ארכיון מחבר: גיל רן

טרום בכורה: הרועה האחרון – סרט מסע פנטסטי קומי ישראלי

מאת גיל רן *

הסיפור מתחיל לפני כמה חודשים. ראיתי אי שם ברחבי האינטרנט פרסומים של פרוייקט מימון המונים לסרט מסע פנטסטי קומי ישראלי בשם "הרועה האחרון". הייתי סקפטי. לוח הזמנים נשמע לי לא סביר והייתי תחת הרושם שהתוצאה תהיה חובבנית, במקרה הטוב. לא תרמתי לפרוייקט מימון ההמונים. לקראת יציאת הסרט, כולל ארבע ההקרנות בפסטיבל אייקון, חשבתי לעצמי שארצה לראות אותו, וסביר להניח שאף יזדמן לי לעשות זאת (גם אם לא בפסטיבל אייקון, משום שלא אגיע אליו השנה). לשמחתי הרבה, לפני כשבועיים תמר סיפרה לי שהיא תרמה לפרוייקט מימון ההמונים ושיש לה זוג כרטיסים לטרום הבכורה. היא הזמינה אותי להצטרף אליה, וכך לא רק שזכיתי לראות את הסרט, אפילו זכיתי לראותו בהקרנת טרום הבכורה.

היום לא היה יום שגרתי. במקום עבודתי חגגנו היום 15 שנים לחברה. עבדתי מעט מאוד זמן (ובשל כך אחרי שאסיים לכתוב את הרשומה הזו עלי להתחבר לעבוד קצת מהבית) וביליתי את שאר הזמן במגוון פעילויות לכבוד המאורע המיוחד. בשעה שש בערב קיפלתי את הפעילות אותה אני העברתי וזמן קצר לאחר מכן תמר ואני יצאנו מהעבודה ולקחנו יחד מונית לדיזנגוף סנטר. בקבלת הפנים של טרום הבכורה פגשתי הרבה מאוד פרצופים מוכרים. מישהי תיארה את האירוע כ"אייקון, אבל מריח בסדר". זה אכן מתאר את הקהל. אני איני משורצי אייקון, ואיני הקהל הקבוע שלו. אני מגיע אליו בחלק מהשנים, לטובת פעילויות משחקי התפקידים, אך בשנים רבות (כמו השנה) פסטיבלים אחרים, בעיקר בתחום התיאטרון, מנצחים את פסטיבל אייקון. בשל כך היו שם הרבה פרצופים מוכרים, אבל רובם כאלה שאני פוגש לעיתים רחוקות, כשאני מגיע לאייקון. היו גם חברים  לא מעטים מתחום משחקי התפקידים שהיה נחמד לפגוש בעוד אירוע.

מסתמן שעומדים לפתוח את דלתות האולם. תמר ואני מצטיידים בפופקורן ובשתיה ומצטרפים אל מסת האנשים המחכים לפתיחת הדלתות. עם פתיחתן הקהל מתחיל לזרום פנימה ולמלא את האולם. אנחנו נותרנו מעט מאחור וישבנו בצד אחת השורות, אך האולם בנוי היטב והמסך נראה היטב מכל מקום באולם. דברי פתיחה. מודים לנו, הקהל. אי נוחות קלה אוחזת בי – אין על מה להודות לי, אני הייתי סקפטי. בסיום דברי הפתיחה ההקרנה עומדת להתחיל. תקלות טכניות. השחקנים המוכשרים אורי ליפשיץ וניר קיטרו עולים לבמה ומשעשעים את הקהל מספר דקות עד שיתגברו על התקלות הטכניות וההקרנה תתחיל. כשההקרנה מתחילה עדיין יש תקלות קטנות, אך אלו נפתרות בתוך זמן קצר ואנחנו יכולים להתחיל לצפות בסרט.

הרועה האחרון בפייסבוק

"הרועה האחרון" מציג עצמו כסרט מסע פנטסטי וקומי ישראלי. הוא מקיים. בראש ובראשונה, בהיותי סקפטי, לא הייתי בטוח שבכלל אראה משהו שאכנה "סרט" (היו מקרים בהם יצאתי מאולם התיאטרון וטענתי שמה שראיתי לא היה הצגת תיאטרון). זה היה סרט. ניכר שהוא דל תקציב (ואף נדרש לשלב באופן ניכר את נותני החסות), אך הוא ללא ספק סרט, ואעז לומר סרט טוב, אפילו מצויין. הסרט מציג את מסען של מספר דמויות ברחבי הארץ, בהרפתקה מעניינת פנטסטית ומשעשעת, הכוללת איזכורים קלילים ליצירות מוכרות מאוד מתרבות המדע הבדיוני והפנטסיה (לשמחתי הרבה, הרפרנסים אינם איזוטריים, וכל מי שאי פעם נחשף לז'אנר במידה מינימלית יבין אותם). לעיתים, הוא מצחיק. אני לא מדבר על "משעשע", אלא על מצחיק, כזה שגורם לכל הקהל לצחוק יחד. אז הוא אכן סרט מסע פנטסטי וקומי. יותר מכל, הוא ישראלי. עלילתו מושתתת על אלמנטים מתרבות המיסטיקה היהודית והקבלה והמסע שבו הוא מסע בישראל (כולל קטעי אנימציה נחמדים מאוד בהם מוצגות הנסיעות על מפת הארץ). יש בו יהדות, צבא, היי-טק, ענייני הון-שלטון ונגיעות בתרבות ה"סמוך" הישראלית. הסרט נוטף ישראליות ומצליח לגייר את ז'אנר הפנטסיה, לגרום לו לעשות עליה, להתגייס לצבא ולקלל את המדינה בזמן שהוא מתעקש להשאר בה, כי אין כמו בארץ. אני שמח מאוד שהסרט הזה ישראלי. זה עניין אחד לעשות סרט פנטזיה בארץ, בעברית. זה עניין אחר לחלוטין לערבב את הישראליות והפנטסיה, וזה בדיוק מה שיש לנו כאן.

הסרט, שאורכו כשעה וחצי, מעניין וזורם, וההרגשה היא שהזמן עובר במהירות. הקצב והתזמון נכונים וטובים, העלילה מעניינת ובנויה היטב ומסתמן שהקהל (ובו גם אני) נשאר מרותק לסרט לכל אורכו. בהזדמנות זו אסייג את דברי ואומר שבפעם הקודמת בה הוזמנתי לטרום בכורה של סרט עם קהל בסגנון הזה (X-Man: First Class) נהנתי מאוד מהאירוע בעיקר בגלל הקהל. לימים, ראיתי את הסרט הזה שוב, וגיליתי שאינו מוצלח כפי שחשבתי לראשונה. אני מאמין שהפעם האווירה בקהל הייתה שונה מבחינתי, והיא לא סחפה אותי להנות מהסרט, אלא שמדובר בסרט עצמו. אני מקווה שכשאראה את הסרט שוב לא אתבדה.

בסיום הסרט תמר ואני יצאנו מהאולם. אני נכנסתי חזרה, במטרה למצוא את אורי ולהגיד לו כמה מילים טובות. התחלתי במילים "הייתי סקפטי" – הרי לא באמת האמנתי שבכלל יצא סרט. המשכתי בכך שלא רק שיצא סרט, יצא סרט מצויין. אורי הודה לי וטען בפני שזו הפעם הראשונה שהוא שמע אותי אומר מילה טובה על סרט או הצגה (עדות לכך שהוא לא קרא דבר ממה שכתבתי בבלוג הזה), אבל שזה טוב – הוא שמח לשמוע דברים טובים עכשיו ובמועד אחר ישמח לשבת איתי ולדבר ולשמוע גם דברים לא טובים. אני צופה קולנוע מנוסה. את השלב בו רק חווים סרט כבר עברתי, הפכתי להיות צופה מקולקל, שאינו יכול אלא לנתח ולבקר את הסרט בעודו צופה בו, ומשם התקדמתי למקום בו אני יכול לבחור האם לקבל את החוויה או לנתח ולבקר. בימינו, בצפיה ראשונה בסרט אני בוחר בחוויה. אם החוויה הייתה טובה, אוכל לחזור אליו ולנתח. אין צורך לקלקל חוויה במחשבות מיותרות. על מנת שאשמיע גם דברים לא טובים, טענתי בפני אורי, אצטרך לראות את הסרט שוב. בינתיים, יש לי רק את החוויה, והיא הייתה טובה מאוד.

לסיכום, שתי מילים פשוטות: לכו לראות!

עכשיו, גם אפרט על שתי המילים הללו. אני מאוד רוצה שתלכו לראות את הסרט הזה. אל תשיגו אותו בקומבינות כאלה ואחרות – שלמו עליו מחיר מלא בבקשה. פרוייקט מימון ההמונים והחסויות הספיקו, למיטב הבנתי, אך ורק למימון חלקי של הסרט. יש אנשים פרטיים שבנוסף להשקעת כמות מטורפת של זמן גם שמו כסף מכיסם על מנת להגשים חלום. בשל כך, גם לא נותר להם תקציב לפרסום הסרט (בתקווה, אני אצליח, ברשומה זו, לעזור להם קצת בעניין הזה). האנשים הללו, שלפני 190 ימים בלבד אחד מהם אמר באומץ את המילים "בואו נעשה סרט", עשו סרט מצויין בלוח זמנים בלתי אפשרי. כיסוי הוצאות הסרט ו(מעט) התהליה שבהגעה לקהל הישראלי (ואינשאללה, אולי אפילו לחו"ל) מגיעים להם, כמו גם הורדת הכובע ואמירת "שאפו". המרדף אחרי החלום, ללא קשר לתוצאה, ראוי להערכה ולכבוד. הגשמת החלום, ועוד עם תוצר ראוי ומוצלח, מזכים בעיני את העוסקים במלאכה בהערכה אינסופית. כל הכבוד! שאפו!
אז, אני חוזר ומבקש, לכו לראות את הסרט ושלמו מחיר מלא (יש לי כוונה, כשיזדמן לי, ללכת לראות את הסרט שוב, בקולנוע, במחיר מלא, ואף לקנות את ה-DVD).

הקרנות הסרט הקרובות בפסטיבל אייקון:

  • 21.9, 20:00, אולם אשכול 1
  • 22.9 , 16:00, אולם ZOA2
  • 23.9 ,22:00, אולם ZOA2
  • 24.9 , 12:00, אולם אשכול 1
  • 24.9 , 20:00, אולם ZOA2

תסריט: גיא בוסקו
בימוי: דניאל דר
במאית משנה: רותם ברוכין
צילום: אייל שפירא
עריכה: עמית גינתון
מפיקים: שי שחם, ליאור שמש, מאיה גרשוביץ
מפיקים בפועל: זיו קיטרו, עדי-אושרה חמיאל
תלבושות: ויקי דר
איפור: מיטב מורחיים
פרופס, תפאורה וארט: ויקי דר, אביאל טוכטרמן, טליה נירגד-חסון

כוריאוגרפיה: ג'ון אסקודרו, נטע שרמיסטר
מוזיקה: אלון מור, אסף דר
צוות והפקה: דנה סוסלוביץ'-רבל, יוגב רבל, קרן לין, יוש גינתון, דותן צור, אסנת סטימצקי, חן פרוהליך, שירה אונגיל, נדב רזון, דובי שרגא ועוד
אפטר: אנדרי פרידמן
שחקנים: ניר קיטרו, רוני ויסמן, אורי ליפשיץ, אדוה קמחי, יובל אורנר, אילה שיפטן, ניר שרון, בועז קרני, רעות פיש, בוריס נפומניאש'י, יותם קושניר, יניב רוזנבלט, חן שרון, שירה אונגיל, רן הלפרין, טליה נירגד-חסון, חן פרוהליך, שי פררו ועוד.

* גילוי נאות: חלק מהמעורבים בהפקת הסרט הם חברים שלי

הערה בעניין היכרותי עם המעורבים בהפקה: אלו שמכירים אותי ואת התנהלותי סביב אירועים כדוגמת זה יודעים היטב שאם לא נהנתי אני בורח מהאולם מהר ככל האפשר ונמנע משיחה עם הנפשות המעורבות בסיום האירוע. הם גם יודעים שאני נמנע מכתיבה עליו, שכן יש לתת לדברים לא מוצלחים להעלם, מבלי להשאיר רפש אודותם באינטרנט (מלבד במקרים מסויימים מאוד). השיחה שלי עם אורי והרצון שלי לכתוב על הסרט מיד עם הגעתי לביתי הם הראיה הטובה ביותר, מבחינתי, לכך שהסרט טוב.

הזדקנתי? היפופוטם והמוסד הסגור בסינמטק תל-אביב

מאת: גיל רן

ב-2 באפריל 1998 עשיתי מנוי לסינמטק חיפה. מאז חידשתי אותו שנה אחרי שנה. השנה עברתי לתל-אביב. המנוי האחרון שהיה לי לסינמטק חיפה היה בתוקף עד לא מזמן. עכשיו, לראשונה מזה 13 שנים, אין בכוונתי לחדש את המנוי לסינמטק חיפה. מתישהו בשנת 1998, עם אותו מנוי, הלכתי לראשונה למופע האימים של רוקי בסינמטק חיפה. מאז ועד גיל 17 ראיתי את מופע האימים של רוקי כמה עשרות פעמים, ואפילו הופעתי במופע אחד. מתישהו לאורך שירותי הצבאי הגעתי שוב למופע האימים של רוקי בסינמטק והתאכזבתי – הקהל קטן וקצת עצוב והחברים איתם נהגתי ללכת אינם כאן איתי.

פייסבוק זה דבר נפלא. אני מקווה שיום אחד גוגל+ יוכל לספק לי את השירות האדיר שפייסבוק נותן לי. השירות הזה הוא הרשת החברתית. אני יכול לשאול את חברי שאלה ולקבל תשובה. כך יוצא לי, כשאין לי תוכניות לערב, לשאול את חברי את השאלה הקבועה: "טוב, אז מה אני עושה הערב?". שתי התשובות הראשונות תמיד מתחכמות ולרוב אחת מהן היא "מה שאתה עושה כל ערב". אני שמח מאוד לעזור לציבור הרחב להרגיש שנון עם בדיחותיו העבשות.

בשעת ערב נאה אני יושב מול המחשב ושולח את השאלה הקבועה בפייסבוק. תגובה מתחכמת ראשונה מפי ערן. התגובה המתחכמת הקבועה מפי יעל. אפשר להתחיל לצפות לתגובות האמיתיות. איתמר מוסיף תגובה לא מועילה. מיכאל מציע שאבוא לראות איתו את המוסד הסגור. תום מציעה שאלך לראות בבלום-בר את הארנב הלבן, אבל גם אם הייתי הולך היא לא הייתה מצטרפת אלי, כי היא בחו"ל. ארז מצטרף להצעתו של מיכאל. המוסד הסגור it-is – סינמטק תל-אביב, חצות. אני גם מקבל מחגית הזמנה למסיבת היטמן, מסיבה על טהרת אוספי היטמן האהובים. יא יא יא קוקו ג'מבו!

לקראת חצות אני יוצא מביתי והולך לסינמטק. אני נעמד בתור ובזמן ההמתנה מתקשר אל מיכאל, שכבר רואה אותי, אבל אינני רואה אותו. את ארז אני כבר רואה. אחרי זמן קצר חגית (זו לא אותה חגית ממקודם) ומיכאל מגיעים. מיכאל מציין שהוא מרגיש אווירת רוקי (הכוונה – מופע האימים של רוקי). מיכאל לא אוהב את מופע האימים של רוקי. כשגילה שלי ולרוקי היסטוריה ארוכה שקל ברצינות להגלות אותי לסיביר.

המופע מתחיל מחוץ לסינמטק. אלון גור אריה ניצב מאחורי שולחן, מספר לנו שמצפים לנו הערב סרט בינוני ולפניו מופע עם שחקנים הרבה פחות טובים מהשחקנים בסרט. על השולחן מוצבים מספר משקאות, ביניהם סופרדרינק ירוק, קריסטל אדום, אשכוליות דיאט, חלב, מים ודושס. מוצעים לקהל משקאות. הקהל נלהב לקבל מהמשקאות (המגעילים). הראשון מבקש סופרדרינק ירוק עם דושס, מקבל אותו בכוס ושותה אותו עד סופו. מישהי מבקשת אשכוליות דיאט ומקבלת אשכוליות דיאט עם דושס בגביע גלידה. לבסוף מגיעה העלמה האמיצה המבקשת חלב עם מים. המשקה מוגש לה והיא שותה אותו עד סופו, בעוד הקהל שר "חלב עם מים, חלב עם מים, לבן כמו חלב דליל כמו מים".

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם. בסינמטק תל-אביב המקומות מסומנים. מוזר להכנס לסינמטק ולחפש את המקום הרשום על הכרטיס שלי. ארז מתעלם מהמקום הכתוב על הכרטיס שלו ומתיישב לצידי. המופע מתחיל. אני מכיר כמה ממערכוני היפופוטם, בעיקר מערכוני הרדיו. אני מצפה למערכונים מצחיקים במיוחד.

די בתחילת ההופעה הקהל מתבקש לעמוד. כל מי שרואה את ההופעה בפעם הראשונה מתבקש להרים את ידו ולאחר מכן לשבת. כך ממשיכים לפעמיים, שלוש… בין 10 ל-15… נותרים לעמוד כמה אנשים שראו את המופע יותר מדי פעמים. אחד מהם חוגג את המופע השישים שלו. הדבר הזה, בצירוף תגובות הקהל כאן ובחוץ כבר מזכיר לי מאוד את רוקי. באמצע המופע יש שיר המודיע על אמצע המופע ואחריו בדיקת נוכחות. מוקרנות תמונותיהם של אנשים שסימנו attending באירוע בפייסבוק, ובודקים מי מהם אכן הגיע. אלו שלא הגיעו מקבלים קריאות בוז ואלו שהגיעו מקבלים מחיאות כפיים. גם זה גורם לי לחשוב על רוקי. יש פה אווירת קאלט.

בחצי השני של המופע מבוצע על הבמה המערכון "הקולנועפון" – אחד האהובים עלי:

בסיום המופע מוקרן הסרט המוסד הסגור, אותו ראיתי לפני מספר שנים בסינמטק חיפה. נהנתי אז יותר, גם משום שראיתי אותו בפעם הראשונה וגם משום שהקהל לא צעק את כל הפאנצ'ים קצת לפני שהם הופיעו בסרט. כן, יש פה אווירת רוקי וקאלט.

כשאנחנו יוצאים מהסרט אני מתרחק מעט לפני שאני מתחיל לדבר עם ארז על האירוע. אני מאוד אוהב את מערכוני האודיו של היפופוטם ונהנתי מאוד בפעם הראשונה שראיתי את הסרט. הפעם, התאכזבתי. זו הפעם הראשונה שאני רואה את היפופוטם בהופעה. ההופעה אינה מהודקת, היא עטופה בתחושת חובבנות. סלחתי על זה במשך שנים ב-pre-show של מופע האימים של רוקי. כאן זה גרם לי לתחושת אי-נוחות. כשמיכאל וחגית מצטרפים אלינו מחוץ לאולם מיכאל מוסיף אבחנה יפה – במקור, המופע לא היה מהודק, אבל הייתה בו אנרגיה. נראה כאילו חברי היפופוטם, פרט לאלון גור אריה, שמתנפל על הבמה בכל הכח, עייפים.

בדרך הביתה אני חושב על המופע ועל הקהל. היו שם אנשים שראו את המופע עשרות פעמים. חלק מהאנשים בקהל (בעיקר הצעירים שבהם) קמו לרקוד על הבמה בקטע מסויים, קמו והצדיעו בקטע משיר בסרט ועשו עוד דברים בסגנון, שמזכירים לי את הדברים שאני עשיתי פעם ברוקי. זה לא מדבר אלי עכשיו. אני עדיין שומע לעיתים את הפסקול של מופע האימים של רוקי, ואם החברים איתם הלכתי אז לרוקי ירצו ללכת עכשיו, או לארגן הקרנה ביתית, כנראה שאצטרף, אבל בעיקר עבור הערך הנוסטלגי. מופע האימים של רוקי, מופע היפופוטם ושאר מופעים שניתן לתאר רק כמופעי קאלט, הם נחלתם של אלו שמחפשים מופעי קאלט. אני חושב שתקופת הקאלט שלי נגמרה לפני משהו כמו עשור.

הבוקר קיבלתי הודעת פייסבוק מחגית (זו שהלכה למסיבת היטמן – איך הגעתי למצב שיש לי שתי חגית באותו פוסט?) בזו הלשון: "היה ממש חביב אתמול! הרגשתי בת 11 בערך". חשבתי שוב על המופע, על הקהל, על רוקי ועל איך כל זה נראה לי. המופע הזה גרם לי להרגיש זקן.

ספקנים בגורדו – עם הידיים בתוך צלוחית העוגיות

מאת: גיל רן

שאלתי בפייסבוק מספר פעמים מי מגיע לספקנים בפאב תל-אביב: אמונה במופלא, תשלום במזומן עם ד"ר גיא וינר החודש, ולא הייתה הענות. בפעם בה כתבתי שאני שוקל להגיע ושאלתי מי מעוניין להצטרף ליאורה ענתה לי "מה זה שוקל? אתה בא!" – אז באתי.

השבוע הייתה לי הכנה טובה למדי לספקנים בפאב. הספקנות שלי התעוררה כשקראתי את הטיפ החודשים בענייני תזונה אשר נתלה במטבחון אצלי בעבודה. הטיפ עסק בצבעי מאכל. קוד QR הוביל לכתבה עמוסת הטעויות הזו, אשר ממלאת את הקורא באימה מפני צבעי מאכל וזורעת דמורליזציה בעם. יצאתי לבדוק את הסוגיות המופיעות שם ובצהרי יום רביעי, שעות ספורות לפני ספקנים בפאב, מצאתי עצמי בשיחת מסדרון נעימה (לשמחתי) עם כותבת הטיפ. מאוחר יותר אף שלחתי לה מייל עם כמה קישורים למקורות אמינים יותר (לדעתי) מהבריאותון, ואפילו הזמנתי אותה לבוא לאירוע ספקנים בפאב (אליו לא הגיעה).

לאחר צעדה נחושה אל פאב גורדו, אני נכנס, ממש ברגע האחרון, בטוח לחלוטין שאני מאחר. לשמחתי, התבדתי. ההרצאה מתאחרת בכמה דקות. אני מספיק להגיד שלום לירון ולליאורה ולנצל את המצב על מנת לתפוס לי כסא מלפנים, על אף שהגעתי מאוחר. כמיטב המסורת, המארגנת של האירוע, דפנה שיזף, מציגה את המרצה, מגישה לו את המיקרופון, ניגשת לשנות משהו במערכת ההגברה וגורמת פידבק צורם. יש לי הרושם שזה קורה בכל פעם. סביר להניח שמדובר במקרה של הטיית האישור ושזה קורה לעיתים רחוקות הרבה יותר משנדמה לי.

ד"ר גיא וינר (שאני בטוח לחלוטין שכבר שמעתי הרצאה כלשהי שלו מתישהו, אבל לא מצליח להזכר איזו) מציג את עצמו בתור מי שהאמין במשך תקופה ארוכה שיש לו את היכולת לחזות את העתיד. בתיקו (כך הוא טוען, מבלי לתת ראיה לכך) חפיסת קלפי טארות, בה הוא השתמש בעבר כדי לחזות את העתיד. בשלב מסויים הוא הבין שהוא מרמה את חבריו, וחשוב מכך, את עצמו. הוא עבר מהעיסוק בנסיונות לחזות את העתיד לעיסוק בשאלה איך קרה שאנשים חכמים מאמינים שאנשים יכולים לקרוא את העתיד. היום הוא בא לספר לנו על רמאים – אלו שהעמידו פנים שביכולתם לחזות את העתיד או לעשות דברים יוצאי דופן אחרים, תמורת תשלום כמובן, ונתפסו עם הידיים בתוך צלוחית העוגיות (כפי שניתן להבין מהכותרת, אני הייתי בוחר בשם "עם הידיים בתוך צלוחית העוגיות" להיות שם ההרצאה).

מכאן ד"ר גיא וינר מתחיל  להתעסק בשאלה החשובה ביותר, אולי, בהקשר הזה – למה אנשים מאמינים בדברים הללו. הוא מתחיל בלשאול "כמה אנשים בקהל אוהבים מדע בדיוני?" – המוני ידיים באוויר. ירון מכריז: biased sample. אנחנו אוהבים לחשוב על דברים מופלאים. אם גם יש להם בסיס מדעי כלשהו, יתכן שהם ימשכו אותנו יותר.

המקרה הראשון שמוצג לנו הוא הדיווח הראשון על צלחות מעופפות, מעדות של טייס חיל האוויר האמריקני בשם קנת ארנולד. אני נזכר בפרק של הפודקאסט skeptoid בנושא דומה, ובודק מתי היו האירועים המתוארים בו – כ-14 שנים מאוחר יותר. חיפוש נוסף מביא אותי לפרק אודות המקרה המתואר. לאורך ההרצאה אני מגלה שאני מכיר כמעט את כל המקרים מפרקים של skeptiod. הפודקאסט מומלץ בחום – אני התחלתי לשמוע אותו מהפרק הראשון ושמעתי עד היום כמחצית מהפרקים. יכול להיות שחלקכם ימצא את הפרק האחרון שפורסם, אודות הקונספירציה הציונית, מעניין.

מצלחות מעופפות אנחנו עוברים למעגלי תבואה (skeptoid):

ממשיכים למסרים מהמים של מסרו אמוטו:

מאמינים למה שאתם רואים בסרט? אולי כדאי שתקראו קצת בנושא. בקהילה המדעית לא לוקחים את הדוקטור מסרו אמוטו ברצינות. הניסויים שלו אינם ניתנים לשחזור, בעקבות שימוש בטכנולוגיה ייחודית, אותה מסרב אמוטו לשתף. גם אם נאמין שהניסויים בוצעו באופן בו דווח שבוצעו, אם בוחנים את הפרוטוקולים של הניסויים קל למצוא פגמים מתודולוגיים רבים (ביניהם מקרה חמור של הטיית האישור). אמוטו גם הוזמן בשנת 2003 באופן מפורש על ידי ג'יימס רנדי להשתתף באתגר מליון הדולר. אמוטו, באופן מפתיע, סרב להזמנה.

מכאן אנחנו עוברים לג'וזף ריין ולניסויים בתפיסה על חושית. גם כאן היו הרבה פגמים במתודולוגיה, ובראשם הטיית האישור. במסגרת הנושא הזה מוזכר ניסוי הקוביות, בו אנשים חוזים את תוצאות הקוביה מראש (בערך). הניסוי הזה מזכיר לי את יחסם של שחקני תפקידים רבים לקוביות של המנחה – כל שחקן יודע שקוביות של מנחה הן קוביות מקוללות שגורמות לכך שאם שחקן מטיל את הקוביה התוצאה תהיה נמוכה, אבל אם מנחה מטיל את הקוביה, התוצאה תהיה גבוהה. לשמחתי הרבה, אני מנחה, כך שאני מחוסן מהקללה. בנוסף, אנשים מזכירים את הסרט גברים שבוהים בעיזים ואת הספר How to lie with statistics. מישהו גם אומר משהו על זה שהיה מערכון בארץ נהדרת אודות ניסויים בסגנון. אני לא הצלחתי למצוא אותו. אם מישהו מוצא, אני אשמח לקבל קישור.

בשעה טובה אנחנו מגיעים גם לרוחות רפאים. סליחה, ישויות. בשפתו של המרצה: "רוחות, או איך שקוראים לזה היום, ישויות. מסתבר שאם קוראים לזה ישויות זה פחות מת". מישויות אנחנו ממשיכים לסיפור המשעשע מאוד של חכמת קרלוס ומשם להלנה בלבצקי.

ההרצאה מתקרבת לסיום וד"ר גיא וינר מזכיר, בליווי דיסקליימר והזהירות הנחוצה, את רון הבארד ואת ה-Fair Game (בתרגום חופשי לעברית: "משחק הוגן" או "צייד שמח") של הכסניה הסיינטולוגית (למען הסר הספק: אין במשפט האחרון משום ביקורת כלשהי על הכנסיה הסיינטולוגית, על דרכה, או על המדיניות שלה).

בסיום ההרצאה אנחנו חוזרים לתחילתה: אנחנו רוצים להאמין. כן, אני מסכים, כולנו רוצים להאמין, גם אני. אבל, במילותיו של ד"ר גיא וינר: "מי ששומר על ראש לחלוטין פתוח, בסוף מישהו ישים לו זבל בפנים".

לשמחתי, סיום ההרצאה אינו סיום האירוע. ברחבי העולם אירועי ספקנים בפאב אינם בהכרח הרצאות. אנשים שמתעניינים בספקנות מדעית פשוט נפגשים בפאב. אחרי הסיום ה"רשמי" של האירוע אני יושב לקשקש עם כמה אנשים שלא הכרתי קודם, שבאו לפאב כי הם מתעניינים בספקנות מדעית. כמו שכבר כתבתי קודם, ההרצאה לא חידשה לי הרבה. למרות זאת האירוע הזה מוצלח מאוד, בגלל אותם אנשים שפגשתי.

נתראה בספקנים בפאב בחודש הבא.

גאז 2.1

מאת: גיל רן

עבר שבוע וחצי מאז הלכתי לגאז 2.1. כן, אני איש עסוק והזמן הזה היה עמוס כל טוב. זו אינה הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו על גאז 2.1. פשוט לא ידעתי מה לכתוב. איך אני מבטא במילים כתובות את החוויה יוצאת הדופן שחוויתי שם? עדיין אין לי תשובה על השאלה הזאת, אבל אני מתחיל לכתוב בכל זאת. נראה מה יצא.

יום ראשון בערב. אני מסיים לכתוב פוסט קודם כלשהו ויוצא מ-Loveat, בו ישבתי לכתוב. דודי כבר מחכה לי בלבונטין 7. אני מגיע ופוגש את דודי. יש עוד כמה פרצופים מוכרים מסביב. ראיתי חלק גדול מהאנשים הללו באוניברסיטה באירועים כאלה ואחרים. דודי ואני נדחקים אל תוך תור האנשים אשר רוצים להכנס להופעה. התור מתקדם לאט. ככל שאנחנו מתקדמים בתור המוסיקה מתחזקת. כשאנחנו מגיעים לראשו אנחנו מגלים מדוע הוא איטי – ישנם אנשים שלא הזמינו כרטיסים מראש ומסבירים להם שתתקיים הופעה נוספת אחרי ההופעה הזאת ושאי אפשר להכניס אותם עכשיו.

בכניסה כולם מקבלים מדבקות שעליהן מצוייר גלגל שיניים ובמרכזו האות א'. כולם גם מתבקשים לרקוד. המוסיקה היא מוסיקת טכנו. יש בעיקר קצב ובאסים. אני, באופן אישי, חייב לזוז כשיש באסים כל כך חזקים. אם אני לא זז לפי הקצב מתחילה לי בחילה. אז אני רוקד, בערך. גם האנשים מסביב רוקדים. שני שחקנים באובראולים לבנים שעליהם מודפס אותו גלגל שיניים רוקדים בתנועות רובוט. על הקירות מוקרנים קטעי סרטים בשחור לבן. מלחמה? מפעל לייצור כלי נשק? זה נראה ככה. אני מנסה להתעלם מהסרטים כרגע. בכל פעם שעיני נודדות ואני קולט קטע מהסרט אני נלחץ. העיניים נודדות חזרה מטה, או נסגרות, ואני מנסה להרגע. זה עובד. אני חוזר למה שהוא סוג של מסיבה מוזרה.

המופע מתחיל באמת. המוסיקה משתתקת ואחד משני השחקנים מדבר. אנחנו מגלים שאנחנו במפעל כלשהו. אנחנו פועלי ייצור. הריקוד שלנו מייצג את החלק שלנו במלאכת הייצור. הריקוד מקבל משמעות שונה משהייתה לו קודם. הדבר קורה מספר פעמים לאורך המופע. בכל פעם ששחקן מוציא מפיו כמה מילים משמעות התנועות שעשיתי עד כה משתנה. לפרקים אני רוצה לרקוד, משמעות הריקוד מוצאת חן בעיני. לפרקים אני אשם בפני עצמי על שרקדתי,  על שלא הבנתי כראוי מה עשיתי. לפרקים אני חסר אונים לחלוטין, רוצה לעמוד ללא תנועה, למחות כנגד הריקוד, ולא יכול משום שבחילה תתקוף אותי אם אפסיק לזוז ליותר מכמה שניות.

בסיום המופע המסיבה ממשיכה והצוות מנקז את האנשים החוצה. דודי ואני יוצאים ופוגשים בחוץ את ליבי שעומדת להכנס למופע השני. אני לא מספר לה דבר, אבל היא יכולה לראות עלי את תחושותי. אני עדיין חסר אונים, מנסה להבין מה מקומי ומדוע אני עושה את התנועות שאני עושה. המופע אמנם נגמר, אבל אני ממשיך לנוע, ממשיך לפעול. גם כאן לפעולותי יש משמעות. גם כאן אני עושה את חלקן כי זה מה שצריך לעשות, או משהו כזה.

ליבי נכנסת למופע ודודי מצטרף אליה. המופע הראשון היה מלא עד אפס מקום באנשים שהזמינו כרטיסים מראש. במופע השני היו עוד מקומות. דודי בחר לחוות את החוויה החזקה הזאת שוב. הוא אינו היחיד. באותו הזמן אני דיברתי עם כמה אנשים שנראו לי מוכרים מהאוניברסיטה. הם לא הכירו אותי. פשוט הייתי צריך לדבר עם אנשים על משהו, להתאושש. כשהצגתי את עצמי בתור אח של ליבי ידעו מיד מי אני וזיהו אותי מיד גם בתור בנו של יוסי. אני כבר הכרתי אותם, את פניהם, את שמותיהם, את הדמויות אותן שיחקו בעבר. הם לא הכירו אותי טרם האירוע הזה. בדברי איתם הייתי תחת השפעת אותו מופע. כאמור, ניסיתי להתאושש. אני תוהה אם יזהו אותי בפעם הבאה שנפגש ואם יחשבו שזהו אותו אדם.

מכאן אני ממשיך ברגל בדרך אל ביתי. לרוב אני שומע מוסיקה בעודי הולך ברחוב. הפעם לא שמעתי מוסיקה. הרעש בפנים חזק מכדי שאוכל להכיל רעש מבחוץ. הטלפון שלי מספר לי שהמסלול הקצר ביותר הוא ללכת לאורך אלנבי. מיד לאחר מכן הוא מספר לי שאין לו סוללה ומכבה את עצמו. אני הולך לאורך אלנבי ומגיע לפינת קינג ג'ורג'. אני עדיין צריך להתאושש. בבלום בר יש אנשים ביום ראשון בערב. הם נחמדים ומנגנים. אני עולה אל הבלום בר ומתאושש עוד קצת. בסופו של דבר אני ממשיך בדרכי הביתה כשאני כבר מסוגל לשמוע מוסיקה.

ביום שני בבוקר הלכתי לעבודה ברגל. אני עושה את זה לא מעט. מדובר בהליכה של כ-31 דקות. מחשבות על מקומי בחיים ועל העבודה שלי הטרידו אותי. האם הבחירה לעבוד במקום בו אני עובד הייתה שלי? אולי אני עובד במקום הזה כי זו הדרך בה זזים כולם? האם אני בחרתי בשגרת חיי, או התגלגלתי לתוכה? המופע השפיע עלי קשות. הגעתי לעבודה. זו ההתאוששות האמיתית שהייתי צריך. ביום העבודה הזה נזכרתי שאני אחד מאותם ברי מזל שעושים את מה שהם אוהבים (שזה רמה אחת מעל ללאהוב את מה שעושים).

המופע גאז 2.1 הוא מופע חזק ומטלטל. הוא פתח אצלי שאלות שהיו סגורות ולא התעסקתי בהן תקופה ארוכה. לשמחתי, המופע הזכיר לי שהתנועות שאני עושה הן התנועות שאני רוצה לעשות. אין לי מושג אם המופע הזה יעלה שוב. אם הוא יעלה שוב, אל תרשו לעצמכם להפסיד אותו, אבל גם אל תצפו לקבל את החוויה שאני קיבלתי. ברור לי שהמופע הזה אישי מאוד ושכל אחד מהאנשים שמגיעים אליו חווה משהו שונה, משהו נוגע לו עצמו. אם ראיתם אותו, או תראו אותו, אני אשמח לדעת מה הייתה החוויה שלכם.

יצירתה של שרון קוטקובסקי בהשראת המחזה gas 2 מאת גיאורג קייזר
שותף יוצר – ניר שאולוף

במפעל:

מהנדס ראשי: יוחנן הרסון
פועל ראשון: עידו זיו
dotque : DJ 1
DJ 2 : מיכל פיטובסקי
         (AlternativeChick)
Jordan : VJ

פסקול וסאונד: דותן ברנד
וידאו: ירדן בר
תלבושות: יקטרינה בולונקין
עיצוב גרפי: הגר רוזן
תאורה: יוסי בקל ודנית לוי
מנחה תאורה: עודד במבי פרידמן
מנחה פרויקט: ד"ר דרור הררי
מפיקת טריבונה: נינה הורביץ

חוויותי סביב מנדרגולה בבית לסין

מאת: גיל רן

פתח דבר:

לאחר שסיימתי לכתוב את הרשומה המופיעה למטה התבלטתי האם לפרסם אותה. התייעצתי על כך עם אבא שלי במייל. הנה ההתכתבות שלנו:

אני:
סיימתי לכתוב עכשיו על מנדרגולה. אני מתלבט אם לפרסם את זה. לפני שאני משקיע בעיצוב הפוסט, לינקים, תמונות ושאר דברים, קרא בבקשה את הפוסט ותגיד לי אם אתה מוצא שכדאי לפרסם אותו. הוא מספר את חוויותי מההצגה. אם זו הייתה הצגת פרינג' לא הייתי מפרסם רשומה כזו.
אני הולך לראות את גאז 2.1.

יוסי:

קראתי.

אתה מספר על חוויותיך וזה, מבחינתי, בסדר גמור. אחרת הייתי נמנע מלעשות כאלה דברים. שים לב רק שאינך פוגע במישהו שזה לא מגיע לו. כאשר אני מפרגן לאירוע ולחוויה הנלוית אני נהנה גם לקשט את הרשימה בתמונות ובסרטים, מדגיש את מה שראוי לציין ומציג רשימת קרדיטים. כשאני מספר על חוויה מאכזבת אינני מקשט אותה, אינני מדגיש דבר ואינני נותן קרדיטים משפילים. כמו-כן, אני מציין במפורש שזו החוויה שלי למרות שאני טוען את זה לגבי הבלוג כולו. ראה את הרשימה החוויה שלי בהצגה ארגנטינה בתיאטרון חיפה – אין צילומים, אין קרדיטים ואין הדגשות. המחזאי הדגיש את עצמו בכך שהגיב אבל זו כבר בחירה שלו.

הסתייגות אחת שלי שזכותך לקבל או לדחות –
יש תיאטרון רפרטוארי גרוע ויש תיאטרון רפרטוארי מעולה ואפילו באותה אכסניה [לדוגמא – מי מכיר את עמוס חפר]. כמו-כן, יש פרינג' טוב ויש הרבה מאוד זבל גם בפרינג' אבל הוא נעלם מהר ולא שומעים עליו בעוד הרפרטוארי משתמר לפחות למשך עונת מנויים אחת.
אני נמנע מלפגוע בפרינג' שמנסה לבנות את עצמו ואינני חס על תיאטרון רפרטוארי שגורף כסף מצופיו גם אם אינם נהנים – הם שילמו מראש ויאלצו לאכל כל מה שיתנו להם. הסיבה העיקרית היא שאני נמנע מלפגוע בחלשים אך לא בחזקים. בערב הטריבונה הסברתי לשחקנית צעירה שפורצת את דרכה שאין לי בעייה לציין שחקן ותיק ומבוסס לשלילה כי הוא גדול וחזק אך לא אומר מילה רעה על אמן מתחיל. כמו-כן, אם מייסד תיאטרון הפרינג' בו היא משחקת יפשל הוא יזכה ממני באותה מנה שקיבלה ההצגה 'ארגנטינה' כי הוא מספיק גדול וממנו אני רשאי לצפות ליותר.

הדברים הללו שכנעו אותי – הרשומה תפורסם, אבל לא בלי פתח דבר שמגלה לקוראים את התלבטויותי בעניינה, שהן חלק מאוד גדול מהחוויה שלי ממנה.

הרשומה:

כשאיתמר היה בבית הספר גרמו לו לחשוב שתיאטרון זה משעמם. אני הצלחתי לגרום לאיתמר, שלא ראה תיאטרון במשך שנים, לבוא איתי לתיאטרון. זה היה אחרי שראיתי את ההצגה בימים האלה בזמן הזה, בה ניר שאולוף שיחק. אמרתי לאיתמר שהוא חייב לראות אותה. לראשונה מזה זמן רב איתמר הלך לתיאטרון. מאז, כל הצגה שאני אומר לאיתמר שהוא צריך לראות הוא רואה. בחור ממושמע. איתמר טוען בתוקף שבימים האלה בזמן הזה היא ההצגה הטובה ביותר שראה (אני אשאיר לכם להחליט אם זה מעיד על ההצגה או על איתמר). זה היה אי-אז ב-2009.

ביום רביעי האחרון הלכתי עם כמה מחברי, ביניהם איתמר, להצגות טריבונה, ביניהן נקודה ומופע ישראלי אופטימי, בה ניר שאולוף משחק. אחרי מופע ישראלי אופטימי החלפתי עם ניר כמה מילים, וסיפרתי לו את סיפורו של איתמר שבבית הספר גרמו לו לחשוב שתיאטרון זה משעמם. ניר ענה לי משהו בסגנון "תיאטרון זה באמת משעמם", כשחיוך גדול על שפתיו. היה לי ברור שהוא מדבר על תיאטרון רפרטוארי. חייכתי בחזרה. לא ראיתי הצגה בתיאטרון הרפרטוארי מזה זמן רב. נדמה לי שהצגת התיאטרון הרפרטוארי (הישראלית) האחרונה שראיתי היא מעגל הגיר הקווקזי, שהיתה חוויה טובה מאוד. החוויה שלי הייתה שניר מגזים. אתמול ראיתי את ההצגה מנדרגולה בבית לסין ונזכרתי בסיבה לכך שאני רואה בעיקר פרינג'. ניר צודק – תיאטרון רפרטוארי זה משעמם.

חזרתי הביתה מבילוי עם חברים מתישהו ביום שבת לפנות בוקר. קמתי בסביבות אחת בצהריים. בפותחי את המחשב אני מגלה שקרן מהעבודה קיבלה מחברתה, השחקנית הילה זיתון, כרטיסים להצגה מנדרגולה בבית לסין. אני דואג להפיץ ברבים את חיבתי לתיאטרון. כש"נפלו" על קרן כרטיסים להצגה היא חשבה עלי (זה אומר שהתוכנית הזדונית שלי עובדת!). היא הזמינה אותי להצטרף אליה ואל חברה שלה (שהבריזה, בסופו של דבר) להצגה.

בשעה 20:15 אני מזמין חשבון בקפה לנדוור בדיזנגוף ומאיץ את קצב הקריאה על מנת לסיים פרק בספר לפני שאני קם ומתחיל ללכת את עשרות המטרים שמפרידים ביני לבין תיאטרון בית לסין. עוברות שבע דקות ואני קם ממקומי ומתחיל ללכת. מעט לפני השעה שמונה וחצי אני בתיאטרון. קרן חיכתה בחוץ. איכשהו פספסנו זה את זו. אחרי מספר דקות היא נכנסת ואוספת את כרטיסינו מהקופה. אני קונה תוכניה ונכנסים לאולם.

אנחנו נכנסים מוקדם ומחפשים את מקומותנו. קרן אומרת לי שאנחנו בשורה השניה. אנחנו לא מוצאים את מקומות 31-32 ולאחר שאני מציץ בכרטיסים אני מגלה שמקומותנו בעליה, ולא באולם. לא נורא. לא בודקים שיני כרטיס שניתן במתנה. אנחנו מוצאים את מקומותנו, מתישבים ומקשקשים בעודנו צופים בקהל מטפטף לאיטו לאולם.

הבמה מוסתרת מאחורי מסך עליו כתוב באנגלית (או באיטלקית) Mandragola. שחקן מאופר בלבן יוצא אל הקהל ובמבטא איטלקי קל שואל האם אנחנו יודעים מהי מנדרגולה. הוא ממשיך ונותן הוראות לקהל. כשאנחנו שומעים את המילה מנדרגולה עלינו להרעיש בכעס. עלינו למצוא דבר מה שמכעיס אותנו – אולי הבעל, אולי האשה, אולי המלחמה, אולי הממשלה, אולי המדינה, אולי משהו אחר – ולהרעיש מכעס על הדבר הזה. בין דוגמאותיו לדברים שעשויים להכעיסנו הוא מגיע לבסוף לקוטג'. הקהל מרעיש לשמע המילה קוטג'. רעשנים מחולקים לקהל. מכירה פומבית מתנהלת על הרעשן האחרון. מחיר התחלתי – שלושה דוקאטים. המחיר עולה, עד שהמטבע הסחיר הופך מדוקאטים לקופסאות קוטג'. אישה המציעה 100 קופסאות קוטג' זוכה ברעשן. נפלא, חשבתי שאני בא לתיאטרון ומצאתי עצמי באחד מאירועי פסטיבל הקוטג', ועוד בכזה שאינו סטירי. נו, טוב, אולי זו רק הפעלת הקהל שלפני ההצגה. בהצגה עצמה, הרי, לא יהיו איזכורי קוטג'.

המסך נפתח ומאחוריו התיאטרון. מנהל התיאטרון שבהצגה מציג בפנינו את הדמויות וההצגה שבתוך ההצגה מתחילה. העיצוב, בצבעי שחור, אדום ולבן יפה מאוד. אני נהנה מההצגה מבחינה ויזואלית, וגם מהמשחק. השחקנים כולם עושים עבודה טובה למדי. הפיזיות של הדמויות מציקה לי קצת. יש דמויות שהפיזיות שלהן טובה, מוצלחת ואחידה ואחרות בהן הפיזיות מקרטעת. ברור לי לחלוטין שאין כאן עניין של משחק קלוקל. מדובר כאן בבימוי. כאשר השחקנית מתנהלת כבלרינה מקופסת נגינה הדבר ברור ויפה, אבל זה מגיע בהתקפים, כאילו קיבלה הוראה לעשות זאת רק בזמנים מסויימים. כך גם הדמות המתנהלת כתרנגול. הכל מבוצע היטב כאשר הוא מבוצע, אבל הכל לא מבוצע כל הזמן עד הסוף.

לפרקים ההצגה מצחיקה. הקהל באולם תחתי צוחק לעיתים בעוד אני מגלגל עיניים. במקרים אחרים אני צוחק ושומע רק צחוקים מעטים סביבי. כנראה שהדברים שמצחיקים את רוב הקהל שונים מהדברים שמצחיקים אותי. אולי זה אני שמקולקל, אבל איזכורים של האח הגדול וליידי גאגא במהלך מה שצריך להיות קומדיה דל-ארטה, אינם מצחיקים אותי. כלומר, אם היה רעיון בנוי היטב מאחורי הדברים הללו, הייתי מרוצה וזה היה מצחיק אותי (סביר להניח). הייתי מבסוט עד השמיים אם היה שם רעיון. אבל לא היה. היו שם פאנצ'ים ששובצו בהצגה איפה שאפשר. כנראה שמקיאוולי זה לא מספיק עבור הקהל הישראלי. צריך לעבד אותו כך שיהיו פאנצ'ים חסרי קו מאחד לאורך ההצגה כדי שהקהל יהנה.

בתוכניה כתוב שיעקב שבתאי הוא האחראי על התרגום והעיבוד. קשה לי להאמין שיעקב שבתאי, שהלך לעולמו ב-1981, הכניס להצגה בדיחות אודות האח הגדול, מדונה, ליידי גאגא ופייסבוק. צר לי עליו, על כך שהוא זוכה בקרדיט המפוקפק על העיבוד הזה. אני חושב שיש משהו מעליב, עבורו ועבור הקהל, בעיבוד הזה.

בצאתנו מההצגה חייכנו. ככה זה בהצגות כאלה, בחוץ נשאר חיוך ובפנים לא נשאר דבר. אחרי הצגות אני אוהב לדבר עליהן עם האנשים איתם הלכתי. כאן אני קצת תקוע. התיאור הטוב ביותר שיש לי הוא "מבדר וקצת מעליב". קרן נהנתה, אבל תיארה את ההצגה במילים "ביזארי וזול" (אני מקווה שאיני מסבך כעט את קרן עם חברתה). גם אני נהנתי – כאמור, זה היה מבדר. אנחנו ממשיכים לדבר על שלל נושאים בעודי מלווה את קרן למכוניתה.

בתחילת ההצגה הופיע משפט שטרחתי לכתוב לי: "אם הקהל ישתולל משמחה ישכח שהוא בעצמו הבדיחה". ובכן, אני כנראה לא השתוללתי מספיק משמחה. חשתי כאילו עושים ממני צחוק. לשמחתי הרבה, לא שילמתי עבור ההצגה הזו, מלבד עשרה שקלים שעלתה לי התוכניה. אני שמח שהכסף הזה שולם עבור התוכניה. היא יפה וצבעונית ויש בה דברים יפים. אם הייתי משלם עשרה שקלים עבור ההצגה, ולא עבור התוכניה, הייתי חש שכספי מבוזבז. לשמחתי הרבה השיחות עם קרן לפני ההצגה ואחריה היו מוצלחות והנעימו את זמני עד מאוד – דבר שבלעדיו יתכן מאוד שהייתי חש שזמני בוזבז לחלוטין באותו ערב.

זהו, עלי לקום וללכת למופע אחר. זמני לרשומה זו תם, ואולי טוב שכך. השקעתי כבר יותר מדי מזמני בהצגה הזו. אם קראתם את הרשומה הזו במלואה, יתכן שגם אתם כבר השקעתם בה זמן רב מדי.

תיקוני ליל שבועות – במה לבנה ועלמא בלילה

מאת: גיל רן

אני מאוד אוהב את שבועות. זה חג שבו מעודדים אותנו ללמוד תנ"ך בכל אופן שנרצה. השנה היה לי מבחר גדול לבחור ממנו. בעיית הבחירה היא בעיה קשה וחמורה. בחגים כמו סוכות ושבועות החוויה שלי מכל אירוע מתחילה בבחירה באירוע.

הבחירה בבמה לבנה הייתה פשוטה – זהו האירוע היחיד מבין שלל האירועים שהתקיים ביום ראשון בערב, יומיים לפני כל השאר. הבחירה בין ההרצאות, סדנאות והצגות המופיעות בבמה לבנה הייתה קשה יותר. כמיטב המסורת, לוח הזמנים מבלבל במיוחד, עם אירועים שמתחילים כל רבע שעה או חצי שעה, כך שתחילתו של זה מתנגשת בסופו של זה. כשהבנתי את לוח הזמנים, הבנתי גם שאין לי הרבה בחירה. בעקבות המלצה של אבא, אין לי שום כוונה לוותר על הסדנה של שמעון לוי. כבר הבטחתי לשרון שאבוא לראות את ההצגה שלה. נותר לי, בעצם, אירוע אחד לבחור, אם יש לי כוונה להגיע הביתה לפני שלוש בלילה.

ביום ראשון יצאתי מהעבודה בסביבות שמונה. המתנתי לאוטובוס כרבע שעה. בנסיעה אני מנצל לטובה את האמצעי הטכנולוגי המופלא שבכיסי, נכנס לאתר מכון ממרא, מוריד את קובצי ה-mp3 של מגילת רות ובמקביל קורא את המגילה ומאזין לה. השעה היא 20:47 כשאני מגיע לאוניברסיטה, שתי דקות אחרי השעה בה פורסם שתתחיל ההרצאה "מגילת רות: הכנף והנעל – קריאה תיאטרונית בטקסט פמיניסטי" של שמעון לוי. אני לא דואג. אפשר לסמוך על האירועים של האוניברסיטה שלא יתחילו בזמן. איחור של כעשר דקות יאפשר לי להכנס בזמן להרצאה. בהגיעי לקופות העלם היושב מולי מופתע מכך שאיני סטודנט, איני חייל, איני תיכוניסט, איני גימלאי, איני חבר סגל, בקיצור, איני זכאי להנחה. לדבריו, היה עלי לשלם 50 שקלים, אבל לכולם יש הנחה, אז הוא יקח ממני רק 20. נחמד מאוד.

בהגיעי לחדר 207ב' אני מגלה כי הוא ריק מאדם. האם ההרצאה אינה כאן? אני חוזר לקופות ומגלה שההרצאה תתחיל רק ב-21:15. מובטח לי ששאר לוח הזמנים ידחה בהתאם ושאכנס בזמן להצגה משהו לא מדובר. בזמן שהתפנה אני מעיין שוב בתוכניה ומדבר כמה דקות עם כמה בני נוער שיושבים על הדשא מול בניין מקסיקו ומנסים להבין מה הוא האירוע המתקיים כאן.

בשעה טובה ומוצלחת (קצת אחרי 21:15) ההרצאה מתחילה. עכשיו אני כותב שוב ושוב הרצאה, משום שהתוכניה פתוחה בפני. באופן מצער, אני התכוננתי נפשית לסדנה. התוצאה – מפח נפש. אבי הכין אותי לכך שאדרש לשחק דמויות מהמגילה וכן הלאה. במקום זאת קיבלתי הרצאה ובה קריאה תיאטרונית במגילת רות. ההרצאה לא ענתה לציפיותי. ללא ספק הייתה כאן בעיה של תיאום ציפיות. הציפיות שלי נבנו על בסיס מה שאבי סיפר לי על סדנה שעבר פעם, ולא על בסיס מה שהתוכניה סיפרה לי שאני עומד לקבל. בדיעבד, מדובר בהרצאה מעולה. ברגע שקלטתי שהציפיות שלי הן המקור לאכזבה, יכולתי לקבל את ההרצאה. אתמול, בתיקון השני שהייתי בו, שמתי לב לתועלת שקיבלתי מההרצאה הזו. נקודת המבט שלי על המגילה הייתה צבועה בצבעי ההרצאה הזאת. הפרשנות ששמעון לוי הציג בהרצאה עמדה ברקע התייחסותי למגילת רות לאורך כל הערב.

הלאה, אל האירוע הבא – ההצגה משהו לא מדובר, עליה לא אפרט כאן, משום שהיא קיבלה רשומה נפרדת.

בהפסקה אני מדבר עם ליבי, המרעיפה שבחים על ההצגה "מין אלסקה". לשמחתי, אני גם פוגש בהפסקה את אבנר ששירת איתי בצבא. לעיתים רחוקות אני פוגש מישהו ששירת איתי בצבא באירועים מסוג זה, וזה תמיד משמח אותי. אנחנו מדברים בינינו על ההצגות שראינו. גם אבנר ראה את "מין אלסקה" וגם הוא משבח אותה. אני מקווה שיזדמן לי לראות אותה.

מכאן אני ממשיך להרצאה "תורה על הבמה – גוף נשי ואביזר בימתי" של יאיר ליפשיץ. ההרצאה עוסקת בספר התורה. לא מדובר כאן על תוכן הספר, אלא על החפץ הפיזי המצוי בבית הכנסת. אזכורים כאלה ואחרים של הספר במחזות, ביניהם הדיבוק, מועלים לאורך ההרצאה המעניינת. ברור לי לחלוטין שכל הנמצאים בסביבתי בקיאים בתיאטרון יותר ממני וזוכרים את המחזות המדוברים היטב. אני רושם לי רשימות על מנת שאוכל לעיין מאוחר יותר במחזות ולקרוא שוב את הקטעים הרלוונטיים. לצערי, איני מוצא עכשיו את הרשימות המדוברות.

אחרי ההרצאה אני יוצא מהאוניברסיטה, רעב ללמוד עוד. בדרכי הביתה אני עושה דבר שחשבתי לעשות מזה זמן רב, אך לא עשיתי עד כה – מתחיל לשמוע את ספר הספרים כספר שמע, באדיבות מכון ממרא. עכשיו אני כבר בבראשית כ"ה. בינתיים הספר מעניין מאוד.

ביום שני התלבטתי לאיזה מהתיקונים המתקיימים ביום שלישי ללכת. מיכל, שעובדת איתי, אמרה לי שהיא נוהגת ללכת לתיקון של עלמא, עלמא בלילה. בהנתן שאיני יודע דבר על התיקונים השונים ושהתוכניות אינן מכריעות באופן חד משמשעי, התייחסתי לדבר כהמלצה – כנראה שאלך לתיקון של עלמא. בהמשך היום הילה שואלת אותי אם אני הולך לתיקון ליל שבועות של עלמא. הנה קיבלתי המלצה שניה. עניתי כן והזמנתי כרטיס. לצערי, כבר אין כרטיסים הכוללים את ההופעה של רונה קינן.

בשעה 20:30 בדיוק אני מגיע לקופות בכניסה למוזיאון תל-אביב. הילה ואיה אינן נראות בסביבה. שיחת טלפון אל הילה מגלה לי שכנראה שהן יגיעו ברגע האחרון. אני אוסף את הכרטיס שלי ונכנס. התחושה הראשונה מעט מוזרה – הגיל הממוצע בקהל סביבי כפול משלי. לא נורא. אני מעיין בתוכניה ומסמן לי את ההרצאות המעניינות אותי ביותר. לא בחרתי סופית משום שהילה ואיה עשויות להשפיע על בחירותי.

ההרצאה הראשונה אליה אני נכנס היא "יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי… על פונדקאות בימי המקרא ובמאה ה-21", של אפרת טננבאום וד"ר עדנה כצנלסון. ההרצאה מעניינת, אבל אני צריך להזכר בכך שאני לא בפקולטה לאומנויות הבמה של אוניברסיטת תל-אביב. עבור האנשים שמולי, התוכן חשוב משמעותית מהצורה. עיני נודדות סביב ומביטות בציורים שסביבי. אין כל סיבה להביט במרצות בזמן ההרצאה. אין שום אלמנט ויזואלי משמעותי בהרצאה. ההרצאה מעניינת וסוקרת את נושא הפונדקאות בימינו. לצערי, לא ניתנה לקהל הזדמנות לשאול שאלות בסוף ההרצאה. איני ניגש אל המרצות. כל היושבים בשורה הראשונה מתנפלים עליהן ועושה רושם שהמרצות מכירות את כל אותם אנשים. אין בכוונתי להלחם על תשומת לב המרצות.

אני חוזר אל רחבת הכניסה של המוזיאון ופוגש שם את הילה ואת איה. הילה ואני נדחסים בגוש האנשים המנסים להזמין אוכל או משקה במזנון. אין כאן שום דבר שדומה לתור. בסופו של דבר אנחנו מצליחים לצאת משם עם שתי כוסות אספרסו. אנחנו ממשיכים יחד אל ההרצאה הבאה, "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי – על דרך הכניסה ליהדות בימי רות ובימינו" של עו"ד יזהר הס והרב אורי רגב .

בתחילת ההרצאה מחולקים לנו דפים ועליהם קטעים ממגילת רות, שני שירים ושני מאמרים. עו"ד יזהר הס מבקש מתנדב אשר יקרא לנו מפרק א' במגילת רות. הילה ממרפקת אותי ואני מרים את ידי. כך אני מוצא עצמי קורא לקהל את פרק א' של מגילת רות, כמעט בשלמותו. כנראה שהמרצים היו מרוצים מקריאתי – כשהיה צורך לקרוא מפרק ב' הם פשוט פנו אלי בשמי וביקשו ממני לקרוא מפרק ב'. ההרצאה הזו מרתקת. שני המרצים רהוטים וברור שיש להם דעות מוצקות בנוגע לנושא המדובר, גיור, וכי הם גם משקיעים רגש בנושא.

סוגיית הגיור נידונה רבות משלל כיוונים, החל מכך שלפי הסטוריונים כלל לא היה גיור בתקופת נעמי ורות, דרך הזמן בו משוער שנוצר הדבר המכונה גיור, ועד לגיור היום במדינתנו. הדיון מגיע, כצפוי, לשאלת מיהו יהודי. השאלה אינה מתייחסת לדת, אלא לעם. זוהי שאלה פוליטית והדיון נוטה לכיוון פוליטי מאוד. כנראה שהדעות של הקהל הנמצא איתנו הערב די אחידות. הרב אורי רגב מציג את דעותיו, ולא נשמעת התנגדות של ממש. אני, באופן אישי, בדעתו. הוא מתייחס אל השיוך לעם היהודי כאל שיוך לתרבות יהודית, ולא לדת. הדבר החשוב אינו שמירת המצוות, אלא התרבות היהודית. הוא אינו מפרט הרבה מעבר לכך, אך לי הדבר מובן. גם אם איננו שומרי מצוות, חגינו הם חגי היהודים ושפתנו היא שפת היהודים. הספרות, השירה והתיאטרון שלנו שואבים השראה ממקורות יהודיים. גם המוסיקה והטלויזיה שלנו נשענים על יהדות בחלק מהמקרים. מבחינתי, כדי שאדם יחשב בן לעם היהודי הוא אינו צריך לשמור מצוות. הרי אני כותב את הפוסט הזה במהלך חג השבועות, הלא הוא שבתון. מבחינתי, אדם שתרבותו מכילה את היהדות וסובבת סביבה הוא יהודי הרבה יותר מזה ששומר את כל המצוות, אך אינו מכיר את התרבות.

הילה ואני יוצאים מההרצאה רעננים ופוגשים שוב את איה. איה מכריזה שהיא עייפה ושלא תישאר להופעה של רונה קינן. היא נותנת לי את הכרטיס שלה להופעה – כנראה שאזכה לראות את ההופעה אחרי הכל. מכאן אנו ממשיכים איש איש להרצאתו שלו. הילה ואיה הולכות לשמוע את ההרצאה "תבשיל משפחתי – אוכל כמרכיב בזהות משפחתית תרבותית" של הילה אלפרט ורפרם חדד. אני הולך להרצאה "למה צריך אלוהים בטיפול? רמז: כדי שיהיה לגיבור של אמא למי להעביר תפקיד" של ד"ר יאיר כספי.

ההרצאה הזאת מתייחסת למקום של אלוהים בטיפול פסיכולוגי. ניתן לראות שישנה קורלציה בין סוג הבעיות הפסיכולוגיות אותן חויים אנשים לבין אמונתם באלוהים. ישנן בעיות הנפתרות על ידי אלוהים ובעיות אחרות אשר נוצרות בגללו. ההרצאה דחוסה מאוד ומעניינת מאוד. לא אפרט על תוכנה. ד"ר יאיר כספי כתב על כך במוסף החג של עיתון הארץ.

האירוע האחרון אליו אנחנו נכנסים הוא ההופעה של רונה קינן. גם איה, שאיכשהו השיגה כרטיס נוסף להופעה, נכנסת איתנו. ההופעה טובה, למרות שהקהל מעט מנומנם (לא מפתיע, עבור הופעה שמתחילה ב-02:30, אחרי ערב של הרצאות). איני מכיר את רוב השירים ולצערי יש בעיות בלאנס בגללן איני מצליח להבין היטב את המילים של חלק מהשירים. שיר מוכר מתנגן, אחריו רונה קינן אומרת שהשיר הבא יהיה השיר האחרון ושרה שיר לא מוכר. הלהקה יורדת מהבמה, הקהל קורא לה להדרן. בהדרן קורה אותו הדבר – שיר מוכר כשיר לפני אחרון ואחריו שיר לא מוכר. זה מעט מוזר בעיני. בדרך כלל הופעות מסתיימות בשיר שמרצה את הקהל במיוחד. כנראה שזו לא דרכה של רונה קינן. ההופעה טובה בסך הכל.

מהאירוע לקחתי איתי מזכרת, קומיקס של מגילת רות. הקומיקס מוצלח מאוד. על הכריכה כתוב שניתן למצוא באתר כותר את הספר במהדורה מקוונת. אני השקעתי שלוש דקות בחיפוש אחריו ולא מצאתי. אתם מוזמנים לחפש (אם מישהו מוצא, נא לשלוח קישור).

בדרכי הביתה אני שומע עוד כמה פרקים מספר בראשית. סיום מוצלח ללילה מוצלח.

נתראה בתיקון ליל שבועות בשנה הבאה.

משהו לא מדובר

מאת: גיל רן

במסגרת אירועי שבועות אותם פקדתי צפיתי בהצגה משהו לא מדובר. בהיותה הצגה שאני מקווה שתמשיך להופיע, אני מקדיש לה רשומה משלה.

בדרך כלל הרשומות כאן מתחילות בסיפור ההגעה להצגה וכן הלאה. הפעם איני מספר על (רוב) הדברים שסביב ההצגה, משום שכבר כתבתי עליהם בהרחבה כשכתבתי על תיקון ליל שבועות.

כפי שכבר כתבתי כאן פעם, אני אוהב ללכת להצגות באולמות קטנים, אני אוהב לשבת בהם קרוב לבמה. קרוב מאוד. בשורה הראשונה, אם אפשר. מספר אנשים נכנסים לפני וכשאני נכנס השורה הראשונה כבר תפוסה. אני מוצא לי מקום בשורה השניה. שרון מבקשת ממני לשמור שלושה כסאות לידי למוזמנים שלה. הדקות הבאות מוקדשות ללהודיע לכל איש שמתקרב לכיסאות כי הם תפוסים. בסופו של דבר שרון משחררת אותי מהעניין. אינני יודע מה קרה למוזמניה, אך כנראה ששלחתי אנשים אל אחורי האולם לחינם.

רגע לפני שההצגה מתחילה שרון אומרת כמה מילים שכוללות משהו על זה שאם הקהל יהיה מעוניין יתקיים דיון אודות ההצגה אחריה.

האורות על הבמה נפתחים. הרושם הראשוני שלי מההצגה טוב מאוד. התפאורה מוצאת חן בעיני. היא יפה ומעבירה תחושה מסויימת עוד לפני שהתחילה ההצגה. עיצוב התלבושות והאביזרים מוצא חן בעיני גם כן. על רקע השחור והלבן עולות לבמה שתי דמויות לבושות בצבעים עזים שאי אפשר להתעלם מהם. לאורך ההצגה הצבעים עוזרים לי לשים לב היטב למרחק הפיזי בין הדמויות ואני מזהה בקלות מתי אחת מהן פולשת למרחב של השניה.

בעודי כותב את הרשומה הזאת אני מחפש מי עיצב את התפאורה והתלבושות. מסתבר ששרון, הבימאית, בחרה פריטי תפאורה שעוצבו במיוחד להפקת "היובל" שעלתה בחוג לאחרונה ושהפריטים לא עוצבו במיוחד לטובת ההצגה הזו.

ההצגה משובצת שתיקות ארוכות ומרתקות, מהן נהנתי במיוחד. הדבר שהרשים אותי ביותר בהצגה היה השתיקות. הרי נושא ההצגה הוא דבר מה שלא נאמר – רגעי השתיקה הם אולי החשובים ביותר. כל שתיקה הייתה מרתקת והעבירה איתה דבר מה. שתיקה אחת הצחיקה, אחרת יצרה ציפייה, שלישית יצרה מתח. כל שתיקה היתה מבויימת ומבוצעת למופת. באופן כללי, הבימוי והביצוע טובים מאוד. קצב ההצגה מהיר ומהנה וגם הוא לטעמי.

עד כאן לא כתבתי על מה ההצגה. זה משום שההצגה היא על משהו שאינו מופיע בהצגה, כך שקצת קשה לכתוב עליו. ההצגה היא על דבר מה שלא נאמר. הפעולה המרכזית של הדמויות, קורנליה ומזכירתה גרייס, לאורך כל ההצגה, היא להמנע מלדבר על הדבר הזה שלא מדברים עליו. אין שום דרך לדעת מהו הדבר הזה, וזה גם לא חשוב. הוא שם, באוויר, בין הדמויות. הוא אינו מוזכר וברור לחלוטין שהוא העיקר.

בסוף ההצגה הקהל מוחא כפיים, השתחוייה ועוד אחת (ועוד כמה). אחרי כן הקהל קם ומתחיל לצאת מהאולם. כנראה שרוב האנשים לא קלטו שהם הוזמנו לדיון אודות ההצגה, או שאינם מעוניינים באחד. אני מעט מאוכזב מהקהל. הייתי שמח לקבל דיון על ההצגה, במיוחד משום שבאתי אליה לבד ואין לי שותף לנהל איתו דיון פרטי אודותיה.

בצאתי מההצגה אני פוגש את ליבי. חיוך גדול מרוח על פני. אני מודיע בפניה שההצגה מעולה ושאיני זוכר מתי בפעם האחרונה צחקתי כל כך הרבה בהצגה. ההפסקה שאחרי ההצגה הייתה מוקדשת להסרת החיוך הדבילי מהפנים שלי.

ההצגה מעולה. אני מקווה מאוד שההצגה הזאת תמשיך גם אחרי במה לבנה. אם היא אכן תמשיך, לכו לראות אותה.

מחזה: טנסי ויליאמס
תרגום: לינדה בן צבי, שמעון לוי
בימוי: שרון גומבוש
תאורה: מעין מזרחי
משחק:
נירית חליפי – קורנליה
קארין בראונר – גרייס

תרגיל מתוך הקורס "משחק ובימוי סצנות קלאסיות" בהנחיית פרופ' עדנה שביט.

א"א: אישה אלימה בתיאטרון קרוב

מאת: גיל רן

imageיכול להיות שלא הייתי מגיע דווקא בזמן הזה להצגה א"א: אישה אלימה, אם זו לא הייתה ההצגה האחרונה. מאז אירוע 10 שנים לתיאטרון קרוב היא סומנה אצלי כהצגה שאני רוצה לראות, אבל היו כמה שסומנו לפניה. גם אבא שלי לא היה מגיע, סביר להניח, בתוך שבוע עמוס כל טוב. זו ההצגה האחרונה, אז שנינו באנו. איתמר אמר שיבוא, והודיע יום לפני שבעקבות עומס בעבודה ובכלל הוא יוותר. חבל. בשעה טובה ומוצלחת אני מצליח להביא עימי את לנה לתיאטרון קרוב – הישג בפני עצמו.

הערב החל במפח נפש קל כשגיליתי שהסושי שהשארתי במקרר בעבודה אחר הצהריים נעלם. תכננתי לקחת אותו איתי, לאכול אותו לפני ההצגה, ואולי אף לכבד בו את לנה ואת אבי. אך הסושי נעלם. לא נורא! לא ניתן לזה לקלקל לי את הערב! הליכה מהעבודה לתחנת האוטובוס, נסיעה קצרה ואני בתחנה המרכזית. זה מוצא חן בעיני, שקל להגיע לתיאטרון קרוב. כשאני מגיע אבא מודיע לי שההצגה לא תתחיל בשמונה וחצי, אלא בתשע. זה לא מפתיע אותי. זה קורה הרבה בתיאטרון קרוב (אבל לא תמיד – אל תבנו על זה). הפעם זה לטובתנו – לנה כמעט מאחרת ואני מתקשר ואומר לה שהיא יכולה לקחת את הזמן.

באכסדרת התיאטרון לנה שואלת אם זה התיאטרון. אנחנו עונים לה שזו האכסדרה ושיש אולם. בעצם, התשובה הנכונה היא "לפעמים" – הרי כבר ראינו כמה הצגות באכסדרה. לנה ואני מדברים על שלל נושאים שמשעממים את אבי, והוא כבר מדבר עם ניקו ניתאי. השיחה הזו הטרידה אותו. זה הותיר חותם על הערב כולו. זו גם, בסופו של דבר, הסיבה שאני כותב על ההצגה הזו.

ההצגה עומדת להתחיל ואנחנו נכנסים. אני לא זוכר מה בדיוק זה היה שניקו ניתאי אמר על הבדיחה שהוא תמיד מספר לפני ההצגה. יכול להיות שהוא כינה אותה "עבשה" או משהו כזה. כששמעתי איך הוא מדבר על אותה בדיחה נחרדתי מהמחשבה שיכול להיות שדווקא כשאני מביא את לנה בפעם הראשונה לתיאטרון הבדיחה לא תסופר. הבדיחה הזו היא חלק מחווית תיאטרון קרוב, חלק ממה שהופך את התיאטרון לבית המוכר. לא אכפת לי כמה פעמים הבדיחה הזו סופרה, כמה פעמים אני שמעתי אותה, כמה היא עבשה, ישנה, מתפוררת, או כל קומפלימנט אחר, אני רוצה לשמוע אותה גם בפעם הבאה שאני אלך לתיאטרון קרוב, וגם בזו שאחריה ובזו שאחריה. אני רוצה שכל אדם שאני מביא לתיאטרון קרוב בפעם הראשונה (כן ירבו) ישמע את הבדיחה הזו. לא יודעים על איזו בדיחה אני כותב כל כך הרבה? הגיע הזמן שתבקרו בתיאטרון קרוב (ויפה שעה אחת קודם, או חצי שעה).

imageהדבר הראשון שאני שם לב אליו בהצגה הוא העיצוב המדהים. הרכיב היחיד בתפאורה, פרט לשחקנים שמשמשים לעיתים כדלתות, קולבים ושאר חפצים, הוא סדין לבן וגדול. לאורך ההצגה הבד זז, מתקפל, מתנפח, הופך למיטה, לחופה ולדברים נוספים. הדבר הבא אליו שמתי לב הוא שההצגה שייכת לשחקנים. קראתי לפני ההצגה שההצגה היא יצירה משותפת של הצוות כולו. רואים את זה על הבמה. הטקסט טבעי לשחקנים והסיטואציות הנוצרות טבעיות לחלוטין. לעיתים חשתי שתגובות השחקנים זה לזה אינן מבוימות, משום שהן אותנטיות מכדי להיות מבוימות. בקטעים הללו ראיתי לפני את השחקן ולא את הדמות, וזה היה בדיוק במקום. גם בקטעים המבוימים השחקנים עשו עבודה מעולה.

מצד אחד, יש משהו מאוד יפה בהצגה שהיא הבייבי של השחקנים. יש משהו מאוד אישי בהצגות כאלה. מצד שני, ברור לי לחלוטין שזו הסיבה שההצגה אינה ממשיכה לרוץ. ישנם שניים-עשר שחקנים שההצגה הזו היא הבייבי שלהם. אם נחליף אחד, יהיו אחד-עשר שההצגה היא הבייבי שלהם ואחד בתפקיד הבייביסיטר. אם נחליף שניים, ההצגה כבר תשבר לחלוטין, משום שהיא תאבד יותר מדי מהפן האישי שלה. אפשר אמנם להחליף שחקן או שחקנית ולהתחיל לעשות שינויים בהצגה על מנת שזו תהיה גם שלו או שלה, אבל זה לא נראה לי סביר. מסתמן שנקודת החוזק הגדולה ביותר של ההצגה, הפן האישי שבה, היא גם זו שלא תתן לה להמשיך לרוץ.

בסיום ההצגה הייתה לי תחושה שהיא לא מספיק מכאיבה. אני כבר רגיל לכך שכשאני בא לתיאטרון קרוב אני מקבל פטיש בראש, או אגרוף בבטן, או סוג אחר של מכה. בשביל זה אני בא, בשביל המכה הזאת שתמשיך להטריד אותי ימים אחרי ההצגה. אני כבר בא מוכן, מתגונן, שומר על הבטן, מצד אחד, ומוכן לספוג את המכה מהצד השני. ההצגה הזאת הייתה עדינה ביחס לרפרטואר של תיאטרון קרוב. יכול להיות שהיא הייתה קלה יותר לצפיה בשל כך. בכל תיאטרון אחר התחושה הזו לא הייתה מופיעה. בתיאטרון קרוב אני כבר מחכה למכה החזקה ומופתע כשזו לא מגיעה במלוא עוצמתה. בדיעבד אני חושב שזו טעות מצדי לצפות למכה. אני מרכך בכך את המכה, כשזו מגיעה בעוצמה, ומפספס משהו מן ההצגות שאינן מכות חזק משום שאני עסוק בציפייה למכה שתבוא.

דבר נוסף שחשבתי עליו בסוף ההצגה הוא שבעצם כמעט לא היו בהצגה נשים אלימות. הגברים היו אלו שאלימים. הנשים הגיבו באלימות נשית על אלימות גברית, אך לא יזמו את האלימות. האם כך הם באמת הדברים בחיים? האם הנשים רק מגיבות באלימות ואינן יוזמות אקטים אלימים? אני לא חושב. אני חושב שנשים יכולות להיות אלימות גם כשלא מדובר בתגובה. זה נכון במיוחד כשמדובר על אלימות נשית, כפי שהיא מתוארת בהצגה – בכי הוא אקט אלים, דמעות הן נשק. בנוסף, הקונפליקטים היו ברובם סביב קנאת גבר לאשה וקנאת האשה לגבר. האם אלו הם רוב הקונפליקטים הזוגיים אי שם? אני מקווה ומאמין שלא.

אחרי ההצגה ליוינו את אבי לתחנת הרכבת ודיברנו על כתיבת הרשומה הזאת. הוא העיד על עצמו שבהצגה הזו הוא היה מקולקל. לקחתי על עצמי את הכתיבה. זה מוזר, לכתוב על הצגה שהייתי בה עם אבא. הרי הוא זה שכותב על ההצגות שאנחנו רואים יחד. כנראה שכבר לא. כנראה שמעכשיו אנחנו מתחלקים בכתיבה. זה שונה ומעניין. בנוסף, יש משהו מיוחד בכתיבת הרשומה הזו – אני בדרך כלל מבחין מראש בכך שאני הולך לאירוע שאולי אכתוב עליו. הפעם ידעתי מראש שלא אכתוב על ההצגה. הרי אבא יכתוב עליה. לא ליקטטי לי חומרים לכתיבה תוך כדי ההצגה, כפי שאני עושה כשאני מודע לכך שאני עומד לכתוב. כנראה שזה יותר טוב. הצפיה אינה מוכתמת מהדאגה למה שאכתוב.

לנה ואני חזרנו למרכז תל-אביב ואחרי סיבוב בין כמה מקומות אנחנו מגיעים לשבת ברובן. אכלנו, שתינו, נשארנו שם כמעט עד הסגירה. לקראת הסגירה הציעו לנו לקחת כיכרות לחם הביתה. לקחנו. זה סיום מתאים לערב שהתחיל בכך שהאוכל שחיכה לי במקרר נעלם באופן מסתורי.

הייתי מסיים את הרשומה בהמלצה. הייתי אומר לכם ללכת לראות את ההצגה. אבל אתם לא תלכו לראות את ההצגה. זו הייתה ההצגה האחרונה, ההזדמנות האחרונה לראות אותה ואתם פספסתם אותה. זהו. פספסתם. חבל. אתם מרגישים תחושת פספוס בזמן שאתם קוראים את זה? כן? בצדק (איתמר – למקרה שזה לא היה ברור, הפסקה הזאת כאן במיוחד בשבילך).

ההצגה קלילה, נעימה ומעוררת מחשבה. אני מקווה שעוד יהיו הזדמנויות לראות את ההצגה. אם יהיו, רוצו לראות (כנראה שאני בכל זאת מסיים בהמלצה).

מאת ובבימוי: ניקו ניתאי
ע.במאי: ויאולה אלכסנדרוביץ
ליווי מוסיקלי: גליה שרגל
מוסיקה מוקלטת: פרדי גוטליב
תאורה: רונן בכר
תלבושות: דנה בלזר
כוריאוגרפיה: אחינועם פישר
עיצוב: דני בלינסון

משתתפים :
ענת קלאוזנר
זוהר סבג
הני ישעיהו
טל עדן
דביר פרץ
ענת שגב
אלון שטיינברג

יעל יעקבדויד זאבי
ז'ניה וסרמן
דגן פרנקל
אריאל כהן
ברוריה רבינר

Never Again! – X-Men: First Class

מאת: גיל רן

imageכשהלכתי לישון שקלתי לשים שעון מעורר. נו, באמת, מה הסיכוי שאני לא אתעורר בזמן כדי להגיע לפגישת משחק (מבוכים ודרקונים) באחת-עשרה?

פקחתי את עיני והבטתי בשעון. השעה 11:11. אני מאחר. זינקתי ממיטתי ותוך זמן קצר כבר הייתי מחוץ לבית. כשהגעתי אל נתי כולם כבר היו שם, בולסים להנאתם. שאלה היפוטתית נזרקה לאוויר: אם אנחנו רוצים לקצר את הסשן כדי ללכת בשלוש לראות טרום-בכורה של ה-X-Men החדש, אתה תרצה לבוא? עוד הייתי מנומנם בשלב זה של הבוקר, ולקח לי קצת זמן לענות. תשובתי, אם נתמצת אותה, הייתה כן.

הטלפון של נתי מצפצף לרגל קבלת הודעה. כולם משתתקים ומביטים בנתי בצפייה. אפשר לחתוך את המתח בסכין. נתי מחזיר את הטלפון לכיסו וממשיך בענייניו באין מפריע. כולם עדיין מביטים בו בצפייה. "אין תשובה סופית עדיין". כך עוד כמה דקות של אוכל וצפייה, עד שמגיעה הודעה נוספת, ואיתה התשובה: אנחנו הולכים לטרום-בכורה של ה-X-Men החדש!

ואז היה סשן מבוכים ודרקונים.

לקראת השעה שלוש הגענו לבין הקולנוע גת. כבר בכניסה פגשנו כמות גדולה של אנשים שאנחנו מכירים. אני מניח שסתיו, דרכה אני הגעתי להקרנה זו, אחראית לכך שלא מעט אנשים שאני מכיר הגיעו. היה נחמד מאוד לפגוש את כל האנשים הללו. האווירה, באופן כללי, הייתה שיש בבית הקולנוע סוג של כינוס גיקים גדול ומגניב.

הסרט עצמו מגניב. לדעתי, הוא יהיה מגניב מאוד ומהנה מאוד גם למי שאינו חובב הז'אנר. עם זאת, לאלו מאיתנו שהם כן חובבי הז'אנר, מכירים את סרטי X-Men הקודמים (או את הקומיקס, או הסדרה, וכן הלאה) ומכירים היטב שאר דברים שגיקים מכירים היטב, הסרט יהיה מגניב ומהנה שבעתיים. בסרט ישנן בדיחות אודות מצב השיער של פרופסור אקסבייר, הופעה קצרה של וולברין שגרמה לכולם באולם להתגלגל מצחוק ואף דבר מה שמרגיש כקריצה לסרט הנסיכה הקסומה.

הסרט מתחיל בקטע מילדותו של מגנטו בשנת 1943 במחנה ריכוז בפולין. לאלו מכם שאינם יודעים, זה הזמן להודיע: מגנטו יהודי. לאורך הסרט אנחנו מגלים איך החוויות שעבר בילדותו מביאות אותו להיות אותו Supervillain שאנחנו מכירים ואוהבים. בין המשפטים שנאמרו על ידו היו "I had my fair share of people following orders" וכמובן "!Never again". בצתאנו מהסרט הכרזנו שוב ושוב "!Never again" תוך הנפת אגרופים באוויר. התחולל דיון קצר על כך ששוב היהודים הם הרעים והם אשמים בהכל ואל זעקות ה-"!Never again" הצטרפו זעקות "!Haven't the Jewish people suffered enough".

היו כמה דברים קטנים שלא אהבתי בסרט. כמה קטעים שהיו צריכים להיות דרמטיים, רומנטיים או אינטימיים היו מבויימים גרוע (או מבוצעים גרוע, אבל זה נראה לי פחות סביר). הדבר שהכי הפריע לי היה הכתוביות. האות ו' הוחלפה לעיתים קרובות ב-נ' סופית, will threat תורגם ל"יענו", וכן הלאה. מאוד מהר הפסקתי לקרוא את הכתוביות, אבל בכל זאת היו קטעים בהם לא הצלחתי להתעלם מהאותיות הלבנות המופיעות בתחתית המרקע. כולי תקווה שבימים המעטים שנותנו לפני צאת הסרט לקולנוע יתקנו את הכתוביות.

לסיכום, היה ממש ממש כיף וממש ממש מגניב. לכו לראות, שווה.

תיאטרונטו 2011 עם צופה תקין וצופה מקולקל

מאת: גיל רן

פסטיבלי תיאטרון מעניינים גם אותי וגם את אבי. לרוב, אנחנו הולכים יחד לפסטיבלים הללו. כפי שאני מציין לעיתים תכופות (מדי?) אני תל-אביבי טרי. התוצאה היא שאנחנו כבר לא נוסעים יחד מחיפה, הוא נוסע מתי שמתאים לו, אני הולך מתי שמתאים לי – אנחנו לא בהכרח הולכים יחד. כך הגענו לכך שהלכנו בימים שונים, עם אנשים שונים, להצגות שונות.

יום שישי אחר הצהריים. איתמר ואני רוצים להגיע מוקדם. מספיק מוקדם כדי להגיע באוטובוס. ההצגה הראשונה מתחילה בחמש. אנחנו על האוטובוס לפני ארבע. באוטובוס יושבת מולנו אישה שמתחילה לדבר איתנו בשלב מסוים. היא מדברת איתנו קצת על התפתחויות הטכנולוגיה של ימינו, על העבודה שלה, על הילדים שלה, על זה שהיחסים בין שכנים היום הם כבר לא כמו פעם. תענוג. אם אתם רואים אותי באוטובוס אתם מוזמנים לפצוח בשיחה, אפילו אם אינכם מכירים אותי. אני מאוד נהנה משיחות כאלה.

האוטובוס מגיע לתחנה המתאימה ואנחנו מוצאים את דרכנו לתיאטרון הסמטה ואוספים את כרטיסינו. יש לנו זמן לשרוף, אבל לא הרבה ממנו. אנחנו בוחרים בטיול קצר בסמטאות. מיכאל, שצפוי להצטרף אלינו, מתקשר מעט אחרי ארבע ומספר לנו שהוא נרדם והתעורר רק לא מזמן ושהוא יוצא עכשיו מירושלים והוא מקווה שהוא יגיע בזמן. אנחנו מאחלים הצלחה בדרכו וממשיכים בדרכנו.

אני אוהב ללכת להצגות באולמות קטנים, אני אוהב לשבת בהם קרוב לבמה. קרוב מאוד. בשורה הראשונה, אם אפשר. מיכאל מגיע דקות ספורות לפני השעה חמש ובכניסה לאולם אנחנו מביטים בקהל ומגלים שנשב רחוק. כמעט בשורה האחרונה. לא נורא. רואים מכאן טוב.

ההצגה קברט ז'בוטנסקי (שעכשיו אנחנו יודעים שהיא ההצגה הזוכה) מתחילה. הפתיחה מבטיחה. אני מרוצה מאוד מהאופן בו ההצגה מתחילה – לוויתה של הדמות הראשית, הגננת של ראש הממשלה, אשתו של, אמא של וסבתא של. אינני זוכר את שמה. התפקידים הללו, גננת, רעיה, אם וסבתא הם המאפיינים החשובים שלה. מכאן ואילך אנחנו רואים את התרחשויות היום האחרון לחייה, החל מההחלטה לצאת מביתה ולבקש לפגוש את אודי, ראש הממשלה, ועד למותה. לאורך רוב מכריע של ההצגה היא משוחחת עם מאבטח של משרד ראש הממשלה. השחקנית, פנינה ברט-צדקה, פונה לכיוון הקהל. אנחנו מוצאים את עצמנו בתפקיד אותו מאבטח מסכן שאישה מבוגרת שרוצה לפגוש את ראש הממשלה מספרת לו את קורות חייה. ליתר דיוק, היא אינה מספרת את קורות חייה. היא מספרת חלקים משמעותיים מקורות חייהם של האנשים הקרובים אליה, הם בעצם קורות חייה. ההצגה מבהירה לנו לחלוטין שאשה זו העומדת מולנו אינה קיימת, בעיני עצמה, אם אינה גננת או רעיה או אם או סבתא.

המחזה נפלא. ההצגה טובה. עכשיו, כשאני כותב על ההצגה, אני חושב על דברים שלא חשבתי עליהם קודם (לאלו מכם שאינם כותבים את חוויותיכם, אני ממליץ לנסות פעם – החוויה של שחזור החוויה היא חוויה נפלאה). בצאתנו מההצגה הבענו את דעותינו. איתמר אהב את ההצגה מאוד. אני אמרתי שההצגה טובה. מיכאל לא אהב את ההצגה. הסיבה לכך היא שמיכאל (בדומה לליבי) מקולקל. איתמר לא מקולקל. המקולקלים האלו שסביבי מתחילים לאט לאט לקלקל גם אותי. מי שאינו מקולקל, ואינו רוצה להתקלקל, יכול להפסיק לקרוא על קברט ז'בוטינסקי כאן. אפשר לקפוץ קצת קדימה ולהשאר עם החוויה הפשוטה: כשיצאתי מההצגה תגובתי הראשונה הייתה שההצגה טובה.

מיכאל שואל "באמת? אהבתם את זה?", ואני עונה "כן, בגדול. היו כמה דברים שהפריעו לי, אבל בגדול כן". מכאן אנחנו מתחילים לשפוך את כל מה שהפריע לנו בהצגה. מיכאל שחקן ודברים רבים במשחק הפריעו לו. אני עובר כבר שנים שטיפת מח בנושא תאורה – התאורה הפריעה לי. אני לא מבין למה היה צורך בתאורה כל כך מורכבת. לאורך רוב ההצגה שטיפה הייתה עושה את העבודה היטב. התפאורה הייתה, ברובה, מיותרת. היה שם שולחן שחור. נעשה בו שימוש בכמה מהקטעים, אבל רוב הזמן הוא היה מיותר על הבמה. חלק מהזמן הוא נעלם – בהיותו שחור אפשר להעלים אותו באמצעות תאורה. בחלקים אחרים הוא נראה רק משום שהתאורה מכוונת באופן כזה שבמקרה רואים אותו. כל הדברים הללו (ואחרים) הם דברים שדיברנו עליהם אחרי ההצגה. כשפירקנו אותה לגורמים מצאנו המוני פגמים. הסכמנו על כך שהמחזה טוב. בהצגה מצאנו פגמים רבים.

אחרי הפסקה הקודמת, אני חוזר ואומר: התגובה הראשונה שלי כשיצאתי מההצגה היא שההצגה טובה. ההצגה הזאת עבדה עלי – הייתי מרותק, צחקתי, התרגשתי. בניתוח לאחור מצאתי הרבה פגמים, אבל החוויה הראשונית היא שההצגה טובה ועובדת. איתמר הוא אינדיקטור מעולה. הוא לא מקולקל. הוא צופה בהצגה ויוצא ממנה עם החוויה בלבד, בלי לשים לב לגליצ'ים בתאורה. הוא אמר שההצגה מעולה.

לסיכום, ההמלצה היא לראות את ההצגה. אם אתם מקולקלים, גשו להצגה הזאת כשאתם מוותרים מראש על הניתוח. כבו לשעה את הביקורתיות והפדנטיות ותהנו מהחוויה. בהצלחה (ההצגה ממשיכה לרוץ בתיאטרון הערבי-עברי ביפו).

אחרי הדיון הזה אנחנו הולכים לתיאטרון הערבי עברי. קיווינו לראות מופעי חוצות. מופעי החוצות יתחילו בשבע ורבע ועכשיו רק שש ורבע. טוב, נלך לאכול או לשתות או משהו כזה. חומוס! אני התנודבתי להנחות למחרת משחק תפקידים חד-פעמי לקבוצה שמיכאל בדרך כלל מנחה לה. מיכאל ואני מנצלים את הזמן בחומוסיה לכתיבת משחק. יוצא לנו משחק לא רע בכלל. אפילו די טוב. המסקנה שלנו היא שעלינו להקים לתחייה את הבלוג משחק בתיאוריה. אילולא היינו כותבים פוסטים על תיאוריה של משחקי תפקידים, לא הייתה לנו הטרמינולוגיה שאיפשרה לנו להוציא משחק טוב במהירות כזאת.

בחזרה למתחם הפסטיבל. השעה שמונה ומשהו. פספסנו את אירועי החוצות. יש עוד סיבוב בתשע ורבע. אנחנו ממתינים ברחבה, ממשיכים לקשקש. בתשע ורבע בערך השחקנים מתמקמים, כל אחד במקומו. שום דבר לא מתחיל. הקהל ממתין. אנשים משתיקים זה את זה. אלו שרוצים לדבר לוחשים. הרחבה שקטה – היא ממתינה לתחילת מופעי החוצות. עוברות עשר דקות. אני ומיכאל מרותקים לחלוטין לאירוע שסביבנו. איתמר לא מבין מה כל כך משעשע אותנו. איתמר המשיך להמתין. אני ומיכאל עברנו להביט בקהל הממתין. מופע נפלא. אם זה היה נמשך עד השעה עשר ואז השחקנים היו מתחילים לקפל, זה היה גאוני במידה מסויימת.

אחרי עוד כעשר דקות אירועי החוצות מתחילים. הם רועשים מאוד. אירועי החוצות היו מנצחים בווליום גם אם הקהל לא היה משתיק את עצמו. חלק מהמופעים סתמיים. חלקם עשויים לא טוב. יש כמה הברקות. קבוצת אנשים רוקדת סביב עגל זהב ומזמינה את העוברים והשבים להצטרף לריקוד. לקראת השעה עשר קהל גדול רקד הורה סביב עגל הזהב. הסטנדאפיסט שמסתובב בקהל ומספר לאנשים בדיחות שמבוסות על מגילת העצמאות (הנושא של אירועי החוצות) מוצלח מאוד. אני ומיכאל פוגשים בו מספר פעמים. כל פגישה מסתיימת בצחוק בריא. לצערי, אין סיום ברור לאירועי החוצות. כשמופע מסיים את חלקו השחקנים מתחילים מייד לפרק. חבל שהם לא נעלמו לכמה דקות, חיכו שאנשים יכנסו להצגות של עשר, ורק אז פירקו. הפירוק הפך לחלק מהמופע.

איתמר השיג איכשהו כרטיס לכלומניקית. הכרטיס השלישי לשבעת הסמוראים שיועד במקור למישהו שמיכאל הזמין, אבל לא הגיע, עבר יעוד מחדש ונמסר לאיתמר. איתמר מעדיף לראות את כלומניקית ואנחנו נשארים עם כרטיס ספייר. במקרה אנחנו רואים את אורן ומציעים לו את הכרטיס הנוסף והוא נכנס איתנו להצגה.

עם כל אירועי החוצות וענייני הכרטיסים, שוב נכנסנו מאוחר ושוב אנחנו יושבים רחוק. לפני מיכאל יושב האיש הגבוה בעולם. לפני יושבת הילדה הקטנה של האיש הגבוה בעולם, שזזה יותר מידי.

שבעת הסמוראים היא הצגת יחיד טובה. היא מצחיקה מאוד בחלקים מסויימים. בחלקים אחרים היא מעט מתישה וקצת קשה לעקוב אחר ההתרחשות. כולנו נהנים מאוד. אחרי ההצגה אנחנו פוגשים את איתמר שיוצא מכלומניקית, מלווה ביונתן, ששמחנו לפגוש. אנחנו מדברים על ההצגות. אני אומר שהסתכלתי על ההצגה שראינו ומיכאל אומר שפספסתי. הוא לא הסתכל על ההצגה, הוא הסתכל על הפוטנציאל. הפוטנציאל הרבה יותר טוב מההצגה. כאמור, ההצגה טובה. שערו בנפשותיכם כמה טוב הפוטנציאל. אם יש לכם הזדמנות לראות (ועוד ב-30 שקל לכרטיס), לכו על זה.

זהו. מיכאל מקפיץ אותנו למקום ממנו סביר להמשיך ברגל הביתה והערב המוצלח שלנו בתיאוטרונטו מסתיים.

נתראה בפסטיבל הבא.

יש יתרונות לעיר הזאת – דרך חגב – ציפורלה – סופרקלאסיקו

מאת: גיל רן

יום שבת היה יום מנומנם למדי. לא היו לי תוכניות מראש וקיבלתי את הרושם שכל ה(ארבעה וחצי) אנשים שאני מסתובב איתם בעיר הזאת מאז שעברתי לכאן עסוקים היום, ואינם זמינים לשעשע אותי. ביליתי את יומי בניקיון ובכביסה. בערב אותו יום שבת מנומנם ישבתי מנומנם מול המחשב המנומנם וקראתי דברים מנומנמים באינטרנט המנומנם.

שמונה ועשרה – שיחה ראשונה – נתי מתקשר אלי:
נתי: רוצה להצטרף למשחק תפקידים שאנחנו משחקים אצל מיכאל?
אני: מתי? הערב?
נתי: לא, הערב אנחנו הולכים לראות
ציפורלה. המשחק בדרך כלל [ממשיך לדבר על המשחק].
אני [מנומנם]: המשחק נשמע לי סבבה. אני אדבר עם מיכאל במהלך השבוע על זה.
נתי: [עוד כמה קשקושים על המשחק…] אז ביי.
אני: ביי.

חמש דקות עוברות עד שאני קולט את מה שנתי אמר – הם הולכים לראות ציפורלה הערב. האינטרנט מספר לי שציפורלה הערב בתשע בצוותא, עם המופע דרך חגב.

שמונה ועשרים – שיחה שניה – אני מתקשר אל נתי:
אני: אתם הולכים לראות הערב את דרך חגב, נכון?
נתי: לא, גיל, אנחנו הולכים לראות הערב ציפורלה.
אני: נתי, ציפורלה זה האנסמבל. איזה מופע תראו,
עקיצה טבעית או דרך חגב?
נתי: אני לא יודע על מה אתה מדבר. אנחנו הולכים לראות ציפורלה.
מיכאל [צועק ברקע]: אנחנו הולכים לראות את דרך חגב.
אני: סבבה. זה בתשע, נכון?
נתי: כן.
אני: מתאים לכם שאני אבוא איתכם?
נתי: אם יש עוד כרטיסים, בכיף.
אני: טוב, אני אפגוש אתכם בכיכר רבין ברבע לתשע בכל מקרה ואלך איתכם. אני מקווה שיהיה לי כרטיס.
נתי: סבבה [מתחיל לקשקש בעניינים שאינם קשורים להערב].
image
אני: נתי, אני רוצה להתקשר לצוותא.
נתי: אה, אוקי, ביי.
אני: ביי.

שמונה עשרים ושבע – שיחה שלישית – אני מתקשר לקופות של צוותא:
אני: שלום, נשארו כרטיסים לדרך חגב הערב?
הבחור מהקופות: כן.
אני: אני רוצה להזמין כרטיס אחד.
הבחור מהקופות: אוקי [מבקש פרטים]
אני: [מוסר פרטים]
הבחור מהקופות: [מבקש עוד פרטים]
אני: [מוסר עוד פרטים]
הבחור מהקופות: הכרטיסים יחכו לך בקופה. נא לבוא לאסוף את הכרטיסים כחצי שעה לפני ה-[פאוזה] טוב, תבוא לאסוף את הכרטיסים כמה שיותר מהר. לגבי ביטולים [פאוזה] זה בעוד חצי שעה, אתה לא יכול לבטל.
אני: תודה רבה. ביי.

שמונה ארבעים ושלוש – שיחה רביעית – אני מתקשר אל נתי:
אני: אני כאן, ליד הבריכה עם הדגים.
נתי: אנחנו ליד גן העיר, עוד מעט שם.

שמונה ארבעים ושש – שיחה חמישית – אני לא זוכר מי התקשר אל מי:
נתי: איפה אתה?
אני: אני ליד הבריכה עם הדגים.
נתי: אנחנו ליד הבריכה. אני לא רואה דגים. אולי יש פה עוד בריכה. אה! יש שם עוד בריכה.

בשעה טובה ומוצלחת (שמונה ארבעים ושבע) אנחנו נפגשים והולכים לצוותא. בכניסה ללונדון מיניסטור יש סוג כלשהו של הופעה. מישהו מנגן שם ויש הרבה אנשים סביבו. אנחנו חולפים על פניהם, יורדים למטה, אוספים את הכרטיסים שלנו ונכנסים לאולם. המקומות מסומנים, כך שאיננו יושבים יחד. לא נורא, זה לא ממש מפריע לי.

alt

לא קראתי על המופע לפניו. רק שמעתי פעם איזה קטע קטן ממנו וסיפרו לי עליו קצת. אמרו לי שהוא שונה מאוד מ"עקיצה טבעית" שמאוד נהנתי ממנו, ועדיין, הוא היה הבסיס לציפיותי.

המופע מתחיל. השירים נחמדים מאוד, אבל יש לי הרגשה מוזרה כזאת, כאילו זה לא ממש ממריא. הציפיות שלי מהקבוצה הזאת שעל הבמה גבוהות מאוד. כץ מרבה הרגליים, תאופוליס החיידק, שאול הג'וק ואחרים. זה יפה, זה משעשע, אבל זה לא ממריא. שלא תבינו אותי לא נכון – אם הקבוצה המדוברת הייתה כל קבוצה שלא שמעתי עליה בעבר, או אפילו קבוצה ששמעתי עליה אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה, הייתי מרוצה מאוד. אבל החברה' האלה הם ציפורלה. זה צריך להמריא. ואז, זנובה הצרעה. קטע ארוך ומדהים עם שירים יפים ועלילה מתפתחת. זה מלהיב, זה מצחיק, זה מרגש – זה ממריא. מכאן המופע נסק מעלה מעלה עם קטעים מעולים, ביניהם הגחליל (שאינני זוכר את שמו), רושקה החיפושית ולסיום שיר הנמלה.

בדרכנו החוצה מהאולם אנחנו שומעים מוסיקה מבחוץ. אנחנו מתעלמים מהמוסיקה הזאת בהתחלה. אולי מדובר בעוד מישהו שעושה מופע באמצע הלונדון מיניסטור בלי קשר לכלום. במסדרון ליד האולם אנסמבל ציפורלה רוקד ומנגן. הקהל, ובו גם אנחנו, נשאר שם כדי לצפות בהם רוקדים. מיכאל המום מהאנרגיה. "איך יש להם אנרגיה לזה אחרי ההופעה" הוא שואל. "זה חלק מההופעה", אני מסביר לו, "אני מבטיח לך שהם עושים חזרות גם על זה".

המופע מצויין. הוא בנוי היטב ועשוי היטב. אם עוד לא הלכתם לראות את ציפורלה, לכו לראות. פעמיים. המוסיקה מעולה. במיוחד אהבתי את המוסיקה ב"רושקה החיפושית". עושה רושם שאני לא לבד. הקהל כולו הריע בסוף הקטע הזה (אולי יותר מבסוף כל קטע אחר). אני כותב את הפוסט הזה שבוע אחרי שראיתי את המופע. במהלך השבוע הזה לא היה יום בו לא מצאתי עצמי מזמזם "רושקה אינה תינוקת / רושקה מנוסה מאוד / בגלגול כדורי זבל / ואינה יכולה להכשל".

המופע נגמר ומיכאל שואל "איפה אני רואה את המשחק". אני לא ממש מבין מה הוא רוצה. על איזה משחק הוא מדבר. מסתבר שהוא מדבר על משחק הכדורגל שיש הערב בין ריאל מדריד לבין ברצלונה. המשחק הזה ששמעתי שקוראים לו סופרקלאסיקו אבל אף פעם לא הבנתי למה. מעולם לא פגשתי את הצד הזה של מיכאל וזה הפתיע אותי קצת. מיכאל חובב כדורגל? מסתבר שכן. אנחנו מתחילים ללכת צפונה בחיפוש אחר מקום בו אפשר לראות את המשחק. מיכאל מזהה ממרחק עצום מסך גדול עליו מוקרן המשחק בפאב כלשהו. נתי נוטש אותנו. מיכאל ואני הולכים לראות כדורגל. אם יהיה משעמם אני אלך. בדרך כלל לא משעמם לי עם מיכאל – ניתן גם לכדורגל צ'אנס.

מסתבר שבכלל לא מדובר בכדורגל. מדובר בסוג של סיפור ממיתולוגיה כלשהי. במלחמה נצחית בין שתי הממלכות העתיקות של הכדורגל הספרדי כל קרב חשוב. הצד הזה הם הטובים ואלה הם הרעים. פה הבחור הטוב ופה האיש הרע. בקרבות הקודמים אלה ניצחו, אבל אלה הביאו אסטרטג מלחמה אדיר שהביס את כל צבאות אירופה ומשימתו עכשיו להביא למהפך במלחמה הנצחית. לאחד השחקנים אפילו קוראים "הפרעוש", מה שמתחבר לנושא הקודם של הערב.

סיפור הרקע הופך את המאורע לדרמטי. הקהל בפאב תורם להתלהבות. כבר הרבה מאוד זמן לא ראיתי כדורגל. גם כשיצא לי לראות כדורגל, לא ממש נהנתי מהכדורגל (ולרוב עשיתי עוד משהו תוך כדי). הפעם ממש נהנתי. הסיפור עושה את כל ההבדל (למעוניינים, התוצאה היא תיקו 1-1 משני פנדלים).

כך יום מנומנם צמח לערב מהנה ומגוון. יש יתרונות לעיר הזאת.

תתכונן לשמוע את המילה כּוּס הרבה פעמים – מונולוגים מהואגינה

מאת: גיל רן

imageההצגה "מונולוגים מהואגינה" התחילה עבורי כבר ביום שישי בצהריים. נפגשתי עם ליבי לארוחת בוהוריים וסיפרתי לה שאני עומד לראות למחרת את ההצגה. היא ענתה "תתכונן לשמוע את המילה כוס הרבה פעמים". אז התכוננתי. המילה כוס לא נאמרה כל כך הרבה. המילה ואגינה נאמרה הרבה יותר.

ביום שבת הורי היקרים, שבאו לבקר אותי מחיפה הרחוקה (תראו מה זה, בקושי שבועיים תל-אביבי וחיפה רחוקה לו) הקפיצו אותי לתיאטרון היהלום, שם פגשתי את רייצ'ל ושתי חברות שלה. פגשתי במקרה גם את אוהד, חבר מהצבא שבא עם חברים שלו לראות את ההצגה. מגניב. ההתרגשות ניכרת על פניה של רייצ'ל. לא עובר הרבה זמן עד לנקודה בה רייצ'ל מנופפת בידיה בחינניות ואומרת "אני כל כך מתרגשת" כשחיוך ענק מרוח על פניה. תמונה זו חזרה על עצמה מספר פעמים לאורך האירוע. אני, לרוב, איני מתרגש בבואי לתיאטרון. פעם הייתי מתרגש. היום החוויה שגרתית מידי. אינני מתרגש לפני ההצגה, לקראתה. ההתרגשות נשמרת להצגה עצמה. רייצ'ל הדביקה אותי. גם אני התרגשתי לקראת ההצגה. לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולך. ידעתי רק שאני הולך לראות קבוצה של נשים שאומרות כוס הרבה פעמים. עדיין, התרגשתי.

כשנכנסנו לאולם רייצ'ל ציינה שהיא שמחה שיש יחסית הרבה גברים בקהל. כנראה שאמא שלי חינכה אותי היטב (או אולי זה אבא שלי?). אני לא חשבתי בכלל על כך שסביר לראות פערים דמוגרפיים בקהל, מעבר לאלו הנראים בקהל תיאטרון רפרטוארי סטנדרטי.

בשיטוט זריז באינטרנט טרם האירוע גיליתי שהוא אירוע התרמה. לא ביררתי באיזו מסגרת או אל מי ילך הכסף שלי. באירוע עצמו גיליתי שיש משהו שנקרא V-day (זהירות – באתר שלהם יש וידאו שמתחיל להתנגן אוטומטית) וההצגה מועלית במסגרתו. השחקניות מתנדבות ואינן מרוויחות כסף מהשתתפותן בהצגה. כל הרווחים יתרמו להוסטל מפתחות. זה הפתיע אותי קצת. ציפיתי לכך שהכסף יתרם לארגון נשים מסכנות כלשהו. לא ביררתי מראש למי הכסף יתרם, כי לא רציתי לדעת ולא רציתי שזו תהיה חלק מהחוויה שלי. בגדול, אני לא אוהב נסיונות לתמוך במסכנים בלי לנסות להוציא אותם ממסכנותם. הופתעתי לטובה. אני שמח מאוד שהכסף נתרם למשהו שיכול באמת לשנות את המצב, ולא רק להפוך אותו למעט יותר נוח.

בחזרה להצגה. טוב, זו לא ממש הצגה. זו סדרה של קטעים שנושא משותף מחבר ביניהם. עיצוב הבמה והתלבושות מוצאים חן בעיני ונותנים תחושה של יצירה אחת רציפה. אם העיצוב היה פחות מוקפד, יתכן שהקטעים היו בעלי ערך כקטעים בודדים בלבד. העיצוב נתן ערך מוסף והדביק הכל יחד. למרות זאת, היו כל מיני דברים שהדגישו בפני שלא מדובר בהצגה, אלא באוסף קטעים. לעיתים היו אלמנטים שנראו לא רלונטיים (רקדנית פה ואקרובטית שם, קטע וידאו שמוקרן על מסך פצפון בגובה רב וקטעי מעבר לא אחידים).

המשחק מעולה. כל השחקניות מעולות. אין לי מה להוסיף על זה. אני לא מציין לטובה במיוחד אף שחקנית. רשימה מלאה – בסוף הרשומה. אציין לטובה מספר קטעים: קטע הגניחות שליקט מחיאות כפיים סוערות מהקהל, הקטע על חנן החנון שעזר לאישה לאהוב את הואגינה שלה, הקטע על סדנת הואגינות. אם ראיתם את ההצגה, זה כנראה אומר לכם משהו. אם לא ראיתם, לכו לראות, כדי שזה יגיד לכם משהו. אני אציין גם קטע אחד לרעה – המונולוג המרכזי. לפי מה שהבנתי, בכל שנה יש קטע אחד שנועד להיות ה-highlight (איך אומרים את זה בעברית?) של ההצגה. זה קטע חדש שנכתב לאותה שנה. השנה זהו קטע אנמי על מנהלת מרכז סיוע לנשים שנהרגה ברעידת האדמה בהאיטי. זה מאוד יפה ומכובד לעשות משהו לזכרה, אבל כשכל הקטעים מסביב זועקים "ואגינה!", קטע על האישה, בלי התייחסות לאיבר הרביה שלה, מחוויר ואפילו נראה מעט מנותק משאר הקטעים ומאולץ.

בסוף הערב דיברתי קצת עם רייצ'ל וחברותיה. לאחרונה (בעיקר בזכות רייצ'ל) אני מוצא את עצמי בשלל סיטואציות בהן נשים סביבי מדברות על אברי הרביה שלהן. זה מביך ברגע הראשון, אבל מתרגלים. זה אפילו קצת מרענן. אחרי שיחה קצרה שהייתה על נושא ההצגה, אבל ללא שום קשר ממשי להצגה (היי, יש לנו הזדמנות לדבר על איברי הרביה שלנו! בואו נעשה את זה!), התפזרנו. אני ורייצ'ל עלינו על קו 5. רייצ'ל הלכה הביתה ואני המשכתי לפאב כלשהו ברוטשילד להפגש עם אוהד וחבריו.

הגעתי הרבה זמן אחריהם. לשמחתי הרבה, הם היו צריכים לחכות בכניסה לכך שיתפנה שולחן. למרות שהגעתי כמה עשרות דקות אחריהם, הם הזמינו רק כמה דקות לפני. קיבלנו את ההזמנות שלנו בערך באותו הזמן. ניסיתי לפתח שם שיחה אודות ההצגה. הצלחה חלקית. חבר של אוהד, שאיני זוכר את שמו, אמר שהוא לא מבין למה אותן נשים מרגישות צורך לעלות על במה ולדבר על הכוס שלהן. אם יש להן בעיות, שיטפלו בהן – למה לצעוק "כוס!" על במות ישראל (הוא לא ניסח את זה ככה – זאת פרשנות שלי למה שהוא אמר). אני מאוד שמח שיש מי שצועקות "כוס!" על במותינו. אם כל מי שיש לו בעיה היה פשוט מטפל בה, בלי לצעוק איזו גסות על איזו במה, היה לנו הרבה פחות תיאטרון.

imageimageimage

החוויה שלי מההצגה ממשיכה עכשיו. התחלתי לכתוב את הרשומה הזאת ביום שלישי, אבל לא סיימתי לפני שנכנסנו להנבחרים. אחרי הנבחרים לא יכולתי לחזור ולכתוב על ההצגה הזאת. המחשבות שלי היו עסוקות מידי בהצגה ההיא. היום יום שבת – שבוע אחרי ההצגה. אני מוצא עצמי מחפש חומר אודות ההצגה, כי אין לי תוכניה או קומוניקט, או משהו כזה. האינטרנט הוא ידידי – הוא יעזור לי למצוא את כל מה שאני מחפש.

לא היה קל למצוא את רשימת המשתתפות בהצגה, את התמונות וכן הלאה. כל נסיון סביר לחפש את ההצגה הביא אותי לפרטים אודות אירוע ההתרמה, ולא אודות ההצגה. זה קצת מרגיז שכל כך קשה למצוא מידע אודות השחקניות שתרמו מזמנן וממרצן ועשו עבודה מעולה. בסופו של דבר מצאתי את רשימת השחקניות בפוסטר ההצגה בדף האירוע בפייסבוק. לצערי הרב, לא מצאתי בשום מקום קרדיטים על עיצוב (תפאורה, תאורה, תלבושות). פניתי בפייסבוק אל שתי המפיקות (ניצן גרין ואיריס זיבר) וביקשתי את רשימת הקרדיטים. לשמחתי, ניצן ענתה לי ורשימת הקרדיטים גדלה כך שהיא כוללת עכשיו (בין השאר) גם את מעצבת התפאורה והתלבושות, רותי קפלנסקי, שעשתה עבודה מדהימה.

בשיטוטי מצאתי גם כמה דברים מעניינים:

  • כתבה של אלונה קמחי ב-ynet על אחד מגלגוליה הקודמים של ההצגה – היא כותבת בפסקה השלישית (תחת הכותרת "שנה עוברת, אבל הוואגינה נשארת") משהו שגם אני חשבתי עליו: מי, לעזאזל, משתמש במילה "ואגינה" בעברית? למה לא "כוס"?
  • פרסומת להצגה באתר "הכצעקתה" – לפעמים אני מקבל מחברים קישורים לדברים באתר הזה. האתר הוא חלק מהתנועה העולמית hollaback אשר עושה שימוש בטכנולוגיה כדי לשים קץ להטרדות רחוב על רקע מיני ומגדרי.
  • פרסום של ההצגה באתר tonight – לא ידעתי על קיום האתר הזה טרם חיפושי אחר מידע אודות ההצגה, ואני מאמין שגם לא אשתמש בשירותיו. אני נותן קישור משום שבאתר יש לכל אירוע אינדיקטור – עד כמה האירוע מתאים לבנות ולבנים. אינני יודע כיצד נקבע איפה יהיה הסמן עבור ההצגה הזאת. מרגיז לראות שאירוע שבמרכזו מודעות לענייני מגדר סומן כאירוע שמיועד בעיקר לבנות.
לסיכום – מומלץ. אין לי מושג מתי זה מופיע שוב, או אם ההפקה הספציפית הזאת תופיע שוב. במקרה הכי גרוע, תצטרכו לחכות ל-V-day 2012 כדי לראות את ההצגה.
שחקניות:
הפקה ובימוי: איריס זיבר
מאת: איב אנסלר
תרגום: שלומי מושקוביץ
הפקה: ניצן גרין
תפאורה ותלבושות: רותי קפלנסקי
תאורה וסאונד: צחי כרמל
ע. תאורה: מתן גרשוביץ
עיצוב תוכניה ומודעות: ענבר גילאון-גירון
אביגייל ארנהיים
אופרי פוקס
אורלי שטיינבך
איריס זיבר
איילת קורץ יוסף
אלאור שם טוב
אנה גלפאנד
גליה לוין
הדס בלאיש
ד"ר חגית כהנא
טניה פלזנר
מעין גרבר
עדי נועם
קרן לוי
רוני פלקון
רונית זיו

(לאלו מכם שמתכננים ללכת לראות את ההצגה, להלן הכנה: ואגינה! ואגינה! ואגינה! פות! פות! ואגינה! כוס! ואגינה! ואגינה! מנוש!)

ההמבורגר מאחר והעוגה היא טעות דגימה סטטיסטית

מאת: גיל רן

בפסח השנה, כמו בעשר השנים הקודמות, יתקיים כנס ביגור, כנס הדגל של העמותה למשחקי תפקידים בישראל זו השנה ה-11. ההרשמה נפתחה ומספר שעות מאוחר יותר כבר נתפסו כל המקומות במספר משחקים. ערן אבירם פרסם פוסט בבלוג שלו אודות פתיחת ההרשמה. בפוסט זה הוא כתב שהמשחק שלו, העוגה היא טעות דגימה סטטיסטית, הוא אחד המשחקים שכל המקומות בהם נתפסו. הוא גם כתב שעקב כך הוא יאלץ להריץ הרצת מבחן של המשחק.

במסגרת מאמצי להכיר כמה שיותר תל-אביבים בכמה שפחות זמן ולמצוא לעצמי אנשים לשחק איתם משחקי תפקידים בתל-אביב, פניתי אל ערן וביקשתי להשתתף בהרצת המבחן. כהכנה למשחק צפיתי במספר סרטונים אודות משחק המחשב פורטל, עליו מבוסס משחק התפקידים.

השעה שבע ושתי דקות. זה אומר שאני מאחר בשתי דקות. הגעתי ראשון. המארח שלנו מכניס אותי לביתו. מספר דקות אחרי מגיעים ערן ושאר השחקנים. המשחק יכול להתחיל, אבל לא לפני שנזמין אוכל. אנקדוטה משעשעת אודות איש שמוציא אבוקדו מכיס מכנסיו נזרקת לאוויר. אתר האינטרנט (המעפן) של אגאדיר נפתח וההזמנות נרשמות. לחיצה על לחצן אישור. אפשר להתחיל. הסבר זריז ומוצלח על שיטת המשחק (פראנויה), חלוקת דמויות לשחקנים, שיחה קצרה של ערן עם כל אחד מהשחקנים אודות הדמות שלו, והמשחק מתחיל.

אני לא אספר על מה היה המשחק. אפשר לקרוא אודותיו כאן.

לאחר כשעתיים של משחק כיפי, מצחיק ומלחיץ אנחנו תוהים איפה האוכל. בשיחת טלפון לאגאדיר גילינו שהזמנתנו לא נקלטה מעולם. כאמור, האתר של אגאדיר מעפן. אנחנו מזמינים את האוכל בטלפון וחוזרים לשחק. האוכל מגיע. הוא ללא ספק החלק הכי פחות מוצלח בערב הזה. לא נורא. המשחק ממש טוב.

איתמר ואני דיברנו פחות משבוע לפני כן על משחקי מחשב. אחרי שנים שבהן בקושי שיחקתי במשחקי מחשב, התחשק לי שוב לשחק בהם. הערב נגמר ואני שב לי לביתי. מגיע ומתחיל להוריד את הדמו החינמי של פורטל. ההורדה מסתיימת בלילה ואני מצפה בקוצר רוח לשחק במשחק. הבוקר מגיע, אך אבוי, הפסקת חשמל יזומה! את המשחק החליף טיול נינוח ברחובות תל-אביב. אני עוד לא מכיר את העיר ובסך הכל הסתובבתי ברחובות בנסיון לגרום לסביבה להראות יותר מוכרת. אבל זה לא הנושא כרגע. בחזרה למשחק.

החשמל חוזר ואני מתיישב לשחק. תוך זמן קצר מסכי הדמו מאחורי. סיימתי את החלק החינמי של המשחק. למחרת עשיתי דבר שלא עשיתי מזה שנים – רכשתי משחק מחשב. התקדמתי במשחק עוד כמה מסכים מאז, עד שכרטיס המסך החלש של המחשב שברשותי לא עמד בכך עוד. כנראה שאני אמשיך לשחק כשיהיה לי מחשב שיותר מתאים לפעילויות מסוג זה.

החוויה כולה הייתה מוצלחת מאוד. עד כדי כך שאני טורח לכתוב עליה. אז תודה לאיתמר על כך שהזכרת לי שמשחקי מחשב זה כיף, ותודה לערן ולשחקנים ששיחקו איתי על משחק תפקידים נהדר ועל כך שגרמתם לי לשחק במשחק מחשב.

ככל הזכור לי, זהו הפוסט הראשון בבלוג הזה שמדבר על משחקים. יש לנו כאן המון תיאטרון וספרים, קצת קולנוע וטלוויזיה, מוסיקה מידי פעם, ואפילו קצת אוכל, אבל לא משחקים. אם הגעתם לבלוג לקרוא על תיאטרון ורק במקרה נפלתם על פוסט בנושא משחקים, אני ממליץ לכם לנסות פעם איזה משחק. אם הגעתם כדי לקרוא על משחקים ורק במקרה מצאתם את עצמכם בבלוג שרובו על תיאטרון, אני ממליץ לכם לראות פעם איזו הצגה.

לחיי חוויות חדשות.

קוד מקור

מאת: גיל רן

מיום שני בשבוע שעבר אני תל-אביבי. אתמול מצאתי את עצמי, בפעם הראשונה, מחפש מה עושים בשבת בתל-אביב, כשאני מכיר מעט מאוד אנשים בסביבה. לשמחתי הרבה, איתמר החליט שמתאים לו לצאת לערב מהקיבוץ ולבוא לחוות חוויות בעיר הגדולה. אני כאן כל הזמן, הוא בא לביקור – נתתי לאיתמר לבחור מה נעשה.

שש וחצי בערב, איתמר מתיישב מול המחשב בדירתי בתל-אביב ומחפש עבורינו משהו מעניין לעשות. לאחר דפדוף קצר בדפי האינטרנט הוא מכריז שהוא מעדיף ללכת לסרט מאשר להופעה. הוא הפתיע אותי כשבחר דווקא ללכת לקולנוע. אני במצבו הייתי בוחר ללכת להופעה כלשהי. אחרי הכל, סרטים הוא יכול לראות גם בדירתו בקיבוץ. הוא לא צריך להגיע עד תל-אביב בשביל סרט. טוב, אם זה מה שהוא רוצה, נלך לסרט. עוד דפדוף, התלבטות בנוגע לסרט אחד, ויתור על הסרט הזה. השעה כבר שבע ועשרים. איתמר קורא על הסרט קוד מקור. הוא מכריז שהסרט מוצא חן בעיניו ושאין סיכוי שנגיע בזמן כי הוא מתחיל בשבע וחצי… בעצם, בית הקולנוע חמש דקות הליכה מהבית. אם נצא עכשיו נגיע בזמן. עוברות עוד כמה דקות ואנחנו יוצאים ואכן מגיעים בזמן.

כבר המון זמן לא הייתי בקולנוע מסחרי. למען שלמות החוויה אני קונה במחיר מופקע דיאט קולה בכוס נייר ונאצ'וס. המקומות טובים, האולם נחמד, הסרט מתחיל.

אני לא אטרח ואספר על מה הסרט. אפשר לקרוא תקציר כאן או כאן או כאן. נהנתי בסרט. הסרט מגניב ומאחוריו יש רעיון יפה. החלק המעניין הוא השיחה שהייתה לי ולאיתמר אחרי הסרט.

אני ואיתמר יוצאים מבית הקולנוע ומדברים על הסרט. המילים הראשונות הן על כך שהרעיון מעט לעוס. כל חובב מדע בדיוני מכיר את הרעיון מכל הכיוונים. עוברת דקה של שיחה ואנחנו מגיעים לכך שהרעיון לא עד כדי כך לעוס – עובדה, הוא מספיק לא לעוס כדי שננהל שיחה מעניינת סביבו. עוד דקה ואנחנו מגיעים למסקנה מרחיקת לכת: אם תסריטאי ממש טוב ובמאי ממש טוב היו עושים סרט סביב אותו הרעיון בדיוק, הסרט הזה היה, כנראה, מדהים. שלא תבינו, חס וחלילה, שהסרט לא טוב. הוא טוב, אבל הוא לא מדהים. אני מציע, בתור תסריטאי ובמאי עבור הסרט הזה, את כריסטופר נולן. אחרי עוד רגע של מחשבה אני מציע (לטובת סרט אחר לגמרי סביב אותו רעיון) את דייויד פינצ'ר. איתמר מחמיא לי על הבחירה. ללא ספק, אני יודע לבחור את התסריטאים והבימאים שלי היטב.

היום הגעתי במקרה לביקורת במשפט אחד על הסרט. בעקבותיה יצאתי לבדוק מי הם היוצרים של הסרט הזה. על הבמאי דנקן ג'ונס לא שמעתי מימי. כך גם על התסריטאי בן ריפלי. לא במקרה לא שמעתי עליהם. זהו הסרט השני באורך מלא של הבמאי והראשון של התסריטאי. גם אין להם מגוון רחב של עבודות בטלויזיה לפני כן (לפי imdb). עכשיו זה נהיה מעניין. יש כאן שני שמות חדשים שכדאי לעקוב אחריהם. אם יצאתי מהסרט ובשיחה עליו זרקתי לאוויר שמות כמו נולן ופינצ'ר, וזה רק הסרט הראשון/שני של התסריטאי/במאי, כנראה שיש למה לצפות.

מכל העניין הגעתי לכמה מסקנות:

  • זה כיף לגור במרחק הליכה קצרה (מאוד) מבית הקולנוע.
  • קולנוע מסחרי זה ממש לא דומה לסינמטק.
  • אם אני לא אראה את ההצגות שרצות בימים אלה עכשיו אני עלול לא לראות אותן כלל. זו לא סיבה לוותר על החוויה שהקולנוע נותן.
  • לראות סרט בבית לעולם לא ירגיש כמו לראות סרט בקולנוע (לא משנה כמה הטלויזיה שלכם גדולה), ולו רק בגלל חווית היציאה מהאולם בחזרה אל העולם.
  • כשרואים סרט, שווה לעשות שיעורי בית אודות היוצרים (שיעורי בית שאני עושה תמיד בתיאטרון).

בקיצור, אני ממליץ על הסרט הזה. הוא מתאים למי שמחפש סרט אקשן קליל, מצד אחד, ומתאים גם למי שרוצה להשאר עם קצת חומר (לא כבד במיוחד) למחשבה. יותר מזה, אני ממליץ לאלו מכם שלא היו בקולנוע כבר הרבה זמן לפנות ערב ולהזכר בחוויה שבית הקולנוע נותן.

באה בקלות


אני הולך לסינמטק הרבה, לפחות פעם בשבוע. לרוב אני לא יוצא מהסרט עם חוויה כלשהי שאני מוצא לנכון להעלות על הכתב. לכל היותר דעתי על הסרט הופכת לכמה שורות של סטטוס פייסבוק.

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על סרטי נעורים. המלצתי לחברים על רדיו חזק ועל רקורד חזק וגם על מלכת הכיתה. יצא לי להתלונן בפני אותם חברים על כך שלא עושים היום סרטי נעורים כמו שעשו פעם, בשנות השמונים. כשאני הייתי נער (סביבות בתחילת האלף) סרטי הנעורים שהיו בקולנוע לא דיברו אלי. סרטי הנעורים של שנות השמונים (ורקורד חזק, שחריג בנוף סרטי הנעורים של שנות התשעים) היו סרטי הנעורים שלי.

היום ראיתי את הסרט באה בקלות. חשבתי שאני בא לראות סרט נעורים קליל בן זמננו. הציפיות שלי היו נמוכות.

השיר Don't you Forget About Me ביוטיובבאמת מדובר בסרט נעורים קליל בן זמננו, אבל הוא הפתיע אותי מאוד, ולטובה. הוא מכיל איזכורים רבים לאותם סרטי נעורים משנות השמונים שאני מאוד אוהב. אפילו היו בסרט כמה תמונות שזיהיתי ממספר סרטים. זיהיתי תמונה אחת משמתי ברז למורה ואת תמונתו של ג'אד נלסון, בתפקיד ג'ון בנדר, מניף אגרוף. התמונה לקוחה מתוך הסרט מועדון ארוחת הבוקר. משם אני גם מכיר את הציטוט "If you mess with the bull you get the horns", גם הוא מופיע בסרט. הדמות הראשית אפילו מתלוננת מתישהו לאורך הסרט על כך שהסיפור שלה אינו סיפור מסרט משנות השמונים ועל כך שהוא לא נכתב על ידי ג'ון יוז.

כשיצאתי מהאולם השיר Don't you forget about me, של Simple Minds (שמופיע בסרט, וגם בסרט  מועדון ארוחת הבוקר) התנגן לי בראש. רצון עז להניף אגרוף בנצחון תקף אותי. סביר להניח שהתחושה הטובה איתה יצאתי מהסרט לא נובעת מזה שהסרט הזה מדהים, או משהו כזה, אלא משום שהוא מאזכר את כל אותם סרטים.

אז לאלו שמכירים ואוהבים את מועדון ארוחת הבוקר, שמתי ברז למורה, יפה בורוד ושאר סרטי נעורים משנות השמונים, אני ממליץ בחום לראות את הסרט הזה. לאלו שלא מכירים את הסרטים הללו, אני ממליץ לרוץ לראות אותם (ואם אהבתם, אולי לראות גם את באה בקלות).

השיר Don't you Forget About Me ביוטיוב

%d בלוגרים אהבו את זה: