אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק – אבל חכו רגע: מה שכן אוכל לציין בלי להרוס הוא שהפרק מומלץ גם למי שאינו/ה עוקב/ת אחרי הסדרה, ואפילו למי שלא אהב/ה את הסדרה בעבר. הוא עומד בפני עצמו, ואורכו 27 דקות בלבד. אין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדמויות. ועכשיו, המשיכו רק אם צפיתן/ם בפרק.

hanna02

צילום מסך

בימים האחרונים אני חווה פומו שכמותו לא חוויתי מעולם. FOMO, פחד להישאר מחוץ ללופ, כי כולן כבר צפו בפרק "אמריקן ביץ'" בסדרה "בנות", שאני כל כך אוהבת מלכתחילה, וכבר כתבו את דעתן. זו כבר העונה השישית, ולמדתי לחכות בסבלנות עד סוף העונה כדי לשאוב את כל עשרת הפרקים בני חצי השעה בבת אחת. שילוב מופלא של דחיית סיפוקים ובינג' מהסוג שהעולם הראשון הפריווילגי שלי מאפשר לי. ככל שזה נוגע לסדרות שאני לא עוקבת אחריהן (ובחלקן אין לי שום כוונה לצפות), המנגנון פחות מפריע לי: מישהי כותבת "צפיתי בפרק 3 בעונה 6 של הסדרה-שקר-כלשהו", ואז מוסיפה, "ספויילרים בהמשך", ואני אפילו לא מתפתה לקרוא. כל זה קורה במקום המגניב הזה שנקרא אינטרנט, שבו יש לי קול, כמו לכל אחת. כמו להאנה הורבאת'.

אז צפיתי בפרק, לא לפני שצפיתי בשני הפרקים שקדמו לו בעונה הנוכחית. לשמחתי, לינה דנהאם, היוצרת-כותבת-מפיקה-שחקנית בתפקיד הראשי השכילה ליצור פרק שהוא יצירה אוטונומית. זה יכול היה להיות סרט קצר, והכל היה בסדר. הזכות הגדולה לקבל אותו בתיווך של האנה היא רק ערך מוסף, אבל לא הכרח. למעשה, כאמור, אין שום חובה להכיר את האנה מראש על מנת לקבל את המיטב מהפרק.

מיד בתום הצפייה, עדיין רועדת, חזרתי לאינטרנט על מנת לקרוא את כל הטקסטים שמהם נמנעתי כבר כמה ימים, קישורים לכולם אצרף כאן, בסוף הטור שלי. שורה של נשים חכמות ורהוטות, ממש כמו האנה, ממש כמו מי שאני מדמיינת שהן הנשים שנוהרות בשיירה אורבנית לבושה היטב לעבר דירתו של צ'אק פאלמר בסוף הפרק. יש גם גבר אחד שכתב. רק אחד שאני נתקלתי בו.

נתחיל מההתחלה: אני אוהבת את ניו יורק. לינה דנהאם מפנקת אותי כמעט בכל פרק בצילומי חוץ בעיר האהובה עליי, וגם כאן העיר אינה נעדרת מהסיפור. האנה מגיעה לבניין שצופה לסנטרל פארק, מהסוג שיש לו גם שוער חיצוני וגם שוער פנימי. כזה שמי שמתגורר בו יושב על הרבה כסף. היא אומרת לשוער הפנימי מי היא ואת מי היא מבקרת, והוא מתקשר לצ'אק בעודה עולה במעלית. הוא כבר ידע לפתוח את הדלת להאנה כשהיא תצא ממנה. אני עדיין לא יודעת מיהו צ'אק פאלמר אותו היא מבקרת, אבל מכירה את האנה – היא בוחרת בגדים לפי מצב הרוח, לא תמיד מתאימה אותם לסיטואציה, לפעמים במפגיע, כהצהרה על האינדיבידואליות שלה. ניכר עליה שהיא מתרגשת, השיער שלה אסוף בקפידה והשפתון מחודש בשנייה האחרונה לפני המפגש.

המפגש הראשון שלנו (ושל האנה) עם צ'אק חושף אדם נבוך, נוירוטי עם נגיעות או סי די (כן, אני כזאת שיפוטית, וכן, רושם ראשוני הוא עניין משמעותי). הוא מהמעצבנים האלה שיבקשו ממך לא רק להוריד את הנעליים בכניסה לדירה, אלא גם להציב אותן בדיוק באותה השורה עם יתר הנעליים, ושלא ייגעו במגפי הזמש, כי זה כל הקטע. אני חושבת לעצמי שהאנה רחוקה מאוד מלהיות הטיפוס המרצה, אז למה כל כך חשוב לה לספק את גחמותיו הקטנוניות של האיש הזה? ואז מגיעה התשובה: רצף של תמונות קצרות שמרכיבות את חדר העבודה / הספרייה של צ'אק, ויוצרות פורטרט של סופר מצליח: הכול נקי ומאורגן, ערימות של ספרים שונים מאת צ'אק פאלמר, רשימות רבי מכר של הניו יורק טיימס ממוסגרות על הקיר, פרסים נחשבים לצד תמונה עם הסופרת טוני מוריסון שמעניקה לו את אחד הפרסים האלה, ובכניסה לחדר גם תמונה של אחד הכותבים החדים והניו יורקרים המוכרים בעולם – וודי אלן. חלום נדל"ן, אני ממסגרת לי במוח. היא באה לראיין אותו, אולי, או להתראיין אצלו. יש לו קבלות. הוא כבר מישהו.

האנה באה כי הוא הזמין אותה. הוא הזמין אותה כי היא כתבה עליו טור באתר פמיניסטי נישתי, שמדיר שינה מעיניו. בטור היא כועסת על כך שעוד גיבור תרבותי שלה מתגלה כדושבאג שמנצל את המעמד שלו כדי לשכב עם נשים צעירות שנושאות אליו עיניים, ונמאס לה מזה. היא מתבצרת על הספה בחדר העבודה המעוטר שלו, בין שני התיקים שתוחמים את גבולות הגזרה שלה, כאומרת: "אין לך כניסה לכאן. אני יודעת מה הגבולות שלי". האנה היא דמות משוחררת מינית. היא חיה בשלום עם הגוף שלה, נהנית ממין וגם יודעת מתי פחות נוח לה ומכוונת את הפרטנרים כשהיא רוצה יותר. כאן המטרה ברורה: היא באה כי הוא הזמין אותה, ואין לה שום כוונה לשכב איתו. אין לה שום כוונה להגיע איתו לאף מצב פיזי. למה היא באה לביתו של אדם שהיא בעצמה כתבה על האשמות כנגדו בהטרדה מינית? כי היא אשה חזקה שיודעת לשלוט בעצמה. הוא לא רוצה ממנה התנצלות, הוא אומר. הוא רוצה להציג בפניה את הצד שלו בסיפור, כי הוא מתוסכל מההסתמכות שלה על מספר עדויות שקראה ברשת. הוא מרגיש שקולו אינו נשמע. האנה סקפטית, ואני מוצאת את עצמי מגחכת: ספר לנו שוב, פריווילג, איך קולך אינו נשמע. אתה ברשימות רבי המכר. המילים שלך זיכו אותך בפרסים. קולך נשמע, מחובק ומעורסל.

אז איך גם אני נכנסתי למלכודת הדבש של צ'אק פאלמר? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: