המקרה המוזר של הכלב – ההצגה

חווית תיאטרון מעניינת שפותחת בפני רגשותינו את עולמו של ילד נטול רגשות. ההצגה עשויה היטב מכל היבטיה. שילוב מרתק של בימוי-תפאורה-וידאו-תאורה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

התמונות מהאתר של אמן הוידאו ארט יואב כהן - מומלץ ללחוץ כאן ולהגיע לראות באתר שלו את הוידאו.אמש שבנו מטיול בפריז החורפית של ערב חג המולד והבוקר מזכיר לנו מסרון מתיאטרון חיפה שהערב אנחנו רואים את הצגת בית ליסין 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'. תשושים מחוסר שינה אנחנו הולכים לתיאטרון. הציפיות גבוהות ועם זאת מבלבלות. ליבי וגיל שראו כבר את ההצגה גמרו עליה את ההלל. כמו-כן, ההצגה האחרונה שראינו בבית ליסין – המוגבלים – הייתה ממש טובה. לא כתבתי כאן על 'המוגבלים' מחוסר זמן ותנאים אך אני ממליץ עליה בחום. קיימות מספר נקודות השקה שקושרות את 'המוגבלים' עם 'המקרה המוזר של הכלב', ויכול להיות שיש בהן הבטחה כלשהי. מאידך, הספר שהתחיל כהבטחה, הפך עם התקדמותו למעיק עד כדי כך שגיל נטש אותו לפני סיום ואני נלחמתי לסיים אותו. בנוסף, הצגה אחרת שזימן לנו תיאטרון חיפה מבית ליסין הייתה קומדיה דלוחה ורדודה שעדיף היה אילו ויתרנו עליה. גם עליה לא תקראו כאן. בקיצור – יש ציפיות והן מבלבלות.

הכניסה לתיאטרון גועשת מבני נוער שזורמים אל היציע תוך דיבור וצעקות. אני נחרד. חלקם נראים ממש צעירים ואני מעט חושש מתגובותיהם במהלך ההצגה. אנחנו מתישבים במקומותינו באולם ואני כבר נפעם מהתפאורה. חלל הבמה הוא פינת תיבה ענקית עשויה מתיבות שמרכיבות את רצפת התיבה הגדולה ואת דפנותיה. אני מכיר את הסיפור ויודע שהדבר החשוב מכל בעולמו של כריסטופר הוא הסדר. ערן עצמון עיצב תפאורה שכל כולה סדר ואירגון, ואני עדיין לא יודע דבר על מה שיקרה בהמשך עם תפאורה זו.

ההצגה היא סיפורו של כריסטופר, ילד שנמצא באיזשהו מקום במרחב האוטיסטי. מעין גאון נטול רגשות שמסוגל לתקשר רק בתבניות ברורות, נכונות ומדוייקות. כל סטיה מהסדר או מהאמת גורמת לו לסבל פיסי. כריסטופר כתב את הספר על עצמו בעצת שיבון, המורה-מטפלת שלו, והספר הפך להצגה, כך שאנו רואים הצגה בתוך ההצגה. גם ב'המוגבלים' ראינו הצגה בתוך הצגה, וגם שם היו אנשים בעלי מוגבלויות.

האורות כבים ויציע המתבגרים משתתק דרך פלא. משתתפי ההצגה ניצבים כל אחת ואחד על משבצתו, ומוצגים באמצעות וידאו ארט שמסביר מיהם, וכן שהם מגלמים בעצם את עצמם. אני אוהב את הרעיון שמרמז כבר כאן על ההצגה שבהצגה. השחקן נדב נייטס הוא כריסטופר. הדמות שהוא מציג כובשת, הוא מתנהג ומדבר מוזר כצפוי וזוכה במלוא ההזדהות ממני שממש אינני כמוהו. השילוב של השחקן, צורת ההצגה של המוגבלות והבימוי, אינם מניחים לי להתעלם מהדמיון לדמותו של צהל מ'המוגבלים'. אני מניח שזו הייתה כוונת הבמאי גלעד קמחי שביים את שתי ההצגות וליהק את אותו שחקן. כריסטופר נושא את כל ההצגה על גבו באופן שובה לב. לצידו אנו פוגשים את נעה בירון בתפקיד שיבון – המורה-מטפלת שלו שגם מובילה את ההצגה שבהצגה. שיבון היא העוגן היציב והשפוי של ההצגה. יורם טולדנו בתפקיד אד – אביו של כריסטופר – סוחף את רגשותי להזדהות איתו גם ברגעי הקונפליקט עם כריסטופר. הוא קרוע בין המחויבות לעצמו לבין דאגתו לכריסטופר. אימו של כריסטופר היא דמות שנויה במחלוקת, והשחקנית יעל שרוני מעבירה אלינו היטב את כל תחושותיה והתלבטויותיה. בנוסף, יש על הבמה שלושה שחקנים ושלוש שחקניות שמגלמים יחד בצורה נפלאה את כל הדמויות והקולות שיוצרים את סביבת ההתרחשות.

התמונות מהאתר של אמן הוידאו ארט יואב כהן - מומלץ ללחוץ כאן ולהגיע לראות באתר שלו את הוידאו.

כל ההצגה מתרחשת באותו חלל שתארתי קודם, אלא שהחלל משנה את צורתו באופן דינמי באמצעות וידאו ארט, תאורה ותנועות שמזיזות חלק מהתיבות זו כנגד זו ויוצרות גומחות, מדרגות ובליטות. אני מאוד אוהב את תפיסת הבמה שיוצרת את אתרי ההתרחשות במרומז מבלי לשבור את המבנה המאוד מסודר ומאורגן שרק בתוכו יכול כריסטופר לתפקד.

נשביתי בקסם ההצגה מתחילתה ועד סופה, דבר שלא קרה כשקראתי את הספר עליו היא מבוססת. ההצגה מכבדת את הצופה – הבמאי יצר לנו תמונה שנראית כמוסברת היטב, ולמעשה היא צופנת חידות שהצופה יכול לקחת לכיוון שמתאים לו. מאוד מצא חן בעיני השילוב של התפאורה-וידאו-תאורה עם בימוי שממקם כל דבר בתיבתו ומותיר את פריצת חלק מהגבולות לדמיונו של הצופה.

מחזה מאת סיימון סטיבנס על פי ספרו של מארק האדון

תרגום:
בימוי:
תפאורה:
תלבושות:
מוסיקה:
תאורה:
וידאו ארט:

דניאל אפרת
גלעד קמחי
ערן עצמון
אולה שבצוב
אמיר לקנר
קרן גרנק
יואב כהן

שחקנים:

נדב נייטס
נעה בירון
יורם טולדנו
יעל שרוני
דני גבע

ליאת גורן,
טל דנינו,
דרור טפליצקי,
אביבה נגוסה,
ליז רביאן

רגע, לא לקום עדיין – אחרי ההשתחוויה ההצגה נמשכת, ממש כפי שנרמז במהלכה.

ככל הזכור לי גם ב'המוגבלים' היה קטע קצר אחרי ההשתחוויה. נראה לי שגלעד קמחי מסגל לעצמו חתימת בימוי מקורית.

*התמונות מהאתר של אמן הוידאו ארט יואב כהן – מומלץ ללחוץ כאן ולהגיע לראות באתר שלו את הוידאו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zvigal12  On 31 בדצמבר 2014 at 10:17

    אני אוהב את רשימותיו של יוסי רן, כי קל לקבל את התלהבותו . הוא נשמע אמין מאוד.שילוב של סיפורי אגב אישיים ואזכור בני משפחה מוסיפים אף הם. אך שלא כמו יוסי קראתי את הספר(לפני שנים) ללא הפסקה ומאוד נהניתי והזדהיתי עם כריסטופר ועולמו הסגור.והחד ממדי. ואילו עתה בעת צפייה בהצגה דווקא כריסטופר ודפוס התנהגותו הקבוע כבר לא עמדו במרכז ההתעניינות שלי אלא דווקא הדמויות המשניות החל באב והאם וכלה בשכנה הם אלה שריתקו אותי יותר . האב הנושא על גבו ונפשו את המטלה הקשה של ילד חריג מעורר הערכה והזדהות ואפילו האם שבחרה לברוח מההתמודדות מובנת לי , ובאותה שעה מעצימה עוד יותר את את גודל המסירות של האב. תפאורת המרובעים והמגירות היא ייחודית , אך האם חריגותו של כריסטופר לא הייתה מובלטת יותר לו הייתה הבמה דווקא פיקטוראלית יותר ומחקה את העולם בו חי כריסטופר ואנו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: