Category Archives: הגיגים

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק – אבל חכו רגע: מה שכן אוכל לציין בלי להרוס הוא שהפרק מומלץ גם למי שאינו/ה עוקב/ת אחרי הסדרה, ואפילו למי שלא אהב/ה את הסדרה בעבר. הוא עומד בפני עצמו, ואורכו 27 דקות בלבד. אין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדמויות. ועכשיו, המשיכו רק אם צפיתן/ם בפרק.

hanna02

צילום מסך

בימים האחרונים אני חווה פומו שכמותו לא חוויתי מעולם. FOMO, פחד להישאר מחוץ ללופ, כי כולן כבר צפו בפרק "אמריקן ביץ'" בסדרה "בנות", שאני כל כך אוהבת מלכתחילה, וכבר כתבו את דעתן. זו כבר העונה השישית, ולמדתי לחכות בסבלנות עד סוף העונה כדי לשאוב את כל עשרת הפרקים בני חצי השעה בבת אחת. שילוב מופלא של דחיית סיפוקים ובינג' מהסוג שהעולם הראשון הפריווילגי שלי מאפשר לי. ככל שזה נוגע לסדרות שאני לא עוקבת אחריהן (ובחלקן אין לי שום כוונה לצפות), המנגנון פחות מפריע לי: מישהי כותבת "צפיתי בפרק 3 בעונה 6 של הסדרה-שקר-כלשהו", ואז מוסיפה, "ספויילרים בהמשך", ואני אפילו לא מתפתה לקרוא. כל זה קורה במקום המגניב הזה שנקרא אינטרנט, שבו יש לי קול, כמו לכל אחת. כמו להאנה הורבאת'.

אז צפיתי בפרק, לא לפני שצפיתי בשני הפרקים שקדמו לו בעונה הנוכחית. לשמחתי, לינה דנהאם, היוצרת-כותבת-מפיקה-שחקנית בתפקיד הראשי השכילה ליצור פרק שהוא יצירה אוטונומית. זה יכול היה להיות סרט קצר, והכל היה בסדר. הזכות הגדולה לקבל אותו בתיווך של האנה היא רק ערך מוסף, אבל לא הכרח. למעשה, כאמור, אין שום חובה להכיר את האנה מראש על מנת לקבל את המיטב מהפרק.

מיד בתום הצפייה, עדיין רועדת, חזרתי לאינטרנט על מנת לקרוא את כל הטקסטים שמהם נמנעתי כבר כמה ימים, קישורים לכולם אצרף כאן, בסוף הטור שלי. שורה של נשים חכמות ורהוטות, ממש כמו האנה, ממש כמו מי שאני מדמיינת שהן הנשים שנוהרות בשיירה אורבנית לבושה היטב לעבר דירתו של צ'אק פאלמר בסוף הפרק. יש גם גבר אחד שכתב. רק אחד שאני נתקלתי בו.

נתחיל מההתחלה: אני אוהבת את ניו יורק. לינה דנהאם מפנקת אותי כמעט בכל פרק בצילומי חוץ בעיר האהובה עליי, וגם כאן העיר אינה נעדרת מהסיפור. האנה מגיעה לבניין שצופה לסנטרל פארק, מהסוג שיש לו גם שוער חיצוני וגם שוער פנימי. כזה שמי שמתגורר בו יושב על הרבה כסף. היא אומרת לשוער הפנימי מי היא ואת מי היא מבקרת, והוא מתקשר לצ'אק בעודה עולה במעלית. הוא כבר ידע לפתוח את הדלת להאנה כשהיא תצא ממנה. אני עדיין לא יודעת מיהו צ'אק פאלמר אותו היא מבקרת, אבל מכירה את האנה – היא בוחרת בגדים לפי מצב הרוח, לא תמיד מתאימה אותם לסיטואציה, לפעמים במפגיע, כהצהרה על האינדיבידואליות שלה. ניכר עליה שהיא מתרגשת, השיער שלה אסוף בקפידה והשפתון מחודש בשנייה האחרונה לפני המפגש.

המפגש הראשון שלנו (ושל האנה) עם צ'אק חושף אדם נבוך, נוירוטי עם נגיעות או סי די (כן, אני כזאת שיפוטית, וכן, רושם ראשוני הוא עניין משמעותי). הוא מהמעצבנים האלה שיבקשו ממך לא רק להוריד את הנעליים בכניסה לדירה, אלא גם להציב אותן בדיוק באותה השורה עם יתר הנעליים, ושלא ייגעו במגפי הזמש, כי זה כל הקטע. אני חושבת לעצמי שהאנה רחוקה מאוד מלהיות הטיפוס המרצה, אז למה כל כך חשוב לה לספק את גחמותיו הקטנוניות של האיש הזה? ואז מגיעה התשובה: רצף של תמונות קצרות שמרכיבות את חדר העבודה / הספרייה של צ'אק, ויוצרות פורטרט של סופר מצליח: הכול נקי ומאורגן, ערימות של ספרים שונים מאת צ'אק פאלמר, רשימות רבי מכר של הניו יורק טיימס ממוסגרות על הקיר, פרסים נחשבים לצד תמונה עם הסופרת טוני מוריסון שמעניקה לו את אחד הפרסים האלה, ובכניסה לחדר גם תמונה של אחד הכותבים החדים והניו יורקרים המוכרים בעולם – וודי אלן. חלום נדל"ן, אני ממסגרת לי במוח. היא באה לראיין אותו, אולי, או להתראיין אצלו. יש לו קבלות. הוא כבר מישהו.

האנה באה כי הוא הזמין אותה. הוא הזמין אותה כי היא כתבה עליו טור באתר פמיניסטי נישתי, שמדיר שינה מעיניו. בטור היא כועסת על כך שעוד גיבור תרבותי שלה מתגלה כדושבאג שמנצל את המעמד שלו כדי לשכב עם נשים צעירות שנושאות אליו עיניים, ונמאס לה מזה. היא מתבצרת על הספה בחדר העבודה המעוטר שלו, בין שני התיקים שתוחמים את גבולות הגזרה שלה, כאומרת: "אין לך כניסה לכאן. אני יודעת מה הגבולות שלי". האנה היא דמות משוחררת מינית. היא חיה בשלום עם הגוף שלה, נהנית ממין וגם יודעת מתי פחות נוח לה ומכוונת את הפרטנרים כשהיא רוצה יותר. כאן המטרה ברורה: היא באה כי הוא הזמין אותה, ואין לה שום כוונה לשכב איתו. אין לה שום כוונה להגיע איתו לאף מצב פיזי. למה היא באה לביתו של אדם שהיא בעצמה כתבה על האשמות כנגדו בהטרדה מינית? כי היא אשה חזקה שיודעת לשלוט בעצמה. הוא לא רוצה ממנה התנצלות, הוא אומר. הוא רוצה להציג בפניה את הצד שלו בסיפור, כי הוא מתוסכל מההסתמכות שלה על מספר עדויות שקראה ברשת. הוא מרגיש שקולו אינו נשמע. האנה סקפטית, ואני מוצאת את עצמי מגחכת: ספר לנו שוב, פריווילג, איך קולך אינו נשמע. אתה ברשימות רבי המכר. המילים שלך זיכו אותך בפרסים. קולך נשמע, מחובק ומעורסל.

אז איך גם אני נכנסתי למלכודת הדבש של צ'אק פאלמר? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 2

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1

hanna01

צילום מסך

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

במספר טורים שקראתי על הפרק נכתב שהוא כמעט תיאטרלי. אני חייבת להסתייג מהקביעה הזאת. תיאטרון נראה אחרת. הצגת דמות באמצעות מונטאז' כמו זה שתיארתי כאן, של ספרים ותמונות וחדר מדויק, היא זכות ששמורה למדיום שמאפשר התמקדות בניואנסים. קלוז אפ על נקודה, על הבעת פנים, על תמונה על הקיר, אינו מתאפשר בתיאטרון.

המניפולציה של צ'אק על האנה היא כל כך חלקה ובלתי מורגשת, שכמעט קשה לשים לב למעבר בין הלוקיישנים בתוך הדירה. הכניסה עם הנעליים נותנת הצצה לרדיפת הסדר הכפייתית של הסופר, והחדר בו מתחילה השיחה הוא החדר המרשים והמואר מלאכותית שהוא בחר להציג בפני האנה. עם זאת, כשצ'אק מקבל טלפון מגרושתו ומאריך איתה בשיחה על בתו ועל הזכות שלו לראות אותה, האנה יוצאת לשוטט במסדרון בו תלויות תמונות משפחתיות מחוייכות עד שהיא מוצאת את השירותים. בשלב הזה היא כבר זנחה את אחד התיקים שלה על הספה, אבל היא נצמדת לתיק השני כמו לגלגל הצלה. בשירותים, ברגע עם עצמה, כמו זה שהיה לה במעלית, היא בודקת את הריח של הגוף שלה. אני מכירה את הרגע הזה. הוא נראה כמו הכנה לסקס. למה האנה עושה את זה? אני חושבת שכאן מגיעה ההבנה הבלתי נמנעת: זו האנה הורבאת'. היא לא יכולה להיות פתאום מישהי אחרת. האנה הורבאת' היא אשה מינית, והיא מזכירה לעצמה את הגבולות – בתנאים שלה. יכול להיות גם שהיא פשוט מזיעה מהלחץ, מהמעמד. אחרי הכל, היא בשיחה עם אחד הסופרים האהובים עליה, והיא רוצה להריח טוב. לינה דנהאם נוטעת בנו את הספק.

בחדר העבודה צ'אק מספר להאנה על דברים שהיא לא שאלה לגביהם – היחסים שלו עם האקסית, המצב המתוח בחיי המשפחה השבורים שלו. האנה נופלת למלכודת, ומזכירה לו שהם לא מכירים. "בדיוק", מנחית עליה צ'אק, "את בכלל לא מכירה אותי". היא מיד מסתייגת ואומרת "אבל אני אוהבת את היצירה שלך", היא ממשיכה ומהללת את הכתיבה שלו רק כדי לציין כמה היא התאכזבה לגלות בטאמבלר את העדות של הסטודנטית שפתחה את שק השרצים הזה. "למה אני נענש?" הוא שואל, והאנה מבהירה לו שלנשים שכתבו עליו ברשת אין אלא לכתוב את שעבר עליהן. זה מה שכל כך מגניב באינטרנט. צ'אק מתעצבן, הוא חייב כוס קפה, והנה הלוקיישן הבא שלנו: המטבח.

האנה קמה בעקבותיו עם שני התיקים שלה, אבל בתמונה הבאה שמצולמת במטבח הם כבר לא עליה. היא יושבת מאחורי שולחן, צ'אק עומד ליד הכיריים ומכין קפה – רק לעצמו. זה השלב שבו הוא אומר לה שהנשים האלו בחרו מרצונן להתלוות אליו לחדר בבית המלון, והוא לא הכריח אותן או הציע להן משהו בתמורה. האנה מזכירה לו שהוא סופר נערץ. אמנם הם יצאו מהחלל שכל קירותיו זועקים את זה, אבל הנה היא מהדהדת את התהילה שלו שוב. זה טיעון שלה, אבל זו לחלוטין המניפולציה שלו. החלל מואר, היא יושבת, הוא עומד. היא משלבת ידיים, גם הוא. הוא מספר לה שאין לו סודות, שהוא באמת חרא של בן אדם, שבגד באשתו ושביצע מעללים מיניים, חלקם בתשלום. הוא מטיח את כל זה בהאנה כמו האשמה, כאילו הודאה בדבר עצמו מנקה אותו מהמשמעות של המעשים. הוא בעצם עשה להן טובה, כי עכשיו יש להן סיפור לספר. כלומר: הן אלו שיזמו את המהלך, הן ניצלו אותו כדי שיהיה להן מה לספר באינטרנט. הן מרוויחות מזה – והוא הקורבן. האנה מגלגלת עיניים, וגם אני.

במטבח האנה שואלת את השאלה הבלתי נמנעת: "למה הזמנת אותי? אני לא היחידה שכתבה עליך בהקשר הזה". הרמה מושלמת להנחתה, שמאפשרת לצ'אק להחמיא לה על הכתיבה שלה ועל החוכמה שמשתמעת ממנה. אבל למען השם, שתפסיק להתעסק בשטויות, "זה רק אני, מקבל מציצה בחדר מלון ברוד איילנד". האנה מזכירה לו את התמונה השלמה: יחסי הכוחות. לשם כך התכנסנו. אבל בשנייה הזאת, היא מצהירה: "מכיוון שלא הוצע לי משקה, אני אמזוג לעצמי", ולרגע אני גאה בה, כשהיא קמה ומוזגת לעצמה מים. אבל אז אני נחרדת. דווקא בגלל חוסר הנימוס הזה כמארח, הוא גרם לה להרגיש כמו בבית ולתבוע את המים האלה. הוא הקים אותה ממקום המקלט שלה מאחורי השולחן. אז נכון, היא מעליו עכשיו – פיזית – אבל היא נמצאת שם ללא מגן. ללא חציצה. היא בטוחה שהיא מנצחת, והרבה יותר נוח לה עכשיו.

הוא מזכיר לה שהכל היה בהסכמה – שהוא לא הציע לה עבודה או איים עליה, היא מזכירה שזה לא כוחות. פשוט ככה. מה תגידי לסופר הנערץ עלייך? ומי יאמין לך אחר כך? אי אפשר לצאת מנצחת מסיטואציה כזאת. לינה דנהאם חכמה. אני כל כך מסכימה עם הטענה של האנה, שבעצם אומרת לי מה הולך לקרות: האנה בבית של הסופר הנערץ. היא נמצאת במגרש שלו. היא כרגע אמרה שאי אפשר בעצם להמרות את פיו. היא כרגע אישרה לו שהוא יכול לעשות לה הכל.

אז מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 3

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2

hanna025

צילום מסך

פנים. יום. מטבח.

מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? צ'אק. כאמור, לינה דנהאם חכמה. האנה מתפרצת על צ'אק, כי נמאס לה כבר מהתחום האפור הזה. כאן גם מגיע הסיפור שלה על ההטרדה המתמשכת שהיא עברה בגיל 11, כשהמורה שהכי החמיא לה והתייחס אליה כאל בת טיפוחיו גם ניצל את יחסי הכוחות ביניהם כדי לגעת בה באופן בלתי הולם. צ'אק מוטרד מההשוואה. הוא לא המורה הזה. המורה הזה הרי פדופיל מלוכלך, זה לא אותו דבר. הוא מצטער על מה שהיא עברה. "אבל תראה אותי, אני חכמה. ומדהימה. ועכשיו יש לי סיפור". "אני יכול לקרוא לך משהו?" הוא שואל. והנה הלוקיישן הבא: הסלון.

בזרימה ציורית של סקירת התמונות על הקירות, צבעוניות שונה לחלוטין מזו של חדר העבודה הרשמי, יש כאן הרבה יותר אור ומרחב, אמנות פלסטית ונוף של הסנטרל פארק שנשקף מהחלונות, הנה חדר האורחים. חדר המשפחה. האנה נכנסת יותר ויותר לתוך המלכודת. היא עומדת מכווצת מול צ'אק, בעודו קורא לה את הטקסט שכתב בעקבות המפגש שלו עם אחת הסטודנטיות שכתבו עליו. בשלב מסוים הוא אומר לה להמשיך את הקריאה במקומו. הוא נותן לה לומר את המילים שלו בקולה, להתלכד עם נקודת המבט שלו. "דווקא יותר נוח לי להאזין", היא אומרת כשהטקסט כבר ביד שלה. הוא מאיץ בה לקרוא. מעניין, רק כאן אני מבחינה במניפולציה לראשונה. כל מה שהיה עד עכשיו נראה לי כמו שיחה שקולה, שבה האנה אפילו קצת עליונה. בלי לשים לב, ההתקרבנות של צ'אק עבדה גם עליי. דווקא הבקשה הזאת לקרוא את הטקסט שלו בקולה היתה זו שדקרה אותי, אני אפילו לא לגמרי יודעת למה. אולי כי כבר הייתי בכמה סיטואציות דומות. אבל זה כבר למקום ולזמן אחרים.

מהנקודה הזאת אני מוצאת את עצמי מדברת אל המסך. אומרת להאנה לא לעשות את זה. אל תקראי. זה יחזור גם בהמשך, ככל שהעניינים יסתבכו. הטקסט מציג אותו כקורבן, שוב, כשהפרטנרית לא רוצה לנהל שיחה ופשוט מושיטה יד לחגורת המכנסיים שלו. הוא? הוא רק ממלא הוראות. הוא מתיישב על הספה, מה שגורם להאנה לעקוב אחריו ולהתיישב על הספה עם הפנים אליו. אל תשבי על הספה, אני אומרת למסך. "אני רוצה לתקן את מה שקרה", הוא אומר, מדגיש שהעוון היחיד שהוא מוכן להודות בו הוא שלא טרח להכיר את הסטודנטית הזאת לפני שהיא ביצעה בו את זממה. "אני רוצה להראות לך שאת יותר מפרצוף יפה בשבילי", אני מתכווצת. למה את יושבת כל כך קרוב אליו עכשיו. קחי את עצמך וצאי משם. "אז… מאיפה את?" – הוא מחייך, לראשונה בכל המפגש הזה. אל תעני לו! אני כבר צועקת על המסך, זו מלכודת!

אבל האנה מתרככת ועונה.

עכשיו הם כבר צוחקים ביחד. הוא שואל אותה שאלות על השאיפות המקצועיות שלה. הוא גורם לה להרגיש קיימת. הוא מנסה להשוות ביניהם. הוא מחמיא לה. "את לא עיתונאית. את פאקינג כותבת".

hanna03

צילום מסך

קאט.

חדר השינה.

אני נדרכת, מקווה שלא אראה שם מה שאני מכירה מפרקים אחרים של "בנות". הרי היא לא רוצה לשכב איתו, אבל עכשיו הוא כבר די שכנע אותה שהיא לא מבינה את התמונה השלמה. הרי עכשיו הם אפילו קצת מכירים. למזלה (ולמזלי), הוא רק מראה לה ספר. בדיוק כמו שהוא רק קרא לה טקסט כשהוביל אותה לסלון. בדיוק כמו שהוא רק רצה להכין כוס קפה כשהוא יצא למטבח. אבל עכשיו כבר יש כאן מיטה, והיא כבר מזמן בלי נעליים ועכשיו גם בלי התיקים שליוו אותה ברחבי הבית.

הספר החתום של פיליפ רות' הוא עוד סימן למישהו שלכאורה כבר אסור לאהוב אותו, כי הוא מיזוגן. האנה מציינת את זה, ומיד ממשיכה: "אבל אני לא יכולה, אני פשוט אוהבת את מה שהוא כותב". כי זה בסדר להיות נצלן אם אתה וודי אלן הגאון, לואי סי קיי הגאון, ביל קוסבי הגאון, רומן פולנסקי הגאון. זה לא מה שהאנה אומרת, אבל זה מה שמהדהד לי בראש. לילך וולך כתבה על לואי סי קיי ועל חוסר היכולת שלה לדעת משהו ולהתעלם ממנו. זה מיד קופץ לי לזיכרון כשהאנה אומרת את המשפט הזה.

“You can’t let politics dictate what you read or who you fuck”, צ'אק אומר. פאק. הוא אמר את המילה המפורשת. והם בחדר השינה.

ואז זה מגיע. צ'אק אומר לה לשמור לעצמה את העותק החתום של הרומן האהוב עליה, מאת הסופר המיזוגני שאת הכתיבה שלו היא פשוט כל כך אוהבת. אל תקחי ממנו מתנות, אני מתחננת למסך, לא יכולה להתעלם מהחדר ומהמיטה שמאיימת כמו האקדח שהופיע במערכה הראשונה, כשרק הוסרו הנעליים בכניסה. היא לוקחת את הספר, מאמצת אותו אל חזה. במקום הזה, בו שילבה את ידיה באסרטיביות, מונחת מתנה מהגבר הנצלן (שבשלב זה אולי כבר איננו נצלן לדעתה). הוא שוב מחמיא לה. אוי, לא.

האם ההמשך הוא בלתי נמנע? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 4 ואחרון

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2 לחלק 3

hanna04

צילום מסך

אבל למה את כועסת?

בנקודה הזאת, אני כבר די מובסת. היא צוחקת, מוחמאת, מפלורטטת. זה כבר קורה מאליו. אל תשכבי לצדו, הוא לא באמת בודד, אני מבקשת. ברור שהוא יאמר לך להישאר לבושה, זו רק טקטיקה, את יותר חכמה. היא מהססת, ואז חובקת את הספר כאילו פיליפ רות' והאמריקן ביץ' עם ההקדשה שלו באמת יגן עליה, ונשכבת לצדו. "המיטה שלך מריחה כמו חטיפים", היא שוברת את השקט. הוא בגבו אליה. "אני גר לבד, גברת", הוא עונה ברטינה. לא, האנה, הוא לא בודד ומסכן, וגם אם הוא כן – זה לא התפקיד שלך לחמם אותו ולנחם אותו.

במיטה, עדיין מחבקת את הספר שנראה יותר ויותר כמו שוחד, כמו שידול, היא מתנצלת בפניו על מה שכתבה. למה את מתנצלת? איך את לא רואה שהוא בודק את הגבולות שלך? למה נדמה לך שלך זה לא יקרה? למה אני מאשימה את הקורבן?

כשהוא כבר מנחית את האיבר שלו על הירך שלה, כמו ההוכחה שחיפשתי שהוא חרא, היא מהססת לרגע בקיפאון שגם אותו אני מכירה, לצערי, ואז שולחת יד ואוחזת בו. אפילו לא באיזו עדינות או באירוטיות. כאילו זו משימה. ברגע הארוך עד שהיא מתעשתת ומזנקת אני כבר לא מדברת אל המסך. אני כבר רועדת לגמרי. אני כועסת, לא על לינה דנהאם, לא על האנה ואפילו לא על צ'אק. אני כועסת על עצמי, ואין לי מושג למה. אולי כי יותר מהכל, אני דווקא מזדהה עם האנה, והאשמת הקורבן היא אחד הפשעים הכי נתעבים בעיניי.

האנה צועקת בהלם, מציירת במילים הכי פשוטות את מה שקרה כרגע. המבט הבלתי נסבל של צ'אק אומר הכל: תראי כמה אני יותר חכם ממך. את יזמת. את באת לפה מרצונך, לא הכרחתי אותך. את ענית לי על השאלות, צחקת איתי, קיבלת ממני מתנה, נכנסת איתי למיטה. את החזקת לי את הזין.

ברקע, הבת שלו נכנסת הביתה וקוראת לו. אותה הבת שציין בהתחלה, זו שחייה בוודאי ייהרסו אם היא תגגל את שמו ותגלה מה הוא עשה לסטודנטיות האלו. הוא יוצא מהחדר, האנה משליכה מידיה את הספר שכל כך רצתה לשמור. בהתחמקות מבויישת, כי נראה שהאנה מתביישת במה שקרה, האנה מתגנבת לכניסה כדי לנעול את נעליה בדרך החוצה. צ'אק מציג אותה בפני בתו כ"ידידה שלי, האנה". הבת שואלת אם היא תישאר לשמוע אותה מנגנת בחליל. האנה נבוכה, עכשיו היא כבר באמת לא מצליחה לברוח. עכשיו הרי הכל באשמתה, לא? היא אפילו התנצלה, אז היא חייבת לו.

והנה, חזרנו לסלון. על שתי ספות נפרדות הפעם, אבא גאה וזורח ואשה שלא רוצה להיות שם צופים בנערה מחללת. הנה, האנה, רקדת לפי החליל שלו.

השיר שסוגר את הפרק ועוטף את נגינת החליל של הבת הוא "דספרדו" של ריהאנה. הנה עוד בחירה גאונית של דנהאם, שמפליאה לבחור שירי סגירה צובטים לפרקי הסדרה שלה. ריהאנה איננה נפרדת בעיניי מהסיפור האישי שלה, ואולי זה לא הוגן, אבל היא לא רק זמרת ואייקון. היא גם היתה אשה מוכה, ואי אפשר להפריד ממנה את הקורבנות שלה. השיר עצמו מהדהד את הפרק במילותיו.

הלוקיישן האחרון, לצלילי השיר, חוזר לעיר האהובה, לעולם שבחוץ. כולן כתבו על זה: האנה יוצאת מהבניין, אבל בו זמנית מגיעות אל אותה כניסה בשיירה ארוכה נשים צעירות בהליכה אסרטיבית, ומה שהיה הוא שיהיה.

הפרק הזה הוא יצירה מדויקת וחדה על יחסי כוחות. צ'אק פאלמר רצה להבהיר נקודה, והצליח. אני מזכירה לעצמי שצ'אק פאלמר הוא דמות שנכתבה על ידי לינה דנהאם. דנהאם עושה שירות מדהים לנשים באשר הן באמצעות היצירה הזאת. עם כוח רב באה גם אחריות רבה, ודנהאם יודעת את זה. הגיע הזמן שגם בעלי הכוח שמנצלים אותו למטרותיהם האישיות, המיניות, התדמיתיות או הגחמניות ידעו את זה.

hanna05

צילום מסך

מאמרים קשורים:

נעם פרתום באתר טיים אאוט תל אביב

קרן גרינבלט באתר המקום הכי חם בגיהנום

יעל בניה, דעות תרבות באתר הארץ

חן חדד, תרבות טלוויזיה באתר הארץ

מורן בריר באתר העוקץ

ניב שטנדל, "נספח תרבות" באתר מאקו

רתם איזק, מאקו נשים באתר מאקו

תמר קפלנסקי בידיעות אחרונות

נטע אלכסנדר, "התפוח המכני" באתר הארץ בלוגים

שווה גם לקרוא את מה שכתב ניסן שור בהקשר הזה (לא בנוגע לפרק, אלא בנוגע ליוצרת הסדרה) במוסף סוף השבוע של הארץ

יום העברית תשע”ז 2017 באקדמיה ללשון העברית

"האקדמיה מציינת את יום העברית – שיחול ביום חמישי כ"א בטבת, 19 בינואר – בשפע פעילויות, ומזמינה את כולכם להשתתף" – כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, ועל כך התבשרנו גם בדף הפייסבוק ובהודעת אי-דואר.

האקדמיה ללשון העברית

בכל רצועת זמן מתקיימים מספר אירועים מעניינים ובחירת אירוע משמעותה ויתור על האירועים המקבילים. בטופס ההרשמה באתר כתוב "עלות כרטיס: 20 שקלים למשתתף. הכרטיס מאפשר השתתפות בשלושה מפגשים וכולל קופון לשתייה חמה." וכן "מסיבות טכניות אין לרכוש על שמו של אדם אחד כמה כרטיסים." משמעות הדבר היא שעלי לוותר על מרבית האירועים.

לאחר התלבטות אני מחליט לבחור בסדנת קריינות, בסדנת פיסוק ובהרצאתו של גבי בירנבאום על גלגולי לשון. כשאני ניגש למלא את ההזמנה אני מגלה מול כל אחד מהאירועים את המילה "אזל" שמאלצת אותי לבחור במה שנשאר. לא נורא – הרי כל האירועים מעניינים.

בְּשֹׂמֶת [ארומה]אירועי יום העברית מתחילים בשעה 14:00. מחשש לאחר, אני מקדים לצאת מחיפה לירושלים, ומגיע כמעט שעתיים לפני פתיחת האירועים. ההכנות בעיצומן, עדיין אין קבלת קהל ולי יש זמן לשוטט, לצלם ולהפריע לאנשי התחזוקה שמארגנים במעין חממת פלסטיק עמדת קפה של "ארומה". על דופן החממה מתנוססת כרזה שמבשרת על המילה בְּשֹׂמֶת [ארומה].

אני ניגש לקבל את אישור ההרשמה שלי. העלמה שמקבלת את פני מכירה אותי מהפייסבוק, היא זיהתה אותי בתמונת שתי המסכות… מוזר. בעמדת קבלת הקהל מוצגת רשימה של אירועים שנותרו בהם מקומות פנויים ובה מצויינים כל האירועים שבחרתי מלכתחילה. מספר בירורים ואני רוכש לי זכות כניסה גם לסדנת הקריינות.

יד אליעזר בן-יהודה באקדמיה ללשון העבריתבשעה שתיים אחר הצהריים אני יושב בשורה הראשונה במקלט בנין בן יהודה בעוד הקהל נאסף לאיטו לשמוע את הרצאתו של ראובן מירקין, מותיקי האקדמיה, בנושא "כמה מילים יש בשפה העברית". המרצה מחלק לנו תָּמְסִיר עם טבלאות, רשימות והסברים, ואומר שאילו אפשר היה לספור את המילים, הוא היה אומר לנו את המספר ובכך הייתה מסתיימת ההרצאה. מילון אבן-שושן מציג ערכי יסוד, ערכי משנה, ניבים, צירופי מילים, ראשי תיבות… חלקם מקוריים וחלקם בינלאומיים. ראובן מירקין מזהיר אותנו מספר פעמים לאורך ההרצאה שהנושא משעמם, ומספר לנו על לבטים ווויכוחים בנושא עריכת המילון שמוכיחים שהנושא דווקא מרתק. לדוגמה: עורכי מילונים צריכים להחליט אם גזירת הבניינים צריכה להיות ממוקמת ליד אותיות השורש, הסתמי, ההטייה או כל רעיון אחר. ההרצאה החלה באיחור בגלל ההמתנה לקהל ואין כמעט זמן לשאלות. עוברים אל האירוע הבא.

סדנת קריינות עם רות אלמגור־רמון ודן כנר, מתמלאת במהירות. הקהל עדיין זורם פנימה ודן כנר מתחיל לדבר בדיוק בשעה שלוש. הוא מבהיר לנו שאנשי רדיו מחונכים לדייק בזמנים. אנחנו מכירים היטב את ההיגוי הרהוט והמוקפד של דן כנר ברדיו, אך בסדנה ציפיתי שיהיה משוחרר מעט – זה לא קורה – הקריינות זורמת בעורקיו. רות אלמגור-רמון מדייקת בדבריה כצפוי, ולשונה חופשייה וזורמת. היא מספרת לנו שהכוונה המקורית הייתה לקיים סדנת קריינות שבה כל משתתף יקריין קטע ויקבל את קובץ הקול. עודף הביקוש גרם לשינוי התכנית כך שרק בודדים זוכים לקריין. מסבירים לנו מדוע הריבוי של מסוק איננו כריבויו של מטוס, וזה נשמע להם מובן מאליו שכולנו יודעים מדוע לכל מסוק יש דגש בסמך. דן כנר מספר שהוא מנקד הכל – אפילו מסרונים. רות אלמגור-רמון מסתפקת בניקוד מלכודות לשון בלבד. דן כנר מדגיש שחיים ומוות בלשון הקריין ומדגים באמצעות סיפור על קריין חדשות שאמר שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוֹפַחַת. ההודעה, שלא הייתה מנוקדת, גררה תגובות שוק שהיו נמנעות אילו ידע הקריין שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוּפְחַת. ההרצאה-סדנה מעניינת מאוד, כמו כל שאר האירועים היא מוגבלת בזמן ואנחנו הרי כבר יודעים שדן כנר מקפיד על עמידה בזמנים.

סדנת פיסוק עם אורלי אלבק נפתחת בחלוקת דפים עם טקסט נטול פסיקים ואורלי אלבק מקצה לנו זמן לפסקו כהבנתנו. לאחר שפיסקנו היא מקרינה את הטקסט על המסך כשהוא זרוע פסיקים שחלקם אדומים. אני יושב כמנהגי בשורה הראשונה ומסנן לעצמי שלא סימנתי בדף שבידי אף אחד מהפסיקים האדומים. אורלי אלבק עונה לי שהפסיקים האדומים שגויים. לטענתי שלא סביר שמישהו יניח פסיקים במקומות האדומים, מציעה לי המנחה להמתין לניתוח הפיסוק. בדיעבד מתברר שלא מעט ממשתתפי הסדנה העתירו על הטקסט פסיקים לעייפה. אורלי אלבק עוברת איתנו על הטקסט שמכיל תמורה שצריכה להיות תחומה בין פסיקים, חלקי משפט מאוחים שמופרדים משאר חלקי המשפט באמצעות פסיקים, הסגרים בין פסיקים וחלקי משפט נוספים שבחלקם הפסיק הכרחי, מומלץ או מיותר. היא מסבירה כל כלל באמצעות שקף. אני נחפז לרשום ואורלי אלבק מציינת שכל כללי הפיסוק מפורטים באתר האקדמיה ללשון העברית.
אורלי אלבק מדגישה שכאשר החלק המופרד קצר הפסיק מיותר. מהו קצר? לכך אין תשובה נחרצת – הקשיבו למשפט. מבנה אחר בו היו לי לא פעם לבטים מובהר לי באמצעות ההסבר על לוואי זיקה מצמצם. ועוד הארה בעניין ניסוח שבו אני טועה לא מעט – אין לשמוט את ש' הזיקה כמקובל בשפות זרות. הסבר: אילו כתבתי על "ניסוח בו אני טועה לא מעט" – זו הייתה טעות.

לסיום הסדנה אורלי אלבק מציינת שבשפה העברית הקדומה לא היו סימני פיסוק ומקרינה ציטוט מדברי פרופסור אהרן מירסקי: …ואנו מתוך שהמשכנו עלינו את הסגנון של עמי לעז, הנהגנו בלשוננו גם את סימניהם, ויצאה לנו מזה חורבה אבל מוסר אני מודעה כאן… שאין בכוונתי לומר: יש להעביר את סימני הפיסוק… אבל אין להחמיר בהם, בייחוד במקום שהמחמיר בסימני הפיסוק מקל בלשון, בסגנונה וברוחה.

חדר בן־יהודה באקדמיה ללשון העברית

השתתפתי בינתיים בשתי הסדנאות שבהן רציתי לבחור מלכתחילה ושהכרטיסים אליהן אזלו. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ההרצאה שרציתי מאוד לשמוע. כמו בהרבה אירועי תרבות, גם כאן מתפנים מקומות ברגע האחרון עבור אלה שלהוטים לקבלם, ואני זוכה להשתתף בכל האירועים שרציתי בנוסף לאלה שהזמנתי מראש.

גלגולי לשון עם גבי בירנבאום. במסגרת יום השתלמות לחובבי הלשון לפני קצת למעלה משנה, שמעתי מפי ד"ר גבריאל בירנבאום הרצאה על דיאלקטים וסוציולקטים. אני עדיין זוכר ומצטט מאותה הרצאה מרתקת והומוריסטית. הפעם אני מגיע עם רמת ציפיות גבוהה במיוחד ולשמחתי אינני מתבדה. ההרצאה חיה, עירנית ומלאת הומור. הקהל משתתף באופן פעיל ומרחיב את יריעת הסיפורים לכיוונים נוספים, ולכל התפתחות יש לד"ר בירנבאום סיפור משעשע ומרחיב אופקים. הוא מספר לנו על גלגולים משני משמעות דוגמת מותר ואסור שמשמשים היום במובן שונה מאשר בתנ"ך ומעבירים את הביטוי מהמוחשי אל המופשט. מילים אחרות התגלגלו מהמופשט בתנ"ך למוחשי בימינו. המילה אות ששימשה בתנ"ך לתאור פלא שמיימי שאיננו מוחשי, מייצגת בימינו את אותיות האלף בית. הוא מספר ומדגים לנו מילים שמובנם התרחב במעבר אל ימינו וכאלה שמובנם צומצם. מידי פעם משתרבבת לדבריו הלצה שאיננה מתקשרת ישירות לנושא. המילה גוי, שמשמעותה הייתה עַם, הצטמצמה לתאור אדם שאיננו יהודי. כדי למנוע פגיעה מפורשת בנוצרים החליפו בזמן מסויים את השם גוי בשם עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות – שאיננו מצביע על הנוצרים… ויש מפרשים עכו"ם כעובדי כריסטוס ומריה. אנחנו דנים בהרבה מאוד מילים והמרצה מפנה אותנו אל הספר "העברית בראי הסמנטיקה" אם נרצה להרחיב דעת.האקדמיה ללשון העברית

מילה שהפתיעה אותי ועם זאת הסבירה לי דברים שהיו תמוהים בעיני היא מַסֵּכָה. המילה מתארת משהו שנוסכים – יוצקים. כאשר בני ישראל עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה הם יצקו את הפסל. את המובן המקובל בימינו – כיסוי שמסתיר את הפנים – קיבלה המסכה מהשפות הלטיניות Mask והיווניות μάσκα. הזמן אזל. גבריאל בירנבאום אומר שאילו הניחו לו יכול היה להמשיך זמן רב, אבל הוא חייב לפנות את החדר למפגש הבא.

מפגש עם מתרגמת – גילי בר הלל. אם קראתם את הרי פוטר בעברית קראתם בעצם יצירה של גילי בר-הלל. גילי מספרת לנו על המהפכה שעברה עליה בעקבות תרגום הרי פוטר. עד אז הייתה "רק" המתרגמת, ומתרגמים הם "שקופים", אבל מרגע שיצא התרגום העברי של הרי פוטר פתאום כולם מכירים אותה. גילי מספרת לנו שהיא אשת תיאטרון בהכשרתה, וכמו חלק ניכר מאמני הבמה ומהאמנים בכלל, היא מוצאת את פרנסתה בתחום אחר. אנשים חושבים שתפקיד המתרגמת הוא להעביר את הסיפור משפה לשפה באופן המדוייק ביותר, אלא שתרגום מדוייק איננו יכול להעביר את המאפיינים תלויי התרבות. דברים שמובנים מאליהם לילד דובר אנגלית שחי בסביבה נוצרית, יכולים להיות חסרי משמעות לחלוטין לילד ישראלי דובר עברית. על המתרגמת רובצת אחריות רבה – היא צריכה להעביר את החוויה, לא רק את הסיפור. מכאן היא מפליגה בהדגמות כיצד נאלצה להמציא מילים "עבריות" עבור מונחים מומצאים בשפת המקור, ולהעביר לדוברי עברית את הסיפור, את החוויה ואת המסר התרבותי הנלווה. את כל זה היא צריכה לעשות כשהיא כבולה למערכת של תכתיבים משפטיים שאוסרים עליה לשנות מילים מסויימות, משום שהן במעמד של 'סימן רשום' על שם בעלי זכויות היוצרים.

אירועי יום העברית לא הסתיימו עדיין, יש עוד רצועת אירועים ואחריה שעשועון ומופע שפה מדוברת. אבל הערב קר במיוחד, התחבורה הציבורית של יום חמישי בערב איננה מהידידותיות ואני צריך לשוב לחיפה. המפגש עם גילי הוא סיום יפה ליום העברית עבורי. עכשיו הביתה. להתראות בשנה הבאה.

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

בן אדמה כטוב בעיניכם

החוויות שלי הן פסיפס של מרכיבים רבים ושונים, עשיר באסוציאציות פרטיות שיכולות בנקל להשתרבב מתחום לתחום והן אכן נוהגות כך.

בימים אלה אני שרוי בקריאת הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר מאת חיים סבּתוֹ. אני קורא בספר לאט, זה הקצב שמתאים לספר זה. מידי פעם אני אף מדלג מספר עמודים לאחור, ומגלגל את המילים הלוך וחזור בהנאה.

במהלך סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב, מתחילים אורחיו לשיר את הפיוט בן אדמה שמיוחס לאברהם אבן עזרא. אני קורא את מילות הפיוט שלא הכרתי עד כה והאסוציאציות שלי מובילות אותי אל דבריו של ז'ק במחזהו של שייקספיר כטוב בעיניכם. הפיוט והמונולוג מלוים את חיי האדם מילדותו עד אחרית ימיו, ואני מוצא איזושהי הקבלה בין הדברים. לא נראה לי ששיקספיר נתקל בפיוט בן האדמה, ואילו אברהם אבן עזרא שמת ארבע מאות שנה לפני הולדת שיקספיר, חזקה עליו שלא קרא את כטוב בעיניכם. יהיה אשר יהיה, קריאת האחד מקפיצה לראשי את משנהו. הנה הפיוט והמונולוג של ז'אק מ'כטוב בעיניכם' בתרגום דורי פרנס ובשפת המקור.

בן אדמה כטוב בעיניכם

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ
 
"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ
   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.
 
מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?
עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר
   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
 
מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים
   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת
   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
 
נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים
   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.
 
בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל
   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.
 
שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?
אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים
   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.
 
אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים
   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו
   רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.
 
אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב
   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

פרויקט בן-יהודה

כל העולם הוא במה,
כל הגברים והנשים רק שחקנים.
יש להם יציאות ויש כניסות,
וכל איש בימיו – 
הוא משחק שְלל תפקידים שונים, 
והמערכות שלו – שִבעה דורות.

ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

אחר כך התלמיד המתלונן,     
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון  
באי-רצון לבית-הספר.

אז בא האוהב,
גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה 
על גַבּותיה של אהובתו.

ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר     
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.

בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ.

תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שניה
ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין,
נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

שייקספיר ושות

All the world’s a stage,
And all the men and women merely players;
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages. At first, the infant,
Mewling and puking in the nurse’s arms.
Then the whining schoolboy, with his satchel
And shining morning face, creeping like snail
Unwillingly to school. And then the lover,
Sighing like furnace, with a woeful ballad
Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,
Full of strange oaths and bearded like the pard,
Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,
Seeking the bubble reputation
Even in the cannon’s mouth. And then the justice,
In fair round belly with good capon lined,
With eyes severe and beard of formal cut,
Full of wise saws and modern instances;
And so he plays his part. The sixth age shifts
Into the lean and slippered pantaloon,
With spectacles on nose and pouch on side;
His youthful hose, well saved, a world too wide
For his shrunk shank, and his big manly voice,
Turning again toward childish treble, pipes
And whistles in his sound. Last scene of all,
That ends this strange eventful history,
Is second childishness and mere oblivion,
Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

נשים רוקדות - חוה אלברשטיין עוד אני קורא את הפיוט ואת המונולוג בשפת המקור ובתרגומי דורי פרנס, אברהם עוז ודן אלמגור, קופצת לראשי אסוציאציה נוספת. השיר נשים רוקדות ששרה חוה אלברשטיין, עוקב אחרי נשים מגיל עשרים עד מאה לקצב ריקודיהן. אני יודע שאין כל קשר, אבל כך עובד עולם האסוציאציות שלי. אני די בטוח, על כל פנים, שיורם טהר לב, שכתב את השיר, מכיר גם את בן אדמה של אברהם אבן עזרא וגם את כטוב בעיניכם של ויליאם שייקספיר.

אני עומד לסיים את רשימתי ובוקעת ממעמקי זכרונותי אסוציאציה נוספת – השיר חיי אדם שהלחין ושר בני ברמן למילותיו של דן אלמגור, שתרגם את 'כטוב בעיניכם' לקאמרי.

חיי אדם - בני ברמןמכאן אני מגיע לפינתי האישית, זו שמעוררת את גלי האסוציאציות. לאחרונה אני נודד בין רופאים, מרפאות ובתי חולים עם אבי ועם חמותי, שימי חייהם חלפו על פני קו תשעים השנים. איכות חייהם רחוקה מלהקרא איכות, והתנהלותם אינה מכבדת את זכרון ימיהם. אני מלווה את סבלם ומוטרד מהמחשבה שאין מי שיערוב לי שלא אגיע ביום מן הימים למצבם.

עכשיו אשוב אל עלילותיו של עזרא סימן טוב, אולי מחכה לי שם הארה לקראת סוף הספר.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

רשות השידור שהוחלפה בתאגיד השידור הישראלי - כאן, מוחזרת כשהיא מוקטנת, דהוייה ומצנזרת עצמה לדעתלאחרונה משתרבב התיאטרון של החיים לתוך תרבות הפנאי שלי. אני משתדל להמנע מלהעסיק את עצמי בענייני אקטואליה ובנושאים פוליטיים. נראה לי שכוחי להשפיע עליהם בין בחירות לבחירות מוגבל, אז אני משכנע את עצמי שהם אינם משפיעים עלי. אבל המציאות עולה בימינו אפילו על דמיון יוצרי התרבות, וזה בהחלט נותן את אותותיו בתרבות הפנאי שלי. זה חודר לתודעתי כשצנזור השידור הציבורי ושרת התרבות מתגנבים לתוך כתבה שפרסמתי כאן על הצגה בתיאטרון קרוב.

אני מציץ טיפה לאחור ומגלה שכבר כתבתי גם בעבר על נגיעות פוליטיות שמעכירות את תרבות הפנאי שלי. בלוג זה, שנועד לתעד בעיקר את חוויותי החיוביות, מכיל פה ושם אירועים פוליטיים. בטקס קיפוד הזהב 2013  הזכרתי את נציג משרד התרבות שניסה להשבית שמחה וכמעט הצליח. סיפרתי כאן גם על קריקטוריסטים ש"מרככים" את מסריהם בצנזורה עצמית. אני משתדל לעטוף את הדברים הפחות נעימים במעטפת עם ניחוחות תרבות, אך לפעמים הצחנה הפוליטית גוברת על כל השאר.

בימים האחרונים הבנתי שאינני יכול להתעלם יותר ממהרסי התרבות וממחריביה. אני אכול ספקות בקשר להחלטתי להמנע מלהתייחס כאן לטקס פרסי אופיר ולטקס קיפוד הזהב השנה. בשניהם השתלחה שרת התרבות באמנים כאילו היו אוייביה האישיים. מעטים יודעים או זוכרים מי היו זוכי הפרסים, אך כולם יודעים על הפרובוקציות שעוררה שרת התרבות. ראש הממשלה יזם את החלפת רשות השידור השמאלנית מידי לטעמו, בתאגיד השידור הישראלי – כאן. משגילה שהתאגיד החדש איננו סר למרותו, החליט לבטלו ולהפיח רוח חיים ברשות שבינתיים פרשו או הופרשו ממנה מרבית מובילי הדעה שנגועים לדעתו בשנאה אישית כלפיו. הרשות המחודשת כבר תצנזר את עצמה לדעת. תרבות הפנאי שלי מושפעת ישירות מאותם אירועים פוליטיים ולכן יש מקום למאמרים בנושאים אלה גם כאן – בתרבות הפנאי.

המאמר הראשון מסוג זה – השוטה, המלך ותפיסת המציאות – מתארח בבלוג הגיגית של בני גיל. את המאמרים הבאים אני שוקל לפרסם בתרבות הפנאי. מעתה יכול להיות שתמצאו כאן לפעמים הגיגים מתחומים שמשפיעים על תרבות הפנאי שלי גם באופן עקיף…
ואני עדיין חולם ומקווה שהסרט בו אנו חיים מוביל לסוף טוב.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

La Mer - 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה

אני מתעורר לצלילי השיר La Mer – 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שספיחי ליל אמש השתרבבו כנראה לחלומותי והשיר מתנגן בראשי בלבד. זה קורה לי לא מעט. את החלומות אינני זוכר, לשמחתי, אבל יש לחלומותי לפעמים פסקול שאיתו אני מתחיל את היום. הפעם מלווה אותי שיר אהבה מתקתק וקטיפתי לים. שיר על אור יפהפה, עם השתקפויות, מלאכים טהורים, ציפורים לבנות ומפרצים בוהקים – אוּטוֹפִּיָה שְׁמַאלְצִית, ממש כמו החלום שמרתה נושאת כבר עשרים שנה, ולשמו היא רוצחת את דיירי המלון שהיא מנהלת עם אמה. מרתה שרה את השיר כשהיא מפנטזת שהחלום על סף הגשמתו, אף על פי שהיא בעצם יודעת שהחלום לא יתגשם לעולם.

הבוקר אני מבין כמה השיר הזה קולע, דבר שלא חדר להכרתי בזמן שצפיתי בהצגה. בחירה מצויינת של הבמאי, שמרימה לרגע את מרתה כדי להעצים את כאב הנחיתה, כשתגלה שהחלום הבלתי מושג שלה, הוא מציאות חייה של מריה, אשת האח שנעלם לפני עשרים שנה והשאיר אותה עם אמה, וללא חיים אמיתיים משלה.

בדרך לתיאטרון אני מנסה ללקט מידע על המחזה 'אי הבנה' מאת אלבר קאמי. אני קורא את התקציר באתר תיאטרון קרוב – הסיפור מוּכָּר מאוד – אני יודע שלא קראתי את המחזה ולא ראיתי את ההצגה, ובכל זאת משהו מנקר בערפי וטוען שאני מכיר אותו. אתר התיאטרון מוביל אותי בקישור לביקורת של צבי גורן שמעשירה אותי בפרטים על המחזה וההצגה – מאין אני מכיר את זה? אני מְגָגֵל "אי-הבנה מאת אלבר קאמי" ומגלה את הכתבה הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל | תרבות הפנאי. כן, כתבתי על זה כאן לפני שנתיים אחרי שהאזנתי לתסכית ברשת א' של קול ישראל שעתידו כרגע לוט בערפל. פתאום הכל חוזר, אני נזכר בתסכית עם חנה רובינא, דינה דורון, גילה אלמגור ויוסי בנאי, וכשהכל מתייצב בזכרוני, הוא מסתכם במחשבתי כ"טרגדיה של טעויות".

ליבי ואני יושבים בשורה הראשונה, וליידנו מתיישבת אשה עם מצלמה גדולה, דיגיטלית למשעי, שמשמיעה קולות "קודאק" רמים כאילו הייתה מצלמת סרט. נוכחות פעילות הצילום גוברת על המתרחש בהצגה, אז אני מוציא גם את המצלמה הננסית שלי – אם הריכוז שלי בהצגה מופרע, שלפחות תהיינה גם לי כמה תמונות.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב  אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

התפאורה המינימילסטית שעיצב צבי פדלמן קולעת מאוד לטעמי. התלבושות שעיצבה אינגה בר, מגדירות את הדמויות באופן שברור לנו איפיון הדמויות היטב, עוד בטרם ביצעו פעולה או פצו פה. האם והבת, יעל יעקב גולדמן ונעמה שלום עמיאל, מקרינות קור רוח של רוצחות קשוחות ואדישות, שמתחלף אצל שתיהן, באי-התאמה מושלמת, עם אנושיות שמתפרצת לזמן קצר ושׁוֹכֶכֶת. שתיהן עוברות לאורך המחזה מספר תהפוכות רגשיות שמתכנסות ברגעי השיא, לאבדן הרגש ונחיתה אל כְּלָיָה שאיננה מקרינה תחושת אבדן, כאילו מעולם לא האמינו שהטוב יגיע. גם כאשר מרתה שרה על הים, לא נראה שהיא מאמינה שחלומה עומד להתגשם, כאילו ברור לה שהמציאות עומדת להתנפץ בפניה.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרובהבן שנטש את משפחתו לפני עשרים שנה, השחקן המוכשר גל ישראלי, שובה את ליבי בחדוות החיים שלו, שנסוגה אל תוך החששות שמא לא יתקבל על ידי משפחתו, וְשָׁבָה להתעורר כל פעם מחדש, גם כשהוא מגלה שאימו ואחותו אינן מזהות אותו. הוא איננו מתייסר בלבטים, משום שהוא היחיד שאיננו יודע על הרצח הקרב ובא. הוא משתדל להיות נעים הליכות כלפי כולם, ושותה מכוס התרעלה ללא כל חשש.

הוא כבר הצליח להתעשר ולבנות לעצמו חיים, ועכשיו הוא רוצה להתאחד עם משפחתו שאיננה מכירה אותו, בלי להתייסר כמותם בחלומות שלא יתגשמו לעולם. ובכל זאת, דווקא הוא זה שמדבר אלי במישור הרגש יותר מאלו שאמורות היו לקרוע את רגשותי לגזרים.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

אחרי ההצגה ליבי ואני משוחחים בתחנת האוטובוס על ההצגה, וכשאני משרבב אל השיחה את הביטוי שהתגבש קודם בראשי "טרגדיה של טעויות", שנינו עוברים לדבר על מחזות אחרים שגם בהם החלומות מתנפצים אל תוך יאוש שמוביל לאבדן מתוך אי-הבנה.

מאת: אלבר קאמי
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
נוסח עברי: סילביה שיז'אן
ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן
מוסיקה: נדב ויקינסקי

תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: אינגה בר
תאורה: ודים קרשסקי
מנהל טכני: רונן בכר
ומנהל הצגה: עמר נצר

גל ישראלי – יאן – הבן השב
יעל יעקב גולדמן – אימו
נעמה שלום עמיאל – אחותו מרתה
מורן אלון – אשתו מריה
צביקה דולב – המשרת הזקן

על ההצגה:

image

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

החוויה שלי ממלחמת יום הכיפורים

כולם חולקים בימים אלה חוויות מהמלחמה, בעיקר זכרונות אימה ודם. אני בנוי אחרת. קוראי 'תרבות הפנאי' יודעים שאני נוטה לחלוק חוויות חיוביות. אני עושה את זה בעיקר למען עצמי, כך אני מסנן את הרוע ממארג זכרונותי ומדגיש את הטוב והאופטימי. את הרע אינני שוכח, הוא יושב שם במעמקי עולם החוויות שלי עטוף היטב בחוויות חיוביות.

אז הנה החוויה שלי ממלחמת יום הכיפורים –

אני חייל סדיר בבסיס הדרכה במצפה רמון. כבר השלמתי עם כך שאנחנו נשארים בבסיס לשבת-יום כיפור, ואז, לקראת צהרי יום שישי, מודיעים לנו שרמת הכוננות ירדה ואנחנו משוחררים הביתה, אפילו יש הסעות. כעבור כארבע שעות אני בבית בתל-אביב, וכעבור חמש שעות נוספות מקפיצים אותי ואת כל היחידה חזרה לבסיס. מלחמה.

כבר תשעה עשר יום שאיננו מתרחקים לרגע מהחגור ומהקסדה. ברדיו "שלחי לי תחתונים וגופיות", ולנו יש משאית צבאית מלאה בתחתונים, בגופיות ובגרביים, אבל מותר להסיר נעליים רק כדי להחליף תחתונים וגרביים. איננו מתקלחים מקלחת שלמה, רק חצי גוף עליון – תשעה עשר יום ללא מקלחת הגונה – מכף רגל ועד ראש.

אנחנו עומדים בשורה לפני מטוס בשדה התעופה בִּיר-תְּמָֿדֶּה בסיני ערוכים לקרב, אך עדיין לא קיבלנו פקודת מבצע. אין לי מושג לאן מטיסים אותנו. המפקד מורה לנו להניח את החגור ואת הקסדה על הרצפה, לקחת רק את הנשק וללכת אל הסככה הקרובה. מה קורה? הרי אסור להתרחק מהחגור ומהקסדה.

בסככה כבר נערך צוות מלהקת פיקוד הדרום עם ציפי מור ועם חנה לסלאו. הגיעו אלינו מופעי בידור במהלך המלחמה, אך מעולם לא נפרדנו מהחגור ומהקסדה. איננו מבינים עדיין מה קורה. קולטים שמועות שכנראה נחתם הסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים, אבל אין כל הודעה רשמית. רק בסיום ההופעה עולה מפקד לבשר לנו שמבחינתנו המלחמה הסתיימה.

מחוץ לסככה מחכות לנו מיכליות הובלת מים צבאיות שצינורות עם ראשי מקלחת בוקעים מהן לכל עבר. כן, מותר להתקלח. כולם רצים אל המיכליות תוך פשיטת המדים למקלחת הראשונה מאז תחילת המלחמה. יש רק משחת סבון צבאית צהובה ואין מגבות, אבל יש מים ומותר סוף סוף לפשוט את המדים שהפכו כבר להיות חלק מעורנו.

 

אין לך מה לדאוג
עוזי פוקס
מילים: תלמה אליגון רוז
לחן: קובי אושרת

אין לך מה לדאוג
אני נזהר ולובש גם סוודר
אין לך מה לדאוג
זה מיותר הכל בסדר
אין לך מה לדאוג כאן נהדר
מפגיזים כהוגן
באמת שלא חסר דבר.

אין לך מה לדאוג
פה קייטנה ועושים שמח
ואתמול היה אפילו
פנאי להתקלח
אין לך מה לדאוג אני ישן
וחולם עליך
כשאחזור העירה נתחתן.

שלחי לי תחתונים וגופיות
כאן כולם כבר כמו חיות
נלחמים כמו אריות
מורל ממש גבוה
ואצלנו בפלוגה
מבקשים קצת הפוגה
מותק לא לשלוח לי עוגה.

אין לך מה לדאוג
אני נמצא במקום בטוח
ובין הפגזה להפצצה
יש זמן לנוח
אין לך מה לדאוג
פגז מתוק
סבלנות ילדונת
באמת שאין סיבה לדאוג.

זו הייתה המקלחת הנעימה ביותר בחיי.

יש לי, מן הסתם, גם זכרונות אחרים שצפים ועולים מידי פעם ואני גם מספר אותם. למזלי, למרות היותי בלב אזורי הלחימה, לא חוויתי מחזות זוועה, לא נאלצתי לירות בשום אדם, לא הייתי כתובתו של שום כדור, "ובין הפגזה להפצצה" – כמאמר השיר – היה לי אפילו זמן לנוח.

imageהשיר "אין לך מה לדאוג" הזכור כ"שלחי לי תחתונים וגופיות" מבוסס על גלויה ששלח גיורא, אחיה של הפזמונאית תלמה אליגון, שהיה ככל הנראה בגזרת הלחימה שלי. בשיר כתוב בין השאר "אתמול היה אפילו פנאי להתקלח" – כולי קנאה. מצד שני, את המשפט "אני נמצא במקום בטוח" גם אני כתבתי בגלויה הביתה… אז לך דע מה היה שם באמת.

יחד עם הגלויות שחולקו לנו בכמויות כדי שנשלח לעורף, קיבלנו גם רשימה של משפטים מומלצים לשיבוץ בגלויות, כנראה עבור אלה שמתקשים להתנסח באופן חיובי תחת אש. אני מניח שהמשפט "אני נמצא במקום בטוח" היה באותה רשימה.

יש לי עוד חוויה שקשורה לאותן גלויות – חוויה פחות נעימה – שגם אותה אני חולק מידי פעם עם מי שמעוניין להקשיב.

בסופו של דבר, מלחמת יום הכיפורים פתחה את הדלת להסכם השלום עם מצריים, ששורד כבר הרבה יותר שנים מהזמן שהיינו במצב של אי-שלום.

העולם נפלא כל עוד מחר את תלכי בשדה

היום שלי נפתח כל בוקר בשיר What a Wonderful World בביצוע לואי ארמסטרונג.

מה נפלא העולם... מפלי טקקאו בהרי הרוקי הקנדייםזו איננה נעימת השכמה, הטלפון מכוון לנגן לי את השיר כאשר אני כבר ער. אני שומע את השיר עד תומו ולפעמים אפילו יותר מפעם אחת והשיר גורם לכל היום להיות נעים יותר.

בתכנית הבוקר בגלי צה"ל, טלי ליפקין שחק משוחחת עם סא"ל עודד נהרי – ראש מדור טקסים ואירועים – על ביקור תזמורת צה"ל ברוסיה. לקראת סוף השיחה נשאלת השאלה איזהו השיר שמייצג את התזמורת.

השיר שנבחר על ידי המראיינת והמרואיין הוא שירה של נעמי שמר 'מחר'. בזמן שהרדיו משמיע את השיר 'מחר' בביצוע נעמי שמר בליווי תזמורת צה"ל, הסלולרי שלי מתחיל לנגן את פתיחת היום. אני נמצא בין הרדיו לבין הסלולרי ששרים יחד שני שירים שבשום פנים אינם יכולים להשתלב זה בזה.

את What a Wonderful World אינני מפסיק אף פעם – זוהי המנטרה היומית שלי. גם את 'מחר' אינני רוצה להפסיק, אז אני שומע את שני השירים כצרימה הדדית, ותוך כך צץ בראשי הקודח הגיג סביב השאלות –

  • למה האופטימיות בשירים בעברית מתחילה "על תנאי"?
  • למה אפילו בשירים קשה לנו להיות אופטימיים ככה סתם, ללא תנאים?

    'מחר אולי נפליגה בספינות…'
    למה 'אולי'? למה לא 'ודאי'?

    'האמנם עוד יבואו ימים…'
    למה 'האמנם עוד…'
    כשאפשר 'עוד תראי ש…'

אלו, מן הסתם, שאלות רטוריות. ברור לי שבשני המקרים זוהי הרמה להנחתה – עוד מעט תבוא הפסיקה – 'כל זה אינו משל ולא חלום – זה נכון כאור בצהריים…' וכן ההחלטה 'את תלכי בשדה.'.  ובכל זאת אנחנו פותחים בהטלת ספק כדי להפריך אותו בהמשך.

 

מחר אולי נפליגה בספינות
מחוף אילת עד חוף שנהב
ועל המשחתות הישנות
יטעינו תפוחי זהב

כל זה אינו משל ולא חלום
זה נכון כאור בצהריים
כל זה יבוא מחר אם לא היום
ואם לא מחר אז מחרתיים

מחר אולי בכל המשעולים
ארי בעדר צאן ינהג
מחר יכו באלף ענבלים
המון פעמונים של חג

כל זה אינו משל ולא חלום…

מחר יקומו אלף שיכונים
ושיר יעוף במרפסות
ושלל כלניות וצבעונים
יעלו מתוך ההריסות

כל זה אינו משל ולא חלום…

מחר כשהצבא יפשוט מדיו
ליבנו יעבור לדום
אחר כל איש יבנה בשתי ידיו
את מה שהוא חלם היום
כל זה אינו משל ולא חלום…

אפילו התרגום המוכר לעברית של What a Wonderful World הוא על תנאי 'כשאני רואה בחלוני…', כלומר – כשאינני רואה בחלוני… לא יתקיים כנראה החלק של 'איזה אחלה עולם'. הדבר שקוסם לי ב What a Wonderful World הוא האופטימיות הגורפת שלו. מי שקרא את הגיגי בנושא, יודע שאני מסתייג קלות מהתרגום המוכר, ולכן תרגמתי לעצמי את השיר לעברית כך שישאר אופטימי לכל אורכו ללא תנאים – ממש כמו במקור.

כל זה חולף בראשי בשתי הדקות בהן מתנגנים שני השירים יחדיו ואינני מצליח להזכר בשיר עברי שכולו טוב ללא תנאים.

סתם הגיג לבוקרו של יום, וכרגיל 'אני מהרהר מה נפלא העולם' ויוצא לשגרת יומי.
בוקר טוב!


מחר בביצוע תזמורת צה"ל בביקור קודם במוסקבה.


מחר בביצוע להקת הנח”ל

כעבור שבועיים – 9 בספטמבר 2016

אני רואה מול חלוני דגל שמתנפנף על שפת ימה של חיפה ובאופן ספונטני מתנגן בראשי המנוננו הלאומי. מוזר שההמנון לא צץ במחשבתי כשהגיתי הגיג זה לראשונה – לא די בכך שההמנון הלאומי שלנו הוא על תנאי, גם קיום התנאי מבטיח בסך הכול עיכוב מצב עגמומי למדי – לא, חס ושלום, מניעתו.

שני התנאים מפורטים בבית הראשון ותוצאת קיום התנאים בבית השני. התוצאה היא 'עוד לא', כלומר – גם כשהתנאי מתקיים, תאבד התקווה – קיבלנו רק דחייה – דחייה לדורות… אני מקווה.

סתם עוד הגיג על הפסימיות הלאומית.

והנה הגיג שהוא המשך של ההגיג ההוא –

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה –
 
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
 

   

נראה לי שהגיע כבר הזמן להחליף את המנוננו במשהו יותר אופטימי. משהו כמו 'אני מאמין' מאת שאול טשרניחובסקי, זה כשכולנו מכירים כ'שחקי שחקי'. זה לא רעיון שלי, הוא הוצע בעבר על-ידי חברי הכנסת אברהם בורג ומוחמד ברכה.
בחירה טובה – לא?

'עוֹדֶנִּי מַאֲמִין', 'עוֹד נַפְשִׁי' וגם 'עוֹד אַאֲמִין' – כנראה גם כאן האופטימיות היא על תנאי ומציעה רק דחיה. אמנם ההמשך אופטימי, אבל מי מגיע באמת לבית השלישי? הרי את ההמנון הנוכחי, הקצרצר, לא כולם זוכרים. בעצם, גם התקווה הוא שיר ארוך שרק שני בתיו הראשונים הוגדרו כהמנוננו. אם אותו דבר יקרה עם 'שחקי שחקי', החלק ה'אני מאמיני' של השיר יאבד ונשאר רק עם הפסימיות.

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
 
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

אגב, גם ההמנון האמריקני הוא שני בתים מתוך פואמה ארוכה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.

הערות שוליים:
שיניתי את שם הכתבה שתתאים להגיגים המאוחרים
אני יודע שאינני הראשון, וגם לא האחרון, שמנתח את לוגיקת ההמנון.

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

תמונה מהפייסבוק של תיאטרון קרוב- באדיבות עופר שמר"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

imageאחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים:
אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה
:
מי שחי זקוק לאהבה
.
ומי שאין לו אהבה
,
יסתפק בקצת חיבה
.
ומי שאין לו גם חיבה
,
ילעס לו לחם עם ריבה.
אוי מנגינה ישנה, עצובה…

שחזור כיכר צינה דיזנגוף ההיסטורית

לאחרונה הוחלט סופית להנמיך את הכיכר, ללא הקמת חניון תת קרקעי. לפני כחמש שנים נערך סקר בקרב תושבי תל אביב שבו כמחצית מהנשאלים בחרו "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית" בתוספת חניון תת קרקעי.
כִּכַּר צִינָה (דיזנגוף)פרנסי העיר החליטו לקבל את בחירת התושבים, אך ללא החניון. מכרי שמעו אותי לא פעם מספר בנוסטלגיה על הכיכר של ילדותי עם יריד הספרים, המשחקים והקריקטורות על הגג בקיץ נטול מזגנים. מכאן מתבקש שאתלהב מהשבת עטרת תל אביב ליושנה. כיום אינני תושב תל אביב, אך אילו שאלו אותי, אינני חושב שהייתי בוחר "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית".

אני מתגעגע לחוויות ילדותי בכיכר צינה דיזנגוף. צינה של מטה הייתה יפה בעיני לאין ערוך מזו של מעלה. הכיכר הייתה חלק מילדותי התל-אביבית. גרתי ברחוב דיזנגוף, למדתי בתל-נורדוי וביקרתי כמעט כל יום בכיכר כתלמיד בית הספר היסודי, כמתבגר וכבוגר צעיר. בסיום הלימודים באוניברסיטת תל-אביב, עזבתי את העיר ועברתי צפונה משיקולי פרנסה, בימים בהם הכיכר הישנה כבר נהרסה, והחדשה רק החלה לגבש את זהותה. בכיכר של מעלה לא היו עצים לצל ודשאים לרוץ עליהם, ובמרכזה הותקנה מזרקה דומה לזו שהייתה למטה. העיטור הצבעוני של יעקב אגם הוצב מאוחר יותר, אך גם פרצי האש שניסו להזניק את המים בלהבה השמיימה לא הרשימו אותי. אני, ששיחקתי בכיכר בילדותי ב"תופסת", ב"שוטרים וגנבים" ובעוד משחקים שאבד עליהם בינתיים כלח, חשבתי שהכיכר החדשה תאפשר לילדים לשחק בבטחה ללא צורך לעבור את הכביש אל מרכז הכיכר. כששבתי לשם אחרי שנים, לא ראיתי בכיכר ילדים משחקים, אך הדבר נבע גם משינוי בתרבות המשחק של הילדים.

כיכר צינה דיזנגוף מוגבהת ומעוטרת. By Rubinstein Felix, - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11009517

כיכר צינה דיזנגוף מוגבהת ומעוטרת.
By Rubinstein Felix, – Own work, CC BY-SA 3.0

חלק ניכר מהשינויים שחולל ראש העיר דאז – שלמה להט – היו בהחלט לטעמי. קניון לב דיזנגוף שהחליף באותם ימים את שכונת נורדיה התחבב עלי, בעיקר משום שגישר בין כיכר צינה לבין היכל התרבות והבימה. גן החיות שאהבתי ללכת אליו ברגל בילדותי הוצא מהעיר. גם זו פעולה מבורכת מבחינת איכות חיי תושבי השכונה, אך היום הילדים זקוקים להסעה לספארי ברמת גן.

מאז שהייתי ילד בכיכר צינה עד שנהרסה לצורך הגבהה, שינתה הכיכר את פניה לא מעט. המרכז נשאר תמיד עם מזרקה, דשא, עצים וספסלים, אך החנויות שבמעטפת השתנו במהירות מסחררת. חנויות פרטיות ובתי כלבו קטנים דוגמת אֶקְמָן, לא שרדו את הופעת המשביר לצרכן. חנויות אחרות הפכו לבוטיקים קטנים שנדדו די מהר מהכיכר אל הרחוב ופינו את מקומותיהם למזללות. ה"בר-בי-קיו" הענק התחלף עם חנות "מציאות" כשצמחה מזללת ה"וימפי" הראשונה, שאיבדה את בכורתה לסטקיות שהיו לשווארמיות. עדיין אפשר למצוא פה ושם חנות פרטית קטנה ששרדה את הטלטלות, אך בגדול – הכיכר שמצאתי אחרי השחרור מהצבא לא הייתה כבר הכיכר של ילדותי.

כיכר צינה דיזנגוף בגלויה של פלפוט משנות השישים

כיכר צינה דיזנגוף בגלויה של פלפוט משנות השישים

לימים העיר המשיכה להשתנות. מה שהיה פעם "צפון תל אביב" הפך להיות "הצפון הישן". אזורי התרבות והבילוי נדדו לאבן גבירול ואף מזרחה. הקאמרי עזב את דיזנגוף, צוותא עבר ממאפו ללונדון מיניסטור, מועדון התיאטרון במנדלי נסגר לבלי שוב, תיאטרון האוהל איננו, קולנע אסתר – גולת הכותרת של הכיכר – הפך להיות מלון ואפילו קולנע תל-אביב הסמוך לכיכר צינה נהרס. מוקד התרבות של תל אביב שכולל את הבימה, מוזיאון תל אביב והיכל התרבות איבד את הבכורה לטובת מרכז גולדה שמאגד את האופרה, הקאמרי, מוזיאון תל אביב החדש ובית אריאלה. העיר שהייתה אז חמה ושוקקת הפכה להיות עיר ללא הפסקה.

אם כך, מה בצע לנו "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית"?

ההיסטוריה איננה חוזרת והנוסטלגיה איננה מה שהיה פעם. מה שקיים בזכרונותינו איננו אמיתי – הזמן מזקק מזכרונותינו את מה שברצוננו לזכור ומוחק את השאר, וטוב שכך. אולי עדיף לנו להשאיר את העבר לנוסטלגיה שמתייפה מיום ליום ונתאים את עצמנו למציאות. שיחזור הכיכר למתכונתו ההיסטורית לא ימשוך אליו ילדים ואני מתקשה לדמיין את בני דורי שבים לשחק בכיכר "שוטרים וגנבים". אז מה הטעם בשחזור חלקי חסר משמעות. העולם התקדם והשתנה, מה שקסם לנו פני ארבעים שנה איננו, לא ישוב, ולא כדאי לנו שישוב. בימינו לא נהוג לצאת מהבית הממוזג בערב קייץ חם כדי לשבת בכיכר להנות מבריזה מצננת. אף אחד לא יעזוב היום את המסך הביתי כדי לשבת באולם קולנע לא ממוזג עם אלפיים מושבי עץ חורקים ולראות סרט.

עדיף, לדעתי, להפקיד את עיצוב הכיכר בידי אדריכלי ערים צעירים שיתאימו את הכיכר למציאות של ימינו, ואינני רואה חשיבות רבה בהורדת או הרמת מפלס הכיכר. אשמח לראות עיצוב שמשתלב היטב עם בנייני הבאוהאוס עגולי החזית שמקיפים את הככר מכל עבר, למעט הבנין שבפינת פינסקר. בית המשביר לצרכן שנבנה בסוף שנות החמישים היה ועודו בעיני כתם עיצובי שפינתו החדה איננה משתלבת בארכיטקטורה של כל שאר המבנים שבמעטפת הכיכר.

בשולי הדברים:

  • באוהאוס – לאחרונה נולד נוהג חדש. מורי הדרך ושאר "ידענים" מציינים שארכיטקטורת הבאוהאוס איננה נקראת באוהאוס אלה "הסגנון הבינלאומי". הם אינם טועים, הם סתם מתקטננים. "הסגנון הבינלאומי" פוּתח בבית הספר לאמנות האדריכלות "באוהאוס" ומקובל בכל העולם לכנות את הסגנון בשם בית הספר.
  • תרבות המשחק של הילדים – בילדותי, ברכיו ומרפקיו של ילד פעיל ובריא היו לרוב שחוקים ממשחקי ריצה וקפיצה ברחובות, בכיכרות ובגנים הציבוריים. היום ילדים אינם נפצעים משום שהם משחקים במתחמים מוגדרים ומגודרים ובהשגחה צמודה. גם אלה שיוצאים לשחק במקומות "פתוחים", עטויים בקסדות ובמגיני ברכיים. אינני מציין את זה לשלילה, אני מניח שגם אני הייתי נוהג כך עם ילדי בימינו. הדורות שאחרי לא זכו ברמת החופש האישי ממנו אני נהניתי בילדותי, ובמקביל לא נדרשו לפתח אחריות אישית למעשיהם.
%d בלוגרים אהבו את זה: