ארכיון מחבר: יוֹסִי רן

שמי יוסי רן. כבר מזמן אינני ילד. למען האמת גם ילדי כבר אינם ילדים. הספקתי עד כה להיות ילד, תלמיד, צלם חובב, שחקן חובב, חייל, ספורטאי, כימאי, בעל, אבא, מנהל, צייר חובב… ובסוף הדרדרתי להייטק – מעוז החנוּנִים, עבדים נרצעים שאופקיהם עלולים בקלות להצטמצם לתחומי העבודה, אם לא יתעקשו לקיים חיים אמיתיים. עד שהגעתי להייטק לא הרגשתי צורך מיוחד לדווח לעולם, ובעיקר לעצמי, שיש לי חיים.

כשקלטתי שאני מוקף באנשים נטולי חיים החלטתי שעלי לקיים יומן תרבות. יומן שבאמצעותו אוכל לברר עם עצמי בכל עת אם עדיין יש לי חיים. אז למה בפרהסיה? – כך אני מציב לעצמי שומרים שישאלו מה קרה אם אפסיק לכתוב.

תחנה סופית – ערד | אדיבה גפן

דקלה שושקוביץ, מספרת כמנהגה בגוף ראשון על הרפתקאותיה וחוויותיה. הפעם היא מחפשת אחר אחותה שנעלמה. רק כעבור חמישים עמודים יוודע לה ש'גופתה של סמדר היפה נמצאה מוטלת במכונית, על פסי הרכבת בואכה קריית גת'. אנחנו יודעים מראש את מה שהיא עדיין לא יודעת – זה כתוב על גב הספר.

תחנה סופית - ערד | אדיבה גפןמהספרים הקודמים שקראתי – נעדרת וצל של מלאך – אני כבר מכיר את דקלה ואת הנפשות הפועלות לצידה – סמי ג' החוקרת, ששון הבלש, אבינקה, קופר ואחרים. הספר 'תחנה סופית – ערד' קדם להם – הוא הספר הראשון עם דקלה ויש כאן אקספוזיציה קצרה של הדמויות העיקריות. בספרים הבאים, אלה שקראתי קודם, אין אקספוזיציה וקל מאוד להתוודע לכל הדמויות גם בלעדיה. השפה בספר קולחת וברורה וההתרחשויות, לרבות מחשבותיה של דקלה, קלות להבנה. דקלה יוצאת להתחקות אחר הדברים שהובילו למותה של אחותה על מסילת הברזל. היא לא מוכנה לקבל את הפסיקה הכמעט מיידית של קצין המשטרה שזוהי התאבדות. למֶדי היו תוכניות רבות להמשך החיים – לא יכול להיות שהיא התאבדה. מֶדי היא אחותה החורגת של דקלה. אחרי שאמה של דקלה מתה, אבינקה התחתן עם תמרה שבאה מערד והביאה איתה את ביתהּ סמדר.

דקלה מתעלמת מאזהרותיו של סגן-ניצב שביט שמינה את עצמו לחקור את ההתאבדות. על אף הוראת הקצין לשחרר את הגופה לקבורה, דקלה מעכבת את ההלוויה. היא מתחילה לחקור בעזרת הנער שון-פון ש"מתנדב" לעקוב מחלון ביתו אחר המתרחש בביתה של מֶדי במקום ללכת לבית הספר. כשמתחילים לקרות דברים חשודים הוא מזעיק את דקלה לבוא, ורותם לעזרתה את אחיו קופר. איכשהו, בכל מקום שדקלה מגלה משהו צץ סגן-ניצב שביט ומזהיר את דקלה לא להתערב בחקירה שלטענתו כבר הסתיימה.

בינתיים מופיע בארץ הבעל שממנו עמדה סמדר להתגרש. מתברר שלבעל יש קופת שרצים נכבדה. דקלה יוצאת לגשש בערד – המקום שבו קרו פעם כל מיני דברים ש"לא מדברים עליהם" בקשר למשפחתה המקורית של סמדר. קופר יוצא גם כן לערד ועד מהרה שניהם נתקלים במסכת איומים וקופר אף חוטף מכות מהבריונים של "יומיים" שעוד נפגוש אותם בעתיד. והנה שוב מופיע קצין המשטרה שפועל להסיר את דקלה מדרכו. הדברים שדקלה מגלה בעזרת קופר, סמי, ששון ואבינקה חושפים מעשי שחיתות מהעבר הרחוק בערד. גיבורי שחיתויות העבר גדלו והתפתחו ועכשיו הם בעלי כח רב ושליטה בהרבה מערכות. דקלה שקבלה אזהרות מילוליות ומוחשיות יותר ממספר כיוונים איננה נרתעת – היא נחושה להוכיח שאחותה לא התאבדה. ותוך שהיא מגלה כיצד ובידי מי אחותה נרצחה היא חושפת מערכת קשרים מפותלת.

הספר מהיר מאוד ומותח, הפרקים קצרים ומושכים קדימה והספר נותן לקורא הרגשה של שותפות נעימה. הסופרת "שתלה" רמזים לאורכו של הספר שמובילים אותי לניחושים שמתבררים כנכונים לניפוח האגו. ממש בתחילת הספר מופיע הרמז הראשון שנותר סתום כמעט עד סוף הספר.

בסיום הספר אנחנו מקבלים הוראות להכנת רוטב בלגן של החוקרת המהוללת סמי ג'. סמי שוקלת מאה קילוגרם ומניפה בקלות את עצמה ומשאות כבדים. בספר הבא היא תשקול מאה ועשרים קילוגרם, ובזה שאחריו תגרור עם מניסקוס כואב מאה וחמישים קילוגרם. אני מאוד אוהב את הצוות שבספרים אלה אך אני חושש לשלומה של סמי אם יהיה ספר נוסף בסדרה.

קצין ומרגל – רוברט האריס

ז’ורז' פיקאר מספר לנו על האירועים בתקופה שבה אלפרד דרייפוס הורשע בריגול לטובת גרמניה ונכלא באי השדים. זהו סיפור אישי בגוף ראשון שמשלב את חייו האישיים והצבאיים עם תיאור האירועים ההיסטוריים מראות עיניו. הסופר התכוון לכתוב משהו בין רומן לבין מסמך תיעודי ומה שיצא הוא מונולוג אישי מתמשך, מפותל ומורכב.

טור זה, כמו כל מה שאני כותב ב'תרבות הפנאי', איננו סקירה של הספר אלא תאור חוויית הקריאה שלי. כשאני קורא, אסוציאציות ממקומות שונים עוברות במחשבתי. המחשבות אינן חלק מהספר, אבל בהחלט חלק מחוויית הקריאה. אני מתייחס כאן לחלקים מהספר שהטרידו אותי במיוחד. יש בספר הרבה יותר גם מההיבט הרומנטי וגם מההיבט התיעודי. אני מספר כאן גם על דברים מסיום הפרשה מתוך הנחה שאינני יכול להציג ספוילר לסיפור שסופו מוכר לכל ילד שעבר את מערכת החינוך בארץ.

תחילת הקריאה מעיקה למדי. ז'ורז' פיקאר מערב את מה שהוא עושה עם מה שהוא מדווח, עם רגשותיו ועם מחשבותיו. קצת קשה לעקוב, בעיקר בגלל ריבוי הדמויות שכולן חדשות לקורא בשלב זה. הסופר מפרט בפתח הספר את הנפשות הפועלות ואת תפקידיהן – כמו במחזה. הרשימה מחולקת לקבוצות – 'הצבא', 'המדור הסטטיסטי', 'הסוּרֶטֶה (הבולשת)'… – רשימת הנפשות הפועלות מקלה על קריאת הספר ואני שב אליה הרבה מאוד פעמים במהלך הקריאה. כעבור כארבעים עמודים, בערך מהפרק השלישי, אני מתחיל להתוודע לחלק מהדמויות והקריאה מתחילה לזרום. מכאן והלאה הספר מעניין, מסקרן, מותח ודי מרגיז – חוסר האונים של ז'ורז' פיקאר משליך גם עלי.

במהלך טקס הסרת הדרגות וההגליה של דרייפוס קולונל סַנדֶר אומר "שים לב רב-סרן פיקאר: הרומאים האכילו את האריות בנוצרים; אנחנו מאכילים אותם ביהודים. זאת התקדמות, אני מניח." . אמירה זו מאפיינת את דעותיהם של אלה שהביאו להרשעתו של דרייפוס, אם כי האחרים אינם מכריזים על כך בקול רם בכזאת בּוֹטוּת. מבחינת ההמונים שמציפים את האזור זהו טקס הוצאה להורג והם מתנהגים בהתאם. בהמשך הספר נגלה כיצד אותר המרגל – המידע שהמרגל העביר לגרמנים היה ידוע לקציני תותחנים בעלי התמחות מסויימת. עשרה סרנים מחיל התותחנים בתוכנית ההתמחות התאימו, אך רק אחד מהם היה יהודי – דרייפוס.

ז'ורז' פיקאר הוא איש צבא שלחם בצפון אפריקה ובהודו-סין וזכה במדליה הקולוניאלית ובכוכב הגבורה וכן הוכר כאביר לגיון הכבוד. הוא נבחר לציון-לשבח על ידי שר ההגנה וראש המטה הכללי. הם המליצו עליו לקידום והחליטו להציע לו לפקד על המדור הסטטיסטי. פיקאר מאוכזב – המדור הסטטיסטי הוא שם מכובס למערכת הריגול שנחשבת בעיניו כעבודה בזויה, ומה שראה מפרשת דרייפוס חיזק בו את הקביעה הזו. הוא מנסה למחות: הרי יש למדור מפקד – "המפקד חולה מאוד…". מה בנוגע לסגנו? – "הוא פורש". ורב-סרן אנרי לא רוצה את התפקיד לעצמו? – "הוא רוצה, אבל חסרים לו ההשכלה והליטוש החברתי לעמדה בכירה שכזאת…". אבל אני לא יודע כלום על ריגול… – "נו באמת פיקאר… יש לך בדיוק התכונות למשרה… תקודם לדרגת קולונל ותהייה הקולונל הצעיר ביותר בצבא" . התפקיד כפוי עליו ואיש לא שואל לדעתו.

רב-סרן אנרי שהיה אחראי על פעילות הריגול שחשפה את המרגל דרייפוס נשאר במדור הסטטיסטי עם צוותו, והקולונל הצעיר ז'ורז' פיקאר ממונה לתפקיד המפקד למורת רוחו של אנרי. מייד עם כניסתו לתפקיד פיקאר מבין שאין כוונה שהוא באמת יפקד – אנרי וצוותו ימשיכו לתפעל את מערכות הריגול והוא אמור רק לא להפריע. פיקאר נוטל את הפיקוד לידיו, אין לו כוונה להניח להם לפעול מאחורי גבו מבלי לשתף אותו במידע. מהר מאוד הוא עולה על הבעיתיות בשיטות העבודה ובין השאר מבין שההוכחות לאשמתו של דרייפוס אינן מוכיחות בעצם דבר. הוא מנסה לעלות עם ממצאיו למערכות הפיקוד תוך עקיפת מפקדיו הישירים שנראה לו שהם שותפים לשיטה. בסיכומו של עניין מתברר שכל מערכות הפיקוד מעוניינות לשמר את הרשעתו הפומבית של דרייפוס כדי למנוע את ביזוי הצבא והמדינה.

כאן מתעורר עולם האסוציאציות המעוות שלי ואני רואה הקבלה בין ז'ורז' פיקאר ומותק מרדכי מסדרת הטלוויזיה מותק בול באמצע. מותק הושבעה בגיל עשרים וארבע לכנסת ומייד מונתה לתפקיד יושבת ראש ועדת הרפורמות. תוך מספר ימים היא מכריזה מעל דוכן הכנסת "מי ממנה ילדה צעירה וחסרת ניסיון לתפקיד יושבת ראש ועדה – רק מי שבטוח שיוכל לשלוט בה". בדיוק כמו ז'ורז' פיקאר, לוחם מעוטר שקודם בגיל צעיר מאוד לדרגת קולונל כדי להיות בובה בידי אלה שישלטו בו. אלא שהוא, כמו מותק, איננו נכנע ומנסה לתקן את עיוותי המערכת.

פיקאר ממשיך לספר לנו על התפתחות חקירותיו, גילוייו, חייו הפרטיים, מאהבותיו, משפחתו וסביבתו החברתית. מאחר שכל הכפופים לו שותפים להרשעת דרייפוס, קשה לו לבטוח בשיתוף הפעולה שלהם. הוא מבצע חלק מפעולות החקירה מבלי לשתף את רב-סרן אנרי. הוא מעלה את ממצאיו לדרגי הפיקוד ואף לשר ההגנה. ראשי מערכות השלטון הופכים את הקערה על פיה ומאשימים את פיקאר שהוא זה משעוות את התמונה. תוך זמן לא רב אומר לו שר ההגנה: "לאור הישגיך בעבר, קולונל, אנו מוכנים להשעות נקיטת פעולה משפטית נגדך… ואתה תצא מיד להתחיל בסיור הביקורת של הגייסות השישי והשביעי". משמעות הדבר היא שעליו להעביר את כל המסמכים והממצאים לרב-סרן אנרי ולנסוע לטוניס. זה אמור להיות לשבוע פחות או יותר, אך כשהוא מגיע לטוניס מתברר לו שהוא מוצב שם ללא הגבלת זמן. הוא מנותק מכל מה שקורה בפריז. התכתובת הפרטית שלו מנוטרת וחלקה אף לא מועבר אליו וממנו. המדור הסטטיסטי נוהג בו כמו באלה שאחריהם הוא עוקב.

כעבור מספר חודשים פיקאר מוסר למפקדו בטוניס את הדוח שלו על רצח מורס – איש צבא שנשלח לחקור אזור מדברי שאיננו מסומן במפה ובסופו אזור שלם ששורץ בדואים עויינים. המפקד המקומי מודיע לו שקיבל פקודה לשלוח אותו לאותו מקום להמשיך בחקירה ומתלוצץ איתו "אני אוודא שתהייה לך לוויה הגונה בהחלט". הפקודה באה משר ההגנה. המפקד המקומי סבור שמדובר בטעות. פיקאר מספר לו כיצד הוא התגלגל לטוניס, ומהי הסיבה שראשי הצבא והשלטון בפריז מעוניינים לְהִפָּטֵר ממנו.

שוב מתעורר עולם האסוציאציות המעוות שלי. אני נזכר בסיפור בת-שבע אשת אוריה החיתי שהרתה לדוד המלך. הפתרון של המלך לבעייה היה: "הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת." [שמואל ב פרק יא].

המפקד בטוניס מעכב את שליחת ז'ורז' פיקאר למשימת מותו ובינתיים, בעקבות מידע שמודלף לעיתונות, פיקאר נקרא לשוב לפריז למתן עדות. פיקאר ממשיך לספר לנו את סיפורו עם הרבה ציטוטי מכתבים וקטעי עיתונות. הממשל עושה הכול במטרה להשתיק את פרשת דרייפוס ואף מקיים משפט שבו, למרות שהעובדות שמוצגות מוכיחות את חפותו של דרייפוס, מתקבלת הפסיקה שדרייפוס אכן אשם. בעקבות המשפט מוציא שר ההגנה צו: "קולונל פיקאר נחקר על הפרה רצינית של חובות מקצועיות… לפיכך החלטתי שהוא יוחזק במעצר במבצר מוֹן-וָלֶריאן עד לפקודות חדשות".

בזמן שפיקאר מובל למעצר מתפרסם בעיתון "ל'אוֹרוֹר" מאמר שכותרתו משתרעת לרוחב כל ששת הטורים:

https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=784807 מאת Émile Zola ;Aurore, נחלת הכללאני מאשים…!
מכתב אל נשיא הרפובליקה
מאת אמיל זולא

[עיקרי המאמר בויקיפדיה]

המאמר מפרט שורת האשמות של הנוגעים בהפללת דרייפוס, משר ההגנה וראש המטה הכללי עד אנשי הריגול ומומחי בדיקת כתבי היד. ההאשמה האחרונה במאמר היא בנושא "חיפוי על מעשה לא חוקי, ובכך עשיית פשע על ידי זיכוי ביודעין של אדם אשם". הכוונה היא לאסטרהאזי שהיה המרגל האמיתי וזוכה. המאמר הוביל למשפט שבו הואשם אמיל זולא רק בעניין ההאשמה האחרונה בדבר זיכוי חף מפשע. זו ההאשמה היחידה שאיננה מתייחסת ישירות למשפט דרייפוס והיא קשה להוכחה. אמיל זולא מואשם, נכלא ונקנס.

בעקבות המאמר מחודש משפט דרייפוס אך בטרם החל המשפט אחד העדים "מתאבד" באמצעות שרוכי נעליו, אנרי "מתאבד" באמצעות תער, ראש המטה הכללי פורש מתפקידו ועורך הדין של דרייפוס נורה בגבו בדרך אל בית המשפט. השופטים אינם מוכנים לדחות את המשפט והוא מתקיים עם עורך דין חלופי וללא העדים העיקריים. השופטים קובעים שאין סיבה לשנות את פסק הדין – דרייפוס אשם.

לאחר מכן מואשם גם פיקאר בהעברת מסמכים סודיים וּבְזִיוּף. במשפטו פיקאר מוסר הודעה שאם ימות וימצאו בתא המאסר שלו שרוכים או תער זה יהיה רצח, שכן אדם כמוהו לעולם לא ישקול להתאבד.

כעבור זמן נוסף שבמהלכו דרייפוס ופיקאר כלואים, ז'ן ז'ורס – מנהיג הסוציאליסטים – נושא נאום משפטי בבית הנבחרים ומציג את פרטי הפרשה בבהירות. שר ההגנה החדש מורה לבדוק שוב את כל הראיות. כל המעורבים בהרשעת דרייפוס כבר אינם בתפקידם. הלשכה הפלילית מורה על בית הדין לערעורים לשקול את ההרשעה מחדש וכך מזוכה דרייפוס מכל אשמה. הזיכוי עובר בשקט ללא הדים תקשורתיים.

תרגום: גיל שמר, הוצאת כנרת זמורה דביר – 13 באוג׳ 2015 – 448 עמודים.

הרהורים אישיים בשולי הדברים:

1. אומנות יכולה להשפיע כאשר יש לה אפשרות להתבטא בתקשורת.
בסופו של יום לא המשפטים והעובדות גרמו לזיכוי דרייפוס אלא מכתב גלוי שכתב הסופר אמיל זולא ומאמרים של הפובליציסט הסוציאליסטי ז'ן ז'ורס.

2. סיקור חיובי יכול לשנות את רחשי הציבור ואף לגרום לשינוי תוצאות משפט.
פרסום המכתב של זולא בל'אורור ופרסום מאמרים של ז'ן ז'ורס תחת הכותרת "הראיות" גרמו להלכי רוח בציבור שהביאו לפתיחת המשפט והערעור שהביא לזיכויו של דרייפוס.

3. מי ראוי להנצחה ואיך?
בילדותי גרתי ליד הרחובות ז'ן ז'ורס ואמיל זולא בתל אביב. מהיותי ילד סקרן ידעתי לא מעט על פועלם של השניים לזיכוי דרייפוס. היום אני גר ברחוב דרייפוס בחיפה. בהמשך הרחוב נמצא רחוב ז'ורס ובמקביל נמצא רחוב אמיל זולא. בעקבות קריאת הספר עלה בדעתי שמוזר שלא היה בשכונתי בתל אביב רחוב על שם דרייפוס. בדקתי במפה ומצאתי שרחוב דרייפוס בתל אביב הוא רחוב קטן, בסך הכול שמונה בתים, בקרית שלום בדרום דרומה של תל אביב. במחשבה שניה, זולא וז'ורס סיכנו את עצמם למען שיחרורו של דרייפוס שבעצם לא עשה דבר ראוי לציון, הוא היה הקורבן של הפרשה.

צל של מלאך – אדיבה גפן

כשדקלה מתעוררת מעלפון שהתרחש עוד בטרם פתחנו את הספר, היא שומעת את המילים 'דוקי, את שומעת אותי?'. לוקח לה לא מעט זמן להיזכר מיהו האדם שנהג לכנות אותה בשם 'דוקי', ובינתיים העלילה ממשיכה לרוץ קדימה. אנחנו נכנסים אל הפרק הראשון כאשר הדרמה בעיצומה ואין לה כוונה להפסיק עד סוף הספר.

אני כבר מכיר את דקלה מהספר 'נעדרת' שקראתי לפני כשלושה חודשים. מגב הספר אני מבין שספר זה קדם לנעדרת, וכן שקדם לשניהם ספר נוסף בכיכובן של סמי ודקלה. דקלה שושקוביץ עובדת במשרדה של החוקרת הפרטית סמי ובעצם מובילה את החקירות כראות עיניה. בספר זה סמי שוקלת מאה ועשרים קילוגרם ובולסת קרואסונים. בספר 'נעדרת' היא כבר נושאת על המניסקוס הדואב מאה וחמישים קילוגרם ובולסת סברינות.

הספר 'צל של מלאך' של אדיבה גפן, ממש כמו הספר הקודם שקראתי, הוא מותחן בלשי מהיר ורווי התרחשויות. דקלה מספרת בגוף ראשון בשפה פשוטה וברורה את עלילותיה במהלך החיפוש אחר אנג'ל – המלאך שנעלם מחייה לפני שנים, הפציע לרגע בבית היונה בעכו ושב ונעלם. לדברי נעימה שמתנדבת בבית היונה, אנג’ל מנהל את בית היונה שהוא מעין 'הוסטל לאנשים שהם קצת כאלה… מוגבלים'.

דקלה מחליטה לחקור את הופעת אנג'ל ואת העלמותו והתמונה מסתבכת מרגע לרגע. ה"רעים" מתבררים כטובים, ה"טובים" הופכים להיות דווקא הרעים. כשהתמונה מתחילה להתברר, אנחנו מבינים שבעצם הלכנו בכיוון לא נכון וקיימות הסתעפויות נוספות שבהן מתרחשים דברים עלומים.

כעבור ימים אחדים דקלה מגלה לרגע את ג'ואנה היפה שלא הייתה תמיד ג'ואנה, ואת הקשר שלה לאנג'ל שהיה פעם ייעוד. ובעוד דקלה מנסה לדלות פרטים על משפחת סילברסטיין ששלחה את גבי מלך הגברתן לאיים עליה, מתברר לה שוב שמה שנראה על פני השטח, שונה ואף הפוך מהמציאות. ובינתיים היא נתקלת בדמויות משנה שוליות ברקע הסיפור שבאופן מפתיע מקבלות ממדים חדשים שמערערים את העלילה.

חוקרי המשטרה רב פקד גילון ופקד בנדר דורשים מדקלה ומסמי להפסיק להפריע לעבודת המשטרה. דקלה, כדרכה, ממשיכה לפי ראות עיניה ואף רותמת לצידה את בנדר החתיך. יחסי דקלה ובנדר מתהדקים וגולשים לאזורים אינטימיים. גילון, שחושש מדליפת מידע, מוריד את בנדר מהחקירה. בינתיים דקלה מגלה ממצאים חדשים, בנדר מציג את הגילויים לגילון שמחזיר אותו לחקירה. השתלשלות העניינים גולשת לכיוונים מפתיעים. בספר 'נעדרת' היחסים בין דקלה ובנדר כבר מבוססים ושניהם יודעים לנצל את הקשר היטב למטרותיהם.

כמו שאר הספרים של אדיבה גפן, גם ספר זה מחולק לפרקים קצרים מאוד שמאפשרים לעצור בקלות, אבל ההתרחשויות מושכות לקרוא עוד פרק ועוד פרק, וכך אני מסיים את הספר בחטף תוך קריאה רצופה אל תוך הלילה.

ספר בכיף. קל ונח לקריאה, מעט משעשע ומאוד מסקרן ומותח.

בסוף הספר אנחנו מקבלים מתכון למרק דגים. הספר הקודם בכיכובן של דקלה וסמי נקרא 'תחנה סופית ערד'. בסוף הספר ההוא היה מתכון שסמי לא הייתה מרוצה ממנו. מתכון מרק הדגים בא כתיקון חווית המתכון ההוא.

ספרים מאת אדיבה גפן שמוזכרים ב'תרבות הפנאי'

כנרת, זמורה-ביתן, דביר תש"ע 2010 285 עמודים

דבר שמתחפש לאהבה – גליה עוז

דבר שמתחפש לאהבה - גליה עוזבטרם קראתי את הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' שמעתי את הראיון המדובר של גליה עוז עם דנה וייס, ולפני כן קראתי ושמעתי את ההתייחסויות לספר ולראיון. זה איננו סדר שמאפשר קריאה בראש נקי.

'אל תקרא את זה. זה יעשה לך רע.
למה לך לגרד את הפצעים?'

כך אמרה לי אשתי שתחייה.
קראתי.
זה עשה לי רע.
כצפוי.

לפני קצת יותר מארבע שנים קראתי את הספר 'קופסה שחורה' של עמוס עוז
תהיתי מה עבר על הסופר שכתב על חיי משפחה מעוותים, מכאיבים וכואבים. קראתי עכשיו את סיכום חוויותיי מקריאת אותו ספר ונתקלתי בפסקה הבאה שכתבתי זמן רב לפני שיצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה':

'כל אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.'

אינני מכיר את גליה עוז, לא כאדם ולא כיוצרת. אינני יודע עליה דבר, ואלמלא יצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' לאור ועורר הדים רמים, אפשר שלא הייתה לוכדת את תשומת ליבי.

עמוס עוז הוא דמות מוכרת שאי אפשר להתעלם ממנה בחייו וגם אחרי מותו. יש לו תדמית ציבורית ברורה של איש טוב, אדם מוערך ואפילו יפה הבלורית והתואר. על זה צריכה כל המשפחה להגן, שהתדמית הציבורית שלו לא תפגע. זה ברור שמה שכותבת הבת הסוררת לא נכון ולא יכול להיות נכון – כי הוא איש טוב. זו הסיבה להעמדת הפנים של כולם בפני זרים. אני מכיר את זה היטב, ממש מקרוב.

התלבטתי אם לכתוב שורות אלה. אני כותב בעיקר לעצמי ואני יודע שמספר קוראי זעום יחסית כך שדברי ממילא לא יעוררו הדים. גם גליה עוז לא התכוונה לכתוב את הספר כאשר כבר נראה היה שאין יותר ממה לחשוש – הרי הוא כבר איננו. אלא שאז הגיעה "משלחת פיוס" שהזכירה שהדברים לא קרו ושאין סיבה לכבס בחוץ. זוהי בעצם ההוכחה שיש על מה לדבר וצריך להוציא את זה החוצה. בראיון היא אומרת 'אני רוצה להדליק פנס למי שגדל כמוני.'

גליה עוז מרחיקה את עצמה מהסיפור על ידי שימוש במובאות מספרות קלסית [צ'כוב] ומספרות מחקרית. קשה לה לחטט בפצעים. זה מכאיב, אבל מקנה את התחושה שצלחנו את הכאב העיקרי, ובכל זאת הוא קיים – במחשבות, בזיכרונות, בחלומות ובאין ספור אסוציאציות מחוויות היום-יום. אינני בטוח שהיא כתבה את זה, יכול להיות שזה מה שאני קלטתי וחוויתי.

אני מבין היטב את שם הספר 'דבר שמתחפש לאהבה'. אני מכיר היטב את התחפושת ומרבית הטכניקות שמתוארות בספר מוכרות לי היטב, אף שמעולם לא ניסחתי אותן לעצמי במילים כה ברורות. להסיר ספק, אינני המושא של תחפושת אהבה, אבל חוויתי אותה ממש מקרוב. הייתי אפילו כלי שרת בידי אותה תחפושת.

האלימות היא פירוק של תסכול, זעם, אשמה… אבל לא התרחש שום פשע – מילים אינן משאירות סימנים גלויים לעין. היום גם למילים מתייחסים כאל אלימות, קוראים לזה שיימינג, אבל דברים שנעשים ונאמרים ללא קהל אין בהם אפילו משום שיימינג. נראה לי שאני מערבב כאן דברים מהספר עם דברים שאינם בו, אבל מן הראוי שנבין שגם אם לא רואים את הצלקת – היא שם, איננה מגלידה בנקל, וכל גירוד פותח אותה מחדש גם כשהאב האלים כבר מבוגר וחולה וגם אחרי מותו.

כאשר נראה שהאמת עלולה לזלוג אל האור משתמש האב האלים בטכניקות ליפות את עצמו, לחסום את המידע שעלול לצאת ולהציגו כְּשִׁקְרִי מראש. הוא מספר בסוד את אותם דברים למספר אנשים שונים כדי ליצור מצג שוא של עובדות מוכחות שכולם יודעים, ואז השמועות על ה"עובדות" מגיעות גם אל מושא האהבה. הוא שולח שליחים למטרות פיוס שכוונתם לדרוש התנצלות בפני המורם מעם. ה"אוהב" מעניש אנשים שאותם ה"נאהב" אוהב, ומרמז באופן ברור שאם ה"נאהב" יוציא את דבר האלימות לאור – יסבלו מכך אהוביו. זה נשמע מעט מורכב, אבל אני מכיר את זה ממש מקרוב. זה גרם לי לנהוג באופן שאיננו חביב עלי כדי להגן על אחרים.

טכניקת הלעגה שמוכרת לי היטב גם-כן היא הקטנת הישג על ידי הצגתו כהישג גדול במידה מגוחכת. עמוס עוז נקט בטכניקות אלו כנגד בתו מספר פעמים, ואף השאיר אחריו שלושה מסמכים פומביים – כתב ברכה לבת המצווה שמאוחסן בספריית הקיבוץ, ביקורת נוטפת קלישאות שמתחפשת לחיובית בארכיון של כתב עת, ספר שהוצא לאור ולכן זמין לכולם. בנוסף לאלה קיים גם מכתב שבו עמוס עוז אומר לבתו שהוא אכן הרביץ לה – כמקובל, לא ממש מכות, או משהו כזה.

לקרוא או לא לקרוא? –
לא לקרוא – זוהי זוהמה פרטית של אחרים.
אז למה קראתי למרות אזהרותיה של אשתי?

כי הרגשתי שיש כאן יותר ממה שרואים ושומעים על פני השטח ברכילויות ובראיונות שמציפים אותנו בנושא. ברור לי שהכתיבה גרמה לגליה עוז סבל רב. הנבירה בפצעים שעשויים להגליד כבר מיותרת לחלוטין. הכתיבה גם מלווה בלא-מעט רגשי אשמה, וכן – ברור שהסביבה תאשים את הכותבת שמכבסת בפרהסיה את הטינופת הפרטית. כתיבת טור זה מלווה גם כן בסבל וברגשי אשמה. למה לי? הרי אפילו קתרזיס לא יצא לי מזה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אוהבים לחוות סבל של אחרים? לא? – אז למה אתם קוראים ורואים סרטים שעוסקים בפשע, בתאונות, באסונות ובתככים? כי זה "בידור", זה לא אמיתי, זו בְּדָיָה. אבל הספר הזה עוסק באנשים אמיתיים שיש להם שם. גליה עוז נמנעה מלקרוא את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז, עד שבאה משלחת ההשתקה והבהירה לה שזה לא נגמר. כשהתחלתי לכתוב שורות אלה הזמנתי את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז ולמחרת ביטלתי את ההזמנה – די – הצלקות כבר מדממות.

המבוך – קייט מוֹס

כמעט שש מאות עמודים של מתח מתמשך רווי בתעלומות מסקרנות.

"העבר הושיט את ידו וניסה לאחוז בה. בין אם תרצה בכך ובין אם לאו."

המבוך - קייו מוֹסלתובנה זו מגיעה אליס בחדר דומם ונטוש ביום רביעי 6 ביולי 2005. אנחנו פוגשים את אליס לראשונה יומיים לפני כן במערה מסתורית בפסגת סוּלארָק שבדרום מערב צרפת ומלווים אותה בעקבות חידת המבוך עד יום שישי באותו שבוע. רק שבוע וכל-כך הרבה תהפוכות מטלטלות אותה בין מקומות וזמנים, בין מציאות וחזיונות מהעבר הרחוק.

את אַלָאיס אנחנו פוגשים ביולי 1209 בטירת קומטאל בקָרקאסוֹנָה ומלווים אותה עד מרס 1244 לאורך מסע הצלב של נוצרים קתולים נגד נוצרים קתרים, אלה שמתקראים 'בוֹן קרֶטיאן' כלומר 'נוצרים טובים'.

דוקטור אליס טאנר מתנדבת בצוות שמבצע חפירה ארכיאולוגית פרטית במימון גורם עלום. היא איננה ארכיאולוגית, היא מרצה לספרות אנגלית של ימי הביניים. ביום האחרון של שהותה באתר החפירות מגלה אליס פתח של מערה שחושפת ממצאים בני שמונה מאות שנה, שקשורים לתעלומת המבוך, לשלושה ספרים מסתוריים שנושאים חוכמות מן העבר – העבר שמקושר לאַלָאיס מקָרקאסוֹן.

הספר מדלג בין שתי התקופות ומספר את סיפורן של אליס ושל אַלָאיס לסירוגין. הרבה דמויות חורשות מזימות ובוחשות בשתי העלילות. לא קל לעקוב אחר ההתרחשויות ואני נאלץ מידי פעם לשוב לאחור לוודא שאני מבין במי מדובר. גם שמות המקומות מבלבלים. המקום שבו אַלָאיס חיה ופעלה נקרא בשפה האוקיטנית קָרקאסוֹנָה, ובשפה הצרפתית המאוחרת קָרקאסוֹן. שמות המקומות בספר משתנים בהתאם לתקופה שבה מדובר. גם זה מקשה מעט על הקריאה אבל המתח בשתי העלילות מושך קדימה ומפצה על הקושי.

ספר מאוד מעניין שמתבסס על מידע היסטורי מתובל בסיפורים מרתקים משתי התקופות. הסיפורים מגובשים היטב וברורים גם כאשר הם מערבים בעלילה את המחשבות, הדימיונות והחלומות של גיבורותינו. סיפורי שתי התקופות סובבים סביב מערכת סודות, שלושה ספרי חוכמה שמורים היטב, טבעת ומטבע בעלי ייחוד וזהוי מיוחד, ובמרכז העלילה סמל המבוך.

המקומות והמסלולים שמוזכרים בספר מפורטים מאוד וכמנהגי במקרים כאלה אני עוקב אחרי ההתרחשויות במפת גוגל. השמות כתובים בשני ניבים צרפתיים בתעתיק עברי שאיננו מקל על החיפוש. בכל זאת הצלחתי לאתר את מרבית המקומות המעניינים על המפה. את הכפר לוֹס סֶרֶס לא הצלחתי לאתר במדוייק כי הוא, ככתוב בעמוד 593, "לא מופיע במפה. הוא קטן מדי."

הנה המפה שהכנתי לעצמי במהלך הקריאה, ואני מקווה שבחלוף מגפת הקורונה העולמית אוכל לצאת לטיול בעקבות אַלָאיס ואליס ולהכיר את הטירות האדירות ואת הפסגות המרהיבות. בינתיים אני ממשיך לשוטט בספרים ובמפות גוגל.

LABYRINTH – Kate Mosse 2005
המבוך – קייט מוֹס
תרגום: אינגה מיכאלי | עריכת תרגום: נעמי גליק-עוזרד | עריכה לשונית: יעל שלמון
הגהה: ירון נבו | עיצוב עטיפה: יפה נוימן | עיצוב העימוד: צילה אזולאי 
596 עמודים 2008 
גב הספר באתר אופוס הוצאה לאור

הפינה האישית

קוריוז מתעתע מתרחש במחשבתי מידי פעם במהלך הקריאה. בזמן שאני מדלג מאליס טאנר לאַלָאיס וחזרה, צץ בראשי שמה של אליסיה גריס ואיתה גם מעלליה בספר אחר שקראתי לפני מספר שבועות – מבוך הרוחות מסדרת בית הקברות לספרים נשכחים של קרלוס רואיס סאפון.

השוטרים בנהריה – גלגולו של ניגון מ'לה-מאמא' עד 'למה-מה?'

בימים אלה אני צופה בסדרה השוטרים – דרמת פשע משטרתית ישראלית איכותית ומרתקת שעלתה לשידור בינואר 2021. הסדרה עוסקת במלחמת קבוצת שוטרים בנהריה נגד כנופיית פשע מקומית שהשתלטה על העסקים, על מוסדות השלטון ואפילו על המשטרה המקומית. סדרה מעולה.

השוטרים - מאת קשת - ויקיפדיה

כרזת הסדרה השוטרים מבית קשת – ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1948510

בפתיחת כל פרק בסדרה מושמע השיר 'נהריה' למנגינת השיר של שארל אזנבור la mamma – האימא. לקח לי זמן לזהות את קולו של מייק בורשטיין, ויותר מכך התקשיתי להבין את תוכן קטע השיר בעברית וכיצד הוא מתקשר לסדרה. חיפוש בגוגל הביא אותי אל הקלטת השיר ביו-טיוב, אבל את המילים לא מצאתי ברשת. לפני שאתייחס אל השיר 'נהריה' אני רוצה להזכיר את השיר המקורי של שארל אזנבור למילותיו של רוברט הנרי גל בצרפתית. השיר הוקלט לראשונה על ידי שארל אזנבור בשנת 1962, ובשנת 1965 שארל אזנאבור הקליט את השיר בנוסח אנגלי של דון בלאק.

בהופעה בפריז בשנת 1994 שארל אזנבור הקדים לשיר הסבר באנגלית. הנה ההקדמה ולצידה תרגום חופשי שלי לעברית:

כולם הגיעו מכל רחבי הארץ

ברגע ששמעו

ש la mamma [האימא],

האדם החשוב ביותר במשפחה גוססת

כולם באו

אפילו ג'ורג'יו, הבן המגורש,

עם מתנות בידיו.

הילדים משחקים סביב המיטה,

ומאחר שמזג האוויר חם, חם מאוד

הגברים שותים את היין מהכרם

יש אפילו מישהו שמנגן בגיטרה

כשהנשים שרות  Ave Maria

היא גוססת האמא

מוקפת באהבה, בדמעות ובחיוכים

אבל היא לעולם, לעולם, לעולם לא תִּשָּׁכַח

la mamma [האימא]

They all came from all over the country

As soon as they heard

That la mamma

The most important person of the family is dying

They all came

Even Giorgio the banished son

with gifts in his arms

The children are playing around the bed

And as the weather is very, very hot

The men are drinking the wine of the vineyard

There is even someone playing the guitar

As the women are singing an Ave Maria

She is dying la mamma

And there is love and tears and smiles around her

But she will never, never, never be forgotten

La mamma

La Mamma (Live From Palais Des Congrès, Paris, France/1994)

ההקלטה שבפתחה מסביר הזמר את השיר באנגלית. La Mamma (Live From Palais Des Congrès, Paris, France/1994)

La Mamma - Charles Aznavour 1962

הקלטה מהאלבום המקורי – 1962
La Mamma – Charles Aznavour 1962

מאז שהשיר התפרסם נכתבו לו נוסחים שהוקלטו במספר שפות וביניהם שלושה נוסחים עבריים:

אבי טולדנו שר את השיר בתרגום דוד טופז – הנוסח העברי היחיד שנאמן למקור.

שלמה ארצי שר נוסח עברי שכתב דן אלמגור. זה איננו תרגום אלא גיור של השיר להוואי החיים הישראלי – לא הצלחה גדולה, אבל כדאי לקרוא את המילים שמשקפות היטב את חיינו בכל הזמנים.

מייק בורשטיין הקליט שיר עברי שכתב דידי מנוסי לאותה מנגינה – נהריה. זה השיר שפתיחתו מושמעת בתחילת כל פרק של הסדרה 'השוטרים'. שיר זה איננו קשור בשום דרך לשיר המקורי. הוא לא מתייחס בכלל לאימא. כששמעתי שיר זה נחרדתי. השיר שוביניסטי ומיזוגני באופן מעורר חלחלה. היום איש לא היה מעלה על דעתו לכתוב שיר כזה ובוודאי לא להשמיע אותו בפרהסיה. נראה לי שהשיר מוגזם אפילו לשנת 1971 שבה הוא הוקלט. המילים והיוטיוב של השיר במלואו נמצאים בשולי טור זה – אפשר להאזין ולקרוא אך אינני אחראי לתופעות הלוואי.

הנוסח המקורי בצרפתית, אחריו תרגומים לאנגלית מועתקים מתוך היוטיובים המקושרים, אחריהם הנוסחים העבריים השפויים ובסוף הטור – נהריה.

Et tous les hommes ont eu si chaud

Sur les chemins de grand soleil

Elle va mourir, la mamma

Qu'ils boivent frais le vin nouveau

Le bon vin de la bonne treille

Tandis que s'entassent pêle-mêle

Sur les bancs, foulards et chapeaux

C'est drôle on ne se sent pas triste

Près du grand lit, de l'affection

Y a même un oncle guitariste qui joue

Qui joue en faisant attention

À la mamma

 

À la mamma

Et les femmes se souvenant

Des chansons tristes des veillées

Elle va mourir, la mamma

Tout doucement, les yeux fermés

Chantent comme on berce un enfant

Après une bonne journée

Pour qu'il sourie en s'endormant

Ave Maria

 

Y a tant d'amour, tant de souvenirs

Tout autour de toi, toi la mamma

Tant de larmes et de sourires

À travers toi, toi la mamma

Que jamais, jamais, jamais

Tu ne nous quittera

Ils sont venus, ils sont tous là

Dès qu'ils ont entendu ce cri

Elle va mourir, la mamma

Ils sont venus, ils sont tous là

Même ceux du sud de l'Italie

Y a même Giorgio, le fils maudit

Avec des présents plein les bras

Tous les enfants jouent en silence

Autour du lit sur le carreau

Mais leurs jeux n'ont pas d'importance

C'est un peu leurs derniers cadeaux

À la mamma

 

La mamma

On la réchauffe de baisers

On lui remonte ses oreillers

Elle va mourir, la mamma

Sainte Marie pleine de grâces

Dont la statue est sur la place

Bien sûr vous lui tendez les bras

En lui chantant Ave Maria

(Ave Maria(

 

Y a tant d'amour, de souvenirs

Autour de toi, toi la mamma

Y a tant de larmes et de sourires

À travers toi, toi la mamma

תרגום לאנגלית [כנראה של שארל אזנבור]  La Mamma in English – Charles Aznavour

And all men have been so hot

On the paths of great sun

She will die the Mamma

Let them drink fresh wine

The good wine of good grapes

While piled up,

On benches, scarves and hats

It's funny, we do not feel sad

Near the bed of Affection

(He) Is even an uncle guitarist

Who plays paying attention to the Mamma

 

And the women remembering

The sad songs of the eves

She will die the Mamma

Slowly, eyes closed

Sings as one cradles a child

After a good day

For him to smile while falling asleep

Ave Maria

 

There is so much love, memories,

Around you, you, the Mamma

There are so many tears, and smiles,

Through you, you, the Mamma

That never, never, never,

You (not ) will leave us

They have come, they are all there,

they have heard this cry

She is going to die the Mamma

They have come, they are all l

Mrs those of the south of Italy

(There) Is even Georgio, the cursed son

With hands full of arms

All children play silently

Around the bed on the floor

But their games do not matter

It's a little their last gift Mamma

 

We warm her up with kisses

We get her pillows up

She'll die the Mamma

Holy Mary full of grace

Do not the statue is on the place

Of course you extend her arms

By singing to her "Ave Maria"

Ave Maria

 

There is so much love, memories,

Around you, you, the Mamma

There are so many tears, and smiles,

Through you, you, the Mamma

English Version –
Lyricist Don Black entitled

                    
"For Mama"

הנוסח האנגלי של דון בלאק

הוקלט בשנת 1965
בביצוע שארל אזנאבור

English Version - lyricist Don Black entitled "For Mama"

The children have all grown up now

I keep my promise to mama

I cannot guide them anymore

I've done my best all for mama

 

The family's left I feel so numb

I should have known this day would come

but still I try to smile for mama

It hurts so much to see them go

they have their lives to lead I know

now I will watch the children go

and hear again "Ave Maria"

 

Then I will feel the deepest joy

I'll kiss them all, all for mama

and I will feel so proud that I

made the wish come true

for old mama

 

Still these things (are) so small

for all she did for me

She said my son I beg of you

I have a wish that must come true

the last thing you can do

for mama

 

Please promise me that you will stay

and take my place while I'm away

and give the children love each day

I had to cry, what could I say?

How hard I try to find a world

in which she would not see me cry

so much to say that should be heard

but only time to say goodbye to mama

 

They say in time you will forget

yet still today my eyes are wet

I tell myself to smile

for mama

 

Now soon they'll be another spring

and I will start remembering

the way she loved to hear us sing

her favorite song, Ave Maria

אבי טולדנו

מילים: רובר הנרי גאל

תרגום: דודו טופז

המילים משירונט

אבי טולדנו - לה מאמא

כולם כבר פה, כולם ישנם
כולם הגיעו עד לכאן
להיפרד מהמאמא
כולם כבר פה, כולם ישנם
על הנשים ועל טפם
אפילו ג'ורג'יו הארור הגיע הנה מסיציליה
וכל ילדי המשפחה משחקים שם לידה
וקול צחוקם המתגלגל נשמע כמו מתנת פרידה מהמאמא
עוטפים אותה בנשיקות ומסדרים את השמיכות
כך נפרדים מהמאמא
ברגע זה אפשר עוד רק לשאת עיניים למרום
להתפלל בקול חזק להתחנן אווה מאריה
אווה מאריה

כמה תודה, כמה כבוד
חבים אנחנו לך, מאמא
כמה כאב וזכרונות
תמיד סביב לך, מאמא

עכשיו בשמש צועדים גברים, נשים וילדים
כך מלווים את המאמא
זיעה נוטפת ממצחם ובאוויר הזה החם
נשמע לפתע מנגינה
ניגון בוכה של מנדולינה
האיכרים שבשדות נושאים עיניים לארון
יורדים בלאט על ברכיהם
גם הם חולקים כבוד אחרון לה, למאמא

מעל הקבר הטרי הם ניצבים כך בשחורים
עכשיו קוברים את המאמא
והנשים אז מתחילות לשיר יחדיו במקהלה
ושירתן העצובה נישאת למעלה כמו תפילה
אווה מאריה

כמה תודה, כמה כבוד
חבים אנחנו לך, מאמא
כמה כאב וזכרונות
תמיד סביב לך, מאמא
לא נשכח, לא נשכח
לא נשכח אותך, מאמא

שלמה ארצי

הו אימי

נוסח עברי דן אלמגור

פרויקט בן-יהודה

image

כְּבָר שָׁרוּ לָךְ שִׁירִים הָמוֹן

בְּכָל שָׂפָה, בְּכָל לָשׁוֹן

כְּבָר זִמְּרוּ לָךְ, הוֹ, אִמִּי.

נִדְמֶה: הַכֹּל כְּבָר נֶאֱמַר,

הַכֹּל סֻפַּר, הַכֹּל הוּשַׁר.

נִדְמֶה שֶׁלִּי כְּבָר לֹא נוֹתַר

מָה לְהוֹסִיף וּמָה לוֹמַר.

כְּבָר שָׁרוּ עַל מְסִירוּתֵךְ,

עַל חִיּוּכֵךְ, עַל דִּמְעָתֵךְ;

אַךְ אַתְּ וַדַּאי לֹא תִּכְעֲסִי

אִם עוֹד מִלָּה קְטַנָּה אוֹסִיף.

 

אֲנִי זוֹכֵר, כְּמוֹ מֵעָשָׁן,

אֶת שִׁיר הָעֶרֶשׂ הַיָּשָׁן

שֶׁזִּמַרְתְּ לִי, הוֹ, אִמִּי.

וְאֵיךְ כָּל עֶרֶב אַתְּ אָסַפְתְּ

צַעֲצוּעַי מִן הָרִצְפָּה.

וְאֵיךְ אָהַבְתִּי לְהַרְגִּיז

וְלַעֲנוֹת לָךְ בְּחֻצְפָּה.

סִלְחִי לִי אִמָּא.

 

זֶה לֹא גַּבְרִי אוֹ מְקֻבָּל

שֶׁבֵּן כָּמוֹנִי, מְגֻדָּל,

יֹאמַר “סְלִיחָה”; אַף עַל פִּי כֵן

אֲנִי מוּכָן לְהִסְתַּכֵּן.

 

זֶה גּוֹרָלֵךְ מִזֶּה שָׁנִים:

בְּעֶצֶב אַתְּ תֵּלְדִי בָּנִים.

כֵּן, בְּעֶצֶב. הוֹ, אִמִּי…

אֶתְמוֹל הָיוּ עוֹד יְלָדִים.

הַיּוֹם פִּתְאוֹם הֵם בְּמַדִּים.

אֶתְמוֹל שִׂחֲקוּ בְּקֻבִּיּוֹת –

הַיּוֹם עוֹנְדִים הֵם דִּסְקִיּוֹת.

דְּרוּכָה תַּמְתִּינִי כָּל הַיּוֹם

לְטֵלֵפוֹן, דְּרִישַׁת שָׁלוֹם.

וּשְׁתֵּי אָזְנַיִךְ דּוֹאֲגוֹת

לְכָל פְּסִיעָה בַּמַּדְרֵגוֹת.

 

הַבֵּן חוֹזֵר… יוֹצֵא לִלְמֹד…

מַפְלִיג הַרְחֵק – לָתוּר, לִנְדֹּד.

כֹּה רָחוֹק הוּא, הוֹ, אִמִּי…

הוּא לֹא כּוֹתֵב. הוּא מִתְעַצֵּל

אוֹ סְתָם שׁוֹכֵחַ לְצַלְצֵל.

וְאָז פּוֹגֵשׁ הוּא נַעֲרָה.

וּמִתְחַתֵּן. עַד מְהֵרָה

גַּם הִיא כְּבָר אִמָּא…

 

הַזְּמַן חוֹלֵף. הוּא שָׁב אֵלַיִךְ,

וְשׁוּב תִּינוֹק יֵשׁ בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ.

שׁוּב מְנַסָּה אַתְּ לְהַרְדִּים

כְּ“בֵּיְבִּי-סִיטֶר” אֶת הַנְּכָדִים.

עַל כָּל זֶה לָךְ אוֹדֶה,

לָךְ אוֹדֶה, לָךְ אִמִּי…

מייק בורשטיין


נהריה


טקסט עברי: דידי מנוסי

עיבוד: דוד קריבושי

שנת הקלטה: 1971

מייק בורשטיין - נהריה - טקסט עברי: דידי מנוסי

אני הייתי ספורטאי

בריא חסון ומקצועי

את חופשותיי ביליתי בנהריה

הספורט זה עבודה קשה

ואת הגוף היא מתישה

לכל אחד חופשה דרושה

בעיר יפה כמו נהריה

כל יום הייתי בא לחוף

את החזה שלי לשזוף

ורק חבל שאת הנוף

הסתירו חתיכות בלי סוף

 

אפשר לחשוב שמעולם

הן לא ראו גוף כה מושלם

כאילו אין אף גבר בנהריה

על כן כל לילה בחצות

הן התייצבו קבוצות קבוצות

ואנוכי בלי פה לפצות

הבנתי מה שהן רוצות

בנהריה

 

הן צחקו וקשקשו

וביניהן התלחשו

הן לא ביקשו ולא דרשו

אבל הכול הכול הרשו

אני טיפוס רך וטוב לב

כיצד יכולתי לסרב

לחתיכות שבאו לנהריה

אם בשבילן כל-כך חשוב

לדעת איך בנוי הגוף

אני מוכן ללא חישוב

לטרוח שוב בנהריה

אסור לקרוא לכך בגידה

הכול למען המדע

כי כל אישה וכל ילדה

אם לא תלמד הן לא תדע

 

על כן שינסתי את מותניי

והתמסרתי בלי שום תנאי

לפתוח אקדמיה בנהריה

וכל ילדונת או אישה

קבלה שיעור במדרשה

רק החופשה רק החופשה

חלפה תוך עבודה קשה

בנהריה

 

אבל הסוף היה אלים

פשטו עלי הבעלים

ואם אני שוב במיטה

זה רק בגלל אותה פשיטה

לכן המסקנה פשוטה

צריך לסגור את נהריה

הגיג שברצוני לחלוק עם אלה ששרדו את הטקסט:

דידי מנוסי היה משורר ופזמונאי פורה ובעל זכויות רבות. הוא כתב שירים ששרדו את שיני הזמן ונגעו באירועי הארץ המתפתחת ובמכאוביה. זכורים לטוב השירים 'לי ולך' מסלאח שבתי, 'מי שחלם', 'שיר הוא לא רק מילים' ועוד. הוא תרם לשפה העברית מילים, בעיקר הֶלְחֵמִים שנקלטו היטב, כמו 'מחזמר', 'מדרחוב' ו'חמשיר'. הוא פרסם במקומונים מדור בדיחות בשם 'בדיחמין לשבת' וקיבץ מהמדור מספר ספרים שנחלו הצלחה. דידי מנוסי פרסם בידיעות אחרונות טור סאטירי מחורז שעסק באקטואליה.

וכאן באה תהייתי כיצד הגה המשורר את השיר 'נהריה'. הוא היה בן דור הפלמ"ח, כמו חיים חפר שיצר מלאי מכובד של שירים שוביניסטיים ומיזוגניים, וחי את רוח התקופה שבה היה חשוב "לרוץ לספר לחבר'ה", אבל לא זכורים לי שירים של דידי מנוסי בעלי אופי כזה. השיר לא נגנז במגרות המשורר, הוא עובד על ידי דוד קריבושי והוקלט בפי מייק בורשטיין, כלומר – שניהם לא נחרדו מתוכנו.

הניחוש שלי הוא שהשיר הוא סאטירה על אירוע חדשותי שהתפרסם באותם ימים במדורי הרכילות, בעיתון העולם הזה, ואולי אפילו בחדשות. אבל זהו רק ניחוש לא מבוסס.

אם יש ביניכם כאלה שבקיאים בזמר עברי או באקטואליה של סוף שנות השישים – תחילת השבעים של המאה הקודמת, אשמח לדעת איך שיר כזה נולד במוחו של דידי מנוסי.

תוספת מאוחרת

ארבעה ימים אחרי שפרסמתי טור זה מצאתי ב”מציאון” של גולדמונד ספרים בחיפה עותק של אחד מספרי הלקט של ‘בדיחמין לשבת’. רכשתי את הספר במחיר מציאון. לאחר עיון קצר בספר נזכרתי בסגנונו של דידי מנוסי. השיר בהחלט מתאים לאופי כתיבתו.

מבוך הרוחות – קרלוס רואיס סאפון

חווית קריאה מדהימה שמערבת את כל החושים ומעלימה לחלוטין את העולם שמסביב – מומלץ !!!

כך כתבתי על הספר 'צלה של הרוח' שהיה אז הספר היחיד על בית הקברות לספרים נשכחים. בינתיים הגיעו בעקבותיו ספרים נוספים שכולם הקנו לי אותה חוויה, ואפילו עם ערך מוסף – כבר הכרתי חלק מהדמויות וידעתי דברים שקרו להם או שיקרו להם בעתיד.

מבוך הרוחות - קרלוס רואיס סאפון

קרלוס רואיס סאפון כתב כל אחד מהספרים הנוספים בסדרה כהעמקה של הספרים הקודמים. אלה אינם ספרי המשך אלא ספרים שמוסיפים רבדים נוספים ונקודות מבט שונות לאותן השתלשלויות אירועים. בספר זה אנחנו כבר מכירים את מרבית הדמויות, אבל הדמות שמובילה את העלילה, אליסיה גריס, מופיעה כאן לראשונה. היא נקלעת אל בית הקברות לספרים נשכחים בדרך שונה לחלוטין מזו שאחרים מגיעים אליה. הקריאה גוררת אותי לעלעל בספרים הקודמים. אינני מוצא אותה שם, אבל את תוצאות מעשיה שמתוארים בספר 'מבוך הרוחות' אני מוצא בספר הקודם 'אסיר השמים'.

הנשים בספר יפות תואר להפליא ומודעות היטב ליופיין הכובש. הגברים, לעומתן, רחוקים מאותו יופי ומרגישים שאינם ראויים לנשים שאיתם. אהבתם עזה ולכולם סודות שהם נוצרים מפני יקיריהם משום שחשיפתם עלולה לגרום להם עוגמת נפש. אותם סודות גלויים גם בפני אלה שמהם הוסתרו, וגם הללו מגנים על יקיריהם מפני אותם סודות בדיוק ומאותה סיבה. הרבה דברים משנים את הצורה שנתפסו לראשונה, הטובים מתגלים כרשעים רוקמי מזימות, חלשים ועלובים מתגלים כחזקים ואפילו כרוצחים בדם קר. איננו יודעים מי עם מי ומי נגד מי וכשהדברים מתבררים אנחנו מופתעים ותמיד נכונות לנו עוד הפתעות.

מבוך הרוחות הוא הספר הרביעי והאחרון בסדרת בית הקברות לספרים נשכחים. הספר מורכב משני חלקים, בראשון 400 עמודים ובשני 439 עמודים. יש לקרוא את הספרים ברצף משום שהם שני חלקים של אותו ספר. אני מניח שחילקו את הספר לשניים כדי שהספר לא יהיה עבה מִדַּי. לא אתפלא אם הייתה גם כוונה להעלות בכך את מחיר הספר. שלושת הספרים הראשונים בסדרה מצויים על מדפי ספרייתי. את שני חלקי הספר מבוך הרוחות שאלתי מהספריה העירונית יחדיו. במהלך הקריאה דילגתי מידי פעם אל הספרים הקודמים כדי להזכר בדברים שכבר ידעתי. עכשיו אני מתחיל לקרוא מחדש את הספרים במטרה להשלים את החוויה עם עובדות שלא היו ידועות לי בקריאות הקודמות. חנויות הספרים סגורות מזה זמן רב בגלל מדיניות ההתגוננות מפני נְגִיף הַקּוֹרוֹנָה. לכשתפתחנה החנויות אני מניח שאקנה לעצמי את 'מבוך הרוחות' – אני מעוניין להחזיק את כל הסדרה ברשותי ולדלג אליה מידי פעם.

סדרת בית הקברות לספרים נשכחים

בדפי הפתיחה של הספר השלישי והרביעי בסדרה כתוב:

בית הקברות לספרים נשכחים

ספר זה הנו חלק מסדרה של ספרים, שמשתלבים בעולם הספרותי של בית הקברות לספרים נשכחים. הספרים שנמנים עם התחום הזה קשורים אלה באלה באמצעות הדמויות והאירועים, האמצעים הספרותיים והנושאים, אם כי כל אחד מהם יוצר סיפור משלו, בלתי תלוי באחרים ושלם בפני עצמו.
את הסיפורים השונים שמגיש בית הקברות לספרים נשכחים אפשר לקרוא בכל סדר או בנפרד, והם מאפשרים לקורא להכיר ולחקור את המבוך שלהם דרך דלתות שונות ובדרכים שונות, אשר בהתחברן יחד יוצרות את לב-לבו של הסיפור.

הסופר כתב את הספרים כך שניתן לקרוא אותם בכל סדר או בנפרד, אך מהיכרותי עם הספרים אני ממליץ בחום לפתוח ב'צלה של הרוח' ולהמשיך בקריאת הספרים לפי סדר פרסומם – 'משחקו של המלאך', 'אסיר השמים' ולבסוף 'מבוך הרוחות' שעלילותיו נודדות גם למדריד וחזרה לברצלונה. ספר זה הוא האחרון בסדרה. הסופר, קרלוס רואיס סאפון, נפטר בגיל 55 מסרטן המעי הגס ב-19 ביוני 2020.

בתחילת הספר 'צלה של הרוח' מספר דניאל סֶמפֶּרֶה כיצד הביא אותו אביו לראשונה לבית הקברות לספרים נשכחים ברחוב אַרְקוֹ דל תֵּאַטְרוֹ בברצלונה. בדף הסיום מסופר כיצד מביא דניאל את בנו, חוּלִיאָן, לאותו מקום סודי:

גבר צעיר, ששיבה קלה זרקה בשערו, צועד ברחובות ברצלונה, הלכודה תחת שמים של אפר ושמש מהבילה, הזולגת על שדרות הרְמִבּלֶס במחרוזת נחושת נוזלית. הוא אוחז בידו של ילד כבן עשר, שבמבטו שיכרון המסתורין שעוררה בו הבטחתו של אביו עם שחר, ההבטחה של בית הקברות לספרים נשכחים.
"חוליאן, את מה שתראה היום, אסור לך לספר לאף אחד. לאף אחד."
"אפילו לא לאמא?" שואל הילד בקול קטן.
אביו נאנח, נסתר מאחורי החיוך העצוב שרודף אותו כל חייו.
"לאמא כן, כמובן," הוא משיב. "אין לנו סודות ממנה. לה אתה יכול לספר הכול."
כעבור רגע קט מיטשטשות בהמון דמויותיהם של האב והבן, וצעדיהם נעלמים לעד בצלה של הרוח.

בסיום 'מבוך הרוחות' מביא חוליאן, שהתבגר בינתיים, את ביתו, אליסיה סֶמפֶּרֶה, לבית הקברות לספרים נשכחים:

גבר צעיר, שבראשו כבר כמה שערות שיבה, הולך ברחובותיה של ברצלונה ערפילית תחת ירח זורח בשדרות סנטה מוניקה, בתוך פס כסוף שמלווה את צעדיו. הוא מחזיק בידה של ילדה כבת עשר, מבטה מצועף מסתורין נוכח ההבטחה שהבטיח לה אביה לעת ערב, ההבטחה לבית הקברות לספרים נשכחים.
"אליסיה, מה שתראי הלילה אינך יכולה לספר לאף אחד. לאף אחד."
"אז זה יהיה הסוד שלנו," היא אומרת בלחישה.
אביה נאנח, נחבא בחיוך העצוב הזה שמלווה אותו כל חייו.
"ברור. זה יהיה הסוד שלנו לתמיד."
באותו רגע השמים מתפוצצים במעגלי אור, ולרגע הזיקוקים של טקס הנעילה לוכדים את הלילה של ברצלונה שלעולם לא יחזור.
כעבור זמן-מה אב ובתו, דמויות ערפיליות, מתמזגים בהמון השוטף את השדרות, צעדיהם אובדים לעד במבוך הרוחות.

המקומות והדרכים אליהם מתוארים בספר בצורה מפורטת, וניתנים לאיתור על מפות ברצלונה ומדריד. במהלך קריאת 'צלה של הרוח' בניתי מפה של המקומות שמוזכרים בספר מתוך כוונה לשוב יום אחד ולטייל בעיר עם הספר בידי. בקריאת הספרים הבאים הוספתי מקומות למפה. אני מניח שבטיולי הבא לברצלונה לא אשא איתי מטען של חמישה כרכים, אבל המפה והוראות ההגעה לכל מקום יהיו במפת גוגל שהכנתי. לאחרונה נודע לי שכבר מתקיימים סיורים מאורגנים בין אתרי הספרים שבסדרה.

האתרים בברצלונה

מפת האתרים במדריד

קישור למפת האתרים במדריד

נעדרת – אדיבה גפן

"בום. ב ו ו ו ו ם!!!" מהמילה הראשונה בספר מתחילה ההתרחשות ואינה נחה לרגע. הספר "נעדרת" של אדיבה גפן הוא מותחן בלשי מהיר ורווי התרחשויות. דקלה מספרת בגוף ראשון בשפה פשוטה וברורה את עלילותיה במהלך חיפוש נערה שברחה מהבית. הבלשית דקלה מתחקה אחר עקבות הנערה במטרה להשיבה להוריה ששכרו את שירותי משרד החקירות של סמי שבו היא עובדת. היא מוצאת את הנעדרת ומאבדת אותה כמעט מייד – הפעם לתמיד. זה לא ספוילר – את זה אנחנו יודעים כבר בעמוד השני.

מכאן מתחילים הדברים לשנות צורה ומשמעות. מה שנראה לפני רגע ברור מקבל פרשנות חדשה שמשבשת את כל מה שחשבנו שכבר אנחנו יודעים. דקלה יוצאת לנבור בסבך ההתרחשויות וללקט מידע מאנשים שהיא חושבת שיכולים להועיל. היא יודעת להפעיל אנשים ולגרום להם לדבר יותר ממה שרצו, אבל לפעמים יש לכך מחיר. בינתיים סמי, בעלת משרד החקירות, שרועה עם מאה וחמישים הקילוגרם במשרד ומבכה את המניסקוס הכואב שלה תוך בליסת עוגות וממתקים. דקלה היא זו שמסתובבת בשטח ומסתכנת לא מעט.

קופר, שהיה בן זוגה של דקלה עד שנעלם בלי להותיר סימן, מופיע פתאום כאילו לא קרה דבר ומנסה לחדש את הקשר. דקלה, שעדיין נמשכת אליו, מנסה לחמוק ממנו בכל דרך – היא כועסת ופגועה ואיננה רוצה להיפגע בשנית. העלילה מסתבכת כשמתברר שיש לנו עסק עם "ארגון חינוכי" שמתנהל ככת לכל דבר. הכת מלמדת את חברותיה וחבריה על האור הגדול, על ליקויי החמה שמביאים את החורבן ועל מלחמת גוג ומגוג שאפשר להתגונן מפניה באמצעות קורבן אישי. כמו-כן, הכת מעניקה לחבריה גם טיפול נפשי וכלכלי.

אלה שהיו "הטובים" מתבררים כמשהו אחר לגמרי. דקלה נרדפת על ידי מערכת משומנת שמטרתה למנוע ממנה את האפשרות לחשוף את העובדות. סמי מצטרפת לדקלה ליקנעם אחרי ששמעה ממנה על מלך הסברינות, דבר שמעיר אותה מתרדמת המניסקוס ומקים אותה מרבצה. במעלה תל יקנעם, מול הנוף המרהיב, סמי מזכירה את סיפורי התנ"ך שהתרחשו ברכס הכרמל, בתבור, בעמק ובהר מגידו. על סיפורים אלה נשענים כל איומי החושך שמהם נבנית הכת של "האם הגדולה" דבורה מגדיאל.

הספר מחולק לפרקים קצרים מאוד שמאפשרים לעצור בקלות, אבל ההתרחשויות מושכות לקרוא עוד פרק ועוד פרק, וכך אני מסיים את הספר בחטף תוך קריאה רצופה אל תוך הלילה.

ספר בכיף. קל ונח לקריאה, מאוד מסקרן ומותח, מעט מטריד אך לא במידה שמדירה את שנתי בסיום הקריאה.

אינני חובב סברינות, אך עבור אלה שסיפורי הסברינות עוררו את בלוטות הטעם והיצר שלהם, מצורף בסוף הספר סיום מתוק בדמות מתכון.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2012. 303 עמודים.

ספרים מאת אדיבה גפן שמוזכרים ב'תרבות הפנאי'

ניקוד עברי בחלונות ובתוכנת וורד

לפעמים המילים שאני כותב עלולות להתפרש באופן שונה מזה שאליו אני מתכוון. במקרים אלה אני משתדל לנקד את אותן מילים באופן מלא או חלקי. בדרך כלל אני בודק במילון כל מילה שאני מנקד משום שאינני יודע לנקד כהלכה. אתמול השתתפתי במפגש הראשון של השתלמות בניקוד באקדמיה ללשון העברית. זוהי השתלמות בת עשרה מפגשים, כל מפגש אורך שעה וחצי. המורה שלנו הוא ד"ר גבריאל בירנבאום. כבר למדתי במספר שעורים שהוא העביר ואני אוהב את צורת ההגשה הבהירה וההומוריסטית שלו.

במהלך השיעור המרצה השתמש בסרגל ניקוד שהותקן עבורו במעבד התמלילים וורד על ידי אנשי האקדמיה ללשון העברית. אני מעדיף תמיד את המקלדת על פני העכבר ולכן לא טרחתי מעולם להתקין סרגל ניקוד במחשבי. תלמידי ההשתלמות הפגינו עניין בסרגל הניקוד ועוררו את סקרנותי להתקין סרגל דומה במחשבי, על כך אספר בהמשך.

במערכות ההפעלה עד חלונות 7 השתמשתי בצירופי קלידים שפרסמתי כאן לפני כחמש שנים, בתקופת המעבר למערכות ההפעלה מהדור החדש. מאז שאני משתמש בחלונות 10 אני מנקד באמצעות צירופי קלידים שמוגדרים בתקן ישראלי 1452.

צירופי הקלידים קלים מאוד לזכירה:

לחיצה קבועה על קליד [Alt] ימני והקשה על הקליד של האות הראשונה בשם סימן הניקוד תציב מתחת לאות שלפני הסמן את סימן הניקוד המתאים.

לדוגמה – לחיצה קבועה על קליד [Alt] ימני והקשה על קליד [ק] תציב מתחת לאות שלפני הסמן קמץ. באופן דומה צירוף [Alt] ימני עם [פ] יציב פתח.

לבחירת החטפים נקיש על הקליד מימין לקליד שנושא את שם סימן הניקוד. אם נרצה להקליד חטף קמץ נצרף [Alt] ימני עם הקליד [ר] שממוקם מימין לקליד [ק] במקלדת.

חשוב ללחוץ על קליד [Alt] ימני ולא שמאלי.
הקליד השמאלי משמש לקיצורי המקלדת של התפריטים ופעולתו שונה לחלוטין.

סרגלי ניקוד לתוכנת וורד

אני מיודד עם המקלדת, במיוחד כאשר אני מקליד מילים ואינני מעוניין לשוטט בין המקלדת והעכבר, אך אני יודע שרבים מעדיפים את השימוש בעכבר ולכן יעדיפו להשתמש בסרגל ניקוד.

בחנתי ברשת מספר סרגלי ניקוד לתוכנה וורד מבית מירוסופט ובחרתי בסרגלים אלה:

  • טקסט סטודיו – סרגל ניקוד לזכרו של ישראל משה שפריר ז"ל [כל הזכויות שמורות לניסן זיסקין]. את הסרגל מצאתי באתר של מתודה. זהו סרגל משוכלל שממקם את הסמן בצורה מבוקרת ומאפשר תנועה ומחיקה של הניקוד הנבחר.

לחיצה על התמונה תפתח אותה בגודל שהסרגל מוצג בוורד

  • PTP Manual – סרגל ניקוד מאתר סנופי [הזכויות שייכות לצביקה ברקוביץ באתר סנופי]. סרגל פשוט שמציב את הניקוד במקום שבו אנחנו מציבים את הסמן.

לחיצה על התמונה תפתח אותה בגודל שהסרגל מוצג בוורד

    כל שעלינו לעשות הוא להעתיק את קובץ התבנית של הסרגל הנבחר לכתובת זו במחשב חלונות:

    %appdata%\Microsoft\Word\STARTUP

    קובץ התבנית של סרגל ניקוד טקסט סטודיו הוא TextStudio-Nikud2010.dotm

    קובץ התבנית של הסרגל PTP Manual מאתר סנופי הוא PTPManual.dotm

    * עותקים אלה של קובצי התבניות נבדקו על המחשבים שלי ונמצאו בטוחים לשימוש

    לבקשת הקוראים הכנתי סרטון הדגמה כיצד להתקין סרגל ניקוד בוורד. בהדגמה אני משתמש בדפדפן כרום שמותקן בִּתְּצוּרָה שמאפשרת לבחור היכן לשמור את הקבצים שאני מוריד.
    אם אתם משתמשים בדפדפן אחר, או שהדפדפן מותקן בתצורה שמורידה את הקבצים לתיקית הורדות קבועה, תצטרכו לגרור את קובץ תבנית הסרגל אל הכתובת שבה הוא צריך להיות מותקן.

    %appdata%\Microsoft\Word\STARTUP

    ישנם ברשת סרגלי ניקוד נוספים, פשוטים יותר. כל מסמך תבנית [סיומת dot. או dotm.] ניתן להפעלה בדרך דומה אך יש לעשות זאת בזהירות – תבנית היא קטע קוד ולכן חשוב לוודא שהמקור מהימן והקוד איננו מכיל נוזקה – Malware.    

    הבהרה

    צירופי הקלידים הם חלק ממערכות ההפעלה, לכן יפעלו בכל תוכנה ובכל יישום במחשב לרבות פנקס הרשימות, יישומי השיחוח ומערכות התקשורת דוגמת זוּם.
    סרגל הניקוד מותקן בתוכנת וורד ויפעל אך ורק בתוך המסמכים שמוקלדים בוורד.

    כל הדברים היפים – שילה ענבר

    ספר מתח קליל וזורם, כתוב בלשון פשוטה וברורה ומחולק לפרקים קצרים שמאפשרים עצירה בכל רגע. ספר שכיף לקרוא בו, מותח במידה ראויה שמושכת את הקריאה מפרק לפרק בקלות. בהחלט מתאים להגדרתי לספר נסיעה.

    ליה גרין מספרת בגוף ראשון כיצד התגלגלה להיות בעלת פאב אירי נידח אי שם בצפון הארץ. היא רצתה להתנתק מעברה בפרקליטות ולחיות ללא מחויבויות מיותרות, אבל העבר איננו מרפה ממחשבותיה. הפאב שלה נפתח בשעה קבועה כל ימות השנה ומתנהל לפי שעון גריניץ' כראוי לפאב אירי.

    בפרקליטות היא ניהלה תביעה נגד מנהל מלון שממנו נעלמה ילדה לפני שבע שנים. המשפט הסתיים לפני כשנתיים בזיכוי הנאשם. והנה, בדיוק באותו תאריך כעבור שבע שנים נעלמת ילדה אחרת מאותו מלון באופן דומה. בעל כורחה היא נגררת לחקירת האירוע החדש שמקים מרבצם את כל השדים שרודפים אותה בראשה.

    בסיבוב זה היא איננה פועלת בשירות החוק אלא במטרה להחזיר את הילדה שנעלמה למשפחתה. מנו, חוקר משטרה שפרש בעקבות זיכוי הנאשם שחקר, פועל לצידה. הם חוקרים באמצעים ובשיטות שאינם עומדים לרשות המשטרה בגלל מגבלות חוקיות וטכנולוגיות.

    הספר בנוי היטב ומוביל אותנו מהפתעה להפתעה. אינני עושה ספוילר כשאני מספר לכם שהסבך שמעיק על ליה ועל מנו מותר בסוף הספר כי זה ברור שזה יקרה, רק שאין לנו מושג כיצד. וכאן, בחלקו הרביעי של הספר, אני מאוכזב מעט מהתערבות האל מהמכונה. קיוויתי לפתרון לוגי מחוכם יותר במתכונת מה שקראתי בחלקי הספר הקודמים. בכול זאת גמעתי את החלק הרביעי – כמאה עמודים – ברצף קריאה אחד, לא רק בגלל המתח אלא בעיקר משום שאינני מחויב יותר לקום בבוקר לעבודה.

    זהו ספרה הראשון של שילה ענבר שעבדה בפרקליטות ועכשיו מפעילה פאב, אך להבדיל מבת דמותה – ליה גרין – היא עובדת כעורכת דין פרטית.

    לקרוא? בהחלט כן. הספר חביב וקל, מותח במידה ואיננו מותיר משקעים.

    אגב – לא הצלחתי להבין למה הספר נקרא 'כל הדברים היפים', ואינני מוטרד מכך.

    הר האושר – אמיר גוטפרוינד

    ספר מרתק שאין בו רגע דל. גמעתי אותו בשקיקה מתחילתו ועד סופו תוך נדידה קדימה ואחורה מידי פעם כדי לאמת שאינני מתבלבל בין הדמויות המקומות והזמנים. כמו בספרים של אמיר גוטפרוינד שקראתי עד כה, הדמויות שהמציא מיוחדות ושונות, כמעט מופרכות ועם זאת מציאותיות להפליא.

    שלושה דורות מלווים אותנו לאורך השנים דרך איזמיר, פריז ופרגוואי אל פרופסור סמואל ניטֶר השוודי שחי את מרבית ימיו בסטוקהולם ונודד בעקבות מחקריו ברחבי העולם. בכל מקום הוא סופג את השפה המקומית ואפילו עברית הוא יודע מביקורו בישראל.

    שלושה דורות מלווים אותנו לאורך השנים דרך ורשה, בודפשט, וחיפה אל שירי, אישה צעירה וברוכת כישרונות שעדיין לא מצאה את מקומה בעולם. לשירי יצר מיני מפותח והיא נוטה להתאהב ממבט ראשון כמעט בכל גבר שנקרה בדרכה. היא עברה בין מספר עיסוקים עד שנחתה במשרד יחסי ציבור קטן.

    הפרופסור והבחורה – שני אובדי דרך בסגנון אישי – נקלעים להרפתקה משותפת שמערבת את תחומי העניין שלהם שאינם נפגשים ובכל זאת יש בהם לא מעט מן המשותף. מפה לשם הם מגיעים לעסוק בסיפורי 'אגודת ידידי היבשת אטלנטיס' וכן ב'הר האושר' שקושרים את עברם עם ההווה ואולי גם עם העתיד.

    זהו הספר האחרון שכתב אמיר גוטפרוינד בשנת חייו האחרונה. הספר קצר מקודמיו, בסך הכול 197 עמודים מְרֻוָּחִים מודפסים על נייר עבה במיוחד. הספר מושקע מאוד ומכיל פרטים שדורשים עבודת מחקר לא מבוטלת. עם זאת נותר בי הרושם שהוא מסתיים בצורה חפוזה משהו. נראה לי שהסופר ידע כבר שימיו ספורים ונחפז לסיימו. אני מניח שאילו היו עתותיו בידיו היה הספר מעט ארוך יותר ומסתיים בצורה שונה.

    מומלץ בחום.

    בשפריר חביון – חיים סבתו

    חיים בן שמונה שנים, כבר שנתיים בארץ ועדיין עולה חדש ממצרים. סיפורו של חיים בשכונת בית מזמיל בירושלים מוכר לי מהספר בואי הרוח שקראתי לפני כשנתיים. בספר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן חיים מספר לנו על חוויותיו לאורך ילדותו, במהלך השירות הצבאי במלחמת יום הכיפורים ובבגרותו. בין סיפוריו משובצים סיפורים ששמע מפי אחרים. הסיפורים, שלכאורה אין ביניהם כל קשר, מתחברים באופן מרומז זה לזה בחוטים של עלילה ובחוטי אסוציאציה.

    כריכה

    שברי הסיפורים מושלמים בסיפורים נוספים שצצים וחוזרים ומתארים אירועים דומים מנקודות ראות שונות. בין הסיפורים מחברים כמה חבלי עלילה. אחות רחמנייה גבוהה ושותקת מוזכרת במספר סיפורים ולא ברור אם זוהי אותה אישה בסיפורים השונים. סיפורי מלחמת יום הכיפורים שבים ועולים בצורות שונות ובהקשרים שונים. כל פעם שמוזכרת המלחמה נוסף פרט שמשלים את קודמיו ולפעמים משנה את הסיפור המוכר כאשר הוא מסופר מחוויות אדם אחר. החבלים שמקשרים כמעט את כל הסיפורים הם הפיוט 'אֵל מִסְתַּתֵּר' של ר' אברהם מימין והשיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' של יעקב אורלנד. הפיוט 'אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן' נשמע בזמנים שונים בניגונים שונים שבאים ממקומות שונים בעולם היהודי. השיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' שפותח במילים 'רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ' מושר בחגיגת העשור למדינה, בתנועת הנוער, ושליחי העלייה מלמדים את העולים לשיר את השיר שמתקבל כסמל הישראליות העברית.

    שנים רבות אחרי שחיים שמע לראשונה את השיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת', שלחה אליו גברת שמשפחתה מקורבת לחצר האדמו"ר מצאנז הקלטה של הפיוט בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן בניגון של חסידי צאנז. הניגון היה מוכר מאוד, אך לא מבית הכנסת אלא דווקא מבנייני האומה בירושלים. כן, הניגון של 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' הוא הניגון של חסידי צאנז. לימים סיפר המשורר יעקב אורלנד כיצד התגלגל אליו הניגון שאליו חיבר את המילים 'רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ'.

    אֵל מִסְתַּתֵּר – ר' אברהם מימין

    אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן
    הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן
    עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן
    כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה'

    בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה
    רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה
    מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה
    רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה’

    … כל המילים באתר הפיוט והתפילה

    שלמה לוק ובניו

    הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת – יעקב אורלנד

    רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ
    הַבּוֹקֵעַ לַשָּׁמַיִם,
    שׁוּבִי שׁוּבִי הוֹרָתֵנוּ,
    מְחֻדֶּשֶׁת שִׁבְעָתַיִם.

    שׁוּבִי שׁוּבִי וְנָסֹב, כִּי דַּרְכֵּנוּ אֵין לָהּ סוֹף,
    כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת,
    כִּי לִבֵּנוּ לֵב אֶחָד מֵעוֹלָם וַעֲדֵי עַד,
    כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

    … כל המילים באתר זֶמֶרֶשֶׁת

    רב הלילה

    2014 – ספרי עליית הגג – 184 עמודים

    הגיג בשולי הדברים:
    באחד הימים שבהם קראתי את הספר, נסעתי לצפות בשקנאים באגמון חפר. בשבילים שבין הבריכות מצויות סוכות מסתור עם פתחי הצצה שמהם ניתן לצפות בעופות מקרוב. עלה בדעתי שסוכת מסתור היא בעצם בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן.

    מלכים ג [יוכי ברנדס]

    הספר מלכים ג מספק חוויה מיוחדת במינה. ראשית כל הספר מאוד מעניין בפני עצמו, אך מעבר לכך מיחדת אותו העובדה שהוא מספר סיפור שאנחנו כבר מכירים, או לפחות חושבים כך. הספר משלים את הנעלם בסיפור התנכי. אין כאן ניסיון לשנות את הסיפור התנכי או להפריכו. מלכים ג מספר את סיפורי המלכים מזוית אחרת, אולי רחבה יותר, אולי מצונזרת פחות ואולי בדותא גמורה. אין ספק שהספר מרתק, את זה ידעתי מראש, הרי הספר עורר גלים עוד בטרם התפרסם לראשונה ומאז שהופיע איננו יורד מרשימת רבי המכר. אינכם זקוקים מן הסתם להמלצתי, הרי כולם כבר יודעים שזהו ספר מעולה – לחטוף ולקרוא.

    מלכים ג – ויקיפדיהבימים האחרונים גרמתי ללא מעט אנשים להביט בי באוטובוס בתמיהה. כדרכי, אני קורא ספרים ברחוב, בתחנת האוטובוס ובאוטובוס עצמו. לזה אנשים רגילים, אינני היחיד שנוהג כך. בימים האחרונים אני קורא במקביל לספר מלכים ג גם את שמואל א ושמואל ב, מלכים א ומלכים ב ודברי הימים. יושב באוטובוס וקורא בתנך. גם בזה אינני מיוחד, לא מעט אנשים יושבים באוטובוס ותנך בידם, אך הם מזוהים היטב בלבושם, חלקם מתנדנדים קדימה ואחורה תוך קריאה ומרביתם קוראים פרקי תהילים. מעולם לא ראיתי מישהו קורא באוטובוס את סיפורי התנך או את השירה. אני נראה שונה ממרבית קוראי התנך וקורא באופן שונה. מרבית הזמן מזפזפ בין הספרים השונים ומשוה את המופעים השונים של אותו סיפור.

    מלכים ג מציג את הסתירות הרבות הקיימות בספר הספרים שלנו וגם מסביר מאין הן נולדו. הרי לכל בעל שררה היו סופרים משלו שדאגו לתעד את הארועים למען הדורות הבאים תוך האדרת מה שנראה לו ראוי והקטנת עד כדי העלמה של מה שלא נראה לאותו מושל. גם תככים ומזימות לא חסרים בתנך וגם עליהם אנחנו יודעים לא מעט ותמיד יש עוד הרבה לגלות. אז למי שעדיין לא שם לב, התנך הוא ספר מרתק, מומלץ לנסות לקרוא אותו כספר קריאה. כולנו קראנו אותו במסגרת הלימודים ודשנו אותו דרך מסננת הבחינות ששוללת כל הסתכלות חופשית, חקרנית וספקנית. יתר על כן, סיננו עבורנו את פרקי התנך למנוע מאיתנו התעמתות עם סתירות, וכאלה יש בתנך בשפע. אלא שבמלכים ג אנחנו עוסקים וספר זה איננו התנך ואיננו מתיימר להיות מסופר על ידי סופרי התקופה שנכחו באירועים.

    את סיפורה של מיכל בת שאול טחנתי עד דק בעקבות המונודרמה "מיכל" שהציגה שחקנית צעירה ומוכשרת בשם הדס קריידלמן בפסטיבל סמול במה 5. באותה הצגה התוודעתי לראשונה להרבה סיפורים שקשורים למיכל בת שאול, כולם מוזכרים בתנך ובכל זאת התמונה השלמה מפוזרת על פני כל כך הרבה מקומות עד שהיא קשה מאוד למעקב. בכניסה להצגה חולק לנו דף עם רשימת ציטוטים נבחרים שעליהם נשענת ההצגה. איתרתי את כל הציטוטים בתנך וקראתי מחדש את סיפורה העגום של הנסיכה הראשונה שלנו. למרות שנראה לי שהשלמתי את סיפור דמותה של מיכל, פתח מלכים ג צוהר חדש לגלות בו שלל סיפורים עשיר יותר ומרתק, אלא שלסיפורים אלה לא מצאתי אלא ביסוס חלקי בלבד בתנך, כך שלא ברור לי מה נסמך על עדויות היסטוריות ומה הוא פרי דימיונה של הסופרת.

    לפני כשנה, במסגרת דיון סביב הספר שואה שלנו, כתב יאיר 'ספר מצוין. אבל האם זה לגיטימי לכתוב ספר פיקציה על השואה? האם זה לגיטימי ל"המציא" סיפורי שואה?'. שאלה דומה בדבר 'זכותה של האומנות להמציא סיפורים היסטוריים' הועלתה גם בדיון סביב ההצגה אני לא דרייפוס. אין לי כלים לאמוד עד כמה נסמך מלכים ג על התנך ועל אגדות חז"ל ומאין מתחיל דימיונה של הסופרת להשלים פרטים שאינם מצויים בשום מקום אחר. לטעמי אין מקום להגביל את האומנות, זכותה של הסופרת 'להמציא' סיפר משלים לתנך, אם הסיפור מעניין, יש לו זכות קיום משל עצמו.

    רבים מסיפורי בפורום זה מסתיימים בתזכורת שאפשר לשאול גם ספרים ממש חדשים בסיפריות הציבוריות – חינם. את הספר מלכים ג קניתי. ביקשתי לשאול אותו בספריה, אלא שכבר ביום צאתו לאור הייתה רשימת המתנה באורך של כחמישה חודשים. אני שמח שהספר נשאר על מדף הספרים שלי משום שאני יודע שאשוב לקרוא בו. הרי סיפורי התנך חוזרים ומתדפקים על דלתותינו וגורמים לנו לשוב ולעיין בהם. עכשיו נוסף לי ליד התנך ספר נוסף – מלכים ג.

    חווית קריאה מיוחדת במינה – לא לוותר.

    שירי אהבה גברית של מלך הזמר המזרחי

    שניים מהמפורסמים בשירי זוהר ארגוב הם שירי אהבה נכזבת לגבר שעזב.

    השירים התפרסמו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. באותם ימים המוזיקה העברית ששמעתי הייתה בעיקר רוק – שלום חנוך, דני ליטני, להקת תמוז ולהקת ברוש שהייתה להקת הבית של התוכנית 'זהו זה' בראשית דרכה. שיריו של 'מלך הזמר המזרחי' לא היו בראש מעייני.

    יָם שֶׁל דְּמָעוֹת

    השיר 'ים של דמעות' מתייחס באופן מובהק לגבר שעזב.
    זמירה חן כתבה אותו בעקבות סיפור שהתגלגל לאוזניה.
    הקשבתי למילות השיר בפעם הראשונה כאשר נינט טייב ביצעה אותו בגמר 'כוכב נולד'.

    יָם שֶׁל דְּמָעוֹת

    זוהר ארגוב
    מילים: זמירה חן
    לחן: רפי גבאי

    ארוכים הלילות מיום שעָזַבְתָּ
    האביב כמו הסתיו כל כך אפור
    ובלב זיכרונות מן הסתם כבר שָׁכַחְתָּ
    ותפילה, תפילה כנה שתחזור.

    ים של דמעות בשתי עיני
    ליבי זועק שובה אלי
    קולי שובר את הדממה
    התשמע התשמע.

    מה שומם הוא חדרי מיום שעָזַבְתָּ
    השעון שעל הקיר ליבו נדם
    ובודד בפינה הכיסא שאָהַבְתָּ
    בלעדיך העולם כה מיותם.

    ים של דמעות…

    עוד אשוב ילדתי אתה כה הִבְטַחְתָּ
    רק חכי ושלי הישארי
    עם הזמן רק מכתב יחידי לי שָׁלַחְתָּ
    הדפים דהו מזמן גם שערי.

    ים של דמעות..

    שירונט

    נינט טייב בגמר כוכב נולד הראשוןזוהר ארגוב  - יָם שֶׁל דְּמָעוֹת

    בעקבות הביצוע המרגש של נינט פניתי להקשיב לביצוע של זוהר ארגוב שפונה גם כן לגבר. הנחתי שהפזמונאית לא התירה שינוי של המילים והתאמתם לשירת גבר, לא ייחסתי לזה חשיבות והדבר פרח מזיכרוני.

    צֵל עֵץ תָּמָר

    בימי הסֶגֶר של מלחמת המפרץ, תוכניות 'זהו זה' העניקו לנו אי של שפיות באי-השפיות שמסביב. והנה אנחנו שוב בימי סֶגֶר, הפעם מחשש קורונה. ואם שוב סֶגֶר אז 'זהו זה'. עברו למעלה מעשרים שנה מהתוכנית האחרונה. המשתתפים התבגרו קמעה וההומור של ימינו שונה מעט מזה של שלהי המאה הקודמת. הציפיות לא היו גבוהות והתוצאה הפתיעה לטובה – לפחות אותי. בכל פרק משולבת גרסת כיסוי של שיר מוכר מהימים ההם.     

    לפני מספר ימים ראיתי את הפרק השמיני ובו גרסת זהו זה 2020 לשיר 'צֵל עֵץ תָּמָר'.

    גרסת זהו זה 2020 לשיר 'צֵל עֵץ תָּמָר'

    שחקני 'זהו זה' מגלמים דמויות נשיות לרוב. בשיר 'צֵל עֵץ תָּמָר' הם מופיעים בדמות גברית. הביצוע מאוד יפה לטעמי, ובו המילים "בְּאֵשׁ שְׂפָתֶיךָ הִקְסַמְתַּנִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתַּנִי", כלומר הם שרים שיר געגועים לגבר שעזב.

    חיפשתי ומצאתי באתר זמרשת את כתב היד המקורי של המשורר אפרים וינשטיין. המילים בקטע זה הם "בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי", מכאן שהשיר התייחס במקור לאישה שעזבה והשאירה את המשורר "בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל".

    הנה כתב היד המקורי שהתקבל ממשפחת וינשטיין ופורסם באתר זמרשת.

    tzel_etz_tamar

    אלה מילות השיר המקוריות כפי שהתפרסמו באתר זמרשת:

    מילים: אפרים וינשטיין | לחן: חיים קוברין | 1945

    צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ
    וּמַנְגִּינַת כִּנּוֹר תַּקְסִים אֶת הַלֵּב
    עוֹלֶה הַצְּלִיל, רוֹעֵד, שׁוֹקֵעַ
    עַל מֵיתָרִים נִשְׁפָּךְ הַכְּאֵב.

    מֵעַרְפִלֵּי עָבָר תּוֹפִיעַ
    דְּמוּת אֲהוּבָה, קַוֵּי פָּנִים מֻכָּרִים
    כִּנּוֹר יַשְׁמִיעַ
    שִׁיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    לְקוֹל צְלִילֶיךָ מַה נָּעִים הַחֲלוֹם
    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    יִשְׁמַע יָרֵחַ אֶת סוֹדִי בַּמָּרוֹם

    לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
    לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
    בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

    נָדַם כִּנּוֹר, נֶחְבָּא יָרֵחַ
    וּבַדְּמָמָה הֵד מַנְגִּינָה עוֹד נִשְׁמָע
    לָמָּה וְלָמָּה – אֵל יוֹדֵעַ
    לָמָּה עוֹלָם אַכְזָר בָּרָא?

    ִכִּנּוֹר קְסָמִים, נַגֵּן שִׁירֶיךָ
    מַחְרִיד הַשֶּׁקֶט וְהַחֹשֶׁךְ סָבִיב
    מַנְגִּינוֹתֶיךָ
    יַשְׁכִּיחוּ לִי אֶת סִבְלִי.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!…

    איזי גרשוני שר "כינור קסמים"השיר בוצע לראשנה בפי איזי גרשוני במקצב טנגו מובהק. על תווית התקליט שם השיר הוא "כינור קסמים" אך המילים "כינור קסמים” נעלמו מהשיר יחד עם שני הבתים האחרונים.

    לימים השיר הותאם לביצוע הזמרת לילית נגר. המגדר שונה באופן חלקי – העוזב הפך לגבר – בְּאֵשׁ שְׂפָתֶיךָ הִקְסַמְתַּנִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתַּנִי, אך הנעזב נשאר גבר בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל. נעשו בשיר מספר שינויים קלים וקלים פחות. חלק מהשינויים נשמעים כאילו מישהו האזין לשיר וכתב מה ששמע. השורה "נַגֵּן, נַגֵּן-נָא" הפכה להיות "נַגֵּן נַגֵּנָּה" ואפילו הייתה לשם השיר על גבי התקליט. הבית השני והשלישי נעלמו וכך הרביעי הפך לשני.

    לילית נגר שרה "נַגֵּן נַגֵּנָּה"

    השיר הגיע אל זוהר ארגוב בשתי גרסאות – המקורית מגבר לאישה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי / בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל. והאחרת מגבר לגבר – בְּאֵשׁ שְׂפָתֶיךָ הִקְסַמְתַּנִי / לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתַּנִי / אוֹהֵב, כוֹאֵב וְסוֹבֵל.

    בגרסה ששר זוהר ארגוב נמצאים כל הבתים בחילוף הבית השני עם הרביעי. המילים "כינור קסמים" הוחלפו ב"נגן כינור" וגם כאן רבים חילופי המילים במילים דומות. המעניין הוא שהשיר שונה מזה ששרה לילית נגר אבל פניית הערגה היא לגבר – כמו בביצוע לילית נגר.

    בשולי הטור נמצאות הגירסאות זו לצד זו להשוואה.

    אלה המילים כפי שהתפרסמו באתר שירונט

    מילים: אפריים וינשטיין
    לחן: חיים קוברין

    צל עץ תמר ואור ירח
    ומנגינת כינור תקסים את הלב
    עולה הצליל רועד בוקע
    ממיתרים נשפך כאב

    נגן כינור נגן שירך
    מה רב החושך והשקט סביב
    מנגינותיך
    ישכיחו את סבלי

    נגן נגנה
    לקול צליליך מה נעים הוא החלום
    נגן נגנה
    ישמע ירח את קולי שם במרום

    הוי למה למה בשפתיך הקסמתני
    ליבי כבשת ועזבתני
    אוהב כואב וסובל

    נדם כינור נחבא ירח
    ובדממה הד מנגינה עוד נשמע
    על מה ולמה אל יודע
    על מה עולם אכזר ורע

    מערפילי עפר תופיע
    דמות אהובה תווי פנים מוכרים
    כינור ישמיע
    שי זכרונות כה נעימים

    נגן נגנה…

    צֵל עֵץ תָּמָר בביצוע זוהר ארגובלא ברור לי למה בחר הזמר דווקא בגרסה שבה גבר בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל בגלל גבר אחר שעזב אותו. אולי לא הוא היה זה שבחר, ואולי הוא לא ייחס חשיבות רבה למילים. יש לזוהר ארגוב, הרבה יותר שירי אהבה לנשים, כך שאין זה סביר לייחס לו נטיות חד-צדדיות, או דו-צדדיות, אינני יודע.

    המילים ששר זוהר ארגוב התפרסמו באתר שירונט – הויקיפדיה של השירים. המילים שמתפרסמות בשירונט נתרמות על-ידי הציבור. יש בהן לא מעט "אי דיוקים", בעיקר כאשר תורם המילים רשם אותם מהאזנה לשיר. רבים מקבלים את שירונט כמקור מידע מבוקר – ממש כמו את ויקיפדיה. אני מניח שכשהגיע השיר להפקת זהו-זה לא היה לאיש ספק בנכונות המילים.

    על כל פנים ברור שהם מודעים היטב לכך שמילים מושרות מגבר אל גבר כפי שמרמזת הפניה הברורה של מוני אל בראבא בשירת המילים בשפתיך הקסמתני.              

    מוני שר לבראבא בשפתיך הקסמתני

    גלגולו של ניגון

    ניסיתי לגלות לאן התגלגל הניגון ומצאתי להפתעתי גרסה רוסית של השיר בביצוע אלכסה סולוביובה מריגה. הקליפ צולם ביפו והזמרת נראית בו ממש מאושרת. גברבר צעיר רכוב על תל-אופן עוקב אחריה ונראה שבמהלך השיר הם מתיידדים. מכאן אני נוטה להסיק שהגרסה הרוסית איננה עוסקת בשברון לב בעקבות אהבה נכזבת. אינני יודע.

    גרסה רוסית של השיר בביצוע אלכסה סולוביובה

    מהכיתוב בשולי היוטיוב ברוסית ניתן להבין בעזרת תרגום גוגל שזה איננו תרגום ישיר מעברית, אלא נוסח רוסי של הסופר סקופינס בהשראת המקור העברי. כתוב שם גם שהשיר תורגם לשפות רבות והוא פופולרי בכל העולם. לא הצלחתי לגלות תרגום לשפה נוספת.

    Amelia Uzunאחרי לילות רבים של חיפושים שהניבו בעיקר פרסומים אודות ילדה רומניה בת 5 בשם אמליה אוזון שהופיעה עם השיר צל עץ תמר בעברית – שפה שאיננה מבינה, הגעתי להסכת המעולה שיר אחד.

    בשלב זה לא העשיר אותי ההסכת במידע שלא ידעתי ובעיקר לא הסביר למה זוהר ארגוב שר את השיר בגרסת הערגה לגבר שעזב אותו.

    הנה הגירסאות של צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ זו לצד זו להשוואה

    הגרסה המקורית הגרסה שפורסמה בשירונט

    צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ
    וּמַנְגִּינַת כִּנּוֹר תַּקְסִים אֶת הַלֵּב
    עוֹלֶה הַצְּלִיל, רוֹעֵד, שׁוֹקֵעַ
    עַל מֵיתָרִים נִשְׁפָּךְ הַכְּאֵב.

    מֵעַרְפִלֵּי עָבָר תּוֹפִיעַ
    דְּמוּת אֲהוּבָה, קַוֵּי פָּנִים מֻכָּרִים
    כִּנּוֹר יַשְׁמִיעַ
    שִׁיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    לְקוֹל צְלִילֶיךָ מַה נָּעִים הַחֲלוֹם
    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
    יִשְׁמַע יָרֵחַ אֶת סוֹדִי בַּמָּרוֹם

    לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
    לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
    בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

    נָדַם כִּנּוֹר, נֶחְבָּא יָרֵחַ
    וּבַדְּמָמָה הֵד מַנְגִּינָה עוֹד נִשְׁמָע
    לָמָּה וְלָמָּה – אֵל יוֹדֵעַ
    לָמָּה עוֹלָם אַכְזָר בָּרָא?

    ִכִּנּוֹר קְסָמִים, נַגֵּן שִׁירֶיךָ
    מַחְרִיד הַשֶּׁקֶט וְהַחֹשֶׁךְ סָבִיב
    מַנְגִּינוֹתֶיךָ
    יַשְׁכִּיחוּ לִי אֶת סִבְלִי.

    נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!…

    צל עץ תמר ואור ירח
    ומנגינת כינור תקסים את הלב
    עולה הצליל רועד בוקע
    ממיתרים נשפך כאב

    נגן כינור נגן שירך
    מה רב החושך והשקט סביב
    מנגינותיך
    ישכיחו את סבלי

    נגן נגנה
    לקול צליליך מה נעים הוא החלום
    נגן נגנה
    ישמע ירח את קולי שם במרום

    הוי למה למה בשפתיך הקסמתני
    ליבי כבשת ועזבתני
    אוהב כואב וסובל

    נדם כינור נחבא ירח
    ובדממה הד מנגינה עוד נשמע
    על מה ולמה אל יודע
    על מה עולם אכזר ורע

    מערפילי עפר תופיע
    דמות אהובה תווי פנים מוכרים
    כינור ישמיע
    שי זכרונות כה נעימים

    נגן נגנה…

    הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת – כּליל זיסאפּל

    נתקלתי בספר הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת על מדפי גולדמונד ספרים עם תו מחיר מכובד. זה היה די מזמן. כשנטלתי את הספר לידי והצצתי בו אמרתי לעצמי שזה רעיון ממש מעניין. שם הספר מרמז כמובן על הקומדיה האלוהית של דנטה, ואם נותר ספק כלשהו, התוספת של המילה התופת לשם משלימה את התמונה. אין ספק שלכך התכוונה היוצרת. הספר כתוב בלשון תנכית. אפילו הכתיב תנכי, ללא סימני פיסוק זולת נקודתיים. כן, והכול מנוקד. היוצרת – כליל זיסאפל – לא חסכה מעצמה טירחה ואני מניח שגם העורכת והיועץ הלשוני השקיעו לא מעט מאמץ. אז יש לנו כאן רמז לדנטה בלשון תנכית והנושא מקושר לציונות. קניתי.

    לפני זמן מה הגיע תורו של הספר. התחלתי לקרוא בו בשקיקה. נראה שהכותבת מתארת את תולדות המדינה מראות עיניה מאז ילדותה. הלשון כמעט תנכית והסיפור עובר בפרטי פרטים על חוויות יום הזיכרון והמעבר החד ליום העצמאות. השימוש בגימיק שמנסה להפגיש סגנונות בלשון שמתחזה לתנכית היה חביב עלי מאוד.

    הקומדיה הציונית התפת - כליל זיסאפל

    אני ממשיך לקרוא ולהתקדם בתיאורי ההיסטוריה בת זמננו, כפי שנחרטו בחוויותיה של המחברת במהלך התבגרותה. השתלשלות העניינים מוכרת, אבל מתחיל להתגנב לדברים ניחוח של אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה. לא נורא, הגימיק עדיין עובד. אני ממשיך לקרוא ומרגיש סוג של אי-נוחות. גם אני חי כאן. אני יודע את ההיסטוריה של ימי, והמעטפה הרעיונית מתחילה להתרחק מהמוכר לי. זוהי יצירה ספרותית, אני אומר לעצמי, מותר ליוצרת שאיננה מתיימרת להיות היסטוריונית או עיתונאית חסרת פניות להוסיף נופך אישי.

    כשאני מגיע למקום שבו מתברר לי שהכותבת שוהה שבע שנים בניכר וממשיכה לתאר את המתרחש בארץ כאילו הייתה נוכחת באירועים, אני חש מעט מרומה. אני מכריז על עצמי כעל בעל נטיות שמאלניות – ממש כמו כותבת הספר – אבל אינני אוהב לקרוא או לשמוע סילופים שנועדו לשרת איזושהי אידאולוגיה, גם כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה שלי.

    אני עדיין קורא, והספר מספר גם על הגיגיה ועל עלילותיה הפרטיות עם אלוף נעוריה. וכאן אני מבין את תחושת חוסר הנוחות שמלווה אותי. אני בעצם קורא יומן נעורים והתבגרות של ילדה תל-אביבית מפונקת, שרואה את המציאות דרך חור שיצרה לעצמה בבועה שבה היא חיה. עכשיו ההקבלה לדנטה נראית לי עלובה משהו ומבזה בעיקר את הכותבת. השימוש בלשון תנכית לכאורה נראה לי עכשיו כביזוי לשוננו.

    עברו מספר חודשים, והיום, במהלך סידור ספרים שהבאתי מגולדמונד, מצאתי את הספר כשהסימנייה עדיין בעמוד 84 מתוך 157 עמודי הספר, כלומר – צלחתי יותר ממחצית הספר. הסימנייה נחה באמצע הפרק – דבר שממש איננו אופייני לי – אני נוטה לעצור את הקריאה בנקודות עצירה ברורות. כנראה משהו שקראתי היה לי לזרא עד כדי כך שסגרתי את הספר בו במקום. אין לי עניין לשוב ולחפש מה היה הדבר, הספר כבר מאחורי.

    אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

    אם קראתם מכתבי דנטה ואתם חובבי תנך, כמוני, אני מניח שתפיקו הנאה מהגימיק כפי שאני נהניתי ממנו בתחילת הקריאה.

    אם אתם אוהבים לקרוא סיפורי התבגרות אישיים, יכול להיות שתפיקו הנאה כלשהי גם מסיפורים אלה.

    אם אינכם סולדים מעטיפת המציאות בתעמולה מרומזת, ובהנחה שאתם שמאלנים, תוכלו כנראה להתמוגג מהספר כמו אלה שמוזכרים בגב הספר ובעמוד התודות שבסופו.

    אני כנראה אינני מסוגל להכיל את שלושת התנאים שציינתי.

    %d בלוגרים אהבו את זה: