אני אֶן

מאת: ליבי רן

בפורים לפני 14 שנה, נשענתי בטעות על נורת ליבון ונשרף לי חור ביד. זה היה בדירה של חברי הטוב יונתן, שלמד אז בשנה א' בסטודיו של ניסן נתיב. יום למחרת הפעלתי את התאורה במופע פורים של הסטודיו. הזיכרון הזה מושלך לי בבת אחת לתוך המוח מיד כשאני נכנסת לחלל ההצגה “Attempts on her life או בעברית : אֶן” של שנה ג' בסטודיו של ניסן נתיב, בבימוי ג'ייסון דנינו הולט. סמוך לקיר ליד דלת הכניסה ולקיר שמולו הוצבו כסאות, ומתחתיהם – כבלי חשמל עם נורות ליבון. הרצפה זרועה נצנצים זהובים, מהסוג שנדבק לכל חלקי הגוף ומסרב להיפרד מהם לנצח נצחים. אני אומרת לאבא, שבא איתי להצגה, "הילדים של השחקנים האלה יוולדו עם נצנצים. הם לא יורדים לעולם". את השחקניות/ים מציב ג'ייסון בלי רחמים, עצומי עיניים ונייחים, בתלבושות ובפיאות של ההצגה בחלל הזירה. כל זאת, בעוד הקהל נכנס לשני צידי הזירה המוגבהים, ולמעשה מהלך ביניהן/ם. ברקע נשמע "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה במהירות נמוכה, אבל לא בפיץ' נמוך – הקול של קורט קוביין מזוהה, והוא בגובה המקורי. רק המהירות מעוותת ואיטית באופן מטריד. אני יודעת שאבא רגיש לתדרים מסויימים, ושחלקם מפעילים אצלו את הטינטון – הראש שלו מתחיל לצלצל או להדהד, והכל מועצם ומתגבר – גם צלילים וגם אורות. אני תוהה אם המוזיקה גורמת לו לסבול. הוא נראה בסדר. אבל אז – בבת אחת – המוזיקה פוסקת, ומתחיל רצף של הודעות במזכירה אלקטרונית. אבא תופס את הראש. אני מנחשת, שהוא כבר סובל. אני לא מרשה לעצמי להתרכז בזה, כי זה לא יועיל. אני רוצה לצפות עכשיו בהצגה.

כמו שניחשתי, שחקניות/ים אוחזות/ים גופי תאורה – טראומה פרטית שלי – נוכחים לכל אורך ההצגה. לפחות היום, לא נראות כוויות. התעמתות עם טראומות היא דרך ידועה לטיפול בהן, לא?

צילום: ליאור רוטשטיין
צילום: ליאור רוטשטיין

ג'ייסון דנינו הולט לוקח מחזה "In-yer-face" בריטי מסוף הניינטיז והופך אותו ליצירה של היום אחר הצהריים, עם כל הרעש של עכשיו, פלוס מסכי סלולרים חכמים שמאירים פנים אפאתיות. לא פלא שמה שכל כך בעט בפרצוף בתחילת הניינטיז בקולו של קורט קוביין נשמע פתאום עייף וזקן. פאק, שנות התשעים היו כל כך מזמן. אפילו 1997, בה נכתב המחזה, היתה כבר לפני 18 שנה. איך הזמן עובר מהר כשמהבהבות לנו נורות בכל התדרים מול הפנים. אני מסתכלת על אבא מדי פעם. חלק ניכר מהזמן, העיניים שלו עצומות. הוא רגיש לאור הזה. ניסן נתיב, עליו השלום, נהג לשבת כאן עם משקפי שמש מאותה סיבה בדיוק.

אֶן, לכאורה גיבורת המחזה, היא אוסף פרגמנטים של מישהי שאולי בכלל לא קיימת. כלומר: יש לה שני זוגות הורים שמקוננים על נטיותיה האובדניות, היא נשואה ולא נשואה, היא מכונית יוקרה בתצוגה, היא טרוריסטית שעברה את כל העולם והיא בכלל בת ארבע-עשרה ומצטלמת לסרטי פורנו, וכל פעם שהשם אֶן נאמר, יש מי שמתקנת את הנאמר ונוקב/ת בשם האמיתי שלה/ו. זאת אומרת, שהשחקן/ית שומר/ת על זהותה/ו המקורית. אֶן היא ישות חסרת פנים. בהתאם, כל התלבושות כמעט זהות, והפיאות הבלונדיניות במבחר פריזורות הן וריאציות על אותו נושא. כולן בנות דמותה של אֶן העלומה, אבל כולן גם מלאכותיות במפגיע. בכל מה שנוגע לאותנטיות – לא רק שאני לומדת במהלך ההצגה את שמותיהן/ם של המשתתפות/ים, אלא גם שומעת וידויים מכל קשת החוויות-רגשות-תהיות-פחדים שלהן/ם. הוידויים הם איים של כנות שאני מקבלת בלי טיפה של ספקנות. אני מאמינה שכולן/ם דוברות/ים אמת. בניגוד מוחלט לוידויים, אני לא מאמינה למילה שנאמרת על אֶן – שהרי היא כל מה שאנחנו מספרות לעצמנו שהיינו רוצות להיות, או מנסות לשכנע את עצמנו שכדאי להיות. כאן עובדת עליי במיוחד תמונת השכנוע העצמי-קולקטיבי של קיום העצמה נשית בפורנו קטינות, שנקטעת על ידי סירוב להמשיך בטקס ההאדרה המלאכותי הזה מצד אחת המשתתפות.

הוידויים לוחצים כל פעם על עצב אחר. בעוד 17 התרחישים של אֶן מניידים אותה מדמות לדמות, הוידויים נוגעים בכל מה שלא היינו מודות שאנחנו, החל מהגבר ששבר את ליבנו והדברים האיומים שהוא אמר לנו, דרך פנטזיות אלימות וחוויות משפילות, ועד השערות מה יקרה להורינו אם נמות לפניהם. אני יושבת ליד אבא ולא יכולה להפסיק לחשוב מה יקרה אם אמות לפניו. באחת התמונות אבא שלי מתבקש להדביק על חזהו דף שעליו נכתב "אבא". זה לא קל לצפות בהצגה כזו עם אבא.

הקירבה לשחקניות/ים היא כל כך בלתי אמצעית, שכבר בתחילת ההצגה ניגשת אליי שחקנית ושוטחת בפניי תחינה, שאענה לטלפון. אני אֶן. אבל אני אינני אֶן – את זה אני יודעת. מה גם, שאת הטקסט שהיא אומרת לי, אומרות/ים כל שאר השחקניות/ים ל אֶן-יות אחרות בקהל, מכל המינים והגילאים. אֶן היא אידאה. היא מה שאומרים עליי מאחורי הגב. היא מה שמכאיב לי. אני אֶן.

במהלך ההצגה נשמעות כמה וכמה גרסאות לשיר "?Where Did You Sleep Last Night" (יש לו כמה שמות והמון ביצועים), אבל דווקא זה של נירוונה מהאנפלאגד המפורסם לא נשמע, אם אני לא טועה. זה שיר של חשדנות ושל בגידה, ואני תוהה כמה הוא נועד לתעתע ולשתול במוח שלי את הספק, שכל מה שאני רואה כאן בדיוני לחלוטין, כולל הוידויים שבחרתי להאמין להם בכל ליבי.

ההצגה מועכת לי את הקרביים. אני מוצאת את עצמי מנסה לבחון כמה אני יכולה להפעיל את חלוקת הקשב שלי, כשכמה מוקדים של פעילות נמצאים על הבמה מולי. אני מוצאת את עצמי מתרכזת בכפות רגליים מוזהבות. אני מנסה לזהות את השיר בשנייה שהוא מתחיל. אני שואלת את עצמי מה הייתי אומרת על עצמי במסגרת כל וידוי. מה אומרים עליי מאחורי הגב? מה אמר לי הגבר ששבר את ליבי? אני-אני-אני. אני אֶן.
סטודיו למשחק ניסן נתיב ת"א מציג: "Attempts On Her Life או בעברית : אֶן״

בסוף ההצגה, תוך כדי מחיאות הכפיים, אני אומרת לאבא שג'ייסון מרושע. הוא משאיר את השחקניות/ים בעיניים עצומות ברחבי החלל, כמו בכניסת הקהל. אני מבחינה בדף עם הכיתוב "אבא" מתחת לרגליו של אבא. הוא דורך עליו. אנחנו יורדים בדממה לרצפת הנצנצים. אני חושבת על יצירת הוידויים הנסיונית של ג'ייסון – "
לא מכניסה את זה הביתה", שלצערי החמצתי, ושמעתי שהיתה מסעירה ומטלטלת. לשמחתי, אני מגלה עכשיו שהיא עולה בגרסא אחרת בקרוב במוזיאון העיצוב בחולון.

כל מה שאני רוצה עכשיו, זה לחבק כל אחת ואחד מהיוצרות/ים ביצירה הזאת, גם אם זה אומר שאני אדבק בנצנצים זהובים עד קץ הדורות, ויוולדו לי ילדים זהובים, ואמן שהם לא ימותו לפניי.

Attempts On Her Life״
או בעברית : אֶן״
מאת : מרטין קרימפ
בימוי, תרגום, עיבוד ועיצוב חלל : ג׳ייסון דנינו הולט
עיצוב תלבושות : רוני יניב
עיצוב תאורה : יאיר ורדי
עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית : גל לב
יעוץ תנועה : מרינה בלטוב
ע. במאי : עומר אלשייך
בהשתתפות: נדב אילון, בר אליקים, בצלאל בורוכוב, רוני גורנשטיין, חן חפץ, כרמל לבנון, אורי סממה, עמית רגב, גיא רון ואור רותם – שנה ג׳ מחזור נ׳ בסטודיו למשחק ניסן נתיב

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: