יש לי חיים

לא המוות מפחיד אותי – השעמום מפחיד אותי

"יש דבר אחד שהוא נורא כמו מוות – וזה השיעמום. אנשים משועממים זה מתים מהלכים."
כך אמר פעם שמעון פרס – האיש שחי עד יום מותו, וזה המסר שאני שומר לעצמי ממנו.

בתשובה לשאלה מה מפתיע אותו יותר מכל, אמר הדלאי למה:

אָדָם – כי הוא מקריב את בריאותו כדי להרוויח כסף.
אחר כך הוא מקריב את הכסף כדי להשיב את בריאותו.
ואז הוא כל כך חרד לעתיד שאינו נהנה מהרגע;
כתוצאה מכך הוא איננו חי את ההווה או את העתיד;
הוא חי כאילו לעולם לא ימות,
ואז הוא מת כשמעולם לא חי באמת.

שמי יוסי רן. כבר מזמן אינני ילד. למען האמת גם ילדי כבר אינם ילדים. הספקתי עד כה להיות ילד, תלמיד, צלם חובב, שחקן חובב, חייל, ספורטאי, כימאי, בעל, אבא, מנהל, צייר חובב… ובסוף הדרדרתי להייטק – מעוז החנוּנִים, עבדים נרצעים שאופקיהם עלולים בקלות להצטמצם לתחומי העבודה, אם לא יתעקשו לקיים חיים אמיתיים. עד שהגעתי להייטק לא הרגשתי צורך מיוחד לדווח לעולם, ובעיקר לעצמי, שיש לי חיים.

כשקלטתי שאני מוקף באנשים נטולי חיים החלטתי שעלי לקיים יומן תרבות. יומן שבאמצעותו אוכל לברר עם עצמי בכל עת אם עדיין יש לי חיים. אז למה בפרהסיה? – כך אני מציב לעצמי שומרים שישאלו מה קרה אם אפסיק לכתוב.

למה בלוג?

ביוני 2007 הקמתי את הפורום לתרבות הפנאי. זה היה פורום פרטי סגור ששירת קבוצת עובדי היי-טק קצרים בזמן, שניסו להוכיח לעצמם שיש להם חיים. בתחילה היינו כארבעים קוראים שמחציתם גם כותבים. לאחר מכן הרחבנו את הקבוצה וצירפנו חברים שאינם דווקא אנשי הייטק שעובדים שעות אינסופיות. עם הזמן נוספו לנו קוראים רבים, אך מספר הכותבים הצטמצם לאחד – אני. מידי פעם מצטרפים אלי כותבים נוספים שוחרי תרבות, לוא דווקא אנשי הייטק. אני מאוד מקווה שכל השאר ממשיכים לקיים חיים מחוץ לעבודה ורק נמאס להם לספר על כך בפרהסיה. משהבנתי שהפורום הפך לבלוג פרטי שלי החלטתי להפכו לבלוג ככל הבלוגים.

אני מאחל ומייחל שיהיו לכולנו חיים עשירים בתרבות פנאי. גם אם אותו פנאי מצומצמם בהיקפו הוא עדיין יכול להיות עשיר בתוֹכנוֹ. זה בידינו.

– יוסי

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: