הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת – כּליל זיסאפּל

נתקלתי בספר הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת על מדפי גולדמונד ספרים עם תו מחיר מכובד. זה היה די מזמן. כשנטלתי את הספר לידי והצצתי בו אמרתי לעצמי שזה רעיון ממש מעניין. שם הספר מרמז כמובן על הקומדיה האלוהית של דנטה, ואם נותר ספק כלשהו, התוספת של המילה התופת לשם משלימה את התמונה. אין ספק שלכך התכוונה היוצרת. הספר כתוב בלשון תנכית. אפילו הכתיב תנכי, ללא סימני פיסוק זולת נקודתיים. כן, והכול מנוקד. היוצרת – כליל זיסאפל – לא חסכה מעצמה טירחה ואני מניח שגם העורכת והיועץ הלשוני השקיעו לא מעט מאמץ. אז יש לנו כאן רמז לדנטה בלשון תנכית והנושא מקושר לציונות. קניתי.

לפני זמן מה הגיע תורו של הספר. התחלתי לקרוא בו בשקיקה. נראה שהכותבת מתארת את תולדות המדינה מראות עיניה מאז ילדותה. הלשון כמעט תנכית והסיפור עובר בפרטי פרטים על חוויות יום הזיכרון והמעבר החד ליום העצמאות. השימוש בגימיק שמנסה להפגיש סגנונות בלשון שמתחזה לתנכית היה חביב עלי מאוד.

הקומדיה הציונית התפת - כליל זיסאפל

אני ממשיך לקרוא ולהתקדם בתיאורי ההיסטוריה בת זמננו, כפי שנחרטו בחוויותיה של המחברת במהלך התבגרותה. השתלשלות העניינים מוכרת, אבל מתחיל להתגנב לדברים ניחוח של אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה. לא נורא, הגימיק עדיין עובד. אני ממשיך לקרוא ומרגיש סוג של אי-נוחות. גם אני חי כאן. אני יודע את ההיסטוריה של ימי, והמעטפה הרעיונית מתחילה להתרחק מהמוכר לי. זוהי יצירה ספרותית, אני אומר לעצמי, מותר ליוצרת שאיננה מתיימרת להיות היסטוריונית או עיתונאית חסרת פניות להוסיף נופך אישי.

כשאני מגיע למקום שבו מתברר לי שהכותבת שוהה שבע שנים בניכר וממשיכה לתאר את המתרחש בארץ כאילו הייתה נוכחת באירועים, אני חש מעט מרומה. אני מכריז על עצמי כעל בעל נטיות שמאלניות – ממש כמו כותבת הספר – אבל אינני אוהב לקרוא או לשמוע סילופים שנועדו לשרת איזושהי אידאולוגיה, גם כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה שלי.

אני עדיין קורא, והספר מספר גם על הגיגיה ועל עלילותיה הפרטיות עם אלוף נעוריה. וכאן אני מבין את תחושת חוסר הנוחות שמלווה אותי. אני בעצם קורא יומן נעורים והתבגרות של ילדה תל-אביבית מפונקת, שרואה את המציאות דרך חור שיצרה לעצמה בבועה שבה היא חיה. עכשיו ההקבלה לדנטה נראית לי עלובה משהו ומבזה בעיקר את הכותבת. השימוש בלשון תנכית לכאורה נראה לי עכשיו כביזוי לשוננו.

עברו מספר חודשים, והיום, במהלך סידור ספרים שהבאתי מגולדמונד, מצאתי את הספר כשהסימנייה עדיין בעמוד 84 מתוך 157 עמודי הספר, כלומר – צלחתי יותר ממחצית הספר. הסימנייה נחה באמצע הפרק – דבר שממש איננו אופייני לי – אני נוטה לעצור את הקריאה בנקודות עצירה ברורות. כנראה משהו שקראתי היה לי לזרא עד כדי כך שסגרתי את הספר בו במקום. אין לי עניין לשוב ולחפש מה היה הדבר, הספר כבר מאחורי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אם קראתם מכתבי דנטה ואתם חובבי תנך, כמוני, אני מניח שתפיקו הנאה מהגימיק כפי שאני נהניתי ממנו בתחילת הקריאה.

אם אתם אוהבים לקרוא סיפורי התבגרות אישיים, יכול להיות שתפיקו הנאה כלשהי גם מסיפורים אלה.

אם אינכם סולדים מעטיפת המציאות בתעמולה מרומזת, ובהנחה שאתם שמאלנים, תוכלו כנראה להתמוגג מהספר כמו אלה שמוזכרים בגב הספר ובעמוד התודות שבסופו.

אני כנראה אינני מסוגל להכיל את שלושת התנאים שציינתי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: