ארכיון מחבר: יוֹסִי רן

שמי יוסי רן. כבר מזמן אינני ילד. למען האמת גם ילדי כבר אינם ילדים. הספקתי עד כה להיות ילד, תלמיד, צלם חובב, שחקן חובב, חייל, ספורטאי, כימאי, בעל, אבא, מנהל, צייר חובב… ובסוף הדרדרתי להייטק – מעוז החנוּנִים, עבדים נרצעים שאופקיהם עלולים בקלות להצטמצם לתחומי העבודה, אם לא יתעקשו לקיים חיים אמיתיים. עד שהגעתי להייטק לא הרגשתי צורך מיוחד לדווח לעולם, ובעיקר לעצמי, שיש לי חיים.

כשקלטתי שאני מוקף באנשים נטולי חיים החלטתי שעלי לקיים יומן תרבות. יומן שבאמצעותו אוכל לברר עם עצמי בכל עת אם עדיין יש לי חיים. אז למה בפרהסיה? – כך אני מציב לעצמי שומרים שישאלו מה קרה אם אפסיק לכתוב.

בדידותו של קורא המחשבות – דלית אורבך – חוויית הקריאה שלי

אינני מספר כאן על הספר אלא על חווית הקריאה שלי. אם חיפשתם מידע על הספר – זה איננו המקום.

אני מרפרף בעיני על פני מדפי הספרים בספרייה בתחנת הרכבת. שם הספר "בדידותו של קורא המחשבות" צד את עיני. השם מרמז על רעיון מעניין. בכל פעם שאני נוטל ספר ממדפי הספרייה החופשית אני תוהה כיצד הגיע הספר לשם. לעיתים יש חותמת של ספרייה ציבורית כלשהי או של בית ספר, אבל ספר זה נראה חדש לגמרי עם סימנים קלים שפתחו כמה עשרות עמודים. שאר העמודים נראים כאילו לא נפתחו מעולם. אני קורא את מה שכתוב בגב הספר, יש כאן הבטחה לסיפור מרתק. אני לוקח את הספר.

בדידותו של קורא המחשבות - דלית אורבך - חוויית הקריאה שלי

שם הפרק הראשון הוא "2006". זהו מעין מונולוג של מחשבות. קורא המחשבות מספר בגוף ראשון את הביוגרפיה של עצמו שמשלבת עובדות עם מחשבות ועם מחשבות שהוא קורא מראשי אחרים. הוא גם מנהל רישום אובססיבי של אותם דברים. אני קורא ומחשבותי נודדות מהספר והלאה. אני קולט שאין לי מושג מה קראתי בדקות האחרונות. אותה הרגשה כמו בנסיעה בכביש החוף כשבזמן מסויים אינני יודע אם כבר עברתי את נתניה. אני נודד מעט לאחור ומנסה להשלים את החסר. מדפדף קדימה ומחפש את סוף הפרק. אין סימן לפרקים באופק. אינני פנוי לקרוא ספר שלם ברצף. אני מחפש נקודת עצירה. גם את זה אינני מוצא, המילים משורשרות כמונולוג אינסופי בלתי פוסק. אני מוצא שבעמוד 27 יש רווח כפול בין שורות – זה מרמז על שינוי כיוון. אני מחליט להמשיך לקרוא עד אותו מרווח.

הקריאה אורכת יותר מדי זמן כי מחשבותי נודדות. כשאני ניגש להמשיך בקריאה אני מבין שאינני זוכר דבר ולכן אני מנסה ללקט רמזים בעמודים הקודמים. ממשיך לקרוא ותוך כך מהרהר בנטישת הספר. פעם מזמן קבעתי לעצמי כלל שכל ספר שהתחלתי לקרוא ראוי לפחות למאה עמודים של חסד. אולי תגיע התפתחות שתהפוך אותו לחומר קריאה מעניין יותר. אני קורא שוב את גב הספר. מה שכתוב שם מרמז על עתיד טוב יותר. חבל שתוך הספר כתוב בצורה כל-כך שונה מגבו. אני ממשיך. בעמוד 33 אני שוקל שנית את המשך דרכי. ממשיך. בעמוד 35 יש "אוזן חמור" שנשארה מקופלת. ניכר שמכאן והלאה העמודים "דבוקים" – לא נפתחו מעולם. אני עקשן, מדפדף קדימה ומגלה שבעמוד 47 מתחיל פרק חדש. ממשיכים.

שם הפרק השני "2000". שוב מונולוג אינסופי. הרבה מחשבות ומחשבות של אחרים ומעט מאוד התרחשות. אני שבוי בקונפליקט המהמר – מנסה להגן על ההשקעה – אבל שוב המחשבות נודדות. זהו ספר קצר, אני מחליט להמשיך – גב הספר הרי מספר על התרחשויות מעניינות – פרשת רצח סדרתי. אני קורא ונאבק עם עצמי. בעמוד 184 מתחיל הפרק השלישי והאחרון – שמו "2006". כאן כבר חייבת לבוא הגאולה. בפרק זה יש לפחות דיאלוג בין שני ראשים חושבים. יש כמה רעיונות שאפשר היה לעשות מהם סיפור בהחלט מעניין. איכשהו זה עדיין לא מצליח לתפוס אותי ואני נאבק לסיים כבר את הספר. מצפה להתפתחויות, וכשכבר קורה משהו זה הדבר הכי צפוי שעלה בדעתי, אף כי קיוויתי מאוד להפתעה.

זהו. סיימתי לקרוא ספר קצרצר. הקריאה ארכה הרבה יותר ממה שלוקחת ממני קריאת ספר עב כרס. זו הייתה חווית הקריאה שלי. לא כתבתי כאן על תוכן הספר כלל, כי התוכן איננו חלק משמעותי מהחוויה שלי. אם מה שכתבתי נראה לכם משעמם, חשבו על אותו רצף מילים ללא הפסקות כלל. בדיעבד – אני מצטער על כך שנטלתי את הספר ושהאמנתי שֶׁתּוֹכוֹ כְּבָרוֹ.

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2010, 294 עמודים.

זוהי חווית הקריאה שלי. יש אחרים שחוו בספר זה דברים שונים ויש שנטשו אותו לפני סיומו. אפשר לקרוא התייחסויות נוספות לספר באתר סימניה.

שיעורים בכימיה – בוני גָּרְמוס

"גברים יוצאים לעבודה ועושים דברים חשובים – מגלים כוכבי לכת, מפתחים מוצרים ומחוקקים חוקים – ונשים נשארות בבית ומגדלות ילדים". זו הייתה תפיסת העולם בשנות החמישים – שישים של המאה העשרים בארצות הברית. לא רק גברים סברו כך, מרבית הנשים היו שותפות מלאות לגישה מזלזלת זו ולא העלו על דעתן אפשרות אחרת.

שיעורים בכימיה - בוני גָּרְמוס

אליזבט זוט, כימאית צעירה ויפה, השתתפה במסגרת לימודי התואר השני במחקר משמעותי. כשגילתה טעות בהוראות המנחה שלה, הוא הגיב באיומים שהובילו לתקיפה מינית שלה. ועדת הקבלה ביטלה את מועמדותה לתוכנית הדוקטורט בגלל מה שהם כינו "התקרית האומללה" שהיתה מעשה ידיה. 

בשנת 1952 קלווין אוונס עבד במכון המחקר הייסטינגס בעיר קוֹמוֹנְס שבדרום קליפורניה. דוקטור אוונס היה מדען נחשב עם הרבה פרסומים והיה אפילו מועמד לפרס נובל בכימיה יותר מפעם אחת. קלווין קיבל הצעות עבודה מהרבה מוסדות מחקר נחשבים. מכון המחקר הפרטי חסר החשיבות הייסטינגס הציע לו שכר ממש משפיל. הוא בחר לעבוד שם רק בגלל שבקוֹמוֹנְס יש מזג אוויר מצוין לחתירה.

אליזבט זוט עבדה באותו מכון כי זו הייתה ההצעה היחידה שקיבלה. שילמו לה בהייסטינגס כמחצית ממה שהרוויח גבר בתפקידה. זוט רצתה לעסוק במחקר אַבּיוֹגֶנֶסיס – התיאוריה שאומרת שהחיים התהוו מחומרים דוממים פשוטים. הבוס שלה, דוקטור דונאטי, אמר לה "אביוגנסיס הוא מין דוקטורט באוניברסיטה… זה מעל ומעבר לתפיסה האינטלקטואלית שלך". טכנאי המעבדה שאל אותה מדוע היא רוצה להיות מדענית. "אני לא רוצה להיות מדענית," היא התפרצה. "אני כבר מדענית!"

משקיע עשיר שקרא מאמר מאת א' זוט – משהו ישן מאוניברסיטת יו-סי-אל-איי – רצה לתרום להייסטינגס סכום נכבד לחקר אביוגנסיס. הוא ביקש לפגוש את א. זוט אבל אמרו לו "למרבה הצער זה לא יהיה אפשרי, מר זוט נמצא באירופה. בכנס". כן, ממש כך. כך הגיעה אליזבט לעסוק במחקר זה בלי לדעת שהמכון קיבל תרומה נכבדה שמרביתה מימנה דברים אחרים.

מספר היתקלויות הביאו את אליזבט וקלווין להתעניין זה בזו. העניין היה בתחילה אינטלקטואלי בלבד, ובחלוף זמן לא רב התרחב לתחומים נוספים. אחרי שאליזבט עברה לגור עם קלווין אמר אחד מרכלני המכון "אני לא מבין אותה, היא השיגה את אוונס. למה היא עדיין כאן?". זו הייתה התפיסה הכללית, אם אישה נמצאת באקדמיה מטרתה היחידה היא לצוד בעל.

קלווין נהרג בתאונת דרכים במהלך ריצה עם כלבם ששמו שש-וחצי. נשמה טובה שעובדת במכון המחקר בתפקיד פקידותי אמרה לה "תראי את הצד החיובי: את שוב חופשייה. ויש המון גברים נחמדים, גברים נאים. אחד מהם ודאי יענוד לך טבעת". מבחינת אותה פקידה, אחרי שקלווין אוונס המכוער כבר איננו, זוט היפה חוזרת למאגר הפנויות, והגברים נוהרים אליה בהמוניהם. "וברגע שתמצאי מישהו," היא אמרה, "אולי עורך דין, תוכלי להפסיק עם כל השטויות המדעיות האלה, לחזור הביתה ולעשות המון תינוקות".

אליזבט נשארה לבד, כלומר רק עם שש-וחצי ועם המתנה שקלווין השאיר לה ברחמהּ. דונאטי נחפז לפטר אותה. אישה לא נשואה בהריון היא כתם בלתי נסבל על המוסד שהוא מנהל. אנחנו כבר בתחילת שנות השישים – לפני שישים שנה – נראה כאילו זה עידן אחר, אבל בעצם גם היום יש חברות שממררות את חייהן של אמהות יחידניות. מאוחר יותר נגלה שגם אבות יחידניים אינם מקובלים בחברה ויש אפילו כאלה שחושדים בהם בפדופיליה.

בדרך מקרה מקבלת אליזבט זוט הצעה להגיש תוכנית בישול בשעה הרדומה ביממה בערוץ טלוויזיה נידח. זוט היא כימאית וזו מבחינתה השפלה, אך יש לה ילדה קטנה והיא זקוקה למקור הכנסה. היא מקבלת את ההצעה ומייד ברור למנהל התחנה ולמפיק התוכנית שכוונותיה שונות לחלוטין מציפיותיהם. הם חשבו על תוכנית בידור קלילה שבה המנחה החטובה והיפה תופיע לבושה בשמלה צמודה ותלמד בתנועות פתייניות להכין קוקטיילים.

אליזבט מבהירה לוולטר, מפיק התוכנית "ארוחת ערב בשש", שהיא מדענית ומבחינתה בישול הוא מדע וכך היא מתכוונת להציגו. היא מסרבת ללבוש את הלבוש שהכינו עבורה ומפזרת את הקשוטים המיותרים שמעטרים את משטח העבודה – חפצים שלדעת ההפקה מתאימים ל"עקרת הבית הממוצעת". היא מלמדת לבשל ומקפידה לקרוא לחומרי הגלם בשמם הכימי, להסביר מה מתרחש במרכיבים במהלך הבישול וכן מסבירה את הערך התזונתי של כל מרכיב. למרבה ההפתעה הצופות והצופים בבית ובאולפן מתלהבים מהתוכנית והיא הופכת תוך זמן קצר ללהיט שמועבר גם לתחנות נוספות. היא חווה תקיפה מינית נוספת שאותה היא מרסנת מייד בתחילתה. בינתיים נודע לה שהיא לא היחידה שהודחה מלימודי הדוקטורט בעקבות תקיפה מינית.

המשקיע שתרם כסף רב למחקר אביוגנסיס חוזר להייסטינגס ומבקש לראות כיצד מתקדם המחקר. מנהל המכון אומר שמר זוט נכשל והמחקר מובל על ידי דוקטור בוריווייץ. המנהל יחד עם בוריווייץ לוקחים את תוצאות המחקר של זוט ומפרסמים בשמם. הבעיה היחידה היא שבוריווייץ לא מסוגל להסביר את המחקר שלו. זוט מגלה את הגניבה, אך בשלב זה אין לה דרך להתמודד עם זה.

מגזין לייף שולח את פרנקלין רות', עיתונאי עטור פרסים, לכתוב כתבה על אליזבת זוט ותוכנית הבישול שלה. הוא יושב בקהל התוכנית ובהפסקה שואל את האישה שיושבת לידו מה היא אוהבת בתוכנית. "שמתייחסים אלי ברצינות." היא עונה. הוא ממשיך ושואל "לא את המתכונים?" והיא עונה לו "לפעמים אני חושבת, שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצוהריים". אחרי התוכנית הוא ניגש לשוחח עם אליזבט מאחורי הקלעים. הוא מקשיב בנימוס ואז מעיר על מכנסיה שהם בחירה נועזת. היא מביטה בו בפליאה ומברכת אותו על שבחר בחירה נועזת זהה. בסופו של דבר העיתונאי קולט את התמונה וכותב כתבה נכונה ואוהדת. מערכת העיתון, ששלחה אותו להביא כתבה רכילותית צהובה שתחשוף הרבה זבל, משנה את הכתבה מקצה לקצה.

התמקדתי כאן בחלק מהבעיות הנוקבות שמעלה הספר לתפיסתי. יש עוד הרבה, כואבות לא פחות. לא כתבתי כאן על מרבית עלילת הספר וזנחתי לחלוטין את הבעיות החינוכיות שבהן נתקלת הבת של זוט במוסדות החינוך בקוֹמוֹנְס – קליפורניה – ארצות הברית של שנות השישים. דילגתי גם על ענייני יתמות, אימוץ, מוסדות דת, חתירה ועוד.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר התחלתי לקרוא אותו פעם שניה ושלישית בדילוגים קלים.

ספר מעניין, מטריד ומעורר מחשבה – מומלץ בחום רב.

קראתי את הספר בעברית. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בעבודות התרגום והעריכה. הפקת הספר מוקפדת מאוד. בפתח הספר מפורטת רשימה מכובדת של אלו שאחראיות לאיכות הגרסה העברית והן ראויות לטעמי למלוא ההערכה:

מאנגלית: הדסה הנדלר
עורכת ראשית: עינת ניב
עורכת הספרות המתורגמת: מיכל קובזמן

עריכת תרגום: איריס גרבוז
עריכת לשון: שירי צוק
עימוד: יהודית שטרנברג

הוצאת תכלת 2022, 411 עמודים LESSONS IN CHEMISTRY – Bonnie Garmus

הפינה האישית שלי:
כאן אני משתף את האסוציאציות הפרטיות שלי. מה שכתוב כאן לא בהכרח מתיחס ישירות אל הספר.

הספר מציג תמונה של אמצע המאה העשרים בארצות הברית. זה נראה כאילו מדובר בעולם אחר, אבל אני עדיין זוכר שכאשר נדרשתי לדווח לבית הספר היסודי מה רמת ההשכלה ומשלח היד של הורי, אבי הורה לי להגיד שאימי "עקרת בית". אימי הייתה פסנתרנית בוגרת האקדמיה למוזיקה בסופיה-בולגריה, ממש כמו המוֹרֶה שלנו למוזיקה, שהדגישו בפנינו שהוא מוזיקאי אקדמאי.

בימינו אפלייה מסוג זה נדירה, ובכל זאת היא קיימת. ישנן חברות בארץ שפוגעות בזכויות יסוד של נשים אפילו במידה חמורה יותר, וגם כאן חלק מהנשים מאמינות שזו דרכו של עולם והן פשוט נחותות מגברים. עם כל ההתקדמות בזכויות הנשים, עדיין הן מופלות כמעט בכל תחומי החברה. אם נביט סביבנו נראה תרבויות שבהן נשים שכבר התקדמו, מאבדות את כל הזכויות ושבות עשרות שנים לאחור.

לפני ההפיכה באירן הגיעו אלי מדעניות אירניות ללמוד תהליכי מחקר ובדיקה שהיו נהוגים במפעל הכימי שבו עבדתי. אחרי המהפכה הן איבדו כהרף עין את כל זכויותיהן ואת ההכרה בהשכלתן. דבר דומה אנחנו רואים לאחרונה גם באפגניסטן. כדאי להביט רגע לצדדים – גם אצלנו זכויות הפרט יכולות להיעלם אם לא נקפיד לעמוד על המשמר.

בזמן שקראתי ספר זה ברברה וולטרס הלכה לעולמה בגיל 93. בשנת 1961 ברברה וולטרס הצטרפה לתוכנית The Today Show ברשת NBC ככותבת וכתחקירנית. היא "התקדמה" בתוכנית ועברה להגיש כתבות צבע קלילות. רק במחצית השנייה של שנות השבעים הניחו לה לבצע ראיונות עם גורמים פוליטיים. בשנות השישים נשים יכלו להגיש בטלוויזיה פינות בנושא בישול, מלאכת יד, גינון ושאר נושאים "נשיים", אך בשום פנים לא ניתנה להן אפשרות לגעת בנושאים "גבריים".

לגמרי במקרה, כשסיימתי לכתוב טור זה הופיע בפיד שלי מאמר יין חם ללילות הקרים מבית מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. המאמר מתחיל במתכון ואחריו הסבר מפורט על הכימיה של המרכיבים עם נוסחאות. כמו בשיעורים שהעבירה אליזבט זוט בתוכניתה.

המאמר יין חם ללילות הקרים מבית מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן

במהלך הקריאה נזכרתי שפעם, מזמן, בשנות השמונים של המאה הקודמת, השתמשתי בידע שלי בכימיה ליצור מתכון שזכה במקום שני בתחרות מתכון העשור.

יוסי רן - כימאי מחיפה - המציא מתכון מקורי

משוואה עם נעלם – אוּרי אַדלמן

הרבה יותר קשה להיכנס למתקן הכליאה 'דורות' מאשר לצאת ממנו. האסירים יוצאים כל בוקר לעבודה ושבים אליו בערב. אין בעייה לברוח ממנו, אבל מי שינסה ימצא את עצמו בבית כלא רגיל. יובל שדה ברח מ'דורות' שבועיים לפני שחרורו. מוזר? חכו, זוהי רק ההתחלה. יובל נכלא בגלל שנהג בשכרות וגרם למותו של אביו עמוס שדה – איש מוסד שסרח והועזב מהשרות. אבל אלה אינם גיבורי העלילה, הם רק הכוח המניע של הסיפור.

משוואה עם נעלם - אוּרי אַדלמן

גיל שדה – האח של יובל והבן של עמוס – מספר לנו על השתלשלות העניינים מרגע שקיבל מאחיו הודעה תמוהה במשיבון. ההודעה גרמה לגיל לטוס ארצה מניו-יורק, ומרגע שנחת לא נח לרגע. ההפתעות רדפו זו אחר זו. ההפתעה הראשונה חיכתה לו בבית שלו ברחוב רמברנדט בתל אביב. הבית נראה בדיוק כפי שהשאיר אותו בביקורו הקודם לפני שישה חודשים. כמעט בדיוק – בבית חיכתה לו הפתעה שהפכה אותו די מהר לנרדף על ידי המשטרה ולא רק על ידיה. ואנחנו רק בחצי היום הראשון שלו בארץ.

גיל מספר לנו על מה שעובר עליו – במשך חמישה ימים הוא עובר תהפוכות שאחרים לא עוברים בחיים שלמים. יש אנשים שנרתמים לעזור לו ואחרים עושים הכול כדי להרע לו. הוא מנסה לאתר את אחיו כדי לנסות להבין למה ברח, ובכל פנייה הוא מגלה ששום דבר איננו בדיוק כמו שחשב. ענייני המוסד מהעבר הרחוק מתערבבים עם פרשות בהווה ואין לו מושג למה וכיצד כל זה נדבק אליו.

הספר מהיר מאוד. הפרקים קצרים – שלושה, ארבעה עמודים כל פרק. אפשר לעצור בסיום כל פרק, ואף פרק איננו מניח לי לעזוב את הספר. אני קורא רק עוד שלושה עמודים, ועוד שלושה, ועוד. המתח מתגבר מפרק לפרק, דברים רק מתבררים וכבר משנים את צורתם ואת משמעותם. גיל נמצא במרדף מתמשך שבו הוא לפעמים הנמלט ולפעמים הרודף. העיקר שיש לו תמיד על מי לסמוך, או לא.

על גב הספר כתוב שהוא '… על רקע המציאות הישראלית העכשווית'. הספר יצא לאור בשנת 1988, יש בו טלפונים קוויים וציבוריים, כאלה שמחייגים בהם. יש משיבונים עם קלטות שאפשר לגנוב. גופות מזוהות על-פי סוג דם, השיטות של ימינו עדייו אינן זמינות. יש כבר טלפונים סלולריים, אך הם רק טלפונים, לא מחשבים. מדי פעם חולפת בראשי המחשבה ' למה הם לא …' ואז אני מבין שהאפשרות עדיין איננה קיימת. העולם קצת שונה מזה של ימינו, אך לא מספיק מרוחק, ודווקא זה מעט מבלבל.

אז מה יש לנו כאן? נעלמים – יותר מאחד, אבל אחד פותח את הספר בהיעלמותו ומוביל את העלילה עד סופו. גופות – גם כן יותר מאחת. רוצחים ונרצחים, חוטפים ונחטפים, איומים, בית חולים, כלא, משטרה, מכוניות גנובות, עורכי דין, בלשים, חוקרים, בני ברית, רמאים ובוגדים. גב הספר מצטט קטע קצרצר שמרמז על סקס. אין לי מושג למה מעצבי הספר בחרו לצטט דווקא קטע כל-כך שולי שממש איננו מאפיין את הספר. אולי חשבו על סקס כעל מקדם מכירות. גם זה כנראה מאפיין של התקופה.

ספר מתח מהיר, סוחף ושופע הפתעות – ממש קשה להניח מהיד.

עכשיו אני הולך לחפש את ספרו הקודם של הסופר אוּרי אַדלמן – "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת". אקרא כנראה גם את השלושה שבאים אחריו. לא יהיו יותר ספרים שלו כי הוא נפטר בשנת 2004 בגיל 46. להבדיל מהדמויות שבספר הוא מת בדרך הטבע מהתקף לב. במחשבה שנייה – היו שטענו שגם אחד הנרצחים בספר מת מהתקף לב. לך דע.

הוצאת כתר 1988, 349 עמודים.

ברוריה הפקות – שָׂרַי שביט

סימי תִּמְרְנָה אותי בהוראת ברוריה למדף שאיננו שייך לספרייה בתחנה.

ההצגה בתיאטרון תמונע מסתיימת באיחור קל ואני נחפז לרכבת האחרונה לחיפה. באולם הכניסה הדרומי של תחנת רכבת השלום בתל אביב אני מופתע לראות על מדפי הספרייה בתחנה ספר בודד. בדרך כלל המדפים עמוסים בספרים ובחירת הספר שילווה אותי בנסיעה גוזלת זמן. הפעם אין זמן וממילא יש רק ספר אחד, אני לוקח אותו ועולה לרכבת. ברכבת אתחיל לקרוא וכרגיל, אם הספר "יתפוס אותי" אקח אותו להמשך קריאה, אם לא – אניח אותו בספרייה בתחנת היעד.

הרכבת יוצאת לדרך ואני מתחיל לקרוא את הספר 'ברוריה הפקות' מאת שָׂרַי שביט. ברוריה בעלת השיער האדום הגועש מנהלת את חַיֵּי המספרת וככל הנראה את חיי כולנו. העוזרת שלה, סימי, מנתבת את כל מה שקורה על פי הוראותיה של ברוריה. אחרי מספר עמודים אני קורא '…טבעת זהב דקה נישואית אוזקת את אצבעו…', הביטוי כובש אותי ואני מחליט לקחת איתי את הספר להמשך קריאה.

ברוריה הפקות - שָׂרַי שביט

הסיפור הוא מונולוג של בחורה צעירה שגרה סמוך לשוק הכרמל בתל אביב. במחשבי סימי וברוריה היא מזוהה כ- 456 א'. היא מספרת לנו על אִימהּ שאיתה היא חיה מאז שאביה עזב אותן בילדותה ואזק את עצמו לאניטה בטבעת נישואית. היא מספרת על צחי, על הטיול למזרח ועל ההתפתחויות שנובעות מכל דבר. ברוריה מנווטת את כל ההתרחשויות. מדי פעם היא גוערת בסימי ומסבירה לה כיצד לתקן את טעויותיה. עולם האסוציאציות שלי מוביל אותי אל ההתנהלות של פלחוביץ' וגומבה בהצגה התנהגות אנושית בסיסית, אבל זה שייך לסיפור אחר.

סדר העניינים איננו עקבי. לפעמים אינני מבין מה קורה, נדמה לי שפספסתי משהו בקריאה, ואז אני מבין שמה שהיה בעבר יסופר מאוחר יותר. ערבוב הזמנים והמקומות בתחילה מעט מבלבל, אבל בהמשך הקריאה יוצר עניין.

בעמוד 94 מסתיים הסיפור ומתחיל סיפור אחר בשם 'בינתיים'. רק עכשיו אני קורא את הכתוב בגב הספר ומגלה שיש כאן שלוש נובלות. כל נובלה מסופרת מפי ילדה או ילד, מתבגרת או מתבגר, צעיר או צעירה שגדלו בבית שהיה בו פעם אבא, אבל הוא לא גר שם יותר. בכל אחת מהנובלות סיבת ההעדרות של האב שונה וכל הסיפורים מעניינים בדרכם.

הנובלה 'בינתיים' היא מונולוג של נטע – ילדה בת שמונה שמנסה להתמודד עם תהפוכות חייה אחרי שאביה עזב את הבית. אחותה כועסת, אִימהּ מקבלת בהבנה את היעדרות האיש שלה, והאב שעזב נוכח מאוד בחייה המבולבלים של נטע.

'הסיפור על הסוסה המתה' הוא סיפורו של ירון – ילד שמן שמתבגר לצד חברו אבנר, אהבת נעוריו הסודית טלי, אימו שלקחה אותו מהמושב אל העיר, חברתה רוחל'ה ומאמן הטניס דימה. בילדותו במושב הוא בילה בחברת הסוסים של אביו והמקום החביב עליו היה 'העמק הנעלם' עד שאביו נעלם גם כן.

בכל שלוש הנובלות העלילה נעה בזמן, מקדימה את המאוחר ומאחרת את המוקדם. גם המקומות משתנים מקטע לקטע, ובכל זאת התמונה שמתרקמת ברורה, מסקרנת ומעוררת מחשבות שלפעמים משתנות כשמבינים בקטע הבא את מה שסופר קודם.

כעבור מספר ימים אני מגיע שוב לאולם הכניסה הדרומי של תחנת רכבת השלום. המדף שעליו מצאתי את הספר איננו שייך לספרייה בתחנה אלא לדוכן לממכר חפצים כלשהם. הספר לא היה אמור להיות שם, הוא כנראה חיכה שם רק לי. אילו נמצא הספר בין ספרים רבים בספרייה, סביר להניח שהייתי חולף על פניו. בדידותו הזוהרת היא שהביאה אותו אלי. אין לי ספק שזו הייתה אחת ממזימותיה של הג'ינג'ית הגדולה.

ספר מעניין ונעים לקריאה. אני שמח שברוריה סידרה לי מפגש עם הספר הזה.

הוצאת כנרת 2009, 254 עמודים

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד – רוברט ג'יימס וולר

שתי נשמות חופשיות שכלואות בהגדרות כובלות משהו נפגשות באוניברסיטה של סִידֶר־בֶּנד באָיוֹוָה במרכז ארה"ב.

בעוד אני סורק את מדפי הספרייה בתחנת הרכבת קולטות עיני ספר דק למדי בכריכה קשה – בהחלט חריג לסביבתו. בצד הספר כתוב "רוברט ג'יימס וולר – ואלס איטי בסידר בנד". על כריכת הספר כתוב:

רוברט ג'יימס וולר מחבר "הגשרים של מחוז מדיסון"

בתחתית הכריכה כתוב גם שם הספר "ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד", אבל הוא מכוסה במדבקת ספרייה בתחנה.

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד - רוברט ג'יימס וולר

ראיתי את הסרט "הגשרים של מחוז מדיסון" יותר מפעם אחת ואהבתי אותו מאוד. את הספר לא קראתי. שמו של הסופר גורם לי לקחת את הספר.

אני קורא ברכבת את הפרק ששמו "אחד". נראה שיש כאן סיפור מבטיח. הספר נשאר בתיקי להמשך קריאה בבית. שלושת הספרים האחרונים שקראתי היו מהירים ודינמיים, כאלה שגורמים לי לקרוא במהירות ולרוץ מפרק לפרק בנשימה עצורה. הספר הזה, כיאה לשמו, משתרך בעצלתיים. הסיפור מעניין, כתוב בלשון פשוטה וברורה, כמעט כמו דיווח עיתונאי. אני קורא ומחשבותי נודדות מדי פעם מהספר. הספר מסקרן, יש בו כבר מתחילתו רמזים לעתיד וברור שיש למה לצפות. וכך הקריאה מעניינת ומזדחלת. רק בפתיחת פרק "שמונה" בעמוד 97 מבין 159 עמודי הספר ניכרת בהילות קלה והעלילה מתחילה להאיץ בדרך מסִידֶר־בֶּנד להודו הרחוקה.

מייקל טילמן, גבר בגיל העמידה שרוכב בזמנו החופשי על אופנוע, הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה. נראה שמה שהוא עושה עכשיו רחוק מאוד מתחומי העניין שלו. בנערותו היה שחקן כדורסל עד שפגיעה במהלך משחק סיכלה את סיכוייו להתקדם בתחום. בגיל חמש עשרה שיפץ במו ידיו גרוטאה של אופנוע "ווינסֶנט בּלֶאק שֵדוֹ", ומאז ה"שֵדוֹ" הוא חברו הטוב ביותר. הוא גר בחדר המגורים שלו ורוב הזמן מייקל מתקן אותו. מייקל מעיד על עצמו שהוא שחוק מעבודתו באוניברסיטה, שבה הוא רוצה להיות באותה מידה שהדיקן רוצה אותו שם.

ג'לי, אישה יפה בת ארבעים, חזרה ממש עכשיו מהודו. היא רוח חופשיה שטבעת נישואין אוזקת את אצבעה*. ג'לי בריידן היא אשתו של ג'ים בריידן – המרצה החדש באקונומטריה שהגיע מאינדיאנה. ג'ים הוא טיפוס יבשושי חסר כָּרִיזְמָה, ההיפך הגמור ממייקל. ג'לי נסעה להודו לבד, ללא בעלה. מאוחר יותר נקרא שכל שנה היא נוסעת להודו בלעדיו. לשאלת מייקל כיצד היא התחברה עם ג'ימי היא ענתה שהוא "ביקש את ידי, לא יכולתי להעלות בדעתי שום סיבה לסרב לו, אז אמרתי כן."

מטבע הדברים נוצר קשר בין מייקל לבין ג'לי. בתחילה הקשר חברי, אבל שניהם מרגישים שמתרחש ביניהם גם משהו אחר. נראה שגם אחרים מבחינים במה שמתרחש ביניהם. היחיד שאיננו מבין דבר הוא ג'ים בריידן. גם כאשר ג'לי נעלמת ג'ים רק מתבכיין, בעוד מייקל נעלם בעקבותיה למקום שבו הוא מנחש שימצא אותה.

כמו ב"הגשרים של מחוז מדיסון" מתרקמת כאן מערכת יחסים שנראית בלתי אפשרית, בין שתי רוחות חופשיות שכלואות בין חוסר הנכונות לוותר על החופש לבין הכבילה אל מערכת יחסים בלתי מספקת. אבל כאן ההתפתחויות מובילות לכיוונים אחרים.

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד הוא ספר מעניין שמציג התפתחויות מפתיעות צפויות.
הספר קצר מאוד, לכן, על אף איטיותו, הקריאה איננה אורכת זמן רב.

הוצאת מודן 1994 – 159 עמודים

בשולי הדברים

* הביטוי "טבעת נישואין אוזקת את אצבעה" נכתב בהשראת ספר אחר. לאחרונה נקלעתי לספרייה בתחנה יותר מהרגיל וכך הגיע לידי הספר 'ברוריה הפקות' מאת שָׂרַי שביט בעודי קורא ספר זה. קראתי בו ברכבת ובעמוד 14 נתקלתי במשפט "טבעת זהב דקה נישואית אוזקת את אצבעו" שהתאים בדיוק למקום שבו הייתי בספר ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד.

נינה וקוסטיה X3 בקיפוד הזהב 2022

חבורת יוצרי תיאטרון פרינג' באירוע שוטטות שבו הם יוצרים שלושה היבטים של אותו קטע תיאטרון קלאסי. אירוע מסוג זה התרחש כבר פעמיים בעבר, אך הדבר לא הגיע לידיעתי, כך שזו לי הפעם הראשונה להשתתף בחוויה זו.

הזמנה לסצנה 3X בקיפוד הזהב 2022

אני מגיע לתיאטרון הסימטה ביפו ועולה למרפסת. מספר האנשים כאן בינתיים מועט – המנהל האומנותי מרט פָּרחוֹמוֹבסקי, יו"ר עמותת קיפוד הזהב דורון צפריר ועוד מספר אנשי תיאטרון שאני מזהה מעצם היותי הקהל שלהם. נראה לי שכולם קשורים בדרך זו או אחרת להפקות שעומדות להתרחש לנגד עינינו. במילים אחרות – קהל הצופים בשלב זה מונה אותי ועוד מספר חד ספרתי של אורחים.

בצד המרפסת מישהו יושב על הרצפה ונוהם-נואם-שר לתוך מיקרופון שמוביל את קולו אל רמקול בידורית נייד. מולו מישהו מסמן בידיו תנועות רחבות, אולי הוא מדבר אך אינני שומע את קולו. מתעכבים עוד כרבע שעה לאפשר לאחרוני האורחים להגיע ומרט מכנס אותנו במרכז הגג להסברים על מה שעומד להתרחש. היום נראה שלושה יוצרים מובילים מביימים במקביל את המפגש של נינה וקוסטיה מהשחף של צ'כוב בתרגום רועי חן.

ברור שכולם כאן מכירים היטב את השחף וסביר להניח שראו יותר מביצוע בימתי אחד שלו. על כל פנים הטקסט מונח על אחד השולחנות ואפשר לעיין בו. יש שלושה אתרי חזרות סביבנו, בכל אחד מהם יביימו את אותה תמונה, הקהל ישוטט בין שלושת האתרים ויחזה בחזרות. הזמן שמוקצה לחזרות הוא שעה ורבע ולאחר מכן נתכנס לראות את התוצאות. מתחילים עכשיו.

אני נכנס לאולם שבו מביים עמית אולמן את נינה – מיטל נר ואת קוסטיה – עדן גולדמן. הם יושבים סביב שולחן ועוברים על הטקסט. מיטל מתחילה את חלקה ועמית מנסה להוביל. למיטל יש שאלות רבות ויחד הם מגבשים את אופי התמונה ומזניחים מעט את קוסטיה שלא כל כך ברור בשלב זה כיצד יגיב לדבריה. התמונה מתפתחת ומתחילה להתגבש. אני סקרן אבל יש עוד שתי חזרות, אז אני עובר לאולם האחר.

ניר שטראוס בדמות קוסטיה בן ימינו כבר באמצע הפעילות. תמר קינן הבמאית מתערבת מעט מאוד. נראה שהתמונה מבושלת מראש ואולי עברה כבר חזרה או יותר לפני האירוע. נינה – גילי גנני נכנסת. אופי המפגש הראשוני איננו מגובש עדיין. תמר קינן מביימת אותם. נינה נראית לי בשלב זה כצעירה ישראלית נלהבת. מעניין. הבמאית מציעה שינוי קל. הזמן דוחק. אני עובר הלאה.

אירוע המיקרופון והרמקול שראינו בזמן ההמתנה היה כבר חלק מהבימוי השלישי של התמונה, כלומר היא בוימה ככל הנראה לפני תחילת האירוע. לא ברור לי מהם כללי המשחק. זה איננו אירוע תחרותי, המטרה היא להפיק את המיטב במסגרת המגבלות, כך שאינני רואה בכך פסול. אורן עילם מביים את קוסטיה שלו – יונתן ברנר. התפיסה שלהם לוקחת את ההצגה למקום מיוחד. קוסטיה הוא זמר, רוקיסט, או משהו כזה. הוא שר את הגיגיו לתוך מיקרופון. נינה – אגם שוסטר נכנסת ומגיע המפגש. זה הרגע שדורש התייחסות מיוחדת בכל אחד מהבימויים. המפגש הזה רגיש מאוד ממספר בחינות. קשה לנינה ולקוסטיה לנחש כיצד יתקבלו. אני חוזר לעמית אולמן.

מאז שעזבתי את הבימוי של עמית אולמן חלו התפתחויות משמעותיות, ההצגה מתגבשת היטב. בכל רגע מפציע רעיון חדש שמשנה את התמונה במידה ניכרת. אצל תמר קינן נראית גם כן התקדמות, הדמויות של נינה ושל קוסטיה כבר מגובשות והבמאית מתערבת מעט מאוד. אני עובר לאורן עילם – כאן נראה שהמלאכה כבר הסתיימה ועוסקים בליטוש אחרון. אני חוזר לחדר החזרות של עמית אולמן.

מה שראיתי קודם איננו דומה למה שאני רואה עכשיו. קוסטיה יושב והוגה את הגיגיו כשגבו אל הקהל. הפגישה עם נינה גלשה מהבמה אל מחוץ לאולם. מעניין. נפער חלון דמיוני בקיר הרביעי וקוסטיה מתבונן דרכו. אני נשאר מרותק לדינמיקת הבימוי שמשנה את מה שאני רואה ושומע וכן את אופי האינטראקציה בין הדמויות שוב ושוב. אני נשאר כאן כבר עד הסוף. הקבוצה הזאת היא היחידה שהתחילה את החזרות בזמן האירוע ולכן ההתפתחויות מעניינות יותר מאשר בחללי הבימוי האחרים. מאותה סיבה הם גם לא מצליחים לסיים את הקטע. מרט בא להודיע שצריך לצאת החוצה למפגש הסיום שבו נראה שלושה קטעי הצגה שמבוססים על אותו טקסט ובכל זאת שונים לחלוטין.

הבימוי של עמית אולמן מוצג ראשון. אני כבר מכיר את מרביתו כי הייתי בחדר החזרות עד הרגע האחרון. למרבה הפלא אני מתרגש מהמפגש בין קוסטיה ונינה למרות שהכול ידוע לי מראש. אני אפילו יודע שקוסטיה יפנה אלינו – לקהל – ויגיד לנו בהתרגשות 'נינה המלאך שלי, האהובה שלי, היא באה אלי!'

קוסטיה של אורן עילם יושב על הרצפה ושר את הגיגיו למיקרופון שמפיץ את דבריו דרך בידורית. הכול אצלו מוחצן, לפחות עד שיגיע למצבים שהשקט יאה להם. אופי הפגישה עם נינה שונה לחלוטין מהקודמת שראינו. הטקסט זהה אבל המפגש הרבה יותר מתוח וחשדני. נינה איננה מתלהבת מכך שקוסטיה מתעסק כל הזמן עם המיקרופון. הם מקפידים לשמור על כל פאוזה כמתבקש, ובכל זאת ההתנהלות נראית מתוחה ובהולה משהו.

התמונה שביימה תמר קינן לוקחת אותנו אל ימינו. קוסטיה יושב מול מצלמה ומשדר או מקליט את עצמו. ההגיגים הפרטיים שלו הופכים להיות פומביים. מתאים לימים אלה שבהם לכל אחד יש בלוג, ולוג או הֶסְכֵּת שבו הוא חולק עם העולם את מה שהיה פעם נהוג לטמון במגירה. הפגישה עם נינה שמחה וידידותית. נינה מתנהגת ומדברת כנערה קלת דעת בת ימינו. כשהיא אומרת 'אני שחף' זה מלווה בסֶ֫לְפִי ומייד היא חורצת לעצמה לשון באומרה 'לא, זה לא זה'. האמירה 'אתה סופר, אני שחקנית' נאמרת כדַּ֫חְקָה קלילה. תמר קינן נטלה לעצמה את החופש ללהטט מעט עם הטקסט ולהביאו אל מקומותינו. כל הקהל נשפך מצחוק כאשר נינה אומרת שמחר היא נוסעת לכרמיאל ברכבת עם ילדים מנוזלים. יש לה שם הצגת ילדים. אני מתמוגג.

בסיום ההצגות עולה דורון צפריר – יו"ר עמותת קיפוד הזהב – לכמה מילות סיכום. הוא אומר בין השאר שערן בוהם – המנהל האמנותי של תיאטרון נוצר, הציע לשנות את שם העמותה ל'כיפות הזהב'. אנחנו צוחקים ואז אני קולט שזה בעצם עלול לא להיות כל-כך מצחיק.

ראינו שלושה היבטים שונים של אותה תמונה ואני התרגשתי, נלחצתי, נרגעתי, הופתעתי, צחקתי והתמוגגתי. חוויה נהדרת. כיף לראות כיצד הכישרון המתפרץ של במאים ובמאית מוציאים משחקניות ומשחקנים עתירי כישרון דמויות כל כך שונות מאותו טקסט. אני כבר מצפה לאירועי X3 של השנים הבאות.

בעודי כותב טור זה נודע לי שתמצית האירוע עלתה כבר ליוטיוב – הנה היא לפניכם:

נינה וקוסטיה X3 בקיפוד הזהב 2022

בשולי הדברים:

1. כשכתבתי על הסלפי של נינה נזכרתי שגיל חובב צילם עצמון שלו עם הקהל בתחילת ההופעה שלו. המילה עצמון היא רעיון פרטי שלו שעדיין לא הוצע לעיון האקדמיה ללשון. אם המילה עצמון תיקלט בציבור, האקדמיה עשויה לאמץ אותה.

2. תוך כדי צפייה בבימויים עלה בדעתי שאירוע כזה איננו קל לאנשי תיאטרון שצריכים לנשוך שפתיים ולהמנע מלהציע רעיונות משלהם. גם אני, שאינני במאי או שחקן, הגיתי במהלך הצפייה בבימוי רעיונות משלי, וכמובן שתקתי.

הרגע הנוכחי – גיום מוסו

הספר 'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו שועט קדימה בקצב רצחני לאורך עשרים וארבע שנים בעשרים וארבעה ימים. הספר מחולק לחמישה חלקים. בסיום חלק 1 – 'מגדלור 24 הרוחות', הַמְּסַפֵּר חש רעש וסחרחורת ואני נחפז לתחילת חלק 2 – 'במקומות לא ודאיים' לנסות להבין מה קרה. הפרקים מחולקים לקטעים ממוספרים. מִסְפָּר הקטע הראשון הוא אפס. בקטע 0 מתוארת ההתרחשות שפותחת את ההופעה הבאה של הַמְּסַפֵּר. הקטעים הבאים מתפתחים עד שהפרק מסתיים עם רעש, סחרחורת ולפעמים ריחות תפוז – מסקרן. אני נחפז לקרוא את קטע 0 של הפרק הבא, וכך אני קורא את הספר בשקיקה ומסיים כעבור עשרים וארבע שעות. בדרך כלל אינני קורא כל כך מהר, אבל הספר רץ מהר ואני שועט בעקבותיו.

הרגע הנוכחי - גיום מוסו

כמעט כל הספר מסופר על ידי ארתור קוסטלו בגוף ראשון. ארתור בן עשרים וחמש וכבר הוא רופא מומחה שמתחיל התמחות שנייה ברפואת חרום – הכשרה שהוא ישתמש בה בהמשך הספר. פרנק קוסטלו הוא מבכירי המנתחים בבית החולים שבו שניהם עובדים. היחסים ביניהם צוננים ומנוכרים. בתחילת חלק 1 פרנק קוסטלו לוקח את בנו ארתור למגדלור 24 הרוחות. פרנק מודיע לבנו ארתור שהוא מוריש לו את המגדלור עם אזהרה מפורשת לא לפרוץ את המרתף החתום באמצעות קיר לבנים. בעוד ארתור מתלבט אם לפרוץ את הקיר הוא מגלה שאביו השאיר לו את כל כלי הפריצה הדרושים. אם כך – האב כנראה רצה שבנו ימרה את ההוראה וארתור אכן פורץ את הקיר.

בתוך המרתף הפרוץ הוא מגלה לוח ועליו חרותה שושנת הרוחות וכיתוב אזהרה בלטינית שמשמעותו:

אחרי שינשבו עשרים וארבע הרוחות, לא ישאר דבר

DIAGRAM OF THE WINDS (From the edition of Vitruvius by Fra Giocondo, Venice, 1511)

מכאן מתחיל מסע נדודים בדילוגים בני כשנה אל העתיד. במהלך המסע הוא מתוודע אל ליסה שתהפוך להיות דמות משמעותית בחייו. כמעט כל דבר שאספר מכאן ואילך עלול לקלקל לקוראים את חוויית הקריאה ואינני רוצה לפזר כאן קלקלנים. הספר פותח בראשי הספקן תהייה אם התנהלותו של ארתור אמיתית. אולי היא קיימת בכלל רק בדמיונו, או בדמיון של מישהו אחר. צריך להשעות את הספק ולשקוע אל תוך הסיפור. יכול להיות שמתקיימים כאן מספר עולמות שאינם יכולים להפגש. אפשר לנדוד בדמיון לכיוונים שונים, אבל אין זמן, הכול קורה בבהילות. הזמן בין מפגש למפגש ובין קפיצה לקפיצה מוגבל ולא צפוי, וגם אורך השהייה בכל מקום וזמן איננו ידוע מראש. הכול קורה בהפתעה וקשה מאוד להניח את הספר מהיד.

בחלק 3 – 'האיש הנעלם', אחד הפרקים מתחיל בקטע 1 ולא בקטע 0. קטע זה איננו מסופר על ידי ארתור קוסטלו. חלק 5 – 'הרומן שלא הושלם' מציג סגירה שאיננה סגירה, הסבר שאיננו הסבר, פתרון שמבלבל יותר משהוא מסביר ומותיר אותי עם הרבה סימני שאלה. המחשבה על הספר ממשיכה להעסיק אותי לפחות עוד עשרים וארבע שעות אחרי סיום הקריאה.

הספר 'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו מסקרן, מטריד ומעלה הרבה תהיות קיומיות.
חוויה מרתקת.

המקור יצא לאור בצרפתית ב-2015. תרגום שי סנדיק 2022 – כנרת, זמורה, דביר 240 עמודים.

השלישית בשורה השנייה – גל אמיר

עוד מעט תצא הרכבת לתל אביב. בינתיים אני מחפש בספריה בתחנת הרכבת בת גלים ספר קצר וקל, כזה שלא יכביד על תיקי ושאוכל לתהות על קנקנו במהלך הנסיעה. אם הספר נאה בעיני הוא יישאר בתיקי ואשיב אותו לתחנה אחרי שאקרא אותו. אם לא, אשאיר אותו בספרייה שבתחנת היעד.

השלישית בשורה השנייה - גל אמיר בתרבות הפנאי

שם הספר 'השלישית בשורה השנייה' מצלצל לי מוכר. את הסופר גל אמיר אני זוכר לטוב מספריו הקודמים שקראתי. אני בודק אם כתבתי על ספר זה בעבר ואינני מוצא. כנראה לא קראתי אותו עדיין. אני לוקח את הספר ונשבה בקסמו כבר בקריאת הציטוט שמקדים את הפרק הראשון.

רומנו מספר לנו בגוף ראשון לאן הדרדר וכיצד מגלגלים אותו החיים מהסתבכות אחת לאחרת. אבי כהן המכונה רומנו היה שוטר מוערך עד שסרח והסתבך בפרשת שחיתות. הוא סולק מהמשטרה בבושת פנים ואיננו יושב בכלא רק משום שהעיד נגד שוטרים שהיו שותפיו לשחיתות. אשתו מצאה לעצמה מאהב ועברה לגור איתו יחד עם בנותיהם, ובנוסף הוא גם הסתבך בחובות. אנחנו פוגשים אותו בתחילת הספר כשהוא מסתתר במאחז לא חוקי בשטחים, מתנוון לאיטו ומעלה משקל.

מצלצל לי מוכר. אולי בכל זאת קראתי את הספר. לא משנה, הספר מרתק משורתו הראשונה ושועט בעוז קדימה. מישהו מעברו הרחוק מאתר אותו במחבואו ובא להציע לו עסקה משתלמת מאוד. רומנו היה חוקר משטרתי ועתה יש לו הזדמנות לנצל את כישוריו כחוקר פרטי, או משהו כזה. הוא צריך לאתר צעירה שנעלמה עם עשרה מיליון דולר שהיו שייכים למעסיקהּ ולהחזיר אותה ואת הכסף. משם והלאה זה לא עניינו מה יקרה לה. לא בדיוק חוקי או מוסרי, אבל בסוף הדרך מצפה לו תגמול נאה. רומנו מספר לנו כיצד משתלשלת חקירתו שבמהלכה הוא מתגלגל עד פראג. עוד נצנוץ של אסוציאציה פרטית שלי. גיבור הספר הקודם שקראתי היה עיתונאי מוערך שסרח, הדרדר, חקר התפתחויות עלומות והתגלגל גם כן לפראג. אין מן הסתם קשר בין הדברים פרט לכך שאני קורא את זה בשני ספרים עוקבים.

בפתיחת כל פרק מוצג ציטוט מהספר "פרחים ללודמילה" מאת הסופר הצ'כי יאן נובוטני. הציטוט מתאים להתרחשויות בפרק. נראה שהסופר גל אמיר ניסה להתאים את סיפורו לחלק מהמתרחש בספר המצוטט. זה מעורר את סקרנותי ואני מחפש בקטלוג הספרייה העירונית את הספר "פרחים ללודמילה". הוא לא קיים בקטלוג ולא באתר סימניה. גם את ספרי הסופר יאן נובוטני אינני מצליח לאתר. אחרי לא מעט פרקים אני קולט שגם ה"ציטוטים" בהקדמות הפרקים הם יצירות של גל אמיר.

הספר 'השלישית בשורה השנייה' מאת גל אמיר סוחף ומרתק, ככל הספרים שלו שקראתי.

לקראת סוף הספר אינני יכול להרפות ממנו וכך אני יושב וקורא בספר עד סופו לאורך כל הלילה. אני חוזר לדברים שכתבתי על הספרים האחרים של גל אמיר ובאחד מהם קורא "לא יכולתי להניחו עד שסיימתי לקרוא את 60 העמודים הנותרים ב-04:00".

הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2005, 223 עמודים.

בשולי הדברים:

1. במהלך הקריאה אני מבין שלא קראתי את הספר, אך דמותו של רומנו, מצבו והמשימות שנטל על עצמו הזכירו לי את גיבורו של ספר אחר מאת סופר אחר שהתגלגל לתקופה קצרה לתפקיד ראש הממשלה.

2. מרגע שראיתי את שם הספר התחיל להתנגן בראשי השיר של השלושרים היושבת בשורה הראשונה. אין כמובן קשר לשלישית בשורה השנייה, ובכל זאת, אחרי ש"נכנסת לי לתוך מנגינה" אני מופתע כשהיא פוצחת בשיר.

פרשת קולומבוס – סטיב בֶּרִי

ההיסטוריונים חלוקים ביניהם כמעט על כל דבר שקשור אל קולומבוס. יש סברות שונות על מוצאו. לא ברור לחלוטין מה היה המניע להפלגתו בסמיכות מופלאה לפעילות האינקוויזיציה בספרד. על דבר אחד אין ויכוח – לואי דה סנטאחל שמימן את ההפלגה הראשונה שלו וכן המתורגמן של המסע – לואיס דה-טוֹרֶס – היו ממוצא יהודי.

על רקע מידע היסטורי אפוף ברכילויות בנות מאות שנים טווה סטיב בֶּרִי סיפור מסתורין שמתרחש בימינו אלה. כמו שראינו בספריו הקודמים, סטיב בֶּרִי פיתח מתכון שבאמצעותו הוא ממציא התרחשויות אקטואליות סביב מאורעות היסטוריים ויוצר עוד ועוד ספרים מרתקים.

פרשת קולומבוס - סטיב בֶּרִי

טום סייגן היה עיתונאי חוקר מוערך מאוד ומעוטר בפרסים עד שסרח. בעקבות פרסום כתבה שהתבררה כמופרכת, נשלל ממנו פרס פוליצר, משפחתו התנתקה ממנו, חבריו נעלמו, הוא איבד את עבודתו בלוס אנג'לס טיימס והפך למנודה. אנחנו פוגשים אותו כשבידו אקדח – הוא עומד להתאבד. התפתחות בלתי צפוייה עוצרת אותו ברגע האחרון. ביתו, אָלֶה בֵּקֶט, נחטפה אי שם באירופה וגורלה תלוי בו.

באותו זמן בג'מייקה רודפים הכלבים של בֵּנֶה רוֹאוּ, בעל אדמות מרוּני, אחרי אחד מברוני הסמים. בֵּנֶה מחפש אוצרות היסטוריים כלשהם בעלי שורשים יהודיים. גם החוטפים של אָלֶה בֵּקֶט מעוניינים להגיע לאוצרות אלה ואולי גם לאחרים על פי מידע חלקי שיש ברשותם. את המידע החסר הם רוצים לשאוב מטום סייגן. הם נמצאים בקשר כלשהו עם בֵּנֶה רוֹאוּ ועם גורמים נוספים שאמורים לשתף פעולה. אלא שהנאמנות של כל אחת מהנפשות הפועלות איננה ברורה, כולם בוגדים זה בזה וכולם חושדים בכולם.

ברקע האירועים אנחנו מתוודעים לעלילות קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס ברחבי העולם. פרדיננד ואיזבלה, שליטי ספרד, שיטו בקולומבוס, לא קיימו את חלקם בהסכמים ואף החזירו אותו לספרד באזיקים. כעבור כארבע שנים העניקו לו באופן מפתיע חנינה, מימון וליווי למסע אל מעבר לאוקיינוס. גם כאן אנחנו נחשפים לקנוניות, לבגידות ולרדיפת אוצרות זהב וכסף. קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס הביאו לג'מאייקה תיבות מסתוריות שעוד נפגוש בהמשך הספר.

האירועים מתקיימים במקביל באזורים שונים בעולם. מעורבים בהם גם גורמי ממשל מארה"ב ואפילו מישראל. הסיפורים קושרים את העבר הרחוק והקרוב אל ההווה. אף אחד לא יכול לבטוח בשותפיו, שיכולים להפוך בן רגע לאוייביו. כל גורם בעלילה מחזיק פיסת מידע ומעוניין לקבל את המידע שיש לאחרים כדי לפתור את התצרף שיוביל אותם לגילוי אוצר זה או אחר. כמו בספרים האחרים של סטיב בֶּרִי, גם כאן יש חידות ורמזים, אם כי פחות מסובכים. אבל טעות בפירוש הרמזים עלולה להוביל לטביעה ואף למוות.

ההיסטוריה היהודית מספקת את הבסיס העיקרי להתרחשויות ואנחנו נודדים בעקבות המידע אל הגולם בעליית הגג של בית הכנסת הסמוך לבית הקברות בפראג ולמערות בג'מייקה לסירוגין. כל פרק בספר מספר על מקום אחר, אנשים שונים ותקופה אחרת, וכולם מקושרים זה לזה. כשההתרחשויות תופסות תאוצה הסיפורים מתקצרים ומדלגים מפסקה לפסקה למקומות שונים. אני מרגיש שקצב החילופים משפיע גם על תכיפות הקריאה שלי, כאילו גם אני במרדף.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

נכון, זה אותו משפט שכתבתי גם בסקירות ספרים אחרים של סטיב ברי. עכשיו אני הולך לצוד לי ספר נוסף של אותו סופר שמבוסס על סיפור היסטורי מרתק אחר. הקריאה מושכת אותי ללמוד על אותם אירועים היסטוריים ולנסות לגלות את הגבולות בין האמת לבין הבדייה. ולפעמים גם הסיפור ההיסטורי הוא בדייה של סופר מהעבר, ומכאן כל חילוקי הדעות בין ההיסטוריונים השונים.

בשולי הדברים:

1. בעקבות קריאת הספר אוצר הטֶמפְּלֵרִים יצאנו לטיול באזורי ההתרחשות של אותו ספר במחוז לנגדוק בדרום מערב צרפת. הספר הזה מעורר בי את הרצון לתכנן טיול לג'מייקה. בפראג כבר היינו בעבר, ויכול להיות שגם לשם נרצה לנסוע ולראות את המקומות כשהחוויה מלווה בסיפור שהוא תערובת של עובדות ושל סיפור.

2. אני נוטה לפעמים להצמיד דמות חזותית לנפשות הפועלות בסיפורים שאני קורא. כשהתחלתי לקרוא על בֵּנֶה רוֹאוּ המרוּני עלתה מייד במוחי דמותו של אדם ממוצא מרוּני שהכרנו בטיול לקובה.

שלושה בברלין – דני קרמן

אנחנו בתחנת הרכבת חיפה – חוף הכרמל בדרך לתל אביב. יש זמן ואני עובר על הספרים ב'ספרייה בתחנה'. אני מחפש בדרך כלל ספרים קצרים ודקים, כאלה שאוכל להתחיל לקרוא בדרך ולהחליט אם אני מעוניין להמשיך לקרוא בטרם אגיע ליעדי. אם מצא הספר חן בעיני הוא ישאר בתיקי עד הנסיעה הבאה. אם לא, הוא יוחזר לספרייה שבתחנת היעד. בין הספרים העבים תופס את עיני ספר דק שצידו הגלוי בצבעי כתום ותכלת. מי שעיצב את הכריכה יודע למשוך תשומת לב. אני רואה שזהו ספר מאת המאייר והסטיריקן דני קרמן ומייד לוקח אותו לטיול בתל-אביב.

בספר 'שלושה בברלין' דני קרמן חולק חוויות מטיול שלו בברלין עם שני בניו הבוגרים. הסיפורים משעשעים, ההומור המוכר של דני קרמן מלגלג יותר על עצמם מאשר על כל דבר אחר. אין זה מדריך טיולים ולא הייתי ממליץ להשתמש בו לתכנן טיול בברלין. הספר עוסק יותר מכול באינטראקציה בין שני אחים בעלי תפיסות עולם שאינן עולות בקנה אחד, וביניהם לבין אביהם ששייך לדור אחר ומודע לכך.

עשרים וחמישה פרקים מודפסים באותיות גדולות בשורות מרווחות. בתחילת כל פרק יש רשימה של מה שמצפה לנו, ולא פעם מה שכתוב באותו נושא די מפתיע. הדינמיקה הקבוצתית מעניינת ומצחיקה מאוד. בעיקר כאשר השלושה מושכים לשלושה כיוונים שונים כאשר היעד נמצא בכיוון הרביעי.

הסיפורים מכילים הרבה יותר מחשבות, שיחות והגיגים מאשר עובדות או תאורי מקומות והתרחשויות. התוכן מתובל פה ושם באיורים ובאסוציאציות מתחומים אחרים ויש בו אפילו "סיפור ילדים" במתכונת קומיקס טרגי.

הספר נשאר באמתחתי ושב איתי הביתה. בכוונתי להשיבו לספרייה בתחנה בנסיעתי הבאה, אך לא לפני שתקרא אותו אשתי שתחייה. גם לה מגיע לדעת שהאינטראקציות בינינו אינן מופרעות מאלה של משפחות אחרות. לפחות לא יותר מאשר בין הקרמנים.

זמורה-ביתן 2012. 207 עמודים.

נקמת דם בפריז – סטיב בֶּרִי

אין במחוזותינו אדם שלא שמע על נפוליאון יליד קורסיקה ששלט בצרפת. הוא הוביל מלחמות ומהפכות שבחלקן ניצח ובחלקן הפסיד, הוגלה וחזר ושוב הוגלה. ולאחר מותו הוחזרו עצמותיו לקבורה במרכז פריז אחר כבוד. זה הרקע ההיסטורי לספר 'נקמת דם בפריז' מאת סטיב בֶּרִי. אנחנו יודעים הרבה על נפוליאון, אך ישנם דברים נסתרים שחבויים בנבכי ספרים עלומים ומוצפנים בשיטות מתוחכמות כנראה לזמנן.

בפתח הפרק הראשון אנחנו פוגשים את קוטון מאלון בחנות הספרים העתיקים שלו בקופנהגן. כן, אותה חנות שהכרנו כבר בספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'. מיודענו סוחר הספרים היה בעבר סוכן שטח במדור מגלן במשרד המשפטים של ארה"ב שאותו ניהלה סטפני נֶל. אם זה לא מעורר בכם זיק של זיכרון, כדאי לקרוא קודם את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' ורק אחריו לשוב לספר זה. אמנם כל הקשרים בין הדמויות ברורים גם כאן, אבל ההיכרות המוקדמת איתן מעשירה את חוויית הקריאה.

נקמת דם בפריז - סטיב ברימקופנהגן אנחנו מתגלגלים עם קוטון מאלון ועם דמויות נוספות שחלקן חדשות לנו וחלקן מוכרות מהעבר למחוזות ולאירועים די דומים למה שכבר הכרנו. ואז הכול מתהפך – המשך הספר מוביל אותנו לפריז, לאותם מקומות שקשורים בדרך זו או אחרת לנפוליאון שמת כמעט מאתים שנה לפני כתיבת הספר. כמעט כל המקומות בפריז שמוזכרים בספר מוכרים היטב לכל מי שעבר בפריז אפילו פעם אחת. החוויות לכן מאוד חזותיות וקל לדמיין את ההתרחשויות בין אם הן מציאותיות ובין אם נראות כמופרכות בקריאה ראשונה.

בספר מתוארת מערכת קשרים בין גורמים שונים שלכולם מטרה אחת – להשיג ספר מסויים שבו חבוי הרמז המוצפן שעשוי להוביל אותם אל האוצר האגדי האבוד של נפוליאון. אם קראתם כבר את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משהו מצלצל כאן מוכר. גם שם כולם נלחמו לשים ידם על ספר ובו רמזים מוצפנים שיובילו לגילוי אוצר הטמפלרים.

אייפל קטן להפרדההרבה תהליכים מתרחשים בעת ובעונה אחת במקומות שונים והספר מדלג בין אתרי ההתרחשות בפרקים קצרים ולאחר מכן אפילו בפסקאות קצרות שבכל אחת מהן מככבים אנשים אחרים. בין הפסקאות מפריד איור זערורי של מגדל אייפל.

אייפל קטן להפרדה

גיבורי הסיפור מתאגדים לקבוצות שיפעלו נגד קבוצות אחרות במרדף אחרי הספר והרמזים. אבל אין הם יכולים לבטוח בבני בריתם משום שהם מחליפים נאמנות אחת באחרת במהירות ולפעמים מציגים נאמנות כפולה ואולי אף יותר מכפולה. חלק מהקנוניות ידועות לנו – הקוראים – ואינן ידועות לאלה שנבגדו, ולפעמים מתברר לנו שהנבגדים היו מודעים לברית סודית בין יריביהם לבין בני בריתם, שבהם גם הם בוגדים. סבך מעניין שגורם לספר לשעוט קדימה מהר מאוד, ממש כמו בעלילות הספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

את המשפט המודגש העתקתי כלשונו ממה שכתבתי על 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משום שהוא מתאים לו כמו כפפה. נראה שהסופר סטיב בֶּרִי מצא נוסחת קסם שאותה הוא יכול להדביק למאורעות היסטוריים בלתי תלויים וליצור עוד ספר מרתק. אחידות המתכונת מזכירה מעט את ספרי דן בראון שהדביק את הנוסחה המנצחת של הספר צופן דה-וינצ'י לסדרת ספרים שכתב אחריו. בכוונתי להמשיך ולקרוא ספרים נוספים שגיבוריהם הם סטפני נֶל וקוטון מאלון, אבל אולי אקח פסק זמן ארוך יותר ביניהם שיקשה עלי מעט לנחש מה יילד הקטע הבא.

The Paris Vendetta – Steve Berry – 2009
נקמת דם בפריז – סטיב ברי
מאנגלית: אמנון כץ
הוצאת מטר 476 עמודים 2013

בשולי הדברים:

1. אני אוהב להתחקות אחרי האתרים שמוזכרים בספרים שאני קורא. מפגשים מסויימים בספר התקיימו בחנות הספרים 'שייקספיר אנד קומפני' בפריז. מצאתי את החנות במפת גוגל ובחזיתה פסל מזרקה קטן. הפסל נראה לי דומה לזה שנמצא בכיכר פריז בחיפה ולידו היה בעבר שלט קטנטן שמציין שהפסל נתרם לחיפה על ידי עיריית פריז.
הנה קטע מהתמונה שצילם והעלה למפת גוגל Andres Blaya Villa
ולידו קטע מתמונה שצילמתי בכיכר פריז בחיפה והעליתי למפות גוגל
פסל בחזית חנות ספרים בפריז ופסל דומה בכיכר פריז בחיפה

2. את אוצר הטמפלרים תרגמה אינגה מיכאלי שאני אוהב את תרגומיה. שמחתי לגלות שתרגום אמנון כץ נעים ונוח לקריאה גם כן.

הכיסאות על-פי איז’ין יונסקו בבימוי אילן תורן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

אבסורד או לא אבסורד – זו השאלה שיציג לנו הבמאי, אילן תורן, אחרי הצפייה בהצגה.

מוצאי שבת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. באנו לראות את ההצגה 'הכיסאות' על פי המחזה של איז'ין יונסקו בעיבוד ותרגום של אילן תורן שגם ביים אותה ומשחק בה. על הבמה שני כיסאות ובגב הבמה הרבה כיסאות מקופלים. זו כל התפאורה. זה כבר חביב עלי, אני מעדיף תפאורה מינימליסטית שמשחררת את הדמיון. ראינו את ההצגה 'הכיסאות' בעבר עם תפאורה ענקית ריאליסטית, מגדלור ענק במלוא גובהו ניצב על הבמה ואנחנו בתוכו יחד עם הזקנים. הפעם תמונת הבמה שונה לחלוטין – חומת המגדלור הדמיונית לפנינו – הקיר הרביעי חסום. אנחנו אמנם רואים הכול, אבל בתחילת ההצגה פונה אלינו אילן רונן בדמות הזקן, ואולי בתפקידו כבמאי, ומסביר שממש מאחוריו קיר עבה של מגדלור. עוד רגע הוא יעלם מאחורי הקיר ויישאר שם עד סוף ההצגה, אך – אל דאגה, בסיומה הוא ישוב לשוחח איתנו – כנראה בתור הבמאי.

כמנהגי אינני מספר כאן על ההצגה אלא על החוויה שלי מהצפייה בה. מופיעות בהצגה שתי דמויות – זקן וזקנה. בתפקיד הזקן הבמאי אילן תורן וזוגתו הזקנה סימיראמיס היא השחקנית דורותה ביאלס. המחשבה הראשונה שעוברת בראשי היא שגיל השחקנים הפעם קרוב לגיל הדמויות, אולי מעט יותר צעירים. בהפקות קודמות שחקנים צעירים יותר גילמו את תפקידי הזקנים. הזקן מטפס על הכיסא, מנסה להביט אל האופק, לראות אם מגיעות סירות אל המגדלור. הזקנה חוששת לו – הוא כבר לא צעיר. עולה בדעתי שגם השחקן איננו צעיר, אבל בהמשך ההצגה אנחנו רואים שכוחו במותניו והוא מפגין תנועה מורכבת וממש לא קלה.

הכיסאות - צילום: יונתן שוורץ

הזוג מתחיל לדבר. אולי לשחזר את החיים לאחור ואולי זוהי בכלל שיחה מחזורית שהתקיימה אתמול ושלשום ותתקיים גם מחר… אם יהיה להם מחר. הזקנה אומרת לזקן שהיה יכול לעשות הרבה יותר בחייו, להגיע לגדולות. הוא דווקא מרוצה ממעמדו כמנהל המגדלור. מבחינתו חייו היו מלאי תובנות ויש לו אפילו בשורה לעולם. הזקן הזמין הרבה אנשים חשובים לשמוע את הבשורה שלו לעולם. את הבשורה ישמיע לאורחים נואם מקצועי שהוזמן במיוחד לשם כך.

מגיעים אורחים שהם כנראה רואים. אנחנו לא רואים את האורחים, רק את תגובות הזקנה והזקן אליהם. התגובות שלהם עשירות בתנועת גוף גדולה, מעין מחול שסובב בתחילה במרחב של שני כיסאות ומתרחב ככל שמתרבים האורחים ועימם הכיסאות שנפרסים על הבמה. הם מפגינים את מורת רוחם מהתנהגות הגנרל באמצעות מימיקה עשירה, מוגזמת, על סף הגרוטסקה, אך ברצינות גמורה. ציר הזמן איננו ברור במפגיע. אין לנו מושג אם אלה זיכרונות מהעבר הרחוק או שהדברים מתרחשים ממש ברגע זה. ואולי אלה בכלל זיכרונות של דברים שקיימים בדמיונם בלבד.

הם מעשירים את חייהם השוממים באמצעות דמיון והמתנה לאורחים אמיתיים או מדומים. זה פותח לרגע בראשי את התהייה הקיומית בדבר מְלֵאוּת חיי. הרי יכולתי לעשות הרבה יותר. יכולתי להגיע להישגים גדולים. אילו רציתי. האם רציתי? אולי טוב לי במצבי. האם יש לי בשורה לעולם? האם יש לי בכלל עניין להשאיר אחרי בשורה? המחשבה חולפת כשם שהגיעה. הרי ניהלתי את השיחה הזאת עם עצמי הרבה פעמים במהלך חיי והגעתי כבר מזמן למסקנה שחיי מלאים ואני מרוצה ממה שעשיתי וממה שיש לי. את דברי לעולם אני מפרסם בבלוג זה ובצילומים שאני מפרסם במסגרות שונות. גם אם אין איש רואה את מה שאני כותב או מצלם, זה ממש לא חשוב.

באים עוד ועוד אורחים שאיננו רואים. הזקן והזקנה מגישים כיסאות לאורחים. מחול הכיסאות משנה קצב, ומבנה הבמה משתנה ככל שמתרבים האורחים. הנואם לא מגיע. במחזה המקורי מגיע נואם אילם שאיננו יכול ממילא להעביר את הבשורה. בהצגה הנוכחית ויתרו על הנואם המיותר. מערך הכיסאות משתנה בינתיים לנגד עינינו והופך למגדל, אולי למגדלור. הזקן והזקנה פונים אל אחורי המגדלור ונעלמים אל תוך הים.

מגדלור של כיסאותכעבור רגע מופיע הבמאי אילן תורן בחזית הבמה ומזכיר לנו שהבטיח לשוב אלינו מהמגדלור. עכשיו השחקנים אילן תורן ודורותה ביאלס יושבים בחזית הבמה על כיסאות הסטודיו. די מהר מתפתחת שיחה מעניינת. השחקנית מספרת לנו על התהליך המחשבתי שהוביל אל מה שראינו. הבמאי קורא לקהל לשאול שאלות ובין שאלות הקהל הוא משמיע גם שאלות משלו. בשלב זה מתברר לי שבקהל יושבים תלמידיו. אילן תורן מלמד בבית הספר לדרמה בסטודיו. כאן הוא גם פיתח את ההצגה וכשהייתה בשלה לקהל סגרו את עולם התרבות בגלל מגפת הקורונה. ההצגה שבה לבמות כשפסקו סגרי ומגבלות המגפה. עכשיו ההצגה מוצגת דרך קבע בתיאטרון תמונע, בסטודיו ובאולמות תיאטרון ברחבי הארץ.

בסיום השיחה שואל הבמאי אם לדעתנו 'הכיסאות' הוא מחזה אבסורד. נזרקות תשובות מגוונות מהקהל. נראה לי שזה בהחלט מחזה אבסורד. מרבית הסיטואציות אינן מציאותיות ונראה שהזקנה והזקן מנותקים מהאנושות בלב ים ללא שאיפות וללא תכלית. אינני אומר את דעתי. הבמאי הוא מורה בבית הספר ובקהל יושבים תלמידיו – אני מעדיף לשמוע את דבריהם. אילן תורן אומר שלדעתו המחזה ריאליסטי וגם מנמק את דבריו. נשמע לי מעט תמוה אחרי שראינו בביום שלו כל כך הרבה סיטואציות מדומיינות ואפילו מופרכות, אבל מי אני שאחלוק על דברי הבמאי, המעבד, השחקן והמורה.

ההצגה תקועה בראשי זמן רב, כל דבר בימים הבאים מהדהד במחשבותיי סיטואציות מההצגה. הראש עדיין איננו פנוי וביום שלישי אנחנו הולכים לראות את ההצגה 'מחכים לגודו' שהיא ללא ספק תיאטרון אבסורד אקזיסטנציאליסטי. אני כותב טור זה כשבוע אחרי שראיתי את 'הכיסאות' ושלושה ימים אחרי 'מחכים לגודו' ומחשבות משתי ההצגות מתחרות על משאבי הרוח שלי גם כאשר אני עוסק בדברים אחרים.

הכיסאות על פי מחזה מאת איז'ן יונסקו    
עיבוד, נוסח עברי ובימוי: אילן תורן 
משחק: אילן תורן ודורותה ביאלס   
עיצוב במה: דורותה ביאלס 
תאורה: יחיאל אורגל

הסטודיו - בית יוצר לתיאטרון מקורי ובית ספר למשחק

קישורים:

דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון הסטודיו 
דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון תמונע 
דן תורן:ראיון עם אבא שלי, אילן תורן ודורותה ביאליס על ההצגה 'הכיסאות'

חוויה רב חושית בתערוכת 'מפעל<>חיים' במוזיאון זוּמוּ בנהריה

עוד יומיים מוזיאון זומו בנהריה מתפרק ועדיין לא ביקרתי בו. אני בודק באתר ומגלה בראש הדף את התמונה שמכריזה "זומו נהריה 13.5 – 2.7 הכניסה חופשית". כבר יום חמישי 30 ביוני 2022, כלומר שישי, שבת וזהו. אני די משוכנע שקראתי או שמעתי שהסגירה בתאריך 5.7.2022 אבל גם דף הפייסבוק מתעקש על כך שהסגירה מוחרתיים.

בבוקר יום שישי אנחנו עולים על הרכבת מחיפה לנהריה וכעבור חמישים דקות אנחנו בתחנת הרכבת של נהריה. חוצים את שדרות הגעתון ותוך שתי דקות אנחנו כבר בפתח התערוכה. כלומר המפעל – מפעל זוגלובק המיתולוגי ששינה פניו לזמן מוגבל ועכשיו הוא מוזיאון.

זה איננו בדיוק מוזיאון כמו אלה שבתל אביב, חיפה, ירושלים, לונדון וניו יורק. זה משהו שונה לגמרי. זוּמוּ – המוזיאון שבדרך – ZUMU הוא מוזיאון זז. שמו הוא שילוב של המילים זוּז ומוּזיאון. מטרת זוּמוּ היא לחבר את האומנות לקהילה ולחינוך. להוריד את האומנות ממגדל השן ולהביא אותה קרוב לקהל ובעיקר לדור הצעיר. קיבצו כחמישים אומניות ואומנים ממגוון תחומים לבנות בחללי מפעל הנקניקים יצירות מהחיים. עבודות אומנות בגובה העיניים, ללא מסגור וללא הידור, אומנות שמטיילים בתוכה, נוגעים בה, מפעילים אותה וחווים אותה בכל החושים.

בכניסה אנחנו מקבלים הסבר קצר על מהות המוזיאון וכן קטלוג מושקע, מודפס על נייר כרומו מט עבה, ובו צילומים של כל העבודות והסברים. בשער הקטלוג כתוב 13.5 – 5.7.2022. כלומר לא היינו חייבים להיחפז ובכל זאת אני שמח שבאנו היום כי בצאתנו מהתערוכה כבר ברור לי שארצה לשוב לראותה.

עוברים דרך מסדרון הכניסה למפעל. על קירותיו כתוב 'מי חיוני ומי לא'. על פי הקטלוג זו אמורה להיות פָּרַפְרָזָה על עבודתו של האומן משה גרשוּני 'מי ציוני ומי לא'. לי זה מזכיר משהו שונה לגמרי, במיוחד בשערו של מפעל. בתחילת ימי הקורונה הוטלו עלינו סגרים ורק מי שחיוני הורשה לצאת מהבית לעבודה. באותם ימים החזקתי עלי את האישור הרשמי שאני עובד חיוני והלכתי יום יום לעבודה. רבים אחרים גילו פתאום שאינם חיוניים ואפשר לוותר על עבודתם. על ספיחי הלך הרוח הזה אנחנו משלמים עד היום אבל זה לא שייך לאומנות. אני מנער את המחשבה מראשי וממשיך אל תוך המפעל.

אלבום ZUMU-Nahariya זוּמוּ נהריה

המפעל נשאר מפעל. מכונות הייצור העיקריות אמנם הועברו אל המפעל החדש בשלומי, אבל חללי העבודה נשארו עם הרבה צנרת, מיכלי האיחסון וההזנה, ופה ושם גם שיירי מכונות, משאבות וברזים. בכל מקום שאליו אנחנו מביטים יש עבודת אומנות. על הקירות קבועים שלטים ירוקים עם הסברים על העבודות. אין למוזיאון כיוון. בכל צומת יש שלט שמכוון אותנו להמשך המוזיאון ימינה, וגם שמאלה, וקדימה. אז הולכים וחוזרים ומשוטטים במעגלים.

אלבום ZUMU-Nahariya זוּמוּ נהריה

אנחנו פוגשים על קירות האולם הראשון ליצני עץ בגודל אנושי שניתן להפעילם באמצעות משיכה בחבלים. מספר ילדים מושכים בחבלים ונהנים לראות את הליצנים נעים. בחלל קירור רחב ידיים וחשוך מרחפים פרפרי ענק מהקירות. הלאה. פרחי נייר יוצרים גינה מלאכותית. אני חושב על כך שזה טבעי ממש כמו הבשר ששומר ונדחס לשרוולי נקניקים, אבל הרבה יותר יפה. גם מחוץ לכניסה לתערוכה ראינו עבודת אומנות שמדמה נקניקי ענק צבעוניים שיוצרו מחומרים שיצאו מכלל שימוש.

על כל עבודה יש הסבר בקטלוג ועל הקירות. אלו הן עבודות אומנות מהחיים, הכול מחומרים מהסביבה הקרובה, הכול מוכר – חלק מהחיים. שילוב של מפעל עם חיי היומיום. קהל המבקרים גם הוא חלק מהתערוכה. אנחנו מטיילים בין המוצגים, נוגעים, מפעילים, מריחים. ילדים קטנים מתרוצצים בין המוצגים. צריך להיזהר, בכל זאת – המפעל מפעל, יש ברצפתו תעלות ועל הקירות צנרת, ברזים וּמְכָלִים.

אלבום ZUMU-Nahariya זוּמוּ נהריה

העבודות מהסדרה 'חיבור ציפור וציפור' של רקפת כנען מעט מטרידות. הן מולידות בראשי מחשבות רבות למספר כיוונים. בובות של ציפורים פצועות ופגועות עשויות מִלֶּבֶד רך. הבובות נראות כאילו עברו אסון או התעללות. הן מעוותות בצורות שונות. קשה להתעלם מהעובדה שהציפורים מוצבות במפעל שייצר נקניקים מבשר. אחת הציפורים, בעלת שני ראשים מכיוונים מנוגדים מעוררת בי אסוציאציה אחרת. מתברר שגם בראשה של אשתי שתחיה עלתה אותה אסוציאציה. הציפור מזכירה בצורתה רחם ושחלות, אחד הראשים-שחלות מדמם ומולו מונחת ביצה – גם היא מִלֶּבֶד. אין לי מושג אם היוצרת שתלה את האסוציאציה בראשינו. היצירה הוכנה בטרם פסק בית המשפט בארה"ב שמערכת הרבייה הנשית איננה שייכת לאישה שבה היא נמצאת. הגזמתי? אינני חושב.

אלבום ZUMU-Nahariya זוּמוּ נהריה

ממשיכים. יש כאן כחמישים עבודות, כולן קרובות ונגישות ורבות מהן מעוררות מחשבה. בתערוכות אני נוהג לסייר בשני מחזורים. בראשון אני מתרשם וסופג חוויות ובשני מצלם, אם יש טעם לצלם. למרבית התערוכות יש קטלוגים עם צילומים מקצועיים, כך שאין טעם לתעד את העבודות. במקרה זה העבודות אינן עצמאיות, הן חלק מהחלל, והקהל גם הוא חלק מהחוויה. אני מעדיף לצלם את החיבור בין האנשים והעבודות. אני מצלם לא מעט. אפשר לראות את הצילומים באלבום זה. גם התמונות שמוצגות כאן מקושרות אל האלבום. כל האנשים שנראים באופן מזוהה בצילומים נתנו לי את רשותם. אני נוהג לצלם את האנשים ואחר כך לבקש את רשותם. כך הצילום איננו מאבד מהספונטניות של החוויה. מרבית האנשים מוכנים להצטלם, אפילו רוצים להצטלם. יש גם כאלה שמבקשים לדעת היכן יראו את התמונות לכשתתפרסמנה. חלק גדול מהמצולמים מודים לי על כך שביקשתי את רשותם.

אלבום ZUMU-Nahariya זוּמוּ נהריה

זמננו קצוב על ידי הרכבת האחרונה של יום שישי. אלמלא נחפזנו אליה הייתי בוודאי יוצא לסיבוב נוסף בתערוכה ואולי מתעכב קצת יותר על יצירות מסויימות. עכשיו, משנוספו לנו מספר ימים אני מתכנן ללכת לתערוכה פעם נוספת.

קישורים:

בעינינו ראינו – תערוכת צילומים של זיו קורן מהמלחמה באוקראינה

העיתונאי רונן ברגמן והצלם זיו קורן תיעדו במילה ובתמונה את מאורעות המלחמה שמשתוללת באוקראינה. התמונות שצילם זיו קורן הוצגו במרכז פרס לשלום ולחדשנות בין התאריכים ה-14-24.6.22, כלומר – התערוכה כבר נסגרה. לגמרי במקרה נתקלתי בפרסום של התערוכה, מספר הכרטיסים שמוקצים לכל שעת הגעה מוגבל ובכל זאת הספקנו לקנות כרטיסים ולראות אותה לפני שנסגרה.

בעינינו ראינו - תערוכת צילומים של זיו קורן מהמלחמה באוקראינה

אנחנו מגיעים למרכז פרס לשלום ולחדשנות ביום קיץ חם בדיוק במועד שנקבע ומצפים לראות ללא הפרעה תערוכה שמספר הצופים בה בכל שעה מוגבל. רחבת הכניסה שבה מוצגת כמחצית התערוכה הומה באנשים חנוטים בחליפות ובעניבות. מרכז פרס לשלום אמנם מארח תערוכה, אבל הוא ממשיך לתפקד כאבן שואבת למשלחות דיפלומטיות ועסקיות מרחבי העולם. הקהל הרב שכמעט כולו גברי לא בא לתערוכה, הם באו למטרות אחרות. מישהי ניגשת אלינו לשאול אם הגענו לראות את התערוכה – ניכר שאנחנו חריגים בנוף. היא מסבירה לנו היכן מתנהלת התערוכה וכן שבקומה שמתחתנו מוצג סרטון מחזורי.

קהל המעונבים הומה ואין סיכוי לראות את התערוכה. אנחנו יורדים לראות את הסרט. המראות קשים מאוד. הסרט מציג את חוויותיהם של העיתונאי והצלם בתופת האוקראינית. הם מגיעים אל המקומות ההרוסים והעקובּים מדם. הצלם זיו קורן מטפס על גגות ועל שברי הריסות מפוייחים במטרה להביא לנו את התמונה שמייצגת את תחושת המלחמה. הם פוגשים פליטים שמספרים על מה שהיה על רקע חורבות בתיהם. הם מצטרפים ללוחמים אוקראינים שמסבירים שזו מבחינתם מלחמת אין ברירה – הם מגינים על הבית.

הסרט המחזורי אורך כמחצית השעה ואנחנו פונים חזרה אל התערוכה. בינתיים נכנסה קבוצה גדולה של נוער 'תגלית'. הם באו לראות את מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אינני חושב שהם ציפו לראות שם את תערוכת זוועות המלחמה. הנערות והנערים מתנהגים למופת ומגלים עניין רב בתצוגות החדשנות. קומת התערוכה התפנתה בינתיים ואפשר לראות את התמונות. לצד כל תמונה מוצג קטע מהכתבה של רונן ברגמן בידיעות אחרונות ויש גם קוֹדָר שמוביל אל הכתבה בעיתון.

אני סורק את הקוֹדָרִים לנייד. כל התמונות מוצגות בכתבות שבעיתון האינטרנטי. התערוכה כבר נסגרה, אך עדיין אפשר לראות את התמונות בעיתון – הקישורים בשולי טור זה.

התמונות מזעזעות. אנחנו קוראים את המילים וצופים בתמונות בדממה. לא קל. כשרואים את הזוועות מקרוב החוויה שונה מזו שחולפת כהרף עין בכתבות הטלוויזיה שמשובצות במהדורות החדשות. נוכחות המלחמה באוקראינה בחדשות אצלנו טובעת בשטף התהפוכות המקומיות שאיננו מותיר זמן לרגש להתעורר במלוא העוצמה. כאשר אנחנו מקצים לעצמנו זמן לתערוכה – זה כל מה שאנחנו עושים ובזה כל מעיינינו. זו הסיבה העיקרית ללכת לתערוכות – הניתוק מהשיגרה ופינוי הזמן להפנמה מלאה של החוויה.

פרט קטן שמפריע לי בהרבה תערוכות – התאורה. מעצבי התערוכות מציבים תאורה מקומית ממוקדת על כל תמונה והתאורה משתקפת בתמונה, כך שקשה לראות חלק ניכר מהפרטים בעיקר במרכזי התמונות. ישנם מוזיאונים שמציפים את השטח בתאורה רכה ומפוזרת שאיננה מתערבת בתמונות המוצגות.

התערוכה במרכז פרס לשלום ולחדשנות כבר נסגרה ובינתיים לא פורסם מיקום אחר שבו ניתן יהיה לראות אותה. אני מקווה שבקרוב לא יהיה יותר מה לצלם במלחמה זו, אף שסיומה לא נראה באופק. אני ממליץ להכנס אל הקישורים לכתבות בעיתון ידיעות אחרונות. בכל כתבה יש גלריה של התמונות, הסבר מילולי וכתבה מוקלטת. כניסה אל כל הקישורים תאפשר לכם לראות את מרבית התמונות בתערוכה, אם לא את כולן. אין טעם לראות את זה ברקע טרדות היומיום, כדאי לפנות זמן כאילו אתם בתערוכה ולהפנות את כל מעייני הנפש לקליטת החוויה.

קישורים:

המוח שלי ואני – דורון נשר

אין מילים. אתה פוקח את העיניים, יש מחשבות אבל אין מילים. לא רק על הלשון, גם המוח חושב ללא מילים. על משפטים אין בכלל מה לדבר – אין מילים. דורון נשר מספר לנו בגוף ראשון הווה על חוויותיו ללא המוח שהיה לו פעם. המוח עכשיו אחר וצריך לנסות להכיר אותו מחדש. המוח גם לא מכיר בדיוק את הגוף, שניהם מתחילים מהתחלה. כמו תינוק. אלה מילים שלי. אין לי כוונה לספר כאן על מה שכתוב בספר, אני מספר על חווית הקריאה שלי. את מה שדורון נשר מספר בספר תקראו בעצמכם.

אני מכיר את דמותו של דורון נשר ואת קולו מזה שנים רבות. דורון נשר ואני בערך בני אותו גיל. בני דורי וגם הצעירים יותר ראו ושמעו את דורון הצעיר ב'קרובים קרובים', ב'שולחן ארוך' ובעוד הרבה ממחוזות התרבות שלנו. קולו מוכר היטב מהרדיו, וכשאני קורא את המילים אני רואה את דמותו ושומע את קולו. אבל הקול מקוטע, לא הקול העשיר עם האינטונציה, הסַבְּטֵקְסְט, וההומור הדק הזכור לי היטב. הוא מתאר בזמן הווה חוויות שלא יכול היה לתאר בזמן שהתרחשו. הכול מסופר כאשר הוא כבר מסוגל לבנות משפט קוֹהֵרֶנְטִי ולהכתיב לעדינה המרפאה בעיסוק.

המוח שלי ואני - דורון נשר

אני ממשיך לקרוא והדמות בראשי משתנה, לא את דורון נשר אני רואה אלא את עצמי. זה מפחיד. אני חושב על האפשרות שאקלע למצבו. ללא מילים. ואז אני נילי – שותפתו לחיים. אני רואה את האדם הקרוב אלי מכול חסר אונים, חסר מילים, חסר תנועה. הרבה יותר מפחיד. אני יכול לעשות הכול אבל חסר אונים מול סבלו של שותפי למסע החיים. אני קורא, ובכל סיפור אני נופל לתוך דמות אחרת. אני שם לב שגרוני ניחר ועיני מִתְלַחְלְחוֹת. אני מתרץ את זה לעצמי בשינויי מזג האוויר, אבל השינויים הללו מגיעים משום מה דווקא כשאני קורא בספר.

אני חושב על איאד. אדם שתפקידו לעשות עבור אדם זר כל מה שאותו אדם צריך לעשות בעצמו. זה מצבו של כל מטפל באדם חסר אונים. הכרתי כאלה, אבל אף פעם לא הכניסו אותי כך לראש שלהם. הוא מטפל בעוד אחד ובעוד אחד, וכשהמטופל עוזב תמיד יהיה מישהו אחר ומהתחלה. דורון נשר מספר על עצמו ואני נופל שוב בדמיוני אל מקומו, ואז אל מקומה של צאלה ששומרת על העברית. כמו אוצר. אני מנסה לחלץ מילים שאיבדו את דרכן במוחו של אדם פגוע. המילים אולי שם וצריך למצוא אותן. זה מתסכל לראות אדם שכוחו במילים ללא מילים. וצריך להפגין כל הזמן אופטימיות. כשמגיעה מילה שאבדה זה מתגמל לרגע, אבל הדרך עוד ארוכה. בסוף הוא ידבר. אולי. דורון מדבר בסופו של דבר, אבל גם אחרי שנים הדיבור איננו קולח ועשיר בהבעה כבעבר.

אבל אלה אינן רק המילים. הפגיעה הזאת שנקראת אֲפַאזְיָה ופוגעת בשפה ובדיבור באה כעסקת חבילה יחד עם המיפלגיה – פגיעה בפלג הגוף הימני. יד ימין איננה ממושמעת וכן גם הרגל. שוב אני רואה את עצמי מנסה להפעיל כפית או להביא ספל משקה אל שפתי. הדבר הכי טבעי ויומיומי פתאום דורש תכנון, ונכשל. הפגיעה היא תמיד בצד ימין, אין לי מושג למה. לפתע אני חושב על כך שאולי יש לי יתרון. אני ימני, אבל אני כותב ואוכל בשמאל כי בילדותי חיקיתי את תנועותיה של אחותי הגדולה. היא שמאלית והחיקוי פיתח מוטוריקה עדינה בידי השמאלית. אם אפגע, יכול להיות שלפחות אוכל לאכול במו ידי השמאלית ואולי אפילו למחות את קצות הפה ואת הנזלת. מכאן עד כתיבה הדרך עוד ארוכה, כדי לכתוב צריך שפה ומילים. ובכל זאת, לעדינה המטפלת בריפוי בעיסוק יהיה אולי קל יותר לקדם אותי. וגם למאיה הפיזיותרפיסטית.

דורון מספר על המלאכים שלו, אלה שבאים לשיר לו ולרומם את רוחו. הם נותנים לו כח לכל השבוע. אני רואה את עצמי בא לבקר, לעודד, לארח לחברה. הוא שמח מאוד לקראתי אבל נוכחותי מעייפת אותו. הוא נרדם. ומתעורר. אני מרגיש שנוכחותי כבר מעיקה ומבקש ללכת ואז הוא מתעורר לשאול למה כל כך מהר וכבר מתגעגע. אני כותב על מה שמספר דורון ובעצם מתאר את החוויה שלי עם אבי עליו השלום. בערוב ימיו איבד אבי מעט מצלילותו וכך נראו המפגשים איתו. אצל דורון נשר המצב שונה, הוא משתפר מיום ליום ויגיע עם הזמן לתפקוד מלא. כמעט. עם כמה עזרים וכמה הקלות. ויש אפילו סיכוי שנשוב לשמוע אותו ברדיו.

מצבו של דורון נשר משתפר לאיטו. הוא מגיע לשלב ההשלמה. כבר איננו מצפה שהכול ישוב לקדמותו. הוא מוכן לצאת לעולם אבל פוחד מאוד. לעולם שבחוץ אין סבלנות לנכים. זה גם לא כל כך קל להשלים עם ההגדרה העצמית כנכה. קשה לדרוש מאחרים להתחשב בנכות שלך. ובכל זאת הוא מתחיל להתמודד עם המציאות שבחוץ ואפילו לרכוב על אופניים לנכים ולנהוג במכונית שמותאמת לנכים.

הפגיעה של דורון נשר חמורה, אבל במערכות הטיפול והשיקום בבית לוינשטיין הוא פוגש גם את אלה שנותרו חסרי הבעה. הדרך שלהם תהייה ארוכה וקשה יותר ואין לדעת מה מצפה בסופה. אני יודע גם על כאלה שהפגיעה בהם הייתה פחותה, אבל זה לא ממש מעודד. פגיעות כאלה מגיעות ללא אזהרה ואין לנו שמץ של מושג אם ומתי נפגוש בהן. המחשבות שהספר מעביר בראש מטרידות מאוד. אי אפשר להמנע מלהציב את עצמך במקומו של הפגוע, במקומם של אוהביו ואהוביו וגם במקומם של המטפלים שפוגשים אותו ואת דומיו.

לקראת הסוף דורון נשר כבר שב לתפקד בקהילה באופן עצמאי פחות או יותר ובראשי מהדהד משפט הסיום של ההצגה המבול: "אחרי המבול החיים ממשיכים. אחרת."

אם אתם תוהים אם כדאי לקרוא את הספר כנראה לא העברתי כראוי את התחושה. זה איננו רומן בדיוני וגם לא בדיוק תיעוד אוטוביוגרפי. אפשר ללמוד מהספר הרבה, אך אין זה ספר לימוד או עיון. זה משהו אחר – סיפור החוויות של דורון נשר מרגע שנפגע ועד ליום כתיבת הספר. החוויות מסופרות בגוף ראשון ובזמן הווה. הכול קורה כאן ועכשיו – כמו בתיאטרון, בתיאטרון של החיים. ואנחנו צופים פעילים בהצגה של אומן במה ומסך ומאזינים לשדר רדיו שאיבד יום אחד את המילים יחד עם חלק מכושר התנועה.

הקריאה איננה קלה. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, מנוסח היטב, מחולק לפרקים ולסעיפים שמקלים על הקריאה ובכל זאת הספר קשה לקריאה. בזמן הקריאה המחשבות מתרוצצות, לפעמים בכאב, לפעמים בתקווה, לפעמים בצהלה בעקבות הישג ולפעמים בייאוש.

אני ממליץ לקרוא את הספר ולהפנים את מה שאולי ממתין מעבר לפינה. לקוות שזה לא יפגוש אותנו, להיות מוכנים נפשית לפגישה ולדעת שבסוף הדרך אפשר גם לצאת מזה לחיים מלאים ופעילים.

תהיו בריאים!

הוצאה לאור: אחוזת בית. תל אביב 2021, 308 עמודים.

%d בלוגרים אהבו את זה: