בדידותו של קורא המחשבות – דלית אורבך – חוויית הקריאה שלי

אינני מספר כאן על הספר אלא על חווית הקריאה שלי. אם חיפשתם מידע על הספר – זה איננו המקום.

אני מרפרף בעיני על פני מדפי הספרים בספרייה בתחנת הרכבת. שם הספר "בדידותו של קורא המחשבות" צד את עיני. השם מרמז על רעיון מעניין. בכל פעם שאני נוטל ספר ממדפי הספרייה החופשית אני תוהה כיצד הגיע הספר לשם. לעיתים יש חותמת של ספרייה ציבורית כלשהי או של בית ספר, אבל ספר זה נראה חדש לגמרי עם סימנים קלים שפתחו כמה עשרות עמודים. שאר העמודים נראים כאילו לא נפתחו מעולם. אני קורא את מה שכתוב בגב הספר, יש כאן הבטחה לסיפור מרתק. אני לוקח את הספר.

שם הפרק הראשון הוא "2006". זהו מעין מונולוג של מחשבות. קורא המחשבות מספר בגוף ראשון את הביוגרפיה של עצמו שמשלבת עובדות עם מחשבות ועם מחשבות שהוא קורא מראשי אחרים. הוא גם מנהל רישום אובססיבי של אותם דברים. אני קורא ומחשבותי נודדות מהספר והלאה. אני קולט שאין לי מושג מה קראתי בדקות האחרונות. אותה הרגשה כמו בנסיעה בכביש החוף כשבזמן מסויים אינני יודע אם כבר עברתי את נתניה. אני נודד מעט לאחור ומנסה להשלים את החסר. מדפדף קדימה ומחפש את סוף הפרק. אין סימן לפרקים באופק. אינני פנוי לקרוא ספר שלם ברצף. אני מחפש נקודת עצירה. גם את זה אינני מוצא, המילים משורשרות כמונולוג אינסופי בלתי פוסק. אני מוצא שבעמוד 27 יש רווח כפול בין שורות – זה מרמז על שינוי כיוון. אני מחליט להמשיך לקרוא עד אותו מרווח.

הקריאה אורכת יותר מדי זמן כי מחשבותי נודדות. כשאני ניגש להמשיך בקריאה אני מבין שאינני זוכר דבר ולכן אני מנסה ללקט רמזים בעמודים הקודמים. ממשיך לקרוא ותוך כך מהרהר בנטישת הספר. פעם מזמן קבעתי לעצמי כלל שכל ספר שהתחלתי לקרוא ראוי לפחות למאה עמודים של חסד. אולי תגיע התפתחות שתהפוך אותו לחומר קריאה מעניין יותר. אני קורא שוב את גב הספר. מה שכתוב שם מרמז על עתיד טוב יותר. חבל שתוך הספר כתוב בצורה כל-כך שונה מגבו. אני ממשיך. בעמוד 33 אני שוקל שנית את המשך דרכי. ממשיך. בעמוד 35 יש "אוזן חמור" שנשארה מקופלת. ניכר שמכאן והלאה העמודים "דבוקים" – לא נפתחו מעולם. אני עקשן, מדפדף קדימה ומגלה שבעמוד 47 מתחיל פרק חדש. ממשיכים.

שם הפרק השני "2000". שוב מונולוג אינסופי. הרבה מחשבות ומחשבות של אחרים ומעט מאוד התרחשות. אני שבוי בקונפליקט המהמר – מנסה להגן על ההשקעה – אבל שוב המחשבות נודדות. זהו ספר קצר, אני מחליט להמשיך – גב הספר הרי מספר על התרחשויות מעניינות – פרשת רצח סדרתי. אני קורא ונאבק עם עצמי. בעמוד 184 מתחיל הפרק השלישי והאחרון – שמו "2006". כאן כבר חייבת לבוא הגאולה. בפרק זה יש לפחות דיאלוג בין שני ראשים חושבים. יש כמה רעיונות שאפשר היה לעשות מהם סיפור בהחלט מעניין. איכשהו זה עדיין לא מצליח לתפוס אותי ואני נאבק לסיים כבר את הספר. מצפה להתפתחויות, וכשכבר קורה משהו זה הדבר הכי צפוי שעלה בדעתי, אף כי קיוויתי מאוד להפתעה.

זהו. סיימתי לקרוא ספר קצרצר. הקריאה ארכה הרבה יותר ממה שלוקחת ממני קריאת ספר עב כרס. זו הייתה חווית הקריאה שלי. לא כתבתי כאן על תוכן הספר כלל, כי התוכן איננו חלק משמעותי מהחוויה שלי. אם מה שכתבתי נראה לכם משעמם, חשבו על אותו רצף מילים ללא הפסקות כלל. בדיעבד – אני מצטער על כך שנטלתי את הספר ושהאמנתי שֶׁתּוֹכוֹ כְּבָרוֹ.

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2010, 294 עמודים.

זוהי חווית הקריאה שלי. יש אחרים שחוו בספר זה דברים שונים ויש שנטשו אותו לפני סיומו. אפשר לקרוא התייחסויות נוספות לספר באתר סימניה.

שיעורים בכימיה – בוני גָּרְמוס

"גברים יוצאים לעבודה ועושים דברים חשובים – מגלים כוכבי לכת, מפתחים מוצרים ומחוקקים חוקים – ונשים נשארות בבית ומגדלות ילדים". זו הייתה תפיסת העולם בשנות החמישים – שישים של המאה העשרים בארצות הברית. לא רק גברים סברו כך, מרבית הנשים היו שותפות מלאות לגישה מזלזלת זו ולא העלו על דעתן אפשרות אחרת.

אליזבט זוט, כימאית צעירה ויפה, השתתפה במסגרת לימודי התואר השני במחקר משמעותי. כשגילתה טעות בהוראות המנחה שלה, הוא הגיב באיומים שהובילו לתקיפה מינית שלה. ועדת הקבלה ביטלה את מועמדותה לתוכנית הדוקטורט בגלל מה שהם כינו "התקרית האומללה" שהיתה מעשה ידיה. 

בשנת 1952 קלווין אוונס עבד במכון המחקר הייסטינגס בעיר קוֹמוֹנְס שבדרום קליפורניה. דוקטור אוונס היה מדען נחשב עם הרבה פרסומים והיה אפילו מועמד לפרס נובל בכימיה יותר מפעם אחת. קלווין קיבל הצעות עבודה מהרבה מוסדות מחקר נחשבים. מכון המחקר הפרטי חסר החשיבות הייסטינגס הציע לו שכר ממש משפיל. הוא בחר לעבוד שם רק בגלל שבקוֹמוֹנְס יש מזג אוויר מצוין לחתירה.

אליזבט זוט עבדה באותו מכון כי זו הייתה ההצעה היחידה שקיבלה. שילמו לה בהייסטינגס כמחצית ממה שהרוויח גבר בתפקידה. זוט רצתה לעסוק במחקר אַבּיוֹגֶנֶסיס – התיאוריה שאומרת שהחיים התהוו מחומרים דוממים פשוטים. הבוס שלה, דוקטור דונאטי, אמר לה "אביוגנסיס הוא מין דוקטורט באוניברסיטה… זה מעל ומעבר לתפיסה האינטלקטואלית שלך". טכנאי המעבדה שאל אותה מדוע היא רוצה להיות מדענית. "אני לא רוצה להיות מדענית," היא התפרצה. "אני כבר מדענית!"

משקיע עשיר שקרא מאמר מאת א' זוט – משהו ישן מאוניברסיטת יו-סי-אל-איי – רצה לתרום להייסטינגס סכום נכבד לחקר אביוגנסיס. הוא ביקש לפגוש את א. זוט אבל אמרו לו "למרבה הצער זה לא יהיה אפשרי, מר זוט נמצא באירופה. בכנס". כן, ממש כך. כך הגיעה אליזבט לעסוק במחקר זה בלי לדעת שהמכון קיבל תרומה נכבדה שמרביתה מימנה דברים אחרים.

מספר היתקלויות הביאו את אליזבט וקלווין להתעניין זה בזו. העניין היה בתחילה אינטלקטואלי בלבד, ובחלוף זמן לא רב התרחב לתחומים נוספים. אחרי שאליזבט עברה לגור עם קלווין אמר אחד מרכלני המכון "אני לא מבין אותה, היא השיגה את אוונס. למה היא עדיין כאן?". זו הייתה התפיסה הכללית, אם אישה נמצאת באקדמיה מטרתה היחידה היא לצוד בעל.

קלווין נהרג בתאונת דרכים במהלך ריצה עם כלבם ששמו שש-וחצי. נשמה טובה שעובדת במכון המחקר בתפקיד פקידותי אמרה לה "תראי את הצד החיובי: את שוב חופשייה. ויש המון גברים נחמדים, גברים נאים. אחד מהם ודאי יענוד לך טבעת". מבחינת אותה פקידה, אחרי שקלווין אוונס המכוער כבר איננו, זוט היפה חוזרת למאגר הפנויות, והגברים נוהרים אליה בהמוניהם. "וברגע שתמצאי מישהו," היא אמרה, "אולי עורך דין, תוכלי להפסיק עם כל השטויות המדעיות האלה, לחזור הביתה ולעשות המון תינוקות".

אליזבט נשארה לבד, כלומר רק עם שש-וחצי ועם המתנה שקלווין השאיר לה ברחמהּ. דונאטי נחפז לפטר אותה. אישה לא נשואה בהריון היא כתם בלתי נסבל על המוסד שהוא מנהל. אנחנו כבר בתחילת שנות השישים – לפני שישים שנה – נראה כאילו זה עידן אחר, אבל בעצם גם היום יש חברות שממררות את חייהן של אמהות יחידניות. מאוחר יותר נגלה שגם אבות יחידניים אינם מקובלים בחברה ויש אפילו כאלה שחושדים בהם בפדופיליה.

בדרך מקרה מקבלת אליזבט זוט הצעה להגיש תוכנית בישול בשעה הרדומה ביממה בערוץ טלוויזיה נידח. זוט היא כימאית וזו מבחינתה השפלה, אך יש לה ילדה קטנה והיא זקוקה למקור הכנסה. היא מקבלת את ההצעה ומייד ברור למנהל התחנה ולמפיק התוכנית שכוונותיה שונות לחלוטין מציפיותיהם. הם חשבו על תוכנית בידור קלילה שבה המנחה החטובה והיפה תופיע לבושה בשמלה צמודה ותלמד בתנועות פתייניות להכין קוקטיילים.

אליזבט מבהירה לוולטר, מפיק התוכנית "ארוחת ערב בשש", שהיא מדענית ומבחינתה בישול הוא מדע וכך היא מתכוונת להציגו. היא מסרבת ללבוש את הלבוש שהכינו עבורה ומפזרת את הקשוטים המיותרים שמעטרים את משטח העבודה – חפצים שלדעת ההפקה מתאימים ל"עקרת הבית הממוצעת". היא מלמדת לבשל ומקפידה לקרוא לחומרי הגלם בשמם הכימי, להסביר מה מתרחש במרכיבים במהלך הבישול וכן מסבירה את הערך התזונתי של כל מרכיב. למרבה ההפתעה הצופות והצופים בבית ובאולפן מתלהבים מהתוכנית והיא הופכת תוך זמן קצר ללהיט שמועבר גם לתחנות נוספות. היא חווה תקיפה מינית נוספת שאותה היא מרסנת מייד בתחילתה. בינתיים נודע לה שהיא לא היחידה שהודחה מלימודי הדוקטורט בעקבות תקיפה מינית.

המשקיע שתרם כסף רב למחקר אביוגנסיס חוזר להייסטינגס ומבקש לראות כיצד מתקדם המחקר. מנהל המכון אומר שמר זוט נכשל והמחקר מובל על ידי דוקטור בוריווייץ. המנהל יחד עם בוריווייץ לוקחים את תוצאות המחקר של זוט ומפרסמים בשמם. הבעיה היחידה היא שבוריווייץ לא מסוגל להסביר את המחקר שלו. זוט מגלה את הגניבה, אך בשלב זה אין לה דרך להתמודד עם זה.

מגזין לייף שולח את פרנקלין רות', עיתונאי עטור פרסים, לכתוב כתבה על אליזבת זוט ותוכנית הבישול שלה. הוא יושב בקהל התוכנית ובהפסקה שואל את האישה שיושבת לידו מה היא אוהבת בתוכנית. "שמתייחסים אלי ברצינות." היא עונה. הוא ממשיך ושואל "לא את המתכונים?" והיא עונה לו "לפעמים אני חושבת, שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצוהריים". אחרי התוכנית הוא ניגש לשוחח עם אליזבט מאחורי הקלעים. הוא מקשיב בנימוס ואז מעיר על מכנסיה שהם בחירה נועזת. היא מביטה בו בפליאה ומברכת אותו על שבחר בחירה נועזת זהה. בסופו של דבר העיתונאי קולט את התמונה וכותב כתבה נכונה ואוהדת. מערכת העיתון, ששלחה אותו להביא כתבה רכילותית צהובה שתחשוף הרבה זבל, משנה את הכתבה מקצה לקצה.

התמקדתי כאן בחלק מהבעיות הנוקבות שמעלה הספר לתפיסתי. יש עוד הרבה, כואבות לא פחות. לא כתבתי כאן על מרבית עלילת הספר וזנחתי לחלוטין את הבעיות החינוכיות שבהן נתקלת הבת של זוט במוסדות החינוך בקוֹמוֹנְס – קליפורניה – ארצות הברית של שנות השישים. דילגתי גם על ענייני יתמות, אימוץ, מוסדות דת, חתירה ועוד.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר התחלתי לקרוא אותו פעם שניה ושלישית בדילוגים קלים.

ספר מעניין, מטריד ומעורר מחשבה – מומלץ בחום רב.

קראתי את הספר בעברית. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בעבודות התרגום והעריכה. הפקת הספר מוקפדת מאוד. בפתח הספר מפורטת רשימה מכובדת של אלו שאחראיות לאיכות הגרסה העברית והן ראויות לטעמי למלוא ההערכה:

מאנגלית: הדסה הנדלר עורכת ראשית: עינת ניב עורכת הספרות המתורגמת: מיכל קובזמן

עריכת תרגום: איריס גרבוז עריכת לשון: שירי צוק עימוד: יהודית שטרנברג

הוצאת תכלת 2022, 411 עמודים LESSONS IN CHEMISTRY – Bonnie Garmus

הפינה האישית שלי:
כאן אני משתף את האסוציאציות הפרטיות שלי. מה שכתוב כאן לא בהכרח מתיחס ישירות אל הספר.

הספר מציג תמונה של אמצע המאה העשרים בארצות הברית. זה נראה כאילו מדובר בעולם אחר, אבל אני עדיין זוכר שכאשר נדרשתי לדווח לבית הספר היסודי מה רמת ההשכלה ומשלח היד של הורי, אבי הורה לי להגיד שאימי "עקרת בית". אימי הייתה פסנתרנית בוגרת האקדמיה למוזיקה בסופיה-בולגריה, ממש כמו המוֹרֶה שלנו למוזיקה, שהדגישו בפנינו שהוא מוזיקאי אקדמאי.

בימינו אפלייה מסוג זה נדירה, ובכל זאת היא קיימת. ישנן חברות בארץ שפוגעות בזכויות יסוד של נשים אפילו במידה חמורה יותר, וגם כאן חלק מהנשים מאמינות שזו דרכו של עולם והן פשוט נחותות מגברים. עם כל ההתקדמות בזכויות הנשים, עדיין הן מופלות כמעט בכל תחומי החברה. אם נביט סביבנו נראה תרבויות שבהן נשים שכבר התקדמו, מאבדות את כל הזכויות ושבות עשרות שנים לאחור.

לפני ההפיכה באירן הגיעו אלי מדעניות אירניות ללמוד תהליכי מחקר ובדיקה שהיו נהוגים במפעל הכימי שבו עבדתי. אחרי המהפכה הן איבדו כהרף עין את כל זכויותיהן ואת ההכרה בהשכלתן. דבר דומה אנחנו רואים לאחרונה גם באפגניסטן. כדאי להביט רגע לצדדים – גם אצלנו זכויות הפרט יכולות להיעלם אם לא נקפיד לעמוד על המשמר.

בזמן שקראתי ספר זה ברברה וולטרס הלכה לעולמה בגיל 93. בשנת 1961 ברברה וולטרס הצטרפה לתוכנית The Today Show ברשת NBC ככותבת וכתחקירנית. היא "התקדמה" בתוכנית ועברה להגיש כתבות צבע קלילות. רק במחצית השנייה של שנות השבעים הניחו לה לבצע ראיונות עם גורמים פוליטיים. בשנות השישים נשים יכלו להגיש בטלוויזיה פינות בנושא בישול, מלאכת יד, גינון ושאר נושאים "נשיים", אך בשום פנים לא ניתנה להן אפשרות לגעת בנושאים "גבריים".

לגמרי במקרה, כשסיימתי לכתוב טור זה הופיע בפיד שלי מאמר יין חם ללילות הקרים מבית מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. המאמר מתחיל במתכון ואחריו הסבר מפורט על הכימיה של המרכיבים עם נוסחאות. כמו בשיעורים שהעבירה אליזבט זוט בתוכניתה.

במהלך הקריאה נזכרתי שפעם, מזמן, בשנות השמונים של המאה הקודמת, השתמשתי בידע שלי בכימיה ליצור מתכון שזכה במקום שני בתחרות מתכון העשור.

חוויה רב חושית בתערוכת 'מפעל<>חיים' במוזיאון זוּמוּ בנהריה

עוד יומיים מוזיאון זומו בנהריה מתפרק ועדיין לא ביקרתי בו. אני בודק באתר ומגלה בראש הדף את התמונה שמכריזה "זומו נהריה 13.5 – 2.7 הכניסה חופשית". כבר יום חמישי 30 ביוני 2022, כלומר שישי, שבת וזהו. אני די משוכנע שקראתי או שמעתי שהסגירה בתאריך 5.7.2022 אבל גם דף הפייסבוק מתעקש על כך שהסגירה מוחרתיים.

בבוקר יום שישי אנחנו עולים על הרכבת מחיפה לנהריה וכעבור חמישים דקות אנחנו בתחנת הרכבת של נהריה. חוצים את שדרות הגעתון ותוך שתי דקות אנחנו כבר בפתח התערוכה. כלומר המפעל – מפעל זוגלובק המיתולוגי ששינה פניו לזמן מוגבל ועכשיו הוא מוזיאון.

זה איננו בדיוק מוזיאון כמו אלה שבתל אביב, חיפה, ירושלים, לונדון וניו יורק. זה משהו שונה לגמרי. זוּמוּ – המוזיאון שבדרך – ZUMU הוא מוזיאון זז. שמו הוא שילוב של המילים זוּז ומוּזיאון. מטרת זוּמוּ היא לחבר את האומנות לקהילה ולחינוך. להוריד את האומנות ממגדל השן ולהביא אותה קרוב לקהל ובעיקר לדור הצעיר. קיבצו כחמישים אומניות ואומנים ממגוון תחומים לבנות בחללי מפעל הנקניקים יצירות מהחיים. עבודות אומנות בגובה העיניים, ללא מסגור וללא הידור, אומנות שמטיילים בתוכה, נוגעים בה, מפעילים אותה וחווים אותה בכל החושים.

בכניסה אנחנו מקבלים הסבר קצר על מהות המוזיאון וכן קטלוג מושקע, מודפס על נייר כרומו מט עבה, ובו צילומים של כל העבודות והסברים. בשער הקטלוג כתוב 13.5 – 5.7.2022. כלומר לא היינו חייבים להיחפז ובכל זאת אני שמח שבאנו היום כי בצאתנו מהתערוכה כבר ברור לי שארצה לשוב לראותה.

עוברים דרך מסדרון הכניסה למפעל. על קירותיו כתוב 'מי חיוני ומי לא'. על פי הקטלוג זו אמורה להיות פָּרַפְרָזָה על עבודתו של האומן משה גרשוּני 'מי ציוני ומי לא'. לי זה מזכיר משהו שונה לגמרי, במיוחד בשערו של מפעל. בתחילת ימי הקורונה הוטלו עלינו סגרים ורק מי שחיוני הורשה לצאת מהבית לעבודה. באותם ימים החזקתי עלי את האישור הרשמי שאני עובד חיוני והלכתי יום יום לעבודה. רבים אחרים גילו פתאום שאינם חיוניים ואפשר לוותר על עבודתם. על ספיחי הלך הרוח הזה אנחנו משלמים עד היום אבל זה לא שייך לאומנות. אני מנער את המחשבה מראשי וממשיך אל תוך המפעל.

המפעל נשאר מפעל. מכונות הייצור העיקריות אמנם הועברו אל המפעל החדש בשלומי, אבל חללי העבודה נשארו עם הרבה צנרת, מיכלי האיחסון וההזנה, ופה ושם גם שיירי מכונות, משאבות וברזים. בכל מקום שאליו אנחנו מביטים יש עבודת אומנות. על הקירות קבועים שלטים ירוקים עם הסברים על העבודות. אין למוזיאון כיוון. בכל צומת יש שלט שמכוון אותנו להמשך המוזיאון ימינה, וגם שמאלה, וקדימה. אז הולכים וחוזרים ומשוטטים במעגלים.

אנחנו פוגשים על קירות האולם הראשון ליצני עץ בגודל אנושי שניתן להפעילם באמצעות משיכה בחבלים. מספר ילדים מושכים בחבלים ונהנים לראות את הליצנים נעים. בחלל קירור רחב ידיים וחשוך מרחפים פרפרי ענק מהקירות. הלאה. פרחי נייר יוצרים גינה מלאכותית. אני חושב על כך שזה טבעי ממש כמו הבשר ששומר ונדחס לשרוולי נקניקים, אבל הרבה יותר יפה. גם מחוץ לכניסה לתערוכה ראינו עבודת אומנות שמדמה נקניקי ענק צבעוניים שיוצרו מחומרים שיצאו מכלל שימוש.

על כל עבודה יש הסבר בקטלוג ועל הקירות. אלו הן עבודות אומנות מהחיים, הכול מחומרים מהסביבה הקרובה, הכול מוכר – חלק מהחיים. שילוב של מפעל עם חיי היומיום. קהל המבקרים גם הוא חלק מהתערוכה. אנחנו מטיילים בין המוצגים, נוגעים, מפעילים, מריחים. ילדים קטנים מתרוצצים בין המוצגים. צריך להיזהר, בכל זאת – המפעל מפעל, יש ברצפתו תעלות ועל הקירות צנרת, ברזים וּמְכָלִים.

העבודות מהסדרה 'חיבור ציפור וציפור' של רקפת כנען מעט מטרידות. הן מולידות בראשי מחשבות רבות למספר כיוונים. בובות של ציפורים פצועות ופגועות עשויות מִלֶּבֶד רך. הבובות נראות כאילו עברו אסון או התעללות. הן מעוותות בצורות שונות. קשה להתעלם מהעובדה שהציפורים מוצבות במפעל שייצר נקניקים מבשר. אחת הציפורים, בעלת שני ראשים מכיוונים מנוגדים מעוררת בי אסוציאציה אחרת. מתברר שגם בראשה של אשתי שתחיה עלתה אותה אסוציאציה. הציפור מזכירה בצורתה רחם ושחלות, אחד הראשים-שחלות מדמם ומולו מונחת ביצה – גם היא מִלֶּבֶד. אין לי מושג אם היוצרת שתלה את האסוציאציה בראשינו. היצירה הוכנה בטרם פסק בית המשפט בארה"ב שמערכת הרבייה הנשית איננה שייכת לאישה שבה היא נמצאת. הגזמתי? אינני חושב.

ממשיכים. יש כאן כחמישים עבודות, כולן קרובות ונגישות ורבות מהן מעוררות מחשבה. בתערוכות אני נוהג לסייר בשני מחזורים. בראשון אני מתרשם וסופג חוויות ובשני מצלם, אם יש טעם לצלם. למרבית התערוכות יש קטלוגים עם צילומים מקצועיים, כך שאין טעם לתעד את העבודות. במקרה זה העבודות אינן עצמאיות, הן חלק מהחלל, והקהל גם הוא חלק מהחוויה. אני מעדיף לצלם את החיבור בין האנשים והעבודות. אני מצלם לא מעט. אפשר לראות את הצילומים באלבום זה. גם התמונות שמוצגות כאן מקושרות אל האלבום. כל האנשים שנראים באופן מזוהה בצילומים נתנו לי את רשותם. אני נוהג לצלם את האנשים ואחר כך לבקש את רשותם. כך הצילום איננו מאבד מהספונטניות של החוויה. מרבית האנשים מוכנים להצטלם, אפילו רוצים להצטלם. יש גם כאלה שמבקשים לדעת היכן יראו את התמונות לכשתתפרסמנה. חלק גדול מהמצולמים מודים לי על כך שביקשתי את רשותם.

זמננו קצוב על ידי הרכבת האחרונה של יום שישי. אלמלא נחפזנו אליה הייתי בוודאי יוצא לסיבוב נוסף בתערוכה ואולי מתעכב קצת יותר על יצירות מסויימות. עכשיו, משנוספו לנו מספר ימים אני מתכנן ללכת לתערוכה פעם נוספת.

קישורים:

• חוויות של תופרת חלומות מטיול בתערוכה ”מפעל-חיים” זוגלובק לפני הריסה
• האתר של זומו נהריה
• דף הפייסבוק של זומו 
• אלבום ZUMU-Nahariya זוּמוּ נהריה

בעינינו ראינו – תערוכת צילומים של זיו קורן מהמלחמה באוקראינה

העיתונאי רונן ברגמן והצלם זיו קורן תיעדו במילה ובתמונה את מאורעות המלחמה שמשתוללת באוקראינה. התמונות שצילם זיו קורן הוצגו במרכז פרס לשלום ולחדשנות בין התאריכים ה-14-24.6.22, כלומר – התערוכה כבר נסגרה. לגמרי במקרה נתקלתי בפרסום של התערוכה, מספר הכרטיסים שמוקצים לכל שעת הגעה מוגבל ובכל זאת הספקנו לקנות כרטיסים ולראות אותה לפני שנסגרה.

אנחנו מגיעים למרכז פרס לשלום ולחדשנות ביום קיץ חם בדיוק במועד שנקבע ומצפים לראות ללא הפרעה תערוכה שמספר הצופים בה בכל שעה מוגבל. רחבת הכניסה שבה מוצגת כמחצית התערוכה הומה באנשים חנוטים בחליפות ובעניבות. מרכז פרס לשלום אמנם מארח תערוכה, אבל הוא ממשיך לתפקד כאבן שואבת למשלחות דיפלומטיות ועסקיות מרחבי העולם. הקהל הרב שכמעט כולו גברי לא בא לתערוכה, הם באו למטרות אחרות. מישהי ניגשת אלינו לשאול אם הגענו לראות את התערוכה – ניכר שאנחנו חריגים בנוף. היא מסבירה לנו היכן מתנהלת התערוכה וכן שבקומה שמתחתנו מוצג סרטון מחזורי.

קהל המעונבים הומה ואין סיכוי לראות את התערוכה. אנחנו יורדים לראות את הסרט. המראות קשים מאוד. הסרט מציג את חוויותיהם של העיתונאי והצלם בתופת האוקראינית. הם מגיעים אל המקומות ההרוסים והעקובּים מדם. הצלם זיו קורן מטפס על גגות ועל שברי הריסות מפוייחים במטרה להביא לנו את התמונה שמייצגת את תחושת המלחמה. הם פוגשים פליטים שמספרים על מה שהיה על רקע חורבות בתיהם. הם מצטרפים ללוחמים אוקראינים שמסבירים שזו מבחינתם מלחמת אין ברירה – הם מגינים על הבית.

הסרט המחזורי אורך כמחצית השעה ואנחנו פונים חזרה אל התערוכה. בינתיים נכנסה קבוצה גדולה של נוער 'תגלית'. הם באו לראות את מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אינני חושב שהם ציפו לראות שם את תערוכת זוועות המלחמה. הנערות והנערים מתנהגים למופת ומגלים עניין רב בתצוגות החדשנות. קומת התערוכה התפנתה בינתיים ואפשר לראות את התמונות. לצד כל תמונה מוצג קטע מהכתבה של רונן ברגמן בידיעות אחרונות ויש גם קוֹדָר שמוביל אל הכתבה בעיתון.

אני סורק את הקוֹדָרִים לנייד. כל התמונות מוצגות בכתבות שבעיתון האינטרנטי. התערוכה כבר נסגרה, אך עדיין אפשר לראות את התמונות בעיתון – הקישורים בשולי טור זה.

התמונות מזעזעות. אנחנו קוראים את המילים וצופים בתמונות בדממה. לא קל. כשרואים את הזוועות מקרוב החוויה שונה מזו שחולפת כהרף עין בכתבות הטלוויזיה שמשובצות במהדורות החדשות. נוכחות המלחמה באוקראינה בחדשות אצלנו טובעת בשטף התהפוכות המקומיות שאיננו מותיר זמן לרגש להתעורר במלוא העוצמה. כאשר אנחנו מקצים לעצמנו זמן לתערוכה – זה כל מה שאנחנו עושים ובזה כל מעיינינו. זו הסיבה העיקרית ללכת לתערוכות – הניתוק מהשיגרה ופינוי הזמן להפנמה מלאה של החוויה.

פרט קטן שמפריע לי בהרבה תערוכות – התאורה. מעצבי התערוכות מציבים תאורה מקומית ממוקדת על כל תמונה והתאורה משתקפת בתמונה, כך שקשה לראות חלק ניכר מהפרטים בעיקר במרכזי התמונות. ישנם מוזיאונים שמציפים את השטח בתאורה רכה ומפוזרת שאיננה מתערבת בתמונות המוצגות.

התערוכה במרכז פרס לשלום ולחדשנות כבר נסגרה ובינתיים לא פורסם מיקום אחר שבו ניתן יהיה לראות אותה. אני מקווה שבקרוב לא יהיה יותר מה לצלם במלחמה זו, אף שסיומה לא נראה באופק. אני ממליץ להכנס אל הקישורים לכתבות בעיתון ידיעות אחרונות. בכל כתבה יש גלריה של התמונות, הסבר מילולי וכתבה מוקלטת. כניסה אל כל הקישורים תאפשר לכם לראות את מרבית התמונות בתערוכה, אם לא את כולן. אין טעם לראות את זה ברקע טרדות היומיום, כדאי לפנות זמן כאילו אתם בתערוכה ולהפנות את כל מעייני הנפש לקליטת החוויה.

קישורים:

• בעינינו ראינו: פשעים נגד האנושות | בוצ'ה שאחרי הטבח
• הרס ללא גבולות: דיווח מיוחד מצ'רניהיב, לאחר נסיגת הרוסים
• פיצוץ אדיר, כדור אש, חורבן טוטלי
• תרחיש האימים של קייב: "אין דרך להבטיח שמה שקרה במריופול לא יקרה כאן"
• חורבן הבית
• מול עיני היתומים האוקראינים: איך יכול להיות שאנחנו עומדים מנגד?
• ראש העיר קייב: "לא ניתן לרוסים להחריב את העיר שלנו"
• תקלה בהמראה, מסלול התרסקות
• מכוניות שרופות, אומץ וירי באוויר: בגשר המופצץ בעיר האוקראינית ש"שוחררה"
• לשחרר את אירפין: 30 שעות מטורפות עם הכוח האוקראיני המיוחד שנלחם על העיר

המוח שלי ואני – דורון נשר

אין מילים. אתה פוקח את העיניים, יש מחשבות אבל אין מילים. לא רק על הלשון, גם המוח חושב ללא מילים. על משפטים אין בכלל מה לדבר – אין מילים. דורון נשר מספר לנו בגוף ראשון הווה על חוויותיו ללא המוח שהיה לו פעם. המוח עכשיו אחר וצריך לנסות להכיר אותו מחדש. המוח גם לא מכיר בדיוק את הגוף, שניהם מתחילים מהתחלה. כמו תינוק. אלה מילים שלי. אין לי כוונה לספר כאן על מה שכתוב בספר, אני מספר על חווית הקריאה שלי. את מה שדורון נשר מספר בספר תקראו בעצמכם.

אני מכיר את דמותו של דורון נשר ואת קולו מזה שנים רבות. דורון נשר ואני בערך בני אותו גיל. בני דורי וגם הצעירים יותר ראו ושמעו את דורון הצעיר ב'קרובים קרובים', ב'שולחן ארוך' ובעוד הרבה ממחוזות התרבות שלנו. קולו מוכר היטב מהרדיו, וכשאני קורא את המילים אני רואה את דמותו ושומע את קולו. אבל הקול מקוטע, לא הקול העשיר עם האינטונציה, הסַבְּטֵקְסְט, וההומור הדק הזכור לי היטב. הוא מתאר בזמן הווה חוויות שלא יכול היה לתאר בזמן שהתרחשו. הכול מסופר כאשר הוא כבר מסוגל לבנות משפט קוֹהֵרֶנְטִי ולהכתיב לעדינה המרפאה בעיסוק.

אני ממשיך לקרוא והדמות בראשי משתנה, לא את דורון נשר אני רואה אלא את עצמי. זה מפחיד. אני חושב על האפשרות שאקלע למצבו. ללא מילים. ואז אני נילי – שותפתו לחיים. אני רואה את האדם הקרוב אלי מכול חסר אונים, חסר מילים, חסר תנועה. הרבה יותר מפחיד. אני יכול לעשות הכול אבל חסר אונים מול סבלו של שותפי למסע החיים. אני קורא, ובכל סיפור אני נופל לתוך דמות אחרת. אני שם לב שגרוני ניחר ועיני מִתְלַחְלְחוֹת. אני מתרץ את זה לעצמי בשינויי מזג האוויר, אבל השינויים הללו מגיעים משום מה דווקא כשאני קורא בספר.

אני חושב על איאד. אדם שתפקידו לעשות עבור אדם זר כל מה שאותו אדם צריך לעשות בעצמו. זה מצבו של כל מטפל באדם חסר אונים. הכרתי כאלה, אבל אף פעם לא הכניסו אותי כך לראש שלהם. הוא מטפל בעוד אחד ובעוד אחד, וכשהמטופל עוזב תמיד יהיה מישהו אחר ומהתחלה. דורון נשר מספר על עצמו ואני נופל שוב בדמיוני אל מקומו, ואז אל מקומה של צאלה ששומרת על העברית. כמו אוצר. אני מנסה לחלץ מילים שאיבדו את דרכן במוחו של אדם פגוע. המילים אולי שם וצריך למצוא אותן. זה מתסכל לראות אדם שכוחו במילים ללא מילים. וצריך להפגין כל הזמן אופטימיות. כשמגיעה מילה שאבדה זה מתגמל לרגע, אבל הדרך עוד ארוכה. בסוף הוא ידבר. אולי. דורון מדבר בסופו של דבר, אבל גם אחרי שנים הדיבור איננו קולח ועשיר בהבעה כבעבר.

אבל אלה אינן רק המילים. הפגיעה הזאת שנקראת אֲפַאזְיָה ופוגעת בשפה ובדיבור באה כעסקת חבילה יחד עם המיפלגיה – פגיעה בפלג הגוף הימני. יד ימין איננה ממושמעת וכן גם הרגל. שוב אני רואה את עצמי מנסה להפעיל כפית או להביא ספל משקה אל שפתי. הדבר הכי טבעי ויומיומי פתאום דורש תכנון, ונכשל. הפגיעה היא תמיד בצד ימין, אין לי מושג למה. לפתע אני חושב על כך שאולי יש לי יתרון. אני ימני, אבל אני כותב ואוכל בשמאל כי בילדותי חיקיתי את תנועותיה של אחותי הגדולה. היא שמאלית והחיקוי פיתח מוטוריקה עדינה בידי השמאלית. אם אפגע, יכול להיות שלפחות אוכל לאכול במו ידי השמאלית ואולי אפילו למחות את קצות הפה ואת הנזלת. מכאן עד כתיבה הדרך עוד ארוכה, כדי לכתוב צריך שפה ומילים. ובכל זאת, לעדינה המטפלת בריפוי בעיסוק יהיה אולי קל יותר לקדם אותי. וגם למאיה הפיזיותרפיסטית.

דורון מספר על המלאכים שלו, אלה שבאים לשיר לו ולרומם את רוחו. הם נותנים לו כח לכל השבוע. אני רואה את עצמי בא לבקר, לעודד, לארח לחברה. הוא שמח מאוד לקראתי אבל נוכחותי מעייפת אותו. הוא נרדם. ומתעורר. אני מרגיש שנוכחותי כבר מעיקה ומבקש ללכת ואז הוא מתעורר לשאול למה כל כך מהר וכבר מתגעגע. אני כותב על מה שמספר דורון ובעצם מתאר את החוויה שלי עם אבי עליו השלום. בערוב ימיו איבד אבי מעט מצלילותו וכך נראו המפגשים איתו. אצל דורון נשר המצב שונה, הוא משתפר מיום ליום ויגיע עם הזמן לתפקוד מלא. כמעט. עם כמה עזרים וכמה הקלות. ויש אפילו סיכוי שנשוב לשמוע אותו ברדיו.

מצבו של דורון נשר משתפר לאיטו. הוא מגיע לשלב ההשלמה. כבר איננו מצפה שהכול ישוב לקדמותו. הוא מוכן לצאת לעולם אבל פוחד מאוד. לעולם שבחוץ אין סבלנות לנכים. זה גם לא כל כך קל להשלים עם ההגדרה העצמית כנכה. קשה לדרוש מאחרים להתחשב בנכות שלך. ובכל זאת הוא מתחיל להתמודד עם המציאות שבחוץ ואפילו לרכוב על אופניים לנכים ולנהוג במכונית שמותאמת לנכים.

הפגיעה של דורון נשר חמורה, אבל במערכות הטיפול והשיקום בבית לוינשטיין הוא פוגש גם את אלה שנותרו חסרי הבעה. הדרך שלהם תהייה ארוכה וקשה יותר ואין לדעת מה מצפה בסופה. אני יודע גם על כאלה שהפגיעה בהם הייתה פחותה, אבל זה לא ממש מעודד. פגיעות כאלה מגיעות ללא אזהרה ואין לנו שמץ של מושג אם ומתי נפגוש בהן. המחשבות שהספר מעביר בראש מטרידות מאוד. אי אפשר להמנע מלהציב את עצמך במקומו של הפגוע, במקומם של אוהביו ואהוביו וגם במקומם של המטפלים שפוגשים אותו ואת דומיו.

לקראת הסוף דורון נשר כבר שב לתפקד בקהילה באופן עצמאי פחות או יותר ובראשי מהדהד משפט הסיום של ההצגה המבול: "אחרי המבול החיים ממשיכים. אחרת."

אם אתם תוהים אם כדאי לקרוא את הספר כנראה לא העברתי כראוי את התחושה. זה איננו רומן בדיוני וגם לא בדיוק תיעוד אוטוביוגרפי. אפשר ללמוד מהספר הרבה, אך אין זה ספר לימוד או עיון. זה משהו אחר – סיפור החוויות של דורון נשר מרגע שנפגע ועד ליום כתיבת הספר. החוויות מסופרות בגוף ראשון ובזמן הווה. הכול קורה כאן ועכשיו – כמו בתיאטרון, בתיאטרון של החיים. ואנחנו צופים פעילים בהצגה של אומן במה ומסך ומאזינים לשדר רדיו שאיבד יום אחד את המילים יחד עם חלק מכושר התנועה.

הקריאה איננה קלה. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, מנוסח היטב, מחולק לפרקים ולסעיפים שמקלים על הקריאה ובכל זאת הספר קשה לקריאה. בזמן הקריאה המחשבות מתרוצצות, לפעמים בכאב, לפעמים בתקווה, לפעמים בצהלה בעקבות הישג ולפעמים בייאוש.

אני ממליץ לקרוא את הספר ולהפנים את מה שאולי ממתין מעבר לפינה. לקוות שזה לא יפגוש אותנו, להיות מוכנים נפשית לפגישה ולדעת שבסוף הדרך אפשר גם לצאת מזה לחיים מלאים ופעילים.

תהיו בריאים!

הוצאה לאור: אחוזת בית. תל אביב 2021, 308 עמודים.

חיסון לקיץ הישראלי – עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים

מרגע שנודע לי שעינבל ויסמן מתכוונת להציג תערוכה היה ברור לי שארצה לבוא לפתיחה. התערוכה בירושלים ואני בחיפה, אז מה? יש דברים ששווה להרחיק עבורם נדוד ולא היה לי ספק שזה אחד מהם. קראתי בתופרת חלומות שבפתיחת התערוכה ינגן המוזיקאי אדם ויסמן, בנה של האומנית. שמעתי אותו מנגן בתערוכה הקודמת ומצאתי בנגינה שלו משהו אחר, מעין שבירת מוסכמות מסקרנת ומעוררת מחשבה.

אני נוסע ברכבת מחיפה לירושלים. זמן רב עבר מאז שביקרתי בתיאטרון ירושלים ואני מתכנן להקדים כדי לסייר בתיאטרון לפני התערוכה. אני אוהב לחוות התעוררות של מקומות לחיים – מהדממה המהדהדת בין קירות ריקים, דרך טפטוף חרישי של אורחים ראשונים עד קול ההמון המחריש שמבשר את פתיחת האירוע. אני רואה בזה מעין זריחה.

כשעתיים לפני הפתיחה אני ניצב בשערי התיאטרון. השומר המופתע שואל לאן ברצוני להגיע. לגלרית הסלון, אני אומר, והוא מצביע אל גרם המדרגות הרחב שמוביל אל התערוכה. אני לבד עם התמונות שמודפסות על יריעות קנווס בגדלים מרשימים. תאורת התקרה כבוייה ורק אור היום שחודר דרך קיר הזכוכית מאיר את חלל התערוכה. כאשר הדבר אפשרי אני מעדיף לראות יצירות בתאורה טבעית רכה, ללא הצללים הקשים של תאורת הספוטים במוזיאונים.

בהזמנה לתערוכה כתוב "תערוכת צילום של עינבל ויסמן". הגדרת היצירות כצילומים איננה מקובלת עלי. התמונות שעינבל יוצרת אינן מתארות מציאות אלא בונות מציאות שהייתה קיימת רק בדמיון. אלו הן עבודות שמשלבות הרבה מאוד שכבות של יצירה. בחלק מהדרך מעורבת פעולת צילום, אך היא איננה היחידה, אפילו לא העיקרית.

כפי שתספר לנו עינבל ויסמן בדברי הפתיחה, היצירה מתחילה ברעיון שנובע מהשראה של דברים שראתה בעיניה או בעיני רוחה. במקרה זה מדובר בהשראת הציירים ההולנדים בני המאה השבע עשרה, ציורים אפלים ביסודם. מההשראה ממשיכה האומנית ליצירת הדימוי שלה, דימוי שמשתמש בפירות ובצמחי הארץ משולבים בחפצים ממקורות שונים. אבל הדימוי צריך להתמודד עם האור הישראלי החזק, הקשה, המסנוור, כמעט אלים. עכשיו, כשהדמיון כבר מגובש, ואפילו צוירו כמה סקיצות, מגיע זמן העמדת המיצב. סט תלת ממדי שמכל כיוון נראה מעט שונה וממנו יש לחלץ את התמונה הדו ממדית שמתאימה לחזון שמתרקם בראש האומנית. וכשהמיצב כבר עומד צריך להתאים אותו אל האור ואת האור אליו. עינבל קנאית לאור הטבעי – זה שחודר אל הבית מהחלונות או מבין ענפי העצים. בכל שעה האור נראה שונה בעוצמה, בגוון ובקשיות או רכות הצללים. וכשמגיע הזמן לצלם, מתברר שמשהו לא מתקבל כפי שנראה בדמיון. משהו אולי מצל על משנהו או שפריט שאיננו העיקר בתמונה מואר ביתר וגוזל תשומת לב. צילום. תיקון. עוד צילום. המתנה לאור המתאים. ולבסוף קליק אחד שמקפיא את המצב. אבל מכאן עד התמונה המודפסת ותלויה על הקיר הדרך עוד ארוכה. ליהגתי מספיק. אני מניח שברור עכשיו מדוע אינני מוכן לקרוא ליצירה זו צילום. עינבל קוראת לזה ציור-צילום ומתארת את התהליך טוב ממני בתופרת חלומות.

אני עובר על התמונות אחת אחת. את כולן אני כבר מכיר מהבלוג 'תופרת חלומות' ומהפייסבוק של עינבל, אבל כשהן מוצגות על הקיר בגודל מרשים, החוויה שונה. אני מבחין בתנועה של אנשים ומחליט להתרחק מעט, להניח להם להתארגן ללא הפרעה. יש הרבה חללים מעניינים במבנה ואני משוטט בין אולמות ומעברים, ובין מוצגים נוספים שמפארים את כותלי התיאטרון. במעבר לאגף האחר תאורת התקרה "מנחשת" את בואי ונדלקת לקראתי. זוהי מערכת תאורה מעניינת. אין לי מושג על מה חשבו מעצבי התאורה אך בעיני הכימאי שלי היא נראית כדימוי של המבנה המולקולרי של שרשראות פחמימניות.

אנשים מתחילים להתאסף וההמולה גוברת לאיטה. זריחה, כבר אמרתי. אני מצטרף. הקהל סוקר את התמונות ומוסיף ממד חדש למה שראיתי קודם. אני שומע שאלות והערות שונות מאלה שעלו במחשבותי. גם זה חלק מהחוויה. עינבל ויסמן משייטת בין המתבוננים, מסבירה, מתארת וגם חדה חידות שמכוונות אותנו להעמיק ולהתבונן בפרטי היצירות.

אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע אידה, פותחת את האירוע ומסבירה כיצד נולדה התערוכה. עינבל ויסמן מספרת על התהליך המחשבתי שהוביל אל היצירות ועל הביצוע. היא התחילה לפתח את הסגנון האפל בצילום לפני כארבע שנים וזו כבר התערוכה השלישית שבה היא מציגה תמונות בסגנון זה. התערוכה הראשונה "הצד האפל של עינבל ויסמן" הוצגה בגלריית "קארו אומנויות" בחיפה. השנייה "רסיסים של אור ישראלי" עדיין מוצגת באוניברסיטת תל אביב. והנוכחית "חיסון לקיץ הישראלי" מוצגת בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. בפתיחת דבריה האומנית מסבירה מדוע יש צורך בחיסון לקיץ הישראלי, עם האור הצורב את העיניים. היא מספרת לנו על התהליכים שעברה עם העבודות ומדגימה פעולות שנעשו בתמונות.

אחרי דברי האומנית בא תורה של המוזיקה. מאז ששמעתי את נגינתו של המוזיקאי הצעיר אדם ויסמן ואת הסבריו בפתיחת התערוכה באוניברסיטת של אביב אני מצפה בכליון אוזניים לשמוע אותו פעמים נוספות. החוויה מבחינתי מושלמת, התמונות והמוזיקה בשילוב תגובות הקהל מרחיבות את הלב.

התמונות מוצגות בגלריית הסלון בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. לאחר מכן אין לדעת אם והיכן אפשר יהיה לראות את התמונות, אז כדאי מאוד להזדרז.

הגיגי שוליים:

1. בתחילה כתבתי בכותרת הטור 'תערוכה של הצלמת עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אבל עינבל איננה רק צלמת, היא אומנית רב תחומית. שיניתי את הכותרת ל'תערוכת צילומים של עינבל ויסמן…'. אבל אלה אינם רק צילומים במובן המקובל של המילה. לבסוף ויתרתי על הכינויים ונשארתי עם 'עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אחרי קריאת הטור ברור למה.
2. אם זה לא ברור, זוהי אותה עינבל ויסמן שכתבה את הספר ברוכה את.
3. סדר התערוכות – חיפה, תל אביב, ירושלים מקפיץ לראשי את שירו של לאונרד כהן First we take Manhattan, then we take Berlin.
4. עולם האסוציאציות שלי מתפרע לפעמים. דברי עינבל על הסקיצות לעבודותיה הזכירו לי חוויה מהעבר:
   בספטמבר 1993 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה "פיקאסו – 103 רישומים מאוסף מארינה פיקאסו". בתערוכה הוצג אוסף של "רישומים בטכניקות מגוונות מכל תקופות יצירתו של פיקאסו מאוסף נכדתו, מרינה פיקאסו."
   נסעתי לתערוכה עם חבר שהיה צייר חובב. בתערוכה ראינו אוסף של רישומים – בעיקר סקיצות ליצירות שאולי חלק קטן מהן התגבש לכלל ציור מוגמר. מרבית הסקיצות נראו כדפים שנתלשו ממחברת בגודל 'פוליו'. על חלק מהדפים ניכר שהיו מקומטים ומוכתמים ו"גוהצו" ברישול מה לשימור.
   אחרי התערוכה ישבנו לשתות קפה במזנון של המוזיאון. שוחחנו ובינתיים ציירתי על מפית סקיצה של רעיון לצילום שתכננתי. המלצר שבא לאסוף את הכוסות שאל אם הוא יכול לקחת את המפית. הצענו לו לשמור את המפית – אולי יום אחד יתלו במוזיאון אוסף של הסקיצות שלנו.

קישורים:

• קטלוג התמונות מהתערוכה “חיסון לקיץ הישראלי” בתיאטרון ירושלים
• קרן השפע והיציבות – עינבל מספרת על התערוכה בבלוג תופרת חלומות
• התערוכה "הצד האפל של עינבל ויסמן" בגלריה קארו בחיפה
• התערוכה "רסיסים של אור ישראלי" באוניברסיטת תל אביב
• התערוכה "חיסון לקיץ הישראלי" באתר תיאטרון ירושלים
• אתר תופרת חלומות

ברוכה את עינבל ויסמן

אפתח בגילוי נאות – תכונות היסוד שלי רחוקות מהנדרש ממכשפה, דבר שעלול לפגום בחוויית הקריאה שלי. משהבהרתי נקודה יסודית זו אפשר להמשיך לקרוא.

כשהזמנתי את הספר 'ברוכה את' היו לי ציפיות ברורות. קראתי עליו בבלוג תופרת חלומות של עינבל ויסמן. חשבתי שהספר חולק איתנו עצות בדבר צמחי מרפא. מבחינתי זה כבר מספיק, הנושא מסקרן אותי והמידע ברשת מבלבל ואף סותר את עצמו. מהבלוג של עינבל הבנתי שדבריה מבוססים על ניסיון אישי, על ידע מעשי חובק דורות וכן על ידע מדעי שרכשה במסגרת לימודי הביולוגיה.

בטרם קיבלתי את הספר הפרק הראשון התפרסם בבלוג. קראתי והבנתי שיש בספר סיפור אוטוביוגרפי מעניין. בשורה הרביעית של הפרק הראשון כתוב 'נולדתי עם זיכרונות'. אני ספקן מטבעי. כוונתי לספקנות מדעית, אין לי בעייה עם אמונות, רק עם עובדות מדעיות. יש בספר סיפור אישי עשיר במחשבות ובדעות, כלומר יש להתייחס אליו כאל ספרות יפה ולא רק כאל מקור מידע כפי שסברתי מלכתחילה. מצויין! נראה שמצפה לי חווית קריאה הרבה יותר מרתקת. כחובב אומנויות הבמה ואומנויות שמספרות סיפור, פיתחתי את מיומנות הַשְׁעָיַת הַסָּפֵק [Suspension of disbelief] שמאפשרת לי להפיק הנאה מכל דבר בלי לערב שיפוטיות.

הספר 'ברוכה את' פונה אלינו בלשון נקבה כי הוא מיועד לכל מי שרוצה להיות מכשפה. פעם ראשונה שאני חווה את חוויתן של כל דוברות העברית שפונים אליהן בלשון זכר דרך שגרה. נתקלתי אפילו בתרופות לעניינים נשיים שדף המידע שלהן מכיל הוראות בלשון זכר.

תוכן העניינים בספר מפורט ביותר. יש בו פרקים סיפוריים שמעורבות בהם עצות לשיפור הבריאות וחוויית החיים, ויש פרקים בנושאי ריפוי ורוקחות עשירים בסיפורי חוויות. הספר הוא גם מדריך לשימוש בצמחי מרפא וגם ספר קריאה מעניין. אין זה ספר קריאה מהסוג שקוראים פעם אחת וגונזים. זהו ספר מדף – כזה ששבים אליו מידי פעם להיזכר מה עושה צמח זה או אחר ומה הייתה החוויה שבצידו. תוכן העניינים המפורט מקל לשוב ולקרוא דברים שכבר קראנו.

קריאת הספר איטית מאוד, כמעט כל דבר מעורר בי אסוציאציות מתחומים אחרים וגורם למחשבותי לנדוד לחוויות פרטיות שלי. החוויות שמתוארות בספר מסקרנות ומרתקות. אחד הסיפורים מִתַּרְגֵּם במחשבותי למחזה. במחשבה שניה אני מבין שהוא מתאים יותר להיות תסכית. אולי אנסה פעם לעבד אותו לתסכית, רק בברכת המחברת כמובן, אין לי עניין להסתבך עם מכשפה.

מרבית העצות בספר יכולות להיטיב גם עם "לא מכשפות" אך יעילותן לא בהכרח שלמה. בפרק על חסת המצפן, למשל, כתוב במפורש ל"לא מכשפות" חליטה זו תעזור לישון היטב גם כשיש שיעול קשה. למכשפות – החליטה תועיל להקלה ותאפשר שינה עם חלומות ומסרים. אני לוחש לעצמי 'מי יתנני מכשפה' אבל אינני מוכשר לתפקיד מעצם בריאתי. תאמרו 'הֱיֵה מכשף'? מכשף איננו מכשפה, אפילו לא דומה. אולי מלבד המכשף אריה מְזַמֵּן הגשם.

הספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.

מדי פעם המספרת נדמית להיות מוזרה, אבל היא חוגגת את מוזרותה. מבחינתה, אלה שאינן רואות וחושבות כמוה הן המוזרות. מתחיל להתנגן לי בראש 'רק אני ואנוכי נורמאלי מכולם', זה קורה אחרי הפגישה עם אנה בל בפרק 'חולמת'.

הספר נמצא בידי כבר שלושה חודשים ועדיין לא מצא את מקומו על המדף. הוא מונח עם הספרים שאני קורא ואני שב ומעלעל בו כמעט כל יום.

הוצאת אדמה, 2021, 256 עמודים.
קישור לרכישה ישירות מהמחברת

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
– נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן מוקדש לניקו ניתאי תרגום: מרטין בלומנפלד עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן ע. במאי: בנימין עציון מוזיקה: מקסים סבטלוב תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון ספיר תאורה: רונן בכר צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה איריס הרפז יולי מובצ'ן דליה ריבר אופיר דואן אסף מור אלון לשם מרטין בלומנפלד נעמי בן אסא

תל שקמונה משתקם משרפה

אני יורד לטייל בתל-שקמונה למרגלותיו המערביים של הכרמל ושמח לגלות שהתל כבר מתחיל להשתקם. רק לפני ארבעים וארבעה ימים כל צמחיית התל הקטן נכחדה כליל בשרפה, והיום אני רואה בתחתית הענפים החרוכים צמיחה ירוקה חדשה.

האדמה חרבה וחרוכה, גשם עדיין לא ירד, ובכל זאת רואים כבר אניצים ירקרקים בוקעים מבין הרגבים השחורים מפיח. אני מצלם את הירוק שמעטר את תחתיות הצמחים השרופים ואת הים שבקצה התל.

בדרכי חזרה חולף לידי פרפר חיוור. מה אתה מחפש כאן? הרי לא תמצא כאן פרח לינוק ממנו צוף. אבל הוא בשלו, מרפרף בכנפיו, מפזז בין הצמחים החרוכים ומוליך אותי אל שיח נמוך ושטוח עם פרחים זעירים.

התל משקם את עצמו מאליו, ואפילו לפני הגשם. לפי כל הסימנים עוד מעט יתכסה השטח בצמחים ירקרקים ואפילו הפרחים יתחילו להתרבות בו בעזרתם האדיבה של הפרפרים שמַאֲבִיקִים אותם.

תערוכת צילומי תקווה של פרס פִּיקְטֶה

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.

במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.

לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:

מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.

קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.

הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.

בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.

ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.

תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.

נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.

מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.

שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.

אני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.

אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.

הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה

העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.

העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.

העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.

מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.

רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.

לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.

רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.

אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.

רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.

אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.

באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.

• התערוכה במתכונתה המקוונת.
• ראיונות עם האומניות והאומנים על רעיון התקווה ביצירות.

* * *

"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק – אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.

דבר שמתחפש לאהבה – גליה עוז

בטרם קראתי את הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' שמעתי את הראיון המדובר של גליה עוז עם דנה וייס, ולפני כן קראתי ושמעתי את ההתייחסויות לספר ולראיון. זה איננו סדר שמאפשר קריאה בראש נקי.

'אל תקרא את זה. זה יעשה לך רע.
למה לך לגרד את הפצעים?'

כך אמרה לי אשתי שתחייה.
קראתי.
זה עשה לי רע.
כצפוי.

לפני קצת יותר מארבע שנים קראתי את הספר 'קופסה שחורה' של עמוס עוז. 
תהיתי מה עבר על הסופר שכתב על חיי משפחה מעוותים, מכאיבים וכואבים. קראתי עכשיו את סיכום חוויותיי מקריאת אותו ספר ונתקלתי בפסקה הבאה שכתבתי זמן רב לפני שיצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה':

'כל אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.'

אינני מכיר את גליה עוז, לא כאדם ולא כיוצרת. אינני יודע עליה דבר, ואלמלא יצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' לאור ועורר הדים רמים, אפשר שלא הייתה לוכדת את תשומת ליבי.

עמוס עוז הוא דמות מוכרת שאי אפשר להתעלם ממנה בחייו וגם אחרי מותו. יש לו תדמית ציבורית ברורה של איש טוב, אדם מוערך ואפילו יפה הבלורית והתואר. על זה צריכה כל המשפחה להגן, שהתדמית הציבורית שלו לא תפגע. זה ברור שמה שכותבת הבת הסוררת לא נכון ולא יכול להיות נכון – כי הוא איש טוב. זו הסיבה להעמדת הפנים של כולם בפני זרים. אני מכיר את זה היטב, ממש מקרוב.

התלבטתי אם לכתוב שורות אלה. אני כותב בעיקר לעצמי ואני יודע שמספר קוראי זעום יחסית כך שדברי ממילא לא יעוררו הדים. גם גליה עוז לא התכוונה לכתוב את הספר כאשר כבר נראה היה שאין יותר ממה לחשוש – הרי הוא כבר איננו. אלא שאז הגיעה "משלחת פיוס" שהזכירה שהדברים לא קרו ושאין סיבה לכבס בחוץ. זוהי בעצם ההוכחה שיש על מה לדבר וצריך להוציא את זה החוצה. בראיון היא אומרת 'אני רוצה להדליק פנס למי שגדל כמוני.'

גליה עוז מרחיקה את עצמה מהסיפור על ידי שימוש במובאות מספרות קלסית [צ'כוב] ומספרות מחקרית. קשה לה לחטט בפצעים. זה מכאיב, אבל מקנה את התחושה שצלחנו את הכאב העיקרי, ובכל זאת הוא קיים – במחשבות, בזיכרונות, בחלומות ובאין ספור אסוציאציות מחוויות היום-יום. אינני בטוח שהיא כתבה את זה, יכול להיות שזה מה שאני קלטתי וחוויתי.

אני מבין היטב את שם הספר 'דבר שמתחפש לאהבה'. אני מכיר היטב את התחפושת ומרבית הטכניקות שמתוארות בספר מוכרות לי היטב, אף שמעולם לא ניסחתי אותן לעצמי במילים כה ברורות. להסיר ספק, אינני המושא של תחפושת אהבה, אבל חוויתי אותה ממש מקרוב. הייתי אפילו כלי שרת בידי אותה תחפושת.

האלימות היא פירוק של תסכול, זעם, אשמה… אבל לא התרחש שום פשע – מילים אינן משאירות סימנים גלויים לעין. היום גם למילים מתייחסים כאל אלימות, קוראים לזה שיימינג, אבל דברים שנעשים ונאמרים ללא קהל אין בהם אפילו משום שיימינג. נראה לי שאני מערבב כאן דברים מהספר עם דברים שאינם בו, אבל מן הראוי שנבין שגם אם לא רואים את הצלקת – היא שם, איננה מגלידה בנקל, וכל גירוד פותח אותה מחדש גם כשהאב האלים כבר מבוגר וחולה וגם אחרי מותו.

כאשר נראה שהאמת עלולה לזלוג אל האור משתמש האב האלים בטכניקות ליפות את עצמו, לחסום את המידע שעלול לצאת ולהציגו כְּשִׁקְרִי מראש. הוא מספר בסוד את אותם דברים למספר אנשים שונים כדי ליצור מצג שוא של עובדות מוכחות שכולם יודעים, ואז השמועות על ה"עובדות" מגיעות גם אל מושא האהבה. הוא שולח שליחים למטרות פיוס שכוונתם לדרוש התנצלות בפני המורם מעם. ה"אוהב" מעניש אנשים שאותם ה"נאהב" אוהב, ומרמז באופן ברור שאם ה"נאהב" יוציא את דבר האלימות לאור – יסבלו מכך אהוביו. זה נשמע מעט מורכב, אבל אני מכיר את זה ממש מקרוב. זה גרם לי לנהוג באופן שאיננו חביב עלי כדי להגן על אחרים.

טכניקת הלעגה שמוכרת לי היטב גם-כן היא הקטנת הישג על ידי הצגתו כהישג גדול במידה מגוחכת. עמוס עוז נקט בטכניקות אלו כנגד בתו מספר פעמים, ואף השאיר אחריו שלושה מסמכים פומביים – כתב ברכה לבת המצווה שמאוחסן בספריית הקיבוץ, ביקורת נוטפת קלישאות שמתחפשת לחיובית בארכיון של כתב עת, ספר שהוצא לאור ולכן זמין לכולם. בנוסף לאלה קיים גם מכתב שבו עמוס עוז אומר לבתו שהוא אכן הרביץ לה – כמקובל, לא ממש מכות, או משהו כזה.

לקרוא או לא לקרוא? –
לא לקרוא – זוהי זוהמה פרטית של אחרים.
אז למה קראתי למרות אזהרותיה של אשתי?

כי הרגשתי שיש כאן יותר ממה שרואים ושומעים על פני השטח ברכילויות ובראיונות שמציפים אותנו בנושא. ברור לי שהכתיבה גרמה לגליה עוז סבל רב. הנבירה בפצעים שעשויים להגליד כבר מיותרת לחלוטין. הכתיבה גם מלווה בלא-מעט רגשי אשמה, וכן – ברור שהסביבה תאשים את הכותבת שמכבסת בפרהסיה את הטינופת הפרטית. כתיבת טור זה מלווה גם כן בסבל וברגשי אשמה. למה לי? הרי אפילו קתרזיס לא יצא לי מזה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אוהבים לחוות סבל של אחרים? לא? – אז למה אתם קוראים ורואים סרטים שעוסקים בפשע, בתאונות, באסונות ובתככים? כי זה "בידור", זה לא אמיתי, זו בְּדָיָה. אבל הספר הזה עוסק באנשים אמיתיים שיש להם שם. גליה עוז נמנעה מלקרוא את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז, עד שבאה משלחת ההשתקה והבהירה לה שזה לא נגמר. כשהתחלתי לכתוב שורות אלה הזמנתי את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז ולמחרת ביטלתי את ההזמנה – די – הצלקות כבר מדממות.

זה חוזר – שיר אופטימי ממדרגות הדר הכרמל אל זוהר הרקיע

לפני כשנתיים הצטרפתי לשעשועון אתגרי הצילום גורושוטס. די מהר הגעתי לדרגת מאסטר – הדרגה שלפני גורו – ושם נתקעתי. השעשועון מציע מגוון אתגרי צילום מעוררי דמיון ומחשבה.  אינני מגדיר את עצמי כצלם, אני מעדיף לחשוב על עצמי כ"צייר עם מצלמה". אני מצלם לעצמי ציורים שמספרים את הסיפור שלי ואינם בהכרח נאמנים למציאות. הצילום איננו מסתיים במצלמה, אני ממשיך לערוך ולעבד את התמונות ולפעמים אף לאחד מספר תמונות לסיפור. ממש כמו בימים ההם שפיתחנו את סרט הצילום ועמלנו במעבדה חשוכה ולחה לקבלת התוצאה הרצויה. אם תטיילו בעקבות צילומי, קיים סיכוי סביר שתתאכזבו לגלות שהמציאות הרבה פחות יפה.

באחד הימים הופיע בגורושוטס אתגר הצילום Vanishing Stairs – מדרגות מגוז – בעקבות הביטוי שטבע מיכלאנג'לו:
My soul can find no staircase to Heaven unless it be through Earth's loveliness
בתרגום חופשי – נשמתי אינה יכולה למצוא גרם מדרגות לגן עדן אלא דרך יפי הארץ.

נקודת מגוז "Vanishing point" היא תפיסת עיצוב חזותי שבה קוים אמיתיים או מדומים מובילים את עין הצופה אל מקום מרוחק שבו התמונה משתנה או נמוגה. הגורו שהגתה את האתגר כתבה Make me wonder where the stairs go in your shots – גִּרְמוּ לי לתהות לאן מובילות המדרגות בתמונות שלכם.

האתגר חיבר בדימיוני שתי תמונות ש"ציירתי" במצלמתי בעבר והיה לי ברור שהן מספרות ביחד את הסיפור שלי. "ציירתי" מהן את הצילום הזה שמוביל מהעליבות המוזנחת של מדרגות הדר הכרמל אל הדר השקיעה מול הכרמל. שכונת הדר הכרמל הייתה פעם פנינת תפארתה של העיר חיפה, ועם הזמן נשחקה למצבה הנוכחי – משכנם של האומנים ה"שרוטים" המאושרים כדברי שארל אזנאבור בשירו "לה בוהם" שזכה לגרסה עברית בפי אבי טולדנו.

https://gurushots.com/photo/banister-handrail-staircase-08f80fbf4e056aa569888d136a412a4e

כשראיתי את הציור שלי התחילו להתנגן בראשי מילים משיר נשכח ששר פעם מזמן דני גרנות
"… ועל כול שמש השוקע, בליבי אני יודע שאי שמה מאירות אלפי זריחות".

לשמחתי האינטרנט יודע הכול ואיננו שוכח דבר. מצאתי בקלות את השיר האופטימי כטעמי, שכתבה רימונה די-נור כנוסח עברי לשיר צרפתי של ז'וליין קלרק. הצרפתית שלי איננה מספיקה כדי להבין את השיר בשפת המקור, ותרגום גוגל לא הקל עלי. ברור לי שהשיר אופטימי גם בצרפתית, אבל נוצר בי הרושם שהנוסח העברי אופטימי יותר. בימים אלה, נראה לי שאנחנו זקוקים לאופטימיות זו יותר מאשר כשנכתב השיר בשנות השבעים של המאה הקודמת.

הנה השיר העברי לצד המקור הצרפתי

זה חוזר דני גרנות מילים: רימונה די-נור ; לחן:  Julien Clerc זה חוזר  עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו ספינה המפליגה  עד אין סוף  אבל אלף אוניות  במקומה  חוזרות אלינו אל החוף. על כל חרצית, על כל רקפת  הנובלת או נקטפת,  יש תמיד ארבע, חמש או שש  או שבע-מאות פריחות  ועל כל שמש השוקע(ת)  בלבי אני יודע(ת)  שאי שמה מאירות  אלפי זריחות. זה חוזר  עוד שנה ועוד אלפיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו ציפור אשר פרחה  טרם סתיו  אבל אלף סנוניות  במקומה  עלינו יפרשו כנף.  על כל חרצית… זה חוזר  עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו כוכב אשר נפל  משחקים  אבל אלף מאורות  במקומו  לילה לילה נדלקים. על כל חרצית…

Ce n’est rien Julien Clerc Ce n'est rien Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien Tu sais bien Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain Ça revient Pour un bateau qui s'en va et revient II y a mille coquilles de noix sur ton chemin Qui coulent et c'est très bien Et c'est comme une tourterelle Qui s'éloigne à tire d'aile En emportant le duvet qui était ton lit un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'océan Ce n'est rien Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien Tu sais bien Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain Ça prévient Comme un bateau qui revient, et soudain Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin Qui résonnent et c'est très bien Et ce n'est qu'une tourterelle Qui revient à tire d'aile En rapportant le duvet qui était ton lit un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'Océan Ça prévient Comme un bateau qui revient, et soudain Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin Qui résonnent et c'est très bien Et ce n'est qu'une tourterelle Qui reviendra à tire d'aile En rapportant le duvet qui était son nid un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

ובסופו של יום אי אפשר להתעלם משירם של לד זפלין – Stairway To Heaven

יום העברית תשע"ט 2018 – צרור חוויות חורפי

יום העברית הוא יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה – כ"א בטבת. השנה הקדימה האקדמיה ללשון העברית את החגיגה ליום חמישי י"ט בטבת תשע״ט, 27 בדצמבר 2018 מפאת השבת. כשהאקדמיה פרסמה את אירועי יום העברית, החלטנו שהשנה אנחנו עולים לחגוג בירושלים בהרכב משפחתי מלא. הזמנתי ארבעה כרטיסים לפעילויות וארבעה כרטיסים לאירוע הסיום. באותו זמן עדיין לא פורסמה תחזית מזג האוויר, וטוב שכך. אילו ידענו שיום העברית חל ביום גשום וקר במיוחד בירושלים, נראה לי שהיו לחלק מאיתנו הרהורי כפירה.

בצוהרי יום העברית אשתי שתחיה ואני נוסעים באוטובוס מחיפה לירושלים במטר סוחף. הפעילויות מתקיימות במתכונת מושבים מקבילים בבניין מדעי החיים ובבית האקדמיה. כל האירועים מבטיחים, ועלינו לבחור על מה נוותר. ליבי משתפת איתנו את בחירתה שהיא שונה בחלקה משלנו. אני כבר מכיר את האקדמיה מאירועי העבר ויודע שהמעבר ממנה לבניין מדעי החיים בשביל המדרגות אורך כשתי דקות, כך שנוכל להתפצל ולהתאחד בקלות.

האוטובוס מגיע לירושלים. ישומוני מזג האויר מבשרים לנו שהטמפרטורה היא שמונה מעלות, שההרגשה היא כשל שתי מעלות, ושגשום. היישומונים, לצערנו, מדייקים. נוסעים לספרייה הלאומית לביקור קצר, בדרך אל האירועים שיתחילו בארבע אחר הצוהריים. מנצלים הפוגה קלה בגשם ללכת אל האקדמיה. בדרך אני עוצר לצלם חתול שמפלס את דרכו אל פח האשפה ובינתיים מתקדרים השמים וממטירים עלינו גשם זלעפות. אנחנו עוברים את בניין מדעי החיים ומגלים לפני המדרגות שמובילות אל האקדמיה מחסום מאולתר ושלט שמפנה אותנו לכיוון אחר. אני מציע לעבור בדרך החסומה. אשתי מתנגדת. עברנו כבר מעברי בוץ וסלעים קשים מאלה בטיולינו בעולם אבל היום אנחנו באירוע תרבות ואיננו ערוכים נפשית לפעילות אתגרית. ממשיכים ללכת בעקבות השילוט למסלול עוקף ארוך במיוחד. בגשם.

באקדמיה אנחנו לוקחים את המדבקות שמאשרות את הרשמתנו לאירועים ומתכבדים בתה ובעוגיות. האירוע הראשון שבחרנו מתקיים בבניין מדעי החיים. אנחנו מודיעים לליבי ולגיל שילכו ישר לשם ויוצאים לדרכנו חזרה. בגשם. הפעם חברתי לחיים מתרצה לנסות לעבור בדרך החסומה ואנו מגלים שהדרך די קלה למעבר, ללא ספק עדיפה על פני המעקף הארוך שחווינו לא מכבר. בגשם. כשאנחנו פוגשים את צאצאינו, ליבי וגיל, בבניין מדעי החיים אנחנו מגלים שיכולנו לחסוך חלק ממסעותינו הגשומים ופשוט לעצור כאן.

האירוע הראשון שבו כולנו משתתפים הוא:

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?

רומי נוימרק מ'כאן' ־ תאגיד השידור הישראלי מנחה דיון על הניסוחים שמפלים נשים לרעה.

אפילו בכותרת דיון זה שיש בו ארבע נשים וגבר כתוב "משתתפים" ולא "משתתפות ומשתתף". אפשר פשוט לכתוב ביטוי נטול מגדר כמו "בהשתתפות", אבל זה עדיין לא חדר ללשוננו. הדיון מעניין, אנחנו שומעים על מספר אפשרויות לנטרל את השיח מגדרית, אבל אין תמימות דעים בעניין הצורך בכך.

דווקא הגבר שבחבורה – תמיר אשמן מהפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב – מציין שכאשר יש בכיתתו יותר נשים מגברים הוא פונה לקהלו בלשון נקבה. הוא מספר שקורה שניגשים אליו גברים אחרי ההרצאה להגיד לו שאינם נוחים עם צורת הביטוי שלו. לא קרה שנשים פנו אליו כשהדיבור פנה לגברים בלבד.

מוזכרים בדיון דברים מופרכים לחלוטין כמו הוראות בדבר הריון והנקה שפנו אל קהל היעד במין זכר. העניין הוא שבדרך כלל גם הנשים אינן מרגישות שזה מוזר כי כך הורגלנו משחר ילדותנו. במהלך הדיון מוצגת תמונה שמציגה 24 שעות בחיי גבר ובחיי אישה, כולם צוחקים בהנאה ומפגינים בכך שהדגשת ההבדלים מבדחת נשים כגברים.

האירוע השני שליבי בוחרת הוא ארבע תקופות לשון בשירים עכשוויים. אשתי, גיל ואני בוחרים להשתתף בדיון מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה.

הדיון עוסק בהחלטות בנושא שפת הלימוד במוסדות השונים. כשבחרנו, יצאנו מתוך הנחה שנשמע על חידושי לשון במדע ובאקדמיה. טעינו. אמנם מוזכרים בדיון גם מילוני מדע אך זה איננו עיקר הדיון.

ליבי חוזרת מאירוע ניתוחי השירים עמוסת חוויות ואני נשאר עם תחושת החמצה קלה. ככה זה – כשיש מבחר, כל בחירה כרוכה בוויתור.

ליבי בוחרת להשתתף באירוע דבר אליי בפרצופונים: המרשתת והשפה העברית שמתקיים כמו קודמיו בבניין מדעי החיים. עירית, גיל ואני רוצים לעבור לבית האקדמיה לשמוע את הסטיריקן אפרים סידון ואת המאייר דני קרמן בהרצאתם עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העברית. המעבר לבית האקדמיה כרוך בצליחת מסלול המכשולים הבוצי בגשם או במעקף שאין סיכוי לסיימו עד תחילת ההרצאה. ליבי, שאיננה ששה לצאת למסע אחרי ההרצאה לבד, מתפשרת ובאה איתנו לבית האקדמיה.

האולם שבו מתקיימת ההרצאה על ההומור מלא עד אפס מקום. כבר הוסיפו כסאות במעברים ודחסו אנשים סמוך לקירות. ברגע האחרון אנחנו מגלים שב"יציע" שבו יושב טכנאי הקול קיימים חרכי הצצה. אנחנו עולים ומשם בעיקר שומעים את ההרצאה.

ההרצאה מבדרת כצפוי. אנחנו מכירים את שני הדוברים ואת יצירתם. בהחלט נחמד, אך די ברור שזהו חלק מהופעה שהם מריצים במקומות שונים וסביר להניח שניתן לשמוע אותה גם מחוץ למסגרת יום השפה העברית.

אירוע הסיום החגיגי מתקיים באולם המרכזי בבית צרפת. בית צרפת נמצא במרחק מה מבית האקדמיה, וכך אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מדשדשים בגשם ובקור לעברה האחר של הגבעה. בתוכנית כתוב שהאירוע בהנחיית לבנת בן–חמו כולל דברי ברכה וכן את חידון העברית הגדול בהשתתפות הקהל. לחלק זה אנחנו מתייחסים כאל "חימום" לקראת הופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא.

לבנת בן-חמו חולקת איתנו חוויות משעורי השפה שהעביר הדוקטור אבשלום קור בקד"צ גל"צ. סיפורים מסוג זה שמענו רבות מליבי בימי הקד"צ ומאז. אבשלום קור היה ונשאר אֵימָת הקריינים והכתבים ומושא הערצתם. לבנת בן-חמו מנחה אותנו לגשת בטלפון החכם לאתר חידון העברית ולהירשם. שלושת הראשונים יקבלו פרס צנוע מבית האקדמיה ללשון. אנחנו רואים על המסך שמות וכינויים ולבסוף מתחיל החידון. אני מתייחס לחידון בשוויון נפש, אנחנו באקדמיה ללשון העברית, מוקפים באנשים שרוטים בנפשם כמונו, שטרחו להגיע לאירוע זה. חזקה על כולם שהם מכירים היטב את כל רזי השפה. מתקדמים משאלה לשאלה וכעבור שלוש או ארבע שאלות אני מגלה שאני במקום הרביעי. אני נדרך. פתאום החידון הופך להיות משמעותי יותר בעיניי. אני מקפיד לענות במהירות. אני במקום השלישי. פה ושם אני טועה ובכל זאת אינני יורד במיקום – כנראה רבים הטועים. החידון מסתיים ואני נקרא לבמה לקבל את הספר של ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה". גיל טוען שאת הספרים של האקדמיה צריך להעניק למקומות האחרונים ולא לראשונים.
סיום נאה ליום עתיר חוויות רוחניות וגשמיות.

ההופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא מוצלחת כצפוי. עוברים משיר לשיר, בין השירים שומעים מבחר בדיחות על נקניקים, שואגים עם כולם ‘עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי …’ עוד שני שירים ותם הטקס.

מכאן אנחנו משרכים רגלינו בגשם לעבר תחנת האוטובוס לתחנה המרכזית. בתחנה מחכות איתנו שתי בחורות שהגיעו הנה מבאר שבע. אני נהנה לדעת שהשפה העברית עדיין מושכת צעירים וצעירים פחות מקצות הארץ לחגוג יחדיו את שפתנו.

בתחנת הרכבת בתל אביב אני לוגם מרק ירקות לוהט ונכווה בלשוני. ליבי כותבת בקבוצת הקשר המשפחתית ששרפה את לשונה ממרק בתחנת המרכזית בירושלים בדרך אל האירועים. ואני מגיע לתובנה שלא טוב להיפגע בלשון או בשפה דווקא ביום העברית.

חג עברית שמח, להתראות בשנה הבאה עם מזג אויר מעט יותר נוח.

השולטים בעתיד [רועי צזנה]

רועי צזנה שהתחיל להכין אותנו אל העתיד הצפוי לנו בספרו הקודם המדריך לעתיד, לוקח אותנו למסע נוסף אל העתיד. הספר הקודם הציג בפנינו את החידושים הטכנולוגיים שישנו את חיינו ובעיקר יקלו עלינו בהרבה תחומים מידי יום ביומו. הספר 'השולטים בעתיד' מציג לנו עוד תחזיות שיכולות להתממש בעתיד הקרוב או המעט רחוק יותר – אבל לא רחוק מאוד. הפעם איננו עוסקים רק בטכנולוגיה שתשרת אותנו אלא גם במוקדי הכוח שיניעו את העולם וישפיעו על חיינו בכל אשר נפנה.

המהפכה האישית הדומיננטית ביותר שמתרחשת כבר עכשיו היא אובדן הפרטיות. קל מאוד בימינו לחשוף מידע רב כמעט על כל אדם בעולם הנאור ולנטר את מקומו ופעולותיו. אין צורך לחדור בכוח למוקדי הפרטיות. היום רבים מאוד האנשים שמנדבים את המידע באופן מכוון ומודע או מבלי דעת.

הספר פותח בהצגת הכוחות ששלטו בעבר ואלה ששולטים בהווה בדרך להצגת שליטי העתיד הפוטנציאליים. כעתידן מלומד וספקן רועי צזנה איננו מציג עתיד אחד מוחלט אלא מגוון אפשרויות שתלויות בכוחות הפועלים בכל הרבדים. לקראת סוף הספר נגלה שגם לסרדינים יכול להיות כוח לשלוט, הספר אפילו מתאר את הטכניקות ליצירת מדינות ענן שאינן תלויות בטריטוריה ובמוקדי שלטון.

אנחנו לומדים כאן מונחים שלא הכרתי עד כה – לוויתן השלטון, כרישי ההון ואנחנו – הסרדינים הפשוטים שבוחרים בלוויתנים שישרתו אותנו וימשלו בנו. אנחנו משתמשים בשירותי כרישי ההון, אלה שלא נבחרו לשרת אותנו – הם משרתים אותנו במטרה לצבור הון וכוח. המפגש בין גורמי ההון והשלטון מאפשר לנו לקבל שירותים יעילים יותר שעבורם אנחנו "משלמים" בין השאר בוויתור על נתחים נכבדים מפרטיותנו. אנחנו נהנים לשתף את חוויותינו עם "חברינו" ועם העולם כולו ברשת החברתית שצוברת תוך כך מידע על כל תנועותינו ועל מארג הקשרים האישיים שלנו. המידע הזה מאפשר לכרישים לשלוט באופן ממוקד יותר על תמונת העולם שמוצגת לנו ולהתוות את מחשבותינו ודעותינו מבלי שנבחין שוויתרנו על חופש הבחירה והמחשבה שלנו.

הלוויתן והכרישים יודעים עלינו הרבה מאוד, והמידע נותן בידיהם כוח להתעלם מרצונותינו ולשרת בעיקר את עצמם. אני קורא ומחשבותיי נודדות אל הספר 1984 שכתב ג'ורג' אורוול בשנת 1948. באותם ימים לא עמדו לרשותנו ולרשות הלוויתן האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, אך בתחזיתו של אורוול לשנת 1984 השלטון מסוגל לנטר את תנועות ופעולות כול בני האדם שנתונים למרותו. מפחיד? – את זה קראנו כבר מזמן. זה לא קרה ב-1984 אך היום זה קורה וכולנו משתפים פעולה עם התהליך.

לאחר שהכרנו את הכוחות הפועלים, הפנמנו שהפרטיות מאיתנו והלאה וקלטנו שהכוח עובר מידי גורמי ממשל של מדינות טריטוריאליות לידי תאגידים, מציג לנו רועי צזנה האפשרות להעביר את הכוח לידי הסרדינים. הוא מתאר תהליכים חדשים מסוג שהטכנולוגיה שמאפשרת אותם כבר בידינו. האפשרות להעביר את מוקדי הכוח איננה מופרכת, אבל צריכה להיות נכונות ציבורית להוביל את השינויים, ולא ברור אם ומתי יירתם הציבור ליטול את הכוח לידיו.

הקריאה זורמת באיטיות משום שכל רעיון מזכיר משהו מהמציאות וגורם להרבה מאוד תהיות שמדירות את המחשבות מהקריאה אל ההגות הפרטית והאישית. כמעט כל רעיון שמועלה מעורר בראשי שאלות. על חלקן אני מקבל תשובות בהמשך הקריאה ומרביתן נשארות פתוחות. ככל שאני מתקדם, הקריאה נעשית קשה ומעיקה יותר, אבל אינני יכול להניח את הספר, אני לוקח הפוגות ושב לראות מה ילד יום – או לא.

בסיכום הספר כותב המחבר "אם הגעתם עד כאן, ברכותי – המסע בוודאי לא היה קל". אני בהחלט מסכים עם קביעה זו. נותרתי עם הרבה רעיונות מרחפים שקצותיהם פרומים ולא ברור אם וכיצד יתממשו. מימוש הכוח שבידי הסרדינים תלוי קודם כול ברצונם לשנות, ושינויים אינם מתרחשים באזור הנוחות. כלומר – אם הסרדינים אינם חשים באיום מצד גורמי הכוח, הם ישענו לאחור ויטענו שטוב להם ואין צורך לשנות. אנחנו מכירים את זה היטב מההיסטוריה. שינויים ומהפכות מתרחשים מתוך סבל ונראה לי שמרבית אוכלוסיית העולם הנאור די מרוצה ממצבה. אני יודע שזה לא קשור בשום אופן לספר אבל השאלה אם כל פרט ופרט ירצה לעשות משהו לשיפור מצבו שבה ומזכירה את 'כנפי רוח' של הרב קוק שפותח במילים 'אם תרצה…' ומציג את הכוח שיש בידינו.

הספר מתאר מצב, מציג אפשרויות לשינוי, מדגים את הטכניקות שעומדות כבר לרשותנו, פותח הרבה יותר שאלות משהוא מציג תשובות סדורות ובסופו של דבר הכול תלוי ברצון האנשים ובתעוזתם, אז מה הפלא שהספר מסתיים בסימן שאלה?

לקרוא או לא לקרוא? מבחינתי זו איננה שאלה – בוודאי שלקרוא.

הספר איננו קל לקריאה, אבל הוא מאלץ אותנו לחשוב על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים – וזה חשוב. אני מסופק אם הקריאה תגרום לנו לעשות מעשה. מצבנו עדיין איננו מספיק רע שנטרח להתקומם נגדו ולהחליט לשנות סדרי יסוד, אבל מקריאת הספר נוצר בי הרושם שאין סיבה לדאוג, בסופו של דבר יהיה הרבה יותר רע ואז תבוא המהפכה. השאלה היא רק אם כמות הידע שיעמוד לרשות הלוויתנים והכרישים לא תהייה כזאת שתקשה מאוד על התארגנות שתוביל למצב שכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים.

[אם הביטוי האחרון איננו ברור, אפשר לקרוא עליו בעמוד 126]

כנרת זמורה-ביתן, 2017, 400 עמודים.

מחשבות לעת לילה – חיים שפירא

'החיים מתבהרים רק לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה'. כך כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם". החיים מזמנים לנו הפתעות. באחת השבתות אני יורד אל שוק הרוכלים בחיפה לתור אחרי נושאי צילום. בין ערימות של בגדים, כלי הבית ושאר חפצים אני מגלה את הספר מחשבות לעת לילה מאת חיים שפירא. "כל ספר חמש שקל" אומר המוכר ואני שב הביתה כשהספר באמתחתי. כותרת המשנה של הספר היא 'קירקגור שופנהאואר ניטשה פילוסופיה קיומית, מסע אישי'. חיים שפירא לוקח אותנו איתו למסע אישי בחברת הוגי דעות של פילוסופיה קיומית.

היכרותי עם הפילוסופיה הקיומית הייתה עד כה מוגבלת למחזות האקזיסטנציאליסטים של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. קראתי פה ושם כמה רעיונות של הרב קוק ושל ניטשה ואני מכיר כמה מהציטוטים המוכרים שלהם, אבל מעולם לא טרחתי לקרוא את ספריהם מחזית עד גב.

חיים שפירא ליקט עבורנו תהיות ומחשבות קיומיות של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים המובילים והוא המגיש לנו את תמצית התמצית באריזה קלילה ומתקשרת שאיננה מעיקה. שלוש מאות עמודים מרווחי שורות של גופנים נעימים לעין. ניכר שד"ר שפירא הציב לעצמו מטרה לגרום לנו לטעום מהרעיונות הקיומיים בקלות ובהנאה. ההרגשה היא שהקריאה זורמת, אבל אני מתעכב כמעט על כל אמירה ומדפדף אחורה וקדימה.

הספר הוא חגיגה שנסמכת על דעות הפילוסופים קירקגור, שופנהאואר וניטשה, על כתבי הרב קוק והרב עדין אבן-ישראל [שטיינזלץ], על ספרי דוסטויבסקי ואחרים. הספר רצוף בציטוטים של אוסקר ויילד ושל שייקספיר, וגם מקומה של אגדה אינדיאנית עתיקה לא נפקד. הקריאה בספר גורמת לי להוסיף לרשימת הספרים שארצה לקרוא מספר ספרים שגם אם ידעתי על קיומם, מעולם לא חשבתי שאגיע אליהם – כה אמר זרתוסטרא של ניטשה, למשל.

אני קורא בספר בעודי מחלים מניתוח קל. סיפרו לי שהניתוח מלווה במעט מאוד כאבים שיחלפו תוך יומיים שלושה. יומיים שלושה וארבעה כבר חלפו, עבר שבוע ואני עדיין חש כאבים כמעט בכל תנועה, ואז אני מגיע לקטע שמספר ש'העונג כמעט תמיד מענג פחות מן הצפוי ואילו הכאב תמיד מכאיב יותר מכל מה שדמיינו'. מעולם לא הזדהיתי עם הכתוב בספר באופן כל כך מוחשי. 'עקרון הכאב' נכתב על ידי חיים שפירא בשם ארתור שופנהאואר שלא כתב את זה מעולם "אף כי יכול היה להכתב על ידו". אין זה הקטע היחיד שחיים שפירא כותב בשם אחרים. שישה עמודים בספר מוקדשים ל"ציטוט" 'מכתב שניטשה לא כתב'.

רבים מהרעיונות ומהציטוטים בספר מתקשרים לענייני היום-יום שנקרים בדרכי ממש במהלך הקריאה. אני קורא ציטוטים מהדברים שניטשה שם בפי זרתוסטרא. זמן קצר לאחר מכן ליבי כותבת שהיא יודעת שעשתה משהו טוב בחיים כשכולם מעתירים עליה מטובם בעקבות הודעה לא כל-כך נעימה. מייד אני עונה לה בציטוט דברי זרתוסטרא: 'במקום לומר: כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!'.

אני משוחח עם שני עמיתים לעבודה שכבר עברו את גיל הזכאות לפרישה לגמלאות ומעדיפים לדחות את הפרישה כי הם פוחדים שלא תהיה להם סיבה לקום בבוקר. מייד עולה בדעתי השאלה הקלאסית שקראתי בספר – 'האם האדם דומה לארטישוק או לבצל? האם אחרי שניפרד מכול התפקידים שלנו יישאר משהו אמיתי שהוא הלב שלנו, "האני האמיתי", או שבדומה לבצל לאחר קילוף כל השכבות לא ישאר דבר?'. לי אין הרהור בנושא זה. אני משתוקק כבר לפרוש לגמלאות ואני יודע שלא יהיה לי רגע מנוחה מעיסוקים רבים שמצפים לי. אם הבחנתם שאינני כותב לאחרונה בקצב הרגיל, זה בעיקר משום שאני עסוק עד מעל הראש בעיסוקי פנאי יצירתיים נוספים שאימצתי לעצמי. וזה מתקשר במחשבותי לדברי הרב קוק שמצוטטים בספר:
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו,
אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי,
אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

אני קורא ציטוט של קרל סֶיְיגֶן- 'משתלם לשמור על ראש פתוח, אבל לא כל כך פתוח שהמוח יכול ליפול', וציטוט של בלז פסקל – 'לעולם לא יבצע האדם פשעים איומים בביטחון רב כל כך ובשמחה גדולה כל כך, כמו מפני אמונה דתית.', וברקע אמצעי התקשורת מספרים על דקירה בהר הבית, על משפטו של החייל שירה במחבל מנוטרל ועל התארגנות כוחות הבטחון להגן על מצעד הגאווה שמא נחזה שוב ברצח על רקע אידאולוגי דתי. מישל דה מונטיין אומר: 'כמה מוזרים וחסרי היגיון הם בני אדם! אין הם יודעים כיצד לעשות פשפש או תולעת, אך הם יצרו את אלוהים'.

אנחנו שומעים בתקשורת על הפגנות נגד השחיתות השלטונית ולמולן הפגנת נגד של המצדדים בגורמי השלטון המושחתים, ואני קורא ציטוט של דייוויד יום – 'יותר מכל פלאי היקום מפליאה אותי העובדה שאנשים רבים כל כך הולכים בקלות רבה כל כך אחרי מעטים כל כך ולא ראויים כל כך.'.

בפרק שמספר על מות האלהים לפי ניטשה, חיים שפירא מעלה לדיון את השאלה 'כמה אלילים מקיפים אותנו: אלילי זמר ואלילי נוער, אלילי הון-ממון ואלילי כוח-און, … אלילי המסך הגדול ואלילי המסך הקטן, מותגים… את הכנסיות של פעם החליפו מרכזי קניות ענקיים ומאמינים אדוקים נוהרים להתפלל במקדשם החדש.'.

בפרק הראשון של הספר יש קטע ששמו 'בחירה באושר'. הקטע פותח בציטוט 'כל אדם מאושר במידה שבה הוא בוחר להיות מאושר.'. מכרי וחברי יודעים שאני בחרתי באושר. הבחירה איננה טריוויאלית, היא דורשת תחזוקה. פיתחתי לי טכניקות להחליק על פני המצוקות וההצקות ולראות תמיד את מה שיש ולהנות ממנו. אני פותח כל יום בשיר What a wonderful world, ולפעמים אני שב להשמיע או לפזם את השיר כאשר אני נתקל בבעייה קשה או בעימות. מרבית הבעיות נפתרות ביתר קלות כאשר אני מתמקד במה שיש ובמה שאפשר. כאשר האפשרי ברור, קל יותר להגדיר משימות מדורגות שמקלות להשיג גם את מה שנראה מלכתחילה כבלתי אפשרי.

בהמשך אותו פרק מספר לנו חיים שפירא את האגדה 'זאב לבן וזאב שחור'. זוהי אגדה אינדיאנית עתיקה שבמרכזה שיחה בין אב לבנו. היא זכתה לאינספור גרסאות וזו גרסתו של חיים שפירא:
"מאבק גדול מתרחש בתוכי," אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא כעס, שמחה לאיד, תסכול, אכזבה, שיפוט, מרירות, קנאה, צער, אי-פרגון, חמדנות, יהירות, רחמים עצמיים, רגשי אשם ואגו ענק. הזאב הלבן הוא הטוב – שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוך נפשך."
הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו, "איזה זאב ינצח?"
"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר." השיב האב.

הגיג שמצוטט מהמכתב שניטשה לא כתב מרומם את רוחי: 'אני רוצה לומר לך כי הדבר החשוב ביותר בחיי נישואים הוא השאלה אם יש לבני הזוג על מה לדבר בחלוף השנים. זו השאלה הראשונה שחייבים העומדים להנשא לשאול לפני ההחלטה הגורלית.' ובאותו נושא קירקגור כתב 'אצל בני המזל, האהבה הראשונה היתה גם השניה וגם השלישית וגם האחרונה, וכך היא סיגלה לעצמה את איכויות הנצח'. אני מרגיש ויודע שאני בר מזל.

אני גומר לקרוא בספר ומייד שב לקרוא אותו בדילוגים הלוך וחזור. כל יום אני נתקל במשהו שגורם לי לעלעל בספר מחדש. עכשיו אני מניח את הספר על מדף נגיש, כי אני יודע שאשוב לעלעל בו בכל הזדמנות שהמציאות תפגיש אותי עם אירוע שיעורר אסוציאציות למשהו שמצוטט בספר.