אדיפלית‬‎

מאת: ליבי רן

נתחיל מהסוף: אני מטומטמת שלא הלכתי עד עכשיו להצגה "אדיפלית". מעטות ההצגות שהרגשתי בהן בבית, כמו שהרגשתי בהצגה הזאת.

Umami - jason's creation groupקהל נורמטיבי, שפוקד את התיאטרון הרפרטוארי בקביעות, רגיל לצפות בעיקר בסלון בורגני שבו משוחחות זו עם זו דמויות שנראות 'כמו בחיים'. הוא יוצא מגדרו כשמושיבים אותו על כסאות מסתובבים, או מקרינים לו קטעי וידאו על גבי משטחים לא קונבנציונליים. לעומת כל זה, ג'ייסון דנינו הולט עושה תיאטרון. ממש. במה, עם שחקניות ושחקנים. לא פירוטכניקה. קסם. נכון, ההשראה נלקחה מבמאי הקולנוע הספרדי פדרו אלמודובר, ובמיוחד מהקומדיות המוקדמות שלו – הצבעוניות, התזזיתיות, הנשיות; אבל התוצר הבימתי של דנינו-הולט הוא דווקא קריצה לברכט: השחקניות/ים בעולם שכולו חדר הלבשה, ובו החלפת הבגד היא חלק אינטגרלי מסימון החלפת הפרסונה. כשהשחקנית מבקשת להחוות ג'סטה דרמטית, היא 'מתקנת' את המיקום שלה על הבמה בהתאם לספוט התאורה (מתחשק לי לכתוב 'באופן אירוני ומודע לעצמו', אבל אני כל כך אירונית ומודעת לעצמי, שהקלישאה הזאת כבר מבאסת אותי). אם כבר בהשפעות תיאטרליות קלאסיות עסקינן, הרי שיש כאן גם אדיפוס. אבל לא רק.

שרון ואני מגיעות לנחמני 4 לקראת ההצגה, ופוגשות בכניסה, במקרה, את ליאב – שהיה החבר שלי כשהייתי בתיכון. את ליאב הציגו בפניי חברים משותפים ממש מחוץ לסינמטק חיפה, שבו שרצנו כמעט כל ערב בתקופת סוף החטיבה – תחילת התיכון, כלומר: אמצע שנות התשעים עד סופן. אלמודובר היה שם שגור בפינו, והרגשנו אינטלקטואלים ויודעי סוד. בינתיים, אלמודובר הפך לשם ידוע. האסתטיקה שלו השתנתה, הוא התחיל לביים יותר דרמות מהורהרות ופחות קומדיות מוטרפות. מאז ומעולם, היה משהו תיאטרלי בסרטים שלו. בינתיים, הספקנו – גם ליאב וגם אני – לצאת מהארונות שלנו (הוא כהומוסקסואל ואני כביסקסואלית), ואנחנו חולקים אקסית משותפת. למה כל זה רלוונטי? כי אם המציאות שלנו נראית כמו סלט, הרי שבהצגה הזאת קיבלתי אישור שהכל אפשרי: לא רק אדיפוס, ששוכב עם אמא שלו והורג את אבא שלו, אלא גם כל זירת ההתרחשות, הרוחשת תככים, חיבורים בלתי צפויים בין דמויות וסודות על גבי סודות – מלאה חריגויות מעין אלו.

באחד השיעורים הראשונים בשנה א' במסלול בימוי באוניברסיטה, פצחה המרצה שלנו בקריאה נלהבת של משפטים נבחרים מתוך הפואטיקה של אריסטו. שלוש האחדויות – זמן, מקום ועלילה. כללים בסיסיים בדרמה. על הבמה עומד במאי ההצגה, ג'ייסון דנינו הולט, ומדבר בישירות אל הקהל: שימו לב לכללים. אני מיד חושדת. מי שמתעכב על הכללים – כהצהרה – סופו שיבעט בהם. האחדויות נשמרות, אבל הבמאי, שגם מגלם את דמות תואם-האדיפוס – בועט גם בועט.

כדי להימנע מספויילרים, אומר רק שהדבר הכי מינורי ואגבי שתראו על הבמה, הוא המתת חסד כפולה – סתם אייטם שגרתי בתכנית האירוח הסנסציונית של מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי). אחזור רגע לקהל הנורמטיבי: דווקא הוא זה שיזהה את עצמו כצרכן של הזוועה הזאת – תכנית האירוח מקהת החושים, שכל תפקידה לזעזע ולשעשע בו-זמנית, ואני מניחה שהבחירה לפתוח אותה בפתיח המוזיקלי של "הראשון בבידור" של דודו טופז באה מתוך מגמה דומה. זו תוכנית "גילטי פלז'ר" קלאסית, שבה הכל יכול לקרות. אם נחזור לחוקי התיאטרון, אזכיר את השהיית חוסר האמון – כלל שרצוי לקיים בעת צפייה בהצגה, ומתקיים גם בתכניות אירוח מהסוג הזה.

כל ההצגה רווייה בכיפוף ג'נדרים. כל אחת ואחד מהשחקניות ומהשחקנים (למעט דנינו הולט) משחק/ת שתי דמויות, וכמעט כולן/ם מתנסות/ים בחילופי ג'נדר בין הדמויות. ידידיה ויטל משחק את דירק קוק, בעלה הבודד של מנולה, ובמקביל (בהחלפה וירטואוזית ממש) – את נטליה נוגט, המאפרת הביישנית והמתוקה, שמתנהלת בעולם כבלרינה רגישה (שבא לי פשוט לחבק), ונקלעת לסט התכנית, בו היא נגררת לרשת התככים. איליה גרוס משחקת, לצד מנולה המדוברת, גם הומלס שנאסף אל ידי בתה, וזוכה לשם ההולם, 'פויה'. לצד הנשיות הבלתי משתמעת של מנולה (כשאתם מראים לי ציצים חשופים, אני לא יכולה להתרכז), פויה הוא כל כך א-מיני, שקשה להתייחס אליו כאל גבר או כאל אשה. על הבמה מתייחסים אליו בעיקר כאל איש מסריח. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, מייצרת כפילות ג'נדרית בין אסוס, הסוכן הסמי-מאפיונר של מנולה לבין איקונה נשית יפהפייה עם כובע כרמן מירנדה ופלפל חריף בתחת – סלבדורה, עוזרת הבית של המנצ'יליאטים. אשה שקשה לא להתאהב בה. אלוהים הרחום, החתיך והבלתי מתפשר (כשתראו – תבינו) חנן את אזרזר בגוף מושלם, ודווקא היא עולה לראשונה על הבמה בחליפה גברית. נעמה אמית משחקת שתי דמויות נשיות, אם כי אחת מהן היא לסבית בוצ'ה, שגם היא – במשחק הג'נדרים – מייצרת חריגה ממה שמצופה מ'אשה נורמטיבית'. הדמות השנייה שלה היא קיסי, בתה של מנולה, שהיא ה'גירלי-גירל' הקלאסית, כולל חנחונים שהפכו כבר לטיקים. גם הדמות היחידה של דנינו הולט, עלי דורה, אינו חף מטיפול ג'נדרי קיצוני. אני לא מתכוונת להתעמק בו, הוא נדון בהצגה באופן מפורש.

אני צופה בהצגה, מימיני – אחי הסובלני ומשמאלי – שרון, אשתי הראשונה. אין ספק, שהם 'הקהל הנכון' להצגה הזאת. אבל מה זה 'קהל נכון'? יש קהל 'לא נכון'? האם יש מי שהצפייה ברצף מוטרף של חריגויות, במיוחד אם הן צבעוניות וגרוטסקיות, וניתן להתייחס אליהן כאל הומור משוגע – תפגע בו? משמאלה של שרון יושבות כמה נשים בגיל של ההורים שלי, פחות או יותר. הן צוחקות בכל פעם שאנחנו צוחקות, אבל מדי פעם, נפלט להן גם 'יו!' של פליאה. אני מתקשה להבחין, אם הפליאה היא מהבוטות, או מהשמחה לאור החופש המופלג להציג את הבוטות הזאת. מה יותר בוטה: כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקן (גבר) שמשחק גבר? במישור ה'מציאותי' – שני גברים מתנשקים. לי זה לא מזיז, אבל אני פתאום שומעת 'יו!', והמקום הזה במוח שלי נפתח לאפשרות, שזה בוטה למישהי, כאן, ממש לידי. כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקנית (אשה) שמשחקת אשה (לסבית) – שוב אותו 'יו!'. במציאות, זו נשיקה הטרו-נורמטיבית. במישור הבדיוני – שתי נשים לסביות מתנשקות. אחרי ההצגה, כשאני מספרת על ה-'יו!' הזה לג'ייסון, הוא אומר לי שזה משמח אותו. "זה בכלל לא בוטה בעיניי", הוא אומר לי. אני ממהרת לומר, שגם בעיניי לא – אבל זה לא נכון. ברגע שהנשים האלה בקהל שיקפו לי את החריגות של האקטים האלה, אני לא יכולה להתעלם ממנה.

תמיד בסביבות תקופת אירועי הגאווה, קורה שאני מרגישה פתאום חלק ממשהו יותר גדול. זה כל כך לא אירוני ומודע לעצמו, שאני מרגישה קצת צורך להתנצל. יש משהו נעים בידיעה שאני לא לבד, ושהדבר הזה, שמצייר אותנו כחריגויות חברתיות, הוא לגמרי רגיל וטבעי. הלכתי להצגה בלי לדעת בדיוק מה אני הולכת לראות. הגודל והצבעים הממו אותי בהתחלה. אחר כך הגיע גם הצחוק, ובמקביל ה- 'יו!' הזה מהשכנות, ויותר מהכל – אפפה אותי אותה תחושה שקשה לתאר, שזה בסדר. שהכל בסדר. שכשאני רואה את כל הג'נדר-בלנדר של כולן על כולם, אני לא רואה פריק-שואו. שהפריק-שואו הוא נחלתם של הנורמטיבים. מה זה רע להיות חריגה, מי בכלל רוצה להיות נורמלית?

ההצגה הזאת מתאימה לכולן/ם. אמרתי לג'ייסון שאכתוב הסתייגות, כי 'זו לא הצגה לכולן/ם'. אני חוזרת בי. מקסימום – זה ייראה לכן/ם מוטרף וגדול ולא מציאותי, וזה בסדר – כי זה מוטרף וגדול ולא מציאותי. זה תיאטרון, וזה קווירי, וזה כייפי.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט
תלבושות :
שירה וייז
תאורה : עדי שימרוני
תפאורה : שוש גרוס ישראלי
מוזיקה : גל לב , דיקלה

הפקה : לירון דן
נ. הצגה : הגר כהן
צילום : דניאל קמינסקי
עיצוב גרפי : מתן שליטא
ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים :
– ידידיה ויטל
– נעמה אמית
מגי אזרזר
איליה גרוס
– ג'ייסון דנינו הולט

תודה לידידיה ויטל, שעזר לי עם השמות של הדמויות.‬‎

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: