ארכיון קטגוריה: חנוך לוין

אשכבה שניה ושלישית בפסטיבל חנוך לוין 2013

בשבוע שעבר ראיתי את אשכבה והיום אני נוסע ברכבת לתל אביב לראות שתי אשכבות נוספות. קורא פעם נוספת את הטקסט ומכין את עצמי לכל מיני הפתעות. בדרך כלל אני אוהב לקלף מעלי את כל ההגנות ולהגיע לתיאטרון בעצבים חשופים. הפעם אני עוטה על עצמי קונכיית הגנה – משתדל לנקות את הראש ככל האפשר במטרה להיות פנוי לקלוט גישות שונות לדבר מוּכר ואהוב בלי לנסות להשוות. בכל זאת, כשאשתי שתחייה שואלת אותי בטלפון למה אני מצפה, אני אומר שאני מקווה שחנוך לוין לא יתהפך בקברו כל הדרך עד חיפה.

Cultura INVEADFליבי ואני נכנסים להקרנה של ההפקה ממקסיקו סיטי. אני מנסה כמיטב יכולתי להסיט כל רסיס של ציניות ולפתוח את הראש, אלא שמה שנראה על המסך איננו מקל עלי. הבמאי אנריק סינגר הפך את אשכבה לגרוטסקה מוקצנת שמוחקת כל רגש על ידי העצמת הרגשות כמקובל בטלנובלות דרום אמריקאיות. כל הדמויות צעקניות והמשחק "גדול" עד אֵימה. ואם לא די בכך, יש לנו רקע של כינורות שמנסים להדגיש את הרגש למי שלא קלט מתי בוכים ומתי שמחים. הכרובים עולים על סולם עם כנפיים ענקיות ותנועתם מוזרה משהו, הזקנה בחלום צווחת ככרוכיה ומזכירה לי את תמונת הסיוט בכנר על הגג והתנהגות החובש מזכירה לי את בּאבּא-בּוּבָּה. נקודת האור היחידה היא העגלון שמצליח לשמור על איפוק מְרַגֵּשׁ קמעה.

ההצגה המוקרנת נמשכת ונמשכת ואני רוצה להִמלט. סוף סוף זה מסתיים ואני מגלה שההצגה לא הייתה כל כך ארוכה, רק מייגעת ובעיקר מביכה. לבי מסכמת את החוויה במילותיו של ניסים אלוני איך לומר – לא, ואני חש שחנוך לוין פילס דרכו עד נהריה.

בכל זאת היה שווה לראות שיכולה להיות גם פרשנות בימתית מאוד שונה לאותו מחזה. מפרסומים, כתבות וסרטונים על ההפקה המקסיקנית אני לומד שהם מאוד גאים במה שעשו, וכן שהם מייחסים את המחזה קודם כל לצ’כוב, אולי משום ששמו מוּכר במחוזותיהם יותר משמו של חנוך לוין.

יש לנו למעלה ממחצית השעה להתאושש לקראת ההפקה מלובליאנה. אנחנו פוגשים אנשים בדרכם לאותה הצגה. מסתבר שחלקם קראו את מה שכתבתי ברשימתי הקודמת ובאו גם כן להשוות. אינני מוכן לקחת על עצמי כל מחוייבות לחוויותיהם, לכל אדם נתונה הזכות להנות או לסבול כאוות נפשו.

נכנסים לאולם קאמרי 4. אני אוהב אולם זה – הוא מזכיר לי את אולמות הפרינג' החביבים עלי – הבמה במפלס הרצפה והכל קרוב. הבמה ערוכה והשחקנים כבר נמצאים במקומותיהם בזמן שהקהל נכנס. על הבמה שני שולחנות מאורכים ומעליהם שמונה מנורות. ביניהם דרגש שישמש כמושב העגלון ולפניהם שלושה כסאות. הדמויות שיושבות על הספסלים שמאחורי השולחן ומתבוננות בנו, מעוצבות בצורה מעניינת. שום דבר איננו מזכיר את ההפקה של הקאמרי עם התפאורה והתלבושות של רקפת לוי. הלבוש שונה ומעניין – הזונות נראות כצפוי, הכרובים לבושים בשחור וחובשים מגבעות, החובש לבן וכן האם שלבושה מזכיר שמלת כלולות.

EN-KNAP Productions

האולם מלא במבקרי התיאטרון ובאנשי תיאטרון, חלקם ממשתתפי ההפקה המקורית. האורות כבים ואל הבמה עולה הזקן. דמות שונה מאוד מזו שהציג בפנינו יוסף כרמון, ובכל זאת שְׁלֵמָה, מרתקת, מרגשת ומצחיקה במינון ובמקומות הנכונים. אני מצליח למחוק מהראש את דמותו של יוסף כרמון ולקבל את הדמות של השחקן הסלובני המעולה. מאוחר יותר אגלה שלאחרים היה הדבר קשה – הם לא הפסיקו להשוות, השוואה שלטעמי איננה במקומה ואיננה תורמת לחוויה. גם הזקנה שונה מאוד מזו שבהפקת הקאמרי וגם היא טובה מאוד.

גישת הבימוי רחוקה מאוד מזו של חנוך לוין. מי ששבוי בתפיסת הבמה של ההפקה המוּכרת, יתקשה לעכל את הפרשנות של הבמאי מטיאס זופנצ'יץ'. אני מאוד אוהב את מה שאני רואה. יש כאן הפרדה בין הדמויות הטראגיות שסוחטות מאיתנו תגובה רגשית לבין אלה שמספקות רקע אנושי אדיש ומתנכר ואינן מניחות לסבלם של האחרים לגעת בהן. הזקן, הזקנה, האם והעגלון מרגשים מאוד – כל אחת ואחד בזמן שמוקצה רק לכאבם האישי. החובש, כנגדם, אדיש. הוא עוטף את עצמו במעטה הגנה למנוע כל אפשרות להניח לסבל של הבאים אליו לגעת בו. רק כאשר הזקן אומר לו שאף פעם לא יוצא לנו משהו מהלב, נשבר מעטה האדישות והוא מתפרץ – בימוי ומשחק שונים מאוד וקולעים מאוד. לפחות לטעמי.

לפני כל תמונה של נסיעה בעגלה נשבר הרצף באמצעות קטע מחול מעניין שמנסה לומר לנו "יהיה איתכם אשר יהיה, כאן החיים נמשכים". הכוראוגרפיה של ישטוק קובץ' בהחלט מעניינת אך הקטע מעט ארוך לטעמי ונראה כאילו הודבק אל ההצגה בתפרים גסים.

האֵם שונה מאוד מזו "שלנו" – היא איננה נחפזת – אולי כבר יודעת שהילד מת, ובכל זאת מבקשת מהחובש "רק עשה שיחיה" ואולי אפילו מאמינה שבכוחו של החובש להחיות את בנה המת. השלווה שלה קורעת לב בעיקר כאשר היא קובעת שעמדה בפרשת דרכים והחליטה לא לבכות. בהפקה המקסיקנית, אגב, האם מחליטה… ומייד פורצת בבכי תמרורים קולני להחריד.

EN-KNAP Productionsהמונולוג של העגלון מעניין. בחלקו הראשון הוא מדבר אל בובת סוס קטנה, ולקראת הסוף הוא קם ופונה אלינו. גם כאן הכל שונה מהבימוי של חנוך לוין ובכל זאת נראה לי קולע למדי. במחשבה לאחור, אני נזכר שהתחלתי להתרגש עוד בטרם התחיל המונולוג שלו, כך שיכול להיות שלא הוא שריגש אותי אלא דווקא הזיכרון מההפקה המקורית. בכל זאת אינני מגיע אל ההצגה כטאבולה ראסה. אין ספק שמבחינתי הייתה ההפקה הסלובנית חוויה מתקנת ביחס לגרוטסקה שקדמה לה. מספר פעמים במהלך ההצגה הרגשתי צורך למחוא כפיים לשחקנים ובעיקר לבמאי שהשכיל להציג לנו משהו שונה לחלוטין עם פרשנות מעניינת.

ביציאה מההצגה, בעודי מצומרר מהתרגשות, אנחנו ניגשים להודות לנעם סמל על החוויות שמעניק לנו הפסטיבל, ואז אני מתחיל לשמוע גם את קולות המאוכזבים – אלה שמבחינתם כל סטיה מהבימוי המקורי היא בחזקת חילול הקודש. גם בעיני ההצגה המקורית עולה על זו של לובליאנה, אך זה איננו מפחית כהוא זה מהחוויה שלי מההפקה הסלובנית.

באכסדרת התיאטרון אני רואה את רשימת האירועים שמציע הפסטיבל. הייתי שמח לצפות בכל ההצגות אך אינני יכול להתפנות לכך. מבחינתי הפסטיבל של השנה הסתיים. פַּרְנָסֵי התיאטרון הגדירו את הפסטיבל כ"ראשון" ואני מצפה להגיע אל השני ולאלה שאחריו.

EN-KNAP Productions

למחרת בבוקר אני מתעורר מחלום עם גספצ'ו דה בלו… זַנְיוֹגַבּגָבּוּבּוּנֵעַ ולמה אני לא יכולה להעיר אותו? סוס שלועס שחת בקשב רב, תינוקת בהירת שיער וערבה בוכיה עטורה בשלכת ורודה ועלי זהב… ועולם גדול, ומרהיב ואני לא ידעתי. הכל מההצגה המופלאה בבימוי חנוך לוין. ופתאום עולים פניה של הזקנה והם זוהרים, ואני קולט שאלה פני הזקנה מלובליאנה, וברקע קולה של יעל צבי שמעטר את החלום שלי במנגינה שאינני מצליח לשחזר. והעולם ממשיך כמנהגו עם קולות התנים, הצפרדעים והצרצרים ואין ספק שההפקה של הקאמרי עולה על האחרות.

אני תוהה מה הייתה החוויה שלי אילו ראיתי את ההצגות בסדר אחר ואין לי תשובה. אני חושב על אלה שראו את האשכבה שלנו אינספור פעמים וממש כועסים על ההפקה הסלובנית, ועולה בראשי ההשוואה לאותם חרדים שאינם מוכנים לשמוע את נשות הכותל אומרות את הטקסט "שלהם" בבימוי שונה ממנהגם. ואני מתעורר וקם ליום עבודה ומעבר לחלוני צווח עורב שהעולם ממשיך לחיות.

חוויה אדירה.

בדרך לעבודה אני רואה לצד הרחוב נערה ובידיה תינוק, מנסה למחוק את התמונה והיא שבה אלי במהלך היום בצורות שונות. תם ונשלם – די, צריך לנקות את הראש.

תוכנית פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי 2013

שמות יוצרי ההצגה נראים כאילו נלקחו מתוך מחזה של חנוך לוין… ואולי להיפך

פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי 2013

תוכנית פסטיבל חנוך לוין הבינלאומיפסטיבל הצגות חנוך לוין הבינלאומי הראשון מתקיים בימים אלה בתיאטרון הקאמרי של תל אביב. הקביעה שזה הפסטיבל הראשון מכילה הבטחה לכך שיהיו נוספים. מזה למעלה משלוש עשרה שנים חנוך לוין נח על משכבו ואילו הצגותיו, שהמוות נוכח בלא מעט מהן, ממשיכות לרוץ על במות הארץ והעולם. זהו פסטיבל בינלאומי שמעניק לנו הזדמנות לחווֹת מחזות שאנו כבר מכירים בתרגום לשפות, לתרבויות ולגישות בימוי שונות. מסקרן. לפני שנתיים ראינו בקאמרי את יסורי איוב בצרפתית, והחוויה הייתה שונה לחלוטין מכל דבר של חנוך לוין שהכרנו עד לאותו רגע. המבחר בפסטיבל עשיר ומבלבל, ומספר הגיחות לתל-אביב שאני יכול להרשות לעצמי מוגבל. יש הצגות מהארץ ומהעולם. אני מחליט להתמקד בגישות בימוי שונות להצגה אשכבה שראיתי בקאמרי לפני כשלושה חודשים.

הבוקר ראיתי בפייסבוק של הקאמרי תמונות ממסיבת יומולדת שמונים של יוסף כרמון. המסיבה חתמה את הצגת אמש של אשכבה. פתאום מתחברים לי מספר אירועים. לא מזמן ראיתי את ניקו ניתאי חוגג יומולדת שמונים עם ההצגה במערכה האחרונה שכתב על פי מחזות צ'כוב, בשבוע שעבר ראיתי את אלברט כהן חוגג יומולדת שמונים ואחת עם ההצגה האנשים הקטנים של צ'כוב, ואמש חגגו ליוסף כרמון יומולדת שמונים עם אשכבה של חנוך לוין – הצגה שנשענת על שלושה מסיפורי צ'כוב. שוב עולה במוחי המחשבה שהגיע הזמן לשוב ולהתעמק ביצירות צ'כוב – מתחבא שם כנראה אוצר שעדיין לא חדר להכרתי.

את אשכבה בבימוי חנוך לוין עם התפאורה והתלבושות של רקפת לוי אני כבר מכיר, הגיע הזמן להיחשף לגישות נוספות של אלה שמכירים את יצירות חנוך לוין כ"תרבות זרה". אני מניח שהחוויה צריכה להיות דומה לזו של בריטי שרואה עיבוד עברי למחזות שייקספיר או של רוסי שרואה צ'כוב בשפה שאיננו מבין. קודם כל אראה אותה הצגה שנית כאשר אני כבר יודע למה לצפות, מנסיון – החוויה תהיה שונה. בגיחה הבאה, בכוונתי לראות הקרנה של סרט על ההצגה אשכבה בהשראת הפולקלור המקסיקני בספרדית, ומייד אחריה הפקה של התיאטרון העירוני לובליאנה מסלובניה שמשלבת מחול מקאברי עם בובות.

היום אני רואה את ההצגה שכבר ראיתי. לפני ההצגה קראתי את המחזה יותר מפעם אחת, הטקסטים טריים בראשי, אני זוכר באופן כללי את ההצגה וגם שבתי לקרוא את מה שכתבתי בעקבות הפעם הקודמת.

אקורדיונים ומזוודות

לפני ההצגה יש לנו סיור מודרך מאחורי הקלעים של התיאטרון. השחקנית אילנה באואר מובילה אותנו בנבכי האיזורים המוצנעים של התיאטרון ובין לבין מעשירה אותנו בסיפורים על ההיסטוריה של הקאמרי ועל יצירתו של חנוך לוין מאז ימי מלכת אמבטיה ועד היום. ממרום גילי המופלג, הסיפורים מוכרים לי היטב. כשבנו לתיאטרון הקאמרי משכן חדש בדיזנגוף פינת פרישמן, שיחקתי בערימות החול של אתר הבניה, ולאחר שהוקם התגנבתי לחזרות. השערוריות הנלוות למלכת אמבטיה התרחשו ממש בימים שהתכוננתי לבחינות הבגרות וכך פיספסתי את ההצגה שעלתה בסך-הכל תשע עשרה פעמים בטרם נגנזה.

מחלקת אביזרים של הקאמריאנחנו מסיירים במחלקת האביזרים, מקום שקל לטוות בו חלומות ורעיונות בהשראת מכונות כתיבה, טוסטרים, אקורדיונים, מזוודות, מסכות ועוד הרבה חפצים מעולם המציאות והדמיון. מבקרים בחדר התזמורת וממשיכים למחסן התלבושות ולארכיון. הארכיון מצית את דמיוני דווקא משום המסתורין – לא רואים שם דבר פרט לארונות עמוסים בתיקים. בכל תיק "ארוזה" הצגה שהוצגה בקאמרי. בנוסף יש מאגר של הקלטות מהצגות, תוכניות וטקסטים. כולם ניתנים לרכישה, הקטלוג איננו פומבי – צריך לדעת מה מחפשים ולהתקשר לשאול את מנהל הארכיון ד”ר אבי ברכר שיודע כל מה שיש במאגר המחזות.

הצלצול הראשון להצגה כבר עבר, השני נשמע ואנחנו נחפזים אל האולם. ליבי ואני יושבים ומביטים אל המסך הסגור. זהו מסך טוּל שיפתח ויסגר מספר פעמים. משני צידי הבמה מסכי תרגום לרוסית ומעליה מסך תרגום לאנגלית. נוכחות מסכי התרגום עזה, ובקטעים בהם התאורה עמומה, האור שמוחזר ממסך התרגום מסיח את הדעת.

ההצגה מתחילה. יוסף כרמון על הבמה – הוא יהיה על הבמה כמעט לכל אורך ההצגה. אני מתפעם בפעם המי-יודע-כמה מכשרון המשחק שלו. אני מתרגש. הכל מוּכר, אין הפתעות, ואני מתרגש. הפעם באתי מוכן היטב, הטקסט יושב בראשי, אני פנוי לקלוט פרטים רבים שנעלמו מעיני בפעם הקודמת, ובכל זאת ההתרחשות עושה את שלה ואני כל הזמן מרגיש כאילו יש כאן עוד משהו שהחמצתי. הליהוק מעולה – כל השחקניות והשחקנים, לרבות אלה שמשמשים כתפאורה חיה, מדוייקים מאוד בתזמון וביצירת החוויה. בימוי מעולה. אחרי ההצגה ליבי אומרת לי בקול חנוק שכולם מהללים את המחזאי חנוך לוין ושוכחים לציין את גדולתו כבמאי. המעברים בין הסיפורים בנויים היטב והתפאורה, התלבושות, התאורה והאביזרים משלימים חוויה חזותית מאוד מרגשת. נדמה לי לרגע שאני מגזים בשימוש בשורש ר.ג.ש. ומייד משלים עם עצמי – אינני מגזים, פשוט הכל כאן מאוד מרגש.

המחזה משלב כאן מספר סיפורי הפסד והחמצה. הכל היה כאן ולא התייחסנו אליו, ועכשיו הוא כבר איננו ואנחנו מצטערים על כך שלא ראינו. לא במקרה אני כותב על עצמנו ולא על הדמויות במחזה, הרי כל אחת ואחד מאיתנו חווה את הטוב שחלף לידה או לידו ולא טרחנו לעצור ולהבחיו בו. כל כך הרבה הפסדים "ולא ראינו כל השנים שהיה נהר, והיה עץ ערבה, ופעם נולדה תינוקת בהירת שיער…".

הפייסבוק של הקאמרי

השתחוויה, ומחיאות כפיים, ועוד השתחוויה, ומחיאות כפיים, ועוד… וההתרגשות גוברת גם בקהל וגם על הבמה. אורות האולם עולים וכולם יוצאים בשקט, בלחש, בקול רוטט. אין צילצולים סלולריים ושיבה קולנית אל היומיום כפי שאנחנו חווים לא פעם ביציאה מהצגות. אני תוהה אם הקהל הפעם מיוחד או שזו ההצגה שגורמת לכולם להשתנק קמעה ולהשאר כלואים בחוויה מעט יותר מהרגיל.

המשך חוויות הפסטיבל באשכבה שניה ושלישית בפסטיבל חנוך לוין 2013

אשכבה – חנוך לוין בקאמרי

imageרון מספרת לי בהתלהבות שראתה את אשכבה של חנוך לוין ומזכירה לי בכך שאני לא. אני שואל את ליבי מתי אוכל לראות את ההצגה והיא מזדעקת בזעזוע על כך שטרם ראיתי. כעבור שעה כבר עומדים לרשותי כרטיסים לאחד הימים הקרובים. השבוע עמוס במיוחד בעבודה, אני חוזר כל יום אחרי עשר בלילה ואינני ישן מספיק – אני עייף, אבל לא מוותר. ליבי מספרת לנו שבתוכניית ההצגה נמצא המחזה בשלמותו. אני נזכר שבמהלך אריזת הספרים נתקלתי בתוכניה עבה במיוחד של הצגה שלא ראיתי. מזיז ארגזים וחושף את הארגז עם תוכניות התיאטרון – לא, התוכניה איננה כאן. לא נורא – נקנה בכניסה.

אשתי שתחיה ואני ברכבת מחיפה לקאמרי בתל-אביב. בספסל מאחור מתנהלת שיחה מביכה בעליבותה. אשה כועסת בקול רם על כך שלטענתה אבי בִּיתָהּ אמר שהיא נראית מכוערת וזקנה. אין ספק שהיא מעוניינת שכוווולם ישמעו את כל הפרטים, ולנו אין ברירה – שומעים.

אנחנו באכסדרת הקאמרי והכרטיסים כבר בידינו, רוצים לרכוש תוכניה, אך אין. כשהמסך נפתח חולפת לרוחב הבמה חסידה שמרמזת על חילופי העונות. את החסידה מוליכה דמות שחורה. אני כבר אוהב את התפאורה ועדיין לא ראיתי דבר. גם הבקתה של הזקן והזקנה בנויה מדמות אנוש ועוד מעט נגלה שגם בקתת החובש, עץ הערבה, הירח ואפילו הכרכרה והסוס הם תפאורה אנושית חיה ופעילה מאוד.

רקפת לוי עיצבה את התפאורה ואל התלבושות. התפאורה אנושית ולכן אין בעצם הפרדה בין התפאורה לבין התלבושות – זוהי מקשה אחת – תפאורה שהיא תלבושת שהיא תפאורה. עיצוב מדהים שמוביל את החוויה למקומות מאוד מעניינים. חילופי הזמנים מסומנים באמצעות מסך כוכבים, ירח שנישא בידי דמות שחורה וסימולים מעניינים נוספים.

ההצגה עוסקת במוות, אך לא רק בכך. האנשים בהצגה עלובים, קשי יום וחסרי תקווה כמו ברבים ממחזותיו של חנוך לוין, וכמו תמיד, גם כאן יש לדמויות מסויימות תקוות להזין בהן את חלומותיהן. ראינו אצל לוין לא מעט הצגות שסובבות סביב מוות, עליבות וחלומות חסרי סיכוי ובכל זאת, יש כאן משהו אחר. אינני יכול להצביע אותו משהו, אך הצגה זו שונה מהצגות העליבות האנושית האחרות שהתחילו לדמות זו לזו. החוויה שונה והאסוציאציות שהיא מעוררת שונות.

חנוך לוין כתב וביים את ההצגה ב 1999, בערוב ימיו, כאשר היה ברור לו שמותו קָרֵב. אך ההצגה איננה על מותו שלו, הוא נשען כאן על שלושה סיפורים קצרים של צ'כוב, ושלושתם עוסקים – מן הסתם – במוות. בין הסיפורים משלב חנוך לוין את הנסיעות בכרכרה מחלופקה לפופקה ובחזרה יחד עם הנוסעות והנוסעים מערי המחוז פְּז'וֹזִ’י וּשְׁצ'וֹצִ'י, וכן את שלושת הכרובים, והתוצאה היא משהו חדש, אחר ומעורר את דימיון לחשוב מחשבות קיומיות מעולם האסוציאציות הפרטי של הצופה.

imageהשחקן הותיק יוסף כרמון משחק את תפקיד הזקן כבר 13 שנים. השנה הוא כבר בן 80 ועדיין נושא את כל ההצגה על גבו. הזקן נמצא על הבמה כמעט לכל אורך ההצגה וחלק ניכר מהזמן הוא מספר את סיפורו במונולוגים ארוכים. יוסף כרמון מציג דמות שלמה ומרגשת. התפקיד כאילו נתפר עבורו, ואולי כך באמת היה, הרי אין שחקן שמזוהה עם חנוך לוין יותר ממנו. אני עדיין זוכר אותו ביעקובי וליידנטל 1972 כשלצידו אלברט כהן וזהרירה חריפאי בתפקיד רות שחש המכונה ביג תוכעס. מאז עד היום לא חדל יוסף כרמון להיות במרכז ההצגות של חנוך לוין.

רבקה גור מקסימה אותנו בתפקיד הזקנה שמתרוצצת ללא לאות ועובדת עד שמחלתה גוברת עליה. בתחילת ימי ההצגה היה התפקיד שייך לזהרירה חריפאי. אין ספק שרבקה גור היא היורשת המתאימה ביותר לתפקיד.

במהלך הנסיעות בין העיירות אנחנו מתוודעים לעגלון ששכל את בנו ואין לו עם מי לדבר על כך פרט לסוסו. יצחק חזקיה הוא העגלון ויוסי רחמני הוא הסוס שמבצע את אחד התפקדים הקשים בהצגה מבלי לומר מילה.

imageהכרכרה מובילה שתי זונות שחולקות בקולי קולות את מחשבותיהן, חוויותיהן וחלומן הגדול לפגוש את המיליארדר גַּסְפַּאצ'וֹ דֶה-בֶּלוֹ. פלורנס בלוך מפליאה לבטא את מאוויי הגברים לשחק עם הפִּשְׁפּוּשְׁקָלֶה בפּוּשְׁקָלֶה וגורפת מאיתנו גלי צחוק, יחד עם סיגלית פוקס שמתארת את זונות פריז שהכירה בדף הז'ורנאל שעטף דג. בדרך חזרה נוסעים באותה כרכרה שני שיכורים, גבי עמרני ואלון דהן. מדיבוריהם הצעקניים אנו מבינים שבילו עם אותן זונות שכבר הכרנו. ההתרחשויות במהלך הנסיעות מזכירות לי את החוויה שעברנו ברכבת בדרכנו לתיאטרון. החיים לפעמים גרוטסקיים לא פחות מדמיונו של המחזאי.

בין לבין אנו פוגשים סיפור מוות שלישי. סנדרה שונוולד היא משרתת שגבירתהּ שפכה מים רותחים על תינוקהּ. עוד סיפור נוגע ללב שנדד מסיפורו של צ'כוב אל המחזה ונפגש עם שאר הסיפורים בעיירה, בבקתתו של החובש ובמפגש עם שלושת הכרובים שמנסים לרומם את רוחו של התינוק עד שזה מפסיק לנשום. בסיום ההצגה החסידה חולפת לרוחב הבמה במסעה חזרה והמסך נסגר.

הצגה ססגונית, עצובה, מרגשת ומצחיקה שנוגעת בליטוף צורב בתחומי הכאב של החיים.

ההצגה מעוטרת במוסיקה מקורית של יוסי בן-נון ובשירתה של יעל צבי ששמענו לראשונה בהופעות של יוני רכטר ומאז אני מצפה לשמוע אותה עוד ועוד.

כפי שהזכרתי בתחילת הרשימה, אני מגיע אל ההצגה כאשר אני מותש משבוע עבודה עמוס במיוחד ומתקשה לשמור על עירנות. במהלך ההצגה אני נלחם לשמור על קשב, אך ראשי נוטה לנקר ואני כל הזמן מרגיש שפספסתי משהו.

למחרת בבוקר אני פותח את כל ארגזי הספרים ולבסוף מוצא בארגז שבתחתית העמודה האחרונה את התוכניה. אני כותב שורות אלה אחרי שקראתי את המחזה פעמיים וגיליתי שאכן פספסתי לא מעט. עכשיו אני אורב להזדמנות לראות את ההצגה פעם נוספת – להשלים את החוויה.

 

מאת חנוך לוין ובבימויו
תפאורה ותלבושות: רקפת לוי
מוסיקה: יוסי בן-נון
תאורה: שי יהודאי
זמרת: יעל צבי
נגנים:
– יוסי בן-נון
– שמואל אלבז
– שוקי וולפוס
– אבנר יפעת

משתתפים
יוסף כרמון
רבקה גור
יצחק חזקיה
גבי עמרני
דרור קרן
דינה בליי
נדב אסולין
סנדרה שונוולד
פלורנס בלוך
סיגלית פוקס

:
אלון דהן
סיימון קריכלי
רומן קריכלי
יוסי רחמני
שי פיינברג
טל בן-בינה
שני טרייסמן
אירית בשן
רונית זלוטקין
נועה כהן שבתאי.

הוי, פשפושקלה,
לא לנצח תשחק בפוש'קלה,
יום אחד תרגיש חלוש'קלה,
יהיה מיחוש'קלה,
רופא ירביץ משמוש'קלה,
ימצא שם איזה גוש'קלה,
והמצב אנוש'קלה,
ולאחר-ייאוש'קלה,
ונשיקה למוש'קלה,
חיבוק לזוש'קלה,
והופ – סוף לקשקוש'קלה.

אורזי מזוודות – חנוך לוין בקאמרי

image

אחר הצהריים גיל מתקשר להתיעץ איתי. הוא נוסע מטעם העבודה לארה"ב ושוקל לעצור ליום יומיים בלונדון. עם מי אתה נוסע? לבד. מישהו מחכה לך בלונדון? לא, גם שם אהיה לבד… כעבור שעה נודע לי שיש בקופת הקאמרי החזרות ואני יכול לקנות זוג כרטיסים במקומות סבירים להצגה אורזי מזוודות. קשרים, אתם יודעים. טלפון לגיל ואנחנו נפגשים בכניסה לתיאטרון.

הבמה שחורה ללא תפאורה. שני מסכי תרגום שחורים מציגים כתוביות ברוסית. ההודעה הסלולרית הידועה, האולם מוחשך והשחקנים מתחילים לגדוש את הבמה בהמוניהם.

בהצגה משתתפים עשרים שחקנים שמציגים כשלושים דמויות. שבתאי, השחקן עזרא דגן, כבד. הוא נחפז לבית הכסא ואומר "בנעורי עשיתי. אי, עשיתי ועשיתי. שלום לכולם. נעורים, נעורים." בעוד זמן מה הוא יובל למנוחות ו"אומרים שעד היום האחרון הוא לא הצליח לעשות". בהמשך יובל עזרא דגן שנית לקבורה הפעם בדמות ברונו הופשטטר. חנוך לוין תאר את ההצגה כך: "קומדיה אוורירית, בת זמננו ומקומנו, המכילה שש משפחות, חמישה אוהבים, שלוש רווקות, תשעה נפטרים, שמונה הלוויות, ארבע אלמנות, אחת עשרה מזוודות, תינוק, אמריקאית, הומוסקסואל, זונה, מגמגם וגיבן – כולם מאוד לא מאושרים" ולי אין, מן הסתם, דרך נכונה ומדוייקת יותר לתאר את ההצגה.

לא זכיתי לראות את ההפקה הקודמת של 'אורזי מזוודות' ב 1983. באותה שנה ביליתי במילואים בבקעת הלבנון שלושה סבבים שהסתכמו במאה וחמישה ימים. לא היה לי זמן להגיע להצגות ולא הייתי פנוי רגשית לראות עוד אנשים שאינם מאושרים, בלשון המעטה. את המחזה, לעומת זאת, קראתי בשנים האחרונות יותר מפעם אחת מתוך קובץ המחזות 'סוחרי הגומי ואחרים'.

על הבמה גלריה מרשימה של דמויות מעוצבות להפליא על ידי הבמאי והשחקנים. כולן מאופיינות היטב על פי סטראוטיפים משלהן ולכל דמות עומק ואופי יחודי. הבמאי אודי בן משה ליהק קבוצה של שחקנים שכולם כאילו נתפרו לדמויותיהם, כולם נהדרים, וכשיש כל כך הרבה שחקנים ודמויות אני נזהר לשבח מישהו שמא מישהו יסיק מכך שהאחרים היו פחות טובים.

imageכולם לא מאושרים ולכל אחד סיבה משלו לא להיות מאושר ולגמד את חוסר האושר של האחרים לעומת חוסר האושר הפרטי של עצמו. לכל אחד ואחת יש חלומות שלא צריכים להתגשם, שהרי אם יתגשמו – יפגם חוסר האושר, שהוא טעם החיים. יש פה ושם חריגות קלות אך לא, חס ושלום, של אושר אלא של הגשמה מסוג אחר. הזונה מצליחה להוציא מאלחנן את כל הכסף שיועד לנסיעה אל אשת חלומותיו הדמיונית-משהו בשוויץ ובסופו של דבר תגשים את חלומו ותיסע בעצמה לשויצריה. בּוֹבֶּה האלמותית, הלא היא חנה מרון הנצחית, חוזרת כל הזמן הביתה עם מזוודה קטנה וחיוך קטנטן. היא אמנם לא מגיעה אך אינה מוותרת. בלה נוסעת ללונדון, גם אם לונדון לא מחכה לה.

רבים מהסובבים אותי מכירים היטב את יצירתו של חנוך לוין, אך רבים מהם אלה שאינם מכירים באמת את מחזותיו, ומופתעים כאשר הם מגלים שקטע שמוכר להם היטב, נלקח למעשה ממחזה שלו. כשסיפרתי לעמיתי בעבודה שאני הולך ל'אורזי מזוודות' של חנוך לוין זה לא אמר להם דבר, אך כשציטטתי ממונולוג הפרידה של בלה אורו עיניהם, הרי את השיר של חוה אלברשטיין כולם מכירים. ככה זה, השירים מגיעים, ככל הנראה, אל כולם, אבל כדי להגיע להצגה יש צורך בהשקעת מאמץ, שלא לדבר על קריאת המחזה.

imageהתפאורה של רות דר מינימליסטית ומאוד קולעת. במה שחורה, מעקות מרפסת שנכנסות לבמה ויוצאות על פי הצורך, עגלות קברנים ומזוודות בכל מיני צורות וגדלים. תמונת הבמה ואוירת שעות היממה השונות מעוצבות באמצעות התאורה של אבי יונה בואנו (במבי) וקרן פלס משלימה את האוירה בצליליה. החוויה הכללית מרתקת ומצחיקה. זהו מסוג הצחוק שאנו כבר מכירים ממחזות חנוך לוין, צחוק שלא רק שאיננו משחרר, לפעמים הוא אפילו מעיק. נקודת האור שמלווה, בתחושתי, את כל ההצגה היא החיוך הקטן והמסתורי של בּוֹבֶּה שחומקת שוב ושוב מהמוסדות אליהם נשלחה ומנסה ללא לאות וללא הצלחה להגיע חזרה הביתה.

כבר עברו מספר ימים מאז ראיתי את ההצגה ועדיין אני רואה בכל פינה את בּוֹבֶּה שמנסה לשוב הבייתה ופה ושם גם את עידו מוסרי בדמות מוטקה העצבני שצועק על אבנר הנבוך 'למה אתה לא רגוע? … תרגע!!! תראה אותי ותרגע'.

הצגה מעולה, מאלפת ומשעשעת על חיפוש האושר בעולם של בדידות. כדאי להקדים וללכת, באתר הקאמרי כתוב שההצגה תועלה על הבמה ל-45 הצגות בלבד, כלומר – ההצגה לא מחכה לכם.

מאת: חנוך לוין
בימוי: אודי בן משה
תפאורה: רות דר
מוסיקה: קרן פלס
תלבושות: עפרה קונפינו
תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
צילומים: גדי דגון

השחקנים
[בהצגה שאני ראיתי]:

אבי גרייניק,
אבי טרמין,
יפתח אופיר,
אודליה מורה מטלון,
אוהד שחר,

 

אילנה באואר,
אנדריאה שוורץ,
אסתי קוסוביצקי,
גילת אנקורי,
דרור קרן,
חנה מרון, עידו מוסרי,
מוטי כץ,

 

עזרא דגן,
רבקה מיכאלי,
רובי מוסקוביץ,
רוזינה קמבוס,
שירי גדני,
שלומי אברהם,
דניאלה וירצר

וכרגיל בקאמרי, לא לוותר על התוכניה. התוכניות של הקאמרי עשירות בחומר קריאה מרתק ומעשיר. ממש שווה כל אגורה.

החוויה שלי בהצגה שיץ בקאמרי

מידי פעם אני מרגיש צורך להזכיר שאינני מבקר, אני חולק חוויות שלי. אז אם נקלעתם הנה בחיפושיכם אחר ביקורת תיאטרון אתם מוזמנים לקרוא את הנדלזלץ – הוא ללא ספר מבקר תיאטרון אמיתי. אני לא. ולאחר שהבהרתי נקודה זו נפנה אל ההצגה.

clip_image002גיל ואני יושבים במקומותינו באולם 4 של התיאטרון הקאמרי. ליבי מצטרפת, כרגיל ברגע האחרון, אלא שהרגע האחרון מתארך קמעה. הכניסה לאולם 4 היא מכיוון הבמה ולכן אין כניסה למאחרים. עדיין מספר מקומות פנויים באולם ומחכים שמזמיני אותם מקומות יגיעו. אנחנו רגילים לתופעה זו באולמות הפרינג', אבל אנחנו בקאמרי וזה די מפתיע לראות את המנכ"ל, נעם סמל, עומד בפתח וסופר מקומות פנויים. בסוף מוחשך האולם ואנחנו שומעים מכיוון הבמה ציקצוקי שפתיים קולניים. האור על הבמה עולה ואנו רואים את משפחת שיץ – פפכץ, צשה ושפרכצי – יונקת מרק במלוא פה. מכאן מתפתחות שיחות שבהן כל אחד אומר את הגיגיו ללא קשר לאחרים, ותוך זמן קצר מוצגת בפנינו תמונת השאיפות של כל בני המשפחה – תתחתני, תמותי, והרבה הרבה בשר מכל סוג.

פפכץ מוכר את בִּיתו שפרכצי כבשר – "מבחינת הבשר אני נותן פה שתי נשים בתוך אישה אחת!". יש לו שתי משאיות ושותפות חמישים אחוז בשופלדוזר ויותר מכל הוא אוהב את ממונו. גם החתן המיועד, צ'רכס, חומד את ממונו של האב. הוא מנהל משא ומתן עם האב, כל מה שהוא רוצה זה הרכוש והממון של האב. האב עצמו מיותר ואף מפריע "הייתי רוצה שאביך לא יהיה". בעצם גם שפרכצי די מיותרת מבחינתו – "עולה לו בבריאות להתאהב בבת של אבא". אין לו גם צורך בכל הבשר, "שני שליש מהאשה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק, שישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שדחת".

המחזה סובב סביב בשר, ממון, רכוש ומוות. אני, בעוונותי, לא ראיתי ולא קראתי עד כה את שיץ ואפילו לא עשיתי שעורי בית כראוי וכך חשבתי שאני הולך לראות אחת מאותן הצגות על נושאים משפחתיים של חנוך לוין דוגמת "נעורי ורדל'ה", או מחזה על נשים "גדולות" שמשפילות גברים עלובים. איכשהו לא ציפיתי לראות סאטירה פוליטית – ואז… "מה פתאום מלחמה?" כן, הופתעתי לגלות שנקלעתי לסאטירה נוקבת על ענייני בשר, ממון, רכוש ומוות אלא שהבשר הוא, בין השאר, בשר תותחים והשופלדוזר פתאום מתחבר לי היטב עם תקופת מלחמת ההתשה שהכרתי ממש מקרוב. ברגע זה ההצגה מבחינתי משנה כיוון לחלוטין. פתאום התאוות של הדמויות מתקשרות לי לתקופה ולאירועים שעד רגע זה לא הבנתי שבהם עוסקת ההצגה.

בדרך כלל, למיטב היכרותי הדלה עם מחזות חנוך לוין, יש הפרדה מוחלטת בין המחזות המשפחתיים ואלה שעוסקים ביחסי אנוש לבין הסאטירות הפוליטיות ואילו כאן הכל מתערבב. הכל מתערבב, ובכל זאת הכל יושב במשבצת הראוייה. עכשיו אני קולט שהגברים במחזה זה חזקים, הם אינם אסקופה נדרסת תחת רגלי הנשים. יש להם שאיפות. שאיפתו של החתן, צ'רכס, שהאבא לא יהיה, מתהפכת עם בוא המלחמה ובסופו של דבר דווקא הבעל של שפרכצי הוא זה שהמדינה לקחה ממנה באמצע החיים.

עירית קפלן ואלון דהן הם שפרכצי וצ'רכס מדהימים. שניהם מציגים את דמויותיהם ומחצינים את שאיפותיהם ותאוותיהם בכל דרכי ההבעה שעומדות לרשותם. רמי ברוך ואסתי קוסוביצקי מציגים את פפכץ וצשה בדיוק כפי שהיינו מצפים לראות אותם. רמי ברוך מפתיע אותנו בקטע מחול קומי שכאילו איננו שייך ודווקא הקונטרסט בין המילים האיומות לבין המוסיקה והמחול גורמים לנו לצחוק במבוכה. התלבושות, בעיקר של שפרכצי וצ'רכס, יוצרות תמונה שמעצימה את החווייה וכן עיצוב השיער של כולם מעשיר את ההיכרות עם הדמויות. התפאורה, מאידך, מתחכמת ומנסה לשרת את כל התמונות בדרך שלטעמי איננה עונה בצורה טובה לכל המצבים. המוסיקה המקורית של אדי זיסמן מקפיצה את החוויה של המחזה המוסיקלי. המוסיקה משתלבת עם המחזה באופן שמשלים את האמירה והשימוש בפסנתר ובכלי הקשה בלבד משרת היטב את ההצגה – מאוד מאוד אהבתי.

יכול להיות שאני, כמי שחי את התקופה מקרוב, חוויתי חוויה שונה מזו של ילדי ובכל זאת ברור לי שההצגה תדבר לכל צופיה ותגרום לכולם לחשוב מעט על בשר בכל מובניו וכן על כסף.

תוכניית ההצגה היא, כמסורת התיאטרון הקאמרי, חומר קריאה מעולה – לא לוותר. קראתי בתוכניה שהבמאי טוען שהעלילה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן. אינני בטוח שהוא צודק. ההצגה נטועה היטב בהווי מדינתנו שהכסף והבשר ששמו הרשמי הוא "ביטחון" מעורבבים היטב. כל ענייני הממון במדינה חסומים עד היום באמצעות סעיפי הביטחון משום שאנחנו עדיין חיים בצל תקנות שעת חרום 1948. ובכל זאת המלחמה של אז שהעשירה באופן פתאומי את כל קבלני עבודות העפר נראית לי די יחודית למקום ולזמן.

מאת: חנוך לוין
בימוי: יגיל אלירז
תפאורה ותלבושות: רוני כרמל
מוסיקה:
אדי זיסמן

פפכץ: רמי ברוך
צשה:
אסתי קוסוביצקי
שפרכצי:
עירית קפלן
צ'רכס:
אלון דהן

פסנתר: אדי זיסמן
כלי הקשה: יהונתן גבעוני
תאורה: יעקב סליב
צילומים: גדי דגון

הפינה האישית שלי:
את תקופת מלחמת ההתשה ביליתי בגימנסיה. באותם ימים הקימו את קו בר-לב שאמור היה להגן על מרחב סיני מפני תקיפה מצד המצרים. קו בר-לב היה מערכת של 32 "מעוזים" לאורך 160 ק"מ עם קו ראיה בין מעוז למעוז. משרד הביטחון נזקק לכל מי שיכול היה להעמיד לרשותו כלי חפירה "שופלדוזרים" – בלשון ההצגה. רכישת "שופלדוזרים" הייתה אז השקעה משתלמת עם ערך מוסף של הרגשה טובה של תרומה להגנת המדינה. לאביו של אחד מחברי לגימנסיה היה כזה שופלדוזר בקו בר לב והכרתי את מעללי החפירות מסיפורי גוף ראשון. בערך שנה אחרי שהתחילו להקים את קו בר לב התחלפה הנהגת צה"ל ועימה תפיסת ההגנה ואז הוחלט לדלל את קו בר לב ל 16 מעוזים שביניהם אין כבר, מן הסתם, קו ראיה. אותם קבלני עבודות עפר שגרפו הון מהקמת קו בר לב גרפו הון נוסף מפירוק מחציתו. צ'רכס מספר בהצגה כיצד עשה כסף מההקמה ומהפירוק ולפעמים אפילו מפירוק של מה שעדיין לא הוקם. תקיפת המיצרים התחוללה מספר שנים מאוחר יותר, אני הייתי חייל סדיר והוצבתי במיתלה בזמן שהמצרים עברו ללא כל קושי את מה שנותר מחורבות קו בר-לב. החלק הכואב מכל היה כניעתו של מוצב המזח שנותר מנותק לחלוטין.
לפני מלחמת יום כיפור הייתה כל המדינה שרויה באופורית הנצחון של מלחמת ששת הימים. אני הייתי מאותם מעטים שניסו להיות פעילים בעיתון הנוער נעשוש [נוער שוחר שינוי] שהציג את דעה המאוד לא פופולרית באותם ימים נגד הכיבוש. ניסינו לטעון שאין טעם להגן על שטחים שאינם נחוצים לנו לצרכי ביטחון ועדיף להשיבם לבעליהם באמצעות הסדרי שלום. העיתון היה קטן וחסר משמעות, הוא שוכפל באמצעות סטנסילים משודכים והופץ בחצרות. איכשהו זכה אותו עיתון בקיתונות של רותחין וכונינו בפי כל "מצפניסטים" שהיה אז כינוי גנאי ידוע לשוחרי שלום. זמן קצר אחרי הקמת נעשוש התפצלה הקבוצה הפצפונת. ליתר דיוק – אחד מחברי הקבוצה עזב והקים עיתון מתחרה בשם געשוש שהציג גישה עוד יותר שמאלנית. הבלבול בין נעשוש וגעשוש גרם לכך שהיינו ממש מוקצים מחמת מיאוס בפי כל ותוך זמן קצר התפוררנו בעיקר מחוסר אמצעים.
שש שנים אחרי אותה מלחמה שעלתה לנו בהרבה "בשר" וממון נחתם הסכם השלום עם מצריים שבמסגרתו החזרנו את השטחים שיכולנו להחזיר ללא קרבות אלמלא היינו בטריפ לאומי של אופוריית "אין עלינו". את מחיר הבשר ההוא אנחנו משלמים עד היום… וכרגיל, אולי זה רק אני.

האיש שלא אהב את חנוך לוין

אני רואה את ההצגה האיש שלא אהב את חנוך לוין במסגרת פסטיבל סמולבמה 10 באוניברסיטת תל אביב. זו ההצגה הרביעית בתוך רצף של חמש הצגות שאני רואה בזו אחר זו במרדף. בצורה כזאת קשה לקלוט, הכל מתערבב בראש ובכל זאת כל ההצגה מרשימה אותי ממספר היבטים. קודם כל המחזה שכתב טל לאופר – מחזה שמנגח כביכול את זה שאיננו הולך בתלם הסגידה האקדמית לחנוך לוין ובעצם הופך את אנשי האקדמיה, תלמידים ומרצים, לבדיחה עצמית. למרות שאינני חלק מהמשחק אני מבחין ללא מאמץ ברמזים לדמויות מוכרות היטב בהווי החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. טל לאופר מותח כאן את הגסויות שמאפיינות את מחזות חנוך לוין עד הקצה.

ליהוק מדהים. שלושה שחקנים מוכשרים – אבישי מינגרסקי, שני רוטנברג ויניב בומברג מציגים בפניננו שלוש דמויות חנוך-לויניות מוקצנות, כל אחת לכיוון שונה. יניב בומברג הוא פּוֹפּוּלוּס מושלם, הסמרטוט האולטימטיבי שהחליט להרים את ראשו ולסכן את אושרו בהכרזה שאיננו אוהב את חנוך לוין. שני רוטנברג – חברתו כּוּס עוברת במהירות בין מימיקות וצורות היגוי שלפעמים יוצרות סתירות משמעות מצחיקות והכל ברצינות תהומית ובמניפולטיביות הנשית המוכרת. ראש החוג פרופ' פָלְצָנוֹבִיץ' הוא אבישי מינגרסקי שאיננו חדל לשאוב מאיתנו גלי צחוק במשחק, שירה וריקוד תוך מעבר מהתנשאות להתרפסות וחוזר חלילה.

הבימוי הקצבי והמהודק היטב של אורית עזריאל לא מותיר לנו רגע להתאוששות בין תמונה לתמונה. מספר קטעים משובבי עין מוליכים את דימיוננו למקומות בלתי צפויים. אחת התמונות נפתחת בצחצוח נעל, אבל אנחנו רואים משהו אחר לגמרי שהבמאית דאגה לשתול בדימיוננו… וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

יומיים מאוחר יותר אני מגיע למקצה השלמות. הכוונה הייתה להגיע להצגה לוייתנים אך הרכבת התעכבה וכך אני ומתגלגל לגמרי לא במקרה לצפיה נוספת בהצגה האיש שלא אהב את חנוך לוין. חווית הצפיה בהצגה שכבר ראיתי איננה כחווית הצפיה הקודמת שהייתה חפוזה משהו במרוץ להספיק ככל שניתן. הפעם הכל צפוי ויש זמן להתמקד בפרטים נוספים. כמו-כן, אין חשש להפסיד משהו ולכן אפשר גם לצלם – ברשות ההפקה כמובן. אני ממש סולד ממסכים מהבהבים בידי קהל התיאטרון ואינני רוצה להפריע. מתמקם בצד עם המצלמה נמוך בין ברכי ומצלם תוך הסתרת המסך מהסובבים אותי. לפעמים אינני רואה בעצמי מה בדיוק צילמתי, ובכל זאת נראה לי שהפקה זו זכתה מן ההפקר בסדרת תמונות נאה.

בינתיים הסתיים הפסטיבל. ההצגה זכתה במקום השני והמאוד מכובד לפסטיבל שמרבית ההצגות בו פשוט מעולות… כי בסופו של דבר פות זה פות ואין מה לעשות.

מחזאי ומלחין: טל לאופר
בימאית: אורית עזריאל
מעצבת תפאורה: דנה ברלינר
ע.בימאית: ג'נט נסים

שחקנים:
– אבישי מינגרסקי
שני רוטנברג
– יניב בומברג

מפיקה: רותם בלום
מעצבת תנועה: נועה בוקר
מדריכה קולית: מעיין לוי

האיש שלא אהב את חנוך לוין היא הצגה שנונה ומצחיקה – תענוג צרוף.

יסורי איוב – חנוך לוין בצרפתית

clip_image002 על הבמה שולחן ענק ולפניו יער של בקבוקים. צידי הבמה ואחוריה מחוּפִֹים בקירות בד טוּל דקיק חצי שקוף ומאחוריהם נראים השחקנים והנגנים. ההצגה נפתחת בצלילים שבוקעים מאחורי קירות הטוּל – קולות ונקישות, תקתוקים וציקצוקים שמתרבים ומצטופפים והופכים להמולת דיבור כאילו הרבה מאוד אנשים נאספו יחד, והצלילים הופכים להיות מסיבה של ממש. חוויה מאוד מעניינת ואפילו מלהיבה שגורמת לי ולשאר הקהל לזהור, לחייך ואפילו לצחוק.

בינתיים ההצגה נטולת שפה ואינני נזקק לתרגום – החוויה שלי שלמה. מלצר עם מגש חוצה את יער הבקבוקים, עוד דמות מפלסת את דרכה ומתוך האוירה העליזה מופיעה דמותו של איוב מאחורי השולחן הענק. איוב העשיר והמאושר לבוש בהידור ומסביר את סבלו של השָׂבֵעַ ומכאן אנו גולשים לחדוות הקבצנים שבוקעים מתוך חורים בשולחן… ולאושרם של הקבצנים של הקבצנים וכן הלאה.

clip_image003לא כאן המקום לספר את יסורי איוב של חנוך לוין. אין לי ספק שאילו זכה חנוך לוין לראות את ההצגה לא היה נותר אדיש. אין לי מושג אם ההצגה הייתה קוסמת למחברהּ או שהיה סולד ממנה ואולי אפילו כועס – אדיש הוא לא יכול להיות. אינני חושב שמישהו בקהל נותר אדיש. הפרשנות של הבמאי לורון ברת'ום מעניינת מאוד. ההצגה משלבת מרכיבי תאורה מגוונים, צבע שנשפך בכמויות על הבמה ונמרח על גופי השחקנים העירומים ותנועה שנעה בין מחול להתפלשות ברפש שיוצרים יחד את תמונת האוירה. החוויה מאוד מעניינת ואני תוהה אם אין כאן מעט הגזמה בשימוש בגימיקים. מה שלא יהיה – זה עובד. בשלב מסויים, כאשר איוב משופד עירום על כידון ומרוח בצבע ושאר סוגי טינופת, אני קולט שאני יושב מכווץ בכיסאי, ממש חש את יסורי איוב שמוצגים באופן מאוד פלסטי.

כל השחקנים מעולים לטעמי, המשחק קצוב ומתוזמן וצעקנות השמחה והסבל מדודה היטב וחתוכה בהפוגות כך שבכל פעם אני מוּכִּים מחדש. ההצגה מעוררת רגשות ומטרידה, החוויה חזקה מאוד אך אני נאלץ לנדוד לסירוגין בין השחקנים לבין התרגום המוקרן ונושא כל הזמן תחושה שאולי אני מפסיד משהו. לאחר ההצגה גיל מציין שכדאי היה לקרוא את המחזה לפני ההצגה כדי שלא נאלץ לקרוא כל הזמן את התרגום. אינני משוכנע שזה היה עוזר, לתאום המדוייק בין התוכן המילולי לבין המשחק יש חשיבות רבה. הדבר הנכון היה להקדים וללמוד צרפתית… מה לעשות? לא הספקנו.

אנחנו רואים את ההצגה בחברת סיוון וליבי. שתיהן מקצועניות ולפי ההגדרה שלמדנו לא מזמן מגיל מקולקלות ואכן מייד בצאתנו מההצגה, עוד בטרם מיצינו את עיכול החוויה אנו זוכים לשמוע ניתוח מקצועי של הבימוי. אני מעדיף להשאר עם החוויה כמה שיותר זמן לפני שאני מתחיל לתהות על מרכיביה ודרך השגתה, המקצוענים עוסקים בכך כבר במהלך ההצגה ולדעתי מפסידים משום כך משהו מהחוויה.

הייתי ממליץ לכל אוהבי התיאטרון לראות את האירוע הבימתי הספקטקולרי אבל זו הצגה אורחת שחוזרת הבייתה לצרפת, אז מי שלא ראה הפסיד.

איחש פישר – חנוך לוין בקאמרי

החוויה התיאטרונית מתחילה לפני תחילת ההצגה. יום שישי, קצת לפני השעה אחת, אנחנו מגיעים לרחבה שלפני אולם 3 של התיאטרון הקאמרי. ליד אחד משולחנות בית הקפה יושב השחקן אלברט כהן בלבוש ברונכוס הדייג. הייתה היום הצגה גם בשעה אחת עשרה והשחקנים מחכים לתחילת ההצגה הבאה. אני נכנס לשירותים ומולי פוסע מן השירותים לא אחר מאשר איחש פישר. כן, השחקן שמואל וילוזני בלבוש איחש פישר יוצא מהשירותים אליהם אני נכנס, אני מביט אל תוך האסלה, רק לוודא, לך דע מה תמצא שם.

אולם 3 של הקאמרי הוא האולם עם הכסאות המסתובבים, זה שבו ראינו את המלט, רוזנקרנץ וגילדנשטרן ועוד. אין כיוון, הבמה מצוייה בכל הכיוונים ובמרכז. איחש פישר עומד בגבו אלינו ומשתין ואז הוא פונה אלינו ומסביר את תסכוליו בעניין הקטן שלו וחששותיו שמא ינשור. הוא פונה להשתין פעם נוספת וחששו מתקיים – הקטן נשר. איחש פישר מתחבט בבעיית זהות עצמית, האם הוא נשאר איחש פישר גם ללא הקטן? והקטן, אולי הוא יותר איחש פישר ממנו. גם פרנבחצ'ה שבאה בינתים לעשות קקה מתחבטת בבעיית זהות עצמית דומה, היא תוהה אם בקקה יוצאת הזהות שלה ואולי גם חלק משמעותי במיוחד מגופה וממוחה. בסופו של דבר הקטן נשטף אל הביוב ומכאן נמשכת מסכת של ניסיונות להשיב את הקטן למקומו. איחש פישר, שלמיטב הבנתי לא רווה נחת גם לפני כן מהקטן שלו, יוצא למסעות סביב העולם וזו כנראה הפעם הראשונה שהקטן נותן טעם לחייו. במסעו הוא נקלע אל סירתו של ברונכוס הדייג ממנה הוא רואה את הקטן שלו נסחף במי הים ומנפנף לו לשלום. איחש והדייג טובעים בים תוך שירת "הנה טובעת ספינתנו" למנגינתו הקולעת של יוסי בן נון, ומוצאים את עצמם לבסוף במונקו. מתחילת הדרך ולכל אורכה יש לאיחש פישר מספר הזדמנויות לשלוח יד ולקחת את הקטן בחזרה אך הוא איננו עושה זאת, תמיד יש איזה מעצור או חשש שמונעים ממנו לעשות את המובן מאליו. הקטן מסיים את מסעו כשהוא נאכל על ידי נסיכת מונקו ודוקא עכשיו, כשאין שום סיכוי שהקטן יעמוד לרשותו של איחש פישר, מעוננינת הנסיכה לתנות איתו אהבים.

שמואל וילוז'ני מציג לנו דמות מאוד אנושית. המשחק מוגזם מאוד ומתאים להפליא לטקסט ולאירועים המופרכים עד שאני ממש אוהד למצוקתו אבל אי שם בפנים אני כועס על כך שהוא בעצם איננו מנסה כלל לפתור את הבעייה, הרי הוא יכול היה לשלוף את הקטן מהאסלה, לנסות לדוג אותו מהים, לחטוף אותו מסלו של הדייג היפני או ממגש פירות הים שאת שניהם הוא אוחז בידיו. אם איחש פישר היה פותר את הבעייה היה שם בזה סוף להצגה אך נראה לי שהוא איננו מעוניין בפתרון אלא בחוויות שמעניק לו המרדף.

אלברט כהן מצויין בתפקיד ברונכוס הדייג. כשמדובר במחזות חנוך לוין אלברט כהן הוא הבחירה המובנת מאליה, הוא חושב חנוך לוין ולא משנה כמה הסיטואציה תהיה מופרכת היא תהיה תפורה עליו היטב. כל שאר השחקנים מגלמים יותר מתפקיד אחד. מוטי כץ מגלם בכשרון רב שתי דמויות, הדוב-משה ואקירא, הן שונות לחלוטין ושתיהן עשויות כהלכה. השחקן הרבגוני ביותר הוא ערן ישראל שמגלם שלוש דמויות של שלושה בני זוג של הדמויות שמגלמת קרן מור. לערן ישראל יש מבנה גוף ענק שאיננו מאפשר התעלמות ובכל זאת הוא מפיח בכל דמות חיים שונים לגמרי. המאהב הלטיני חומבטוחס איננו דומה בשום צורה למנצח המתייפח צ'יליבובקה או לנהג המרוצים גסטון – ממש אהבתי את מה שעשה עם הדמויות. הדמויות של קרן מור הן, מאידך, בעצם דמות אחת של אשה אגואיסטית וחסרת נשמה על גבול האכזריות בתחפושות שונות.

במהלך ההצגה ולאחריה מחשבותי עסוקות בשאלה למה איחש פישר איננו עושה את המובן מאליו וכל הזמן סובב סחור סחור. אני קולט שאני מכיר לא מעט איחש פישרים שמחפשים משהו אך מניחים להזדמנויות לחמוק מידיהם כאשר הן מופיעות כאילו הם חוששים שההצלחה תביא סוף לחיפוש והם ישארו ללא מטרה. אולי אני מגזים מעט בהשוואה, אבל לאחרונה נסגר מקום העבודה שלי והרבה מהנדסים שוחררו לחפש לעצמם עבודה חדשה. חלק מהם וביניהם אני מצאו תוך זמן סביר מקום חדש בו יתחילו לעבוד בימים אלה, אך יש אחרים – בעלי כישורים דומים ואפילו טובים יותר – שמשום מה אותן הזדמנויות חמקו מידיהם או מעיניהם והם ממשיכים לחפש. אני יודע שסטיטי מעניין ההצגה אך איכשהו נוצרה בראשי ההקבלה כבר בזמן ההצגה ועדיין אינני רואה את מה מונע מאיחש פישר ומעמיתי לעשות את המתבקש. נושא למחשבה.

הצגה מעניינת, עשויה היטב ומציגה מצב לא מציאותי שיכול ליצג כל מיני מציאויות. אני מניח שההצגה יכולה לעניין כל אחד מהיבטים שונים ואפילו אם נתעלם מההיבטים הפילוסופיים כל צופה יוכל לזכות במנה הגונה של בידור ברמה ראויה. כמו בכל הצגה אחרת של התיאטרון הקאמרי גם כאן הפיקו תוכניה עשירה בתוכן עיוני שנכתב על ידי אנשי תיאטרון שממש שווה לקרוא.

מילה אחרונה לאלה שיצאו מההצגה בפרצוף חמוץ משהו – אם אינכם פתוחים לשמוע את המילה קקה על הבמה אפשר לוותר על חנוך לוין, הוא ככל הנראה לא פונה אליכם במחזותיו.

מאת: חנוך לוין
בימוי: רוני פינקוביץ 
תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוסיקה: יוסי בן נון
תאורה: קרן גרנק
תנועה: רננה רז

משתתפים:
שמואל וילוז'ני,
אלברט כהן,
קרן מור,
ערן שראל, מוטי כץ,
סיימון קריכלי, יוסי רחמני.

מוריס שימל – חנוך לוין עם ליה קניג ואבי קושניר

כל החיים נראים לי כמו שיטוט בבית קברות – שמות ותאריכים. כך מסכם מוריס שימל את חייו.

clip_image001באנו לראות את ההצגה 'מוריס שימל' של חנוך לוין. כשאני בא לראות הצגה על פי מחזה שחנוך לוין כתב אך לא העלה על הבמה, עולה מאליה השאלה למה חנוך לוין ויתר על העלאת ההצגה – אולי איננה ראויה בעיניו, או שמא היא איננה מוכנה לבמה, זקוקה לעריכה מחדש. זאת הייתה על כל פנים ההרגשה שלי בהצגה הרטיטי את ליבי. את המחזה 'מוריס שימל' חנוך לוין כתב בשנתו האחרונה, כאשר המוות היה כבר בטווח ראיה, לכן לא היה לו ממילא זמן להעלות את ההצגה בימיו.

עשרה ימים מהבכורה בהבימה וההצגה כבר אצלנו בחיפה. אנחנו נכנסים למקום הקבוע שלנו בתיאטרון חיפה – המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים, יש בהם הבטחה מסתורית שמעודדת את הפנטזיה הפרטית. כשיפתח המסך נופתע. הפעם יש במרכז המסך הגדול של התיאטרון מסך קטן נוסף – גם הוא סגור. הבטחה כפולה עם פוטנציאל לשתי הפתעות. מוריס שימל יוצא לחזית המסך הקטן ותולה על המסך שלט קטן 'פרולוג – דיוקן מוריס'. המסך עדיין סגור אבל ברור לנו מה קורה, עוד כמה דקות נגיע יחד עם מוריס – אבי קושניר למסקנה 'מוריס שימל – קומדיה'.

הפרולוג מסתיים, המסכים נפתחים ומתגלה לפנינו עולם של חלונות. תפאורת ההצגה מורכבת ממספר כסאות והרבה מאוד חלונות, חלקם מוארים , לחלקם יש תריסים, יש שמביטים החוצה ויש שמציצים פנימה. החלונות מונעים ממקום למקום על ידי השחקנים ומותאמים בקלות לתמונה. אני מאוד אוהב את התפאורה שעיצבה לילי בן נחשון ואת השימוש שעשתה בה הבמאית יעל רונן. בהצגה הרטיטי את ליבי  עיצבה לילי בן נחשון במה עם דלתות שמשנות מקום וכיוון וגם שם מאוד התלהבתי מהמינימאליזם ומהדינאמית של התפאורה.

תיכף אגיע לדמויות – אני ממליץ לקרוא את השמות בקול רם ולשמוע את הצליל. שום דבר איננו מקרי בשמות שנותן חנוך לוין לדמויותיו וחבל להפסיד.

ההצגה מתעסקת הרבה במוות ובחיים בצל המוות. אפשר לחשוב שהכותב מודע להיותו על ערש דווי, אך אנחנו הרי מכירים את מחזותיו של חנוך לוין ובכולן המוות נוכח. גּוֹמְפֶּרְץ, אביו של מוריס שימל, מת והמילה האחרונה שאמר היא 'כוסמת', לא מילה טובה להיות מילתו האחרונה של המת ולכן הוא חוזר לחיים לעוד משפט אחד וגם הוא מסתיים במילה 'כוסמת'. זה מאפיין את ההצגה – גם כשנתנת הזדמנות נוספת, התוצאה תשאר עגומה כשהייתה.

הדמות הדומיננטית בהצגה היא אימו של מוריס שימל – תּוֹלֶבְּרֵיינֶה. ענקית התיאטרון שלנו ליה קניג היא תּוֹלֶבְּרֵיינֶה, האמא היהודיה – פולניה שכולנו מכירים ואיש איננו מכיר. היא תמיד תהיה מרכז העולם תוך כדי הדגשת העובדה שאף אחד לא רואה את גדולתה המוצנעת. כאשר בעלה מת, היא הנפגעת העיקרית. היא מציינת את האסון כאחד הגדולים שקרו אי פעם והאסון גדול כל כך משום שגּוֹמְפֶּרְץ הוא בעלה. כאשר מת פּוֹמְפָּה שאיננו בעלה זה אירוע חסר חשיבות משום שאיננו שלה. השחקן יוסי סגל מגלם את גּוֹמְפֶּרְץ ואת פּוֹמְפָּה באופן דומה – שניהם אנשים שכל תפקידם עלי אדמות הוא למות, אלא שגּוֹמְפֶּרְץ הוא יותר משמעותי כי הוא בעלה של תּוֹלֶבְּרֵיינֶה ובסופו של דבר היא תאשים אותו על שברח ממנה והשאיר אותה לבד. תּוֹלֶבְּרֵיינֶה תמיד במרכז והיא דואגת להדגיש את חשיבותה ומציינת שאף אחד לא יודע מי זאת באמת תּוֹלֶבְּרֵיינֶה. אפילו לבנה מוריס שימל היא לא תספר מי היא תּוֹלֶבְּרֵיינֶה כי הוא שייך לה אך הוא לא תּוֹלֶבְּרֵיינֶה. היא תמות סגורה ורק אז כל העולם ידע מה זה תּוֹלֶבְּרֵיינֶה.

את מוריס שימל ואימו מקיפה גלריה של דמויות שלכולן יש חלומות ופנטזיות אך לא שאיפות, כולם יודעים שהפנטזיה שלהם לא תתגשם. הם בעצם תמייחסים אל פנטזיה שכבר לא קרתה וחוסכים מעצמם מפח נפש עתידי כי מפח הנפש כבר כאן – הוא חלק מאישיותם. גם את זה פגשנו בצורות רבות ושונות במחזותיו של חנוך לוין ובכל זאת כל פעם העליבות מקבלת צורות מעניינות אחרות. במקרה שלנו מוריס שימל אומר 'אני קומדיה עם אבק של זלזול'.

למוריס שלושה חברים – אלכסנדר דוֹך שהפנטזיה שלו הייתה להיות זמר כמו מישהו בשם שמוּקלר שמופיע באיזשהו מקום. אלכסנדר דוֹך – השחקן תומר שרון – כבר הבין שהוא לא יהיה שמוּקלר. עמוס פּוּפּ – השחקן אורי הוכמן – נפרד מזוגתו אחרי שזרק מגהץ על הקיר ומאז הוא מפנטז שהוא נמצא באותה סיטואציה אך אינו זורק את המגהץ – גם זו פנטזיה שאיננה יכולה, מן הסתם, להתממש. גורדון בלוּ [לקרוא בקול רם ובמלרע] – השחקן עמי סמולרצ'יק – הוא "גורדון המחודש" כי לפני שנים העביר את השביל בשיער משמאל לימין. הפנטזיה שלו הייתה שהעברת השביל תשנה את חייו – זה לא קרה. בנוסף לשלושת החברים נמצא בסביבה כל הזמן הַיְינֶה מְרַיְינֶה בִּיטֶרְפֶלְד, שהוא ככל הנראה קרוב רחוק שכל תפקידו הוא להיות עוד שם בעולמו של מוריס שימל שכולו שמות ותאריכים – כמו שיטוט בבית קברות.

בנוסף לאימו, תּוֹלֶבְּרֵיינֶה, יש בחיי מוריס שימל שתי נשים – חוֹלֶדוֹנְקָה ושיבולת נֵרְד. חוֹלֶדוֹנְקָה מעוניינת במוריס ולכן איננה מעניינת אותו במיוחד, שיבולת נֵרְד היא הפנטזיה הבלתי מושגת שלו אך להבדיל ממחזות אחרים של חנוך לוין היא איננה טורחת אפילו להשפיל אותו – סתם חולפת בריצה, מתעלמת ונעלמת. אביה של חוֹלֶדוֹנְקָה הוא פּוֹמְפָּה שכל תפקידו הוא למות ולהשאיר את אמהּ טֶלֶגְרֶפְּצְיָה אלמנה של בעל לא נחשב שמותו משמש בסך הכל להשואה למות גּוֹמְפֶּרְץ בפי תּוֹלֶבְּרֵיינֶה. דבורה קידר מגלמת את טֶלֶגְרֶפְּצְיָה חסרת המשמעות באופן מעורר הערצה שגוברת פלאים כשאנחנו פוגשים את אותה שחקנית בדמות בַּרְבּוּבָּה – זונה אנדרטה שניצבת פה כבר חמישים שנה.

הכל מתרחש על במה עם כסאות וחלונות, אין מאפייני סביבה. את התמונה מעצבת התנהגות הדמויות שמזיזות את החלונות ומסובבות אותם ליצור הפרדה בין פנים לבין החוץ. כאשר מוריס מציץ אל חדרה של שיבולת שיצאה מהמקלחת עטופה במגבת, החלון שלו פונה אל החלון שלה, את הקירות זכותנו לדמיין או לא. בצורה דומה יש כניסות ויציאות לחללים שונים על הבמה שבעצם אינם מופרדים ביניהם. מאוד מוצאת חן בעיני הצורה שהבמאית הצעירה והמקיימת יעל רונן בנתה את ההצגה. אהבתי גם את מה שעשתה עם 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים'. לא הייתה לי כוונה לראות את 'לילה לא שקט', פשוט לא הטעם שלי, אך עתה התעוררה סקרנותי לאן לקחה הבמאית הצעירה והמוכשרת את המחזמר שהודבק מפיסות שירים.

הצגה מעולה, בימוי יצירתי, כל השחקנים מצויינים, התפאורה, התאורה, התלבושות והמוסיקה ממש קולעים וליה קניג מראה לנו בפעם המי יודע כמה שהיא מסוגלת להכנס לכל תפקיד ולעשות אותו ענק כמידותיה. כבר ראינו אותה במגוון תפקידים מכל הסוגים ובכולם היא נתנה דמות שלמה ומרתקת. לאחר ההצגה אני נזכר שעדיין לא ראיתי את 'כל החיים לפניו' של אמיל אז'אר [רומן גארי] בכיכובה למרות שההצגה רצה כבר שנתיים. צריך להזדרז.

ממש אהבתי את ההצגה – מומלץ בחום.

ריקי גל בקלבת שבת 2010

space

היום ריקי גל מופיעה בקלבת שבת. בשיחת שולחן הצהריים במקום העבודה אמרו כמה מעמיתי החדשים שבכוונתם לבוא. הם אינם הולכים לקלבת שבת דרך קבע כמוני אבל הופעה של ריקי גל הם לא מתכוונים להחמיץ. ככל הידוע לי ריקי גל איננה מרבה להופיע בשנים האחרונות אך יש באמתחתה מאגר אדיר של שירים שאנחנו מכירים מימים ימימה. אני חושב על שירי ריקי גל וקולט שהשירים שאני אוהב במיוחד הם דווקא השירים האישיים, שירים אינטימיים שחלקם קשים, ממש לא שירי חגיגה שמתאימים לקהל רחב ומגוון במתחם גדול ופתוח כמו קמפוס הנמל המתחדש בחיפה, אני מניח שלא נשמע שירים אלה הערב.

אני כבר מוכן מהשבועות האחרונים להמולה שמעוררת נוכחות מצלמות הטלוויזיה ומשלים מראש עם כך שאת ההופעה אראה היום ממרום הגבעה, בחום ובלחות שח היום אין לי כוונה לפלס דרכי לחזית הבמה. כבר למדנו שההופעה המרכזית מתחילה מאוחר יחסית בגלל הטלוויזיה ואנחנו מגיעים בשש ועשרה. כצפוי, ההופעה של ריקי גל עדיין לא התחילה ולהפתעתנו הרחבה איננה עמוסה, ממש כמו בתחילת העונה לפני פלישת הטלוויזיה. אני מביט אל מגדל הצילום ואל הבמה, באמת אין צלמי טלוויזיה. שורת הקהל הצמודה אל הבמה מלאה באנשים שבאמת באו לראות ולשמוע את ריקי גל, יש בהם מבוגרים וילדים, לריקי גל יש קהל בכל גיל. שש ועשרים וההופעה עדיין לא התחילה, האם בכל זאת מחכים לטלוויזיה? אנחנו מתמקמים במעלה הגבעה וריקי גל עולה לבמה בלבוש לבן מכף רגל ועד ראש ומצטרפת אליה הלהקה – גיטריסט, בסיסט, מתופף וזמרת.

Riki&Band

ריקי פונה אלינו ומדברת על התרגשותה. איכשהו זה נראה יותר כמו אירוע חברתי מאשר הופעה שכל מילה בה תוכננה מראש. השיר הראשון הוא בצער לא רב ביגון לא קודר – זוהי מבחינתי בחירה קצת מפתיעה, שיר בעל תוכן קשה מאוד אבל ככל הנראה אני הוא זה שטועה, הקהל נהנה מאוד ושר בשמחה רבה עם הזמרת. אני כבר מורגל בכך שאנשים אינם מקשיבים למילים שהם עצמם שרים למרות שריקי גל מעבירה את המילים באופן שקשה מאוד להתעלם מהן. לפני שאמשיך בסיפורי ההופעה אני רוצה להבהיר את כוונתי לאלה שבמקרה אינם מכירים את נושא השיר. השיר לקוח מההצגה 'קטשופ' של חנוך לוין, הצגה שמשתלבת בין 'את ואני והמלחמה הבאה' ו'מלכת אמבטיה'. הצגות אלו התריסו מול האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים ותעשיית ההנצחה שבה הורים חגגו בתקשורת אירועי הנצחה של ילדיהם שלא שבו מהמלחמה ובמקביל ציפו מבנות הזוג של הנופלים להשאר נאמנות למת לנצח – להיות מצבה חיה ולא להמשיך בחייהן. מלכת האמבטיה גררה תגובה ציבורית רועמת שהורידה אותה מהבמה אבל השירים טפטפו החוצה עטופים במנגינות נעימות לאוזן כמו זו שהלחין מתי כספי לבצער לא רב ביגון לא קודר וזו שהלחין שמוליק קראוס לחייל של שוקולד. כדאי ללחוץ על הלינקים ולקרוא שנית את מילות השירים בלי המנגינה כדי לקלוט את עומק הזוועה. על תעשיית ההנצחה כתבתי ביום הזיכרון האחרון את הצבוֹע, העיט וזכר הנופלים. סליחה על העכרת האוירה… חוזרים לחגיגה.

Refreshment הקול של ריקי גל עשיר ומלא ממש כמו אז, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז נשמעו שיריה לראשונה. כולנו שרים יחד מערבה מכאן, נערת הרוק, יש לי חולשה לרקדנים ולמרות הבריזה חם, חם מאוד. ריקי גל מבקשת משהו לנגב את הזיעה, מאי שם נזרקת אליה מגבת ומעתה עד סוף ההופעה תעטר את צוארה של ריקי גל מגבת ארגמן. בינתיים הגיעו צלמי הטלוויזיה אך המסיבה כבר בעיצומה ונוכחותם איננה משנה הרבה. נראה גם שהפעם לא הגיעה עם הצלמים חבורת ה'מצטלמים'.

החום מעיק וצוות מוכרי הפירות הצוננים מסתובב בקהל בהרכב מתוגבר.

ריקי גל איננה מנסה לעשות לנו רק מסיבה שמחה ומגישה לנו גם את שיריה הפחות שמחים ולפעמים אפילו קשים, השירים שאני כל כך אוהב כמו ילד אסור ילד מותר ומקום לדאגה. ריקי גל שרה את השירים ומודעת לכל מילה, את זה ניתן לראות אפילו בשפת הגוף שלה שאומרת את המילים. הביטו בתמונות, אפשר לדעת על מה מדבר כל שיר על פי מבע פניה.

Riki5Riki4  Riki1 Riki2

ריקי גל מספרת לנו שזו ההופעה השלישית בסך הכל עם הלהקה ומרמזת בכך שהם עדיין לא מוכנים עם כל השירים שלה, נפרדת מאיתנו ויורדת מהבמה והלהקה בעקבותיה. הריטואל הרגיל של ירידה לצורך עליה ואכן ריקי גל חוזרת אלינו אך הלהקה איננה באה בעקבותיה. ריקי גל שרה לנו את מקום לדאגה א-קפלה ובשלב מסויים מצרפת אותנו לשירה כשהיא מכריזה את מילות השורה הבאה וכל הקהל שר אחריה. האוירה נהדרת. הלהקה מצטרפת וכעבור שיר או שניים מגיעים את השיר של ריקי גל האהוב עלי ביותר היי שקטה, שיר של רחל שפירא שמילותיו המאוד קשות גרמו לי לא פעם להרבה מאוד תהיות מה הביא את המשוררת לתפיסת מציאות כל כך מחניקה. הייתי בטוח שריקי גל לא תשיר לנו שיר זה בהופעה ואני שמח שהיא סיימה בהיי שקטה את ההופעה. סיום עם שיר כזה הוא איננו מאפשר נסיגה, הרי לא יתכן שהקהל יקרא לזמרת חזרה במחיאות כפיים קצובות בעקבות שיר כל כך מעיק.

ההופעה הסתיימה כשעה לאחר שהתחילה, הופעה קצרה. אנחנו פונים לדרכנו כשהיי שקטה עדיין מתנגן בראש ואיננו מרפה. חוויה מאוד מיוחדת, אני מקווה שריקי גל מתכננת לנו מופע עם שירים חדשים ואולי דיסק בדרך. אני מחכה.

בשבוע הבא דנה ברגר מארחת את איתי פרל.

עין תחת אצבע

את האירוע שנושא את השם שבכותרת ראיתי במרכז קריגר שנמצא במרחק דקות נסיעה בודדות מביתי. בדרכי חזרה מהאירוע חלפה במוחי המחשבה שמספר הכנפיים בשמונה מאווררי התקרה שבאולם זהה למספר הנורות בכל אחת משש המנורות שמשתלשלות מהתקרה. ברור לי שמידע זה איננו צפוי בתיאור חוויותי מאירוע שכותרת המשנה שלו היא 'גברים ונשים בעולמו של חנוך לוין' ולכן אני מרגיש צורך להסביר. לכל מאוורר משמונה מאווררי התקרה יש שש כנפיים כך שיש בסך הכל 48 כנפי מאוורר. בכל מנורה שמשתלשלת מתקרת האולם יש שמונה שורות של שש נורות – שוב המספר הוא 48. ראיתי כבר הצגות ומופעים והשתתפתי בכנסים באולם זה בעבר כך שהאולם מוכר לי. למרות שביקרתי באולם לא מעט פעמים ובחלק מהמקרים תאורת הקהל דלקה, מעולם לא הבחנתי בפרטים אלה. אז מה קרה הפעם? כאשר אני יוצא מאירוע במה והמחשבה הראשונה שעולה במוחי נוגעת לתיאור התקרה, כנראה לפחות בחלק מהזמן מה שהתרחש על הבמה לא ממש לכד את תשומת ליבי.

אלה שמכירים אותי יודעים שאני מאוד אוהב את יצירתו של חנוך לוין. ממש ברגע זה אני יכול לראות סביבי את הספרים 'סוחרי הגומי ואחרים', 'הג'יגולו מקונגו', 'מה איכפת לציפור' ו'חפץ' וזאת מבלי ללכת ולנבור במדפים, הספרים מונחים על שידת מיטתי, על השולחן בסלון ועל המדפים שלראש המיטה שלי. ראיתי לא מעט הצגות של חנוך לוין ואני יודע בעל פה קטעים נרחבים ממחזותיו, מערכוניו ושיריו. ישנם קטעי תיאטרון ושירה של חנוך לוין שראיתי ושמעתי במספר ביצועים שונים. קל להבין מכך שיש לי ציפיות כלשהן מאירוע שמבוסס על יצירתו וכולל הרצאה עם הדגמות.

ובכן, קודם כל ההרצאה לא הייתה הרצאה אלא דיקלום מן הכתב של טקסט מנוסח מראש. ה"מרצה" נצמד אל הטקסט עד כדי כך שכאשר טעה בדיקלום באמצע המשפט, חזר לתחילתו וקרא אותו שנית וזה קרה יותר מפעם אחת. איכשהו נזכרתי במילותיו של דני סנדרסון 'בעצם מתקנת את הטעויות באמצע הנגינה'. אין לי ספק שדר' עמרי יבין – חוקר דרמה עברית שהתמחה במחזות חנוך לוין – מסוגל לשאת הרצאה מרתקת בנושא אם רק יניח את ניירותיו בצד וידבר באופן חופשי. מרגע שהחליט ליטול את תפקיד השחקן ולהצמד אל המילה הכתובה אני מצפה ממנו לאותה מחוייבות שיש לכל שחקן – לדעת את הטקסט באופן מושלם. כמו-כן הייתי ממליץ בפניו לבקש ממישהו לנקד עבורו את הטקסט ולהמנע טעויות לשוניות צורמות ומביכות.

בתכנית האירוע כתוב שהפסנתרן הוא נועם גלפרין. בפועל היה זה גרשון וייסרפירר, אומן מדהים ששולט בהרבה מאוד כלי נגינה וניכר עליו שהוא חי את המוסיקה שהוא מנגן. באירוע זה השתתף גרשון וייסרפירר גם באחד מקטעי המשחק והפגין כשרון משחק מרשים על אף שאיננו מוכר דווקא כשחקן. ליהוקו של גרשון וייסרפירר לתפקיד הקפיץ את המופע כלפי מעלה.

האירוע מתואר כגברים ונשים בעולמו של חנוך לוין. ברור לי שעורך האירוע בקיא עשרות מונים יותר ממני בעבודתו של חנוך לוין ובכל זאת בחירת הקטעים מעט תמוהה בעיני. נכון, מרבית הקטעים אכן קולעים היטב להגדרה ובכל זאת חסרו לי כמה מהפנינים שמזוהות היטב עם יחסי הגברים-נשים אצל חנוך לוין. ציפיתי לשמוע את השם ביג תוכס, לראות את טרודה, את קרום ואולי את אימו, רציתי לשמוע את 'אוח יוחנן' של בלה ברלו מ'סוחרי הגומי' ועוד ארוכה היריעה. עם זאת ברור לי שקשה מאוד לברור את המייצג ביותר מתוך יצירתו של לוין לענייני גברים נשים.

בהט קלצ'י ורפי קלמר הם שחקנים מוכשרים שהגישו את הדמויות באופן נאמן שהוציא מהקהל את התגובות הנכונות. את בהט קלצ'י ראיתי במספר הצגות בעבר. רפי קלמר איננו מוכר לי ולכן הלכתי לנבור בנבכי הרשת ומצאתי שהוא כבר שיחק את קרום. לאור מה שראיתי הערב אני סקרן לראות אותו גם בתפקיד קרום. אני מעריך מאוד את כשרונה של בהט קלצ'י, אך כאשר היא מגלמת תפקידים שמזוהים היטב עם ביצועים אחרים, ההתמודדות קשה. הקהל מאוד נהנה לראות ולשמוע את 'תעבירי את המלח' בביצועה, אך בראשי התנגן במקביל הביצוע המדהים של תיקי דיין. גם בתפקיד רות שחש הייתה בהט קלצ'י מצויינת ובראשי התחלפו במקביל תיקי דיין וזהרירה חריפאי. כן, ראיתי את הביצוע המקורי בצוותא של ראשית שנות השבעים. קשה להתמודד, מן הסתם, עם קלאסיקה כל כך טריה שהקהל עדיין זוכר. חברים שראו איתי את האירוע הופתעו מאכזבתי, הם דווקא מאוד נהנו. ככל הנראה היכרותי עם עבודתו של חנוך לוין והיכולת להשוות את הביצועים עם ביצועים מוכרים אחרים פגמה בהנאתי מהאירוע. החבר שנכח איתי באירוע ושמע ממני על אכזבתי אמר שהוא מניח שלא אכתוב על כך. הוא כבר יודע מהעבר שאינני נוהג לתאר חוויות מאכזבות מאירועים קצרי מועד. החלטתי לכתוב משום שלפני האירוע הוזהרתי על ידי חבר שבקיא אף יותר ממני בתיאטרון באלה המילים 'זה נחמד ביותר אם כי רדום משהו בעיניי'. בדיעבד הוא צדק ואני מניח שהתעלמתי מדבריו משום שאינני מאמין שאפשר להתאכזב מיצירות חנוך לוין.

לסיכום, מי שאיננו מכיר את יצירות חנוך לוין יזכה בחוויה מרנינה ומשעשעת כמיטב מסורת חנוך לוין. מי שבקיא היטב בעבודותיו של חנוך לוין עלול לנחול מהאירוע אכזבה.

הרטיטי את ליבי [חנוך לוין]

אני יודע שכולם כבר גמרו את ההלל על ההצגה "הרטיטי את ליבי" בקאמרי ומי אני הקטן שיחלוק על דברי גדולים. אלא שכאן בדלת אמות הפורום שלנו אני מחלק את חוויותי הפרטית ואני מחנוך לוין ציפיתי ליותר.
משחקם של כל השחקנים מעולה, התפאורה המינימאליסטית והקולעת יוצרת דינמיקה משלה על הבמה ומאפשרת לתמונות להתחלף כהרף דחיפת דלת על הבמה. לתפיסתי התפאורה של לילי בן נחשון ממש גאונית בפשטותה.
הבימוי של אודי בן משה מניף את ההצגה אל-על וכשעומד לרשותו רמי ברוך בתפקיד השופט למקה הרי זו חגיגה אמיתית. רמי ברוך מתנדנד בין עליבות לבין טירוף בוירטואוזיות. יש לו מספר מונולוגים שדרך הביצוע מעניקה לטקסט הרבה מעבר למה שיש בו מלכתחילה. עבודה מדהימה של שחקן עם במאי. גם שאר השחקנים יוצרים דמויות ססגוניות בעליבותן כראוי למחזה של חנוך לוין. שלישית המחזרים שפושטים ולובשים צורה בכל פעם שהם מופיעים על הבמה או נשמעים מאחורי הקלעים פשוט מופלאה. כל אחד מהם משחק את תפקידו נאמנה ושלושתם ביחד יוצרים חוויה מרנינה, הם היחידים שאינם ממש עלובים בהצגת העליבות הכללית.

חנוך לוין כתב מספר מחזות שמציגים את עליבות האנשים שחלומותיהם העלובים לא יתגשמו לעולם שהרי הם ממילא לא ידעו להתמודד עם התגשמות החלום – יעקובי וליידנטל, חפץ, קרום, סוחרי הגומי, אורזי המזוודות… המחזה "הרטיטי את ליבי" אמור להשתייך לקבוצה מכובדת זו אך, לטעמי, איננו עומד בציפיות. אלמלא ידעתי בודאות שזהו מחזה של חנוך לוין הייתי חושד שזה עוד ניסיון לחקות את סיגנונו. ההצגה בסופו של דבר איננה רעה משום שכל היוצרים ששותפים לה עשו עבודה מעולה ואכן יש בה רגעים מרוממי נפש. רמי ברוך עושה כאן תפקיד שבו הוא מפגין בענק את יכולותיו הקומיות והמשחקיות. הייתי מסתכן לאמר שזהו תפקיד חייו. כל אחד מהמונולוגים שלו עשוי בכישרון מדהים ולוקח את הטקסט, דש ולש אותו ויוצר מהמילים מנגינה שמדברת ונותנת להן תכנים חדשים שאינם יכולים להכתב אלא רק להיות משוחקים. המונולוגים של רמי ברוך הם סיבה מספקת לרוץ לראות את ההצגה.
בסיום ההצגה אומר השופט למקה "אם לא כך ולא אחרת – היה לנונ 'אוהו!' גדול!" ואני ציפיתי ל'אואוהו!' גדול יותר.

מאת: חנוך לוין
בימוי: אודי בן משה
תפאורה: לילי בן נחשון
תלבושות: עפרה קונפינו
מוסיקה: קרן פלס
תאורה: מרטין עדין
תנועה: ארז שפריר
משתתפים:
למקה – רמי ברוך
ללללה – מירב גרובר/תמר קינן (אני ראיתי את תמר קינן)
פשוניאק – גדי יגיל
ככה כהה – ג'יטה מונטה
מחזרים – אסף פריינטא, רובי מוסקוביץ, זיו קליר.

חיותה – פנטזיה מוסיקאלית תיאטרלית על-פי חנוך לוין

הוי מנגינה ישנה עצובה,
מי שחי זקוק לאהבה,
מי שאין לו אהבה יסתפק בקצת חיבה,
ומי שאין לו גם חיבה ילעס לו לחם עם ריבה

סופסוף הגעתי לחיותה – זוכת פרס התיאטרון לשנת 2006 בקטגוריית הצגת הבידור של השנה. התרגשתי, נהניתי, התלהבתי וצחקתי – פשוט כיף של הופעה.

ההופעה מוגדרת על ידי יוצריה כפנטזיה מוסיקאלית תיאטרלית ואכן זוהי חוויה מפתיעה מרגשת והזויה כיאה לחנוך לוין. זוהי איננה הצגה של חנוך לוין אלא לקט קטעים שהולחמו והולחנו ליצירה אחרת בעלת זכות קיום משל עצמה.

רוני פורת – מלחין ומנצח שבדרך כלל חנוט בטוקסידו ושרביט המנצחים בידו, לקח את הטכסטים ה"סיוטיים / פיוטיים" של לוין והלחין אותם ככה סתם בשביל הכיף. מפגש בין הטקסטים המולחנים לבין אומני הבמה עמנואל חנון וירדן בר-כוכבא התגלגל להופעת בידור ססגונית יחד עם הפסנתרן אריה זונשטיין שהלחין עוד שני שירים של חנוך לוין. לחבורה הצטרפו הגיטריסט עידו בוקלמן והמתופף דניאל פיינגולד.

אם אתם חובבי חנוך לוין, פשוט לכו ותהנו. אם אינכם מודעים לחנוך לוין, הגיע הזמן להכיר.

טעימת וידאו מההופעה

טעימות אודיו ווידאו נוספות ומידע על ההצגות הבאות תמצאו ב חיותה http://www.hayuta.net

כולם רוצים לחיות – חנוך לוין – ניסן נתיב

"בעל אחוזה נידחת, לא מסכן, לא זקן ולא חולה, מקבל גזר דין מן השמיים – למות! אבל טעות רישום בפנקסו של מלאך המוות מאפשרת חנינה בתנאי שימצא מחליף. מי יסכים להחליפו? אשתו? הוריו? חולה חשוך מרפא? אולי סיני? ובמה יקנה מחליף? באהבה? בכוח? בכסף? העולם שורץ מחליפים, אבל כולם רוצים לחיות…"
זוהי ההצגה אחרונה של מחזור מ"ב בסטודיו ניסן נתיב בתל-אביב. לפחות חלק מאיתנו כבר מכיר את הקבוצה מהפקותיה הקודמות "מי רצח את קוסטיה טרייפלב?" ו "סיפורי קרת" שיהפוך בשנה הבאה לחלק מהרפרטואר של תיאטרון החאן הירושלמי.
ההצגה מועלית השבוע מידי ערב בסטודיו בתל-אביב ובשישי ושבת הקרובים באולם צוותא 1. הזדמנות אחרונה לראות את הדור הבא של התיאטרון הישראלי בטרם הוא עובר לטלנובלות ולפרסומות לצרכי פרנסה.
פרטים נוספים באתר

%d בלוגרים אהבו את זה: