עדים נעדרים.

שרון ב' נשארת בסביבה, כששרון ג' מגיעה. אני מציגה אותן זו לזו, ומראה לשרון ג' את הטבעת שלי. שרון ג' ואני חברות כבר זמן ארוך, והיינו גם 'מאורסות' זו לזו בפייסבוק. המשכנו עם זה, כל זמן שבו זה הצחיק אותנו. שרון ג' באה בשמלה לבנה, והיא מוכנה לטקס מרגש, עם כוונה ואהבה, ואני עדיין חצי מבודחת ומאוד מבולבלת. כוסות נשברות לאורך כל הרחוב שלנו, מחיאות כפיים וקריאות 'מקודשת', והחום של הצהריים, שמכה ללא רחם. אנחנו מחכות לחברה משותפת, שרוצה להיות עדה. כשהיא מגיעה, מתחיל הטקס השני. מכיוון שעכשיו אני מנהלת את הטקס, אני משקיעה בעיקר בקריאה ברורה ובשמירה על כללי הטקס, ואני לא לגמרי שם. זה קשה, כי שרון ג' מסתכלת עליי מבעד להינומה בעיניים אוהבות, ואני מחזירה לה מבטים לפרקים, משתדלת לא להתבלבל. כשהטקס מנוהל על ידי החתן עצמו, קשה לבחור צד. קצת כמו לשחק בהצגה שאותה ביימתי – דבר שגם שרון ג' וגם אני כבר התנסינו בו. הרצון שהכל יהיה מושלם יוצר חבלה באותנטיות של הרגע. אני שוברת את הכוס, ומנשקת את הכלה. אני שומעת את הקהל מריע, ומגלה שאנחנו מתועדות מכל עבר, וגם בוידאו. אני מרגישה שאני רוצה להיות שם, אבל אנחנו חייבות גם סלפי, ושרון ג' צריכה ללכת עוד מעט, וחם. יא אללה, כמה חם. תירוש חם, אגב, זה טעם נרכש. אני שמחה שהתעקשתי על יין לא אלכוהולי.

שרון ג' הולכת, וחבר טוב של שרון ב' מגיע עם בן זוגו. רון מבקש להיות הכלה, ומבקש גם שלא אשבור כוס, כי הוא רוצה לשמור על איכות הסביבה. אנחנו מחליטים לשבור את שתי הכוסות שכבר נמצאות לרגליי משתי החתונות הקודמות. הוא בהינומה, אני עם כובע, והטקס מתחיל. הכל מצחיק אותי. כללי הטקס נשמרים, ואני שוב לא שם. הכוסות ששנינו מועכים כבר שבורות. אני שואלת אותו אם יש לו משהו להצהיר, והוא מסתכל לי בעיניים, ומכריז בפשטות: "אני אוהב אותך!". אני נאלמת דום. לא ציפיתי להצהרה כזאת, בטח לא בקלילות שבה היא נאמרה, מן הפה ולחוץ. זאת האמיתות של כל הטקס הזה, כמה קל לבצע אותו, כמה כובד ראש מושקע באקט ה'אמיתי' וכמה הוא מחייב כלפי המשפחה וכלפי המדינה והממסד הרבני, ואז בא בחור גיי בהינומה, שלא מכיר אותי, ומצהיר באותה צורה על אהבתו. אחרי רגע של בהלה, אני מחליטה לשחק את המשחק שלו עד הסוף. אני מכריזה שגם אני אוהבת אותו (מה שנכון לגמרי באותו רגע – הוא היה אמיץ ושיתף פעולה, הוא שמר על העקרונות החשובים לו, והוא רואה את הטקס הזה בדיוק כמוני). סלפי שבו אני יוצאת מכוערת במיוחד, והוא נושך ורד שמונח על התפאורה היפה שלי – ואני נשואה בשלישית. אני מחבקת אותו ואת בן הזוג שלו, ששימש כעד. אני נפרדת משרון ב', שמזכירה לי את הסנדוויץ' שאני חייבת לה, ומחליטה לצאת להפסקה.

המשפחה שלי מגיעה. אמא, אבא ואחי מתרשמים מהתפאורה, מהלבוש שלי, דואגים לכמות המים ששתיתי וסוקרים את הפרופיל על שולחני ואת הטבעות שעל ידי. שתי הכלות לימיני לא מפסיקות להתחתן. שתיהן יפות, לובשות שמלות קלאסיות למדי ומחייכות לקהל. אני לא יודעת לחייך. אני נראית נורא כשאני מחייכת, במיוחד בתמונות. כל מי שמבקש/ת ממני תמונה, מקבל/ת מעטה של קשיחות. אני בדמות. הבטחתי לנסות לא להיות בדמות. אני מתביישת להיות אני בסיטואציה כזאת. אולי בעצם זאת אני? אולי הקשיחות הזאת היא מה שאני באמת? אני הולכת לאכול. כשאני חוזרת, מדווחת לי המשפחה שלי, שמישהו בחולצה כחולה רצה להתחתן איתי דווקא כשהלכתי. "הוא קרא את הפרופיל שלי, אבל אם הוא היה רואה אותי הוא היה מוותר", אני אומרת. "הוא דווקא ראה אותך, אבל הלכת" – הם עונים.

ד"ר דפנה בן שאול, מרצה לתיאטרון באוניברסיטת ת"א ובביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, מגיעה לצפות במיצג. אני לא שמה לב, כי אני עסוקה במשפחה, ואז פתאום היא מתחילה למלא כתובה בשולחן שלי. אני שמחה, ומיד נכנסת לי מחשבה לראש: 'היא מתחתנת עם עוד א/נשים. היא צוברת חוויות'. אני מקדשת אותה, מסתכלת לה בעיניים, ופתאום מציפה אותי כוונה אמיתית. אני מתרגשת ומתבלבלת. כשאני אומרת בעל פה "אם אשכחך ירושלים" וגו', פתאום מתבלבלות לי המילים, ואני מאטה ומתרכזת. שבירת הכוס הזאת נעשית כבר במלוא עוצמת הכוונה. אני מחבקת אותה, ומרגישה פתאום משהו. אני מרגישה אנושית. מאוחר יותר, בשיחת הסיכום, הילה (ורדי, היוצרת של המיצג יחד עם אחיה, יאיר ורדי) מספרת לי שדפנה בחרה אותי מכולן/ם, ושהיא אמרה אחר כך, שהיא עשתה את הבחירה הנכונה: היא התרגשה באמת. ההדדיות הזאת מציפה אותי. פתאום אני רוצה עוד. מסורת זאת מסורת, ואנחנו מצטלמות יחד. זו התמונה שהכי הרשימה את סביבת הפייסבוק שלי, אבל לי זה באמת לא אכפת.

מגורשת, מגורשת, מגורשתהזמן עובר. המשפחה שלי מתבשלת בחום. מיכל מגיעה הישר מהמיצג שבו היא השתתפה, באותו פסטיבל. במיצג שלה, היא אמרה בקול רם את כל מה שהיא חושבת. זה מאוד דומה לאופי שלה ממילא, היא ישירה מאוד, חדה והחלטית. היא באה לביזנס. היא תתחתן איתי, אם נוכל מיד לאחר מכן לקיים טקס גירושים. אני נעתרת. היא בוחרת לקדש אותי, כי היא לא רוצה להתקדש יותר אף פעם. מיכל היא גרושה טרייה, ויש לה הרבה ביקורת על מוסד הנישואין. בדיוק אחרי שכבר הצלחתי להתרכך קצת, הגעתי לתכלס. Wham bam, thank you ma'am. היא מקדשת אותי תוך התלוננות על אורך הטקס. אני מנסה להסתכל לה בעיניים, אבל היא חדורת רוח קרב. היא שוברת את הכוס, ואני מרגישה שאני באמת רוצה להתגרש. אנחנו מצטלמות עם הטבעות, שתינו זועפות. משהו מסתיר חלק מהעדשה. חתונת בזק לשם גירושים. טקס הגירושים הוא קצר ואידיוטי. הוא כרוך בהנחת הכתובה מתחת לבית השחי, צעידה מדודה, הסתובבות והעברת הכתובה לצד שלישי. המשפט "הרי את מותרת לכל אדם" הוא משפט מזעזע. מיכל מוסיפה: "ורק לא לי". "נו, אז איזה טקס יותר משפיל? נישואין או גירושין?" היא מקשה. אני באמת מתקשה לענות. יש משהו משפיל בכל אחד מהטקסים. יש משהו משפיל בלענות על השאלה הזאת. יש משהו משפיל בכל המעמד הזה. מיכל מראה לי את הצד השני: זה שבחר בטקס כהלכתו, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות. המשפחה שלי עוזבת, לא לפני שההורים שלי אומרים לי: "את חושבת שחתונות אמיתיות זה פחות בלבול מוח? את טועה".

במהלך כל היום הזה, נשמעות הרבה ביקורות כלפינו. זה מתחיל במיקום הפרגוד להחלפת בגדים, שהפריע למארגנת החתונה בתוך בית הכנסת, ממשיך בדרישה לענות 'על מה זה', 'מה זה', ומגיע גם לקיצוניות של איש שמפריע באמצע טקס חתונה כדי לשאול את החתן אם הוא שותה נפט בבוקר במקום קפה. זה לא קרה לי, זה קרה לגבר שנשא את הכלה לידי. אני רוצה לענות לו, שהוא מקנא. הוא מקנא בגבר הזה, שבא באומץ והחליט לקדש כלה יפה באמצע יום קיצי, ככה סתם, בספונטניות. אתה מקנא, כי אתה לא יכול לקחת את הטקס הזה בקלילות שהוא לוקח אותו. אבל אני לא אומרת. זה לא ממקומי, ודעתי אינה חשובה כאן. גם ככה הוא הורס להם את הרגע.

החתן משמאלי, בחור חתיך וצעיר, עומד בסבלנות בעמדה הכי רחוקה מהרחוב. הוא עונה על שאלות בסבלנות, מצטלם ומחכה. נראה לי שהוא ואני מחכים הכי הרבה. הוא עושה את זה יותר באורך רוח, אם כי לזכותי ייאמר, שאני עושה את זה על עקבים. שנינו לובשים ז'קטים בחום הבלתי נסבל. בשלב מסויים, שתי נשים הולכות עליו מכות. זה בצחוק, והן מתחתנות איתו זו אחר זו, אבל אני מרגישה כאן צדק פואטי. אחת מהן, דעתנית ואסרטיבית, חוסמת בגופה את הכתובות, ומתחילה למלא את שלה. "זה היה שווה את כל ההמתנה הזאת", אני אומרת לו. הוא צוחק. כל הזמן הזה, ההשוואה החולנית שלי (זו שעליה הצהרתי גם בפרופיל הגלוי שלי, על השולחן שלידי) עובדת במלוא המרץ. אני שמחה באמת ומוחאת כפיים בכל פעם שבה נשמעת כוס נשברת. אני שמחה יותר מששמחתי בשמחותיי שלי.

imageהשעתיים וחצי האחרונות שלי במיצג יבשות לחלוטין. מלבד גבר אחד, שמנהל איתי שיחה מעניינת ומצהיר שהוא רוצה להתחתן איתי, אבל אשתו לא מרשה לו, אין שם כלום. אני מציצה בכוסות השבורות הנערמות בכל העמדות. רואה ארבע עשרה טבעות על אצבעותיה של הכלה שלצדי. בשעה האחרונה מחלחלת בי ההבנה, שהכמות הזאת לא משקפת כלום. שמספיק/ה רק אחת/ד. אין צורך בכל השפע הזה. בסופו של דבר, כל ההמתנה הזאת, וההשוואה להספק של כל היתר, מטילה עליי צל של הרהורים לא נעימים. באופן אירוני, הצל המיוחל אכן נופל עלינו, ופחות חם ויותר נוח. אני מרגישה מבוגרת. אני מרגישה בודדה. בשיחת הסיכום אני מגלה, שכלה מהצד השני של המיצג ראתה אותי מתחתנת עם 'המון אנשים', והניחה שלא היה לי רגע דל. הרי הכל בעיני המתבונן/ת.

עם מה אני יוצאת מכל זה? אני לא יודעת. עם בלבול גדול, בעיקר. עם ההבנה, שהבחירות שלי יכולות לעמוד בדרכי. עם ההכרה, שהרצון לזרז את העניינים ולקפוץ לסוף הסיפור (במקרה הזה – חתונה. איזה סוף ואיזה נעליים) תביא בסוף לגירושים. לא יצאתי מאמינה גדולה (או בכלל) במוסד הנישואין. עכשיו אני מרגישה משוגעת ואמיצה, כמו כל מי שהציבו את עצמן/ם במשך שבע שעות ברחוב, כאובייקטים מרצים ובלתי מתנגדים. הרגליים כבר לא כואבות. עכשיו זה הלב, שכואב. גם זה יעבור. בקרוב אצלך.

מצגת שקופיות של מקודשת, מקודשת, מקודשת

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

  • By אדיפלית‬‎ | תרבות הפנאי on 2 ביולי 2014 at 00:13

    […] צופה בהצגה, מימיני – אחי הסובלני ומשמאלי – שרון, אשתי הראשונה. אין ספק, שהם 'הקהל הנכון' להצגה הזאת. אבל מה זה 'קהל […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: