אלף שמשות זוהרות – תיאטרון גשר בחיפה

חדשות הבוקר מספרות לנו שהטאליבן השלים את השתלטותו על אפגניסטן. כוחות ארה"ב עזבו את אפגניסטן אחרי כעשרים שנים ששלטו בה. במהלך השנים ניסתה ארה"ב לבנות באפגניסטן משטר דמוקרטי ולבטל את חוקי הדת ששלטו ברחוב האפגני. שלטון הטאליבן התאפיין בפעילות על פי כתבי הקודש כלשונם – שן תחת שן, עין תחת עין, כריתת ידיים של גנבים וסקילת נשים למוות בכיכר העיר. הספר 'אלף שמשות זוהרות' של הסופר האמריקאי יליד אפגניסטן ח'אלד חוסייני מתייחס לתקופה שבה שלט הטאליבן לפני כניסת האמריקאים לאפגניסטן.

לפני מספר ימים ראינו בתיאטרון חיפה את ההצגה 'אלף שמשות זוהרות' שנסמכת על הספר. לא קראתי עדיין את הספר, ואולי טוב שכך, כי בדרך כלל צפיה בהצגה שמבוססת על ספר שכבר קראתי היא ערובה לאכזבה. הספר נמצא על מדפי ספרייתנו, אין לו מועד תפוגה כמו לספרים שאנחנו שואלים מהספריה העירונית, לכן איננו מזדרזים לקרוא אותו. הוא יחכה על המדף יחד עם הרבה מאוד ספרים שלא קראנו.

מגיעים לתיאטרון. תקופה מורכבת – ממש לאחרונה הופשרו התקנות שמונעות אירועים עם קהל. כבר הספקנו לראות שתי הופעות והצגת סטודנטים, אבל זו הפעם הראשונה מאז הסרת המגבלות שאנחנו הולכים להצגת תיאטרון ממוסדת. בכניסה בודקים לכולם את התו הירוק שמעיד על כך שאנו מחוסנים מפני קורונה. הכניסה מתנהלת באיטיות ותחילת ההצגה מעוכבת בהתאם.

אנו יושבים במושבים הקבועים שלנו באולם. לא ישבנו כאן מזה זמן רב. בפעם האחרונה – לפני כשנה – הייתה תקופה קצרה שאיפשרו אירועים עם קהל מצומצם תוך שמירת "ריחוק חברתי". במושבים סביבנו ישבו דובוני משחק ושמרו עלינו שלא נתקרב לצופים אחרים.

המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. רגע פתיחת המסך תמיד מרגש אותי – "מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני."[*] 

כשהמסך נפתח אנחנו בבית שבו גרה לילה עם הוריה. לילה היא צעירה משכילה, כבת ארבע עשרה. אביה מרצה באוניברסיטה ושניהם אוהבים לקרוא ספרות יפה. בטרם הספקנו להתוודע אליהם מתהפך עליהם עולמם. מלחמת האזרחים מגיעה אליהם, טיל מחריב את ביתם, הוריה נהרגים ולילה נותרת לבדה פצועה וחבולה.

תמונה מאתר גשר - צילום: ישעיה פיינברג

התפאורה מורכבת מלוחות קיר דמוי פח שמונעים על ידי השחקנים ומגדירים את זירות ההתרחשות. אנחנו עכשיו בביתם של מריאם ובעלה ראשיד. ראשיד היה סנדלר אלמן שאיבד את בנו והתחתן עם מריאם בת החמש עשרה שתפקידה בחיים הוא לשרת אותו ולהביא לו בן זכר. היא נכשלת בתפקידה העיקרי – להביא בן. אחרי שנים של אכזבה ראשיד מתחתן עם לילה הצעירה. לילה יולדת לאכזבתו בת שמקבלת ממנו מרגע לידתה את היחס שניתן לנשים. הילד השני שנולד הוא בן שזוכה מייד ליחס של נסיך.

ההצגה מתפתחת למספר כיוונים שהמשותף להם הוא ההתעללות של גברים בנשים. לא אמשיך לפרט את קורותיהם, קל מאוד למצוא את תקציר הסיפור ברשת. אני מניח שהספר יעמיק את ההיכרות עם תרבות הזוועה שמוצגת כאן. השחקניות והשחקנים מעבירים היטב את ההתנהגויות ואת התחושות הנלוות להן. הבמאי לא חוסך מאיתנו סבל – האלימות מופגנת היטב במלוא עוצמתה ולאורך זמן רב שנותן תחושה של הגזמה. לפעמים אני רוצה לאמר – בסדר, הבנתי, די.

הכל מתרחש באפגניסטן. ד"ר תמר עילם גינדין עבדה איתם על המבטא, אבל זה תיאטרון גשר ומידי פעם מבצבצות שאריות של מבטא רוסי שמסיחות לרגע את הדעת. בילדותי ראיתי מחזות של שייקספיר בתיאטרון האוהל ובהבימה ששחקניהם היו ממוצא רוסי. עד גיל תיכון הייתי משוכנע שזה מבטא בריטי.

לאורך ההצגה אני נחרד לא מעט מהמתרחש, לפעמים נמלא זעם ולפעמים נִשְׁנַק בדמעות אֵימָה. מאז ההצגה עברו כבר מספר ימים וההצגה עדיין מעלה בראשי זכרונות מטרידים. כששומעים על המוני אדם, בעצם, בעיקר הרבה נשים שסובלות מהתעללות רגשית וגופנית, זה יכול לפעמים לחלוף בלי להשאיר סימן. אבל כאן אנחנו נחשפים לדמויות שכבר הספקנו להכיר מעט. נשים וילדות שלא רק שהן חסרות זכויות לחלוטין, הן נדרסות על ידי הגברים שלהן ללא רחם. על זה קשה לעבור לסדר היום. "כמו שמחט של מצפן תמיד תמצא את הצפון, ככה אצבע מאשימה של גבר תמיד תמצא את האישה."

בעודי כותב שורות אלה מוצגת בטלוויזיה מהדורת חדשות הלילה ובה אנו רואים את השתלטות הטאליבן על אפגניסטן. הם כבר מקיפים את קאבול ומכריזים ש"אין מה לדאוג" הם לא נכנסים בינתיים לתוך העיר ואין להם כוונה לפגוע במי שתנהג לפי הכללים. אנחנו רואים נשים עטופות מכף רגל ועד ראש בשחורים ולעומתן צעירות בלבוש מערבי שאינן מבינות את המתרחש ואין להן בגדים שמתאימים לכללים החדשים-ישנים.

בדרך הביתה אנחנו מדברים על כך שכל-כך קל לאבד חרויות וזכויות שהושגו בעמל רב לאורך שנים. השיחה מתגלגלת ל'סיפורה של שִׁפְחָה' שמראה שזה אפשרי אפילו במעוזי הדמוקרטיה, ותמיד אלו הן הנשים שנרמסות תחת רגלי וחוקי הגברים. בבית אני מגיע אל הספר שאני קורא בימים אלה. עלילת הספר מתרחשת בגרמניה של ימי מלחמת העולם השניה ובה שתי נשים שזכויותיהן נרמסות תחת מגפי הרייך השלישי. 

הצגה חזקה, מטלטלת ומבוצעת היטב – מומלצת בחום.

אלף שמשות זוהרות באתר תיאטרון גשר

[*] סוחרי הגומי מאת חנוך לוין – לא קשור להצגה זו אבל מבטא היטב את תחושותי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: