כל הכבוד – עכו 2015

כל הכבוד - עכו 2015כשבחרתי בהצגות שארצה לראות בפסטיבל עכו 2015, היה לי ברור שההצגה האחרונה שאראה תהיה 'כל הכבוד' מבית יעל טל. בפסטיבל 2012 ההצגה של יעל טל חמור אוכל תפוז קסמה לי מאוד, וכאשר היא הגיעה אלינו לחיפה ראיתי אותה פעם נוספת ונהניתי אף יותר מבראשונה. החלטתי שהשנה ההצגה של יעל טל תהיה זו שעם חוויותיה אחתום את פסטיבל עכו 2015 שלי. זוהי, מן הסתם, הטלת אחריות רבה על כתפי יוצרים שאינם יודעים אפילו שאני בונה עליהם.
בהפסקה שבין ההצגות ליבי, גיל ואני יושבים במדשאת הפסטיבל ומשוחחים עם חברים שכבר ראו הצגות שטרם ראינו, ואלה אף מעלים את רף הציפיות… מכאן אפשר רק לרדת.

בורג׳ אל כוריים

ההצגה 'כל הכבוד' מתקיימת באתר ארכאולוגי בשם בורג׳ אל כוריים, ממש על חומת העיר הגובלת בים. המקום פרוץ לכל הרוחות שנשמעות היטב במערכת ההגברה דרך מקרופוני המשתתפים. אזור המתחם שמשמש כבמה רחב מאוד, ובמרכזו מדורה קטנה שרוח הים מובילה אלינו את עשנה.

ההצגה היא בעצם אוסף של חגיגות של אלה שרוצים להיות יותר משמעותיים ופחות "שקופים". הם בנות ובני הדור שכולם בו שמעו בילדותם שהם "מיוחדים", מה שעושה את כולם ל"רגילים". אבל הם רוצים שיבחינו בהם, שיעריכו אותם, שיצילו אותם, שיאמרו להם "כל הכבוד".

כולנו מיוחדים - כולנו צועקיםאז כל אחת ואחד מהם מהלל את עצמו או את עצמה – מפקדת משמרות הזהב זועקת את חשיבותה, מישהו מארגן מסיבה עם קריוקי שישים אותו – כמובן – במרכז, עמיחי מארגן את טקס פרסי עמיחי שהוא עצמו הזוכה בכולם. ילדה זועקת הצילו וגם הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש – 'האיש שנפל לים' צועק הצילו… ומצילים אותם… ומצילים אותם… והם ממשיכים לצעוק הצילו ויש מי שיציל אותם. כולם בעצם צועקים כל הזמן הצילו – הבחינו בי – אני קיימת – אני קיים. כולם צועקים – רוצים שישימו לב שהם מיוחדים ומרוב צעקות כולם נבלעים ונשארים לא מיוחדים. "זה יותר מידי צעקני" – וזוהי כל המהות – לא שמים לב אלינו כשאיננו צועקים, אז צועקים ווצועקים ולא מבחינים בנו בהמולת הצעקות.

מה שאנחנו רואים בהצגה מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם שתי תופעות, האחת מהעולם ה"חברתי" שהשתלט על חיינו והאחרת מחצרות הפסטיבל:

  • הרשת החברתית פתחה לכולנו פתח לצעוק כאוות נפשנו – בצר לנו וכאשר יש לנו במה להתגאות. בשני המקרים מטרת הצעקות היא להפגין שאנחנו קיימים ושכולם מבחינים בנו – שלא הפכנו, חלילה, ל"שקופים". כשרע לנו אנחנו צועקים "הצילו" על גבי הרשת ומתנחמים בלייקים ובהפגנות עידוד והזדהות. כשטוב לנו אנחנו צועקים "הידד לי" על גבי הרשת ומתבשמים בלייקים ובקריאות "כל הכבוד". וכל המרבה בלייקים הרי זה משובח.
  • בחצרות הפסטיבל מתחרים רבים על תשומת ליבנו. אירועי חוצות, מוכרי מיני מזונות, עגלונים עם כרכרות ועוד ועוד, ולכולם יש רמקולים אימתניים שצועקים עבורם כדי שישימו לב אליהם. מה שקורה הוא שבתוך בליל הקולות איננו מבחינים בין העגלון, ההצגה, מעגל המתופפים ומוכרי הקרפ-כנאפה-חומוס-לאבאנה. "זה יותר מידי צעקני" – אילו כולם צעקו מעט פחות חזק, יכול להיות שמישהו היה זוכה בתשומת ליבי, אבל אותי ההמולה מגרשת מהאזור המחריש עד אימה.

ההצגה משעשעת, מעוררת מחשבה ומבלבלת – כל הקטעים מתערבבים בראשי כי "זה יותר מידי צעקני". לוקח לי מספר ימים מטרידים למדי להבין מה חוויתי בהצגה ועד כמה זה מתחבר למציאות חיינו. זוהי החוויה שלי מההצגה כל הכבוד וממה שהיא מייצגת.

כל הכבוד ליוצרים שהצליחו להעביר לי את התחושה המעיקה-חגיגית, שמחה-מבדרת וצעקנית, וגרמו לי לחשוב על זה כל-כך הרבה זמן.

יוצרים משתתפים: עמיחי אלהרר, יעל טל, ענת דרימר, גיא זך, דנה יצחקי.

בימוי: יעל טל
מנהלת מוזיקלית: נעמה רדלר
מעצבת: רוני וילוז'ני
מוזיקאי מבצע: רן גרסון
ע. במאי: נופר עובד
מפיקה: ימית אטיאס

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: