נפילה בשידור חי – אלכס אנסקי בתיאטרון הסטודיו בחיפה

חוויה מטלטלת, קשה, כואבת ופה ושם גם מצחיקה – צחוק עצוב. הצגת יחיד מעולה שמאלצת אותנו להתמודד עם מה שאנחנו אולי מכירים, בדרך קצת אחרת.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

ההצגה הראשונה בתיאטרון הסטודיו בחיפה כבר מלאה. אני מזמין שני מקומות להצגה הבאה. בינתיים תחזית מזג האויר מבשרת סערת רוחות וגשמים עזה. הסטודיו נמצא בקומת הגג של בית הכט ומעליו תקרה רכה. מטחי גשם מלווים בברד יכולים בנקל לשנות את ההצגה.

אנחנו מקדימים לבוא לתיאטרון ומתמקמים בשורה הראשונה לצד הבמה. מצטיידים בסיידר חם ומצפים לתחילת ההצגה. בעוד הקהל זורם פנימה, אני מגלה בדוכן הספרים בעשרים ש"ח את 'סיפור חייו של מר פיקרי'. שאלתי את הספר מהספריה העירונית, וכבר ברור לי שארצה לשוב ולעיין בו, וכן שכל משפחתי תרצה לקראו אחרי שאחלוק את חוויותי. אני קונה את הספר.

המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, עולה לפתוח את הערב כמנהגו, טלפונים כבים ובעקבותיהם האורות ואנו שומעים בחושך סדרת פרסומות. האור עולה על שדר הרדיו הותיק עברי גולן – השחקן אלכס אנסקי. את השדר אלכס אנסקי שמענו לא מעט בתכניות רבות ומגוונות לאורך השנים ואנו עדיין שומעים בגל"צ מידי שבת. אלכס אנסקי השחקן מציג לנו שדר רדיו שונה. קצב דיבורו של עברי גולן מהיר ותוקפני, ואני מתחיל לחשוש שמא הוא משחק דמות של מעין נתן זהבי עצבני. בהמשך ההצגה משנה עברי את הקצב, את המזג ואת אופי דבריו. אלכס אנסקי מציג בפנינו את התהפוכות שעובר עברי במהלך שעת שידור אחת שבה נטל לעצמו חופש לפרוע את כל זכרונותיו, חוויותיו ותסכוליו – מהפרטיים האישיים ביותר עד הלאומיים שגורפים את כולנו. הוא מרשה לעצמו לדבר, להשתיק את העורך שבאוזניה ולבוא חשבון עם כל העולם כאילו אין מחר, למרות שאת זה – הוא איננו יודע עדיין, וגם אנחנו. מסקרן? – לכו לראות את ההצגה. זוהי חוויה אנושית מטלטלת שמאלצת את הצופה-מאזין להתמודד עם שאלות מתבקשות שמעולם לא שאל את עצמו. למשל – מה אומר צירוף המילים צדק חברתי? ומה יצא מזה?

אלכס אנסקי הוא שחקן מוכשר שיודע להכניס בין כל שתי מילים שהוא אומר, סבטקסט שאומרות הבעות פניו ותנועת גופו. כשחקן, שהבמה העיקרית שלו הייתה לאורך השנים רדיו – מדיום ששומעים אך לא רואים – סיגל לעצמו אלכס אנסקי אינטונציה שמוסיפה למילים רובד סבטקסט נוסף, כך שהוא אומר במהלך ההצגה כארבעת אלפים מילים [הוא סיפר לנו] ואנחנו מקבלים בין המילים עוד הרבה מאוד מילים בשפת פנים וגוף ובאינטונציה. קשה להתיק ממנו את המבט, שמא נפסיד משהו, אך זה מעייף ואני נאלץ להסיר מפעם לפעם את משקפי ולמצמץ. אני קולט שני צופים ש"מנקרים" – לא, הם לא ישנים, הם מאוד קשובים אך הגודש החושי מכריע אותם. הצגת יחיד עמוסה וקצבית מאוד, שמשנה נושא ותוכן במהירות, ושבה לאותם נושאים ממספר כיוונים.

לאחר תהפוכות מפליגות, ההצגה מסתיימת במקבץ פרסומות. מחיאות כפיים. אלכס אנסקי שב להשתחוויה ומייד אחריה מציב במרכז הבמה כסא ומכריז 'שתי דקות להתאוששות ועוברים לשאלות'. אתה זקוק להתאוששות או אנחנו? שואל אחד הצופים בגיחוך קל. 'אני מלא אדרנלין' עונה אלכס אנסקי ומייד מתחיל להציף אותנו בתשובות לשאלות שנשאלו בהצגות קודמות. הוא מבקש שנשאל ככל העולה על רוחנו – בעיקר שאלות מביכות. נתחיל מהשאלה השניה, הוא אומר, התשובה לשאלה הראשונה היא – לא, ההצגה איננה אוטוביוגרפית. מוזר לי שהשאלה נשאלת. לכל אורך ההצגה ברור שאלכס אנסקי השחקן, מגלם דמות רחוקה מאוד מאלכס אנסקי – שדרן הרדיו שאנו מכירים.

הקהל מתחמם לאיטו, השאלות מתחילות לזרום ואלכס אנסקי עונה. ניכר עליו שהוא מקבל הרבה מאוד סיפוק מהאינטראקציה עם הקהל. כאיש רדיו שנאלץ בדרך-כלל לראות את קהלו רק בדמיונו, הוא ממצה כל רגע של קהל אמיתי – ששואל, מתעניין, מחמיא ולפעמים גם מתריס – בהנאה גלויה. השיחה שאחרי ההצגה נמשכת בערך כאורכה של ההצגה עצמה, ונראה שלא אלכס ולא הקהל יודעים שובע.

מהשיחה אלו לומדים שההצגה נולדה בעקבות ההכרזה על פירוק רשות השידור. עם הפירוק יאבדו שדרים שמוכרים לכולנו היטב את מקומם בשגרת יומנו. הם יאלצו להתמודד עם מציאות שאינם מכירים. זו איננה רק פרישה לגמלאות, זוהי התמודדות יומיומית עם השאלה 'לאן נעלמת' – חוויה שגורמת לאנשים להתכנס במחבואם רק כדי לא להתעמת עם עצם היותם "לשעבר". אלכס אנסקי איננו במשבצת זו. הוא עבר את גיל הפרישה זה מכבר אך מעולם לא נעלם מהרדיו ומהבמה, ובכל זאת, העננה המרחפת על ראשי עמיתיו משפיעה גם עליו.

מאת: אריה קרישק – עם מעורבות לא מבוטלת של השחקן בתהליך הכתיבה.
בימוי: אלכס קגן – שהטיל את מרותו על השחקן והיטה אותו לכיוון שונה מהצפוי.