Category Archives: הרצאה

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

אחרי הפוגה של שנתיים מחודשת מסורת תיקון ליל שבועות בחיפה במתכונת מעט שונה. באירועי השנים הקודמות מעמד הפתיחה, עם קריאת מגילת רות בפי שחקני "החיפאית", התקיים ברחבה שבחזית הסינמטק ואולם רפפורט. התיקון לווה אז בפרסום נרחב והגיעו אליו הרבה מאוד אנשים. הפעם הפרסום צנוע בהרבה, הפתיחה מתקיימת באולם לא גדול בבית רוטנברג, ונדרשת הרשמה מראש באתר. הקדמה זו נועדה לתרץ את הנוכחות הדלה יחסית לאירועי העבר, ובעיקר את העובדה שחתך הגילאים גבוה בהרבה מזה שראינו לפני שלוש וארבע שנים.

התיקון מנוהל כתמיד במתכונת של מושבים מקבילים, אלא שהפעם המושבים מתקיימים בשלושה אתרים מרוחקים מעט זה מזה לאורך שׂדירות הנשיא בחיפה. בית רוטנברג, שהמרחק ממנו אל מועדון הביט הוא כקילומטר, ומוזיאון טיקוטין שנמצא ביניהם.

מושב מפוצל, כמו זה שחווינו ביום הלשון העברית באקדמיה, מאלץ אותנו לוותר על משהו שאיננו יודעים מה טיבו, לבחור במשהו שגם עליו המידע שעומד לרשותנו מצומצם, ולקוות שהימרנו היטב. גם בדיעבד אין לנו מושג מה קרה במקומות האחרים ואם בחירתנו היא המתאימה לנו ביותר.

אשתי שתחיה ואני מגיעים לבית רוטנברג כעשר דקות לפני תחילת אירוע הפתיחה. אוספים בכניסה את עלון התיקון ובו פירוט האירועים – הדפס של אותו דף שכבר ראינו באתר. הנוכחות דלילה משהו ונראה שמרבית הנוכחים מכירים מקהילת אור חדש שמנהלת את התיקון. קריאת המגילה בפי שתי רבות, רב ומוזיקאי חביבה עלי מאוד. בין פסוקי המגילה משובצים שירים מתאימים, הקריאה בהירה, בהגייה מוקפדת ובחיתוך דיבור נעים לאוזן. כולנו שרים יחד את 'שדות גולדברג' של מאיר אריאל, 'אני חולם על נעמי' ועוד שירים שמותאמים בדרך כלשהי אל המגילה.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

הקריאה מסתיימת ומתפצלים למושבים. אנחנו הולכים בחופזה אל מועדון הביט שבירכתי גן האם, מרחק כשתים עשרה דקות הליכה חפוזה, לשמוע סלאם ג'אם. בדרך אנחנו חושבים על שלושת המושבים המעניינים שעליהם בחרנו לוותר כדי לשמוע את גילי אלוני, יפתח "היפעור" ליבוביץ והדס מושל.

מרבית הקטעים עוסקים בענייני מיגדר, זוגיות בלתי מושגת ודור חסר מטרה. יפתח "היפעור" ליבוביץ מציג לנו את הקוֹנְסֵפְּט. הוא מבקש מהגיטרסט ומהמתופף שמלווים את הדיבור לתת לנו וַיִיבּ מסוג זה ומסוג אחר והם מאלתרים רקע מתאים. משוררות השפה המדוברת קוראות זו לזו אל הבמה בסבבים להשמיע את שיריהן. הרעיון לנקוט לשון נקבה לגבי שלושתן הוא של היפעור.

הדס מושל ממטירה עלינו מילים על הלחץ למצוא בן זוג, מילים שסוחטות מכולנו צחוקים, ובסיום השיר יורדת מהבמה ומתיישבת ליד בן זוגה.

גילי אלוני מגישה לנו את ביום שבכית פדריקה, מספרת במכתב לחברה שמתחתנת על 'אפשרות הבחירה והבריחה', וכחיפאית שבחבורה מקנחת את הפואטרי סלאם בשיר בין חיפה לתל אביב שחותם ב'כאן זה המקום שבו הכל קורה'.

בדרך החוצה אני חושב על כך שעזבתי את יום הלשון העברית באקדמיה בירושלים לפני אירוע השפה המדוברת תוך ויתור על חוויה שאינני יודע בעצם מה טיבה. מהנסיון שצברתי מאז, כנראה הפסדתי חוויה מעשירה ומשעשעת.

הפואטרי סלאם גלש מעט ממסגרת הזמן. אנחנו פותחים צעד ומגיעים לבית רוטנברג כשהדיון בנושא "עד מתי כיבוד אב ואם?" בעיצומו. כיבוד אב ואם… בעצם רק אב, האם נעלמה בין השורות. מעגל המשתתפים מלא. שניים מהצעירים יותר עוזבים ואנחנו יושבים במקומם. אני סופר 25 משתתפים ובהם 7 שגילם נמוך מ 40 . כל האחרים בסביבות גילנו. כולם כבר מחזיקים בידיהם דפי ציטוטים מהרמב"ם עד אדם ברוך. אנחנו מלקטים את העותקים שנטשו הפורשים.

מדברים על הציווי "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". זהו הדיבר היחיד שמכיל בתוכו גם את עניין השכר או העונש – על פי נקודת המבט של השומע. מישהי מדברת על כך שזו ברכה. אחרת מדברת על דוגמה אישית לילדים שתגרום להארכת ימינו. אני רואה ב"למען יאריכון ימיך" איוּם, כי מאוחר יותר כתוב שיש לסקול את הבן הסורר ומורה באבנים, והוצאה כזאת להורג ללא ספק פוגמת באריכות הימים… אבל זה כרגיל רק אני.

מתקבצים לחברותות – מעגלי דיון קטנים. בינתיים נשארנו 20, מהם 2 צעירים מ 40 – כלומר הצעירים יותר הם שנטשו. נראה שכל הנוכחים מביאים מהבית איזשהו קונפליקט, בעיקר רגשי או מוסרי. הנוכחים במעגל שלנו הם גם בנים להורים קשישים וגם הורים לצעירים, וניכר שנושא ה"כיבוד" נשמע שונה כאשר הם מדברים לכיוון הגילאים השונים. מהסיפורים אנחנו מבינים שלצד הכספי משקל רב בענייני ה"כיבוד".

imageהמחיצה בין האולם שלנו לבין האולם השכן איננה מאפשרת הפרדה אמיתית בין הקולות ואנחנו שומעים היטב את השירה בחדר הסמוך. מדברים על כיבוד אב ובינתיים נתקע לי בראש השיר ממדרשו של הרב קוק 'כנפי רוח' שהמסר שלו מקביל למצוות בהן אנו דנים. מקביל במובן האוקלידי – אינו נפגש. הרמב"ם, ואולי זה היה דווקא אדם ברוך, מציב חלופות מעניינות לכיבוד אב ואם. הוא מציע פתרון יפה לאלה שחייבים להציב להוריהם הקשישים גבולות שאינם עולים בקנה אחד עם כיבודם. הבן ישכור להוריו עזרה בכספם, והעוזרים – שאינם הבנים – אינם מחוייבים בכיבוד מטופליהם ויכולים להעמידם במקומם. מישהי אומרת על משהו שזה לא בשמים ואני נזכר במחזה אירוני קצר שכתבתי לפני מספר שנים. מחזה שעוסק ביחסי קשישים וצעירים ושמו "זה לא בשמים". אבל זה שייך למקום לגמרי אחר.

בסיום המושב מגיע זמן הכיבוד – שתיה ועוגות מהקונדיטוריה שֶׁמוֹ. העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מוותרים על האירועים של אחת ורבע אחרי חצות, אף על פי ששלושתם מסקרנים. במחשבה שניה – ויתרנו רק על אחד מהאירועים, שכן על השניים הנותרים ממילא היינו נאלצים לוותר. בדרכנו אל המכונית אנו רואים מישהי מבוגרת מאיתנו שועטת אל הביט.

אני מקווה שבשנה הבאה תשקיע העיריה מעט יותר בפרסום אירועי תיקון ליל שבועות ותשיב אליו את הצעירים.

יום העברית תשע”ז 2017 באקדמיה ללשון העברית

"האקדמיה מציינת את יום העברית – שיחול ביום חמישי כ"א בטבת, 19 בינואר – בשפע פעילויות, ומזמינה את כולכם להשתתף" – כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, ועל כך התבשרנו גם בדף הפייסבוק ובהודעת אי-דואר.

האקדמיה ללשון העברית

בכל רצועת זמן מתקיימים מספר אירועים מעניינים ובחירת אירוע משמעותה ויתור על האירועים המקבילים. בטופס ההרשמה באתר כתוב "עלות כרטיס: 20 שקלים למשתתף. הכרטיס מאפשר השתתפות בשלושה מפגשים וכולל קופון לשתייה חמה." וכן "מסיבות טכניות אין לרכוש על שמו של אדם אחד כמה כרטיסים." משמעות הדבר היא שעלי לוותר על מרבית האירועים.

לאחר התלבטות אני מחליט לבחור בסדנת קריינות, בסדנת פיסוק ובהרצאתו של גבי בירנבאום על גלגולי לשון. כשאני ניגש למלא את ההזמנה אני מגלה מול כל אחד מהאירועים את המילה "אזל" שמאלצת אותי לבחור במה שנשאר. לא נורא – הרי כל האירועים מעניינים.

בְּשֹׂמֶת [ארומה]אירועי יום העברית מתחילים בשעה 14:00. מחשש לאחר, אני מקדים לצאת מחיפה לירושלים, ומגיע כמעט שעתיים לפני פתיחת האירועים. ההכנות בעיצומן, עדיין אין קבלת קהל ולי יש זמן לשוטט, לצלם ולהפריע לאנשי התחזוקה שמארגנים במעין חממת פלסטיק עמדת קפה של "ארומה". על דופן החממה מתנוססת כרזה שמבשרת על המילה בְּשֹׂמֶת [ארומה].

אני ניגש לקבל את אישור ההרשמה שלי. העלמה שמקבלת את פני מכירה אותי מהפייסבוק, היא זיהתה אותי בתמונת שתי המסכות… מוזר. בעמדת קבלת הקהל מוצגת רשימה של אירועים שנותרו בהם מקומות פנויים ובה מצויינים כל האירועים שבחרתי מלכתחילה. מספר בירורים ואני רוכש לי זכות כניסה גם לסדנת הקריינות.

יד אליעזר בן-יהודה באקדמיה ללשון העבריתבשעה שתיים אחר הצהריים אני יושב בשורה הראשונה במקלט בנין בן יהודה בעוד הקהל נאסף לאיטו לשמוע את הרצאתו של ראובן מירקין, מותיקי האקדמיה, בנושא "כמה מילים יש בשפה העברית". המרצה מחלק לנו תָּמְסִיר עם טבלאות, רשימות והסברים, ואומר שאילו אפשר היה לספור את המילים, הוא היה אומר לנו את המספר ובכך הייתה מסתיימת ההרצאה. מילון אבן-שושן מציג ערכי יסוד, ערכי משנה, ניבים, צירופי מילים, ראשי תיבות… חלקם מקוריים וחלקם בינלאומיים. ראובן מירקין מזהיר אותנו מספר פעמים לאורך ההרצאה שהנושא משעמם, ומספר לנו על לבטים ווויכוחים בנושא עריכת המילון שמוכיחים שהנושא דווקא מרתק. לדוגמה: עורכי מילונים צריכים להחליט אם גזירת הבניינים צריכה להיות ממוקמת ליד אותיות השורש, הסתמי, ההטייה או כל רעיון אחר. ההרצאה החלה באיחור בגלל ההמתנה לקהל ואין כמעט זמן לשאלות. עוברים אל האירוע הבא.

סדנת קריינות עם רות אלמגור־רמון ודן כנר, מתמלאת במהירות. הקהל עדיין זורם פנימה ודן כנר מתחיל לדבר בדיוק בשעה שלוש. הוא מבהיר לנו שאנשי רדיו מחונכים לדייק בזמנים. אנחנו מכירים היטב את ההיגוי הרהוט והמוקפד של דן כנר ברדיו, אך בסדנה ציפיתי שיהיה משוחרר מעט – זה לא קורה – הקריינות זורמת בעורקיו. רות אלמגור-רמון מדייקת בדבריה כצפוי, ולשונה חופשייה וזורמת. היא מספרת לנו שהכוונה המקורית הייתה לקיים סדנת קריינות שבה כל משתתף יקריין קטע ויקבל את קובץ הקול. עודף הביקוש גרם לשינוי התכנית כך שרק בודדים זוכים לקריין. מסבירים לנו מדוע הריבוי של מסוק איננו כריבויו של מטוס, וזה נשמע להם מובן מאליו שכולנו יודעים מדוע לכל מסוק יש דגש בסמך. דן כנר מספר שהוא מנקד הכל – אפילו מסרונים. רות אלמגור-רמון מסתפקת בניקוד מלכודות לשון בלבד. דן כנר מדגיש שחיים ומוות בלשון הקריין ומדגים באמצעות סיפור על קריין חדשות שאמר שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוֹפַחַת. ההודעה, שלא הייתה מנוקדת, גררה תגובות שוק שהיו נמנעות אילו ידע הקריין שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוּפְחַת. ההרצאה-סדנה מעניינת מאוד, כמו כל שאר האירועים היא מוגבלת בזמן ואנחנו הרי כבר יודעים שדן כנר מקפיד על עמידה בזמנים.

סדנת פיסוק עם אורלי אלבק נפתחת בחלוקת דפים עם טקסט נטול פסיקים ואורלי אלבק מקצה לנו זמן לפסקו כהבנתנו. לאחר שפיסקנו היא מקרינה את הטקסט על המסך כשהוא זרוע פסיקים שחלקם אדומים. אני יושב כמנהגי בשורה הראשונה ומסנן לעצמי שלא סימנתי בדף שבידי אף אחד מהפסיקים האדומים. אורלי אלבק עונה לי שהפסיקים האדומים שגויים. לטענתי שלא סביר שמישהו יניח פסיקים במקומות האדומים, מציעה לי המנחה להמתין לניתוח הפיסוק. בדיעבד מתברר שלא מעט ממשתתפי הסדנה העתירו על הטקסט פסיקים לעייפה. אורלי אלבק עוברת איתנו על הטקסט שמכיל תמורה שצריכה להיות תחומה בין פסיקים, חלקי משפט מאוחים שמופרדים משאר חלקי המשפט באמצעות פסיקים, הסגרים בין פסיקים וחלקי משפט נוספים שבחלקם הפסיק הכרחי, מומלץ או מיותר. היא מסבירה כל כלל באמצעות שקף. אני נחפז לרשום ואורלי אלבק מציינת שכל כללי הפיסוק מפורטים באתר האקדמיה ללשון העברית.
אורלי אלבק מדגישה שכאשר החלק המופרד קצר הפסיק מיותר. מהו קצר? לכך אין תשובה נחרצת – הקשיבו למשפט. מבנה אחר בו היו לי לא פעם לבטים מובהר לי באמצעות ההסבר על לוואי זיקה מצמצם. ועוד הארה בעניין ניסוח שבו אני טועה לא מעט – אין לשמוט את ש' הזיקה כמקובל בשפות זרות. הסבר: אילו כתבתי על "ניסוח בו אני טועה לא מעט" – זו הייתה טעות.

לסיום הסדנה אורלי אלבק מציינת שבשפה העברית הקדומה לא היו סימני פיסוק ומקרינה ציטוט מדברי פרופסור אהרן מירסקי: …ואנו מתוך שהמשכנו עלינו את הסגנון של עמי לעז, הנהגנו בלשוננו גם את סימניהם, ויצאה לנו מזה חורבה אבל מוסר אני מודעה כאן… שאין בכוונתי לומר: יש להעביר את סימני הפיסוק… אבל אין להחמיר בהם, בייחוד במקום שהמחמיר בסימני הפיסוק מקל בלשון, בסגנונה וברוחה.

חדר בן־יהודה באקדמיה ללשון העברית

השתתפתי בינתיים בשתי הסדנאות שבהן רציתי לבחור מלכתחילה ושהכרטיסים אליהן אזלו. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ההרצאה שרציתי מאוד לשמוע. כמו בהרבה אירועי תרבות, גם כאן מתפנים מקומות ברגע האחרון עבור אלה שלהוטים לקבלם, ואני זוכה להשתתף בכל האירועים שרציתי בנוסף לאלה שהזמנתי מראש.

גלגולי לשון עם גבי בירנבאום. במסגרת יום השתלמות לחובבי הלשון לפני קצת למעלה משנה, שמעתי מפי ד"ר גבריאל בירנבאום הרצאה על דיאלקטים וסוציולקטים. אני עדיין זוכר ומצטט מאותה הרצאה מרתקת והומוריסטית. הפעם אני מגיע עם רמת ציפיות גבוהה במיוחד ולשמחתי אינני מתבדה. ההרצאה חיה, עירנית ומלאת הומור. הקהל משתתף באופן פעיל ומרחיב את יריעת הסיפורים לכיוונים נוספים, ולכל התפתחות יש לד"ר בירנבאום סיפור משעשע ומרחיב אופקים. הוא מספר לנו על גלגולים משני משמעות דוגמת מותר ואסור שמשמשים היום במובן שונה מאשר בתנ"ך ומעבירים את הביטוי מהמוחשי אל המופשט. מילים אחרות התגלגלו מהמופשט בתנ"ך למוחשי בימינו. המילה אות ששימשה בתנ"ך לתאור פלא שמיימי שאיננו מוחשי, מייצגת בימינו את אותיות האלף בית. הוא מספר ומדגים לנו מילים שמובנם התרחב במעבר אל ימינו וכאלה שמובנם צומצם. מידי פעם משתרבבת לדבריו הלצה שאיננה מתקשרת ישירות לנושא. המילה גוי, שמשמעותה הייתה עַם, הצטמצמה לתאור אדם שאיננו יהודי. כדי למנוע פגיעה מפורשת בנוצרים החליפו בזמן מסויים את השם גוי בשם עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות – שאיננו מצביע על הנוצרים… ויש מפרשים עכו"ם כעובדי כריסטוס ומריה. אנחנו דנים בהרבה מאוד מילים והמרצה מפנה אותנו אל הספר "העברית בראי הסמנטיקה" אם נרצה להרחיב דעת.האקדמיה ללשון העברית

מילה שהפתיעה אותי ועם זאת הסבירה לי דברים שהיו תמוהים בעיני היא מַסֵּכָה. המילה מתארת משהו שנוסכים – יוצקים. כאשר בני ישראל עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה הם יצקו את הפסל. את המובן המקובל בימינו – כיסוי שמסתיר את הפנים – קיבלה המסכה מהשפות הלטיניות Mask והיווניות μάσκα. הזמן אזל. גבריאל בירנבאום אומר שאילו הניחו לו יכול היה להמשיך זמן רב, אבל הוא חייב לפנות את החדר למפגש הבא.

מפגש עם מתרגמת – גילי בר הלל. אם קראתם את הרי פוטר בעברית קראתם בעצם יצירה של גילי בר-הלל. גילי מספרת לנו על המהפכה שעברה עליה בעקבות תרגום הרי פוטר. עד אז הייתה "רק" המתרגמת, ומתרגמים הם "שקופים", אבל מרגע שיצא התרגום העברי של הרי פוטר פתאום כולם מכירים אותה. גילי מספרת לנו שהיא אשת תיאטרון בהכשרתה, וכמו חלק ניכר מאמני הבמה ומהאמנים בכלל, היא מוצאת את פרנסתה בתחום אחר. אנשים חושבים שתפקיד המתרגמת הוא להעביר את הסיפור משפה לשפה באופן המדוייק ביותר, אלא שתרגום מדוייק איננו יכול להעביר את המאפיינים תלויי התרבות. דברים שמובנים מאליהם לילד דובר אנגלית שחי בסביבה נוצרית, יכולים להיות חסרי משמעות לחלוטין לילד ישראלי דובר עברית. על המתרגמת רובצת אחריות רבה – היא צריכה להעביר את החוויה, לא רק את הסיפור. מכאן היא מפליגה בהדגמות כיצד נאלצה להמציא מילים "עבריות" עבור מונחים מומצאים בשפת המקור, ולהעביר לדוברי עברית את הסיפור, את החוויה ואת המסר התרבותי הנלווה. את כל זה היא צריכה לעשות כשהיא כבולה למערכת של תכתיבים משפטיים שאוסרים עליה לשנות מילים מסויימות, משום שהן במעמד של 'סימן רשום' על שם בעלי זכויות היוצרים.

אירועי יום העברית לא הסתיימו עדיין, יש עוד רצועת אירועים ואחריה שעשועון ומופע שפה מדוברת. אבל הערב קר במיוחד, התחבורה הציבורית של יום חמישי בערב איננה מהידידותיות ואני צריך לשוב לחיפה. המפגש עם גילי הוא סיום יפה ליום העברית עבורי. עכשיו הביתה. להתראות בשנה הבאה.

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

מסכמים את השנה בעבודת צוות עם מאסטרו יובל בן עוזר

מסכמים את השנה האזרחית במקום העבודה. מנהלינו עולים בזה אחר זה, מספרים לנו על ההישגים שהיו ואלה שצפויים להיות בשנה המתרגשת עלינו לטובה ומשבחים אותנו על תרומתנו לכל הטוב הזה, הרי בסופה של שנה כולנו צוות מנצח. הפסקה עם סחלב חם ואחריה 'מפגש חוויתי עם המנצח יובל בן עוזר בליווי תזמורת חיה' כך נכתב בהזמנה. הביטוי תזמורת חיה מצלצל באזני מוזר משהו – היש תזמורת שאיננה חיה?

המאסטרו עולה לבמה להרצות בפנינו על עבודת צוות. רק לפני ההפסקה קראו לצוות הנוכחי שלי לעמוד וספרו לנו שאנחנו צוות מנצח, ועכשיו בא המנצח ללמד אותנו עבודת צוות מהי. יש לו הרבה מה ללמד אותנו, הרי אין כמנצח להבין ולבנות עבודת צוות, אצלו לא יכול להיות שאחד מחברי הצוות מאחר להכנס ומשלים את חלקו בזמן אחר – בתזמורת ובמקהלה כולם חייבים לעבוד יחד כל הזמן ולעמוד בזמנים ובקצב.

המנצח מלמד אותנו מנהיגות ועבודת צוות ומהר מאוד מוביל אותנו אל התובנה שסביבת העבודה היא אחד הגורמים העיקריים שמשפיעים אל איכות עבודת הצוות. ומהי סביבת עבודה? הכוונה איננה דווקא לכסאות ושטיחים, סביבת העבודה היא קודם כל אוירה, וזו מושפעת מאוד מאופי הניהול והמנהלים. הנגנים הם אמנים יוצרים, אך הם נאלצים לעשות עבודה שהופכת עם הזמן למונוטונית. מחקרים מראים ששביעות הרצון של נגני תזמורת הם בשפל המדרגה. חייבים להפיח בהם רוח התלהבות, אחרת הם עלולים לדעוך לנגינה שגרתית. גם מהנדסים זקוקים לסביבת עבודה שמעודדת אותם ליצירתיות. כלי הניהול היעילים ביותר הם ההשראה – היכולת של משהו מבחוץ להפעיל יכולת שקיימת בתוכנו, ומשמעות – ההרגשה שהמאמץ שלנו מוצדק ויש לנו השפעה ישירה על הצלחת הקבוצה.

אנחנו שרים בניצוחו, ושירתנו מדגימה כיצד אותו צירוף של מנגינה, מילים וקצב יכול להעביר מסרים סותרים בניצוחים שונים. ההדגמה עובדת היטב ומצחיקה אותנו מאוד. יובל בן עזר הוא מרצה ומנצח בעל חוש הומור שופע וכריזמה מדבקת, ההנאה ממש קורנת מאיתנו. בעצם, זו הרגשתי, אינני מביט באחרים אבל מאוחר יותר אשמע את ועל התלהבותם של חברי הצוות שלי במהלך ארוחת הצהריים ואחריה.

Riccardo Muti – 1987

המנצח יובל בן עוזר מהסביר לנו על גישות ניהול שונות ומדגים אותן דרך צורות ניצוח. הוא מציג לנו סרטונים עם שלושה מנצחים מהגדולים בעולם, ושואל תחת ניצוחו של מי מהם היינו רוצים לנגן. אחד המנצחים מאוד מקצועי ומסודר, הוא חייב להיות בשליטה מלאה ועושה לנגניו מה שנקרא במקומותינו micro management. רק בודדים מעוניינים שינהל אותם. השני שופע התלהבות מדבקת. הוא מנצח עם כל הגוף ואיננו מקפיד על שליטה מלאה בנגניו, הוא סומך עליהם ורק עוזר להם להתוות את הדרך. ניכר שהמנצח והנגנים נהנים הרבה יותר מהקודמים וכשאנחנו נשאלים אם נרצה שינהל אותנו מונפות ידיים רבות – גם שלי. השלישי מנצח אך ברמז – ללא ידיים בכלל – רק במימיקה. הוא בעצם איננו מנצח אלא מביע את רמת שביעות רצונו מהתוצאה – והיא טובה ומעולה. למוֹתר לציין שמדובר בשלוש מהתזמורות הטובות ביותר בעולם, כאלה שהמנצח יכול לסמוך עליהן. גם במנצח השלישי בחרנו בהמונינו שינצח עלינו. דוגמאות ניצוח של שלושת המנצחים מצורפות כאן ואין לי ספק שברור לכל מי מהם הוא הראשון, השני והשלישי ששמענו.

Carlos Kleiber

בחלקה השני השל ההרצאה החוויתית מזמין המנצח לבמה רביעית מיתרים שמדגימה לנו עבודת צוות דרך אופנים שונים של נגינת אותם קטעים מוסיקליים. האירוע כולו הוא חוויה מעשירה, משעשעת, מרגשת ומרחיבת אופקים. אני כותב מילים אלה במוצאי שבת שלכל אורכה הקשבתי ביוטיוב למוסיקה בניצוח שלושת המנצחים הללו ונהניתי מאוד. הצוות המארגן של אירוע סוף השנה בעבודה העניק לנו חוויה שלא הסתיימה באירוע אלא נמשכה גם אחריו לאורך כל הסופשבוע והזכירה לי כמה כיף להאזין למוסיקה תזמורתית, דבר שזנחתי לאחרונה.

Leonard Bernstein

בשולי הדברים:

מאחר שבסיכומי שנה עסקינן, גם לתרבות הפנאי יש סיכום שנה להציג:

21,710 צפיות בתרבות הפנאי בשנת 2015

ההרצאה האחרונה של רנדי פאוש

ההרצאה האחרונה של רנדי פאוש"אף על פי שמרוב הבחינות אני במצב גופני מצויין, יש לי עשרה גידולים בכבד ורק חודשים ספורים לחיות".

במילים אלה פותח רנדי פאוש את ההקדמה לספר 'ההרצאה האחרונה', ומכאן הוא מתחיל גם לתכנן את שארית חייו. לא כל אדם זוכה לדעת כמה זמן נותר לו לחיות, אך – האם כדאי לדעת? במה הידיעה הזו יכולה להועיל לנו?

רנדי פאוש הוא פרופסור למציאות מדומה באוניברסיטה קַרנגי מֶלוֹן, כלומר… כבר לא. הוא הרצה שם בעבר, עד שנודע לו, כשהיה בן 47 שנים שיש לו סרטן בלבלב, שהוא גורם המוות הרביעי מקרב הגידולים הסרטניים בקרב גברים. במילים אחרות, הרופאים לא הותירו לו תקוה – אין טעם להלחם – המוות קרוב. אז מה עושים עד אז?

הספר עוסק בהכנותיו של רנדי פאוש לקראת מותו. לרנדי היו שלושה ילדים ממש קטנים שכמות הזכרונות שהספיקו לצבור בחברתו מוגבל ומפאת גילם הצעים, יכול מאוד להיות שמרבית החוויות תשכחנה. רנדי פאוש מחליט שמטרתו העיקרית היא ללמד את ילדיו את מה שהיה אמור ללמדם במהלך עשרים השנים הבאות וכן לגרום להם להכיר אותו באמצעות צבירת חוויות משמעותיות. אך איך עושים את כל זה בזמן קצר כל-כך?

בקרנגי מלון, אוניברסיטה מובילה בעולם התוכנה, קיים נוהג מעניין. פרופסורים נושאים בה את ההרצאה האחרונה שלהם – זו שהיו נושאים אם זו הייתה ההזדמנות האחרונה שבה יכלו להרצות. רנדי פאוש החליט לממש נוהג זה בהבדל קטן אך משמעותי – אצלו הייתה זו באמת ההרצאה האחרונה.

בספר מספר רנדי פאוש על עצמו, על משפחתו ובעיקר על ההכנות ועל הלבטים לקראת ההרצאה האחרונה. ההרצאה נשאה בפני הסטודנטים בקרנגי מלון אך קהל היעד האמיתי שלה הוא בעצם ילדיו שיראו אותה בוידאו כאשר יהיו בוגרים מספיק. בהרצאה שוטח רנדי פאוש את חכמת החיים שהיה מעביר לילדיו אילו ניתנה לו ההזדמנות. הספר שופע דוגמאות מאלפות שיש בהן הרבה מה ללמוד ולאמץ לחיים. ההרצאה הוקלטה, כמקובל בקרנגי מלון, והיא משמשת מאז את משפחתו בתפקיד האבא הוירטואלי שהיה יכול להיות.

כשנטלתי את הספר לידי תהיתי אם לראות קודם את ההרצאה או לקרוא את הספר. החלטתי להשאיר את ההרצאה לסוף. בדיעבד אני סבור שהחלטתי הייתה במקומה. הספר משתף אותנו במחשבות ובלבטים בדרך אל ההרצאה וגם מספק רקע משפחתי וחוויתי לסיפורים. ההרצאה, מטבע הדברים, מוגבלת בזמן ולכן חייבת להיות חדה וקולעת. אני מצרף כאן את ההרצאה וממליץ בחום לא לראות אותה לפני קריאת הספר. כל מה שיש בהרצאה כבר נאמר בספר, אבל לאחר קריאתו, אנחנו יודעים גם דברים שאין בה.

הספר 'ההרצאה האחרונה' הוא ספר קריאה מרתק ומעבר לכך הוא מדריך לחיים שנכתב על ידי אבא עבור ילדיו. התובנה העיקרית של ההרצאה האחרונה היא "להגשים באמת את חלומות הילדות שלך" וכך היא גם נקראת.

Achieving Your Childhood Dreams להגשים באמת את חלומות הילדות שלך

 

ההרצאה האחרונה מאת רנדי פאוש עם ג'פרי זסלאו בהוצאת מטר,
תרגום מאנגלית: אורי בלסם,
212 עמודים.
אפשר לקרוא את גב הספר וכן את ההקדמה בשלמותה באתר טקסט

בשולי הדברים:

  • מצאתי את הספר על המדף בבית. אשתי שתחיה קיבלה אותו מהמורה שלה לפסנתר שהוא, בין השאר, אב לילדים קטנים. בספריות העירוניות של חיפה יש שמונה עשר עותקים של הספר להשאלה, ואני מניח שניתן להשיגו גם בספריה הקרובה לביתכם.
  • לגמרי במקרה התפרסם אתמול באתר המדען מאמר בשם ‘גלאי מתקדם לאבחון מהיר של סרטן’. המאמר מספר על גלאי חדשני שהצליח לאבחן סרטן בלבלב. אין לי מושג מתי יהיה הגלאי זמין לשרות הציבור. מהכירי ממש מקרוב את תעשיית הגלאים הרפואיים, אני יודע שעוד הרבה אנשים ימותו בגלל גילוי מאוחר של סרטן הלבלב בטרם יאשרו המחוקקים ברחבי העולם להשתמש בטכנולוגיה החדשנית.

אנימיקס 2015 עם שרוליק עבאדי, מישל קישקה, נירמו ואלנבוגן

הפסטיבל הבינלאומי ה-15 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה - אנימיקס 2015 - תל-אביבהשבוע היה מתיש במיוחד, כבר שבת, ובחוץ 36 מעלות בצלזיוס. פסטיבל אנימיקס נפתח לפני ארבעה ימים, כלומר – היום הוא יומו האחרון. כקורא נאמן של הבלוג של מישל קישקה אני נחשף מידי יום ביומו לעוד כמה קריקטורות. אינני מוכן להפסיד, אבל המחשבה על נהיגה מחיפה לתל-אביב בחום הזה מתישה אותי. השנה הייתה מכוננת במיוחד בכל הקשור לחופש הביטוי, והיום מישל קישקה מספר על 'שרלי הבדו – היום שאחרי'. אז נוסעים.

חמש דקות הליכה מחניון הקריה לסינמטק תל-אביב וכל מה שאנחנו רוצים הוא צל. מזנקים אל תוך הסינמטק להשיב את נפשנו בצל הממוזג, אוספים את הכרטיסים, כמה עלוני מידע וגיליון של 'שׂרוּלִיק עבאדי' ומתחילים לשוטט בין הדוכנים. איפה התערוכות? – שם בחוץ, כלומר – תחת השמש הקופחת. נשאיר את התערוכות שבחוץ לשעה מאוחרת יותר.

שלפוחיות של נירמו ואלנבוגןמטיילים בין הדוכנים, עולים לראות את תערוכת הקריקטורות של אורי אורבך שעזב את עולמנו במפתיע לפני חצי שנה, ומפה לשם מזדמנים לדוכן של הספר שלפוחיות – יצירה משותפת של ניר מולד ועמוס אלנבוגן. את הספר הזה אני רוצה לקנות עם הקדשת יוצריו. מאחורי הדוכן יושב עמוס אלנבוגן. אני מציין בפניו שהוא איננו ניר מולד והוא משבח אותי על האבחנה הדקה. "אחרי ההרצאה של מישל קישקה אתה עוד תהיה כאן?" כך אני, "כן, וגם ניר מולד" עונה לי עמוס אלנבוגן. "מצויין, אבוא לקנות את הספר מאוחר יותר – אני רוצה הקדשה עם איור משותף של נירמו ואלנבוגן".

קירות התמונות של שרוליק עבאדי באנימיקס 2015השמש קופחת אך הסקרנות גוברת עליה, ואנחנו יוצאים לראות את התערוכות שבחוץ. חלק ניכר מהציורים כבר מוכר לי הבלוג של מישל קישקה. בינתיים מצטרפת אלינו ליבי ושועטת ישירות אל הכניסה הממוזגת. כעבור מספר דקות התאוששות היא מצטרפת אלינו. בכניסה חזרה אנו רואים ליד דוכן העלונים צרור של שקיות בד מעוטרות בסמל הפסטיבל. "כמה זה עולה" – "זה לא למכירה, אתה יכול לקחת". במחיר כזה אני לוקח אחד לי ואחד לחברתי שתחיה, שעדיין משוטטת בין קירות התמונות שבחוץ.

אני שב לשאול את עמוס אלנבוגן איך מציירים בשניים. זוהי שאלה שהוא שמע לא פעם. הוא מספר לי על התהליך ופותח ב"קודם כל צריך להיות מסוגל לוותר על האגו" ובכך עונה לי על השאלה העיקרית שרציתי לשאול.

נכנסים לאולם לשמוע את סיפורי "יקיר הפסטיבל" – מישל קישקה – על שרלי הבדו, לפני הטבח ואחריו, וכן על השפעת הטבח על עולם העיתונות הסטירית. הרצאה מרתקת שפותחת בהסבר על חופש הביטוי ועל כך שכאן בארץ איננו נהנים ממנו כמו בצרפת ובעולם החופשי יותר מאיתנו. היכרות עם ההיסטוריה של העיתונות הסטירית שבה הקריקטורה משמשת כמאמר מערכת שלם מתומצת לתוך תמונה אחת שמביעה דעה חופשית. הרבה דוגמאות משם ומכאן, ויש לי הרגשה שצריך לשמוע את ההרצאה יותר מפעם אחת כדי לקלוט את כל הנאמר, ויותר מכך להבחין בסבטקסט המתחבא מאחורי המילים המצויירות. אני מקווה שההרצאה תועלה לרשת כך שנוכל כולנו לראות ולשמוע אותה בכל עת.

הגרפיקאים ששרדו את הטבח בשרלי הבדו הוכיחו אומץ ונחישות והמשיכו לפרסם קריקטורות נשכניות מייד לאחר הטבח. כשחושבים על מקצועות מסוכנים, איננו מעלים בדעתנו אומנים יוצרים. שוטרים, כבאים ודומיהם – אלה הם עיסוקים מסוכנים, אבל אמנים?! משהו כנראה השתבש בעולמנו. ובכל-זאת, אמני שרלי הבדו ממשיכים בשלהם. מישל קישקה מספר לנו שהוא עצמו איננו מעז להציג בארץ קריקטורות שהיה רוצה להציג. הקריקטורה שצייר לעיתון 'שרוליק עבאדי' שונה במעט מזו שהתכוון להציג, הוא ריכך אותה פעמיים, באחת החליף את ה"נשק" שבידי ביבי ובשניה הוסיף ל"נשק" תוית שמרמזת שאיננו ממש קטלני.

העיתון 'שרוליק עבאדי' הוא מחוות איגוד הקריקטוריסטים הישראלים למגזין שרלי הבדו. השם ממש קוסם לי, הוא גם מזכיר בצלילו את שרלי הבדו וגם משתמש בשם דמות הצבר האולטימטיבי של דוש – 'שרוליק'. בעיתון, שעיצבו יובל כספי ונמרוד רשף [יו"ר אק"י], והדפיסו בעזרת המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון, משתתפים: אבי כץ, אורי פינק, אייל אילת, אילנה זפרן, ארז צדוק, ארנון אבני, ארקדי ציקון, בוריס ארנבורג, בוריס דיקרמן, גיא חרל"פ, גיא מורד, ג'קי ירחי, דובי קייך, דודי שמאי, ולדיק סנדלר, זאב אנגלמאייר, טל אביב, יובל כספי, יובל רוביצ’ק, יונתן וקסמן, יותם פישביין, יעקב קירשן, ליאב צברי, מושיק לין, מישל קישקה, מיכאל נצר, נירמו ואלנבוגן, ניסים חזקיהו, נמרוד רשף, סרגי סיצ'נקו, עופר זנזורי, רועי פרידלר, שי צ’רקה ושלמה כהן.

שלפוחיות עם הקדשה אישית מנירמו ואלנבוגןאחרי ההרצאה יוצאים חזרה לתפוס את נירמו ואלנבוגן רגע לפני "החלפת משמרות" ביניהם, ואני זוכה בהקדשה משותפת משניהם. עכשיו, כשהספר כבר בתוך שקית הפסטיבל, אני רגוע ומוכן לשוב הביתה.

ביציאה עוצרים לראות פעם נוספת את התערוכות. השמש כבר איננה יוקדת וקל יותר לראות את הקריקטורות מבלי למצמץ בין אגלי הזעה, ובכל מבט מתגלה עוד אמירה סמויה או רמז שהתפספס בצפיה ראשונה. כשמאמר ארוך מתומצת לתוך תמונה אחת שצריכה להגיד הכל, אסור לפספס אף "מילה" ולכן כדאי לשוב אל אותה קריקטורה מספר פעמים.

להתראות בפסטיבל הבינלאומי ה-16 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה – 2016

המדריך לעתיד [רועי צזנה]

קישור לרכישת עותק פיסי של המדריך לעתידהמדריך לעתיד הוא ספר קריאה שירתק גם את אלה שאינם מתעניינים במדע. הספר עוסק במציאות חיינו – מהעתיד שממש מעבר לפינה עד לעתידים רחוקים יותר.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם – אך אינכם יודעים.

המדריך לעתיד מעניק לנו טעימה ממה שצופן העתיד בסגנון רהוט ונח לעיכול גם לקורא התמים שאיננו מתעניין במדעים ובטכנולוגיות. הספר כתוב בלשון קלילה וברורה לכל, כך שניתן להבין אותו ללא מאמץ גם ללא כל רקע מדעי. עם זאת, הוא מסתמך על מחקרים ממקומות שונים בעולם ומבסס את כל המידע ברשימה מכובדת של מראי-מקום כיאה למחקר אקדמי.

בנובמבר 2013 שמעתי את הרצאתו של ד"ר רועי צזנה 'מהפכות שישנו את העולם' במפגש ספקנים בפאב בחיפה. בהזמנה למפגש נכתב: בהרצאה נעבור על שלוש מהפכות שמתחילות לשנות את העולם כבר בימים אלו: מהפכת הייצור האישי המונעת בכוחן של מדפסות התלת-ממד; המהפכה המחשבתית, המתבססת על כוחם ההולך וגובר של המחשבים לחקות יכולות אנושיות מסוימות, והמהפכה הטבעית, במסגרתה ירכוש האדם שליטה על קוד התכנות הגנטי, ובדרך גם על גופו ומוחו. במה המהפכות האלה מתבטאות כבר היום, ולאן הן לוקחות אותנו?

פריט שהדפיס דההרצאה הייתה מבוססת על הספר 'המדריך לעתיד' שעדיין לא יצא באותם ימים לחנויות, ואפילו לא היה זמין לרכישה מקוונת בגרסתו ה"רכה". חיפשתי את הספר לא מעט בחנויות, רציתי עותק פיסי, כזה שמדפדפים בו. שילמתי, מן הסתם, מחיר מלא – זה שרשום על הכריכה, וכעבור זמן מה פגשתי את ד"ר רועי צזנה ביריד סופרים-יוצרים מוכר אותו ב 50 ש"ח. כפרס ניחומים קיבלתי מרועי צזנה פריט שהדפיס במדפסת תלת מימד שפעלה על השולחן שלידו.

קראתי את הספר לפרקים. כל פרק בעיתו, לכן אני מספר על הספר רק עכשיו. החלק הראשון עוסק במהפכת היצור האישי. חלק זה עוסק בעתיד כל כך קרוב שהוא נמצא ממש בהישג ידנו. מדפסות תלת-מימד קטנות, שמדפיסות בחומרי גלם תרמופלסטיים, ניתן להשיג כבר עכשיו במחיר נסבל. כסיימתי לקרוא פרק זה, השתתפתי בתחרות חדשנות במקום העבודה ובה השתמשה הקבוצה שלי בהדפסה תלת מימדית. חלק זה של הספר מעורר ציפיה לעתיד טוב יותר עם חידושים מועילים שאינם מפחידים. אמנם מהפכת היצור הביתי תכחיד מספר מקצועות ועלולה אף לגרום לאבטלה זמנית, אך חווינו מהפכות דומות גם בעבר – ושרדנו אותן. במהלך המהפכות של המאה הקודמת נעלמו מקצועות מסוג טכנאי מכונות כתיבה ונולים לאריגה ידנית. גם השענים ומתקני המצלמות המכניות נאלצו להחליף מקצוע, אבל כנגדם התפתחו מקצועות חדשים, בתחומים מתקדמים יותר שדורשים הכשרה מקצועית שונה.

בחלק השני שעוסק במהפכה התבונית קיימת התייחסות לרכבים אוטונומיים. רכבים כאלה כבר מצויים בגרסאות נסיוניות בכבישים בהם נוסעות מכוניות מאויישות. אין ספק שמכונות מעין אלה ינועו ברחובותינו ממש בקרוב, והדבר צופן איומים מסוגים שעדיין לא ברור כיצד יפתרו. מכונית "אספנות" נהוגה בידי נהג בשר ודם עלולה לבלבל את ההגיון המושלם של רכב אוטונומי.

בהמשך אותו פרק מבפר רועי צזנה על האפשרות לשכפל התנהגות אנושית, ליצור כפילים ואולי אף מתחזים שמחקים במרחב הוירטואלי התנהגות של אדם מסויים. אדם שכבר עבר מהעולם יכול להמשיך להתקיים כך באינטרנט, ולנהל שיחות עם אלה שהיו חבריו כשהיה עדיין בין החיים. אם נפתח את זה טיפה הלאה – יכולה להתקיים קהילה של מתים שמנהלים ביניהם שיחות "חיות" על גבי הרשת לנצח. במהלך קריאת פרק זה, ב-4 באוגוסט 2014, הלכה לעולמה מורה של מספר אנשים שאת חלקם אני מכיר במציאות ואחרים הם "חברים" שלי בפייסבוק. תלמידיה של אותה מורה רואים בה חברה ומורה לחיים. רבים מהם המשיכו לכתוב לה על ה"קיר" בפייסבוק גם אחרי מותה. היא אמנם לא ענתה, אך האפשרות בהחלט קיימת. הרי איננו יודעים מי מתחזק את כל המוני חשבונות הדואר החינמיים והפייסבוקים לאחר שהאנשים האמיתיים אינם כבר כאן. בעוד מספר שנים, כאשר רבים יחזיקו כפילים אינטרנטיים שיענו לחבריהם בסגנונם האישי, אין זה מן הנמנע שתתקיימנה שיחות רבות כאלה בין רובוטים כפילים או מתחזים, וזה יכול להמשך לנצח – חיי נצח וירטואליים.

החלקים הבאים של הספר מציגים התפתחויות עתידניות מסוגים שמבטיחים דברים מופלאים, אך מנגד צופנים סכנות מסוגים שאיננו יודעים כרגע אם וכיצד נוכל להתמודד איתם. הטכנולוגיות להנדסה גנטית כבר בידינו במידה זו או אחרת. בקרוב מאוד יהיוה יותר ויותר מוצרים מהונדסים גנטית, לאחר מכן חלקי אנשים ולבסוף אפילו אנשים מהונדסים שלמים. כאן נפתח צוהר להרבה מאוד בעיות מוסר וחברה שהאנושות איננה ערוכה להתמודד איתן. יכול להיות שהרשויות יצטרכו לפקח על ההתפתחויות באמצעות חקיקה. יכול להיות שכוהני הדתות השונות יטילו חרמות על הטכנולוגיות כפי שאנו כבר מכירים. אי אפשר לנחש כרגע מה ילד יום, אבל המידע מצטבר וחוקרי העתידים כמו ד"ר רועי צזנה, יכולים לזהות דפוסים ותלויות שבאמצעותם ניתן להיערך למספר עתידים שונים.

נושא נוסף שעורר את ענייני הוא האפשרות לשליטה במח באמצעים שונים – חיצוניים ואף פנימיים. הדבר שקסם לי מכל היה הידע שיש אפשרות לטפל בטיניטוס באמצעות נוירופידבק. טיניטוס, או בעברית טִנְטוּן, הוא מחלה שמאופיינת בצילצולים באוזניים. אנשים רבים מאוד סובלים מתופעה זו, שבינתיים אין לה מרפא ידוע – ביניהם גם אני. הרעיון שאוכל לשלוט בצילצולים ממש עודד אותי עד שהבנתי שבמדובר במכשור מסוג שאינני יכיל להחזיק ברשותי כיום וככל הנראה לא יהיה זמין לשימוש ביתי לעולם בגלל מגבלות חיצוניות וחקיקה. אשמח מאוד לגלות שקיים גוף מחקר שאוכל "להתנדב" לקבל ממנו טיפול נסיוני. אז במחשבה ראשונה זה נשמע נהדר – אני יכול לשלוט על המח שלי, לארגן את המחשבות ואת הזכרונות, לקבע חוויות חיוביות ולמחוק את השליליות ואפילו לשתול ידע מן המוכן במקום ללמוד אותו. מאידך, מה יקרה אם מישהו אחר ינסה להשתלט באותם אמצעים על המח שלי? זה כבר ממש מפחיד.

הספר משובץ לכל אורכו בתחזיות של חוזי עתידים ממכוני מחקר ואקדמיות ברחבי העולם, וכולם תמימי דעים שההתפתחויות המתוארות בספר תתממשנה בטווחי זמנים שונים. מעבר על פני התחזיות מציג דברים מרתקים, מסקרנים ומפחידים, שיגרמו לנו לתהות אם ברצוננו לבחור באפשרות לא למות כדי לחזות בהם.

המדריך לעתיד מאת ד”ר רועי צזנה גורם למחשבות לנדוד למקומות בהם לא ביקרנו מעולם.

הפייסבוק של המדריך לעתיד https://www.facebook.com/Futures.guide

הבלוג של רועי צזנה http://mada-duh.com

ווקאליזה בתיקון ליל שבועות 2014

תיקון ליל שבועות - חיפה 2014כמידי שנה אנחנו הולכים לתיקון ליל שבועות במרכז הכרמל. הנושא השנה הוא סופרים עד שבע. אני רואה מהו הנושא ומייד קופצים לראשי שלושת שירי הסדרה משירי ארץ אהבתי של לאה גולדברג שירים שהמספר שבע מככב בהם. ציפיתי לשמוע לפחות "מדרש" אחד בנושא אותם שירים, אלא שלא לכך כיוונו יוזמי האירוע. השֶׁבַע של הערב, מתייחס לענייני שמיטה בעבר ובהווה, כמעין הכנה לשנת השמיטה הקְרֵבָה. בשנים קודמות, נמשך התיקון עד פתיחת השמיים עם אור ראשון. השנה האירועים מסתיימים בשעה שתיים וחצי בלילה.

אנחנו בדרכנו לקריאת מגילת רות שפותחת את האירועים. אין חניה. כל האיזור עמוס במכוניות, אנחנו חונים במרחק ניכר ומאחרים לתחילת קריאת המגילה. לא נורא, הרי אנחנו יודעים אותה כמעט בעל פה זה מכבר. שני שחקני 'החיפאית' קוראים את המגילה. את השחקן אני מזהה מייד, זהו רותם לוי שהכרנו בהצגות איש הרוח, הזונה והליצן והנבחרים בתיאטרון קרוב. את השחקנית אינני מכיר [לחשו באזני ואשלים]. שמעתי את מגילת רות בקריאות רבות ושונות. קריאתם של השחקנית והשחקן הצעירים משוחקת היטב – ממש כלבבי. לאחר הקריאה אני ניגש להחמיא להם – הם ראויים לכך.

פרופסור רולינדרמתקיימים, כרגיל, מספר מושבים מקבילים. אנחנו בוחרים באירוע המרכזי באולם רפפורט בו מספר לנו פרופסור עמוס רולינדר מה נשמט בחינוך. בחירה בהחלט מוצלחת. פרופסור רולינדר, בנוסף לכישוריו בתחום מחקר החינוך, הוא אומן במה מצויין. ההרצאה שלו היא בעצם הצגה מבויימת, משוחקת ומתוזמנת הייטב. הוא שובה את הקהל בדרך הצגת הנושאים, הבעיות ודרכי ההתנהגות. ההרצאה פונה בעיקר אל הורים לילדים. נראה שחלק נכבד מהקהל קרוב יותר להיות סבתות וסבים, מאשר הורים לילדים קטנים. הרצאה מאלפת שאני ממליץ לשמוע ולהפנים. בין השאר, מדבר רולינדר על כך שאין להיענות לנדנוד של ילדים. ילדים בימינו נוטים להתפרץ לדברי ההורים בזמן שאיננו מתאים, ולדרוש תשומת לב ללא כל התחשבות. יש לחנך אותם להיות חלק מהחברה – לדעת להקשיב, לדחוק סיפוקים ולהמתין לתורם. מישהי בקהל צועקת לעברו שאלה. המרצה מתעלם וממשיך כאילו לא שמע את השאלה. מישהי צועקת לעבר הצועקת הראשונה "הוא לא שמע אותך", וההיא מייד שבה וצועקת את שאלתה. פרופסור רולינדר מתעלם מהן לחלוטין – בדיוק כפי שהדריך אותנו ממש לפני דקות מועטות.

ביציאה מהאולם אנו פגשים מכרים. מישהי מציינת שההרצאה מכוונת להורים, והיא כבר סבתא. אני מייד משיב לה שהמסר העיקרי שהיא לוקחת מהאירוע הוא – לא לשבור להורים את המילה ולא לתת לנכדים את מה שמנעו מהם ההורים.

בעוד אנו מתלבטים לאיזה מהמושבים הבאים אנחנו ממשיכים, אנחנו מבחינים בתנועת קהל מסיבית לכיוון אולם האודיטוריום. לגמרי שכחנו – העומס באיזור נובע מכפל האירועים. ממש באותם מקומות ובאותו זמן מתקיימים אירועי ווקאליזה חיפה 2014, גם הם מבית אתוס חיפה. אנחנו ניגשים לרחבת האודיטוריום להקשיב לרגע ולהתרשם. חבורת "סינגלטון" שרה א-קאפלה, שיר ועוד אחד… וזהו הם יורדים. אנחנו מצטערים מעט שאיחרנו להופעתם, ובטרם נמלכנו בדעתנו לאן ממשיכים מתחילה הופעה ווקאלית מדהימה של שלוש זמרות ושלושה זמרים ששרים א-קאפלה במגוון סגנונות.

להרכב קוראים קוינטה וחצי, ואנחנו מרותקים. אשתי שתחייה מנסה לטעון שהם שרים על גבי ליווי מוקלט, אך עד מהרה ברור לנו שכל הצלילים שאנו שומעים בוקעים מגרונותיהם של חברי ההרכב. אנחנו מקשיבים מוקסמים עד סוף ההופעה, ומחליטים שעם הקולות האלה אנחנו מסיימים את הערב. בבית אני פותח את הפייסבוק של קוינטה וחצי ונותן להם לייק מכל הלב. עכשיו אני מחכה לראות מתי ישובו להופיע בחיפה.

קוינטה וחצי בווקליזה 2014 בחיפה - דצמבר ומשלטי

זהו. תם ונשלם תיקון ליל שבועות. להתראות בשנה הבאה בחג ביכורי שנת שמיטה.

תיקון ליל שבועות – זוגות זוגות בכל מקום – חיפה 2013

מידי שנה אני לוקח חלק בתיקון ליל שבועות זה או אחר ולפעמים אף מספר על זה. התיקון החיפאי מתקיים בחסות עלמא והלל חיפה במתחם האודיטוריום. חיפשתי ברשת את תוכנית התיקון, כתבתי בשורת החיפוש "תיקון ליל שבועות 2012 עלמא חיפה" והתוצאה הראשונה הפנתה אותי ישירות ל עלמא בלילה: תיקון ליל שבועות בתל אביב ובחיפה עם קישור לתוכניה שבה נכתב שירדן בר-כוכבא תקרא באזנינו את מגילת רות ובסיום השעורים וההרצאות תופיע להקת צליל מכוון עד פתיחת השמיים. איזה יופי.

אנחנו מגיעים למתחם האירוע, כרגיל ברגע האחרון, ומגלים בכניסה תוכניה שונה לחלוטין. מסתבר שהקישור שמצאתי ואף שיתפתי בפייסבוק הוביל לתוכניה של תשס"ז 2007. לא נורא, איחרנו בשש שנים. את צליל מכוון שמענו בינתיים בקלבת שבת ב 2010. שניים משחקני החיפאית קוראים במגילת רות ומוסיפים נופך משחקי מרענן לקריאה. הפרשנות שלהם למגילה תמימה לטעמי. אם כבר משחקים את המגילה, חבל שלא נתנו ביטוי לתחבולנות ולערמומיות של הדמויות.

בכל שנה נותנים בתיקון ליל שבועות בחיפה סימן ממקורותינו, ונושאי הערב עוסקים באותו סימן ובקשר שלו עם מגילת רות, כיאה לחג מתן תורה. בשנים האחרונות היו הסימנים:

תשס"ט 2009 אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי [שיר השירים – פרק ג' פסוק א']
תש"ע 2010 וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר [דברים – פרק י' פסוק י"ט]
תשע"א 2011 בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי-אוֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה [דברי הימים ב' – פרק כ"ו פסוק י']
תשע"ב 2012 כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה [רות – פרק ג' פסוק י"ד]
תשע"ג 2013 זוגות זוגות בכל מקום [שלומי שבן – זוגות זוגות בית 2 שורה 8].

מה קרה? בחג מתן תורה השנה נגמרו לנו כל הפסוקים ועברנו אל ה"מקורות" החדשים של תרבותנו?

השנה הנושא הוא זוגיות – אילו ניתנה הבחירה בידי, סימנו של הערב היה כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים או לפחות "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ" – שניהם משיר השירים פרק ב'.

מסתבר שכאשר אנו דנים בזוגיות, מתגלגלים הנושאים לכיוון חוסר ההבנה בין נשים וגברים.

ההרצאה הראשונה שאנו בוחרים לשמוע נקראת "המוח שלו והמוח שלה" – פרופ' יורם יובל מנסה להסביר לנו למה אין הבנה בין גברים לבין נשים. מסתבר שיש לא מעט מחקרים שמצביעים בצורה ברורה על הבדלים משמעותיים מאוד בין מבנה המוח הנשי לבין זה של הגברים. לאה גולדברג מציגה את מהות הפער בשירה “זה לא הים” –
clip_image002זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה-אנו שנינו אשר בינינו.

הדבר העיקרי שלמדתי מההרצאה מצביע על כך שהמוח שלי מוגבל ככל הנראה מזה של זוגתי שתחיה… או שלא הבנתי – דבר שמוכיח את הטענה. נשים מסוגלות להבחין היטב בשינויי הבעה דקיקים שמעידים על מצב רוחו של בן שיחם בעוד ההבנה של גברים מוגבלת, פחות או יותר, להבדל בין צחוק לבין בכי. גברים יתקשו, ככל הנראה, להבחין בין שתי התמונות של יורם יובל.

מאידך, אי אפשר לטעון שהגברים נטולי רגשות לחלוטין – צאו וראו את אוהדי בית"ר ירושלים לאחר שקבוצתם הובסה על ידי בני סכנין. המוח הגברי מקצה תחום התמחות לכל יעוד, בעוד הנשים משתמשות בשני חלקי המוח למטרות דומות – דבר שמזרז את התאוששותן מפגיעה מוחית משום שיש לאזור הפגוע תחליף פעיל בצד שמנגד. הרצאה מרתקת, מאירת עיניים, מתובלת בהומור ומעוררת שאלות ותהיות לרוב. הייתי ממליץ לכל אחד ואחת לשמוע הרצאה זו גם להרחבת אופקים וגם כבידור. אפשר למצוא את רשימת ההרצאות ומועדיהן באתר של יורם יובל.

לאחר אתנחתא ממשיכים לאירוע שנקרא "זוגיות – זה יגמר בצחוק גדול" – דינה אור, סטנדאפיסטית שלא זכיתי להכיר עד כה. אשתי נכחה פעם בהופעה שלה וחזרה עמוסת חוויות של צחוק וכמעט ללא כל זיכרון לציטוט או לשיחזור. אני מתחיל לחשוד בנכונות ההרצאה ששמענו זה לא מכבר. מנחת הערב מודיעה לנו על הפתעה – לפני ההופעה של דינה אור יעלה זמר בשם אודי רייס לשיר כמה שירים. איפה? איפה את אהובה? למה? על מה את מתנכרת?… La donna è mobile Qual piuma al vento – מסתבר שגם בשירים שהוא בחר, הזוגיות מתבטאת בחוסר ההבנה בין הנשים לבין הגברים.

imageדינה אור עולה לבמה, גם התכנית שלה מבוססת על אי הבנות בין נשים לגברים. תוך פחות מדקה מעליתה לבמה אני חנוק מצחוק. היא לא מרפה לרגע ומציפה אותנו בהומור שמותיר אותנו חסרי נשימה עד דמעות – ממש כך. ההומור שלה איכותי וקולע, עמוס ברמיזות מיניות מבלי ללרדת לגסויות. הניסוח גבוה ותמים – הכל בראש שלנו, ואם מישהו לא הבין מה "זה" היא תעזור לו להבין באמצעות בדיחה נוספת על "זה" ועדיין מבלי לציין מה זה. הייתה לי כוונה לצלם מספר תמונות, אלא שאני צוחק ללא הרף ופשוט שוכח מהכל. ובכל זאת, על מה דיברנו? – על קריצות ושימושיהן, על סטיבי וונדר – זה שמלביש את שרה… בעצם, על מה לא? דינה אור ממטירה עלינו בדיחות ומגיבה לתגובות הקהל בהומור ספונטני שנובע מאליו. נראה שאילו התירו לה יכלה להמשיך ולהצחיק כך עד הבוקר, אלא שההפקה קוראת לה לסיים. [התמונה מהאתר של דינה אור]

אנחנו די עייפים. האירועים הבאים יתחילו ב 01:15 – מחליטים לוותר, די לנו להשנה – להתראות בתיקון ליל שבועות הבא.

%d בלוגרים אהבו את זה: