משוואה עם נעלם – אוּרי אַדלמן

הרבה יותר קשה להיכנס למתקן הכליאה 'דורות' מאשר לצאת ממנו. האסירים יוצאים כל בוקר לעבודה ושבים אליו בערב. אין בעייה לברוח ממנו, אבל מי שינסה ימצא את עצמו בבית כלא רגיל. יובל שדה ברח מ'דורות' שבועיים לפני שחרורו. מוזר? חכו, זוהי רק ההתחלה. יובל נכלא בגלל שנהג בשכרות וגרם למותו של אביו עמוס שדה – איש מוסד שסרח והועזב מהשרות. אבל אלה אינם גיבורי העלילה, הם רק הכוח המניע של הסיפור.

גיל שדה – האח של יובל והבן של עמוס – מספר לנו על השתלשלות העניינים מרגע שקיבל מאחיו הודעה תמוהה במשיבון. ההודעה גרמה לגיל לטוס ארצה מניו-יורק, ומרגע שנחת לא נח לרגע. ההפתעות רדפו זו אחר זו. ההפתעה הראשונה חיכתה לו בבית שלו ברחוב רמברנדט בתל אביב. הבית נראה בדיוק כפי שהשאיר אותו בביקורו הקודם לפני שישה חודשים. כמעט בדיוק – בבית חיכתה לו הפתעה שהפכה אותו די מהר לנרדף על ידי המשטרה ולא רק על ידיה. ואנחנו רק בחצי היום הראשון שלו בארץ.

גיל מספר לנו על מה שעובר עליו – במשך חמישה ימים הוא עובר תהפוכות שאחרים לא עוברים בחיים שלמים. יש אנשים שנרתמים לעזור לו ואחרים עושים הכול כדי להרע לו. הוא מנסה לאתר את אחיו כדי לנסות להבין למה ברח, ובכל פנייה הוא מגלה ששום דבר איננו בדיוק כמו שחשב. ענייני המוסד מהעבר הרחוק מתערבבים עם פרשות בהווה ואין לו מושג למה וכיצד כל זה נדבק אליו.

הספר מהיר מאוד. הפרקים קצרים – שלושה, ארבעה עמודים כל פרק. אפשר לעצור בסיום כל פרק, ואף פרק איננו מניח לי לעזוב את הספר. אני קורא רק עוד שלושה עמודים, ועוד שלושה, ועוד. המתח מתגבר מפרק לפרק, דברים רק מתבררים וכבר משנים את צורתם ואת משמעותם. גיל נמצא במרדף מתמשך שבו הוא לפעמים הנמלט ולפעמים הרודף. העיקר שיש לו תמיד על מי לסמוך, או לא.

על גב הספר כתוב שהוא '… על רקע המציאות הישראלית העכשווית'. הספר יצא לאור בשנת 1988, יש בו טלפונים קוויים וציבוריים, כאלה שמחייגים בהם. יש משיבונים עם קלטות שאפשר לגנוב. גופות מזוהות על-פי סוג דם, השיטות של ימינו עדייו אינן זמינות. יש כבר טלפונים סלולריים, אך הם רק טלפונים, לא מחשבים. מדי פעם חולפת בראשי המחשבה ' למה הם לא …' ואז אני מבין שהאפשרות עדיין איננה קיימת. העולם קצת שונה מזה של ימינו, אך לא מספיק מרוחק, ודווקא זה מעט מבלבל.

אז מה יש לנו כאן? נעלמים – יותר מאחד, אבל אחד פותח את הספר בהיעלמותו ומוביל את העלילה עד סופו. גופות – גם כן יותר מאחת. רוצחים ונרצחים, חוטפים ונחטפים, איומים, בית חולים, כלא, משטרה, מכוניות גנובות, עורכי דין, בלשים, חוקרים, בני ברית, רמאים ובוגדים. גב הספר מצטט קטע קצרצר שמרמז על סקס. אין לי מושג למה מעצבי הספר בחרו לצטט דווקא קטע כל-כך שולי שממש איננו מאפיין את הספר. אולי חשבו על סקס כעל מקדם מכירות. גם זה כנראה מאפיין של התקופה.

ספר מתח מהיר, סוחף ושופע הפתעות – ממש קשה להניח מהיד.

עכשיו אני הולך לחפש את ספרו הקודם של הסופר אוּרי אַדלמן – "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת". אקרא כנראה גם את השלושה שבאים אחריו. לא יהיו יותר ספרים שלו כי הוא נפטר בשנת 2004 בגיל 46. להבדיל מהדמויות שבספר הוא מת בדרך הטבע מהתקף לב. במחשבה שנייה – היו שטענו שגם אחד הנרצחים בספר מת מהתקף לב. לך דע.

הוצאת כתר 1988, 349 עמודים.