קצין ומרגל – רוברט האריס

ז’ורז' פיקאר מספר לנו על האירועים בתקופה שבה אלפרד דרייפוס הורשע בריגול לטובת גרמניה ונכלא באי השדים. זהו סיפור אישי בגוף ראשון שמשלב את חייו האישיים והצבאיים עם תיאור האירועים ההיסטוריים מראות עיניו. הסופר התכוון לכתוב משהו בין רומן לבין מסמך תיעודי ומה שיצא הוא מונולוג אישי מתמשך, מפותל ומורכב.

טור זה, כמו כל מה שאני כותב ב'תרבות הפנאי', איננו סקירה של הספר אלא תאור חוויית הקריאה שלי. כשאני קורא, אסוציאציות ממקומות שונים עוברות במחשבתי. המחשבות אינן חלק מהספר, אבל בהחלט חלק מחוויית הקריאה. אני מתייחס כאן לחלקים מהספר שהטרידו אותי במיוחד. יש בספר הרבה יותר גם מההיבט הרומנטי וגם מההיבט התיעודי. אני מספר כאן גם על דברים מסיום הפרשה מתוך הנחה שאינני יכול להציג ספוילר לסיפור שסופו מוכר לכל ילד שעבר את מערכת החינוך בארץ.

תחילת הקריאה מעיקה למדי. ז'ורז' פיקאר מערב את מה שהוא עושה עם מה שהוא מדווח, עם רגשותיו ועם מחשבותיו. קצת קשה לעקוב, בעיקר בגלל ריבוי הדמויות שכולן חדשות לקורא בשלב זה. הסופר מפרט בפתח הספר את הנפשות הפועלות ואת תפקידיהן – כמו במחזה. הרשימה מחולקת לקבוצות – 'הצבא', 'המדור הסטטיסטי', 'הסוּרֶטֶה (הבולשת)'… – רשימת הנפשות הפועלות מקלה על קריאת הספר ואני שב אליה הרבה מאוד פעמים במהלך הקריאה. כעבור כארבעים עמודים, בערך מהפרק השלישי, אני מתחיל להתוודע לחלק מהדמויות והקריאה מתחילה לזרום. מכאן והלאה הספר מעניין, מסקרן, מותח ודי מרגיז – חוסר האונים של ז'ורז' פיקאר משליך גם עלי.

במהלך טקס הסרת הדרגות וההגליה של דרייפוס קולונל סַנדֶר אומר "שים לב רב-סרן פיקאר: הרומאים האכילו את האריות בנוצרים; אנחנו מאכילים אותם ביהודים. זאת התקדמות, אני מניח." . אמירה זו מאפיינת את דעותיהם של אלה שהביאו להרשעתו של דרייפוס, אם כי האחרים אינם מכריזים על כך בקול רם בכזאת בּוֹטוּת. מבחינת ההמונים שמציפים את האזור זהו טקס הוצאה להורג והם מתנהגים בהתאם. בהמשך הספר נגלה כיצד אותר המרגל – המידע שהמרגל העביר לגרמנים היה ידוע לקציני תותחנים בעלי התמחות מסויימת. עשרה סרנים מחיל התותחנים בתוכנית ההתמחות התאימו, אך רק אחד מהם היה יהודי – דרייפוס.

ז'ורז' פיקאר הוא איש צבא שלחם בצפון אפריקה ובהודו-סין וזכה במדליה הקולוניאלית ובכוכב הגבורה וכן הוכר כאביר לגיון הכבוד. הוא נבחר לציון-לשבח על ידי שר ההגנה וראש המטה הכללי. הם המליצו עליו לקידום והחליטו להציע לו לפקד על המדור הסטטיסטי. פיקאר מאוכזב – המדור הסטטיסטי הוא שם מכובס למערכת הריגול שנחשבת בעיניו כעבודה בזויה, ומה שראה מפרשת דרייפוס חיזק בו את הקביעה הזו. הוא מנסה למחות: הרי יש למדור מפקד – "המפקד חולה מאוד…". מה בנוגע לסגנו? – "הוא פורש". ורב-סרן אנרי לא רוצה את התפקיד לעצמו? – "הוא רוצה, אבל חסרים לו ההשכלה והליטוש החברתי לעמדה בכירה שכזאת…". אבל אני לא יודע כלום על ריגול… – "נו באמת פיקאר… יש לך בדיוק התכונות למשרה… תקודם לדרגת קולונל ותהייה הקולונל הצעיר ביותר בצבא" . התפקיד כפוי עליו ואיש לא שואל לדעתו.

רב-סרן אנרי שהיה אחראי על פעילות הריגול שחשפה את המרגל דרייפוס נשאר במדור הסטטיסטי עם צוותו, והקולונל הצעיר ז'ורז' פיקאר ממונה לתפקיד המפקד למורת רוחו של אנרי. מייד עם כניסתו לתפקיד פיקאר מבין שאין כוונה שהוא באמת יפקד – אנרי וצוותו ימשיכו לתפעל את מערכות הריגול והוא אמור רק לא להפריע. פיקאר נוטל את הפיקוד לידיו, אין לו כוונה להניח להם לפעול מאחורי גבו מבלי לשתף אותו במידע. מהר מאוד הוא עולה על הבעיתיות בשיטות העבודה ובין השאר מבין שההוכחות לאשמתו של דרייפוס אינן מוכיחות בעצם דבר. הוא מנסה לעלות עם ממצאיו למערכות הפיקוד תוך עקיפת מפקדיו הישירים שנראה לו שהם שותפים לשיטה. בסיכומו של עניין מתברר שכל מערכות הפיקוד מעוניינות לשמר את הרשעתו הפומבית של דרייפוס כדי למנוע את ביזוי הצבא והמדינה.

כאן מתעורר עולם האסוציאציות המעוות שלי ואני רואה הקבלה בין ז'ורז' פיקאר ומותק מרדכי מסדרת הטלוויזיה מותק בול באמצע. מותק הושבעה בגיל עשרים וארבע לכנסת ומייד מונתה לתפקיד יושבת ראש ועדת הרפורמות. תוך מספר ימים היא מכריזה מעל דוכן הכנסת "מי ממנה ילדה צעירה וחסרת ניסיון לתפקיד יושבת ראש ועדה – רק מי שבטוח שיוכל לשלוט בה". בדיוק כמו ז'ורז' פיקאר, לוחם מעוטר שקודם בגיל צעיר מאוד לדרגת קולונל כדי להיות בובה בידי אלה שישלטו בו. אלא שהוא, כמו מותק, איננו נכנע ומנסה לתקן את עיוותי המערכת.

פיקאר ממשיך לספר לנו על התפתחות חקירותיו, גילוייו, חייו הפרטיים, מאהבותיו, משפחתו וסביבתו החברתית. מאחר שכל הכפופים לו שותפים להרשעת דרייפוס, קשה לו לבטוח בשיתוף הפעולה שלהם. הוא מבצע חלק מפעולות החקירה מבלי לשתף את רב-סרן אנרי. הוא מעלה את ממצאיו לדרגי הפיקוד ואף לשר ההגנה. ראשי מערכות השלטון הופכים את הקערה על פיה ומאשימים את פיקאר שהוא זה משעוות את התמונה. תוך זמן לא רב אומר לו שר ההגנה: "לאור הישגיך בעבר, קולונל, אנו מוכנים להשעות נקיטת פעולה משפטית נגדך… ואתה תצא מיד להתחיל בסיור הביקורת של הגייסות השישי והשביעי". משמעות הדבר היא שעליו להעביר את כל המסמכים והממצאים לרב-סרן אנרי ולנסוע לטוניס. זה אמור להיות לשבוע פחות או יותר, אך כשהוא מגיע לטוניס מתברר לו שהוא מוצב שם ללא הגבלת זמן. הוא מנותק מכל מה שקורה בפריז. התכתובת הפרטית שלו מנוטרת וחלקה אף לא מועבר אליו וממנו. המדור הסטטיסטי נוהג בו כמו באלה שאחריהם הוא עוקב.

כעבור מספר חודשים פיקאר מוסר למפקדו בטוניס את הדוח שלו על רצח מורס – איש צבא שנשלח לחקור אזור מדברי שאיננו מסומן במפה ובסופו אזור שלם ששורץ בדואים עויינים. המפקד המקומי מודיע לו שקיבל פקודה לשלוח אותו לאותו מקום להמשיך בחקירה ומתלוצץ איתו "אני אוודא שתהייה לך לוויה הגונה בהחלט". הפקודה באה משר ההגנה. המפקד המקומי סבור שמדובר בטעות. פיקאר מספר לו כיצד הוא התגלגל לטוניס, ומהי הסיבה שראשי הצבא והשלטון בפריז מעוניינים לְהִפָּטֵר ממנו.

שוב מתעורר עולם האסוציאציות המעוות שלי. אני נזכר בסיפור בת-שבע אשת אוריה החיתי שהרתה לדוד המלך. הפתרון של המלך לבעייה היה: "הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת." [שמואל ב פרק יא].

המפקד בטוניס מעכב את שליחת ז'ורז' פיקאר למשימת מותו ובינתיים, בעקבות מידע שמודלף לעיתונות, פיקאר נקרא לשוב לפריז למתן עדות. פיקאר ממשיך לספר לנו את סיפורו עם הרבה ציטוטי מכתבים וקטעי עיתונות. הממשל עושה הכול במטרה להשתיק את פרשת דרייפוס ואף מקיים משפט שבו, למרות שהעובדות שמוצגות מוכיחות את חפותו של דרייפוס, מתקבלת הפסיקה שדרייפוס אכן אשם. בעקבות המשפט מוציא שר ההגנה צו: "קולונל פיקאר נחקר על הפרה רצינית של חובות מקצועיות… לפיכך החלטתי שהוא יוחזק במעצר במבצר מוֹן-וָלֶריאן עד לפקודות חדשות".

בזמן שפיקאר מובל למעצר מתפרסם בעיתון "ל'אוֹרוֹר" מאמר שכותרתו משתרעת לרוחב כל ששת הטורים:

https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=784807 מאת Émile Zola ;Aurore, נחלת הכללאני מאשים…!
מכתב אל נשיא הרפובליקה
מאת אמיל זולא

[עיקרי המאמר בויקיפדיה]

המאמר מפרט שורת האשמות של הנוגעים בהפללת דרייפוס, משר ההגנה וראש המטה הכללי עד אנשי הריגול ומומחי בדיקת כתבי היד. ההאשמה האחרונה במאמר היא בנושא "חיפוי על מעשה לא חוקי, ובכך עשיית פשע על ידי זיכוי ביודעין של אדם אשם". הכוונה היא לאסטרהאזי שהיה המרגל האמיתי וזוכה. המאמר הוביל למשפט שבו הואשם אמיל זולא רק בעניין ההאשמה האחרונה בדבר זיכוי חף מפשע. זו ההאשמה היחידה שאיננה מתייחסת ישירות למשפט דרייפוס והיא קשה להוכחה. אמיל זולא מואשם, נכלא ונקנס.

בעקבות המאמר מחודש משפט דרייפוס אך בטרם החל המשפט אחד העדים "מתאבד" באמצעות שרוכי נעליו, אנרי "מתאבד" באמצעות תער, ראש המטה הכללי פורש מתפקידו ועורך הדין של דרייפוס נורה בגבו בדרך אל בית המשפט. השופטים אינם מוכנים לדחות את המשפט והוא מתקיים עם עורך דין חלופי וללא העדים העיקריים. השופטים קובעים שאין סיבה לשנות את פסק הדין – דרייפוס אשם.

לאחר מכן מואשם גם פיקאר בהעברת מסמכים סודיים וּבְזִיוּף. במשפטו פיקאר מוסר הודעה שאם ימות וימצאו בתא המאסר שלו שרוכים או תער זה יהיה רצח, שכן אדם כמוהו לעולם לא ישקול להתאבד.

כעבור זמן נוסף שבמהלכו דרייפוס ופיקאר כלואים, ז'ן ז'ורס – מנהיג הסוציאליסטים – נושא נאום משפטי בבית הנבחרים ומציג את פרטי הפרשה בבהירות. שר ההגנה החדש מורה לבדוק שוב את כל הראיות. כל המעורבים בהרשעת דרייפוס כבר אינם בתפקידם. הלשכה הפלילית מורה על בית הדין לערעורים לשקול את ההרשעה מחדש וכך מזוכה דרייפוס מכל אשמה. הזיכוי עובר בשקט ללא הדים תקשורתיים.

תרגום: גיל שמר, הוצאת כנרת זמורה דביר – 13 באוג׳ 2015 – 448 עמודים.

הרהורים אישיים בשולי הדברים:

1. אומנות יכולה להשפיע כאשר יש לה אפשרות להתבטא בתקשורת.
בסופו של יום לא המשפטים והעובדות גרמו לזיכוי דרייפוס אלא מכתב גלוי שכתב הסופר אמיל זולא ומאמרים של הפובליציסט הסוציאליסטי ז'ן ז'ורס.

2. סיקור חיובי יכול לשנות את רחשי הציבור ואף לגרום לשינוי תוצאות משפט.
פרסום המכתב של זולא בל'אורור ופרסום מאמרים של ז'ן ז'ורס תחת הכותרת "הראיות" גרמו להלכי רוח בציבור שהביאו לפתיחת המשפט והערעור שהביא לזיכויו של דרייפוס.

3. מי ראוי להנצחה ואיך?
בילדותי גרתי ליד הרחובות ז'ן ז'ורס ואמיל זולא בתל אביב. מהיותי ילד סקרן ידעתי לא מעט על פועלם של השניים לזיכוי דרייפוס. היום אני גר ברחוב דרייפוס בחיפה. בהמשך הרחוב נמצא רחוב ז'ורס ובמקביל נמצא רחוב אמיל זולא. בעקבות קריאת הספר עלה בדעתי שמוזר שלא היה בשכונתי בתל אביב רחוב על שם דרייפוס. בדקתי במפה ומצאתי שרחוב דרייפוס בתל אביב הוא רחוב קטן, בסך הכול שמונה בתים, בקרית שלום בדרום דרומה של תל אביב. במחשבה שניה, זולא וז'ורס סיכנו את עצמם למען שיחרורו של דרייפוס שבעצם לא עשה דבר ראוי לציון, הוא היה הקורבן של הפרשה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: