המוח שלי ואני – דורון נשר

אין מילים. אתה פוקח את העיניים, יש מחשבות אבל אין מילים. לא רק על הלשון, גם המוח חושב ללא מילים. על משפטים אין בכלל מה לדבר – אין מילים. דורון נשר מספר לנו בגוף ראשון הווה על חוויותיו ללא המוח שהיה לו פעם. המוח עכשיו אחר וצריך לנסות להכיר אותו מחדש. המוח גם לא מכיר בדיוק את הגוף, שניהם מתחילים מהתחלה. כמו תינוק. אלה מילים שלי. אין לי כוונה לספר כאן על מה שכתוב בספר, אני מספר על חווית הקריאה שלי. את מה שדורון נשר מספר בספר תקראו בעצמכם.

אני מכיר את דמותו של דורון נשר ואת קולו מזה שנים רבות. דורון נשר ואני בערך בני אותו גיל. בני דורי וגם הצעירים יותר ראו ושמעו את דורון הצעיר ב'קרובים קרובים', ב'שולחן ארוך' ובעוד הרבה ממחוזות התרבות שלנו. קולו מוכר היטב מהרדיו, וכשאני קורא את המילים אני רואה את דמותו ושומע את קולו. אבל הקול מקוטע, לא הקול העשיר עם האינטונציה, הסַבְּטֵקְסְט, וההומור הדק הזכור לי היטב. הוא מתאר בזמן הווה חוויות שלא יכול היה לתאר בזמן שהתרחשו. הכול מסופר כאשר הוא כבר מסוגל לבנות משפט קוֹהֵרֶנְטִי ולהכתיב לעדינה המרפאה בעיסוק.

המוח שלי ואני - דורון נשר

אני ממשיך לקרוא והדמות בראשי משתנה, לא את דורון נשר אני רואה אלא את עצמי. זה מפחיד. אני חושב על האפשרות שאקלע למצבו. ללא מילים. ואז אני נילי – שותפתו לחיים. אני רואה את האדם הקרוב אלי מכול חסר אונים, חסר מילים, חסר תנועה. הרבה יותר מפחיד. אני יכול לעשות הכול אבל חסר אונים מול סבלו של שותפי למסע החיים. אני קורא, ובכל סיפור אני נופל לתוך דמות אחרת. אני שם לב שגרוני ניחר ועיני מִתְלַחְלְחוֹת. אני מתרץ את זה לעצמי בשינויי מזג האוויר, אבל השינויים הללו מגיעים משום מה דווקא כשאני קורא בספר.

אני חושב על איאד. אדם שתפקידו לעשות עבור אדם זר כל מה שאותו אדם צריך לעשות בעצמו. זה מצבו של כל מטפל באדם חסר אונים. הכרתי כאלה, אבל אף פעם לא הכניסו אותי כך לראש שלהם. הוא מטפל בעוד אחד ובעוד אחד, וכשהמטופל עוזב תמיד יהיה מישהו אחר ומהתחלה. דורון נשר מספר על עצמו ואני נופל שוב בדמיוני אל מקומו, ואז אל מקומה של צאלה ששומרת על העברית. כמו אוצר. אני מנסה לחלץ מילים שאיבדו את דרכן במוחו של אדם פגוע. המילים אולי שם וצריך למצוא אותן. זה מתסכל לראות אדם שכוחו במילים ללא מילים. וצריך להפגין כל הזמן אופטימיות. כשמגיעה מילה שאבדה זה מתגמל לרגע, אבל הדרך עוד ארוכה. בסוף הוא ידבר. אולי. דורון מדבר בסופו של דבר, אבל גם אחרי שנים הדיבור איננו קולח ועשיר בהבעה כבעבר.

אבל אלה אינן רק המילים. הפגיעה הזאת שנקראת אֲפַאזְיָה ופוגעת בשפה ובדיבור באה כעסקת חבילה יחד עם המיפלגיה – פגיעה בפלג הגוף הימני. יד ימין איננה ממושמעת וכן גם הרגל. שוב אני רואה את עצמי מנסה להפעיל כפית או להביא ספל משקה אל שפתי. הדבר הכי טבעי ויומיומי פתאום דורש תכנון, ונכשל. הפגיעה היא תמיד בצד ימין, אין לי מושג למה. לפתע אני חושב על כך שאולי יש לי יתרון. אני ימני, אבל אני כותב ואוכל בשמאל כי בילדותי חיקיתי את תנועותיה של אחותי הגדולה. היא שמאלית והחיקוי פיתח מוטוריקה עדינה בידי השמאלית. אם אפגע, יכול להיות שלפחות אוכל לאכול במו ידי השמאלית ואולי אפילו למחות את קצות הפה ואת הנזלת. מכאן עד כתיבה הדרך עוד ארוכה, כדי לכתוב צריך שפה ומילים. ובכל זאת, לעדינה המטפלת בריפוי בעיסוק יהיה אולי קל יותר לקדם אותי. וגם למאיה הפיזיותרפיסטית.

דורון מספר על המלאכים שלו, אלה שבאים לשיר לו ולרומם את רוחו. הם נותנים לו כח לכל השבוע. אני רואה את עצמי בא לבקר, לעודד, לארח לחברה. הוא שמח מאוד לקראתי אבל נוכחותי מעייפת אותו. הוא נרדם. ומתעורר. אני מרגיש שנוכחותי כבר מעיקה ומבקש ללכת ואז הוא מתעורר לשאול למה כל כך מהר וכבר מתגעגע. אני כותב על מה שמספר דורון ובעצם מתאר את החוויה שלי עם אבי עליו השלום. בערוב ימיו איבד אבי מעט מצלילותו וכך נראו המפגשים איתו. אצל דורון נשר המצב שונה, הוא משתפר מיום ליום ויגיע עם הזמן לתפקוד מלא. כמעט. עם כמה עזרים וכמה הקלות. ויש אפילו סיכוי שנשוב לשמוע אותו ברדיו.

מצבו של דורון נשר משתפר לאיטו. הוא מגיע לשלב ההשלמה. כבר איננו מצפה שהכול ישוב לקדמותו. הוא מוכן לצאת לעולם אבל פוחד מאוד. לעולם שבחוץ אין סבלנות לנכים. זה גם לא כל כך קל להשלים עם ההגדרה העצמית כנכה. קשה לדרוש מאחרים להתחשב בנכות שלך. ובכל זאת הוא מתחיל להתמודד עם המציאות שבחוץ ואפילו לרכוב על אופניים לנכים ולנהוג במכונית שמותאמת לנכים.

הפגיעה של דורון נשר חמורה, אבל במערכות הטיפול והשיקום בבית לוינשטיין הוא פוגש גם את אלה שנותרו חסרי הבעה. הדרך שלהם תהייה ארוכה וקשה יותר ואין לדעת מה מצפה בסופה. אני יודע גם על כאלה שהפגיעה בהם הייתה פחותה, אבל זה לא ממש מעודד. פגיעות כאלה מגיעות ללא אזהרה ואין לנו שמץ של מושג אם ומתי נפגוש בהן. המחשבות שהספר מעביר בראש מטרידות מאוד. אי אפשר להמנע מלהציב את עצמך במקומו של הפגוע, במקומם של אוהביו ואהוביו וגם במקומם של המטפלים שפוגשים אותו ואת דומיו.

לקראת הסוף דורון נשר כבר שב לתפקד בקהילה באופן עצמאי פחות או יותר ובראשי מהדהד משפט הסיום של ההצגה המבול: "אחרי המבול החיים ממשיכים. אחרת."

אם אתם תוהים אם כדאי לקרוא את הספר כנראה לא העברתי כראוי את התחושה. זה איננו רומן בדיוני וגם לא בדיוק תיעוד אוטוביוגרפי. אפשר ללמוד מהספר הרבה, אך אין זה ספר לימוד או עיון. זה משהו אחר – סיפור החוויות של דורון נשר מרגע שנפגע ועד ליום כתיבת הספר. החוויות מסופרות בגוף ראשון ובזמן הווה. הכול קורה כאן ועכשיו – כמו בתיאטרון, בתיאטרון של החיים. ואנחנו צופים פעילים בהצגה של אומן במה ומסך ומאזינים לשדר רדיו שאיבד יום אחד את המילים יחד עם חלק מכושר התנועה.

הקריאה איננה קלה. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, מנוסח היטב, מחולק לפרקים ולסעיפים שמקלים על הקריאה ובכל זאת הספר קשה לקריאה. בזמן הקריאה המחשבות מתרוצצות, לפעמים בכאב, לפעמים בתקווה, לפעמים בצהלה בעקבות הישג ולפעמים בייאוש.

אני ממליץ לקרוא את הספר ולהפנים את מה שאולי ממתין מעבר לפינה. לקוות שזה לא יפגוש אותנו, להיות מוכנים נפשית לפגישה ולדעת שבסוף הדרך אפשר גם לצאת מזה לחיים מלאים ופעילים.

תהיו בריאים!

הוצאה לאור: אחוזת בית. תל אביב 2021, 308 עמודים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: