העולם נפלא כל עוד מחר את תלכי בשדה

היום שלי נפתח כל בוקר בשיר What a Wonderful World בביצוע לואי ארמסטרונג.

זו איננה נעימת השכמה, הטלפון מכוון לנגן לי את השיר כאשר אני כבר ער. אני שומע את השיר עד תומו ולפעמים אפילו יותר מפעם אחת והשיר גורם לכל היום להיות נעים יותר.

בתכנית הבוקר בגלי צה"ל, טלי ליפקין שחק משוחחת עם סא"ל עודד נהרי – ראש מדור טקסים ואירועים – על ביקור תזמורת צה"ל ברוסיה. לקראת סוף השיחה נשאלת השאלה איזהו השיר שמייצג את התזמורת.

השיר שנבחר על ידי המראיינת והמרואיין הוא שירה של נעמי שמר 'מחר'. בזמן שהרדיו משמיע את השיר 'מחר' בביצוע נעמי שמר בליווי תזמורת צה"ל, הסלולרי שלי מתחיל לנגן את פתיחת היום. אני נמצא בין הרדיו לבין הסלולרי ששרים יחד שני שירים שבשום פנים אינם יכולים להשתלב זה בזה. את What a Wonderful World אינני מפסיק אף פעם – זוהי המנטרה היומית שלי. גם את 'מחר' אינני רוצה להפסיק, אז אני שומע את שני השירים כצרימה הדדית, ותוך כך צץ בראשי הקודח הגיג סביב השאלות – למה האופטימיות בשירים בעברית מתחילה "על תנאי"? למה אפילו בשירים קשה לנו להיות אופטימיים ככה סתם, ללא תנאים? 'מחר אולי נפליגה בספינות…' למה 'אולי'? למה לא 'ודאי'? 'האמנם עוד יבואו ימים…' למה 'האמנם עוד…' כשאפשר 'עוד תראי ש…' אלו, מן הסתם, שאלות רטוריות. ברור לי שבשני המקרים זוהי הרמה להנחתה – עוד מעט תבוא הפסיקה – 'כל זה אינו משל ולא חלום – זה נכון כאור בצהריים…' וכן ההחלטה 'את תלכי בשדה.'.  ובכל זאת אנחנו פותחים בהטלת ספק כדי להפריך אותו בהמשך.

מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת עד חוף שנהב ועל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב כל זה אינו משל ולא חלום זה נכון כאור בצהריים כל זה יבוא מחר אם לא היום ואם לא מחר אז מחרתיים מחר אולי בכל המשעולים ארי בעדר צאן ינהג מחר יכו באלף ענבלים המון פעמונים של חג כל זה אינו משל ולא חלום… מחר יקומו אלף שיכונים ושיר יעוף במרפסות ושלל כלניות וצבעונים יעלו מתוך ההריסות כל זה אינו משל ולא חלום… מחר כשהצבא יפשוט מדיו ליבנו יעבור לדום אחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום כל זה אינו משל ולא חלום…

אפילו התרגום המוכר לעברית של What a Wonderful World הוא על תנאי 'כשאני רואה בחלוני…', כלומר – כשאינני רואה בחלוני… לא יתקיים כנראה החלק של 'איזה אחלה עולם'. הדבר שקוסם לי ב What a Wonderful World הוא האופטימיות הגורפת שלו. מי שקרא את הגיגי בנושא, יודע שאני מסתייג קלות מהתרגום המוכר, ולכן תרגמתי לעצמי את השיר לעברית כך שישאר אופטימי לכל אורכו ללא תנאים – ממש כמו במקור. כל זה חולף בראשי בשתי הדקות בהן מתנגנים שני השירים יחדיו ואינני מצליח להזכר בשיר עברי שכולו טוב ללא תנאים. סתם הגיג לבוקרו של יום, וכרגיל 'אני מהרהר מה נפלא העולם' ויוצא לשגרת יומי. בוקר טוב!

מחר בביצוע תזמורת צה"ל בביקור קודם במוסקבה.

מחר בביצוע להקת הנח”ל

כעבור שבועיים – 9 בספטמבר 2016

אני רואה מול חלוני דגל שמתנפנף על שפת ימה של חיפה ובאופן ספונטני מתנגן בראשי המנוננו הלאומי. מוזר שההמנון לא צץ במחשבתי כשהגיתי הגיג זה לראשונה – לא די בכך שההמנון הלאומי שלנו הוא על תנאי, גם קיום התנאי מבטיח בסך הכול עיכוב מצב עגמומי למדי – לא, חס ושלום, מניעתו. שני התנאים מפורטים בבית הראשון ותוצאת קיום התנאים בבית השני. התוצאה היא 'עוד לא', כלומר – גם כשהתנאי מתקיים, תאבד התקווה – קיבלנו רק דחייה – דחייה לדורות… אני מקווה. סתם עוד הגיג על הפסימיות הלאומית. והנה הגיג שהוא המשך של ההגיג ההוא –			כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה –   עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
נראה לי שהגיע כבר הזמן להחליף את המנוננו במשהו יותר אופטימי. משהו כמו 'אני מאמין' מאת שאול טשרניחובסקי, זה כשכולנו מכירים כ'שחקי שחקי'. זה לא רעיון שלי, הוא הוצע בעבר על-ידי חברי הכנסת אברהם בורג ומוחמד ברכה. בחירה טובה – לא? 'עוֹדֶנִּי מַאֲמִין', 'עוֹד נַפְשִׁי' וגם 'עוֹד אַאֲמִין' – כנראה גם כאן האופטימיות היא על תנאי ומציעה רק דחיה. אמנם ההמשך אופטימי, אבל מי מגיע באמת לבית השלישי? הרי את ההמנון הנוכחי, הקצרצר, לא כולם זוכרים. בעצם, גם התקווה הוא שיר ארוך שרק שני בתיו הראשונים הוגדרו כהמנוננו. אם אותו דבר יקרה עם 'שחקי שחקי', החלק ה'אני מאמיני' של השיר יאבד ונשאר רק עם הפסימיות.			שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.   כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז. השיר בפרוייקט בן-יהודה

אגב, גם ההמנון האמריקני הוא שני בתים מתוך פואמה ארוכה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.

הערות שוליים:
שיניתי את שם הכתבה שתתאים להגיגים המאוחרים
אני יודע שאינני הראשון, וגם לא האחרון, שמנתח את לוגיקת ההמנון.