דבר שמתחפש לאהבה – גליה עוז

דבר שמתחפש לאהבה - גליה עוזבטרם קראתי את הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' שמעתי את הראיון המדובר של גליה עוז עם דנה וייס, ולפני כן קראתי ושמעתי את ההתייחסויות לספר ולראיון. זה איננו סדר שמאפשר קריאה בראש נקי.

'אל תקרא את זה. זה יעשה לך רע.
למה לך לגרד את הפצעים?'

כך אמרה לי אשתי שתחייה.
קראתי.
זה עשה לי רע.
כצפוי.

לפני קצת יותר מארבע שנים קראתי את הספר 'קופסה שחורה' של עמוס עוז
תהיתי מה עבר על הסופר שכתב על חיי משפחה מעוותים, מכאיבים וכואבים. קראתי עכשיו את סיכום חוויותיי מקריאת אותו ספר ונתקלתי בפסקה הבאה שכתבתי זמן רב לפני שיצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה':

'כל אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.'

אינני מכיר את גליה עוז, לא כאדם ולא כיוצרת. אינני יודע עליה דבר, ואלמלא יצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' לאור ועורר הדים רמים, אפשר שלא הייתה לוכדת את תשומת ליבי.

עמוס עוז הוא דמות מוכרת שאי אפשר להתעלם ממנה בחייו וגם אחרי מותו. יש לו תדמית ציבורית ברורה של איש טוב, אדם מוערך ואפילו יפה הבלורית והתואר. על זה צריכה כל המשפחה להגן, שהתדמית הציבורית שלו לא תפגע. זה ברור שמה שכותבת הבת הסוררת לא נכון ולא יכול להיות נכון – כי הוא איש טוב. זו הסיבה להעמדת הפנים של כולם בפני זרים. אני מכיר את זה היטב, ממש מקרוב.

התלבטתי אם לכתוב שורות אלה. אני כותב בעיקר לעצמי ואני יודע שמספר קוראי זעום יחסית כך שדברי ממילא לא יעוררו הדים. גם גליה עוז לא התכוונה לכתוב את הספר כאשר כבר נראה היה שאין יותר ממה לחשוש – הרי הוא כבר איננו. אלא שאז הגיעה "משלחת פיוס" שהזכירה שהדברים לא קרו ושאין סיבה לכבס בחוץ. זוהי בעצם ההוכחה שיש על מה לדבר וצריך להוציא את זה החוצה. בראיון היא אומרת 'אני רוצה להדליק פנס למי שגדל כמוני.'

גליה עוז מרחיקה את עצמה מהסיפור על ידי שימוש במובאות מספרות קלסית [צ'כוב] ומספרות מחקרית. קשה לה לחטט בפצעים. זה מכאיב, אבל מקנה את התחושה שצלחנו את הכאב העיקרי, ובכל זאת הוא קיים – במחשבות, בזיכרונות, בחלומות ובאין ספור אסוציאציות מחוויות היום-יום. אינני בטוח שהיא כתבה את זה, יכול להיות שזה מה שאני קלטתי וחוויתי.

אני מבין היטב את שם הספר 'דבר שמתחפש לאהבה'. אני מכיר היטב את התחפושת ומרבית הטכניקות שמתוארות בספר מוכרות לי היטב, אף שמעולם לא ניסחתי אותן לעצמי במילים כה ברורות. להסיר ספק, אינני המושא של תחפושת אהבה, אבל חוויתי אותה ממש מקרוב. הייתי אפילו כלי שרת בידי אותה תחפושת.

האלימות היא פירוק של תסכול, זעם, אשמה… אבל לא התרחש שום פשע – מילים אינן משאירות סימנים גלויים לעין. היום גם למילים מתייחסים כאל אלימות, קוראים לזה שיימינג, אבל דברים שנעשים ונאמרים ללא קהל אין בהם אפילו משום שיימינג. נראה לי שאני מערבב כאן דברים מהספר עם דברים שאינם בו, אבל מן הראוי שנבין שגם אם לא רואים את הצלקת – היא שם, איננה מגלידה בנקל, וכל גירוד פותח אותה מחדש גם כשהאב האלים כבר מבוגר וחולה וגם אחרי מותו.

כאשר נראה שהאמת עלולה לזלוג אל האור משתמש האב האלים בטכניקות ליפות את עצמו, לחסום את המידע שעלול לצאת ולהציגו כְּשִׁקְרִי מראש. הוא מספר בסוד את אותם דברים למספר אנשים שונים כדי ליצור מצג שוא של עובדות מוכחות שכולם יודעים, ואז השמועות על ה"עובדות" מגיעות גם אל מושא האהבה. הוא שולח שליחים למטרות פיוס שכוונתם לדרוש התנצלות בפני המורם מעם. ה"אוהב" מעניש אנשים שאותם ה"נאהב" אוהב, ומרמז באופן ברור שאם ה"נאהב" יוציא את דבר האלימות לאור – יסבלו מכך אהוביו. זה נשמע מעט מורכב, אבל אני מכיר את זה ממש מקרוב. זה גרם לי לנהוג באופן שאיננו חביב עלי כדי להגן על אחרים.

טכניקת הלעגה שמוכרת לי היטב גם-כן היא הקטנת הישג על ידי הצגתו כהישג גדול במידה מגוחכת. עמוס עוז נקט בטכניקות אלו כנגד בתו מספר פעמים, ואף השאיר אחריו שלושה מסמכים פומביים – כתב ברכה לבת המצווה שמאוחסן בספריית הקיבוץ, ביקורת נוטפת קלישאות שמתחפשת לחיובית בארכיון של כתב עת, ספר שהוצא לאור ולכן זמין לכולם. בנוסף לאלה קיים גם מכתב שבו עמוס עוז אומר לבתו שהוא אכן הרביץ לה – כמקובל, לא ממש מכות, או משהו כזה.

לקרוא או לא לקרוא? –
לא לקרוא – זוהי זוהמה פרטית של אחרים.
אז למה קראתי למרות אזהרותיה של אשתי?

כי הרגשתי שיש כאן יותר ממה שרואים ושומעים על פני השטח ברכילויות ובראיונות שמציפים אותנו בנושא. ברור לי שהכתיבה גרמה לגליה עוז סבל רב. הנבירה בפצעים שעשויים להגליד כבר מיותרת לחלוטין. הכתיבה גם מלווה בלא-מעט רגשי אשמה, וכן – ברור שהסביבה תאשים את הכותבת שמכבסת בפרהסיה את הטינופת הפרטית. כתיבת טור זה מלווה גם כן בסבל וברגשי אשמה. למה לי? הרי אפילו קתרזיס לא יצא לי מזה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אוהבים לחוות סבל של אחרים? לא? – אז למה אתם קוראים ורואים סרטים שעוסקים בפשע, בתאונות, באסונות ובתככים? כי זה "בידור", זה לא אמיתי, זו בְּדָיָה. אבל הספר הזה עוסק באנשים אמיתיים שיש להם שם. גליה עוז נמנעה מלקרוא את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז, עד שבאה משלחת ההשתקה והבהירה לה שזה לא נגמר. כשהתחלתי לכתוב שורות אלה הזמנתי את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז ולמחרת ביטלתי את ההזמנה – די – הצלקות כבר מדממות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: