אפשר לעשות עם זה משהו

ההצגה מסתיימת ואנחנו יוצאים מתיאטרון תמונע בתל-אביב חזרה לביתנו בחיפה. כמה דקות של שתיקה ומתחילים לדבר. אז מה בעצם ראינו כאן? זוג בשלבי היכרות שונים. חושבים אלינו בקול רם, מדברים ביניהם, מתחברים, מתרחקים, שבים, תוהים, מקנאים, במי? בעצמם? בשיקופם דרך אחרים? אז מה בעצם קיבלנו כאן? יש מסר? מציאות מוכרת? – אולי לא.

אפשר לעשות עם זה משהו - תמונעבינתיים אנחנו מגיעים לבּוֹנוֹ ביקום, לאכול ארוחת משהו ולשתות קפה. לא אכלנו כמעט שום דבר כל היום. ממשיכים לדרכנו ועדיין מדברים על ההצגה. זה לא מרפה. ההצגה איננה מסתיימת כשיוצאים מהתיאטרון. הדברים שבים ומחברים ומתפרקים וחוזר חלילה. כנראה אפשר לעשות עם זה משהו.

אנחנו באים לראות את ההצגה עם הרבה מאוד ציפיות. בנובמבר דאשתקד נודע לי, ממש ברגע האחרון, על הפרוייקט של מרט פרחומובסקי. מחזה של עודד ליפשיץ שמשחקת בו מוריה בשארי ליפשיץ בבימוי מרט פרחומובסקי. שלושה אמנים שאני מכיר עבודות שלהם – כל אחת ואחד לחוד – ומעריך אותם מאוד. עכשיו הם מודיעים לנו שהם יוצרים יחדיו, ואני מייד נרשם ל"תמיכה" בפרוייקט בהדסטרט. ה"תמיכה" מתבטאת בכך שאני רוכש את הכרטיסים לפני שהמחזה התבשל לכלל הצגה.

ליבי וגיל כבר ראו את ההצגה ממש על ההתחלה. ליבי מלאה התפעלות, אבל היא הרי משוחדת. גם לגיל יש הרבה מה להגיד, אך אני משתיק אותו. אין לי עניין לשמוע את דעותיהם לפני שאני רואה את ההצגה – אני רוצה לשמור על ראש נקי. הרי גם כך הציפיות גבוהות מידי – ממקום כזה אפשר רק ליפול.

אנחנו מגיעים די מותשים. יום שישי שבו שנינו עבדנו עד שעה די מאוחרת, ורק אז נסענו מחיפה תל-אביבה. ביקורי הורים חפוזים. זמן לאכול הרי כבר הבנתם שלא היה לנו, ומרוב חיפזון אנחנו אפילו מקדימים מעט לתמונע ויש לנו קצת זמן להתרווח.

יושבים בצד השורה הראשונה, כל המושבים במרכז מסומנים כשמורים. בפרינג' אני מעדיף תמיד את השורה הראשונה. דנה ואייל – מוריה בשארי ליפשיץ ודן שפירא, יושבים על כסאות בחזית הבמה בזמן כניסת הקהל. מוריה קולטת אותנו ומנידה בראשה. נראה לי שחלק ניכר מהקהל מורכב ממקורבים של ההפקה, אולי גם הם "תומכים" כמונו.

המשפטים מקוטעים. שני בני הזוג, שעדיין אינם זוג, זורקים את הגיגיהם לעברנו, ומנהלים שיחה שאיננה בדיוק דיאלוג, וכל זה מוביל למסקנה שאפשר לעשות עם זה משהו. וכך זה נמשך ממשהו למשהו. כל השלבים הם חלק מהתפתחות של זוגיות. הכל כאילו מוּכָּר – אבל לא בהכרח ככה, אולי בעצם לגמרי אחרת. ובינתיים נכנס למערכת זוג נוסף, שגם הוא איננו בדיוק זוג. יש שילובים וחילופים עם הרבה מאוד הגיגים פרטיים של כל אחת ואחד מהמשתתפים. הזוג שברקע מהווה מעין מראה שמציגה את דנה ואייל בפני עצמם דרך מסלול של קנאות וחשדות. כאשר דנה ואייל אינם קיימים כזוג, אין טעם בקיומו של הזוג האחר שמשמש בעיקר לייחוס. אין לי מושג אם לכך כיוון המחזאי, וזה ממש לא משנה, זה מה שמגיע אלי. לכן אני מתקשה להבין סיטואציה שנוצרת אצל הזוג האחר, שאין בה התייחסות אל אייל ודנה, שנפגשו לזוגיות שונה לחלוטין כעבור שנים.

הרבה פעמים אני נשבה לראות ביצירה אמנותית חכמת חיים כלשהי. כאילו יש לסופר, למחזאי או לצייר איזושהי תובנה, או נקודת ראות שנסתרת מעיני. למעשה זוהי אמנות שנובעת מדמיונו של היוצר, במקרה זה – גבר בראשית שנות השלושים לחייו שזה לא מכבר התחתן. כל מה שאנחנו רואים על הבמה מבוסס על דברים שהוא הגה מדמיונו על בסיס נסיון חייו שכולל, מן הסתם, גם דברים שהוא רואה סביבו.

תפאורת ההצגה מינימליסטית. דניאלה מור שעיצבה לפאפעג'ינה תפאורה מאוד עשירה ומורכבת, הסתפקה כאן בספה, במספר פריטים כמעט חסרי נוכחות ובשני כסאות שמיקומם היחסי מעיד על יעודם הרגעי וטיב היחסים בין בני הזוג. בשתי ההצגות קלעה המעצבת היטב לאופי ההצגה. גם מוריה, שהייתה פאפעג'ינה הצעירה, שונה לחלוטין מהדמות שאנו פוגשים כאן. מוריה בשארי ליפשיץ היא שחקנית מוכשרת מאוד שאיננה חדלה להפתיע. את דן שפירא אני רואה פעם ראשונה על הבמה והוא משלים את הזוג שאיננו בדיוק זוג באופן מושלם. את הזוג האחר, נטע בר רפאל ולאון מורוז, לא זכיתי עד כה להכיר וניכר שגם להם יש הרבה מה להציע.

אני מכיר את סגנונו של עודד ליפשיץ מהצגות קודמות שראיתי. הדיאלוג שאיננו בדיוק דיאלוג חביב עליו. אפילו בהצגה נושים שהוא ערך וביים לפני שנים על פי סטרינדברג, הדיאלוגים אינם מופנים ישירות אל נמעניהם. תוך כדי כתיבה אני קולט שאני מתייחס לבימוי של עודד בְּמָקוֹם בו הבמאי הוא מרט פרחומובסקי. עכשיו אני תוהה אם המחזאי השתלט על הבמאי, המחזה איננו מותיר לבמאי גמישות ללכת בכיוון שונה, או שהכל פרי רעיונותיו של הבמאי. ממקום מושבי באולם, זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא שהתוצאה היא מארג מדוייק שבו כל החלקים משלימים זה את זה ויוצרים חוויה.

ההצגה אפשר לעשות עם זה משהו היא ללא ספק חוויה מסקרנת, מעוררת הרבה מאוד מחשבות, שכל אחת גוררת אחרות ואיננה מניחה להצגה להסתיים זמן רב לאחר עזיבת האולם.

מאת: עודד ליפשיץ
בימוי: מרט פרחומובסקי
תפאורה ותלבושות: דניאלה מור
מוסיקה: בועז שחורי
עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין

שחקנים:
– מוריה בשארי ליפשיץ
– דן שפירא
– לאון מורוז
– נטע בר רפאל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: