אף פ'ם לא

תמונה מהסרט - אף פ'ם לא - כתבת טלוויזיההתרגשות התרגשות התרגשות.
מזמן לא התרגשתי כך בהצגת תיאטרון. הסיפור, המחזה, המשחק, הבימוי וכל גורמי ההפקה נקשרו היטב לחוויה מרגשת מאין כמוה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

במסגרת המחויבות האישית בבית הספר, יוֹנִי מאמן קבוצת ילדים בכדורסל. מחר מתקיים משחק חשוב, והם יאלצו להתמודד איתו ללא מאמן, כי יוֹנִי ברח. הוא לא ברח מהמחויבות, הוא ברח מעצמו. הוא חושב שהוא ברח מההורים, מהמורים, מהחברים שבגדו וממי לא, אך בעצם מהמחשבות שלו על עצמו הוא בורח, וזה קשה. קשה מאוד, כי המחשבות רודפות אחריו לכל מקום.

יוני הוא ילד טיפש, כלומר – זה מה שהוא חושב על עצמו. הוא "יודע" שהוא טיפש ואף פ'ם לא יהיה משהו, אך איננו מוכן שאחרים יחשבו שהוא טיפש ולכן הוא מסתתר עמוק בתוך עצמו, וזה לא קל. כולם מושיטים לו יד לעזרה והוא מתנגד בתוקף לקבל את היד המושטת, כי אז הם ידעו שהוא טיפש. איכשהו עולה בי אסוציאציה לא רלוונטית לפאפעג'ינה שגם ממנה לא יצא כלום כי הכל נופל לה מהידיים. סיפר שונה לחלוטין – האסוציאציה שלי בלבד.

ההצגה מגיעה אלינו לבמה 3 של תיאטרון חיפה די במפתיע, זו איננה הצגת מנויים. חברים בפייסבוק מודיעים לנו שההצגה מגיעה אלינו לחיפה ואפילו נותנים לנו את קוד ההנחה. אנחנו מזמינים את הכרטיסים על חשבון הצגות הבחירה שלנו. בדרך לתיאטרון אנו מדברים על כך שלא היה פירסום חיצוני והאולם עלול לא להיות מלא. מגיעים לאולם כמנהגנו ממש ברגע האחרון, ומגלים שהוא מלא בנערות ונערים בגילאי חטיבת הביניים והתיכון. התלמידים מתנהגים למופת גם לפני ההצגה וגם במהלכה. מאוחר יותר נגלה שכמעט כולם תלמידי תיאטרון.

הודעה לכבות סלולריים – ההצגה מתחילה. יוני בורח. הוא מתרוצץ על הבמה, מנסה לצוד טרמפים, נוסע באוטובוס, מתגנב לתחנה המרכזית – מבוהל. כל תפאורת ההצגה היא שני כסאות, את כל השאר שותל במוחנו השחקן ידידיה ויטל באמצעות תנועה שמלווה במחוות של תאורה ומוסיקה שמדגישות את מצוקת הנמלט. יוני פונה אלינו ומספר את סיפורו.

יש בהצגה מספר דמויות שמלוות את יוני ומנהלות איתו דיאלוגים סוערים. כל הדמויות מגולמות על ידי שחקן אחד – ידידיה ויטל – שעובר מדמות לדמות במהירות ובאופן חלק, ואנחנו מקבלים את השיחות יחד עם המחשבות והתנועות כחבילה אחת שוטפת, עד כי איננו מתייחסים לכך שבעצם יש על הבמה רק שחקן אחד שכמעט שאיננו משנה את לבושו וחזותו. יוני הוא הילד שמרתק אותנו וכובש את רגשותינו עד מחנק. כל שאר הדמויות מובאות מתוך צורת המחשבה של יוני עליהן. הן מוקצנות לכיוון של התכונות שיוני מלביש עליהן. ידידיה ויטל מעביר אלינו את המורה כפי שהיא טבועה במוחו של יוני וכן את שכנותיו ושכניו לכיתה וגם את הדמויות שהוריו מקבלים במוחו.

החוויה, כפי שכבר ציינתי יותר מפעם אחת, מרגשת מאוד. בקטעי הבריחה של יוני מפני עצמו מודגשת חווית המתח והחרדה באמצעות מוסיקה קצובה מאת גל לב, שמכתיבה את קצב פעימות הלב שלי ומאחדת אותי עם מצוקתו של יוני.

טעימת יוטיוב מאף פ'ם לא - ידידיה ויטלבהצגת יחיד. מחזה בימוי ועיצוב: סיון בן ישי

יוני כנראה דיסלקטי, כלומר… יש לזה כל מיני שמות במכבסת המילים הפדגוגית, אך הוא איננו מוכן להיות מתוייג כשונה מהאחרים. רק הוא יודע שהוא שונה. הוא חושב שאיש איננו יודע שהוא מתקשה בכתיבה ובקריאה שלא לדבר על כל שאר מקצועות הלימוד. יוני משקיע מאמץ רב מאוד בהסתרת היותו "טיפש". כן, כך הוא רואה את עצמו – "טיפש". הוא לא מוכן להיות "מיוחד" ולקבל הקלות, כלומר… "התאמות" – מכבסה, כבר אמרנו. הוא עבר איבחון לפני שנים, אך ברח ממנו בטרם הסתיים האבחון. הוא יעשה הכל כדי להחביא את מצבו מעיני האחרים. אלא שהאחרים בעצם יודעים.

זהו, מספיק, אין צורך בספוילרים – לכו להצגה וקבלו חוויה בלתי נשכחת. אני יודע על ההצגה כבר מיומה הראשון ולא טרחתי עד כה לנדוד תל-אביבה לראות אותה. אני מניח שארצה לראות אותה שנית, אך קודם כל אניח לחוויה הנוכחית לשקוע. יש לי הרגשה שאני עתיד לחיות את ההצגה עוד כמה ימים עד שארגע.

אף פעם לא מלכה -  ציפי גון גרוס - הקיבוץ המאוחדההצגה מסתיימת לקול מחיאות הכפיים של קהל מאוד צעיר ומאוד מאוד נרגש. השחקן שב מייד לבמה לשיחה. הוא פתוח לקבל שאלות, והקהל המעולה צמא לשאול שאלות מאוד מעניינות. אופי השאלה הראשונה מעיד על כך שהשואל מתעניין בצורת העבודה על ההצגה יותר משהוא מתעניין בתוכנה ובמסריה. ידידיה שואל מי בקהל לומד תיאטרון וכמעט כל הידיים מונפות אל על. עכשיו התמונה ברורה. אז מדברים על הדרך בה נולדה ההצגה וכיצד היא התפתחה. בתחילת הדרך – לפני כחמש שנים – נושא ההצגה היה שונה לחלוטין. היא אמנם עסקה בהסתרת סודו של הגיבור מסביבתו, אך הסודות והדמויות נלקחו מתחומים אחרים. לימים, נפגשה המחזאית-במאית סיון בן ישי עם ציפי גון-גרוס והחליטה לבסס את המחזה על הספר אף פעם לא מלכה. המחזה אמנם נסמך על אותו רעיון אך גיבורנו בוגר יותר מגיבורת ספר הילדים, ובעיותיו שונות בהתאם. העבודה על המחזה התבצעה לאורך זמן כאשר השחקן מאלתר על בסיס חלק מהטקסט בעוד המחזאית כותבת במרץ וכעבור כמה ימים האילתור שב אליו כטקסט מורחב, מעובה ומבויים מחדש וחוזר חלילה. ידידיה ויטל מדגים לנו, לבקשת מישהו מהקהל, אילתור שיוצר טקסט שלא היה קודם לכן.

הקהל ממשיך להמטיר שאלות על שיטת העבודה על המחזה ועל ההצגה. מישהו מהשואלים זורק שאלה על המיזנצנה – להפגין את היכרותו עם מושגי התיאטרון. השחקן נענה לשאלה ומסביר כיצד עבד עם הבמאית על התנועה בהצגה, שעוברת מהתפתלות תזזיתית על כל הבמה להתכנסות פנימה.

השחקן רוצה לדבר דווקא על התכנים שמועלים בהצגה ומספר, אף שלא נשאל, שבעצם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סוד או "פגם" שאנחנו משקיעים מאמץ רב בהסתרתו או בהחצנתו כדרך התגוננות. בהצגה זו, יוני מסתיר את ה"פגם" שלו בעוד שכנתו לספסל מחצינה אותו פגם של עצמה. הוא מפרט כל מיני "פגמים", ואני חושב על הדרך בה פיתחתי הומור עצמי שנטל את העוקץ מלגלוגי חברים על היותי ילד שמן. העיסוק בבעייה הפרטית בכל דרך שהיא דורש מאמץ רגשי רב, ההסתרה דורשת מאמץ רגשי רב יותר. כאשר אין צורך יותר להסתיר, הבעייה איננה נפתרת, אך המאמץ פוחת – כולם יודעים אז לפחות אין צורך להסתיר.

ידידיה ויטל הוא שחקן מעולה שיודע להחליף דמויות בקצב מסחרר ולסחוט את רגשותינו עד תום כלימון. הבימוי של המחזאית-במאית סיון בן-ישי מוביל אותו למקומות שמותחים את גבול הרגש עד הקצה, וכל זה מלווה בחוויות תאורה וצליל שמווסתות גם את נשימתנו.

חוויה אדירה – כבר אמרתי.
לא משנה אם אתם בני נוער, מבוגרים או קשישים – החוויה תתפוס אתכם.

מחזה בימוי ועיצוב: סיון בן ישי
משחק: ידידיה ויטל
מוסיקה מקורית: גל לב
עיצוב תאורה: עופר לכיש
המחזה על פי ספרה של ציפי גון-גרוס  

גילוי נאות:
אני מכיר את המחזאית-במאית סיון בן ישי – היא חברה קרובה של ביתי – ליבי. ראיתי את דוז.פואה ואת תורה של אשת השגריר יותר מפעם אחת וכן את מוֹסְקָבִּייֶה, וגם כתבתי על ההצגות מילים חמות.
בלוג זה הוא פנקס החוויות שלי, כל מה שאני כותב כאן מתייחס לחוויה שלי – לא בהכרח לאירוע שגרם לחוויה. אני כותב לעצמי על חוויות שאני רוצה לזכור. אינני מוכן להיות "עט להשכיר", אני כותב את חוויותי בלבד. הגעתי כבר בעבר למצבים לא נעימים כשסרבתי לאנשים שרצו להטות את דברי או להוסיף להם דברים שאינם נגזרים מחוויה שלי. את המשפט האחרון – 'המחזה על פי ספרה של ציפי גון-גרוס' – הוספתי מאוחר יותר לבקשת סיון: "…ציפי גון גרוס ביקשה שבקרדיטים למטה תכתוב: מחזה ע"פ ספרה של ציפי גון גרוס. זה חשוב לה…". אני מציין את זה כי זוהי חריגה גסה ממנהגי, חריגה חד-פעמית שאין לי כוונה לחזור עליה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: