חוויה רב חושית בתערוכת 'מפעל<>חיים' במוזיאון זוּמוּ בנהריה

עוד יומיים מוזיאון זומו בנהריה מתפרק ועדיין לא ביקרתי בו. אני בודק באתר ומגלה בראש הדף את התמונה שמכריזה "זומו נהריה 13.5 – 2.7 הכניסה חופשית". כבר יום חמישי 30 ביוני 2022, כלומר שישי, שבת וזהו. אני די משוכנע שקראתי או שמעתי שהסגירה בתאריך 5.7.2022 אבל גם דף הפייסבוק מתעקש על כך שהסגירה מוחרתיים.

בבוקר יום שישי אנחנו עולים על הרכבת מחיפה לנהריה וכעבור חמישים דקות אנחנו בתחנת הרכבת של נהריה. חוצים את שדרות הגעתון ותוך שתי דקות אנחנו כבר בפתח התערוכה. כלומר המפעל – מפעל זוגלובק המיתולוגי ששינה פניו לזמן מוגבל ועכשיו הוא מוזיאון.

זה איננו בדיוק מוזיאון כמו אלה שבתל אביב, חיפה, ירושלים, לונדון וניו יורק. זה משהו שונה לגמרי. זוּמוּ – המוזיאון שבדרך – ZUMU הוא מוזיאון זז. שמו הוא שילוב של המילים זוּז ומוּזיאון. מטרת זוּמוּ היא לחבר את האומנות לקהילה ולחינוך. להוריד את האומנות ממגדל השן ולהביא אותה קרוב לקהל ובעיקר לדור הצעיר. קיבצו כחמישים אומניות ואומנים ממגוון תחומים לבנות בחללי מפעל הנקניקים יצירות מהחיים. עבודות אומנות בגובה העיניים, ללא מסגור וללא הידור, אומנות שמטיילים בתוכה, נוגעים בה, מפעילים אותה וחווים אותה בכל החושים.

בכניסה אנחנו מקבלים הסבר קצר על מהות המוזיאון וכן קטלוג מושקע, מודפס על נייר כרומו מט עבה, ובו צילומים של כל העבודות והסברים. בשער הקטלוג כתוב 13.5 – 5.7.2022. כלומר לא היינו חייבים להיחפז ובכל זאת אני שמח שבאנו היום כי בצאתנו מהתערוכה כבר ברור לי שארצה לשוב לראותה.

עוברים דרך מסדרון הכניסה למפעל. על קירותיו כתוב 'מי חיוני ומי לא'. על פי הקטלוג זו אמורה להיות פָּרַפְרָזָה על עבודתו של האומן משה גרשוּני 'מי ציוני ומי לא'. לי זה מזכיר משהו שונה לגמרי, במיוחד בשערו של מפעל. בתחילת ימי הקורונה הוטלו עלינו סגרים ורק מי שחיוני הורשה לצאת מהבית לעבודה. באותם ימים החזקתי עלי את האישור הרשמי שאני עובד חיוני והלכתי יום יום לעבודה. רבים אחרים גילו פתאום שאינם חיוניים ואפשר לוותר על עבודתם. על ספיחי הלך הרוח הזה אנחנו משלמים עד היום אבל זה לא שייך לאומנות. אני מנער את המחשבה מראשי וממשיך אל תוך המפעל.

המפעל נשאר מפעל. מכונות הייצור העיקריות אמנם הועברו אל המפעל החדש בשלומי, אבל חללי העבודה נשארו עם הרבה צנרת, מיכלי האיחסון וההזנה, ופה ושם גם שיירי מכונות, משאבות וברזים. בכל מקום שאליו אנחנו מביטים יש עבודת אומנות. על הקירות קבועים שלטים ירוקים עם הסברים על העבודות. אין למוזיאון כיוון. בכל צומת יש שלט שמכוון אותנו להמשך המוזיאון ימינה, וגם שמאלה, וקדימה. אז הולכים וחוזרים ומשוטטים במעגלים.

אנחנו פוגשים על קירות האולם הראשון ליצני עץ בגודל אנושי שניתן להפעילם באמצעות משיכה בחבלים. מספר ילדים מושכים בחבלים ונהנים לראות את הליצנים נעים. בחלל קירור רחב ידיים וחשוך מרחפים פרפרי ענק מהקירות. הלאה. פרחי נייר יוצרים גינה מלאכותית. אני חושב על כך שזה טבעי ממש כמו הבשר ששומר ונדחס לשרוולי נקניקים, אבל הרבה יותר יפה. גם מחוץ לכניסה לתערוכה ראינו עבודת אומנות שמדמה נקניקי ענק צבעוניים שיוצרו מחומרים שיצאו מכלל שימוש.

על כל עבודה יש הסבר בקטלוג ועל הקירות. אלו הן עבודות אומנות מהחיים, הכול מחומרים מהסביבה הקרובה, הכול מוכר – חלק מהחיים. שילוב של מפעל עם חיי היומיום. קהל המבקרים גם הוא חלק מהתערוכה. אנחנו מטיילים בין המוצגים, נוגעים, מפעילים, מריחים. ילדים קטנים מתרוצצים בין המוצגים. צריך להיזהר, בכל זאת – המפעל מפעל, יש ברצפתו תעלות ועל הקירות צנרת, ברזים וּמְכָלִים.

העבודות מהסדרה 'חיבור ציפור וציפור' של רקפת כנען מעט מטרידות. הן מולידות בראשי מחשבות רבות למספר כיוונים. בובות של ציפורים פצועות ופגועות עשויות מִלֶּבֶד רך. הבובות נראות כאילו עברו אסון או התעללות. הן מעוותות בצורות שונות. קשה להתעלם מהעובדה שהציפורים מוצבות במפעל שייצר נקניקים מבשר. אחת הציפורים, בעלת שני ראשים מכיוונים מנוגדים מעוררת בי אסוציאציה אחרת. מתברר שגם בראשה של אשתי שתחיה עלתה אותה אסוציאציה. הציפור מזכירה בצורתה רחם ושחלות, אחד הראשים-שחלות מדמם ומולו מונחת ביצה – גם היא מִלֶּבֶד. אין לי מושג אם היוצרת שתלה את האסוציאציה בראשינו. היצירה הוכנה בטרם פסק בית המשפט בארה"ב שמערכת הרבייה הנשית איננה שייכת לאישה שבה היא נמצאת. הגזמתי? אינני חושב.

ממשיכים. יש כאן כחמישים עבודות, כולן קרובות ונגישות ורבות מהן מעוררות מחשבה. בתערוכות אני נוהג לסייר בשני מחזורים. בראשון אני מתרשם וסופג חוויות ובשני מצלם, אם יש טעם לצלם. למרבית התערוכות יש קטלוגים עם צילומים מקצועיים, כך שאין טעם לתעד את העבודות. במקרה זה העבודות אינן עצמאיות, הן חלק מהחלל, והקהל גם הוא חלק מהחוויה. אני מעדיף לצלם את החיבור בין האנשים והעבודות. אני מצלם לא מעט. אפשר לראות את הצילומים באלבום זה. גם התמונות שמוצגות כאן מקושרות אל האלבום. כל האנשים שנראים באופן מזוהה בצילומים נתנו לי את רשותם. אני נוהג לצלם את האנשים ואחר כך לבקש את רשותם. כך הצילום איננו מאבד מהספונטניות של החוויה. מרבית האנשים מוכנים להצטלם, אפילו רוצים להצטלם. יש גם כאלה שמבקשים לדעת היכן יראו את התמונות לכשתתפרסמנה. חלק גדול מהמצולמים מודים לי על כך שביקשתי את רשותם.

זמננו קצוב על ידי הרכבת האחרונה של יום שישי. אלמלא נחפזנו אליה הייתי בוודאי יוצא לסיבוב נוסף בתערוכה ואולי מתעכב קצת יותר על יצירות מסויימות. עכשיו, משנוספו לנו מספר ימים אני מתכנן ללכת לתערוכה פעם נוספת.

קישורים: