בחולות עד סתם יום של חול

בחולות - סתם יום של חול - תל אביב הקטנה - תרבות הפנאיכבר אחרי חצות. אני מְשַׁלְטֵט, מגיע לערוץ הממחזר הראשון, ומוצא את עצמי צופה בתכנית ‘במדינת היהודים פרק 4 – סצנת המועדונים – חיי ההומור והבידור של סוף החמישים עד לאמצע שנות השישים’. סדרת נוסטלגיה שזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2004 – נוסטלגיה על נוסטלגיה לנוסטלגיה, שחלק מאלה שמספרים בה על מה שקרה בעבר, גם הם אינם כבר בין החיים.

זהו בעצם הבידור של ילדותי. ספגתי בילדותי מנות גדושות של תרבות שאיננה מיועדת דווקא לילדים, ובכל זאת אני מופתע לגלות שחלק מהדברים שאני זוכר היטב, התקיימו ממש בשנים הראשונות לחיי. באותם ימים לא הייתה בארצנו טלוויזיה – כך שאת הכל ראיתי על הבמה. הניחוש שלי הוא שבהיעדר שירותי שמרטפות, הורינו לקחו אותנו איתם לתיאטרון ולמחוזות התרבות והבידור, וכך ספגנו תרבות אמיתית כבר מראשית ימינו.

התכנית כבר התחילה. מודי בראון מספר לנו על רביעית מועדון התיאטרון של סוף שנות החמישים.

יש בחיפה חתיכה
היא גרה ב
רחוב פנורמה
את הלב היא מרתיחה
גם פה בנמל של פנמה

איך היינו מבלים
עיניה כחולות כשמיים
זוג שדיה כגלים
שני שיבר ושליש ירכתיים

אין כמו יפו בלילות
אין כמו יפו בעולם
כשעוברות החתיכות
עם שפתיים צבע דם.

איך שהן מנדנדות
– וואלה זאת ממול פצצה,
רק תקרא לה – היא תתן קפיצה
כמו חטפה פה עקיצה…

הלחן של 'רחוב פנורמה' הוא "עממי מקסיקני", ושל 'אין כמו יפו בלילות' הוא "לא ידוע". מעניין, חולפת במוחי המחשבה, זה חוסך תשלום עבור זכויות יוצרים.

אני שומע את המילים הכל-כך מוכרות של חיים חפר, ותוהה אילו מהומות היו מקימות אילו יצאו לאור היום. לפתע אני קולט שצנזורת הרחוב חזקה מזו הממוסדת. מי יעז להתגרות היום בציבורים רבים על ידי החפצת גוף האישה, דבר שהיה בחזקת מובן מאליו לפני מחצית המאה. במחשבה שניה, לפני מאה שנים לא הייתה עדיין אפילו זכות בחירה לנשים בארה"ב, אנגליה, גרמניה וצרפת, ואני מלין על "זוטות".

ממשיכים אל 'תל אביב הקטנה' ויוסי בנאי שר ומספר לנו על 'בחולות', שהוא בעצם שיר צרפתי במקורו שגוייר ממש שלא כהלכה על ידי חיים חפר, והפך להיות שיר צברי שורשי, עד כמה שצבר יכול להיות שורשי.

השיר שהושר בפי הצבא הצרפתי ב 1830 עבר מספר גִּלגוּלים "צבאיים" חוּדש במלחמת העולם הראשונה במגוון גרסאות באנגלית מִצְטָרְפֶתֶת, חלקן רוויות זימה ו"הומור צבאי גברי" ויש גם גרסאות עם שמץ מחאה אנטי מלחמתית – במידת האפשר, כמובן.

הנה אחת מהגרסאות האנגליות של –

Mademoiselle from Armentieres Hinky Dinky Parlez Vous

Mademoiselle from Armentieres Hinky Dinky Parlez Vous

גרסה אנגלית נוספת רווית זימה נקראת

Three german officers Crossed The Line

Three german officers Crossed The Line

באתר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, כן – יש דבר כזה, מצאתי דף ששמו "קום התנדב לגדוד העברי" שירי מלחמת העולם הראשונה. בדף זה מצוטטת גרסה עברית ל "שלושה גרמנים"

שלושה גרמנים את הרַיינוּס חצו – פַּרלֶווּ
ולַפונדק הם נכנסו –
אינקי פינקי פַּרלֶווּ.
'פונדקאי, תן לנו את בִּתךָ! – פרלוו
אנחנו רוצים —– אותה.'
'בִּתי עודנה צעירה – פרלוו
ולא יפֶה —– אותה!'
'אבא, אינני צעירה – פרלוו
אותי כל השכונה —–,'
שלושה גרמנים את הריינוס חצו – פרלוו
ולגרמניה הם חזרו."

באותו דף מצוטטת גרסה שמקורה בבית הספר החקלאי "מִקווֶה מִקוֶה ישראל":

גימנזיסט חָלַב פרה – פרלוו
משך זנב במקום פִּטמָה.
במקום פטמה משך זנב
יצא לו קקה – לא חלב.

פאולה שרה בצרפתית אתMademoiselle from Armentières
ובסיום השיר יוטיוב מעביר אותנו לביצוע צרפתי נוסף של לין רנו. אינני מבין צרפתית, אך מההבעות ומאינטונציה ניתן להבין שהמילים דומות לגרסאות הקודמות.
Mademoiselle from Armentières
יוסי בנאי שר את 'בחולות' של חיים חפר שהוא, לעומת קודמיו, שיר עדין, תמים ורומנטי, עם קריצה קלה. ואני חושב על כך שהיום כבר מאוחר לשיר "…אל החולות לכו אם כך, לפני שאיזו עיר תצמח… בחולות. יוסי בנאי שר בחולות

היה זה בחצות הליל – בחולות
כשזוג יצא לו לטייל – בחולות
ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש
וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש
בחולות.

וכך נולדתי אני – בחולות
עלמת החן היתה אמי – בחולות
ולא צריך להיות נביא האיש ההוא היה אבי
חלוץ נחמד ולבבי, אל העולם אותי הביא
בחולות

וכך בנו הם את ביתם – בחולות
ובית אחר בית קם – בחולות
וכשצמחו כאן רחובות, הלכתי בדרכי אבות
ורק הגעתי למצוות, התחלתי ילדות לצבוט
בחולות

הייתי לה צביטה נותן – בחולות
וכך נולד לנו הבן – בחולות
חלפו לילות, חלפו ימים ובני גם הוא אינו תמים
בליל אביב, בליל קסמים, גם הוא הולך לו לפעמים
בחולות.

אני זוכר איך שרתי שם – בחולות,
את עלומי השארתי שם – בחולות,
גם לנכדי אני אומר: לו רק אני צעיר יותר
הייתי את הכל מוכר ובדבר אחד בוחר:
בחולות.

עוד יש מקום לאהבה – בחולות
תדעו לכם שזו מצווה – בחולות
הזמן עובר מהר כל כך, והוא הרי אוהב אותך
אל החולות לכו אם כך, לפני שאיזו עיר תצמח
בחולות.

הגענו לתשובה החיפאית – רביעית הבנות של מועדון התיאטרון החיפאי הייתה, לדברי רבקה מיכאלי, הרביעיה הגדולה ביותר – היו בה, למרבה הפלא, חמש בנות.

פתאום, סתם יום של חול, תכנית יחיד בעידן של שלישיות. שמעון ישראלי שובר את כל המוסכמות ועולה לבד על הבמה עם שירים ומערכונים שכתב לעצמו. ואם לא די בכך, הוא מדבר על הדבר הרחוק ביותר מהזמר הציוני המגוייס:

סתם יום של חול
עם בוקר כחול,
בלי חג ומחול,
בלי חצוצרות ותוף.
כלום לא קרה,
אבל נערה
חייכה, בעברה
פרח לקטוף
שם, על החוף

לגעת ברוח עם שמעון ישראלי

התוכנית ממשיכה ליפו שכובשת לאיטה את מרכז הבידור העברי. בחמאם של דן בן אמוץ וחיים חפר מציגים את ‘משלי ערב’ – סאטירה על יחס מדינת היהודים לאזרחיה הערבים. אני, כילד, לא קלטתי את הסאטירה. זה אפילו לא כל כך הצחיק אותי. די מפתיע אותי לגלות שדן בן-אמוץ וחיים חפר נתנו כראות עיניהם פתחון פה לערבים על הבמה, דבר שהתפרש לפעמים גם כצחוק על חשבון הערבים. מעניין לדעת כיצד קיבלו אותם ערבים של יפו את דבריהם. כנראה לא תהיה תכנית שתדבר עם נציג אותם ערבים, פשוט כי איננו יודעים מי הם היו והיכן הם היום.

והנה עולה על הבמות עוד שחקן בהופעות יחיד – שייקה אופיר. שחקן מקצועי ומהוקצע שטרח לנסוע ללמוד אצל מרסל מרסו פנטומימה והרחיק עד ארה"ב בלימודי המשחק. אצלו אין פשרות, חיפופים ואילתורים – הכל מתוכנן, מבויים ומדוייק לפרטי הפרטים.

משלישיות דרך יחידים הגענו לצמדים. אפריים קישון מעלה עם שושיק שני ואריק לביא את הוא והיא ב 1960. ואז שבים אלינו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי עם ילדות קשה – מהנדס ואשת מהנדס… אוווטווסטראאאדה.

ביפו המתעוררת מוקם תיאטרון אלהמברה, בחמאם – גשר הירקון ואיך קרה שהפשפש עלה למעלה עם רביעית מועדון התיאטרון. כבר 1963, אני בן 10, מתחיל לקלוט מהי אירוניה ומהי סאטירה, גם אם אינני יודע לכנות את הסגנונות בשמותיהם, וביהודה הימית מתגוררת משפחת שמחון – המשפחה הכי דומה לכולנו שדברה אלינו ממקלטי הרדיו שהיו מדורת השבט לפני היות הטלוויזיה. ההספד של דן בן אמוץ מ 1957 חוזר לשידור חי על מוות, כאשר דן בן אמוץ חוגג מסיבת פרידה מעצמו.

מחוץ לבמה מתפתח מסלול סאטירי חדש – ציפור הנפש – נפש הציפור – סאטירה מודפסת ומאויירת. דן בן-אמוץ, עמוס קינן ואורי אבנרי יוצאים להפגין בגליל למען דמות המדינה. לא למען שויון לערבים אלא למען מדינה שוויונית אשר "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" ללא אנשים ששוים… יותר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: