הכיסאות על-פי איז’ין יונסקו בבימוי אילן תורן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

אבסורד או לא אבסורד – זו השאלה שיציג לנו הבמאי, אילן תורן, אחרי הצפייה בהצגה.

מוצאי שבת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. באנו לראות את ההצגה 'הכיסאות' על פי המחזה של איז'ין יונסקו בעיבוד ותרגום של אילן תורן שגם ביים אותה ומשחק בה. על הבמה שני כיסאות ובגב הבמה הרבה כיסאות מקופלים. זו כל התפאורה. זה כבר חביב עלי, אני מעדיף תפאורה מינימליסטית שמשחררת את הדמיון. ראינו את ההצגה 'הכיסאות' בעבר עם תפאורה ענקית ריאליסטית, מגדלור ענק במלוא גובהו ניצב על הבמה ואנחנו בתוכו יחד עם הזקנים. הפעם תמונת הבמה שונה לחלוטין – חומת המגדלור הדמיונית לפנינו – הקיר הרביעי חסום. אנחנו אמנם רואים הכול, אבל בתחילת ההצגה פונה אלינו אילן רונן בדמות הזקן, ואולי בתפקידו כבמאי, ומסביר שממש מאחוריו קיר עבה של מגדלור. עוד רגע הוא יעלם מאחורי הקיר ויישאר שם עד סוף ההצגה, אך – אל דאגה, בסיומה הוא ישוב לשוחח איתנו – כנראה בתור הבמאי.

כמנהגי אינני מספר כאן על ההצגה אלא על החוויה שלי מהצפייה בה. מופיעות בהצגה שתי דמויות – זקן וזקנה. בתפקיד הזקן הבמאי אילן תורן וזוגתו הזקנה סימיראמיס היא השחקנית דורותה ביאלס. המחשבה הראשונה שעוברת בראשי היא שגיל השחקנים הפעם קרוב לגיל הדמויות, אולי מעט יותר צעירים. בהפקות קודמות שחקנים צעירים יותר גילמו את תפקידי הזקנים. הזקן מטפס על הכיסא, מנסה להביט אל האופק, לראות אם מגיעות סירות אל המגדלור. הזקנה חוששת לו – הוא כבר לא צעיר. עולה בדעתי שגם השחקן איננו צעיר, אבל בהמשך ההצגה אנחנו רואים שכוחו במותניו והוא מפגין תנועה מורכבת וממש לא קלה.

הכיסאות - צילום: יונתן שוורץ

הזוג מתחיל לדבר. אולי לשחזר את החיים לאחור ואולי זוהי בכלל שיחה מחזורית שהתקיימה אתמול ושלשום ותתקיים גם מחר… אם יהיה להם מחר. הזקנה אומרת לזקן שהיה יכול לעשות הרבה יותר בחייו, להגיע לגדולות. הוא דווקא מרוצה ממעמדו כמנהל המגדלור. מבחינתו חייו היו מלאי תובנות ויש לו אפילו בשורה לעולם. הזקן הזמין הרבה אנשים חשובים לשמוע את הבשורה שלו לעולם. את הבשורה ישמיע לאורחים נואם מקצועי שהוזמן במיוחד לשם כך.

מגיעים אורחים שהם כנראה רואים. אנחנו לא רואים את האורחים, רק את תגובות הזקנה והזקן אליהם. התגובות שלהם עשירות בתנועת גוף גדולה, מעין מחול שסובב בתחילה במרחב של שני כיסאות ומתרחב ככל שמתרבים האורחים ועימם הכיסאות שנפרסים על הבמה. הם מפגינים את מורת רוחם מהתנהגות הגנרל באמצעות מימיקה עשירה, מוגזמת, על סף הגרוטסקה, אך ברצינות גמורה. ציר הזמן איננו ברור במפגיע. אין לנו מושג אם אלה זיכרונות מהעבר הרחוק או שהדברים מתרחשים ממש ברגע זה. ואולי אלה בכלל זיכרונות של דברים שקיימים בדמיונם בלבד.

הם מעשירים את חייהם השוממים באמצעות דמיון והמתנה לאורחים אמיתיים או מדומים. זה פותח לרגע בראשי את התהייה הקיומית בדבר מְלֵאוּת חיי. הרי יכולתי לעשות הרבה יותר. יכולתי להגיע להישגים גדולים. אילו רציתי. האם רציתי? אולי טוב לי במצבי. האם יש לי בשורה לעולם? האם יש לי בכלל עניין להשאיר אחרי בשורה? המחשבה חולפת כשם שהגיעה. הרי ניהלתי את השיחה הזאת עם עצמי הרבה פעמים במהלך חיי והגעתי כבר מזמן למסקנה שחיי מלאים ואני מרוצה ממה שעשיתי וממה שיש לי. את דברי לעולם אני מפרסם בבלוג זה ובצילומים שאני מפרסם במסגרות שונות. גם אם אין איש רואה את מה שאני כותב או מצלם, זה ממש לא חשוב.

באים עוד ועוד אורחים שאיננו רואים. הזקן והזקנה מגישים כיסאות לאורחים. מחול הכיסאות משנה קצב, ומבנה הבמה משתנה ככל שמתרבים האורחים. הנואם לא מגיע. במחזה המקורי מגיע נואם אילם שאיננו יכול ממילא להעביר את הבשורה. בהצגה הנוכחית ויתרו על הנואם המיותר. מערך הכיסאות משתנה בינתיים לנגד עינינו והופך למגדל, אולי למגדלור. הזקן והזקנה פונים אל אחורי המגדלור ונעלמים אל תוך הים.

מגדלור של כיסאותכעבור רגע מופיע הבמאי אילן תורן בחזית הבמה ומזכיר לנו שהבטיח לשוב אלינו מהמגדלור. עכשיו השחקנים אילן תורן ודורותה ביאלס יושבים בחזית הבמה על כיסאות הסטודיו. די מהר מתפתחת שיחה מעניינת. השחקנית מספרת לנו על התהליך המחשבתי שהוביל אל מה שראינו. הבמאי קורא לקהל לשאול שאלות ובין שאלות הקהל הוא משמיע גם שאלות משלו. בשלב זה מתברר לי שבקהל יושבים תלמידיו. אילן תורן מלמד בבית הספר לדרמה בסטודיו. כאן הוא גם פיתח את ההצגה וכשהייתה בשלה לקהל סגרו את עולם התרבות בגלל מגפת הקורונה. ההצגה שבה לבמות כשפסקו סגרי ומגבלות המגפה. עכשיו ההצגה מוצגת דרך קבע בתיאטרון תמונע, בסטודיו ובאולמות תיאטרון ברחבי הארץ.

בסיום השיחה שואל הבמאי אם לדעתנו 'הכיסאות' הוא מחזה אבסורד. נזרקות תשובות מגוונות מהקהל. נראה לי שזה בהחלט מחזה אבסורד. מרבית הסיטואציות אינן מציאותיות ונראה שהזקנה והזקן מנותקים מהאנושות בלב ים ללא שאיפות וללא תכלית. אינני אומר את דעתי. הבמאי הוא מורה בבית הספר ובקהל יושבים תלמידיו – אני מעדיף לשמוע את דבריהם. אילן תורן אומר שלדעתו המחזה ריאליסטי וגם מנמק את דבריו. נשמע לי מעט תמוה אחרי שראינו בביום שלו כל כך הרבה סיטואציות מדומיינות ואפילו מופרכות, אבל מי אני שאחלוק על דברי הבמאי, המעבד, השחקן והמורה.

ההצגה תקועה בראשי זמן רב, כל דבר בימים הבאים מהדהד במחשבותיי סיטואציות מההצגה. הראש עדיין איננו פנוי וביום שלישי אנחנו הולכים לראות את ההצגה 'מחכים לגודו' שהיא ללא ספק תיאטרון אבסורד אקזיסטנציאליסטי. אני כותב טור זה כשבוע אחרי שראיתי את 'הכיסאות' ושלושה ימים אחרי 'מחכים לגודו' ומחשבות משתי ההצגות מתחרות על משאבי הרוח שלי גם כאשר אני עוסק בדברים אחרים.

הכיסאות על פי מחזה מאת איז'ן יונסקו    
עיבוד, נוסח עברי ובימוי: אילן תורן 
משחק: אילן תורן ודורותה ביאלס   
עיצוב במה: דורותה ביאלס 
תאורה: יחיאל אורגל

הסטודיו - בית יוצר לתיאטרון מקורי ובית ספר למשחק

קישורים:

דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון הסטודיו 
דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון תמונע 
דן תורן:ראיון עם אבא שלי, אילן תורן ודורותה ביאליס על ההצגה 'הכיסאות'

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: