ארכיון מחבר: יוֹסִי רן

שמי יוסי רן. כבר מזמן אינני ילד. למען האמת גם ילדי כבר אינם ילדים. הספקתי עד כה להיות ילד, תלמיד, צלם חובב, שחקן חובב, חייל, ספורטאי, כימאי, בעל, אבא, מנהל, צייר חובב… ובסוף הדרדרתי להייטק – מעוז החנוּנִים, עבדים נרצעים שאופקיהם עלולים בקלות להצטמצם לתחומי העבודה, אם לא יתעקשו לקיים חיים אמיתיים. עד שהגעתי להייטק לא הרגשתי צורך מיוחד לדווח לעולם, ובעיקר לעצמי, שיש לי חיים.

כשקלטתי שאני מוקף באנשים נטולי חיים החלטתי שעלי לקיים יומן תרבות. יומן שבאמצעותו אוכל לברר עם עצמי בכל עת אם עדיין יש לי חיים. אז למה בפרהסיה? – כך אני מציב לעצמי שומרים שישאלו מה קרה אם אפסיק לכתוב.

נעדרת – אדיבה גפן

"בום. ב ו ו ו ו ם!!!" מהמילה הראשונה בספר מתחילה ההתרחשות ואינה נחה לרגע. הספר "נעדרת" של אדיבה גפן הוא מותחן בלשי מהיר ורווי התרחשויות. דקלה מספרת בגוף ראשון בשפה פשוטה וברורה את עלילותיה במהלך חיפוש נערה שברחה מהבית. הבלשית דקלה מתחקה אחר עקבות הנערה במטרה להשיבה להוריה ששכרו את שירותי משרד החקירות של סמי שבו היא עובדת. היא מוצאת את הנעדרת ומאבדת אותה כמעט מייד – הפעם לתמיד. זה לא ספוילר – את זה אנחנו יודעים כבר בעמוד השני.

מכאן מתחילים הדברים לשנות צורה ומשמעות. מה שנראה לפני רגע ברור מקבל פרשנות חדשה שמשבשת את כל מה שחשבנו שכבר אנחנו יודעים. דקלה יוצאת לנבור בסבך ההתרחשויות וללקט מידע מאנשים שהיא חושבת שיכולים להועיל. היא יודעת להפעיל אנשים ולגרום להם לדבר יותר ממה שרצו, אבל לפעמים יש לכך מחיר. בינתיים סמי, בעלת משרד החקירות, שרועה עם מאה וחמישים הקילוגרם במשרד ומבכה את המניסקוס הכואב שלה תוך בליסת עוגות וממתקים. דקלה היא זו שמסתובבת בשטח ומסתכנת לא מעט.

קופר, שהיה בן זוגה של דקלה עד שנעלם בלי להותיר סימן, מופיע פתאום כאילו לא קרה דבר ומנסה לחדש את הקשר. דקלה, שעדיין נמשכת אליו, מנסה לחמוק ממנו בכל דרך – היא כועסת ופגועה ואיננה רוצה להיפגע בשנית. העלילה מסתבכת כשמתברר שיש לנו עסק עם "ארגון חינוכי" שמתנהל ככת לכל דבר. הכת מלמדת את חברותיה וחבריה על האור הגדול, על ליקויי החמה שמביאים את החורבן ועל מלחמת גוג ומגוג שאפשר להתגונן מפניה באמצעות קורבן אישי. כמו-כן, הכת מעניקה לחבריה גם טיפול נפשי וכלכלי.

אלה שהיו "הטובים" מתבררים כמשהו אחר לגמרי. דקלה נרדפת על ידי מערכת משומנת שמטרתה למנוע ממנה את האפשרות לחשוף את העובדות. סמי מצטרפת לדקלה ליקנעם אחרי ששמעה ממנה על מלך הסברינות, דבר שמעיר אותה מתרדמת המניסקוס ומקים אותה מרבצה. במעלה תל יקנעם, מול הנוף המרהיב, סמי מזכירה את סיפורי התנ"ך שהתרחשו ברכס הכרמל, בתבור, בעמק ובהר מגידו. על סיפורים אלה נשענים כל איומי החושך שמהם נבנית הכת של "האם הגדולה" דבורה מגדיאל.

הספר מחולק לפרקים קצרים מאוד שמאפשרים לעצור בקלות, אבל ההתרחשויות מושכות לקרוא עוד פרק ועוד פרק, וכך אני מסיים את הספר בחטף תוך קריאה רצופה אל תוך הלילה.

ספר בכיף. קל ונח לקריאה, מאוד מסקרן ומותח, מעט מטריד אך לא במידה שמדירה את שנתי בסיום הקריאה.

אינני חובב סברינות, אך עבור אלה שסיפורי הסברינות עוררו את בלוטות הטעם והיצר שלהם, מצורף בסוף הספר סיום מתוק בדמות מתכון.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2012. 303 עמודים.

ניקוד עברי בחלונות ובתוכנת וורד

לפעמים המילים שאני כותב עלולות להתפרש באופן שונה מזה שאליו אני מתכוון. במקרים אלה אני משתדל לנקד את אותן מילים באופן מלא או חלקי. בדרך כלל אני בודק במילון כל מילה שאני מנקד משום שאינני יודע לנקד כהלכה. אתמול השתתפתי במפגש הראשון של השתלמות בניקוד באקדמיה ללשון העברית. זוהי השתלמות בת עשרה מפגשים, כל מפגש אורך שעה וחצי. המורה שלנו הוא ד"ר גבריאל בירנבאום. כבר למדתי במספר שעורים שהוא העביר ואני אוהב את צורת ההגשה הבהירה וההומוריסטית שלו.

במהלך השיעור המרצה השתמש בסרגל ניקוד שהותקן עבורו במעבד התמלילים וורד על ידי אנשי האקדמיה ללשון העברית. אני מעדיף תמיד את המקלדת על פני העכבר ולכן לא טרחתי מעולם להתקין סרגל ניקוד במחשבי. תלמידי ההשתלמות הפגינו עניין בסרגל הניקוד ועוררו את סקרנותי להתקין סרגל דומה במחשבי, על כך אספר בהמשך.

במערכות ההפעלה עד חלונות 7 השתמשתי בצירופי קלידים שפרסמתי כאן לפני כחמש שנים, בתקופת המעבר למערכות ההפעלה מהדור החדש. מאז שאני משתמש בחלונות 10 אני מנקד באמצעות צירופי קלידים שמוגדרים בתקן ישראלי 1452.

צירופי הקלידים קלים מאוד לזכירה:

לחיצה קבועה על קליד [Alt] ימני והקשה על הקליד של האות הראשונה בשם סימן הניקוד תציב מתחת לאות שלפני הסמן את סימן הניקוד המתאים.

לדוגמה – לחיצה קבועה על קליד [Alt] ימני והקשה על קליד [ק] תציב מתחת לאות שלפני הסמן קמץ. באופן דומה צירוף [Alt] ימני עם [פ] יציב פתח.

לבחירת החטפים נקיש על הקליד מימין לקליד שנושא את שם סימן הניקוד. אם נרצה להקליד חטף קמץ נצרף [Alt] ימני עם הקליד [ר] שממוקם מימין לקליד [ק] במקלדת.

חשוב ללחוץ על קליד [Alt] ימני ולא שמאלי.
הקליד השמאלי משמש לקיצורי המקלדת של התפריטים ופעולתו שונה לחלוטין.

סרגלי ניקוד לתוכנת וורד

אני מיודד עם המקלדת, במיוחד כאשר אני מקליד מילים ואינני מעוניין לשוטט בין המקלדת והעכבר, אך אני יודע שרבים מעדיפים את השימוש בעכבר ולכן יעדיפו להשתמש בסרגל ניקוד.

בחנתי ברשת מספר סרגלי ניקוד לתוכנה וורד מבית מירוסופט ובחרתי בסרגלים אלה:

  • טקסט סטודיו – סרגל ניקוד לזכרו של ישראל משה שפריר ז"ל [כל הזכויות שמורות לניסן זיסקין]. את הסרגל מצאתי באתר של מתודה. זהו סרגל משוכלל שממקם את הסמן בצורה מבוקרת ומאפשר תנועה ומחיקה של הניקוד הנבחר.

לחיצה על התמונה תפתח אותה בגודל שהסרגל מוצג בוורד

  • PTP Manual – סרגל ניקוד מאתר סנופי [הזכויות שייכות לצביקה ברקוביץ באתר סנופי]. סרגל פשוט שמציב את הניקוד במקום שבו אנחנו מציבים את הסמן.

לחיצה על התמונה תפתח אותה בגודל שהסרגל מוצג בוורד

    כל שעלינו לעשות הוא להעתיק את קובץ התבנית של הסרגל הנבחר לכתובת זו במחשב חלונות:

    %appdata%\Microsoft\Word\STARTUP

    קובץ התבנית של סרגל ניקוד טקסט סטודיו הוא TextStudio-Nikud2010.dotm

    קובץ התבנית של הסרגל PTP Manual מאתר סנופי הוא PTPManual.dotm

    * עותקים אלה של קובצי התבניות נבדקו על המחשבים שלי ונמצאו בטוחים לשימוש

    לבקשת הקוראים הכנתי סרטון הדגמה כיצד להתקין סרגל ניקוד בוורד. בהדגמה אני משתמש בדפדפן כרום שמותקן בִּתְּצוּרָה שמאפשרת לבחור היכן לשמור את הקבצים שאני מוריד.
    אם אתם משתמשים בדפדפן אחר, או שהדפדפן מותקן בתצורה שמורידה את הקבצים לתיקית הורדות קבועה, תצטרכו לגרור את קובץ תבנית הסרגל אל הכתובת שבה הוא צריך להיות מותקן.

    %appdata%\Microsoft\Word\STARTUP

    ישנם ברשת סרגלי ניקוד נוספים, פשוטים יותר. כל מסמך תבנית [סיומת dot. או dotm.] ניתן להפעלה בדרך דומה אך יש לעשות זאת בזהירות – תבנית היא קטע קוד ולכן חשוב לוודא שהמקור מהימן והקוד איננו מכיל נוזקה – Malware.    

    הבהרה

    צירופי הקלידים הם חלק ממערכות ההפעלה, לכן יפעלו בכל תוכנה ובכל יישום במחשב לרבות פנקס הרשימות, יישומי השיחוח ומערכות התקשורת דוגמת זוּם.
    סרגל הניקוד מותקן בתוכנת וורד ויפעל אך ורק בתוך המסמכים שמוקלדים בוורד.

    כל הדברים היפים – שילה ענבר

    ספר מתח קליל וזורם, כתוב בלשון פשוטה וברורה ומחולק לפרקים קצרים שמאפשרים עצירה בכל רגע. ספר שכיף לקרוא בו, מותח במידה ראויה שמושכת את הקריאה מפרק לפרק בקלות. בהחלט מתאים להגדרתי לספר נסיעה.

    ליה גרין מספרת בגוף ראשון כיצד התגלגלה להיות בעלת פאב אירי נידח אי שם בצפון הארץ. היא רצתה להתנתק מעברה בפרקליטות ולחיות ללא מחויבויות מיותרות, אבל העבר איננו מרפה ממחשבותיה. הפאב שלה נפתח בשעה קבועה כל ימות השנה ומתנהל לפי שעון גריניץ' כראוי לפאב אירי.

    בפרקליטות היא ניהלה תביעה נגד מנהל מלון שממנו נעלמה ילדה לפני שבע שנים. המשפט הסתיים לפני כשנתיים בזיכוי הנאשם. והנה, בדיוק באותו תאריך כעבור שבע שנים נעלמת ילדה אחרת מאותו מלון באופן דומה. בעל כורחה היא נגררת לחקירת האירוע החדש שמקים מרבצם את כל השדים שרודפים אותה בראשה.

    בסיבוב זה היא איננה פועלת בשירות החוק אלא במטרה להחזיר את הילדה שנעלמה למשפחתה. מנו, חוקר משטרה שפרש בעקבות זיכוי הנאשם שחקר, פועל לצידה. הם חוקרים באמצעים ובשיטות שאינם עומדים לרשות המשטרה בגלל מגבלות חוקיות וטכנולוגיות.

    הספר בנוי היטב ומוביל אותנו מהפתעה להפתעה. אינני עושה ספוילר כשאני מספר לכם שהסבך שמעיק על ליה ועל מנו מותר בסוף הספר כי זה ברור שזה יקרה, רק שאין לנו מושג כיצד. וכאן, בחלקו הרביעי של הספר, אני מאוכזב מעט מהתערבות האל מהמכונה. קיוויתי לפתרון לוגי מחוכם יותר במתכונת מה שקראתי בחלקי הספר הקודמים. בכול זאת גמעתי את החלק הרביעי – כמאה עמודים – ברצף קריאה אחד, לא רק בגלל המתח אלא בעיקר משום שאינני מחויב יותר לקום בבוקר לעבודה.

    זהו ספרה הראשון של שילה ענבר שעבדה בפרקליטות ועכשיו מפעילה פאב, אך להבדיל מבת דמותה – ליה גרין – היא עובדת כעורכת דין פרטית.

    לקרוא? בהחלט כן. הספר חביב וקל, מותח במידה ואיננו מותיר משקעים.

    אגב – לא הצלחתי להבין למה הספר נקרא 'כל הדברים היפים', ואינני מוטרד מכך.

    הר האושר – אמיר גוטפרוינד

    ספר מרתק שאין בו רגע דל. גמעתי אותו בשקיקה מתחילתו ועד סופו תוך נדידה קדימה ואחורה מידי פעם כדי לאמת שאינני מתבלבל בין הדמויות המקומות והזמנים. כמו בספרים של אמיר גוטפרוינד שקראתי עד כה, הדמויות שהמציא מיוחדות ושונות, כמעט מופרכות ועם זאת מציאותיות להפליא.

    שלושה דורות מלווים אותנו לאורך השנים דרך איזמיר, פריז ופרגוואי אל פרופסור סמואל ניטֶר השוודי שחי את מרבית ימיו בסטוקהולם ונודד בעקבות מחקריו ברחבי העולם. בכל מקום הוא סופג את השפה המקומית ואפילו עברית הוא יודע מביקורו בישראל.

    שלושה דורות מלווים אותנו לאורך השנים דרך ורשה, בודפשט, וחיפה אל שירי, אישה צעירה וברוכת כישרונות שעדיין לא מצאה את מקומה בעולם. לשירי יצר מיני מפותח והיא נוטה להתאהב ממבט ראשון כמעט בכל גבר שנקרה בדרכה. היא עברה בין מספר עיסוקים עד שנחתה במשרד יחסי ציבור קטן.

    הפרופסור והבחורה – שני אובדי דרך בסגנון אישי – נקלעים להרפתקה משותפת שמערבת את תחומי העניין שלהם שאינם נפגשים ובכל זאת יש בהם לא מעט מן המשותף. מפה לשם הם מגיעים לעסוק בסיפורי 'אגודת ידידי היבשת אטלנטיס' וכן ב'הר האושר' שקושרים את עברם עם ההווה ואולי גם עם העתיד.

    זהו הספר האחרון שכתב אמיר גוטפרוינד בשנת חייו האחרונה. הספר קצר מקודמיו, בסך הכול 197 עמודים מְרֻוָּחִים מודפסים על נייר עבה במיוחד. הספר מושקע מאוד ומכיל פרטים שדורשים עבודת מחקר לא מבוטלת. עם זאת נותר בי הרושם שהוא מסתיים בצורה חפוזה משהו. נראה לי שהסופר ידע כבר שימיו ספורים ונחפז לסיימו. אני מניח שאילו היו עתותיו בידיו היה הספר מעט ארוך יותר ומסתיים בצורה שונה.

    מומלץ בחום.

    בשפריר חביון – חיים סבתו

    חיים בן שמונה שנים, כבר שנתיים בארץ ועדיין עולה חדש ממצרים. סיפורו של חיים בשכונת בית מזמיל בירושלים מוכר לי מהספר בואי הרוח שקראתי לפני כשנתיים. בספר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן חיים מספר לנו על חוויותיו לאורך ילדותו, במהלך השירות הצבאי במלחמת יום הכיפורים ובבגרותו. בין סיפוריו משובצים סיפורים ששמע מפי אחרים. הסיפורים, שלכאורה אין ביניהם כל קשר, מתחברים באופן מרומז זה לזה בחוטים של עלילה ובחוטי אסוציאציה.

    כריכה

    שברי הסיפורים מושלמים בסיפורים נוספים שצצים וחוזרים ומתארים אירועים דומים מנקודות ראות שונות. בין הסיפורים מחברים כמה חבלי עלילה. אחות רחמנייה גבוהה ושותקת מוזכרת במספר סיפורים ולא ברור אם זוהי אותה אישה בסיפורים השונים. סיפורי מלחמת יום הכיפורים שבים ועולים בצורות שונות ובהקשרים שונים. כל פעם שמוזכרת המלחמה נוסף פרט שמשלים את קודמיו ולפעמים משנה את הסיפור המוכר כאשר הוא מסופר מחוויות אדם אחר. החבלים שמקשרים כמעט את כל הסיפורים הם הפיוט 'אֵל מִסְתַּתֵּר' של ר' אברהם מימין והשיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' של יעקב אורלנד. הפיוט 'אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן' נשמע בזמנים שונים בניגונים שונים שבאים ממקומות שונים בעולם היהודי. השיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' שפותח במילים 'רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ' מושר בחגיגת העשור למדינה, בתנועת הנוער, ושליחי העלייה מלמדים את העולים לשיר את השיר שמתקבל כסמל הישראליות העברית.

    שנים רבות אחרי שחיים שמע לראשונה את השיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת', שלחה אליו גברת שמשפחתה מקורבת לחצר האדמו"ר מצאנז הקלטה של הפיוט בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן בניגון של חסידי צאנז. הניגון היה מוכר מאוד, אך לא מבית הכנסת אלא דווקא מבנייני האומה בירושלים. כן, הניגון של 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' הוא הניגון של חסידי צאנז. לימים סיפר המשורר יעקב אורלנד כיצד התגלגל אליו הניגון שאליו חיבר את המילים 'רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ'.

    אֵל מִסְתַּתֵּר – ר' אברהם מימין

    אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן
    הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן
    עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן
    כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה'

    בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה
    רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה
    מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה
    רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה’

    … כל המילים באתר הפיוט והתפילה

    שלמה לוק ובניו

    הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת – יעקב אורלנד

    רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ
    הַבּוֹקֵעַ לַשָּׁמַיִם,
    שׁוּבִי שׁוּבִי הוֹרָתֵנוּ,
    מְחֻדֶּשֶׁת שִׁבְעָתַיִם.

    שׁוּבִי שׁוּבִי וְנָסֹב, כִּי דַּרְכֵּנוּ אֵין לָהּ סוֹף,
    כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת,
    כִּי לִבֵּנוּ לֵב אֶחָד מֵעוֹלָם וַעֲדֵי עַד,
    כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

    … כל המילים באתר זֶמֶרֶשֶׁת

    רב הלילה

    2014 – ספרי עליית הגג – 184 עמודים

    הגיג בשולי הדברים:
    באחד הימים שבהם קראתי את הספר, נסעתי לצפות בשקנאים באגמון חפר. בשבילים שבין הבריכות מצויות סוכות מסתור עם פתחי הצצה שמהם ניתן לצפות בעופות מקרוב. עלה בדעתי שסוכת מסתור היא בעצם בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן.

    מלכים ג [יוכי ברנדס]

    הספר מלכים ג מספק חוויה מיוחדת במינה. ראשית כל הספר מאוד מעניין בפני עצמו, אך מעבר לכך מיחדת אותו העובדה שהוא מספר סיפור שאנחנו כבר מכירים, או לפחות חושבים כך. הספר משלים את הנעלם בסיפור התנכי. אין כאן ניסיון לשנות את הסיפור התנכי או להפריכו. מלכים ג מספר את סיפורי המלכים מזוית אחרת, אולי רחבה יותר, אולי מצונזרת פחות ואולי בדותא גמורה. אין ספק שהספר מרתק, את זה ידעתי מראש, הרי הספר עורר גלים עוד בטרם התפרסם לראשונה ומאז שהופיע איננו יורד מרשימת רבי המכר. אינכם זקוקים מן הסתם להמלצתי, הרי כולם כבר יודעים שזהו ספר מעולה – לחטוף ולקרוא.

    מלכים ג – ויקיפדיהבימים האחרונים גרמתי ללא מעט אנשים להביט בי באוטובוס בתמיהה. כדרכי, אני קורא ספרים ברחוב, בתחנת האוטובוס ובאוטובוס עצמו. לזה אנשים רגילים, אינני היחיד שנוהג כך. בימים האחרונים אני קורא במקביל לספר מלכים ג גם את שמואל א ושמואל ב, מלכים א ומלכים ב ודברי הימים. יושב באוטובוס וקורא בתנך. גם בזה אינני מיוחד, לא מעט אנשים יושבים באוטובוס ותנך בידם, אך הם מזוהים היטב בלבושם, חלקם מתנדנדים קדימה ואחורה תוך קריאה ומרביתם קוראים פרקי תהילים. מעולם לא ראיתי מישהו קורא באוטובוס את סיפורי התנך או את השירה. אני נראה שונה ממרבית קוראי התנך וקורא באופן שונה. מרבית הזמן מזפזפ בין הספרים השונים ומשוה את המופעים השונים של אותו סיפור.

    מלכים ג מציג את הסתירות הרבות הקיימות בספר הספרים שלנו וגם מסביר מאין הן נולדו. הרי לכל בעל שררה היו סופרים משלו שדאגו לתעד את הארועים למען הדורות הבאים תוך האדרת מה שנראה לו ראוי והקטנת עד כדי העלמה של מה שלא נראה לאותו מושל. גם תככים ומזימות לא חסרים בתנך וגם עליהם אנחנו יודעים לא מעט ותמיד יש עוד הרבה לגלות. אז למי שעדיין לא שם לב, התנך הוא ספר מרתק, מומלץ לנסות לקרוא אותו כספר קריאה. כולנו קראנו אותו במסגרת הלימודים ודשנו אותו דרך מסננת הבחינות ששוללת כל הסתכלות חופשית, חקרנית וספקנית. יתר על כן, סיננו עבורנו את פרקי התנך למנוע מאיתנו התעמתות עם סתירות, וכאלה יש בתנך בשפע. אלא שבמלכים ג אנחנו עוסקים וספר זה איננו התנך ואיננו מתיימר להיות מסופר על ידי סופרי התקופה שנכחו באירועים.

    את סיפורה של מיכל בת שאול טחנתי עד דק בעקבות המונודרמה "מיכל" שהציגה שחקנית צעירה ומוכשרת בשם הדס קריידלמן בפסטיבל סמול במה 5. באותה הצגה התוודעתי לראשונה להרבה סיפורים שקשורים למיכל בת שאול, כולם מוזכרים בתנך ובכל זאת התמונה השלמה מפוזרת על פני כל כך הרבה מקומות עד שהיא קשה מאוד למעקב. בכניסה להצגה חולק לנו דף עם רשימת ציטוטים נבחרים שעליהם נשענת ההצגה. איתרתי את כל הציטוטים בתנך וקראתי מחדש את סיפורה העגום של הנסיכה הראשונה שלנו. למרות שנראה לי שהשלמתי את סיפור דמותה של מיכל, פתח מלכים ג צוהר חדש לגלות בו שלל סיפורים עשיר יותר ומרתק, אלא שלסיפורים אלה לא מצאתי אלא ביסוס חלקי בלבד בתנך, כך שלא ברור לי מה נסמך על עדויות היסטוריות ומה הוא פרי דימיונה של הסופרת.

    לפני כשנה, במסגרת דיון סביב הספר שואה שלנו, כתב יאיר 'ספר מצוין. אבל האם זה לגיטימי לכתוב ספר פיקציה על השואה? האם זה לגיטימי ל"המציא" סיפורי שואה?'. שאלה דומה בדבר 'זכותה של האומנות להמציא סיפורים היסטוריים' הועלתה גם בדיון סביב ההצגה אני לא דרייפוס. אין לי כלים לאמוד עד כמה נסמך מלכים ג על התנך ועל אגדות חז"ל ומאין מתחיל דימיונה של הסופרת להשלים פרטים שאינם מצויים בשום מקום אחר. לטעמי אין מקום להגביל את האומנות, זכותה של הסופרת 'להמציא' סיפר משלים לתנך, אם הסיפור מעניין, יש לו זכות קיום משל עצמו.

    רבים מסיפורי בפורום זה מסתיימים בתזכורת שאפשר לשאול גם ספרים ממש חדשים בסיפריות הציבוריות – חינם. את הספר מלכים ג קניתי. ביקשתי לשאול אותו בספריה, אלא שכבר ביום צאתו לאור הייתה רשימת המתנה באורך של כחמישה חודשים. אני שמח שהספר נשאר על מדף הספרים שלי משום שאני יודע שאשוב לקרוא בו. הרי סיפורי התנך חוזרים ומתדפקים על דלתותינו וגורמים לנו לשוב ולעיין בהם. עכשיו נוסף לי ליד התנך ספר נוסף – מלכים ג.

    חווית קריאה מיוחדת במינה – לא לוותר.

    שירי אהבה גברית של מלך הזמר המזרחי

    שניים מהמפורסמים בשירי זוהר ארגוב הם שירי אהבה נכזבת לגבר שעזב.

    השירים התפרסמו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. באותם ימים המוזיקה העברית ששמעתי הייתה בעיקר רוק – שלום חנוך, דני ליטני, להקת תמוז ולהקת ברוש שהייתה להקת הבית של התוכנית 'זהו זה' בראשית דרכה. שיריו של 'מלך הזמר המזרחי' לא היו בראש מעייני.

    יָם שֶׁל דְּמָעוֹת

    השיר 'ים של דמעות' מתייחס באופן מובהק לגבר שעזב.
    זמירה חן כתבה אותו בעקבות סיפור שהתגלגל לאוזניה.
    הקשבתי למילות השיר בפעם הראשונה כאשר נינט טייב ביצעה אותו בגמר 'כוכב נולד'.

    יָם שֶׁל דְּמָעוֹת

    זוהר ארגוב
    מילים: זמירה חן
    לחן: רפי גבאי

    ארוכים הלילות מיום שעָזַבְתָּ
    האביב כמו הסתיו כל כך אפור
    ובלב זיכרונות מן הסתם כבר שָׁכַחְתָּ
    ותפילה, תפילה כנה שתחזור.

    ים של דמעות בשתי עיני
    ליבי זועק שובה אלי
    קולי שובר את הדממה
    התשמע התשמע.

    מה שומם הוא חדרי מיום שעָזַבְתָּ
    השעון שעל הקיר ליבו נדם
    ובודד בפינה הכיסא שאָהַבְתָּ
    בלעדיך העולם כה מיותם.

    ים של דמעות…

    עוד אשוב ילדתי אתה כה הִבְטַחְתָּ
    רק חכי ושלי הישארי
    עם הזמן רק מכתב יחידי לי שָׁלַחְתָּ
    הדפים דהו מזמן גם שערי.

    ים של דמעות..

    שירונט

    נינט טייב בגמר כוכב נולד הראשוןזוהר ארגוב  - יָם שֶׁל דְּמָעוֹת

    בעקבות הביצוע המרגש של נינט פניתי להקשיב לביצוע של זוהר ארגוב שפונה גם כן לגבר. הנחתי שהפזמונאית לא התירה שינוי של המילים והתאמתם לשירת גבר, לא ייחסתי לזה חשיבות והדבר פרח מזיכרוני.

    צֵל עֵץ תָּמָר

    בימי הסֶגֶר של מלחמת המפרץ, תוכניות 'זהו זה' העניקו לנו אי של שפיות באי-השפיות שמסביב. והנה אנחנו שוב בימי סֶגֶר, הפעם מחשש קורונה. ואם שוב סֶגֶר אז 'זהו זה'. עברו למעלה מעשרים שנה מהתוכנית האחרונה. המשתתפים התבגרו קמעה וההומור של ימינו שונה מעט מזה של שלהי המאה הקודמת. הציפיות לא היו גבוהות והתוצאה הפתיעה לטובה – לפחות אותי. בכל פרק משולבת גרסת כיסוי של שיר מוכר מהימים ההם.     

    לפני מספר ימים ראיתי את הפרק השמיני ובו גרסת זהו זה 2020 לשיר 'צֵל עֵץ תָּמָר'.

    גרסת זהו זה 2020 לשיר 'צֵל עֵץ תָּמָר'

    שחקני 'זהו זה' מגלמים דמויות נשיות לרוב. בשיר 'צֵל עֵץ תָּמָר' הם מופיעים בדמות גברית. הביצוע מאוד יפה לטעמי, ובו המילים "בְּאֵשׁ שְׂפָתֶיךָ הִקְסַמְתַּנִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתַּנִי", כלומר הם שרים שיר געגועים לגבר שעזב.

    חיפשתי ומצאתי באתר זמרשת את כתב היד המקורי של המשורר אפרים וינשטיין. המילים בקטע זה הם "בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי", מכאן שהשיר התייחס במקור לאישה שעזבה והשאירה את המשורר "בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל".

    הנה כתב היד המקורי שהתקבל ממשפחת וינשטיין ופורסם באתר זמרשת.

    tzel_etz_tamar

    אלה מילות השיר המקוריות כפי שהתפרסמו באתר זמרשת:

    מילים: אפרים וינשטיין | לחן: חיים קוברין | 1945

    צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ
    וּמַנְגִּינַת כִּנּוֹר תַּקְסִים אֶת הַלֵּב
    עוֹלֶה הַצְּלִיל, רוֹעֵד, שׁוֹקֵעַ
    עַל מֵיתָרִים נִשְׁפָּךְ הַכְּאֵב.

    מֵעַרְפִלֵּי עָבָר תּוֹפִיעַ
    דְּמוּת אֲהוּבָה, קַוֵּי פָּנִים מֻכָּרִים
    כִּנּוֹר יַשְׁמִיעַ
    שִׁיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    לְקוֹל צְלִילֶיךָ מַה נָּעִים הַחֲלוֹם
    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    יִשְׁמַע יָרֵחַ אֶת סוֹדִי בַּמָּרוֹם

    לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
    לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
    בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

    נָדַם כִּנּוֹר, נֶחְבָּא יָרֵחַ
    וּבַדְּמָמָה הֵד מַנְגִּינָה עוֹד נִשְׁמָע
    לָמָּה וְלָמָּה – אֵל יוֹדֵעַ
    לָמָּה עוֹלָם אַכְזָר בָּרָא?

    ִכִּנּוֹר קְסָמִים, נַגֵּן שִׁירֶיךָ
    מַחְרִיד הַשֶּׁקֶט וְהַחֹשֶׁךְ סָבִיב
    מַנְגִּינוֹתֶיךָ
    יַשְׁכִּיחוּ לִי אֶת סִבְלִי.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!…

    איזי גרשוני שר "כינור קסמים"השיר בוצע לראשנה בפי איזי גרשוני במקצב טנגו מובהק. על תווית התקליט שם השיר הוא "כינור קסמים" אך המילים "כינור קסמים” נעלמו מהשיר יחד עם שני הבתים האחרונים.

    לימים השיר הותאם לביצוע הזמרת לילית נגר. המגדר שונה באופן חלקי – העוזב הפך לגבר – בְּאֵשׁ שְׂפָתֶיךָ הִקְסַמְתַּנִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתַּנִי, אך הנעזב נשאר גבר בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל. נעשו בשיר מספר שינויים קלים וקלים פחות. חלק מהשינויים נשמעים כאילו מישהו האזין לשיר וכתב מה ששמע. השורה "נַגֵּן, נַגֵּן-נָא" הפכה להיות "נַגֵּן נַגֵּנָּה" ואפילו הייתה לשם השיר על גבי התקליט. הבית השני והשלישי נעלמו וכך הרביעי הפך לשני.

    לילית נגר שרה "נַגֵּן נַגֵּנָּה"

    השיר הגיע אל זוהר ארגוב בשתי גרסאות – המקורית מגבר לאישה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי / בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל. והאחרת מגבר לגבר – בְּאֵשׁ שְׂפָתֶיךָ הִקְסַמְתַּנִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתַּנִי / אוֹהֵב, כוֹאֵב וְסוֹבֵל.

    בגרסה ששר זוהר ארגוב נמצאים כל הבתים בחילוף הבית השני עם הרביעי. המילים "כינור קסמים" הוחלפו ב"נגן כינור" וגם כאן רבים חילופי המילים במילים דומות. המעניין הוא שהשיר שונה מזה ששרה לילית נגר אבל פניית הערגה היא לגבר – כמו בביצוע לילית נגר.

    בשולי הטור נמצאות הגירסאות זו לצד זו להשוואה.

    אלה המילים כפי שהתפרסמו באתר שירונט

    מילים: אפריים וינשטיין
    לחן: חיים קוברין

    צל עץ תמר ואור ירח
    ומנגינת כינור תקסים את הלב
    עולה הצליל רועד בוקע
    ממיתרים נשפך כאב

    נגן כינור נגן שירך
    מה רב החושך והשקט סביב
    מנגינותיך
    ישכיחו את סבלי

    נגן נגנה
    לקול צליליך מה נעים הוא החלום
    נגן נגנה
    ישמע ירח את קולי שם במרום

    הוי למה למה בשפתיך הקסמתני
    ליבי כבשת ועזבתני
    אוהב כואב וסובל

    נדם כינור נחבא ירח
    ובדממה הד מנגינה עוד נשמע
    על מה ולמה אל יודע
    על מה עולם אכזר ורע

    מערפילי עפר תופיע
    דמות אהובה תווי פנים מוכרים
    כינור ישמיע
    שי זכרונות כה נעימים

    נגן נגנה…

    צֵל עֵץ תָּמָר בביצוע זוהר ארגובלא ברור לי למה בחר הזמר דווקא בגרסה שבה גבר בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל בגלל גבר אחר שעזב אותו. אולי לא הוא היה זה שבחר, ואולי הוא לא ייחס חשיבות רבה למילים. יש לזוהר ארגוב, הרבה יותר שירי אהבה לנשים, כך שאין זה סביר לייחס לו נטיות חד-צדדיות, או דו-צדדיות, אינני יודע.

    המילים ששר זוהר ארגוב התפרסמו באתר שירונט – הויקיפדיה של השירים. המילים שמתפרסמות בשירונט נתרמות על-ידי הציבור. יש בהן לא מעט "אי דיוקים", בעיקר כאשר תורם המילים רשם אותם מהאזנה לשיר. רבים מקבלים את שירונט כמקור מידע מבוקר – ממש כמו את ויקיפדיה. אני מניח שכשהגיע השיר להפקת זהו-זה לא היה לאיש ספק בנכונות המילים.

    על כל פנים ברור שהם מודעים היטב לכך שמילים מושרות מגבר אל גבר כפי שמרמזת הפניה הברורה של מוני אל בראבא בשירת המילים בשפתיך הקסמתני.              

    מוני שר לבראבא בשפתיך הקסמתני

    גלגולו של ניגון

    ניסיתי לגלות לאן התגלגל הניגון ומצאתי להפתעתי גרסה רוסית של השיר בביצוע אלכסה סולוביובה מריגה. הקליפ צולם ביפו והזמרת נראית בו ממש מאושרת. גברבר צעיר רכוב על תל-אופן עוקב אחריה ונראה שבמהלך השיר הם מתיידדים. מכאן אני נוטה להסיק שהגרסה הרוסית איננה עוסקת בשברון לב בעקבות אהבה נכזבת. אינני יודע.

    גרסה רוסית של השיר בביצוע אלכסה סולוביובה

    מהכיתוב בשולי היוטיוב ברוסית ניתן להבין בעזרת תרגום גוגל שזה איננו תרגום ישיר מעברית, אלא נוסח רוסי של הסופר סקופינס בהשראת המקור העברי. כתוב שם גם שהשיר תורגם לשפות רבות והוא פופולרי בכל העולם. לא הצלחתי לגלות תרגום לשפה נוספת.

    Amelia Uzunאחרי לילות רבים של חיפושים שהניבו בעיקר פרסומים אודות ילדה רומניה בת 5 בשם אמליה אוזון שהופיעה עם השיר צל עץ תמר בעברית – שפה שאיננה מבינה, הגעתי להסכת המעולה שיר אחד.

    בשלב זה לא העשיר אותי ההסכת במידע שלא ידעתי ובעיקר לא הסביר למה זוהר ארגוב שר את השיר בגרסת הערגה לגבר שעזב אותו.

    הנה הגירסאות של צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ זו לצד זו להשוואה

    הגרסה המקורית הגרסה שפורסמה בשירונט

    צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ
    וּמַנְגִּינַת כִּנּוֹר תַּקְסִים אֶת הַלֵּב
    עוֹלֶה הַצְּלִיל, רוֹעֵד, שׁוֹקֵעַ
    עַל מֵיתָרִים נִשְׁפָּךְ הַכְּאֵב.

    מֵעַרְפִלֵּי עָבָר תּוֹפִיעַ
    דְּמוּת אֲהוּבָה, קַוֵּי פָּנִים מֻכָּרִים
    כִּנּוֹר יַשְׁמִיעַ
    שִׁיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    לְקוֹל צְלִילֶיךָ מַה נָּעִים הַחֲלוֹם
    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    יִשְׁמַע יָרֵחַ אֶת סוֹדִי בַּמָּרוֹם

    לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
    לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
    בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

    נָדַם כִּנּוֹר, נֶחְבָּא יָרֵחַ
    וּבַדְּמָמָה הֵד מַנְגִּינָה עוֹד נִשְׁמָע
    לָמָּה וְלָמָּה – אֵל יוֹדֵעַ
    לָמָּה עוֹלָם אַכְזָר בָּרָא?

    ִכִּנּוֹר קְסָמִים, נַגֵּן שִׁירֶיךָ
    מַחְרִיד הַשֶּׁקֶט וְהַחֹשֶׁךְ סָבִיב
    מַנְגִּינוֹתֶיךָ
    יַשְׁכִּיחוּ לִי אֶת סִבְלִי.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!…

    צל עץ תמר ואור ירח
    ומנגינת כינור תקסים את הלב
    עולה הצליל רועד בוקע
    ממיתרים נשפך כאב

    נגן כינור נגן שירך
    מה רב החושך והשקט סביב
    מנגינותיך
    ישכיחו את סבלי

    נגן נגנה
    לקול צליליך מה נעים הוא החלום
    נגן נגנה
    ישמע ירח את קולי שם במרום

    הוי למה למה בשפתיך הקסמתני
    ליבי כבשת ועזבתני
    אוהב כואב וסובל

    נדם כינור נחבא ירח
    ובדממה הד מנגינה עוד נשמע
    על מה ולמה אל יודע
    על מה עולם אכזר ורע

    מערפילי עפר תופיע
    דמות אהובה תווי פנים מוכרים
    כינור ישמיע
    שי זכרונות כה נעימים

    נגן נגנה…

    הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת – כּליל זיסאפּל

    נתקלתי בספר הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת על מדפי גולדמונד ספרים עם תו מחיר מכובד. זה היה די מזמן. כשנטלתי את הספר לידי והצצתי בו אמרתי לעצמי שזה רעיון ממש מעניין. שם הספר מרמז כמובן על הקומדיה האלוהית של דנטה, ואם נותר ספק כלשהו, התוספת של המילה התופת לשם משלימה את התמונה. אין ספק שלכך התכוונה היוצרת. הספר כתוב בלשון תנכית. אפילו הכתיב תנכי, ללא סימני פיסוק זולת נקודתיים. כן, והכול מנוקד. היוצרת – כליל זיסאפל – לא חסכה מעצמה טירחה ואני מניח שגם העורכת והיועץ הלשוני השקיעו לא מעט מאמץ. אז יש לנו כאן רמז לדנטה בלשון תנכית והנושא מקושר לציונות. קניתי.

    לפני זמן מה הגיע תורו של הספר. התחלתי לקרוא בו בשקיקה. נראה שהכותבת מתארת את תולדות המדינה מראות עיניה מאז ילדותה. הלשון כמעט תנכית והסיפור עובר בפרטי פרטים על חוויות יום הזיכרון והמעבר החד ליום העצמאות. השימוש בגימיק שמנסה להפגיש סגנונות בלשון שמתחזה לתנכית היה חביב עלי מאוד.

    הקומדיה הציונית התפת - כליל זיסאפל

    אני ממשיך לקרוא ולהתקדם בתיאורי ההיסטוריה בת זמננו, כפי שנחרטו בחוויותיה של המחברת במהלך התבגרותה. השתלשלות העניינים מוכרת, אבל מתחיל להתגנב לדברים ניחוח של אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה. לא נורא, הגימיק עדיין עובד. אני ממשיך לקרוא ומרגיש סוג של אי-נוחות. גם אני חי כאן. אני יודע את ההיסטוריה של ימי, והמעטפה הרעיונית מתחילה להתרחק מהמוכר לי. זוהי יצירה ספרותית, אני אומר לעצמי, מותר ליוצרת שאיננה מתיימרת להיות היסטוריונית או עיתונאית חסרת פניות להוסיף נופך אישי.

    כשאני מגיע למקום שבו מתברר לי שהכותבת שוהה שבע שנים בניכר וממשיכה לתאר את המתרחש בארץ כאילו הייתה נוכחת באירועים, אני חש מעט מרומה. אני מכריז על עצמי כעל בעל נטיות שמאלניות – ממש כמו כותבת הספר – אבל אינני אוהב לקרוא או לשמוע סילופים שנועדו לשרת איזושהי אידאולוגיה, גם כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה שלי.

    אני עדיין קורא, והספר מספר גם על הגיגיה ועל עלילותיה הפרטיות עם אלוף נעוריה. וכאן אני מבין את תחושת חוסר הנוחות שמלווה אותי. אני בעצם קורא יומן נעורים והתבגרות של ילדה תל-אביבית מפונקת, שרואה את המציאות דרך חור שיצרה לעצמה בבועה שבה היא חיה. עכשיו ההקבלה לדנטה נראית לי עלובה משהו ומבזה בעיקר את הכותבת. השימוש בלשון תנכית לכאורה נראה לי עכשיו כביזוי לשוננו.

    עברו מספר חודשים, והיום, במהלך סידור ספרים שהבאתי מגולדמונד, מצאתי את הספר כשהסימנייה עדיין בעמוד 84 מתוך 157 עמודי הספר, כלומר – צלחתי יותר ממחצית הספר. הסימנייה נחה באמצע הפרק – דבר שממש איננו אופייני לי – אני נוטה לעצור את הקריאה בנקודות עצירה ברורות. כנראה משהו שקראתי היה לי לזרא עד כדי כך שסגרתי את הספר בו במקום. אין לי עניין לשוב ולחפש מה היה הדבר, הספר כבר מאחורי.

    אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

    אם קראתם מכתבי דנטה ואתם חובבי תנך, כמוני, אני מניח שתפיקו הנאה מהגימיק כפי שאני נהניתי ממנו בתחילת הקריאה.

    אם אתם אוהבים לקרוא סיפורי התבגרות אישיים, יכול להיות שתפיקו הנאה כלשהי גם מסיפורים אלה.

    אם אינכם סולדים מעטיפת המציאות בתעמולה מרומזת, ובהנחה שאתם שמאלנים, תוכלו כנראה להתמוגג מהספר כמו אלה שמוזכרים בגב הספר ובעמוד התודות שבסופו.

    אני כנראה אינני מסוגל להכיל את שלושת התנאים שציינתי.

    הגיג בעקבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה

    כתבתי את הטור הזה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת  2010 והוא נכון גם להבוקר. וכנראה לתמיד.

    כבכל שנה בבוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה קמתי גם הבוקר כשבראשי מתנגן שיר הפרטיזנים היהודים. כל רשתות הרדיו משדרות שירי אֵבֶל מינוריים ובראשי שיר עזוז וגבורה בקצב של מרש צבאי.

    זה מכבר אני יודע שאני שרוט קמעה בכל הנוגע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כן, היום קוראים לזה פשוט יום השואה אך בילדותי במדינת ישראל הצעירה היה חשוב למערכת החינוך להדגיש את הגבורה ולהצניע את השואה. באותם ימים רבים מהאנשים סביבי היו מקועקעים במספר סידורי. כשהחנווני במכולת השכונתית הגיש לי את המצרכים בהיתי בקעקוע שעל אמת ידו בהערצה, הוא היה בשואה ולכן הוא גיבור. המונחים שואה וגבורה קושרו בראשינו הצעירים היטב, את המונח 'כצאן לטבח' שמענו בגיל מאוחר יותר.

    באותם ימים פִּמפְּמוּ באוזנינו הרכות בשנים שדור ההורים שלנו הוא דור השואה ואילו אנחנו דור התקומה ולכן מוטל עלינו להגשים את מה שדור ההורים החמיץ בגלל השואה. הקביעה שכל המבוגרים מהשואה היו גיבורים, בזכותם חזרנו למולדת ולכן הדור שלנו אחראי לְשַמֵר את הישגיהם ולשמור על המולדת החדשה-ישנה מטילה עול כבד למדי על כתפיו של ילד.

    את תמונות הזוועה ממחנות ההשמדה התחלנו לראות בגיל מבוגר יותר. שמעתי בילדותי לא מעט עדויות בגוף ראשון על אירועי הגבורה במחנות ההשמדה ובגיטאות, אז עוד היו בינינו הרבה מאוד עדים שניצלו מהתופת. סיפורי הזוועה לא הגיעו אלינו בגוף ראשון, אלה שלא התפארו בגבורתם בחרו לשתוק. יש במשפחתי אנשים שאני יודע שעברו אירועי אימה בשואה ואינני יודע מפיהם על כך דבר וחצי דבר, הם מגינים בעיקר על עצמם מפני אותם זכרונות וככל הנראה לא נדע את סודותיהם לעולם.

     

    שיר הפרטיזנים היהודים

    מילים: הירש גליק
    תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
    לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס
    שנת כתיבה: יידיש: 1943 עברית: 1945
    שנת הלחנה: 1937

    אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
    אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
    זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
    וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

    מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים
    אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים
    וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה
    הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה.

    עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל.
    עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל.
    אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר
    כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר.

    בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;
    הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,
    כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,
    יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם.

    עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה
    אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
    זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
    וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

    ביתי ובני נולדו לדור שבו המידע חשוף וגלוי. בנוסף לתיעוד ההיסטורי ולמוזיאונים ברחבי העולם קיימת פעילות אומנותית נרחבת ששואבת את השראתה מהשואה – סרטי קולנוע, ספרים, מחזות ויצירות מוסיקליות. העובדות ההיסטוריות מתועדות היטב ובכל זאת יש כאלה שמכחישים אותן. בקיץ האחרון נכחתי בעדויות לזוועות השואה במוזיאון היהודי בברלין , בבית ועידת ואנזה – המקום ממנו יצאה ההנחייה כיצד לבצע את 'הפיתרון הסופי' ובתחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו.

    תחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו

    לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון שם למדתי פרטים נוספים על השואה וסוף סוף נחשפתי למספר הכולל של האנשים שנרצחו במערך ההשמדה המתועש שהגו הנאצים – אחד עשר מיליון אנשים, ששה מיליון מביניהם יהודים והשאר צוענים, צבעוניים הומואים ובני "גזעים נחותים" אחרים. לבושתי דווקא ליד ושם לא הגעתי עד היום.

    שיר הפרטיזנים–ביצוע מרטיט של שצעון ישראלי

    פתחתי בסיפור על אותו שיר לכת צבאי זקוף ראש שמתנגן בראשי בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה. בעוד שבוע נשמע את שיר הרעות, שיר עגמומי ומינורי לזכר החברים הנופלים. למחרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יגיע יום העצמאות שבו נשמע בסיום כל טקס את ההמנון הלאומי שלנו, התקוה, שגם הוא שיר עגמומי ומינורי שלא לאמר תבוסתני. כל שנה, כשמגיע מועדם של השירים שהזכרתי אני תוהה ביני לבין עצמי למה דווקא את השואה אנחנו מציינים בשיר גבורה שכולו תקווה ואילו את יום העצמאות אנו מציינים בשירים עגמומיים. והכי תמוה בעיני הוא המסר הכל-כך חסר תקוה של ההמנון הלאומי – התקוה. מתוך כבוד להמנון אחסוך מכם ניתוח מעמיק יותר של מילותיו. מחשבות אלה מנקרות במוחי כבר שנים, אז הנה אמרתי את המילים בפרהסיה.

    בלוז שבת בגולדמונד ספרים בשוק חיפה

    גולדמונד ספרים עבר ממשכנו הוותיק ברחוב מסדה למבנה ענק בפאתי שוק תלפיות בחיפה. כשנודע לי דבר המעבר הקָרֵב תמהתי משהו. מה קרה? תמו ימי 'מרק וזהו'? ומה עם 'פסטיבל השרוטים', אירועי הרחוב והמציאון שפולש מהמדרכה אל הרחוב וגולש אל תוך הלילה?
    אייל לבקוביץ' מגולדמונד אמר שבמקום החדש יוכל לארח אירועים גדולים ומעניינים יותר. ומה עם קהל? מי יבוא לאירועי תרבות וספרים בשוק?

    איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

    והנה, כמעט מייד לאחר המעבר, מבשר לנו הפייסבוק שאיתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצהריים. אין לי מושג מיהו איתמר בק ולמה ללהקתו קוראים פקידי הקבלה, אבל אני כבר להוט לבקר בהיכל הספרים החדש של גולדמונד, אז יהיה נחמד להכיר באותה הזדמנות עוד הרכב מוזיקה חיפאי.

    בתחילה קראתי לטור זה "איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים". התקשיתי לקצר את התיאור. הצירוף נשמע לאוזן שפויה כמעט מופרך, אבל מהכירי את שרוטי חיפה, אני יודע שכאן הכול יכול לקרות. אם זה עבד במסדה אז למה לא בשוק?

    שבת בצוהריים. אשתי שתחיה ואני נכנסים לגולדמונד ספרים ברחוק עקרון 6 בשולי שוק תלפיות. המקום ענק וקירותיו גדושים במדפים שנושאים ספרים שכבר ראו עולם. ברחבה המרכזית מתבצעות הכנות לצילום הלייב סשן. מתברר שאנחנו כבר מכירים את איתמר בק. ראינו ושמענו אותו מלווה במפוחית ובשירה את שחר קרויטרו שעשה ספוקן בלוז בפסטיבל השרוטים האחרון בקפה טיפול במסדה. גם בקהל אנחנו רואים כמה פנים שכבר ראינו. הידיעה ששרוטי מסדה כבר כאן מרגיעה אותי, אני יודע שתהיינה חוויות מעניינות.

    איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

    מתחילים לשוטט בין המדפים. על השולחן המרכזי אני מגלה ספר שאני רוצה. הספרים בבית חונים חניה כפולה על המדפים. לפני מספר שנים עשינו מבצע פינוי מדפים. ספרי הקריאה שקראנו, ושלא סביר שנקרא שנית, נארזו בארגזים והובלו אחר כבוד לגולדמונד במשכנו הקודם במסדה. הבטחנו לעצמנו לא לרכוש יותר ספרים שקוראים רק פעם אחת. די מהר הגמשנו את הבטחתנו. ספרי קריאה אפשר לקנות במציאון בעשרה שקל ולהשיב למציאון בסיום הקריאה. מפה לשם, שוב המדפים בבית עמוסים בכפל ספרים לעומק ומעליהם נחים גם כמה ספרים בשכיבה.

    ממשיכים. הנה עוד ספר מעניין, ועוד אחד. המציאון נמצא באגף הפנימי של החנות. אין לי ספק שגם כאן הוא יגלוש עם הזמן למרפסת החזית הרחבה. עוד לא התחיל הלייב סשן וכבר נחים על מדף שאימצנו לעצמנו חמישה ספרים שילוו אותנו הביתה ויחפשו לעצמם חנייה.

    איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםהכול מוכן. איתמר בק יושב במרכז. לשמאלו אסף אחיטוב שפורט בלוז על הבנג'ו ולימינו גיל הילמן והגיטרה. הם עושים חזרות על השירים שתיכף יצלמו. איתמר נכה. הוא לא מתגלגל, הוא יכול אפילו לעמוד לרגע, אבל מעבר לזה הוא נזקק לתמיכה. לפחות שלושה מהשירים שאנחנו שומעים עוסקים בחוויות הנכות שלו. הנושא, מן הסתם, מעסיק אותו מאוד והוא מחצין את קשייו ואת התמודדותו. הוא פותח במשהו שמתחיל כספוקן וורד וגולש לבלוז. הסגנון חביב עלי. אחד השירים מבהיר את סיפור פקידי הקבלה – אלה שעובדים בעמידה.

    שקט מצלמים. המצלמות וציוד ההקלטה ערוכים ואנחנו נקראים להשתיק את המכשירים שהפכו זה מכבר לחלק מגופנו. מזכירים לנו שגם אנחנו מצולמים ומי שלא מעוניין להיות מצולם – שיודיע עכשיו.

    איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםמתחילים לצלם ולהקליט את השיר הראשון. יקליטו את השירים מספר פעמים עד שיהיו מרוצים. "ביקשנו שקט", כך איתמר, "אבל לא יותר מידי, צריך להרגיש שזה לייב סשן – עם קהל". מקליטים שנית ושלישית, ועוד שיר, ושוב. אנחנו כבר מכירים את המנגינות ואת מרבית המילים. הקהל יושב ומקשיב, משוטט בין המדפים באזורים שמחוץ לטווח המצלמות, ומגיב לשירה כנדרש. רק מישקה הכלב מטייל איפה שבא לו – הוא כנראה פחות מתרגש מהעובדה שמצלמים כאן הופעה חיה. כשהמקליטה מרוצה וגם הטריו מרוצה, מפסיקים את ההקלטה וממשיכים להופעה.

    חוויה ממש כיפית עם שירים טובים שמבוצעים בהנאה לקהל חם ופתוח.

    איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

    אני כבר מחכה לשמוע על האירועים הבאים שמזמן לנו גולדמונד. הבעייה היא שמכל אירוע אנחנו חוזרים עם כמה ספרים ואין לנו מקום לספריות נוספות בבית. הגיע אולי הזמן לארוז מדף או שניים ולהביא לגולדמונד.

    איתמר מספר לנו על ההופעות הבאות שמפורטות בדף הפייסבוק שלהם.
    הצילומים וההקלטות הולכים עכשיו לעריכה ואני מקווה לראות אותם בקרוב.
    בינתיים אפשר לשמוע ולראות את שירי איתמר בק בערוץ היוטיוב שלו.

    בדרכנו הביתה אנחנו עוברים לפני 'רובין פוד' – בית אוכל חברתי שמונחה על ידי עקרון הצלת המזון המתבזבז. טבעוני לחלוטין והתשלום לפי רצון ויכולת הסועד. על הדלת כתוב שבכל יום ה' מהשעה 20:00 עד 23:00 יתקיימו אירועי מוזיקה, בופה ושתיה. אני מקווה שגולדמונד ורובין פוד הן הסנוניות שמבשרות על התעוררות מרכז תרבות נוסף בשוק בחיפה.

    בואי הרוח – חיים סבתו

    פרקש אחז את הסידור, התפלל בו את תפילת הדרך וקפץ מן הסיפון. עם הסידור. בכל כוחותיו שחה אל החוף. פרקש עלה לספינה באיטליה עם כמה נערים אחרי מסע-תלאות מפרך בכל אירופה. הם קראו לספינה בשם 'אַרְצָה' בעקבות השיר 'ארצה עלינו' שלימדו אותם שליחי העליה. ברגע האחרון הם הועברו לספינה אחרת – הספינה שממנה הוא קפץ.

    עשר שנים מאוחר יותר מפליגה האוניה אַרְצָה מגֶנוּאָה שבאיטליה כשעל סיפונה עולים מהונגריה ואיתם עולי מצרים שגורשו ממנה אחרי מבצע סיני. היהודים מהונגריה שותקים, דואגים ומסתגרים בתאיהם. יהודי מצרים עולים בחבורות אל הסיפון, משוחחים ואף צוחקים בקול.

    על הספינה ילד בן חמש בשם חיים – נכד של חכם שְוֵיכָּה ממצרים. ממרחק של חמישים שנה מספר לנו חיים את סיפורו של פרקש מראות עיניו של הילד שנקלע לאותה שכונה שאליה הביאה הרוח גם את פרקש. חיים הקטן גדל ומתפתח לאורו של פרקש, ולאורך השנים מתגלים לו סיפורי הגיהינום שחוו יהודי הונגריה. פרקש איננו מרבה לספר. אומר רק מה שצריך. וחיים טומן את השאלות בליבו, הוא חושב משום מה שכל דבר צריך להתברר מעצמו.

    בואי הרוח - חיים סבתו

    אין לי כוונה לספר את סיפורם של פרקש ושל חיים. אני חולק כאן את חווית הקריאה שלי. אם תרצו את סיפוריהם קראו בספר. אם תרצו התייחסויות וניתוחים – אלה קיימים ברשת בשפע. בשולי הטור הנחתי קישורים לדברי כותבים אחרים.

    אני קורא את דברי הילד חיים, והמילים מתנגנות בראשי בקולו של הרב חיים סבתו ובניגון שמייחד את דיבורו. חיים סבתו הוא מספר סיפורים מרתק שמטעים את דבריו בנופך שמעשיר את המילים. כשאני קורא, לדמויות יש צורה וקול, אך כאשר המילים בספר הם ציטוטים מדברי פרקש אני מתקשה לראות את דמותו ויותר מכך לשמוע את קולו. חיים מספר שפרקש מדבר במין שפה שמתנגנת בפיו מעצמה. אני מכיר את ניגון השפה של עולי הונגריה כאשר הם מדברים עברית, ובכל זאת אינני מצליח לשוות לפרקש קול ודמות. דברי פרקש נדמים לי לפעמים כדברי חיים ואני שב וקורא הלוך וחזור, ובקריאה שניה מגלה דברים שנעלמו ממני בקריאה הראשונה. הקריאה קלה, נעימה ושוטפת, ועם זאת גוררת את המחשבה למחוזות של האסוציאציות שהיא מאירה, ומעכבת את ההתקדמות. זוהי חוויה שאני אוהב במיוחד. כמו יין שמגלגלים בפה טרם בליעה כדי לחוות ממנו עוד טעמים וניחוחות.

    חיים ואני בני אותו גיל. שנינו גדלנו והתחנכנו בארצנו בראשית ימיה ושנינו חווינו יחדיו את התהפוכות שעברה ארצנו, את המלחמות ואת השינויים הפוליטיים והכלכליים, את משפט אייכמן שחווינו שנינו כילדים ואת מלחמת יום הכיפורים בתקופת השירות הצבאי. עם זאת סביבתי התרבותית בתל אביב רחוקה מזו של אלה שבחרו בדרך הדת. אני גאה בבקיאותי בתנ"ך, אבל העניין שלי בעיקרו ספרותי.

    הסביבה התרבותית של יושבי השכונה בית מזמיל, שאליה הביאה הרוח את חיים הקטן ואת פרקש באמצע שנותיו, מרתקת. חיים לומד בתלמוד תורה בית וגן ומסלול חייו סובב סביב לימודי קודש, כמו מסלול חייהם של מרבית תושבי השכונה. חיים איננו מרבה לספר על דוד ג'אקו, אבל תאורו כמי ש"עניינו רק חידות במתמטיקה וסיפורים של עגנון" מראה שאין הם מוותרים על "לימודי הליבה", אופקיהם רחבים והם בקיאים גם בספרות, בתרבות ובמדע שחורגים מגבולות בית המדרש. מבין השורות ניכר שמרביתם, אם לא כולם, משרתים בצבא בתפקידי לחימה ובתפקידים משמעותיים.

    אני קורא בספר ומידי פעם – כשמתגלה פרט זה או אחר, ובעיקר כאשר מוחזרים הפיקדונות – אני נחנק בדמעות. אמנם אני טיפוס רגשן, אבל אינני מרבה להתרגש מספרים. הספר הזה מקלף ממני הרבה מאוד קליפות מגן וחושף את עצבי. בסיום הספר, כשהכול בא על מקומו, אני שב לאחור וקורא קטעים נבחרים מהספר בדילוגים, ולבסוף שב לתחילת הספר וקורא בו מחדש כאשר אני יודע לאן תוביל אותי הדרך. הפעם הקריאה מהירה יותר ובכל זאת מרגשת לא פחות.

    הספר מרתק, פוקח עיניים ומרגש – לפחות אותי

    ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ספרי עליית הגג, 2008, 162 עמודים.
    אם תרצו לקרוא דעות וניתוחים על הספר תוכלו למצוא אותם כאן ובעוד הרבה מאוד אתרים:
    דעות – "הכול צריך שיתברר מעצמו" – על "בואי הרוח" מאת חיים סבתו / נַחֵם אילן
    בואי הרוח – סקירה על הספר – יונה דורון

    הקדשהבשולי הדברים:

    לקחתי את הספר מ"ספריה בתחנה" באחת מתחנות הרכבת, וכפי שכבר הבנתם הוא שוהה אצלי לא מעט זמן. אל דאגה – הוא ישוב אל אחת התחנות בקרוב.

    כשלקחתי את הספר מהתחנה, ניכר היה שהספר לא נפתח מעולם. דפיו היו דבוקים – הספר היה חדש לחלוטין – אפילו לא דפדפו בו. בעמוד הראשון, זה שאחרי הכריכה, הודבקה "הקדשה" מאת 'אבי מזרחי, אלוף – מפקד זרוע יבשה'. ה"הקדשה" מופנית לבוגרי קורס מפקדים.

    אבי מזרחי היה מפקד זרוע יבשה בשנה שבה יצא הספר לאור ובשנה שלאחר מכן כבר היה בתפקיד אחר. משמע הספר עמד במקום כלשהו סגור עשר שנים עד שהגיע לספריה בתחנה וממנה לידי. איזה בזבוז.

    זה חוזר – שיר אופטימי ממדרגות הדר הכרמל אל זוהר הרקיע

    לפני כשנתיים הצטרפתי לשעשועון אתגרי הצילום גורושוטס. די מהר הגעתי לדרגת מאסטר – הדרגה שלפני גורו – ושם נתקעתי. השעשועון מציע מגוון אתגרי צילום מעוררי דמיון ומחשבה.  אינני מגדיר את עצמי כצלם, אני מעדיף לחשוב על עצמי כ"צייר עם מצלמה". אני מצלם לעצמי ציורים שמספרים את הסיפור שלי ואינם בהכרח נאמנים למציאות. הצילום איננו מסתיים במצלמה, אני ממשיך לערוך ולעבד את התמונות ולפעמים אף לאחד מספר תמונות לסיפור. ממש כמו בימים ההם שפיתחנו את סרט הצילום ועמלנו במעבדה חשוכה ולחה לקבלת התוצאה הרצויה. אם תטיילו בעקבות צילומי, קיים סיכוי סביר שתתאכזבו לגלות שהמציאות הרבה פחות יפה.

    באחד הימים הופיע בגורושוטס אתגר הצילום Vanishing Stairs – מדרגות מגוז – בעקבות הביטוי שטבע מיכלאנג'לו:
    My soul can find no staircase to Heaven unless it be through Earth's loveliness
    בתרגום חופשי – נשמתי אינה יכולה למצוא גרם מדרגות לגן עדן אלא דרך יפי הארץ.

    נקודת מגוז "Vanishing point" היא תפיסת עיצוב חזותי שבה קוים אמיתיים או מדומים מובילים את עין הצופה אל מקום מרוחק שבו התמונה משתנה או נמוגה. הגורו שהגתה את האתגר כתבה Make me wonder where the stairs go in your shots – גִּרְמוּ לי לתהות לאן מובילות המדרגות בתמונות שלכם.

    האתגר חיבר בדימיוני שתי תמונות ש"ציירתי" במצלמתי בעבר והיה לי ברור שהן מספרות ביחד את הסיפור שלי. "ציירתי" מהן את הצילום הזה שמוביל מהעליבות המוזנחת של מדרגות הדר הכרמל אל הדר השקיעה מול הכרמל. שכונת הדר הכרמל הייתה פעם פנינת תפארתה של העיר חיפה, ועם הזמן נשחקה למצבה הנוכחי – משכנם של האומנים ה"שרוטים" המאושרים כדברי שארל אזנאבור בשירו "לה בוהם" שזכה לגרסה עברית בפי אבי טולדנו.

    Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

    https://gurushots.com/photo/banister-handrail-staircase-08f80fbf4e056aa569888d136a412a4e

    כשראיתי את הציור שלי התחילו להתנגן בראשי מילים משיר נשכח ששר פעם מזמן דני גרנות
    "… ועל כול שמש השוקע, בליבי אני יודע שאי שמה מאירות אלפי זריחות".

    לשמחתי האינטרנט יודע הכול ואיננו שוכח דבר. מצאתי בקלות את השיר האופטימי כטעמי, שכתבה רימונה די-נור כנוסח עברי לשיר צרפתי של ז'וליין קלרק. הצרפתית שלי איננה מספיקה כדי להבין את השיר בשפת המקור, ותרגום גוגל לא הקל עלי. ברור לי שהשיר אופטימי גם בצרפתית, אבל נוצר בי הרושם שהנוסח העברי אופטימי יותר. בימים אלה, נראה לי שאנחנו זקוקים לאופטימיות זו יותר מאשר כשנכתב השיר בשנות השבעים של המאה הקודמת.

    הנה השיר העברי לצד המקור הצרפתי

    דני גרנות - זה חוזר - יוטיוב Julien Clerc - Ce n’est rien - YouTube

    זה חוזר

    דני גרנות
    מילים: רימונה די-נור ; לחן:  Julien Clerc

    זה חוזר 
    עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
    זה חוזר 
    זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
    אך זה חוזר 
    כמו ספינה המפליגה 
    עד אין סוף 
    אבל אלף אוניות 
    במקומה 
    חוזרות אלינו אל החוף.


    על כל חרצית, על כל רקפת 
    הנובלת או נקטפת, 
    יש תמיד ארבע, חמש או שש 
    או שבע-מאות פריחות 
    ועל כל שמש השוקע(ת) 
    בלבי אני יודע(ת) 
    שאי שמה מאירות 
    אלפי זריחות.


    זה חוזר 
    עוד שנה ועוד אלפיים או יותר. 
    זה חוזר 
    זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
    אך זה חוזר 
    כמו ציפור אשר פרחה 
    טרם סתיו 
    אבל אלף סנוניות 
    במקומה 
    עלינו יפרשו כנף. 
    על כל חרצית…


    זה חוזר 
    עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
    זה חוזר 
    זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
    אך זה חוזר 
    כמו כוכב אשר נפל 
    משחקים 
    אבל אלף מאורות 
    במקומו 
    לילה לילה נדלקים.


    על כל חרצית…

    Ce n’est rien

    Julien Clerc

    Ce n'est rien
    Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
    Tu sais bien
    Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
    Ça revient
    Pour un bateau qui s'en va et revient
    II y a mille coquilles de noix sur ton chemin
    Qui coulent et c'est très bien
    Et c'est comme une tourterelle
    Qui s'éloigne à tire d'aile
    En emportant le duvet qui était ton lit un beau matin
    Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
    Et qui s'en va vers la grêle
    Comme un petit radeau frêle sur l'océan

    Ce n'est rien
    Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
    Tu sais bien
    Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
    Ça prévient
    Comme un bateau qui revient, et soudain
    Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
    Qui résonnent et c'est très bien
    Et ce n'est qu'une tourterelle
    Qui revient à tire d'aile
    En rapportant le duvet qui était ton lit un beau matin
    Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
    Et qui s'en va vers la grêle
    Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

    Ça prévient
    Comme un bateau qui revient, et soudain
    Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
    Qui résonnent et c'est très bien
    Et ce n'est qu'une tourterelle
    Qui reviendra à tire d'aile
    En rapportant le duvet qui était son nid un beau matin
    Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
    Et qui s'en va vers la grêle
    Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

    ובסופו של יום אי אפשר להתעלם משירם של לד זפלין – Stairway To Heaven

    Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

    היו זמנים בקנסינגטון | מיוריאל ספארק

    נאנסי הוקינס הייתה פעם מגיהה, עורכת ויועצת ספרותית. בחורה "גדולת מימדים", רק בת עשרים ותשע וכבר כולם קוראים לה מיסיס. זה מה שאני לומד מגב הספר ומעיון קצר בו.

    אני בתחנת הרכבת בחיפה בדרכי לתל-אביב, נובר בספרי הספרייה בתחנה. אחד היתרונות בשאילת ספר מספריה זו הוא הזמן שמוקצה להיכרות עם הספר. הרי אי אפשר לסיים קריאת ספר במהלך נסיעה של חמישים דקות, אבל הזמן מספיק כדי לדעת אם הספר "תפס" אותי. אם תפס – יישאר איתי עד שאסיימו, אם לא – יעבור אחר כבוד אל הספרייה שבתחנת היעד.

    אני יורד מהרכבת בתל-אביב אחרי שקראתי מספר עמודים ונראה לי שיש סיכוי שסיפורה של מיסיס הוקינס ידבר אלי. הספר נכנס לתיקי. אמשיך לקרוא בו בנסיעה חזרה ואסיימו כבר בבית.

    היו זמנים בקנסינגטון

    מיסיס הוקינס מספרת על ימיה בקנסינגטון בשנת 1954 ממרחק זמן של למעלה משלושים שנה, אחרי שכבר "הסדירה את החשבון". היא גרה בדירה שכורה בביתה של בעלת הבית מילי. הפרק הראשון מציג את דיירי הבית מקומה לקומה ומפרט את תכונות השכנים. ממש כמו ב'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, אבל הדמויות שונות כאן לחלוטין. קצת קשה לי לעקוב אחרי רשימת השכנים, וכאן אני נעזר ביתרון נוסף של ספר שכבר נקרא לפני – יש לו היסטוריה.

    הספר שלקחתי בתחנה מוחתם בחותמת של ספריית ביה"ס התיכון עירוני ו' ת"א, וניכר עליו ששזף אותו יותר מזוג עיניים אחד. תלמידי תיכון ששאלו ספר מהספרייה, בין מבחירה ובין בכפייה, משאירים בספר מידי פעם את חותמם. מספריית בית הספר הגיע הספר לרשת סיפור חוזר שמדבקתו מבצבצת מתחת לשולי מדבקת הספרייה בתחנה שממנה הגיע הספר אלי.

    בעמוד שפותח את הספר שבידי רשומה בעיפרון רשימת הדיירות והדיירים בביתה של מילי בתוספת מספר מילים שמתארות את הדייר. גם דמויות שנפגוש בהמשך הספר רשומות ומתוארות כאן וזה מקל עלי את הקריאה שנקטעת אצלי בין הנסיעות ברכבות ובאוטובוסים.

    עירוני ו עם רשימות

    נאנסי עובדת בבית הוצאה לאור קטן שבו היא בוררת ספרים שנשלחים אליו בניסיון להגיע לדפוס. אחד הכותבים שמנסה להדחק אל ההוצאה לאור ובמידת מה גם אל חייה הוא הֶקטוֹר בַּארטלֶט. הוקינס מכנה אותו בינה לבין עצמה בכינוי הצרפתי -pisseur de copie- שפירושו הוא 'סופר זבל'. המתרגם לעברית תירגם את הביטוי ל"עיתונאי-משתינאי". הספר תורגם בשנת 1988, אני מניח שאילו תורגם היום היו מתרגמים את הביטוי ל"כתב-מושתן". באחד הבקרים אורב לה אותו בארטלט בכניסה למקום עבודתה והיא פולטת לעברו בקול רם את הכינוי pisseur de copie. הכתב המושתן מנסה להתעלם, כאילו לא שמע, אבל נאנסי דואגת לחזור על הכינוי בקול רם וברור ומאלצת אותו לשמוע.

    פטרוניתו של המושתן שנעלב – סופרת רבי מכר מוערכת – מביאה לפיטוריה של נאנסי מבית ההוצאה לאור זמן קצר לפני שהוא נסגר. נאנסי הוקינס ניחנה בכושר האזנה, בעין בוחנת וביכולת שיפוט חסר פשרות. בהמשך דרכה עובדת מיסיס הוקינס בתפקידים דומים וגם בהם מאבדת את עבודתה אחרי שאיננה מוכנה להתפשר על יושרתה המקצועית ולפרסם את הזבל שכותב המשתינאי.

    במהלך התקופה משילה גיבורת סיפרנו חלק ממשקלה ומספרת לנו שקל לרזות, צריך להמשיך לאכול ולשתות כרגיל אבל רק מחצית הכמות. יש לה בספר גם עצות מעניינות בדבר חוסר הטעם בהפגנת הכישורים שכולם כבר יודעים שיש לך ובעניין נישואין. היא "זכתה" בתואר מיסיס בעקבות נישואי בוסר שהשאירו אותה אלמנת מלחמה.

    הספר, שנראה לי בתחילה משמים מעט, הופך להיות יותר ויותר מסקרן, ובערך מאמצעו הקריאה שועטת עד סופו. הספר מאוד ויזואלי. קל לדמיין כיצד נראים אתרי ההתרחשות ומה קורה בהם. השמירה על מספר אתרים מוגבל, תקופה קצרה ונקודת ראות ברורה של המספרת, משרים אוירה של מחזה. הספר איננו בנוי כמחזה עם דיאלוגים, אבל נראה לי שהוא נועד להיות נוח לעיבוד למחזה.

    לאחר שאני מסיים את הקריאה אני מדלג בין דפי הספר לאחור וקורא קטעים נבחרים מחדש. שם הספר במקור הוא A Far Cry from Kensington. ממה שקראתי אינני מצליח לאתר את תרגום הכינוי pisseur de copie לאנגלית. הרושם שלי מראיון וממאמר שקראתי הוא שבמקור האנגלי הביטוי לא היה מתורגם אלא הופיע ככתבו הצרפתי. בגרסה הצרפתית של הספר שמו "Le pisseur de copie", כאילו היה הוא גיבור הספר.

    הספר, קצר וקליל ועם זאת מעורר הרבה מאוד מחשבות – בהחלט ראוי.

    ספריית מעריב, 169 עמודים בתרגום משה זינגר – 1989

    קוֹדָר - קוד תגובה מהירה; QR code שמצביע על טור זה - https://wp.me/sRpfC-pisseur

    תוספת מאוחרת –

    אחרי פירסום הטור הגעתי לתובנה שבמקום שכולם משאירים את חותמם בכתב יד, בחותמות גומי ובאמצעות מדבקות שמכסות ללא רחמים חלקים מהכתוב, גם אני יכול להצטרף לחגיגה. אלא שאני אקפיד יותר לא לפגוע בכתוב.

    אם הספר שקראתי יגיע לידיכם תמצאו בגב כריכתו הקידמית מדבקה שמפנה לטור זה באמצעות קוֹדָר.

    [האקדמיה ללשון קבעה שקוד תגובה מהירה; QR code יקרא בלשוננו בשם קוֹדָר (דלת קמוצה). נראה לי שהביטוי לא “יתפוס” כי המילה דומה מידי לקוֹדֵר (דלת צרויה) העגמומי.]

    משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסין

    משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסיןצחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.

    הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.

    ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.

    אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.

    המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.

    אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".

    לקרוא מחדש את התנ"ך | אליה ליבוביץ

    היצירה הספרותית החביבה עלי היא ללא ספק התנ"ך. זוהי מבחינתי יצירה ספרותית, לא בסיס לאמונה ולא מקור מידע אלא אוסף של ספרים שנכתבו על ידי סופרים רבים ושונים בזמנים שונים. מבחינתי היצירה מעניינת בין אם היא דמיונית לחלוטין ובין אם יש לה בסיס היסטורי כלשהו. אני נהנה מאוד לקרוא גם עבודות ספרותיות שמתבססות על התנ"ך, בעיקר על הסיפורים, אך לא רק.

    פרופסור אליה ליבוביץ פורט בספרו 'לקרוא מחדש את התנ"ך' את היצירה הספרותית לפרוטות ומפרש אותה על פי הפשט הברור לו מאליו. הוא לא מתעלם מדברי הפרשנים שאונסים את הפירוש אל אמונתם, אבל הסבריו אינם מתחכמים ואינם מעַוותים כדי להתאים לתפיסת עולם כלשהי. הסבריו ברורים ופשוטים.

    פרופסור ליבוביץ איננו תאולוג, חוקר כתבים או אמונות ואיננו קשור בכל דרך שהיא אל ממסד הדתי כלשהו. הוא פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב, וכן הוא איש אשכולות רחב אופקים שמתעניין במגוון תחומים רחב ונהנה לנבור בתחומי העניין שלו לעומק.

    פריסה

    הספר איננו זורם כספר קריאה. זהו יותר ספר עיון. בפתח כל פרק בספר כתוב לאיזה מקומות בתנ"ך הוא מתייחס ולכן כדאי לקרוא בו לפני שקוראים את הפרק. אני קורא בספר בדילוגים קדימה ואחורה. לפני קריאת הפרק בספר אני קורא בתנ"ך ומופתע לגלות דברים שלא הבחנתי בהם בפעמים הקודמות שקראתי אותם דברים בתנ"ך.

    אשתי ראתה את הספר בעגלת ההחזרות בספרייה העירונית והביאה לי אותו. "אתה תאהב את זה", כך אמרה, "אותי זה ישעמם". אני קורא ומתקשה להתמיד. בסיום כל פרק אני עובר לספר אחר שמחכה לי ושב אל הפרק הבא בספר, כשהטלפון המתחכם מציג ברקע את המקום המתאים באתר מכון ממרא.

    שלוש פעמים הארכתי את השאלת הספר עד שסיימתי לקרוא בו. התובנות שגיליתי בספר השאירו אותי לא פעם מופתע בעיקר מכך שלא הבחנתי בנאמר בין הפסוקים ובין המילים.

    אז מה? לקרוא או לא לקרוא? – זה ממש לא תלוי בספר אלא בתחומי העניין שלכם ובנכונות לקרוא השקפות שאינן זורמות בנתיב שציירו לנו משחר לימודינו בבתי הספר. אני מחזיר את הספר לספרייה אך יש לי הרגשה שעוד אשוב לבקרו כשאתקל במשהו מסקרן בתנ"ך. אבל יכול להיות שזה מעיד עלי יותר מאשר על הספר.

    ובכל זאת – הייתי ממליץ לשאול את הספר, לפתוח במקום כלשהו ולעיין. אם הוא תפס אתכם, שווה לשוב להתחלה, לקרוא את פרקי ההקדמה ולצאת למסע כשידכם האחת אוחזת בו והאחרת בתנ"ך. אם הספר לא תפס אתכם, לא נורא – אפשר להשיבו אל המדף, כנראה אינכם מתאימים זה לזה.

    %d בלוגרים אהבו את זה: