Category Archives: כל מיני

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק – אבל חכו רגע: מה שכן אוכל לציין בלי להרוס הוא שהפרק מומלץ גם למי שאינו/ה עוקב/ת אחרי הסדרה, ואפילו למי שלא אהב/ה את הסדרה בעבר. הוא עומד בפני עצמו, ואורכו 27 דקות בלבד. אין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדמויות. ועכשיו, המשיכו רק אם צפיתן/ם בפרק.

hanna02

צילום מסך

בימים האחרונים אני חווה פומו שכמותו לא חוויתי מעולם. FOMO, פחד להישאר מחוץ ללופ, כי כולן כבר צפו בפרק "אמריקן ביץ'" בסדרה "בנות", שאני כל כך אוהבת מלכתחילה, וכבר כתבו את דעתן. זו כבר העונה השישית, ולמדתי לחכות בסבלנות עד סוף העונה כדי לשאוב את כל עשרת הפרקים בני חצי השעה בבת אחת. שילוב מופלא של דחיית סיפוקים ובינג' מהסוג שהעולם הראשון הפריווילגי שלי מאפשר לי. ככל שזה נוגע לסדרות שאני לא עוקבת אחריהן (ובחלקן אין לי שום כוונה לצפות), המנגנון פחות מפריע לי: מישהי כותבת "צפיתי בפרק 3 בעונה 6 של הסדרה-שקר-כלשהו", ואז מוסיפה, "ספויילרים בהמשך", ואני אפילו לא מתפתה לקרוא. כל זה קורה במקום המגניב הזה שנקרא אינטרנט, שבו יש לי קול, כמו לכל אחת. כמו להאנה הורבאת'.

אז צפיתי בפרק, לא לפני שצפיתי בשני הפרקים שקדמו לו בעונה הנוכחית. לשמחתי, לינה דנהאם, היוצרת-כותבת-מפיקה-שחקנית בתפקיד הראשי השכילה ליצור פרק שהוא יצירה אוטונומית. זה יכול היה להיות סרט קצר, והכל היה בסדר. הזכות הגדולה לקבל אותו בתיווך של האנה היא רק ערך מוסף, אבל לא הכרח. למעשה, כאמור, אין שום חובה להכיר את האנה מראש על מנת לקבל את המיטב מהפרק.

מיד בתום הצפייה, עדיין רועדת, חזרתי לאינטרנט על מנת לקרוא את כל הטקסטים שמהם נמנעתי כבר כמה ימים, קישורים לכולם אצרף כאן, בסוף הטור שלי. שורה של נשים חכמות ורהוטות, ממש כמו האנה, ממש כמו מי שאני מדמיינת שהן הנשים שנוהרות בשיירה אורבנית לבושה היטב לעבר דירתו של צ'אק פאלמר בסוף הפרק. יש גם גבר אחד שכתב. רק אחד שאני נתקלתי בו.

נתחיל מההתחלה: אני אוהבת את ניו יורק. לינה דנהאם מפנקת אותי כמעט בכל פרק בצילומי חוץ בעיר האהובה עליי, וגם כאן העיר אינה נעדרת מהסיפור. האנה מגיעה לבניין שצופה לסנטרל פארק, מהסוג שיש לו גם שוער חיצוני וגם שוער פנימי. כזה שמי שמתגורר בו יושב על הרבה כסף. היא אומרת לשוער הפנימי מי היא ואת מי היא מבקרת, והוא מתקשר לצ'אק בעודה עולה במעלית. הוא כבר ידע לפתוח את הדלת להאנה כשהיא תצא ממנה. אני עדיין לא יודעת מיהו צ'אק פאלמר אותו היא מבקרת, אבל מכירה את האנה – היא בוחרת בגדים לפי מצב הרוח, לא תמיד מתאימה אותם לסיטואציה, לפעמים במפגיע, כהצהרה על האינדיבידואליות שלה. ניכר עליה שהיא מתרגשת, השיער שלה אסוף בקפידה והשפתון מחודש בשנייה האחרונה לפני המפגש.

המפגש הראשון שלנו (ושל האנה) עם צ'אק חושף אדם נבוך, נוירוטי עם נגיעות או סי די (כן, אני כזאת שיפוטית, וכן, רושם ראשוני הוא עניין משמעותי). הוא מהמעצבנים האלה שיבקשו ממך לא רק להוריד את הנעליים בכניסה לדירה, אלא גם להציב אותן בדיוק באותה השורה עם יתר הנעליים, ושלא ייגעו במגפי הזמש, כי זה כל הקטע. אני חושבת לעצמי שהאנה רחוקה מאוד מלהיות הטיפוס המרצה, אז למה כל כך חשוב לה לספק את גחמותיו הקטנוניות של האיש הזה? ואז מגיעה התשובה: רצף של תמונות קצרות שמרכיבות את חדר העבודה / הספרייה של צ'אק, ויוצרות פורטרט של סופר מצליח: הכול נקי ומאורגן, ערימות של ספרים שונים מאת צ'אק פאלמר, רשימות רבי מכר של הניו יורק טיימס ממוסגרות על הקיר, פרסים נחשבים לצד תמונה עם הסופרת טוני מוריסון שמעניקה לו את אחד הפרסים האלה, ובכניסה לחדר גם תמונה של אחד הכותבים החדים והניו יורקרים המוכרים בעולם – וודי אלן. חלום נדל"ן, אני ממסגרת לי במוח. היא באה לראיין אותו, אולי, או להתראיין אצלו. יש לו קבלות. הוא כבר מישהו.

האנה באה כי הוא הזמין אותה. הוא הזמין אותה כי היא כתבה עליו טור באתר פמיניסטי נישתי, שמדיר שינה מעיניו. בטור היא כועסת על כך שעוד גיבור תרבותי שלה מתגלה כדושבאג שמנצל את המעמד שלו כדי לשכב עם נשים צעירות שנושאות אליו עיניים, ונמאס לה מזה. היא מתבצרת על הספה בחדר העבודה המעוטר שלו, בין שני התיקים שתוחמים את גבולות הגזרה שלה, כאומרת: "אין לך כניסה לכאן. אני יודעת מה הגבולות שלי". האנה היא דמות משוחררת מינית. היא חיה בשלום עם הגוף שלה, נהנית ממין וגם יודעת מתי פחות נוח לה ומכוונת את הפרטנרים כשהיא רוצה יותר. כאן המטרה ברורה: היא באה כי הוא הזמין אותה, ואין לה שום כוונה לשכב איתו. אין לה שום כוונה להגיע איתו לאף מצב פיזי. למה היא באה לביתו של אדם שהיא בעצמה כתבה על האשמות כנגדו בהטרדה מינית? כי היא אשה חזקה שיודעת לשלוט בעצמה. הוא לא רוצה ממנה התנצלות, הוא אומר. הוא רוצה להציג בפניה את הצד שלו בסיפור, כי הוא מתוסכל מההסתמכות שלה על מספר עדויות שקראה ברשת. הוא מרגיש שקולו אינו נשמע. האנה סקפטית, ואני מוצאת את עצמי מגחכת: ספר לנו שוב, פריווילג, איך קולך אינו נשמע. אתה ברשימות רבי המכר. המילים שלך זיכו אותך בפרסים. קולך נשמע, מחובק ומעורסל.

אז איך גם אני נכנסתי למלכודת הדבש של צ'אק פאלמר? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 2

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1

hanna01

צילום מסך

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

במספר טורים שקראתי על הפרק נכתב שהוא כמעט תיאטרלי. אני חייבת להסתייג מהקביעה הזאת. תיאטרון נראה אחרת. הצגת דמות באמצעות מונטאז' כמו זה שתיארתי כאן, של ספרים ותמונות וחדר מדויק, היא זכות ששמורה למדיום שמאפשר התמקדות בניואנסים. קלוז אפ על נקודה, על הבעת פנים, על תמונה על הקיר, אינו מתאפשר בתיאטרון.

המניפולציה של צ'אק על האנה היא כל כך חלקה ובלתי מורגשת, שכמעט קשה לשים לב למעבר בין הלוקיישנים בתוך הדירה. הכניסה עם הנעליים נותנת הצצה לרדיפת הסדר הכפייתית של הסופר, והחדר בו מתחילה השיחה הוא החדר המרשים והמואר מלאכותית שהוא בחר להציג בפני האנה. עם זאת, כשצ'אק מקבל טלפון מגרושתו ומאריך איתה בשיחה על בתו ועל הזכות שלו לראות אותה, האנה יוצאת לשוטט במסדרון בו תלויות תמונות משפחתיות מחוייכות עד שהיא מוצאת את השירותים. בשלב הזה היא כבר זנחה את אחד התיקים שלה על הספה, אבל היא נצמדת לתיק השני כמו לגלגל הצלה. בשירותים, ברגע עם עצמה, כמו זה שהיה לה במעלית, היא בודקת את הריח של הגוף שלה. אני מכירה את הרגע הזה. הוא נראה כמו הכנה לסקס. למה האנה עושה את זה? אני חושבת שכאן מגיעה ההבנה הבלתי נמנעת: זו האנה הורבאת'. היא לא יכולה להיות פתאום מישהי אחרת. האנה הורבאת' היא אשה מינית, והיא מזכירה לעצמה את הגבולות – בתנאים שלה. יכול להיות גם שהיא פשוט מזיעה מהלחץ, מהמעמד. אחרי הכל, היא בשיחה עם אחד הסופרים האהובים עליה, והיא רוצה להריח טוב. לינה דנהאם נוטעת בנו את הספק.

בחדר העבודה צ'אק מספר להאנה על דברים שהיא לא שאלה לגביהם – היחסים שלו עם האקסית, המצב המתוח בחיי המשפחה השבורים שלו. האנה נופלת למלכודת, ומזכירה לו שהם לא מכירים. "בדיוק", מנחית עליה צ'אק, "את בכלל לא מכירה אותי". היא מיד מסתייגת ואומרת "אבל אני אוהבת את היצירה שלך", היא ממשיכה ומהללת את הכתיבה שלו רק כדי לציין כמה היא התאכזבה לגלות בטאמבלר את העדות של הסטודנטית שפתחה את שק השרצים הזה. "למה אני נענש?" הוא שואל, והאנה מבהירה לו שלנשים שכתבו עליו ברשת אין אלא לכתוב את שעבר עליהן. זה מה שכל כך מגניב באינטרנט. צ'אק מתעצבן, הוא חייב כוס קפה, והנה הלוקיישן הבא שלנו: המטבח.

האנה קמה בעקבותיו עם שני התיקים שלה, אבל בתמונה הבאה שמצולמת במטבח הם כבר לא עליה. היא יושבת מאחורי שולחן, צ'אק עומד ליד הכיריים ומכין קפה – רק לעצמו. זה השלב שבו הוא אומר לה שהנשים האלו בחרו מרצונן להתלוות אליו לחדר בבית המלון, והוא לא הכריח אותן או הציע להן משהו בתמורה. האנה מזכירה לו שהוא סופר נערץ. אמנם הם יצאו מהחלל שכל קירותיו זועקים את זה, אבל הנה היא מהדהדת את התהילה שלו שוב. זה טיעון שלה, אבל זו לחלוטין המניפולציה שלו. החלל מואר, היא יושבת, הוא עומד. היא משלבת ידיים, גם הוא. הוא מספר לה שאין לו סודות, שהוא באמת חרא של בן אדם, שבגד באשתו ושביצע מעללים מיניים, חלקם בתשלום. הוא מטיח את כל זה בהאנה כמו האשמה, כאילו הודאה בדבר עצמו מנקה אותו מהמשמעות של המעשים. הוא בעצם עשה להן טובה, כי עכשיו יש להן סיפור לספר. כלומר: הן אלו שיזמו את המהלך, הן ניצלו אותו כדי שיהיה להן מה לספר באינטרנט. הן מרוויחות מזה – והוא הקורבן. האנה מגלגלת עיניים, וגם אני.

במטבח האנה שואלת את השאלה הבלתי נמנעת: "למה הזמנת אותי? אני לא היחידה שכתבה עליך בהקשר הזה". הרמה מושלמת להנחתה, שמאפשרת לצ'אק להחמיא לה על הכתיבה שלה ועל החוכמה שמשתמעת ממנה. אבל למען השם, שתפסיק להתעסק בשטויות, "זה רק אני, מקבל מציצה בחדר מלון ברוד איילנד". האנה מזכירה לו את התמונה השלמה: יחסי הכוחות. לשם כך התכנסנו. אבל בשנייה הזאת, היא מצהירה: "מכיוון שלא הוצע לי משקה, אני אמזוג לעצמי", ולרגע אני גאה בה, כשהיא קמה ומוזגת לעצמה מים. אבל אז אני נחרדת. דווקא בגלל חוסר הנימוס הזה כמארח, הוא גרם לה להרגיש כמו בבית ולתבוע את המים האלה. הוא הקים אותה ממקום המקלט שלה מאחורי השולחן. אז נכון, היא מעליו עכשיו – פיזית – אבל היא נמצאת שם ללא מגן. ללא חציצה. היא בטוחה שהיא מנצחת, והרבה יותר נוח לה עכשיו.

הוא מזכיר לה שהכל היה בהסכמה – שהוא לא הציע לה עבודה או איים עליה, היא מזכירה שזה לא כוחות. פשוט ככה. מה תגידי לסופר הנערץ עלייך? ומי יאמין לך אחר כך? אי אפשר לצאת מנצחת מסיטואציה כזאת. לינה דנהאם חכמה. אני כל כך מסכימה עם הטענה של האנה, שבעצם אומרת לי מה הולך לקרות: האנה בבית של הסופר הנערץ. היא נמצאת במגרש שלו. היא כרגע אמרה שאי אפשר בעצם להמרות את פיו. היא כרגע אישרה לו שהוא יכול לעשות לה הכל.

אז מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 3

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2

hanna025

צילום מסך

פנים. יום. מטבח.

מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? צ'אק. כאמור, לינה דנהאם חכמה. האנה מתפרצת על צ'אק, כי נמאס לה כבר מהתחום האפור הזה. כאן גם מגיע הסיפור שלה על ההטרדה המתמשכת שהיא עברה בגיל 11, כשהמורה שהכי החמיא לה והתייחס אליה כאל בת טיפוחיו גם ניצל את יחסי הכוחות ביניהם כדי לגעת בה באופן בלתי הולם. צ'אק מוטרד מההשוואה. הוא לא המורה הזה. המורה הזה הרי פדופיל מלוכלך, זה לא אותו דבר. הוא מצטער על מה שהיא עברה. "אבל תראה אותי, אני חכמה. ומדהימה. ועכשיו יש לי סיפור". "אני יכול לקרוא לך משהו?" הוא שואל. והנה הלוקיישן הבא: הסלון.

בזרימה ציורית של סקירת התמונות על הקירות, צבעוניות שונה לחלוטין מזו של חדר העבודה הרשמי, יש כאן הרבה יותר אור ומרחב, אמנות פלסטית ונוף של הסנטרל פארק שנשקף מהחלונות, הנה חדר האורחים. חדר המשפחה. האנה נכנסת יותר ויותר לתוך המלכודת. היא עומדת מכווצת מול צ'אק, בעודו קורא לה את הטקסט שכתב בעקבות המפגש שלו עם אחת הסטודנטיות שכתבו עליו. בשלב מסוים הוא אומר לה להמשיך את הקריאה במקומו. הוא נותן לה לומר את המילים שלו בקולה, להתלכד עם נקודת המבט שלו. "דווקא יותר נוח לי להאזין", היא אומרת כשהטקסט כבר ביד שלה. הוא מאיץ בה לקרוא. מעניין, רק כאן אני מבחינה במניפולציה לראשונה. כל מה שהיה עד עכשיו נראה לי כמו שיחה שקולה, שבה האנה אפילו קצת עליונה. בלי לשים לב, ההתקרבנות של צ'אק עבדה גם עליי. דווקא הבקשה הזאת לקרוא את הטקסט שלו בקולה היתה זו שדקרה אותי, אני אפילו לא לגמרי יודעת למה. אולי כי כבר הייתי בכמה סיטואציות דומות. אבל זה כבר למקום ולזמן אחרים.

מהנקודה הזאת אני מוצאת את עצמי מדברת אל המסך. אומרת להאנה לא לעשות את זה. אל תקראי. זה יחזור גם בהמשך, ככל שהעניינים יסתבכו. הטקסט מציג אותו כקורבן, שוב, כשהפרטנרית לא רוצה לנהל שיחה ופשוט מושיטה יד לחגורת המכנסיים שלו. הוא? הוא רק ממלא הוראות. הוא מתיישב על הספה, מה שגורם להאנה לעקוב אחריו ולהתיישב על הספה עם הפנים אליו. אל תשבי על הספה, אני אומרת למסך. "אני רוצה לתקן את מה שקרה", הוא אומר, מדגיש שהעוון היחיד שהוא מוכן להודות בו הוא שלא טרח להכיר את הסטודנטית הזאת לפני שהיא ביצעה בו את זממה. "אני רוצה להראות לך שאת יותר מפרצוף יפה בשבילי", אני מתכווצת. למה את יושבת כל כך קרוב אליו עכשיו. קחי את עצמך וצאי משם. "אז… מאיפה את?" – הוא מחייך, לראשונה בכל המפגש הזה. אל תעני לו! אני כבר צועקת על המסך, זו מלכודת!

אבל האנה מתרככת ועונה.

עכשיו הם כבר צוחקים ביחד. הוא שואל אותה שאלות על השאיפות המקצועיות שלה. הוא גורם לה להרגיש קיימת. הוא מנסה להשוות ביניהם. הוא מחמיא לה. "את לא עיתונאית. את פאקינג כותבת".

hanna03

צילום מסך

קאט.

חדר השינה.

אני נדרכת, מקווה שלא אראה שם מה שאני מכירה מפרקים אחרים של "בנות". הרי היא לא רוצה לשכב איתו, אבל עכשיו הוא כבר די שכנע אותה שהיא לא מבינה את התמונה השלמה. הרי עכשיו הם אפילו קצת מכירים. למזלה (ולמזלי), הוא רק מראה לה ספר. בדיוק כמו שהוא רק קרא לה טקסט כשהוביל אותה לסלון. בדיוק כמו שהוא רק רצה להכין כוס קפה כשהוא יצא למטבח. אבל עכשיו כבר יש כאן מיטה, והיא כבר מזמן בלי נעליים ועכשיו גם בלי התיקים שליוו אותה ברחבי הבית.

הספר החתום של פיליפ רות' הוא עוד סימן למישהו שלכאורה כבר אסור לאהוב אותו, כי הוא מיזוגן. האנה מציינת את זה, ומיד ממשיכה: "אבל אני לא יכולה, אני פשוט אוהבת את מה שהוא כותב". כי זה בסדר להיות נצלן אם אתה וודי אלן הגאון, לואי סי קיי הגאון, ביל קוסבי הגאון, רומן פולנסקי הגאון. זה לא מה שהאנה אומרת, אבל זה מה שמהדהד לי בראש. לילך וולך כתבה על לואי סי קיי ועל חוסר היכולת שלה לדעת משהו ולהתעלם ממנו. זה מיד קופץ לי לזיכרון כשהאנה אומרת את המשפט הזה.

“You can’t let politics dictate what you read or who you fuck”, צ'אק אומר. פאק. הוא אמר את המילה המפורשת. והם בחדר השינה.

ואז זה מגיע. צ'אק אומר לה לשמור לעצמה את העותק החתום של הרומן האהוב עליה, מאת הסופר המיזוגני שאת הכתיבה שלו היא פשוט כל כך אוהבת. אל תקחי ממנו מתנות, אני מתחננת למסך, לא יכולה להתעלם מהחדר ומהמיטה שמאיימת כמו האקדח שהופיע במערכה הראשונה, כשרק הוסרו הנעליים בכניסה. היא לוקחת את הספר, מאמצת אותו אל חזה. במקום הזה, בו שילבה את ידיה באסרטיביות, מונחת מתנה מהגבר הנצלן (שבשלב זה אולי כבר איננו נצלן לדעתה). הוא שוב מחמיא לה. אוי, לא.

האם ההמשך הוא בלתי נמנע? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 4 ואחרון

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2 לחלק 3

hanna04

צילום מסך

אבל למה את כועסת?

בנקודה הזאת, אני כבר די מובסת. היא צוחקת, מוחמאת, מפלורטטת. זה כבר קורה מאליו. אל תשכבי לצדו, הוא לא באמת בודד, אני מבקשת. ברור שהוא יאמר לך להישאר לבושה, זו רק טקטיקה, את יותר חכמה. היא מהססת, ואז חובקת את הספר כאילו פיליפ רות' והאמריקן ביץ' עם ההקדשה שלו באמת יגן עליה, ונשכבת לצדו. "המיטה שלך מריחה כמו חטיפים", היא שוברת את השקט. הוא בגבו אליה. "אני גר לבד, גברת", הוא עונה ברטינה. לא, האנה, הוא לא בודד ומסכן, וגם אם הוא כן – זה לא התפקיד שלך לחמם אותו ולנחם אותו.

במיטה, עדיין מחבקת את הספר שנראה יותר ויותר כמו שוחד, כמו שידול, היא מתנצלת בפניו על מה שכתבה. למה את מתנצלת? איך את לא רואה שהוא בודק את הגבולות שלך? למה נדמה לך שלך זה לא יקרה? למה אני מאשימה את הקורבן?

כשהוא כבר מנחית את האיבר שלו על הירך שלה, כמו ההוכחה שחיפשתי שהוא חרא, היא מהססת לרגע בקיפאון שגם אותו אני מכירה, לצערי, ואז שולחת יד ואוחזת בו. אפילו לא באיזו עדינות או באירוטיות. כאילו זו משימה. ברגע הארוך עד שהיא מתעשתת ומזנקת אני כבר לא מדברת אל המסך. אני כבר רועדת לגמרי. אני כועסת, לא על לינה דנהאם, לא על האנה ואפילו לא על צ'אק. אני כועסת על עצמי, ואין לי מושג למה. אולי כי יותר מהכל, אני דווקא מזדהה עם האנה, והאשמת הקורבן היא אחד הפשעים הכי נתעבים בעיניי.

האנה צועקת בהלם, מציירת במילים הכי פשוטות את מה שקרה כרגע. המבט הבלתי נסבל של צ'אק אומר הכל: תראי כמה אני יותר חכם ממך. את יזמת. את באת לפה מרצונך, לא הכרחתי אותך. את ענית לי על השאלות, צחקת איתי, קיבלת ממני מתנה, נכנסת איתי למיטה. את החזקת לי את הזין.

ברקע, הבת שלו נכנסת הביתה וקוראת לו. אותה הבת שציין בהתחלה, זו שחייה בוודאי ייהרסו אם היא תגגל את שמו ותגלה מה הוא עשה לסטודנטיות האלו. הוא יוצא מהחדר, האנה משליכה מידיה את הספר שכל כך רצתה לשמור. בהתחמקות מבויישת, כי נראה שהאנה מתביישת במה שקרה, האנה מתגנבת לכניסה כדי לנעול את נעליה בדרך החוצה. צ'אק מציג אותה בפני בתו כ"ידידה שלי, האנה". הבת שואלת אם היא תישאר לשמוע אותה מנגנת בחליל. האנה נבוכה, עכשיו היא כבר באמת לא מצליחה לברוח. עכשיו הרי הכל באשמתה, לא? היא אפילו התנצלה, אז היא חייבת לו.

והנה, חזרנו לסלון. על שתי ספות נפרדות הפעם, אבא גאה וזורח ואשה שלא רוצה להיות שם צופים בנערה מחללת. הנה, האנה, רקדת לפי החליל שלו.

השיר שסוגר את הפרק ועוטף את נגינת החליל של הבת הוא "דספרדו" של ריהאנה. הנה עוד בחירה גאונית של דנהאם, שמפליאה לבחור שירי סגירה צובטים לפרקי הסדרה שלה. ריהאנה איננה נפרדת בעיניי מהסיפור האישי שלה, ואולי זה לא הוגן, אבל היא לא רק זמרת ואייקון. היא גם היתה אשה מוכה, ואי אפשר להפריד ממנה את הקורבנות שלה. השיר עצמו מהדהד את הפרק במילותיו.

הלוקיישן האחרון, לצלילי השיר, חוזר לעיר האהובה, לעולם שבחוץ. כולן כתבו על זה: האנה יוצאת מהבניין, אבל בו זמנית מגיעות אל אותה כניסה בשיירה ארוכה נשים צעירות בהליכה אסרטיבית, ומה שהיה הוא שיהיה.

הפרק הזה הוא יצירה מדויקת וחדה על יחסי כוחות. צ'אק פאלמר רצה להבהיר נקודה, והצליח. אני מזכירה לעצמי שצ'אק פאלמר הוא דמות שנכתבה על ידי לינה דנהאם. דנהאם עושה שירות מדהים לנשים באשר הן באמצעות היצירה הזאת. עם כוח רב באה גם אחריות רבה, ודנהאם יודעת את זה. הגיע הזמן שגם בעלי הכוח שמנצלים אותו למטרותיהם האישיות, המיניות, התדמיתיות או הגחמניות ידעו את זה.

hanna05

צילום מסך

מאמרים קשורים:

נעם פרתום באתר טיים אאוט תל אביב

קרן גרינבלט באתר המקום הכי חם בגיהנום

יעל בניה, דעות תרבות באתר הארץ

חן חדד, תרבות טלוויזיה באתר הארץ

מורן בריר באתר העוקץ

ניב שטנדל, "נספח תרבות" באתר מאקו

רתם איזק, מאקו נשים באתר מאקו

תמר קפלנסקי בידיעות אחרונות

נטע אלכסנדר, "התפוח המכני" באתר הארץ בלוגים

שווה גם לקרוא את מה שכתב ניסן שור בהקשר הזה (לא בנוגע לפרק, אלא בנוגע ליוצרת הסדרה) במוסף סוף השבוע של הארץ

טִיל וְרַקֶּטָּה בצל כיפת ברזל

כיפת ברזל - מדלית ארד ממלכתיתתרבות הפנאי שלי כוללת מידי פעם האזנה לחדשות, בעיקר אחרי אזעקות. דבר זה איננו נעשה מתוך בחירה, אני תמיד מעדיף דברי אמנות, תרבות והגות, על פני הגיגי פרשנים ו"מומחים" בענייני דיומא. לאחרונה מפגיזים אותנו אמצעי התקשורת השכם והערב באזהרות – רקטות וטילים משוגרים לכיווננו. מדברי ה”מומחים” משתמע שמדובר בשני עצמים מסוגים שונים. אז מה לַעֲזָה-אזֵל ההבדל?

למיטב ידיעתי – כל רקטה היא טיל, אך טיל איננו בהכרח רקטה. אבל אמצעי התקשורת מתייחסים אל שני המונחים כאילו יש ביניהם הבדל מובהק. חשבתי לפנות אל האקדמיה ללשון העברית, אך הקדימו אותי, וזו פסקה שאין לה עניין לפסוק.

בויקיפדיה יש הבדל ברור בין שני הכלים, אלא שאני נוהג להטיל ספק כמעט בכל דבר שמתפרסם בויקיפדיה. הספק התחיל לכרסם בי כשראיתי דברים שהיו בעיני מופרכים. הבטחון בכך שויקיפדיה איננה יכולה להחשב כמקור מידע אמין, התחזק כשגיליתי שלא מעט מונחים "אנציקלופדיים" מציגים כאסמכתא את "תרבות הפנאי". כן, בלוג זה – שאיננו בשום פנים מקור מידע מוסמך – משמש לאישוש "עובדות" בויקיפדיה.

נברתי במספר מילונים עבריים מתקופות שונות. ניסיתי מזלי במילונים שמתרגמים מאנגלית, מצרפתית ומגרמנית לעברית ובחזרה. מסתבר שבין המילונים המכובדים אין תמימות דעים, ובכל זאת קיימים כמה מאפיינים ברורים וכמעט כולם נגזרים מן הַמִּילּוֹן הֶחָדָשׁ מֵאֵת אַבְרָהָם אֶבֶן-שׁוֹשָׁן. המילון החדש נכתב בשנים תש"ח – תשי"ב כרך אחר כרך. המילון ממנו אני מצטט הוא מהדורה מורחבת ומעודכנת תשמ"ה עם השלמות ועדכונים תשמ"ח.

טִיל - הַמִּילּוֹן הֶחָדָשׁ מֵאֵת אַבְרָהָם אֶבֶן-שׁוֹשָׁןטִיל ז' [מן טול] 1. שם כולל לכול גוף המועף למרחק דרך קנה של כלי-יריה בכוח חומר-נפץ הודף, או בכוח אויר דחוס, קפיץ מתוח, רקטה וכדומה: קליע של רובה, פגז תותח או פצצת מרגמה הם טילים. 2. [בייחוד] קליע בליסטי, קליע בעל כח הרס רב, הנורה ממתקן מיוחד ("כן-שילוח") ושעצמת תעופתו מחושבת לפי חישובים בליסטיים מדוייקים. הטילים השונים נקראים בימינו לפי מקום השילוח ומטרת הפגיעה, כגון: "טיל אויר-אויר" (טיל שלוח ממטוס כדי לפגוע במטוס האויב); "טיל אויר-קרקע", "טיל קרקע-קרקע" וכדומה. – [טִיל-, טִילִים, טִילֵי-]

רַקֶּטָּה - הַמִּילּוֹן הֶחָדָשׁ מֵאֵת אַבְרָהָם אֶבֶן-שׁוֹשָׁןא. רַקֶּטָּה נ' זיקוקית, מכשיר בתבנית גוף מאורך ממולא חומר-תבערה מיוחד המתלקח ויוצר סילון של גזים הנדחפים ויוצאים כלפי העורף ומניעים אגב-כך את הקליע למרחקים. ברקטות משתמשים להטסת זיקוקין-די-נור, לאיתות וכן להטלת טילים ופצצות למרחקים גדולים. עקרון הרקטה מונח גם ביסוד שיגור הטילים המטיסים בימינו את הלוינים המלאכותיים ואת החלליות לטיסה לירח ולחלל הבינכוכבי.

זיקוקיתב. רַקֶּטָּה נ' רַחַת, מחבט למשחק הטניס.

ובכן – רקטה היא זיקוקית וגם מחבט. במילון הגרמני-עברי היא הופכת לרֶשֶׁף. במִילּוֹן מְגִידּוֹ הֶחָדִישׁ עִברִי-אַנגלִי [תשכ"ה] מצויין שטִיל הוא: "(Rocket , Missile (guided". המונח העברי טִיל מתרגם לשני המונחים בשפה האנגלית שבעבר היו נרדפים. כשהופיעו לראשונה הטילים המוּנְחִים (guided missiles) נוצר הצורך בהבדלה בין Rocket לבין Missile. בעברית ההפרדה הייתה באמצעות הוספת שם תואר לטיל. טיל ההוק שהגיע לצה"ל ב 1962 הוגדר כ"טיל חצי אקטיבי". טילים מאוחרים יותר הוגדרו כ"טילים מוּנְחִים". האקדמיה ללשון העברית, שמופקדת על חידוש השפה, לא מצאה לנכון להמציא מילה נוספת לתאור השינוי הטכנולוגי, ממש כפי שקרה בשפות אחרות.טיל כתף מסוג לָאוּ הגרמנים, שהפעילו את ראשוני הטילים המונחים במלחמת העולם השניה, קראו לטיליהם V2 Rakete ו V2 Rakete. הם גם הצמידו לטיליהם את התואר Wunderwaffen, כלומר – נשק קסם, אבל זה שייך כבר לסיפור אחר.

 

בזוקהבמלחמת יום כיפור הייתי מצוייד בטילי כתף מסוג לָאוּ שלא היו בדיוק מוּנְחִים. טיל הכתף החליף את הנשק הדומה שנקרא בָּזוּקָה. יצרני מיני המזונות חושבים, ככל הנראה, ששמות של כלי נשק מקדמים את מכירותיהם, אחרת אני מתקשה להסביר למה אנחנו מלקקים טילון וּמָגנוּם ולועסים בזוקה.

בשאר המילונים שסקרתי – טיל ורקטה הם היינו הך. שניהם גופים גליליים שמונעים במנוע רקטי, אבל רקטה היא גם מחבט.

כדורגל מונדיאל 2014במילונים המקוונים ניתן למצוא הגדרות נוספות. במילון השפה העברית אין רקטה, יש רק טיל ולו שני פרושים:

1. טִיל – גוף העף באוויר או בחלל במהירות רבה. מונע בדלק ויכול לבצע מעוף יחיד בלבד.
הטיל משמש לרוב ככלי נשק או כאמצעי שיגור של לווינים לחלל.
כיוון תנועתו ניתן לתיקון לאחר שיצא לדרך.
2. טִיל – סלנג: כינוי לבעיטת יעף בעלת מהירות עצומה (בכדורגל).

רקטותבמילוג ההגדרות מצביעות זו על זו:

רָקֵטָה – 1.טיל. 2.מחבט.
טִיל – 1.קליע בליסטי; רקטה. 2.בעיטת הכדור בעצמה רבה לעבר השער במשחק כדורגל.
טילון

האקדמיה ללשון העברית בחרה לא לקבוע שם נוסף שיְבַדֵּל טיל מונחה מכל שאר הטילים. אלא שראשי מערכת הבטחון זקוקים לשמות שונים שיבדילו בקלות בין טילים מונחים לבין אלה שאינם כאלה. גורמי הביטחון החליטו לייחד את השם טיל לתאור טיל מונחה בלבד, וכל שאר הטילים יסתפקו במונח הלועזי רקטה, והם טורחים לתקן את לשוננו בתקשורת בימים האחרונים. הם מקפידים להדגיש שזה טיל וזו רקטה מבלי להסביר לנו מהו בעצם ההבדל, במטרה להצניע את העובדה שמערכת כיפת ברזל מסוגלת ליירט רק טילים שאינם מונחים.

ההגדרה שמופיעה בויקיפדיה נסמכת על האנציקלופדיה של ynet ומצוטטת במורפיקס. זוהי ההגדרה שטבעו גורמי הביטחון. במילים אחרות – הפסיקו לבלבל לנו במח עם מילונים, מכבסת המילים של צה"ל כבר טיהרה את השפה יחד עם הנשק, בסיכול ממוקד שאין בו רמז לחיסול של כל ההגדרות בשפתנו.

טיל או טיל מונחה הוא עצם הנע באוויר או בחלל בעל מנוע רקטי או מנוע סילוני עם מערכת הנחיה המכוונת אותו למטרתו. המונח טיל משמש בדרך כלל לתיאור סוג של כלי נשק, אולם יש המכנים כך בעברית גם משגר לוויינים וחלליות. רקטה היא מונח קרוב, שבעברית משמש לתיאור עצם בעל מנוע רקטי וללא מערכת הנחיה.

רקטה היא עצם גלילי שטס באמצעות מנוע רקטי ואין לו מערכת הנחיה", בעוד טיל הוא אותו הדבר בדיוק רק עם מערכת הנחיה.

והאקדמיה ללשון העברית בעת ההיא תידום.

בשולי הדברים: משום מה, יצא לי שם של "אחד שיודע" בענייני הלשון העברית. אינני לְשׁוֹנַאי ובודאי שאינני בלשן, לכן אינני מתיימר להיות בקיא בלשוננו יותר מכל ישראלי אחר שבגר את מערכת החינוך העברית. מידי פעם אני נשאל על ידי אלה שהעברית אינה שפת אימם שאלות בענייני לשון. אני נענה, כמובן, בשמחה – מסביר, מפרט ומדגים. כאשר מגיעות השאלות מילידי הארץ שהתחנכו על ברכי השפה העברית – הדבר מצער אותי מאוד. בתשובותי לאלה שהעברית היא שפתם העיקרית, אני משתדל להוסיף מובאות ממקורות שונים, במטרה לגרות את סקרנות השואלים, ולגרום להם לרצות להעמיק את היכרותם עם שפת אימם.

פתיחת שנת 2014 עם החולה ההודי והבורר אחרי יומולדת בבית חולים

החולה ההודי באתר הבימהכדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב…

השיר חיוכים פותח את ההצגה “החולה ההודי”. שיר שקורא לאופטימיות בפתחו של מחזה על חיכוכים במשפחה, מחלות, פוליטיקה מתפוררת ומוות. בהמשך ההצגה אנחנו שומעים את קולה של חוה אלברשטיין בעוד מספר שירים אופטימיים ושירי תהייה, ביניהם ימינה שמאלה והלאה וכאן… שנכתב, כמו קודמו, על ידי לאה נאור. זהו רק חלק מההומור המקברי, השחור, האירוני והמאוד רציני של רשף ורגב לוי.

היום הראשון של שנת 2014. אני לוקח יום חופשה, ונוסע עם אשתי שתחיה, לברך את חמותי ליום הולדתה, במחלקה אורטופדית בבית חולים גריאטרי. מרבית המאושפזים במחלקה זו צלולים ופעילים, הם ישתחררו מבית החולים כשישתקמו מפגיעה אורטופדית. זו איננה מחלקה של תשושי גוף או נפש, ובכל זאת התמונה הכללית איננה מלבבת במיוחד. מזג האויר יפה ואנחנו יוצאים יחדיו לנפוש בטיילת חוף נאה, שלא הכרתי עד כה, בגבול יפו בת-ים.

דף מצולם שחלקו הימני חורג מהתצלום וצידו השמאלי תלוש ביד גסהערב מוקרן הפרק האחרון של הבורר. אמנם אינני עוקב אחר הסידרה באדיקות, אך יוצר הסדרה רשף לוי עורר את סקרנותי בהודעתו: רק דבר אחד אני ממליץ לצופים האדוקים תראו את זה בשידור הראשון, אל תתנו לאף אחד לספר לכם כלום כי הסוף מפתיע. אני אמנם סקרן למדי, אבל יש לנו כרטיסים להצגת תיאטרון הערב. ההצגה שמתחרה עם הבורר היא "החולה ההודי" על פי מחזה שנכתב על ידי יוצרי הבורר.

בכניסה לתיאטרון אני רוצה לקנות את תוכנית ההצגה, אך לתיאטרון חיפה לא הגיעו התוכניות מהבימה. במקום תוכניה אני מקבל דף מצולם שחלקו הימני חורג מהתצלום וצידו השמאלי תלוש ביד גסה. התיאטרון אפילו לא טרח לציין בשום מקום שהערב דב רייזר מגלם את תפקיד האב ואייל שכטר מחליף את נתי רביץ. השחקנים מצויינים בתפקידיהם, איני מלין על הליהוק, אלא מנסה להשיב את כבודם של השחקנים שהתיאטרון לא טרח להעניק להם את הקרדיט הראוי.

ההצגה נפתחת, כאמור, ב"חיוכים" ומייד אנחנו מתוודעים למשפחה מנותקת, עמוסת תככים שמנסה להתמודד עם כל מיני בעיות שמבוססות בעיקר על סודות ושקרים. על רקע כל אלה נקרעים מכיוונים שונים אב פגוע נפש, בן חולה, אח גדול שנידה את עצמו מהמשפחה ואם שמנסה לצוד לעצמה פיסת חיים בתוך המערבולת הסובבת אותה. את דב רייזר ראיתי בשבוע שעבר בתפקיד שונה לחלוטין במחזמר גבירתי הנאוה. כאן הוא מתעלה על עצמו, ומציג לנו את תפקיד האב שמתנדנד בין מצבי הכרה שונים באופן מעורר השתאות. אני מאוד מרוכז בהצגה המרתקת ובכל זאת, קשה לי להמנע מלהזכר כל הזמן במראות שראיתי היום בבית החולים. עידו ברטל – הבן הצעיר – מציג לנו דמות מדוייקת ומושחזת, עם הרבה מאוד הומור מקברי-שחור, הומור עצמי ושנינות לשון ותנועה. הטקסטים שבפיו מאוד מתאימים לצורת ההתבטאות של יוצרו, רשף לוי. יש לי הרגשה שהיוצרים מציגים בו משהו מעצמם. אייל שכטר, בדמות האח הגדול, שהוא גם המספר, מציג יפה את המהפך שהוא עובר לאורך ההצגה, אם כי לפעמים נוצר הרושם שאיננו זוכר כראוי את הטקסט. יכול להיות שהוא נזרק לתפקיד ממש לאחרונה ללא הכנה מספקת. דוית גביש, האם, מציגה דמות מבולבלת כנדרש שנרמסת פחות או יותר על ידי כולם, ומנסה לבנות לעצמה עולם חֲלוּפִי בזמן המועט שאיננה חייבת לשרת את בני הבית. את דוית גביש, ראינו לפני שלושה שבועות ב החייל האמיץ שוויק של הבימה, אצלנו בתיאטרון חיפה .

ההצגה מלווה לכל אורכה בשירים ששרה חווה אלברשטיין. השירים בעלי מסר אופטימי בעיקרם, ולקראת סיום ההצגה, לאחר מותו של אחד ושיבה לחיים של אחר, מסתיימת ההצגה במילותיה של דורית צמרת "…הן זה אותו הבית, אבל אתם הן לא תוכלו לשוב. ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין, שהחיטה צומחת שוב". בדרך מהתיאטרון הבייתה אני מזכיר שימוש ציני באופן דומה, שעשו יוצרי ההצגה בשיר "את תלכי בשדה", בפרק הסיום של העונה השלישית של הבורר.

מאת : רשף ורגב לוי
בימוי : אלון אופיר
תפאורה : במבי פרידמן
תלבושות : אורן דר
תאורה : קרן גרנק

שחקנים [אצלנו בתיאטרון חיפה]
עידו ברטל
דוית גביש
אייל שכטר
דב רייזר

 

בבית, אנחנו לוחצים על Start over בשלט של הוט, ומספיקים לראות את הסיום המפתיע כמובטח של הבורר.

פרק הסיום המפתיע של הסדרה הבורר

החייל האמיץ שוויק

לאחר שהזמננו מקומות במלון לקראת מסענו בעקבות החנוכיות בירושלים של מטה, גילינו שממש באמצע הטיול בירושלים, יש לנו הצגת מנוי בתיאטרון חיפה – מעט רחוק מירושלים. הזזנו את ההצגה מיום רביעי למוצאי שבת שאחרי טיולנו הגשום והחלקלק.

תמונת השער של תוכנית החייל האמיץ שווייק - צילום: ז'ראר אלוןבכניסה לתיאטרון מתברר שהמקומות שלנו לא עודכנו בכרטיס הדיגיטלי. התיאטרון שולח לנו מסרון תזכורת לכל הצגה, וכאשר ההצגה איננה במועד או במקום הקבוע שלנו – המסרון מפרט גם את מושבינו. אשתי שתחיה שולפת את הסלולרי, חיפוש קטן בקופה ומישהו שולף את כרטיסינו.

לאחר שנפתרה תעלומת הכרטיסים אנחנו רוכשים תוכניה מרשימה, מושקעת ועשירה בחומר קריאה ונכנסים לאולם. המקומות טובים לא פחות ממקומותינו הקבועים. המסך סגור. אני אוהב מסכים צופני סוד. מאוחר יותר נגלה שהמסך הלבן משמש גם כמסך הקרנה, וכן כמצע להצגת צלליות אנושית. אחרי שהמסך נפתח, אנו מגלים שהוא ראשון מבין שלושה מסכים דומים שתוחמים את אזורי ההתרחשות ומשמשים למשחקי צלליות. אני כבר אוהב את התפאורה שעיצב ערן עצמון.

שמעתי על החייל האמיץ שווייק לא מעט, אך את ההצגה לא ראיתי מעולם. הדמות שעיצב הסופר ירוסלב האשק בדמות עצמו, מהווה השראה להרבה יצירות, בעיקר סטיריות, על יחסים בין בני אדם במצבי מלחמה ובין המלחמות. הרי מלחמות מתחילות כל הזמן … וגם מסתיימות, ואפשר לקבוע משהו ל"שש אחרי המלחמה". הביטוי "נפגש בשש, אחרי המלחמה" מצוטט בהרבה מאוד וריאציות בהקשרים רבים ושונים. לראשונה נתקלתי במחווה לביטוי זה כשלמדתי בגימנסיה. החוג הדרמתי העלה אז הצגה מקורית שנכתבה על ידי הבמאי, יצחק ברקת, עם שחקני החוג. שם ההצגה היה "בעוד שבועיים בְּכנרת" ונושאו היה הדרך אל המפגש שיתקיים אחרי המלחמה בקפה 'כנרת' – מקבילו של קפה 'הגביע' של האשק. ממש באותם ימים כתב יוסי גמזו את ספרו בשש אחרי המלחמה ועמוס אטינגר כתב את רבע אחרי המלחמה, כולם על אותה מלחמה – מלחמת ששת הימים.

אני ושווייק עם מטען עודף בקרלובי ואריסיפורו של האשק-שווייק שייך לתקופה אחרת – מלחמת העולם הראשונה – אך ככל הנראה, כל המלחמות בכל המקומות ובכל הזמנים, מוציאות מהאנשים התנהגויות דומות. לכל הדמויות במחזה אפשר למצוא מקבילות בכל תקופה וגם בתקופתנו. הדמות של שוויק היא סמל לאומי עממי בצ'כיה, משהו כמו שרוליק של דוש אצלנו. בביקורי בצ'כיה, לפני למעלה מעשור, הצטלמתי בקרלובי-וארי לצד פסלו של החייל האמיץ שווייק. מבט בתמונה מזכיר לי עד כמה דמיתי לו אז. לשמחתי, דמיון זה נמוג בינתיים.

הבמאי, משה נאור, הצליח להביא את ההצגה אלינו ובשפת ימינו, מבלי לנסות לנתק אותה מתקופתה. הרבה דברים יוצרים אסוציאה מרומזת היטב לסובבים אותנו, אך הסיפור איננו מתחזה להיות בן זמננו. הסטירה העוקצנית של אז ממשיכה לעקוץ גם היום בזכות המקור, ואולי יותר מכך בזכות העיבוד של יוסף אל דרור.

אבי קושניר בדמות החייל האמיץ שוויק, מצייר לנו תמונה נאמנה של הסוחר – החייל, הנוכל – התמים, הטיפש – הערמומי, המשתמט – הפטריוט… והוא עושה זאת כל כך טוב שאיננו רואים כלל את השחקן אלא רק את הדמות. בכל פעם שהדמות הראשית מגולמת על ידי שחקן מאוד מוכר, אני חושש שלא אוכל לראות את הדמות מעבר לשחקן – כאן זה לא קרה, וטוב מאוד שכך.

יש בהצגה המון דמויות. ספרתי בתוכניה שלושים ושבעה תפקידים ושני תפקידי כלבים. כל התפקידים מוצגים על ידי שתי שחקניות, שנים עשר שחקנים ושני כלבים. התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו מעניקות לכל דמות אופי מתאים, ומפרידה היטב בין הדמויות שמגולמות על ידי אותם שחקנים.

הבימה ותיאטרון חיפה הפקידו את ההצגה בידי קבוצה של שחקנים מאוד מוכשרים, כולם מוכרים היטב ו"עם קבלות" וכולם מעולים בתפקידיהם. אני מתמוגג במיוחד מהכומר היהודי – אורי הוכמן ומחילופי הדמויות של נבו קימחי ושל ג'יל בן דוד שהמימיקה המדהימה שלו מקדימה כל משפט שנאמר בהבעה שאומרת הכל. מנסיון העבר, אני נזהר שמא מישהו יסיק מכך שהזכרתי חלק מהשחקים, שהאחרים היו פחות טובים. ובכן – כל השחקנים מעעניקים לנו חוויה מדוייקת ומושחזת היטב – תענוג.

לאורך ההצגה משמיע שווייק מיני הכרזות של חיל אידיוט עם אישורים, שמתחבאת בתוכן חוכמת חיים גדולה בעלת עומק סטירי. לצערי, אין לי גישה לטקסט העברי, ואינני רוצה לכתוב כאן ציטוטים שגויים בתרגום קלוקל. אז מה עושים? פשוט הולכים לראות את ההצגה, לצחוק, להנות מכל רגע ולצאת החוצה עם הרבה מחשבות על עצמנו, על דמותנו הלאומית, הצבאית והעממית.

הצגה עשויה היטב מכל היבטיה, למרות אורכה, הזמן חולף כהרף צחוק – תענוג צרוף.

בסיום ההצגה שבים השחקנים בזה אחר זה להשתחוויה. אני מצפה לאורי הוכמן שראוי למחיאות כפיים עזות במיוחד, אך הוא כבר לא כאן, וכן גם דורית גביש והכלבים רקסי ומקס לא עולים להשתחוויה, אז מכסאי בבית אני נושא תשואות לכל מי שנטל חלק בהצגה.

יוצרים
מאת : ירוסלב האשק
מוסיקה : אורי וידיסלבסקי
עיבוד : יוסף אל-דרור
בימוי : משה נאור
עיצוב תפאורה : ערן עצמון
תלבושות : עופרה קונפינו
תאורה : מאיר אלון

שחקנים
אבי קושניר
אורי הוכמן
ז'יל בן דוד
נבו קמחי
עמי סמולרצ'יק
איציק כהן
דוית גביש

נתי רביץ
ג'סאן עבאס
ריקי בליך
שמוליק כהן
קובי מאור
שמעון כהן
דורון עמית

הכלב קיקי
הכלב מקס

חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

imageאנו מבלים השנה את חופשת החנוכה שלנו בירושלים של מטה. הפעם אנו פוסחים על העיר העתיקה וקדוּשותיה, ושמים פעמינו אל החוּלין שבמרכז העיר. שכרנו מבעוד מועד חדר במלון בוטיק אגריפס, שממוקם בתפר שבין נחלאות ומחנה-יהודה לבין מדרחוב בן-יהודה. השם יהודה אמנם משותף לבן-יהודה ולמחנה-יהודה, אך אין זה אותו יהודה, הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכל אזור יש קסם משלו.

גם לפני ארבע שנים יצאנו בעקבות האורות לטייל בירושלים. בפעם ההיא שכרנו לנו מקום בבית קטן במושבה הגרמנית, והתחלנו את ביקורנו בתוך החומות. אשתי שתחיה מורה, לפיכך אנו נופשים תמיד בתקופה בה כל האתרים גדושים בתלמידים. האפשרויות העומדות בפנינו הן טיסה לארץ אחרת, או נסיון לנווט למקום בו אין "הפעלת ילדים". כשילדינו עוד היו ילדים, ככל הזכור לי, לא "הפעלנו" אותם אלא חינכנו אותם לפעול ביוזמתם. בירושלים, האירועים המוצעים לילדים ולמבוגרים, הם בדרך כלל מהסוג המרחיב אופקים, לעומת אירועי הקיפצו והרעישו חסרי התוכן, שמסופקים תחת כל עץ רענן במרבית איזורי הבילוי בארצנו בחופשת החנוכה. אז הנה אנחנו בדרכנו ירושלימה.

יום שני 02.12.2013 – נר שישי של חנוכה

עין כֶּרֶם

עין כֶּרֶם - ירושלים 2013בדרך לירושלים, ממש בפאתי העיר, עוצרים לביקור בעין-כֶּרֶם. אנחנו שמחים לגלות שעירית ירושלים הקצתה בעין-כרם מקום חניה מוסדר שהחניה בו חינם. גם השירותים הציבוריים נגישים ונקיים – בהחלט פתיחה טובה לעצירה ראשונה אחרי נסיעה ממושכת מחיפה לירושלים. הולכים בעקבות השילוט לעבר מעיין מרים. זוהי בעצם נקבה צרה מאוד בקיר שהמים יוצאים ממנה דרך תעלה ומתנקזים אל שוקת מלאה ירוקת.

עין כֶּרֶם - ירושלים 2013עולים במדרגות הביקור לבקר בכנסית הביקור, אך השערים נעולים למבקרים עד 14:30 – הפסקת צהריים. בחצרות הבתים, לצד דרך המדרגות, מסודרות ערימות של גזרי עץ להסקה, ובאויר נישא עשן בניחוחות עץ בוער. חזית הכנסיה מרשימה וניתן לראות את הפסיפס גם דרך השער הנעול. מרחבת שער הכנסיה יש תצפית לכיוון בית זית. אנחנו צופים בדממה. שקט פסטורלי שגורם אפילו למחשבות להאיט את צעדיהן. יורדים חזרה אל המעיין כשלידינו נוסעת מכונית במורד המדרגות.

מסמטת המעיין אנחנו ממשיכים במעלה צוקי הישועה שמוביל אל המנזר הרוסי 'גורני'. הכנסיה, בית הספר והמנזרים, מוקפים חומה ששעריה מוגפים – אין אפשרות לראות כמעט שום דבר. בדרך חזרה אל המעיין סרים אל האכסניה שממנה יש תצפית נוף יפה.

עוברים את הדרך הראשית לכיוון כנסיית יוחנן בהרים. השביל אל הכנסיה זרוע חנוית ודוכני ממכר מזכרות לתיירים – צעיפים, צמידים, חפצי נוי ודת. המחירים סבירים בהחלט אך ריח הצעיפים מוזר משהו. הכנסיה מאכזבת – מוזנחת. לפני שאנחנו יוצאים, קבוצת מבקרים פוצחת בתפילה בשפה סלאבית כלשהי, וקולות שירה ממלאים את הכנסיה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - עין כֶּרֶם

חניה, מחנה יהודה ונחלאות

המרחק מעין כרם למרכז ירושלים קצר מאוד, אך הדרך עמוסה ופקוקה. מהמלון מודיעים לנו שמגרש החניה מלא, כמאמר הפסוק: יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן [יוסי רן א' 1]. אנחנו חונים במגרש סמוך – 20 שקלים מארבע אחר הצהריים עד שש בבוקר, בשאר שעות היממה המחיר הוא ששה עשר שקלים לשעה. מגיעים למלון ומגלים שממש כרגע התפנה מקום בחניון המלון. אני שועט להביא את המכונית מהחניון בתשלום אל חניון המלון. הדרך אל החניון ברגל כשתי דקות, הדרך חזרה במכונית כרבע שעה. זהו – קבענו את מקומנו בחניון המלון, המכונית לא תמוש מכאן עד שנעזוב את העיר.

משהתמקמנו אנחנו מוכנים לצאת לתור את חנוכיות השכונה. היום נר שישי. משוטטים בשוק מחנה יהודה ובנחלאות. עוברים מדוכן לדוכן ומחנוכיה לחנוכיה. חוטפים ממתק שומשום וגרעינים דביק ומאכזב. קונים בורקס תרד מרשימים ביופיים ומגלים שאין יופים מעיד על טעמם.

אנשי חב"ד נערכים לטקס הדלקת הנרות בשוק מחנה יהודה. מאוחר יותר נגלה שטקסים דומים מתקיימים בכל רחבי העיר. הטקס מתמשך ומתמשך ולהדלקת הנרות עדיין לא הגענו. בינתיים מספר לנו רב מכובד למראה ספור על ג'ורג' וושינגטון ונרות החנוכה של אהרון לוי. אני תמיד תמה במעמדים מעין אלה, מאין מקריצים רבנינו סיפורי מעשיות על ניסים בסגנון הימים ההם, שמתרחשים גם בזמן הזה. בסופו של דבר הנרות דלוקים לתפארת שוק מחנה יהודה. אני מצלם הרבה מאוד חנוכיות שהוצבו בחזיתות בתי נחלאות. מרבית החנוכיות דומות זו לזו. אני מנסה לצוד חנוכיות שיש בהן יחוד כלשהו, אך את אלה, מסתבר, אין בעליהם מניחים ברשות הרבים אלא מעבר לחלונותיהם – במקומות שקשה לצלמן. חבל. בשובנו למלון אגריפס אנו מוצאים שהחנוכיה של המלון מרשימה מאוד ביופיה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

[החנוכיה של מלון בוטיק אגריפס היא האחרונה במצגת]

ארוחת ערב ראשונה במדרחוב בן-יהודה

אחרי כוס תה בתצפית גג המלון – יוצאים לאכול. המלון נמצא, כאמור, בתפר שבין נחלאות למדרחוב בן יהודה, והכל במרחק הליכה סביר. טיול קצר לאורך המדרחוב בואכה ככר ציון וחזרה. פונים אל הסמטאות הסמוכות ומתיישבים לאכול ארוחת ערב במסעדה ששמה בליקר-בייקרי. זוהי מסעדת רשת חלבית חביבה. אנחנו בוחרים בה, פשוט משום שיש בה מקום פנוי, בעוד בחזית המסעדה הסמוכה משתרך תור ממתינים מכובד. שותים מרק בצל טעים, אם כי לא ממש חם, ואוכלים פלאפל מתרד עם פרמז'ן על מצע יוגורט ועלים ירקרקים – טעים ומעניין. בחזרה מהמסעדה עוברים בסמטה ששמה דורות ראשונים ומגלים בה מספר בתי קפה, פאבים ומסעדות שפספסנו בסיבוב הראשון. באחד מבתי הקפה מתקיימות מידי ערב הופעות חיות של הרכבי ג'אז ובלוז. עוד נשוב לכאן באחד הערבים הבאים.

יום שלישי 03.12.2013 – נר שביעי של חנוכה

ארוחת בוקר ישראלית מאוד

ארוחת הבוקר של מלון אגריפס מוגשת במלון לב ירושלים שמעבר לכביש. מלון גדול שמארח בעיקר משפחות, בעיקר דתיות, בעיקר עתירות ילדים. מזנון חופשי עם מיצים, קפה, עוגות, בורקס, גבינות, סלטים, דגים… האוכל יותר משביע מאשר הוא טעים, אך זה בדיוק מה שיאפשר לנו לטייל לאורך כל היום, ולהשאיר את הארוחה הבאה לשעות הערב. הילדים שמתארחים בחדר האוכל מתנהגים למופת, שקטים ותרבותיים. ובכל זאת, ילד סקרן בודק כמה פעמים ניתן להעביר את אותה פרוסה במסוע הטוסטר, וגורם לפרוסה לעלות בלהבות בתוך הטוסטר. המלצריות מטפלות בשריפה בשלווה מחוייכת. הן מנוסות באירועים מעין אלה, זה יקרה גם בשתי ארוחות הבוקר הבאות.

טיול רגלי מלב העיר לעבר תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושליםהמרחק איננו רב מידי ואליבא דגוגל מפות, זמן ההליכה ברגל איננו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה בתחבורה ציבורית. בנוסף לכך, בטיול רגלי תמיד מגלים מקומות שלא הכרנו. יוצאים לדרכנו דרך המדרחוב, פונים ביואל משה סלומון ועוברים מאחורי תמול שלשום לסמטאות נחלת שבעה, בית קברות ממילא, אגרון. בפינת מתחם ממילא צופים לכיוון שער יפו, אך מאחר שטיולנו השנה הוא בירושלים של מטה, פונים לרחוב דוד המלך. דרך אחת הסימטאות רואים מזרקה שלא הכרנו – נכנסים ומגלים את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. מבנה מרשים עם חצר יפה מעוטרת באריחים בסגנון מוגרבי. עוצרים למספר דקות להנות מהנוף העירוני המפתיע וממשיכים לעבר גן הפעמון. בדרך נכנסים לביקור קצר בשדרת הכבוד באכסדרת מלון המלך דוד. זוהי שורת אריחים שעליהם מתנוססות חתימות של אורחי המלון המכובדים. יש כאן תמהיל מעורבב היטב של מנהיגים, אנשי תרבות ואילי הון. מקומנו, מן הסתם, איננו כאן. מביטים על בית ימק"א ממש ממול. הפעם לא נעלה למגדל התצפית של ימק"א. את זה עשינו כבר לפני ארבע שנים. השנה אנחנו מסתפקים בתצפית גג המלון שלנו.

מעבר לגן הפעמון, ברחוב דוד רמז, נמצא החאן הירושלמי, ובסוף אותו רחוב – לצד הככר – מצויה תחנת הרכבת הראשונה. לפני ארבע שנים המלון שלנו היה בסמטא סמוכה ואנחנו מכירים את הסביבה היטב. אנחנו יוצאים מגן הפעמון ואני נדהם לגלות לכל אורך הקטע הראשון של דרך בית-לחם, יריעות ענק שמסתירות את המעבר לכיוון החאן הירושלמי. על היריעות כתוב שזו היא תחנת הרכבת הראשונה. מה קורה פה? אני יודע היכן נמצאת התחנה. מבולבלים משהו אנחנו ממשיכים על פי השילוט, ומגיעים למתחם התחנה שמערך החנויות בו מזכיר באופן מפתיע את מתחם התחנה ביפו ואת נמל תל אביב. אני עדיין לא מבין כיצד זזה התחנה ממקומה. לוקח לי זמן רב להבין שאנחנו נמצאים בעצם במקום עליו נסעו הרכבות. האזור כוסה ברצפת עץ דומה להפליא לזו של נמל תל אביב המחודש, ואת מבנה התחנה אנו רואים מצד הרכבות. החזית נותרה ברחוב רמז, אלא שעתה היא מוצנעת – הגב הפך להיות חזית.

תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

מבנה התחנה, מצד הרציפים, מאכלס עכשיו שורת מסעדות ובזאר קולינרי מאחורי מסכי בד לבנים. הכל יפה, אך מלוקק מידי לטעמי. בזאר המזון מציע מרכולת דומה לזו שראינו בשוק מחנה יהודה, אך במחירים שונים לחלוטין ובמעטה דק של פלצנות. ברחבה – מעל מסילות הברזל, מצויים דוכני ממכר חפצי נוי וצעצועים, ואזורי משחק לילדים. אני נהנה מההתנהגות התרבותית של הילדים, ותוהה אם יש משהו באוירת העיר שמרגיע את הילדים. לפני מסך המסעדות ניצב שולחן שלידו יושבת קבוצת שחקני רחוב ומציגה מיצג חזותי ללא מילים. בקצה המתחם מתקיימת תערוכה של רכבות משחק. אנחנו מחליטים לוותר. יוצאים לתור את הצד האחורי, זה שהיה פעם חזית התחנה. עוברים ליד מרכזי התרבות המוכרים – תיאטרון המעבדה – שהיום הוא זאפה, החאן וכמובן החזית המקורית של תחנת הרכבת הראשונה. לאחר מנוחה על כוס קפה במסעדת לנדוור שבמתחם, יוצאים להמשך דרכנו.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - תחנת הרכבת הראשונה בירושלים 

בתחבורה הציבורית אל מגרש הרוסים וסביבתו

ברחוב רמז נמצאת תחנת אוטובוס שדרכה עובר חלק ניכר מהתחבורה לעבר מרכז העיר. אנחנו שואלים את נהג האוטובוס הראשון שעוצר בתחנה אם הוא מגיע למגרש הרוסים. לא, הוא אומר, אני מגיע לרכבת הקלה. איננו עולים – מחכים לאוטובוס הבא… גם הוא מגיע לרכבת הקלה. הנהג הפעם מסביר פנים. הוא מסביר לנו שברחוב יפו עוברת רק הרכבת הקלה ולכן לא עוברים בו אוטובוסים. בקצרה, אין אוטובוסים למגרש הרוסים וגם לא לכיכר ציון – עלינו לנסוע למקום בו נוכל לעבור לרכבת הקלה. הנסיעה באוטובוס וברכבת קלה ונוחה, הכרטיס תקף לשעה ומחצה ואנחנו מגיעים לרכבת הקלה, ובאמצעותה לתחנת העיריה הסמוכה למגרש הרוסים. סיבוב קצר ברחבת העיריה, הצצה לעבר כנסית השילוש הקדוש, כיכר המוסקביה ובית המעצר הסמוך וזהו. אין יותר מידי מה לראות, הסיבה העיקרית בגללה רציתי להזכר במקום היא ההצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה שראינו לאחרונה. בדרך חזרה לרכבת הקלה, ברחוב יפו 30 מגלים חנות קטנה של בורקס מוסא ועוצרים לאכול בורקס תרד. ממש טעים, כמו בימים ההם ביפו, לפני השתלטות רשתות שיווק המזון. שבים למלון ברכבת הקלה – עדיין באותו כרטיס.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

טיול לבית טיכו וארוחת ערב בשוק מחנה יהודה

לאחר כוס תה במלון יוצאים ברגל לרחוב הנביאים. מציצים מעבר לגדר בית הרב קוק ונכנסים לבית טיכו דרך החצר המרשימה. במרפאה של ד"ר טיכו, מוצגת תערוכה של ציורים שציירה אנה טיכו, וכן יצירות של אמנים צעירים ששאבו מציוריה את השראתם. מקנחים בסקירת אוסף החנוכיות שד"ר טיכו אסף מכל רחבי העולם, וממשיכים בטיולנו ברחובות העיר עד שרגלינו נושאות אותנו שוב לשוק מחנה יהודה. כבר אתמול החלטנו שהערב נאכל בשוק. עוברים ליד קבוצת המסעדות שמקיפה את המסעדה המפורסמת 'אמא' וממשיכים לכיוון השוק העירקי. מוקדם יותר ראינו המוני אדם סועדים אצל עזורה – עכשיו תורנו לטעום מתבשילי הפתיליה הנודעים. השעה כבר אחרי שש בערב, העומס על המסעדה פחת. בפתח יושב גבר שכל חזותו זועקת "אני הבעלבית" ואומר לנו שנשאר רק חומוס וקובה, אז אם אנחנו רוצים לאכול בשר שנלך למוריס. זה בסדר, נאכל קובה. מחפשים מקום לשבת אך שיירי המוני האדם שסעדו לפנינו ניכרים על השולחנות, על הכסאות ואף מתחתם. המלצרית אומרת שיש מקום בפנים. נכנסים אל המסעדה ומייד נסוגים – ניחוחות הנפט המציפים את המקום אינם חביבים עלינו. יוצאים חזרה ומתמקמים ליד השולחן שנראה לנו מלוכלך במידה נסבלת. המלצרית באה ומקנחת את השולחן במטלית – עכשיו השולחן רטוב ומדיף ריח עז של אקונומיקה. עד כאן! אנחנו קמים והולכים לכיוון מוריס.

רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבחבדרך למוריס, מצביעה אשתי שתחיה על חנות קטנה בשם רוז'ה ובחזיתה סירים שמהם מוכרים אוכל עממי. בתוך החנות נמצאים שני שולחנות – זוהי גם מסעדה לעת מצוא. האוכל בסירים נראה מפתה. אני נזכר בעצה ששמעתי פעם – רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבח. אני מציץ פנימה ורואה על קיר השרותים הנקיים שלט: "אסימונים לטלפונים ציבוריים". אנחנו מחליטים לאכול אצל רוז'ה. מזמינים מנה קובה חמוסטה לכל אחד מאיתנו. המוכר מגיש לאשתי מנה ענקית שמועברת מייד אלי. שתחייה אומרת שהמנה גדולה עליה ומקבלת מנה מופחתת קובה. בנוסף מוגשים לנו סלטים ולחמניות. סלט הטחינה עשוי ממש כלבבי, כלומר – יש גם טחינה בתערובת השום והלימון. שנינו בולסים את מנותינו, ובינתיים המוכר מתחיל לפנות את הסירים לקראת סגירת החנות. אני שואל אותו אם הוא מכין את הטחינה בעצמו ומחמיא לו עליה. הוא מציע לנו מייד גם מנה חומוס מעשה ידיו להתפאר ‘על חשבון הבית’. החומוס עשוי לטעמי, עשיר בטחינה ומגורגר במידה החביבה עלי. אנחנו יוצאים שבעים ושבעי רצון מהחוויה – המחיר לשתי מנות קובה חמוסטה עם סלטים, לחמניות ושני קולה – 85 ש"ח לפני טיפ.

מדרכות חלקלקות בדרך לערב ג'אז בבירמן

בדרכנו החוצה מהשוק קונים קלמנטינות ועגבניות שרי. בינתיים מתחיל לטפטף גשם ואני שמח שקניתי בדרך, ברחוב יפו ליד הדוידקה, מעיל גשם ב 25 ש"ח. שבים למלון להשאיר את העגבניות, לשתות כוס תה ולנוח קמעה. קצת לפני תשע בערב יוצאים לבירמן. ערב אילתורי ג'אז בבירמן על כוס סיידר חם אלכוהוליהגשם הקל הרטיב את המדרכות וציפה את אבני ירושלים בשכבה חלקלקה של אבק מפוייח ולח. מחליקים מעט בכל צעד, אני מועד קמעה על אחת המדרגות בדרך ומכניס את אשתי שתחייה לכוננות שמירה עלי. מנסים לסגל לעצמנו הליכה מתאימה למניעת החלקה, ובינתיים רואים שגם הירושלמים אינם מצליחים להתמודד בהצלחה יתירה עם החלקלקות. בבירמן ההופעה כבר בעיצומה. פסנתר, תופים וקונטרבאס משמיעים קטעי ג'אז מוכרים וגולשים די מהר לאילתורים סביב משפטים מוסיקליים שמכתיב הפסנתרן. אנחנו מזמינים סיידר חם, עם ובלי יין, ונהנים מהמוסיקה ומהאוירה. בינתיים מצטרף לנגנים גבר מבוגר עטור רעמת שיבה ומאלתר עימם באקורדיאון. זהו, מן הסתם, מנהל הפאב – דן בירון – מהצבעוניים באנשי ירושלים. ראינו אותו גם כשעברנו לפני בירמן בערב הקודם, וגם אז הוא אילתר עם הלהקה האחרת שהופעיה בליל אמש. ההופעה מסתיימת בעשר בלילה ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, צועדים עקב בצד אגודל מפחד ההחלקה. אמנם מעט מוקדם, אך אנחנו מאוד עייפים ובהחלט מתאים לנו לסיים את היום.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - שוק מחנה יהודה

יום רביעי 04.12.2013 – נר שמיני של חנוכה

יָד וָשֵׁם

ארוחת בוקר דומה לזו של אתמול, כולל מדורה קטנה בתוך הטוסטר לזכר המכבים, ויוצאים לדרך.

הרכבת הקלה עוברת בקרבת המלון שלנו ותחנתה הסופית ממש בפניה ליד ושם. בדרך אל הרכבת הרוח מתגברת אך בינתיים אין גשם. מאז ביקורנו הקודם בירושלים לפני ארבעה חודשים בלבד, הרכבת הקלה התייעלה להפליא, ורכישת הכרטיסים פשוטה ומהירה. בפעם הקודמת זכינו לראות שלוש רכבות עוברות עמוסות בְּיֶתֶר, בעוד אנחנו נאבקים עם מכונת ממכר הכרטיסים שמסרבת לתת לנו את מבוקשנו. הפעם תדירות הרכבות גבוהה והעומס בהחלט סביר. חווית הנסיעה נעימה ונוחה. באתר יד ושם מצויין ש"שירות הסעות חינם מהר הרצל ליד ושם פועל ברציפות בכל שעות פעילות האתר". אנחנו מחכים להסעה ובינתיים מגיע לתחנה אוטובוס שכונתי של אגד ועוצר לידנו. הנהג מסביר לנו שכרטיס הרכבת שבידנו עדיין תקף ולכן אנחנו יכולים לנסוע איתו ליד ושם באותו כרטיס. זהו כבר נהג האוטובוס השני שבא לעזרתנו ביוזמתו. תוך דקות בודדות אנחנו ביד ושם. הכניסה חופשית.

כתובת-פסל אבן בכיכר הולנד בירושלים

בְּדֶּלְפֵּק המודיעין אנחנו מקבלים הדרכה קצרה על האתר, רוכשים מפה, מפקידים חפצים ויוצאים למסלול הסיור. מרכז הביקור הוא המוזיאון לתולדות השואה שמסתיים בהיכל השמות. עוברים בין המוצגים ושוקעים אט אט לתחושה המוכרת שמלווה אירועים מעין אלה. הכל מוכר, הכל ידוע, יש פה ושם משהו שלא ידענו לפרטיו, אך בכללותה החוויה מוכרת. ככל שמתקדמים מתגברת הטלטלה בין כעס לבין עצב. הרגש איננו מתקהה עם השנים. במשך תקופה ארוכה נלחמתי ברגש זה והתעלמתי מכל איזכור של השואה, כאומר "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כן, אני יודע שהציטוט שייך לאירוע מסוג שונה, ובכל זאת הוא ייצג היטב את הרגשתי בזמנים מסויימים בהם המיסחור הגואה של השואה ושל השכול עורר בי מידה של גועל. בחלוף השנים הכתה בי ההכרה שאחרוני דור השואה – דור ההורים שלי – עוזבים את עולמנו ומוטלת עלינו האחריות לְשָׁמֵר את העובדות והראיות למען הדורות הבאים. לא קל, ומאוד מאלף.

בהיכל השמות, אשתי שתחיה ניגשת לאחת מעמדות המחשב לנסות לאתר דפי עֵד לזכר בני משפחה שלא שׂרדו את השואה. המידע שבידה מועט והחיפוש איננו קל. המדריך בהיכל מסביר לנו שאין צורך לבצע את החיפוש דווקא שם, המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה מצוי באתר יד ושם.

אנחנו עוברים דרך בית הכנסת, סוקרים את המוזיאון לאמנות השואה וממשיכים בגשם בצעד חפוז לעבר אוהל היזכור. חלק ניכר מיצירות אמנות השואה הגיע מגטו טרזין, הגטו היצוגי שהנאצים דאגו לשוות לו מראה של קהילה אנושית נינוחה. בגטו זה ניתנה לאמנים אפשרות להתבטא, ושם גם הצליחו מרביתם למצוא מקומות מסתור ליצירותיהם ולחשוף אותם לאחר המלחמה.

הגשם מתגבר ומעילינו מופקדים. אנחנו מסתכלים מרחוק כמיטב יכולתנו לעבר היד לילד ולעבר שאר המוצגים באזורים הפתוחים ומחישים את צעדינו חזרה למרכז המבקרים. חוזרים אל הרכבת הקלה באמצעות שרות ההסעות החפשי של יד ושם ושבים אל מציאות ימינו.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

טעמי – חוויה מסוג אחר לחלוטין

מסעדת טעמי מוגדרת במספר מקומות כמוסד מיתולוגי שאסור להחמיץ. בדיעבד, לא זכור לי שקראתי על האוכל תשבחות. עיקר מה שידעתי הוא שהבעלים המקורי, אלברט מג'ר, נהג לצעוק לעבר הסועדים "לא ללעוס, לבלוע". ובכן, המייסד המהולל כבר איננו בין החיים, אך רוחו ככל הנראה שורה על המקום. חולצות עובדי המסעדה מעוטרות בכיתוב "לא ללעוס, לבלוע" לזכר גסות הרוח המקורית.

מנת ארטישוק ממולא - טעמי - לא ללעוס...לבלועאנחנו מתמקמים. מלצרית חביבה ומסבירת פנים ממליצה על כל מה שבתפריט. אשתי לוקחת מרק עדשים, אני מזמין מרק קובה אדום, וכן אנו מזמינים מנה חומוס ומנה ארטישוק ממולא שנחלוק בינינו. האוכל, בלשון המעטה, מאכזב מאוד. לפחות משביע. בעודנו יושבים במסעדה, גבר כלשהו – כנראה מבעלי המקום – צועק דקות ארוכות בקולי קולות על המלצרית ששרתה אותנו והיא נמלטת מהמקום בוכיה. החוויה מביכה ומטרידה במידה קיצונית ואנחנו נחפזים לסיים ולברוח גם כן. כל שיש לי לומר על טעמי המיתולוגית הוא שגסות הרוח המקורית נשמרה, ושרגלי לא תדרוך במקום מחריד זה לעולם.

שמות החנויות בירושלים

כבר משיטוטנו הראשון במרכז העיר צדו את עיני שמות החנויות. לכל החנויות שאינן שייכות לרשת ארצית או עולמית, העניקו בעליהן שמות מקוריים. ומה המייחד שמות אלה ביחס למה שאנחנו רואים בתל-אביב ובחיפה?

שמות החנויות בירושלים

נכון – השמות על טהרת העברית! שלטי חלק מהחנויות אפילו מציינים את השם העברי באותיות לועזיות. זה משמח אותי מאוד לנוכח הִתְלַעְַזוּת שמות החנויות בשאר מחוזותינו, ואני מלקט צילומי שמות חנויות ברחובות, במדרחוב ובשוק לתפארת השפה העברית.

חוויה תרבותית בתמול שלשום

תמול שלשוםבכל מקרה היה בכוונתנו לבקר בתמול שלשום. אלא שעכשיו, זמן קצר לאחר החוויה המסוייטת משהו בטעמי, אנחנו זקוקים נואשות לחוויה מתקנת, ואין מקום מתאים מתמול שלשום לתיקון החוויה. תמול שלשום נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מטעמי. המרחק בין החוויה התרבותית במסעדה-ספריה תמול שלשום לבין החוויה של טעמי איננו יכול להמדד אפילו בשנות אור. המוסדות הללו, על אף ששניהם מגישים מיני מזונות, שייכים לעולם ערכים שונה לחלוטין.

תמול שלשוםהשלט בתחתית המדרגות המובילות לתמול שלשום מכניס אותנו לאוירה המתאימה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל זה ממש לא משנה, המקום משרה עלי אוירת נינוחות תרבותית. אנחנו מתיירים קלות בין מדפי הספרים, ומתמקמים ליד שולחן זוגי בפאתי החנות-מסעדה. אני מביט לעבר אורחים שיושבים לבד ליד שולחן וספר בידם ותוהה אם הם מצפים לחברים או מבלים עם עצמם בקריאת ספר. אני מזהה בהם את עצמי בתקופות אחרות, ואני יודע שגם ילדי נוהגים לשבת בבתי קפה בגפם ולקרוא. יש בחווית הקריאה לבד בציבור טעם מיוחד שאינני יכול להסבירו. דווקא נוכחות הסביבה, כאילו מעצימה את ההתנתקות מהמציאות והשקיעה לתוך החלום… כמו בתיאטרון.

אשתי שתחייה מזמינה קפה הפוך גדול ואני, כרגיל, הפוך קטן ובו שתי מנות אספרסו. התלבטות ממש קצרה מובילה אותנו להזמין גם בראוניס. בתמול שלשום, הייתי מצפה למצוא בתפריט חומיות ולא בראוניס, אך ככל הנראה אפילו הם צריכים לשחות מעט עם הזרם. הספלים שלנו שונים, התחתיות שונות, העיטורים שונים – לכל פריט יש אופי משלו. ליד השולחן הסמוך יושבים אשה וגבר. שניהם הזמינו מרקים. הגבר שותה משלושה ספלים מעין טעימות משלושה מרקים שונים. האשה שותה מקערית מרק סמיך כלשהו. אני מקנא, רוצה מרק כמו שלהם, אך אני כבר שבע ממה שהכנסנו לתוכנו בטעמי. על קערית המרק של הסועדת שלידנו כתוב כי אף שנעשה מאותה תרנגולת ובסיר אחד התבשל… זהו. אם כתוב משהו נוסף, אינני יכול לקרוא אותו ממקומי. אין לי מושג מאין הציטוט. לא מצאתיו ברשת, ולקרוא את כל סיפורי עגנון כדי למצוא אותו, נראה שלא אמצא זמן. אני בונה עליכם – קוראים יקרים – שתאירו את עיני. כלי ההגשה קוסמים לי ואני מעכב את שתחייה עד שאסיים לצלם. היא כבר מתורגלת, יודעת עם מי בחרה לחלוק את חייה, ויודעת שגם בנושא זה – עדיף לשחות יחד באותו זרם. בסופו של יום, טַעַמֵי הקפה והעוגות ידעכו, אך התמונות תשארנה להזכיר לנו את החוויה. בעצם, גם מילים אלה נועדו בסך הכל לְשָׁמֵר עבורנו את החוויה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - תמול שלשום

שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים

אנו יוצאים מתמול שלשום ותוך דקה מוצאים את עצמנו מול רכב כיבוי במרכז כיכר ציון הסמוכה. מה קרה? הקהל מתגודד סביב לראות כיצד שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים את חנוכית הענק בכיכר ציון. בדיעבד, זה רעיון מצויין להעזר בשרותי כבאות לצורך הדלקה. הערב נר שמיני, ונר זה – שלא הודלק בימים הקודמים – סָפוּן בתוך צמרת אחד העצים. לוחמי האש מעלים מנוף וגוזמים את העץ סביב הנר – הנה כך הצילו כבאי ירושלים את ככר ציון משריפה.

על המדרגות מול המנורה יושבת אשה וצועקת נבואות זעם בקול רם ובלשון תנכית. בין נבואה לנבואה היא לוגמת מבקבוק הקוקה קולה זירו שבידה. ככל הנראה היא יודעת שעל אף כל חטאינו, אין אנחנו עומדים להכחד כל כך מהר, לכן עדיף להמנע בינתיים ממשקאות עתירי סוכר. יהיה אשר יהיה – הקהל די אדיש לצעקותיה. יכול להיות שבירושלים אנשים מורגלים בנביאי העיר.

נר שמיני ואחרון בנחלאות,

מעט חנוכיות, לא מסעדה, לא ג'אז וספרים בסמטה

אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות נוסף בנחלאות אחרי הגשם. רואים חנוכיה, ועוד אחת, ועוד כמה… אלא שהגשם מתעתע בנו ואנו נאלצים לשוב למלון לעטות צעיפים, מעילים וכובעים. יוצאים שנית אך עכשיו הסמטאות חלקלקות ואינן מזמינות. הולכים על סמך המלצה שקראנו בספר שקיבלנו במלון, למסעדה מוסיקלית בשם נחלא. לאחר שאנחנו מחליקים רגלינו לכל אורך נחלאות אנו מגלים שהמוסיקה שמושמעת בנחלא אינה לטעמנו, וכן חזות המקום. חוזרים בגשם על גבי אבני ירושלים החלקלקות לחפש מקום בילוי אחר. הרחובות ריקים למדי מאדם וההליכה קשה יותר מאמש, אך אנחנו כבר מתורגלים מעט יותר באיתור מסלולים פחות חלקלקים. ניגשים חדורי תקוה למרכז התרבות בית מזי”א. אמש התקיימה שם ההצגה העיר הזאת שראינו זה לא מכבר, ובאותו זמן התנגנה בבר מוסיקה חיה עריבה. הערב, אומר לנו השומר, יש רק הופעה של רבנית כלשהי לנשים חרדיות. כשאנחנו מגיעים לבירמן, אחרי תשע וחצי, אנחנו מגלים שההופעה עדיין לא התחילה וכן שמלבדנו, נמצאים במקום עובדי הבר וחברי הלהקה. מתי תתחיל ההופעה?… לאף אחד לא ברור. אנחנו מחליטים לוותר ומשרכים רגלינו במעלה רחוב יפו חזרה לכיוון המלון. בינתיים הגשם נרגע מעט ושוב רואים אנשים ברחוב. קונים עוגיות מזרחיות במאפה נאמן, ובפניה מרחוב יפו 91 לסימטה הצרה שמובילה למלוננו, מגלים חנות ספרים משומשים. החנות הולצר ספרים פתוחה יום יום עד אחת עשרה בלילה. אנחנו שואלים על ספר מסויים שאנחנו מחפשים זה מכבר – לא, גם להולצר אין אותו, וכמו כולם, גם שם ישמחו לחפש אותו עבורנו.

יום חמישי 05.12.2013 – תמו ימי החנוכה

גשם…גשם…גשם והביתה

ראינו כבר מספר ציורי קיר על בניינים גדולים בירושלים, צילומיהם נמצאים גם כאן. לפני מספר ימים קראנו על ציורי הקיר בסמטאות נחלאות. לא ברור היכן בדיוק נמצאים הציורים. עד כה טיילנו בנחלאות מבין הערביים עד שעות החשכה. כדי לראות ציורים צריך אור. כל פעם שאנחנו יוצאים ממלוננו לכיוון נחלאות והשוק, אנו עוברים על פני ציור קיר בצד השער המְקֻשָּׁת ברחוב סוכת שלום פינת אגריפס. אינני זוכר את פרטי הציור, אך פריט אחד מאוד בולט בו – מכונת תפירה ברנינה. הציור מצוי בצד חנות מכונות התפירה של ברנינה ברחוב אגריפס. השילוב מעניין ואני כבר מדמיין את הצילום… אבל עדיין לא הגיעה השעה. ביום חמישי, בשעות היום, בטרם נעזוב את ירושלים אנחנו מתכננים לצאת לטיול בנחלאות באור היום, לראות את ציורי הקיר ואף לצלמם.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

בוקר יום חמישי. הולכים במבול שוטף שְׁמְלֻוֶּה ברוחות עזות לאכול ארוחת בוקר דומה לקודמותיה – לרבות המצנם הבוער שאיננו אֻכָּל. מחכים להפוגה בגשם, אך זו איננה מגיעה. הגשם איננו מרפה ואנחנו שבים למלוננו. היום אנחנו אמורים לטייל בנחלאות לאור היום. ככל שנוקפות הדקות והופכות לשעות, אנחנו מבינים שטיול רגלי איננו בא בחשבון. לבסוף מוותרים ובאחת עשרה בבוקר נכנסים למכונית ונוסעים. אולי נעצור לביקור בדרך באבו גוש. הנהיגה קשה ומעיקה. הגשם מקשה לראות את הדרך והמשאיות והאוטובוסים חוסמים את מראה ימין הכביש. מגיעים לאבו גוש – ברור שגם כאן לא נוכל לטייל בנחת… ממשיכים ומגיעים לביתנו בחיפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. מספיקים אפילו להגיע בזמן לשעת סיפור עם הסופרת טלי כוכבי וספרהּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בָּהִיר בקניון חיפה, אך זה כבר סיפור אחר שאיננו קשור לירושלים.

בובה של סיפור – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2013

הערב נפתח פסטיבל הבובות השנתי בחיפה. אני שוקל ללכת לתערוכה, צריך רק לתאם עם אשתי שתחייה. צלצול סלולרי מבהיר לי שמתחוללת ברגעים אלה בביתנו מלחמת חורמה. נחיל נמלים בחר להתנחל מאחורי ארון השימורים במטבחנו שבקומה השמינית. בזמן השיחה, אשתי כבר בשלבי הטיהור האחרונים, הארון ריק ומרוסס ונמלים אין. עדיין לא ברור כיצד הגיעו הנמלים לקומה השמינית – במעלית לא התגלו נמלים ובמדרגות גילינו פליטה בודדת. אינני מזכיר אפילו את הבובות, לא מתאים לסיטואציה. כשאני מגיע הבייתה לא נותר לי מה לתרום למאמץ המלחמתי. אני מזכיר בגמגום קל שהערב פתיחת התערוכה, ואולי כדאי… בכל זאת… עדיף בפתיחה… את יודעת. לשמחתי אשתי ממש שמחה להזדמנות לצאת לחוות את לחות הקייץ, מקלחת, ויוצאים לדרך.

תשאלו בודאי – הערב הפתיחה, מה החיפזון? אכן שאלה במקומה. הגיע הזמן להפר את החוק האסקימוסי לשמירת הטיב ולגלות לכם סוד שגלוי אך למעטים. כולם סבורים שלא כדאי לבוא לערב הפתיחה כי מאוד צפוף. לכן, לערב הפתיחה מגיע פחות קהל. אנחנו, בהפוך על הפוך – מעדיפים פתיחות. הכלל לא תמיד עובד – בפתיחות של תערוכות בית ספריות וכן באירועים עם כיבוד – המצב הפוך. מגיעים לתערוכה. הקופאית המשועממת לא מצליחה לחלץ כרטיסים מהמחשב ונותנת לנו פתקה. נכנסים. התערוכה כצפוי ריקה למדי. כולם יגיעו לתערוכה לקראת הסגירה. בשנה שעברה הגענו לערב הסיום והתערוכה המתה אדם.

נושא התערוכה השנה הוא בובה של סיפור – בובות בנושאי סיפורים ואגדות. אנחנו פוגשים כאן בובות ופסלים של דמויות מסיפורים שכל ילד מכיר. היופי הוא בכך שניתן לראות את אותן דמויות בעיני רוחם של אמנים שונים. יש כאן מגוון פינוקיואים, סינדרלות, שלגיות ומכשפות. בובות מארץ עוץ ומארץ הפלאות, דמויות מהסרטים, ואפילו את המלך ליר מבית שייקספיר אפשר לפגוש לצד הגיבן מנוטרדם של ויקטור הוגו.

עמנואל זוהר - אומן הויטאז', האגדות, הצפרדעים והנמליםאני מתקבע הפעם לזמן ארוך במיוחד ליד התצוגה של אומן הויטראז' עמנואל זוהר. מידי שנה אני מתפעל מהעבודות שהוא מציג, אך הפעם מזדמן לי לפגוש את האמן ולגלות בו רבדים שלא הכרתי. עמנואל זוהר, בנוסף לכישוריו שכבר הכרנו, הוא מספר סיפורים מרתק. הדמויות שהוא מציג אינן לקוחות מאגדות מוכרות, את האגדות שלו הוא מחבר בעצמו. אני עומד ומקשיב כיצד הוא מספר לקבוצת ילדים מוקסמים את אגדות הצפרדעים שלו. הילדים מביטים על הנמלים שבתזמורת באמצעות זכוכית מגדלת. כן, פעם שניה היום אנחנו פוגשים נמלים, אך אלה שעמנואל זוהר מציג בפנינו הרבה יותר נחמדות, הן מנגנות ושרות. הוא מספר לנו גם על טכניקת עיצוב ויצור הנמלים – מרתק.

ממשיכים. הבובות והפסלים עשויים ממתכות, חומרים קרמיים קשיחים, בד, צמר, נייר ואפילו בצק סוכר. בובות התיאטרון כאן מועטות, אך פה ושם אנו מגלי איזו מריונטה. פינוקיו שמפעיל את סבא ג'פטו כמריונטה צד את עיני – הקשר בין מפעיל למופעל תמיד ריתק אותי. אנחנו פוגשים מספר פינוקיואים ארוכי חוטם נוספים ויש גם סבא ג'פטו אחד ארוך חוטם. אני מסתכל לאן הוא מסתכל ותוהה מה גרם דווקא לחוטמו של ג'פטו להתארך.

די ליהגתי – מכאן, כמו בפסטיבלי הבובות של השנים הקודמות בחיפה אניח לתמונות לדבר.

מצגת שקופיות של בובה של סיפור – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2013

 

התערוכה מוצגת בימים חמישי עד ראשון, 15–18 באוגוסט 2013, בבית הכט, מתחם האודיטוריום, מרכז הכרמל, חיפה. במהלך ארבעת ימי התערוכה יתקיימו במקביל בגן האודיטוריום מופעים לילדים ולכל המשפחה הפתוחים לקהל הרחב, בחינם. מידע על האירועים אפשר למצוא באתר חי-פה.

חמישי, 11:00–14:00, 16:00–22:00
שישי, 11:00–16:00
שבת, 11:00–14:00, 16:00–22:00
ראשון, 11:00–14:00, 16:00–22:00
כרטיסים: 20 שקל. ילדים עד גיל 18 חינם.
לפרטים נוספים: 04-8240715.

הצגה ומטמון בנחלאות בעקבות שריפה

הכל התחיל בשריפה

סתם יום של חול בעבודה. כולם עסוקים עד מעל הראש, ואִינָה, שאמורה לגרום בין השאר לכך שנעמוד במשימותינו, קוטעת את רצף המחשבה שלי ומכריזה שעלינו ללכת לסיור תיאטרוני בירושלים בהנחית השחקן אמיר בושרי כדי לממן שיפוץ איזושהי דירה ולאפשר למישהם לחזור הביתה. מה?!?

למחרת שוב… אני שואל במה מדובר ואינה שולחת אלי קישור לפרוייקט שנקרא לחזור הביתה. מסתבר שביתה של משפחת לזרוביץ' מגבעת אולגה עלה בלהבות. איתי בן ה-11 גילה את השריפה בזמן, ודאג לפנות את כל משפחתו. לכל בני המשפחה שלום, אך הבית נפגע קשות ותוך כך אבדו כלי העבודה החיוניים לפרנסתם. אֵם המשפחה, ורוניקה, הקימה פרוייקט למימון החזרה הביתה באמצעות מתנדבים שתורמים מעבודתם ומכשרונותיהם.

אחד התורמים הוא השחקן אמיר בושרי שתרם את ההכנסות מסיור תיאטרוני בירושלים – זה הסיור שעליו אינה דיברה. אִינָה יודעת שכל דבר שקשור לתיאטרון מעניין אותי, וככל שהוא רחוק מהשגרה כן ייטב. היא גם שמעה אותי מתלהב מסיורי האחרונים בתל אביב. בקיצור – היא יודעת שאני שבוי מראש. גם אשתי שתחייה מתלהבת מהרעיון, וההחלטה מתקבלת – למרות כל העומס – נוסעים.

הנסיעה לירושלים

האוטובוס לירושלים מלא, והמיזוג, בלשון ניסים אלוני, הוא – איך לומר – לא ! נרדמים ומתעוררים ושוב… ומגלים שהאוטובוס עומד במקומו. פקק. הזמן ממשיך לרוץ, והאוטובוס מזדחל לאיטו. אינה מתקשרת לאחיה אלכס לברר היכן הוא נמצא. כן, גם אותו היא שכנעה לבוא לסיור. לשמחתנו אלכס שמע לעצתו של וייז, שכבר שמע על הפקק, והנחה אותו לדרך שונה לחלוטין.

מגיעים לירושלים באיחור רב מהמתוכנן, אך עדיין יש סיכוי לא לאחר לסיור, אם רק הכל יתנהל מעתה כשורה. החשמלית של ירושלים כבר בתחנה כאשר אנחנו מגיעים לפתחהּ, אך צריך להצטייד בכרטיסים מראש. החשמלית נוסעת ואנחנו נעמדים בתור שלפני אחת מעמדות ממכר הכרטיסים האוטומטיות. יש לפנינו בסך הכל שני רוכשי כרטיסים, אלא שהמכונה משטה בהם, איננה מגיבה, וכאשר היא מגיבה איננה עושה את מה שציפו ממנה. אנחנו צופים בהשתאות כיצד אלה שלפנינו בתור מנסים לתמרן בין האפשרויות ולבסוף בוחרים לבצע מספר רכישות של כרטיס בודד במקום לקנות את הכרטיסים כחבילה. בינתיים עוברת עוד חשמלית ואנחנו עדיין נטולי כרטיסים וחסרי אונים. הגיע תורנו. אשתי שתחיה מתקתקת את שניתן לתקתק. ממתינה. מעבירה את כרטיס האשראי. ממתינה. המכונה מודיעה שהפעולה נכשלה ומרגיעה שהכרטיס לא יחוייב. אנחת הקלה ונסיון נוסף שמסתיים בצורה דומה. כולם מסביבנו מייעצים לנסות לרכוש רק כרטיסים בודדים ובמזומן בלבד. נכנעים – מלקטים מטבעות ולאחר שפספסנו כבר שתי חשמליות הכרטיסים בידינו.

ממתינים לחשמלית השלישית, והיא מגיעה עמוסה לעייפה. אנחנו נדחסים פנימה יחד עם נחיל הממתינים בתחנה. אני תוהה כיצד הסתדרו הירושלמים בטרם הייתה חשמלית, אם זה המצב כעת. בתחנת הדוידקה אנחנו מצליחים לפלס דרך להחלץ מהחשמלית בטרם יסגרו עלינו הדלתות, מבצע שראוי שירשם בספר מעשי הגבורה של ירושלים. אלכס מרגיע אותנו בטלפון – הסיור עדיין לא התחיל. נחפזים בסמטאות ירושלים ומגיעים לנקודת המוצא – הרחבה של ז'ראר בכר – באיחור של דקות בודדות .

ירושלים מסתתרת – תיאטרון רחוב בנחלאות

אנחנו מצטרפים לקבוצה גדולה שיושבת סביב השחקן אמיר בושרי שכבר התחיל את ההצגה ירושלים מסתתרת. בדיעבר נודע לנו שהפסדנו סיפור מעניין על סינדרום ירושלים. אמיר מציג דמות ירושלמית טיפוסית. עוד מעט נדע שאין בהצגה דמות אחת, הדמויות רבות ומגוונות ובמהלך הדרך נפגוש כמה מהן. אמיר מלמד אותנו איך הולך גבר ירושלמי – כזה שלא שוטף כלים. הידיים שלובות מאחורי הגב וההליכה איטית, מתריסה, ראו אותי – אני גבר! וכך כולנו פוסעים בעקבותיו דרך מרכז ז'ראר בכר. בינתיים אנחנו מתוודעים לאלכס, אחיה של אינה ולרעייתו. הסיפור הבא מתקיים ממש באחורי מרכז ז'ראר בכר – מקום שכולנו תמימי דעים בעניין כיעורו. זוהי מעין הכנה לעושר הארכיטקטוני המהודר, העממי, המבולגן והמתאים כל כך לסביבה.

מגוון דמויות ירושלמיות וכולן אמיר בושריממשיכים דרך רחוב שמואל רפאלי לרחוב אוסישקין וממנו לרחוב טבריה. לכל רחוב יש סיפור עסיסי ולכל סיפור יש מְסַפֵּר משלו. אמיר בושרי הוא ירושלמי שנולד וגדל בשכונה בה אנחנו מטיילים. הוא מכיר את כל הדמויות הצבעוניות שאיכלסו ומאכלסות את השכונה ומספר לנו סיפורים בשם אומרם. הוא הופך לנגד עינינו לדמויות השונות ואנחנו חווים את החוויות דרך עיניהן. עוצרים מול בית הדודה שבעצם איננה דודה אלא… טוב, זה קצת מסובך – את זה צריך לשמוע ממש מפי הילד שגדל בשכונה. והילד הירושלמי מספר על הקוּבֶּה הרך, הגמיש והעסיסי שטובל במרק סלק אדמוני ואני ממש רואה את הרוטב הניגר אל הסנטר. אני אפילו תופס את עצמי מציץ אל החולצה שלי, חושש שמא הוכתמה ברוטב האדום. עוד אני בולע את הרוק שבפי בתאווה וכבר אני שומע על הקובה האחר, הזהוב הפריך, המטוגן – זה עם הצנוברים. אמיר יודע לשחק דמויות וטעמים וריחות. האוכל הבסיסי, אוכל עניים שעיני העשירים כלות אליו, מוביל אותי אל עולם של יַלְדוּת ירושלמית שמעולם לא חוויתי.

בפינה הבאה אנחנו פגשים את המוזג מהחַמָּרָה – בית ממכר העראק השכונתי. אמיר הופך להיות אותו מוזג, והוא ממש כועס על זה שמבקש ‘כוס שלישי’ – רק ‘שני כוסות’, ובדיוק במידה – הוא לא ימכור לאף אחד יותר מזה, ויש לכך סיבה מנומקת היטב. אני מרותק אל ההצגה וממש נרתע מזעמו הכבוש של המוזג שמיטיב עם לקוחותיו בכעס.

דרמה רודפת דרמה בסמטאות השכונה, דמות מתחלפת באחרת ושבה אל המְסַפֵּר. חווית תיאטרון אותנטית על רקע התפאורה הטבעית שלה.

בינתיים אלכס ואינה צדים במצלמות ענק משוכללות את מראות השכונה. פעם הייתי שותף לשגעון הצילום התיעודי המדוייק, והקפדתי כמוהם על האיכות הטכנית. לימים שמתי לב שכאשר אני מרוכז באיכות הצילום, אני מאבד חלק מהחוויה. מאז אני מקפיד להצטייד במצלמה שנוכחותה מועטה, ומצלם ללא הקפדה יתירה, כדי לא להתנתק מהחווייה לטובת הצילום. אז מי שירצה לגמוע ממראות ירושלים מסתתרת, כדאי שיציץ גם בצילומים של אינה ושל אלכס.

בית בושריבמעלה רחוב אבן ספיר, מספר לנו אמיר על עגלות הקוּגֶלָגֶרִים של ילדותו הירושלמית, ואף את חוויות הדור שקדם לו באותן סימטאות. חוויה מרתקת שיש לה יותר מגרסה אחת, הגרסאות סותרות וכולן נכונות – תלוי רק מי המספר. אמיר שולף מכיסו קוּגֶלָגֶר לטובת הדור הצעיר ומסביר כיצד בנו הילדים את העגלות.

כאשר הוא מספר שלא ידע לעצור את העגלה בסוף הירידה, מתמלא הילד שבי גאווה. אני, שגדלתי בתל אביב, בניתי לי עגלת קוגלגרים עם מוט שמאפשר לסובב את העגלה על צִירָהּ ולבלום. לרוב ניזרקתי מאותה עגלה חבול היטב… אבל איזה כיף. יאמרו מייד הירושלמים, יש בכלל ירידות בתל אביב? – כן! הירידה "שלי" הייתה תלולה לא פחות מזו שבאבן ספיר.

בחזית הבית במעלה רחוב אבן ספיר מותקן לוח אבן ועליו חרוט "בית בושרי" ומצויין שהבית נבנה ע"י ציון ואסתר בושרי בשנת תרצ"ב. אמיר בושרי מצביע בגאווה על שורשי משפחתו בשכונה. ממשיכים וחוצים את רחוב בצלאל ללב נחלאות. עוד מספר סיפורים משוחקים, עם זכרונות ילדות על חתולות ממין זכר וכלבים שממליטים ועם מפגש של ילד עם מרים ילן שטקליס והשיר ‘ילדי ירושלים’ ומגיעים אל בית הכנסת.

כתובת בחזית בית הכנסת מכריזה שהוא לא ימכר ולא יתמשכן לעולםבבית הכנסת מסתיים הסיור. אמיר קוטף עבורנו מיני צמחי חליטה ריחניים ואנחנו שומעים סיפורים ושותים תה. יש גם קפה נמס וקפה בוץ… ורוגלך. רוגלך?!? – מה לרוגלך בבית הכנסת של הפרסים? בראשי עדיין מתגלגלים טעמי המטעמים הפשוטים והטעימים עליהם שמענו מפי דמויות שונות בדרך. דמויות שונות שכולן אמיר בושרי ובכל זאת כל אחת שונה מרעותה. תענוג לראות ולשמוע איך הוא מצליח לעשות דרמה מכל זכרון ילדות ומכל מאכל או משקה שמגיע אל פי הנפשות הפועלות בסמטאות ירושלים. אני מפנטז על מיני המאכל שכל "דודה" ידעה להכין ממצרכי המזון הבסיסיים ביותר, בליווי ירקות וצמחי תבלין שנקטפו מעבר לחלון, או לכל היותר הובאו הבוקר מהשוק, ופתאום… רוגלך. כאן ככל הנראה מגיע מיזוג הגלויות לביטויו. היום יש מקום לכולם בנחלאות. אני מסתכל סביבי – לא נראה לי שמישהו מבין הנוכחים, למעט משפחת בושרי, פרסי. בעצם, נראה לי שחלק לא מבוטל מהנוכחים הגיע לארץ מברית המועצות-לשעבר ומנגזרותיה. אז רוגלך.

אנחנו נשארים לשוחח עם אמיר. גם סיפורו האישי מרתק והוא אף מבסס עליו מונודרמה מטלטלת בשם ניקול ואני שהוצגה בפסטיבל עכו 1999. ממשיכים לחלוק רשמים וחוויות. גם הוא סקרן באשר לנו וכששומע שאשתי מורה לכימיה נובע ממנו פרץ סיפורים נוסף, שגולש מכימיה לבישול ומכאן לסדרת דרמה בנושא האוכל העממי הפשוט, זה שאת ניחוחותיו וטעמיו פינטזנו לאורך כל הסיור התיאטרוני. הוא כבר כתב את הסדרה ועתה הוא מנסה להפיק אותה לטלוויזיה. אני מחכה לסידרה בקוצר רוח.

מחפשים מטמון, ואף מוצאים

אנחנו יוצאים מבית הכנסת חזרה לכיוון ז'ראר בכר – לנסוע הביתה. אִינָה מתחילה לזרוק רמזים על כך שיש בסביבה איזשהו גֵּאוֹ-קֵש. כן, כבר שמעתי על השריטה הזו שלה ושל עוד מספר אנשים שאני מכיר. מסתבר שגם אחיה, אלכס, ורעייתו שותפים לאותו משחק סלולרי-גיאוגרפי חובק עולם. אשתי ואני לא נוותר, מן הסתם, על חוויה מסוג שעדיין לא הכרנו, וכך כולנו יוצאים לחפש מטמון באמצעות הסמרטפון.

בדרכנו לירושלים ציינתי שאשמח לשוב ולראות את בית הספר לאומנויות בצלאל – המקורי. חשבתי שלא אצליח לסחוב את שותפי לטיול נוסף בסביבה רק כדי לראות בניין יפה, והנה עכשיו מזמן אותנו הגֵּאוֹ-קֵש ישירות לבצלאל. מחצר בית הספר בוקעים צלילי מוסיקה קצבית. מסתבר שמתקיים הערב אירוע עם להקה דרום אמריקאית. מציצים פנימה, סופגים קמצוץ אוירה וממשיכים בעקבות המטמון.

המטמון, במקרה זה, הוא מעין שפופרת מִזְעָרִית ובתוכה מגילת קלף קטנטונת שכל מי שמוצא אותה מצרף אליה את שמו. הנה המטמון מתגלה וכולם מתרגשים ושמחים. אשתי שתחיה ואני צופים מהצד משתאים משהו. אינני בקיא ברזי קהילת המטמונאים, ולכן אני מופתע מעט לראות את אלכס שולף תיק ובו חפצים קטנים אותם הם מצלמים בחברת המטמון. מסתבר שגם מטמונים יכולים להתארח אצל מטמונים אחרים במהלך מסעם.

השתקפויות בחלון ראווה על רקע חומת בית הספר לאומנויות בצלאלזהו. המשימה בוצעה – אפשר לשוב הביתה. בדרך למכונית, אינה מציינת שהיא חשה אווירת חו"ל. המקום, תחילת רחוב בצלאל, מזכיר לה את פריז. אני נזכר בצילומי ההשתקפויות בחלונות ראווה שצילמתי בשרלווייל צרפת לפני שבע שנים ומייד, כמחווה לחוויה ההיא, מצלם את השתקפות צללי אלכס ואינה בחלון ראווה על רקע חומת בית הספר לאומנויות בצלאל. מאוחר יותר, מגלה אשתי התענייננות בגֵּאוֹ-קֵשינג, בעיקר לאחר שלמדה מפי המכורים המתלהבים על פינות חמד שגילו בזכות המשחק ממש קרוב לבית. אני מרגיע אותה – קודם כל עליך להסכים לקבל עליך את עוּלוֹ של סְמָרטפוֹן, שהוא תנאי הכרחי למשחק. אני מניח שהנושא ישוב ויעלה בקרוב.

השיבה הביתה

תם ונשלם ערב עמוס חוויות, כך לפחות אני חושב, כאשר אנחנו עולים על מכוניתו של אלכס. הוא גר בהרצליה, ואנחנו נגיע איתו לתחנת הרכבת של תל-אביב מרכז ומשם הביתה – לחיפה. מגיעים לרכבת שהגיעה מנתב"ג עמוסה כל-כך שאנחנו נאלצים להתפצל. אינה, שתחייה ואני יושבים במקומות שונים. הרכבת יוצאת לדרכה, חולפת שנייה, אולי שתיים ואני כבר נרדם. כעבור דקות בודדות הרכבת עוצרת בתחנת האוניברסיטה ושיירה אינסופית של אנשים גודשת את המעברים. מבוגרים, בני נוער ואפילו ילדים קטנים עומדים, יושבים ואף שוכבים במעברים. הם יצאו לא מזמן מהופעת האיחוד האחרונה בהחלט של להקת כוורת. ככל הזכור לי כבר היו בעבר הופעות אחרונות בהחלט. אני מחכה לאיחוד הבא – אולי אפילו נחלוק חדרים שכנים באותו דיור מוגן.

מאוחר בלילה. אנחנו כבר בבית. אני מציץ אל האתר לחזור הביתה ורואה שסכום הכסף שנצבר מקרב את משפחת לזרוביץ' חזרה אל ביתה בגבעת אולגה. בזמן שאני כותב שורות אלה כבר נצברו 87,000 ₪ מתוך 100,000 השקלים שישיבו את איתי (11), דאה (8.5), נהר (4), אבא יהודה ואמא ורוניקה הביתה. נותרו עוד 11 ימים להשלמת המשימה, ובינתיים תרם השחקן שמעון מימרן 100 כרטיסים למופע משירי שלום שיטרית – שירים באשדודית. עכשיו, לאחר שהתוודענו אל ירושלים המסתתרת עם מגוון אנשיהּ, ניחחותיהּ וּטעמיהּ, יכול להיות שכדאי ללמוד גם מעט אשדודית.

מאז הסיור, אני מלעלע בגרוני ומפנטז על הקוּבֶּה של הדודות – זה ששוחה בסלק, וזה הפריך עם הצנוברים. עוד מעט נצא לטייל בואדי ניסנס בחיפה לרוות את תאוותי לאותו קוּבֶּה, למרות שאני יודע ששום טעם לא ישווה לחוויותיו של ילד בשכונה ירושלמית.

לילה לבן 2013 בחצי האי הירקוני

אני חי בחיפה כבר 35 שנים, כלומר מספר שנותי החיפאיות עולה על התל אביביות ובכל זאת, אי שם עמוק בפנים, נותרתי תל אביבי. אני אוהב את העיר חיפה בה אני חי, אך תל אביב היא אהבה ראשונה שנשארת תמיד יפה, לפחות בזכרונות.

גלי נחוםאשתי שתחיה השתתפה במהלך השנה האחרונה במספר השתלמויות מורים שכללו סיורי ערב עירוניים במקומות רבים ברחבי הארץ. סדרת הסיורים הקודמת התקיימה בעירי חיפה. השבוע היא נוסעת מידי ערב לתל אביב, העיר בה גדלנו ובגרנו שנינו. כל לילה היא שבה אחרי חצות מסיור הערב שלה עמוסה בחוויות שאותן היא חולקת איתי בהתלהבות לתוך השעות הקטנות של הלילה. אני גומע בצמא את הסיפורים ועוקב אחריהם במפות גוגל שמראות לי את התמונות מגובה הרחוב. כל ערב אני שומע על עוד מקומות בתל אביב שלי ששינו את פניהם במהלך השנים. מתמונות גוגל אני מגלה שהשינוי הוא, במרבית המקרים, לטעמי. אמש אשתי בקשה מהמדריך, גלי נחום, לצרף אותי לסיור האחרון, זה שפותח את הלילה הלבן.

אנחנו מתקבצים בחניון רידינג, ממש לפני בית ההלוויות הנטוש של תל אביב שמשמש היום כמחסן חירום של פיקוד העורף. גלי, המדריך, מספר לנו על העבר ועל ההווה של המקום ואנו חוצים את הכביש בואכה פארק הירקון. גלי מזכיר ששמו הרשמי של הפארק הוא גני יהושע ואני חושב לעצמי שזה הדבר היחיד הטוב שנשאר לנו מראש העיר יהושע רבינוביץ, ולא הוא עשה את זה.

אני מכיר היטב את האזור. פעם, כאשר עוד הייתי ספורטאי, היה המקום בו אנו צועדים חלק ממסלול ריצת החימום שלי. המקום ממש לא דומה לתמונה שבזכרונותי. הפארק מטופח, ירוק, נקי ואפילו שובצו בו מתקני מי שתיה קרים לרווחת העוברים ושבים, לרבות אלה שהולכים על ארבע.

בתחילת דרכנו אנו עוברים בגן הבנים – שהוא אתר הנצחה לזכר בני תל אביב-יפו שנפלו במערכות ישראל.  בין העצים מוצבים עמודי גרניט שחורים שעליהם רשומים שמות הנופלים. כל אלה שאוהבים להשמיץ את הזחיחות של צעירי "מדינת" תל אביב מוזמנים לבוא ולראות מה רב חלקם בהגנה על המולדת. ממשיכים במסלול "שלי" ששינה את פניו ועוברים את הירקון על הגשר שהיה בתקופתי גשר ביילי בריטי למהדרין והיום הוא יצוק בטון ופלדה אך עדיין מעוצב בדמות אותו גשר ביילי.

מעבר לנהר עוצרים לשמוע סיפורים. אני, שהמקום היה חלק מילדותי, מגלה שאינני יודע הרבה מאוד דברים. ממש שווה לצאת לסיור מודרך אפילו במקום שאנחנו מכירים ולגלות את צפונותיו. גלי נחום הוא אוצר של ידע הסטורי, תקופתי ואף רכילותי. יותר מכך – הוא מספר סיפורים מוכשר שמסוגל לרתק את השומעים כמעט בכל דבר. אני מטייל לאורך הירקון שהכרתי עוד בימים ששרצו בו דגים, אני זוכר את הימים שהפך למדמנה ונהנה לראות את מימיו ששבו להיות צלולים ונקיים.

גלי נחוםגלי מסביר לנו שהירקון היה פעם נהר רחב ידיים שחסם את דרך הים והיטה אותה עד למקורותיו בראש העין. הוא מדלג אלפי שנים אחורה, שב לימינו, קופץ לתחילת הישוב לפני כמאה שנה וחוזר חלילה. מדברים על שבע טחנות ועל עשר טחנות. אני מנסה להזכר כיצד נראה המקום בימים בהם טיילתי בו, נזכר ששם צולם הסרט חסמב"ה ואומר לאשתי שהגיע הזמן לשוב ולטייל באותם מקומות בהם שיחקתי כילד.

עצירה נוספת ליד עמודי הנצחת כ"ג יורדי הסירה מול מרכז דניאל עמיחי. המקום היה זה לא מכבר מגרש אושיסקין הזכור לטוב. בניין הפועל עדיין עומד על תילו – נטוש. גלי מציין שהבניין שימש לחדרי הלבשה. אני מתקומם – כאן היו אולמות האימונים של המשקולאים, הקלעים, המתעמלים, המתאבקים וכל אלה שעסקו בתחומי האתלטיקה שאיש איננו מתעניין בהם באמת… כולל אותי. אני מספר על כל מיני פאדיחות שהיו לנו, המשקולאים, עם כדורסלן הרכש סטיב וקסמן שהגיע אלינו מג'ורג'יה, אלא שאני טועה בלשוני ואומר סטיב קפלן. כל מוקירי הפועל רמת-גן מייד מעמידים אות על טעותי.

גלי נחום מספר לנו על תולדות המכביה ושוב אני מגלה כמה מעט אני יודע על דברים שהייתי משוכנע שזורמים בעורקי. לדוגמא – המכביה הראשונה תוכננה על ידי יהושע אלוף לשנת 1930 אך נדחתה ל 1932 כדי שתתקיים 1800 שנה לאחר מרד בר כוכבא. מגרש המכביה וסביבתו שוכנים על לשון יבשה במקום בו מתחבר הירקון אל הים שזכתה בכינוי המעט מגלומני לטעמי ‘חצי האי הירקוני’. הסיפורים של גלי מערבים היסטוריה ופיקנטריה, תרבות, ארכיטקטורה, ספורט ועסקנות פוליטית ואני מהופנט מהסיפורים – מרגיש כאליס בארץ הפלאות בעיר ילדותי.

הפועל העבריממשיכים אל הגמל המעופף, יריד המזרח של תל אביב. המקום שימש משך שנים בעיקר כבתי מסחר לכלים סניטריים וחומרי בניין. בשנים האחרונות הייתה תנופת שיחזור שחיברה את מתחם יריד המזרח, מגרש המכביה ונמל תל אביב למתחם תיירות ובילוי. לא ביקרתי במקום מזה שנים רבות והמקום המחודש מדהים אותי. במרכז המתחם מתנוסס הקצה שנותר מביתן תוצרת הארץ שהיה גולת הכותרת של היריד. אני רואה את השלט הענק ומייד מתחיל להתפזם בראשי השיר לתוצרת הארץ שכתב נתן אלתרמן במיוחד לפתיחת היריד. מורה הדרך ישראל ארד טוען שהשיר היה בעצם שיר מחאה על כך שהיו ביריד יותר מוצרי יבוא מאשר תוצרת הארץ.

כבר מהכניסה אני מתרגש לקראת המפגש הצפוי עם גלידרית מונטנה המיתולוגית. מול ביתן תוצרת הארץ אנו מגלים שמונטנה המקורית נהרסה וכעת משחזרים אותה. אם נרצה להזכר בה, אפשר לראות אותה בסרט אסקימו לימון. טוב שיש לנו סרטים עבריים לשחזור ההיסטוריה. הנוסטלגיה עובדת שעות נוספות, הגלידה ה"אמריקאית" של מונטנה לא הייתה משהו שראוי להתגעגע אליו… אבל החוויה… אמריקה.

מונטנה 2011 מונטנה 2013

אני כל כך מוקסם מהמעמד שאני פשוט שוכח לצלם חלק מהמבנים. אין דבר, הרי את הכל ניתן למצוא באינטרנט. ובכן, מסתבר שצילומי המבנים הישנים נדירים ובאיכות ירודה, ואילו החדשים עדיין אינם. אני פונה אל אוצר התמונות של גוגל מפות ורואה כיצד נראה האיזור ממש לפני תחילת השחזור – באוקטובר 2011. כנראה ארצה לשוב לשם בקרוב ולצלם לפחות את הקצה שנותר מ"ארמון" תוצרת הארץ ואת פסל הפועל העברי. בינתים אני אוסף הנה מספר תמונות ממפות גוגל בטרם תוחלפנה בחדשות.

ארמון תוצרת הארץ 1936     ארמון תוצרת הארץ 2011 

ככר צינהגלי נחום מספר לנו על הקונצרט הראשון של הפילהרמונית הישראלית בניצוח טוסקניני – קונצרט ששמעתי עליו סיפורים מרתקים גם בתכניתו של ניר ברנדט. מבקרים במוזיאון עם צילומים של תל אביב מימי יריד המזרח הראשון. את הרצפה מכסה תצלום אוירי ענק של תל אביב ואנחנו מטייילים על פניו ומאתרים את המקומות בהם ביקרנו. על אחד הקירות מתנוססת תמונת כיכר צינה כפי שאני מכיר אותה מילדותי.

אפשר להשאר כאן שעות ולשמוע על היריד, אבל הזמן קצר ויש לגלי עוד הרבה מאוד סיפורים, אז ממשיכים לגשר יוסף יקוטיאלי לכיוון רידינג לשמוע קצת על רוטנברג שהביא את בשורת החשמל לעירנו. גם כאן מספר לנו גלי דברים שלא ידעתי, כמו למשל – תחנת הכח הראשונה שבנה רוטנברג בארץ הייתה ברחוב הקרוי בימינו רחוב החשמל. בין סיפורי תל אביב משתחל לו סיפור על נחל איסקנדר שהפך להיות נחל אלכסנדר, על שם אלכסנדר ינאי, ולכן הישוב הסמוך מכונה בית ינאי.

ממשיכים לתוך נמל תל אביב. על קיר הנמל מתנוסס שירה של לאה גולדברג – שיר לנמל

למרחקים מפליגות הספינות,
אלף ידיים פורקות ובונות
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל.
מורק הבטון ומורם המנוף,
סירות המטען מגיעות אל החוף
תכלת מלמטה ותכלת מעל,
ככה נבנה הנמל.

אני קורא וחושב על כך שהשיר איננו אופייני לה. זהו בעצם שיר שנכתב בזמן שהיא הצטרפה לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי והיה עליה לחץ לכתוב שירים "לאומיים" שמפארים את ההתישבות. שירתה בדרך כלל אישית, להבדיל משירתו של אלתרמן שהייתה באותם ימים "מגוייסת". כעבור מספר שנים פרצה ביניהם מריבה בעקבות השיר את תלכי בשדה. אלתרמן טען שבתקופה כזו אין לכתוב על רגשות אישיים, על נופים, שדות ושלוות הטבע…

גלי נחוםאנחנו בנמל תל אביב המחודש בתחילת הלילה הלבן שאותותיו ניכרים במועדונים ובמתחמי הופעות חוצות שהוכשרו ללילה זה. מטיילים עד שובר הגלים של נמל תל אביב וצופים ממנו לכיוון נמל יפו. אתם רואים? אומר גלי – שם התחלנו את הסיור הראשון, עברנו את כל המקומות במרכז והנה אנחנו בנמל תל אביב. לפני כמאה שנים לא היה כאן כמעט כלום, רק חול, והיום יש כאן עיר גדולה ושוקקת – זוהי הציונות בהתגשמותה.

הלילה עוד צעיר, עוד מעט נפגוש את ליבי כאן בנמל ונמשיך אל מופע הזריחה בחוף הצוק.

יומולדת לשחקן גדול עם האנשים הקטנים של צ'כוב בסטודיו בחיפה

יום ראשון בבוקר. סתם יום של חול, ואני מתעורר ובראשי מתנגן השיר צ'ה צ'ה התאומים בביצוע שמעון ישראלי. מה פתאום? זה מתחיל בליל אמש, לכך נגיע לקראת הסוף.

הסטודיו בחיפההסטודיו המתחדש בחיפה מעמיס עלינו אירועי תרבות מעולים. ביום חמישי שיקספיר שוֹאוּ ובמוצאי שבת האנשים הקטנים של צ'כוב עם אלברט כהן. רוצה הגורל ויש לנו כבר כרטיסים ליום חמישי לריצ'ארד השלישי בתיאטרון חיפה. שייקספיר מתחרה בשייקספיר. מתקשרים לתיאטרון להזיז את ריצ'ארד השלישי ומסתבר שיש רק הצגה נוספת אחת – במוצ"ש. צרות טובות – חייבים לוותר על משהו. ההצגה של מוצ"ש מגיעה לסטודיו בחיפה במיוחד ליום הולדתו השמונים ואחת של אלברט כהן, אירוע חד-פעמי, פשוט אי אפשר לוותר, אז את שייקספיר שוֹאוּ נראה כבר בפעם אחרת.

אנטון פבלוביץ' צ'כובכל השבוע אני מספר לכל מי שרוצה לשמוע, שבמוצ"ש אנחנו הולכים לראות בסטודיו את האנשים הקטנים של צ'כוב עם היומולדת של אלברט כהן. למי שכחתי לספר?… נכון – לסטודיו. מוצ"ש, קצת אחרי שבע בערב אני נזכר להודיע לסטודיו בחגיגיות שאנחנו באים. עכשיו אתה מודיע? כבר מזמן אין מקום, אסור לנו להכניס יותר אנשים. בכל זאת נגיע ונארוב לביטולים. לא חולפות עשר דקות ורונית מהסטודיו מתקשרת להודיע לנו שיש לנו מקומות. נחפזים לסטודיו, מוצאים חניה, נכנסים למעלית ומייד אחרינו נכנסים ארבעה אנשים נוספים, אנחנו מזהירים אותם – כתוב שמספר האנשים המותר הוא ארבעה בלבד, אך הם כבר לוחצים על הכפתור, אנחנו מתחילים לעלות ונתקעים. הזמן עובר לאיטו ועד שאנחנו זוכים להכנס לסטודיו נשארים רק מקומות שהצפיה מהם בעייתית משהו. אני רגיל לשבת בסטודיו ממש קרוב לבמה והפעם פשוט אין סיכוי. לא נורא, בסוף נסתדר, אנחנו תמיד מסתדרים. על הבמה שולחן, כסאות, שולחן צדדי שעליו מונח "ספר" ענק וברקע הבמה תמונה ענקית של צ'כוב.

יונתן שוורץ, מנהל הסטודיו, עולה לבמה לספר לנו על הסטודיו, על האירועים הצפויים ובמיוחד על אירועי הערב. הוא נרגש היום במיוחד. הסטודיו מארח הרבה הצגות פרינג' טובות, אבל הפעם זה אלברט כהן, צ'כוב ויומולדת – ממש לא עניין של מה בכך. בין האורחים נמצאים לא מעט אנשי תיאטרון שבאו לכבד את חתן השמחה שעוד מעט יהיה גם אבי הכלה בהצעת נישואין, למרות שחתונה כבר לא תהיה. זה יקרה, מן הסתם, באחד מסיפורי צ'כוב שאלברט כהן המחיז וביים. שלושה כסאות משמאלי יושב שמעון ישראלי, מגיבורי ילדותי – גם הוא בן שמונים ואחת.

ההצגה מתחילה. אלברט כהן, עירית גדרון ותומר אופנר משחקים ושרים בביצוע קברטי שיר על צ'כוב. ניחוש שלי – אלברט כהן כתב את השיר. השיר מסתיים, הספר הענק נפתח וממנו בוקע מָקֶט פופ-אפ של ההצגה הראשונה. כל אחת מארבע ההצגות שאנחנו רואים הערב מלווה במקט מעין זה. בפרסום נאמר שהעיצוב הוא של אור ענבר והמוסיקה של עדי כהן.

התמונות מהפייסבוק של ההצגה

השלישיה מציגה שלוש פארסות וסיפור מתח אחד – מותו של פקיד, הצעת נישואין, יצור חסר מגן וההתערבות. ההצגות מצחיקות מאוד, השחקנים מציגים בגדול ומוחצן, לפעמים הפארסה גולשת לגבול הגרוטסקה ושבה למימדיה. כל אחד מהמערכונים מתפתח בקצב ראוי ושומר אותנו ברמת מתח קשוב עם חיוך שמתקבע על הפרצוף ומסרב להמחק. אני מאוד נהנה מכל רגע ונראה שאינני לבד. המשחק עשיר מאוד במימיקה ולפעמים אני תופס את עצמי מחקה את הבעת שביעות הרצון או האימה של אחד השחקנים. קל מאוד להסחף אל תוך הדמויות המוקצנות.

התמונות מהפייסבוק של ההצגהההצגה מסתיימת כפי שנפתחה בשיר על צ'כוב ומייד בסיום השיר מתחילה המסיבה. אלברט כהן מספר לנו על צ'כוב שכתב בארבעים וחמש שנותיו שנים עשר מחזות וכאלף סיפורים. הוא מצר על כך שהרבה אנשים מפסידים, משום שאינם מבינים שמרבית הדברים שכתב צכוב הם בעצם קומדיות. הוא אומר, כמעט בכעס, "הדוד ואניה זה קומדיה" ותמה איך יש אנשים שאינם מבינים את זה. בסיום דבריו הוא משתחווה לתמונת צ'כוב. מחלקים לנו משקה להרמת כוסית ליום הולדתו השמונים ואחת של אלברט כהן. בינתיים מפליג חתן השמחה בשבחו של תיאטרון הפרינג' החיפאי – הסטודיו – ובעיקר משבח את מנהלו עד שעולה הסומק בלחיי יונתן שוורץ. מרימים כוסית ואלברט כהן מודה לכל האורחים ומציין במיוחד שחקן וזמר גדול – שמעון ישראלי.

מצעד של אורחים ניגש לבמה לברך את אלברט כהן. אני נשאר בצד – אני אמנם מכיר אותו, אך הוא איננו מכיר אותי. לקראת הסוף הוא יורד מבמת הסטודיו ופוסע לעברנו, כלומר – לעבר שמעון ישראלי שניצב כעת ממש לידנו. שני ענקי הבמה מתחבקים ומחליפים מילים. אני צופה מהצד כאשר שמעון ישראלי מגיש לאלברט מתנה – ספר בשם "הגועל והנפש" ובו מקאמות הומוריסטיות שכתב שמעון ישראלי ואייר שמוליק כץ. אני כבר מקנא, איך לא ידעתי על קיום הספר? בילדותי הייתי מטורף על המערכונים של שמעון ישראלי. עד היום אני יכול לצטט קטעים מרחמו הסייד ובומבה שוורץ שהיה יכול להיות שחקן גדול, רק מה?… לא בן אדם. עכשיו אני הולך לחפש את הספר.

בדרך הבייתה אני תוהה על פשר קסמו של צ'כוב. לפני זמן לא רב ראינו ענק במה נוסף – ניקו ניתאי – חוגג את יום הולדתו השמונים ואחת עם ההצגה במערכה האחרונה שערך ממחזות צכוב, והיום חוגג אלברט כהן עם מחזות שעיבד מסיפורי צ'כוב. הגיע אולי הזמן לשוב ולקרוא את סיפורי צ'כוב – בתרגום לאה גולדברג כמובן.

לאורך כל האירוע מסתובבים בינינו צלם טלוויזיה ואיש סאונד. יונתן שוורץ מספר לי הם שייכים להפקה של סרט דוקומנטרי על אלברט כהן. אני כבר מחכה לראות את הסרט.

לא בבית ספרנו – הצגה על גאווה ודעה קדומה

לפני זמן מה סיפרה לי ליבי שהיא הוזמנה לעצב תפאורה להצגה. ממתי את מעצבת תפאורה להצגות שאינן שלך? מסתבר שעיצוביה של ליבי קסמו למישהם בהפקת ההצגה וכך התגלגלה להיות מעצבת תפאורה ותלבושות. כך התגלגלתי גם אני לדעת על קיום ההצגה. כבר נזרקו לעברי מספר רמזים על ההצגה, דף ההצגה בפייסבוק השלים עוד כמה פרטים והיה להצגה אפילו ראיון פרומו בתכנית אסיפת הורים ברשת – ערוץ 2.

clip_image002לקראת צהרי יום שישי אנחנו נפגשים עם ליבי ועם גיל ברחוב אבן גבירול בדרכנו למרכז הגאה בגן מאיר – שם מתקיימות הצגות הבכורה. לאורך הרחובות מתנוססים דגלי הגאווה בשלל צבעי הקשת. כבר ראינו דגלים כאלה בחלונות ברלין, ונציה ואמסטרדם, אז למה אני בכלל טורח לציין זאת? כי אצלנו זאת עיריית תל אביב שתלתה את הדגלים ובכך הכריזה בראש חוצות על תמיכתה בקהילה הגאה. הנה לנו עוד מקור לגאווה.

לאחר שצלחנו מסלול מכשולים, נזהרים לא לדרוך על דבר שכלב לפעמים משאיר, אנו מגיעים למרכז הגאה. זוהי הפעם הראשונה שאני מגיע למרכז. בחזית האולם דלפק עם עלונים וחוברות שמפרטים את שלל אירועי הגאווה – המרכז מאוד פעיל.

אנחננו יושבים בימין השורה הראשונה. ליבי דאגה לכולנו, אפילו הביאה לאשתי שתחיה – אמא שלה – צעיף להגן עליה מעוצמת המיזוג. מבנה האולם מעניין, הכסאות ערוכים בשלוש שורות ארוכות מאוד, כשלושים כסאות בכל שורה והשיפוע כזה שכולם רואים היטב את האזור שמשמש כבמה.

ההצגה מתחילה. על הבמה שולחן ארוך מכוסה במפה אדומה עם נקודות לבנות, שלושה כסאות, לוח נעצים עמוּס ומהתקרה משתלשלת נברשת. כאן גרה תמרה עם בנהּ כפיר. בהמשך נראה את המקום משנה פנים והופך להיות כיתת לימוד, שב להיות ביתם וחוזר חלילה.

clip_image003תמרה, השחקנית אסתי זקהיים, היא המורה ואנחנו כיתת הלימוד שלה. היא מסוג המורות שלא משנה כמה תהיה קשוחה במהלך השעור, היא תמיד תשרה על התלמידים הרגשת בטחון. אמא של כולם, אוזן קשבת לכל בעיה, לב רחב ועיניים מלאות נשמה ורגש.

לכפיר, השחקן יובל רז, יש סוד. הוא מאוד רוצה לגלות לאימו את הסוד אבל חושש מתגובתה. הוא יודע שהיא ליברלית וחופשיה בדיעותיה. הוא יודע שתלמידיה מתייעצים איתה בבעיותיהם האישיות וזוכים בתמיכתה, ובכל זאת חושש. הוא בעצם לא רק רוצה לגלות את סודו, הוא רוצה לבשר לה שהוא הומו. כפיר מפזר סביבה רמזים ורוצה שאימו תשאל אותו. מה עוד הוא צריך לעשות? מלבד לנופף את דגל הגאווה בסלון כבר עשה הכל.

Liberté, égalité, fraternité – חירות, שוויון, אחווה. תמרה מלמדת על המהפכה הצרפתית ואיכשהו כל דבר מתחבר לכל כך הרבה דברים שאנו חווים בימינו – זעקת הצדק החברתי, קריאה לשוויון בין מעמדות, מגדרים וכן, גם העדפות. היא מלמדת, וניכר שהיא רואה את כל הצדדים כולל את הבעייתיות שבהתייחסות האנושית להכרזות אלה אז וגם היום.

ההצגה מעלה בכל עוצמתה את הקונפליקט שמרחף באויר הבית של תמרה וכפיר. הקהל בהצגה במרכז הגאה, כולל אותנו, מאוד רוצה שהערפל יתפוגג וכולם יקבלו את כולם באופן טבעי ומובן מאליו. זה כמובן לא קורה, אחרת לא הייתה הצגה. כולם מכירים את הסיטואציה, הבעיה העיקרית איננה ההעדפה המינית של כפיר, זוהי הבעייה המשנית. הבעייה העיקרית היא החיים עם הסוד שהוא נושא מזה שנים. אלמלא היה זה סוד, הכל היה פשוט. אף אחד לא רוצה שיהיה ביניהם סוד ושניהם לא מעזים להפוך את העוּבדות למילים. כפיר רומז – אך לא אומר בפירוש. תמרה מנחשת, אולי חוששת – אך איננה מוכנה לשאול את השאלה במפורש. אסתי זקהיים ויובל רז, בדמויות תמרה וכפיר גורמים לנו להזדהות עם שני צידי הקונפליקט. כל אחד בקהל יודע כיצד לפתור את הבעייה – פשוט לדבר, מרגע שהסוד יפסיק להיות סוד השאר עשוי להפתר מאליו… ואולי לא… וזאת כל הבעייה החשש מפני הקיר הדמיוני.

clip_image005אז איך יוצאים מזה? ההצגה בדרכה לטייל ברחבי הארץ – לכו לראות אותה. לא משנה מי אתם ומה השקפת עולמכם, גם אתם חוויתם ותחוו קונפליקטים דומים, וגם אתם תתרגשו מההצגה. אני מאוד התרגשתי וכשהגיע קטע ההַעֲלָבוֹת נשנקתי קלות ודמעות של התרגשות שטפו את עיני.

לא בבית ספרנו היא חוויה אנושית מרגשת שלא תוכל להשאיר אתכם אדישים.

ההצגה הסתיימה ומגיעים רגעי הכיבודים והפרחים. מחלקים לנו כוסות בריזר שאנחנו מניפים בברכה כשאסתי זקהיים מקבלת פרס הוקרה מהקהילה הגאה, על תמיכתה הפעילה בקהילה הרבה זמן לפני שהיציאה מהארון הפכה להיות חלק אינטגרלי מחיינו בארץ.

יוצאים לדרכנו ומגלים בדגלי החוצות של עירית של אביב שמייד בסיום שבוע הגאווה מתחיל שבוע הגימלאי – קהילה אחרת שאליה ככל הנראה נגיע כולנו בסופו של דבר.

מחזה: דורית פרומר ברזילי ואסף בלאו
בימוי: אסף בלאו ואירית ראב
תמרה: אסתי זקהיים
כפיר: יובל רז

תפאורה ותלבושות: ליבי רן
מוסיקה: נועם ששון
תאורה: גיא גלילי
ע.במאי: שירה גליקסמן

תיקון ליל שבועות – זוגות זוגות בכל מקום – חיפה 2013

מידי שנה אני לוקח חלק בתיקון ליל שבועות זה או אחר ולפעמים אף מספר על זה. התיקון החיפאי מתקיים בחסות עלמא והלל חיפה במתחם האודיטוריום. חיפשתי ברשת את תוכנית התיקון, כתבתי בשורת החיפוש "תיקון ליל שבועות 2012 עלמא חיפה" והתוצאה הראשונה הפנתה אותי ישירות ל עלמא בלילה: תיקון ליל שבועות בתל אביב ובחיפה עם קישור לתוכניה שבה נכתב שירדן בר-כוכבא תקרא באזנינו את מגילת רות ובסיום השעורים וההרצאות תופיע להקת צליל מכוון עד פתיחת השמיים. איזה יופי.

אנחנו מגיעים למתחם האירוע, כרגיל ברגע האחרון, ומגלים בכניסה תוכניה שונה לחלוטין. מסתבר שהקישור שמצאתי ואף שיתפתי בפייסבוק הוביל לתוכניה של תשס"ז 2007. לא נורא, איחרנו בשש שנים. את צליל מכוון שמענו בינתיים בקלבת שבת ב 2010. שניים משחקני החיפאית קוראים במגילת רות ומוסיפים נופך משחקי מרענן לקריאה. הפרשנות שלהם למגילה תמימה לטעמי. אם כבר משחקים את המגילה, חבל שלא נתנו ביטוי לתחבולנות ולערמומיות של הדמויות.

בכל שנה נותנים בתיקון ליל שבועות בחיפה סימן ממקורותינו, ונושאי הערב עוסקים באותו סימן ובקשר שלו עם מגילת רות, כיאה לחג מתן תורה. בשנים האחרונות היו הסימנים:

תשס"ט 2009 אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי [שיר השירים – פרק ג' פסוק א']
תש"ע 2010 וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר [דברים – פרק י' פסוק י"ט]
תשע"א 2011 בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי-אוֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה [דברי הימים ב' – פרק כ"ו פסוק י']
תשע"ב 2012 כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה [רות – פרק ג' פסוק י"ד]
תשע"ג 2013 זוגות זוגות בכל מקום [שלומי שבן – זוגות זוגות בית 2 שורה 8].

מה קרה? בחג מתן תורה השנה נגמרו לנו כל הפסוקים ועברנו אל ה"מקורות" החדשים של תרבותנו?

השנה הנושא הוא זוגיות – אילו ניתנה הבחירה בידי, סימנו של הערב היה כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים או לפחות "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ" – שניהם משיר השירים פרק ב'.

מסתבר שכאשר אנו דנים בזוגיות, מתגלגלים הנושאים לכיוון חוסר ההבנה בין נשים וגברים.

ההרצאה הראשונה שאנו בוחרים לשמוע נקראת "המוח שלו והמוח שלה" – פרופ' יורם יובל מנסה להסביר לנו למה אין הבנה בין גברים לבין נשים. מסתבר שיש לא מעט מחקרים שמצביעים בצורה ברורה על הבדלים משמעותיים מאוד בין מבנה המוח הנשי לבין זה של הגברים. לאה גולדברג מציגה את מהות הפער בשירה “זה לא הים” –
clip_image002זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה-אנו שנינו אשר בינינו.

הדבר העיקרי שלמדתי מההרצאה מצביע על כך שהמוח שלי מוגבל ככל הנראה מזה של זוגתי שתחיה… או שלא הבנתי – דבר שמוכיח את הטענה. נשים מסוגלות להבחין היטב בשינויי הבעה דקיקים שמעידים על מצב רוחו של בן שיחם בעוד ההבנה של גברים מוגבלת, פחות או יותר, להבדל בין צחוק לבין בכי. גברים יתקשו, ככל הנראה, להבחין בין שתי התמונות של יורם יובל.

מאידך, אי אפשר לטעון שהגברים נטולי רגשות לחלוטין – צאו וראו את אוהדי בית"ר ירושלים לאחר שקבוצתם הובסה על ידי בני סכנין. המוח הגברי מקצה תחום התמחות לכל יעוד, בעוד הנשים משתמשות בשני חלקי המוח למטרות דומות – דבר שמזרז את התאוששותן מפגיעה מוחית משום שיש לאזור הפגוע תחליף פעיל בצד שמנגד. הרצאה מרתקת, מאירת עיניים, מתובלת בהומור ומעוררת שאלות ותהיות לרוב. הייתי ממליץ לכל אחד ואחת לשמוע הרצאה זו גם להרחבת אופקים וגם כבידור. אפשר למצוא את רשימת ההרצאות ומועדיהן באתר של יורם יובל.

לאחר אתנחתא ממשיכים לאירוע שנקרא "זוגיות – זה יגמר בצחוק גדול" – דינה אור, סטנדאפיסטית שלא זכיתי להכיר עד כה. אשתי נכחה פעם בהופעה שלה וחזרה עמוסת חוויות של צחוק וכמעט ללא כל זיכרון לציטוט או לשיחזור. אני מתחיל לחשוד בנכונות ההרצאה ששמענו זה לא מכבר. מנחת הערב מודיעה לנו על הפתעה – לפני ההופעה של דינה אור יעלה זמר בשם אודי רייס לשיר כמה שירים. איפה? איפה את אהובה? למה? על מה את מתנכרת?… La donna è mobile Qual piuma al vento – מסתבר שגם בשירים שהוא בחר, הזוגיות מתבטאת בחוסר ההבנה בין הנשים לבין הגברים.

imageדינה אור עולה לבמה, גם התכנית שלה מבוססת על אי הבנות בין נשים לגברים. תוך פחות מדקה מעליתה לבמה אני חנוק מצחוק. היא לא מרפה לרגע ומציפה אותנו בהומור שמותיר אותנו חסרי נשימה עד דמעות – ממש כך. ההומור שלה איכותי וקולע, עמוס ברמיזות מיניות מבלי ללרדת לגסויות. הניסוח גבוה ותמים – הכל בראש שלנו, ואם מישהו לא הבין מה "זה" היא תעזור לו להבין באמצעות בדיחה נוספת על "זה" ועדיין מבלי לציין מה זה. הייתה לי כוונה לצלם מספר תמונות, אלא שאני צוחק ללא הרף ופשוט שוכח מהכל. ובכל זאת, על מה דיברנו? – על קריצות ושימושיהן, על סטיבי וונדר – זה שמלביש את שרה… בעצם, על מה לא? דינה אור ממטירה עלינו בדיחות ומגיבה לתגובות הקהל בהומור ספונטני שנובע מאליו. נראה שאילו התירו לה יכלה להמשיך ולהצחיק כך עד הבוקר, אלא שההפקה קוראת לה לסיים. [התמונה מהאתר של דינה אור]

אנחנו די עייפים. האירועים הבאים יתחילו ב 01:15 – מחליטים לוותר, די לנו להשנה – להתראות בתיקון ליל שבועות הבא.

חומר טוב [יהונתן גפן]

סיימתי לקרוא את הספר ומייד התחלתי לקרוא אותו מחדש. אני עדיין מדפדף בו הלוך ושוב בין פתקאות שהשארתי בתוכו לאורך הקריאה. הסיבה איננה טמונה בספר אלא בקישור שלי עם המקומות, האנשים והאירועים. אני מניח שמי שלא חי את המקום והזמן לא יגלה בספר אותו עניין שאני גיליתי בו. בסופו של דבר הרי לא מדובר ביצירת מופת. עיקר עיסוקו של הספר הוא התערטלות פומבית מלווה בהלקאה עצמית עם רסיסי בוץ ורפש שניתזים על כל הסביבה.

יהונתן גפן, האפרוח, הגיע מן הכפר אל העיר והתמקם בדירת חדר קטנה בדיזנגוף 96, מרחק שלוש דקות הליכה מהבית בו גדלתי בדיזנגוף 139. באותם ימים, 1968, אני למדתי בגימנסיה העברית הרצליה שממנה זינקתי יום יום עם סיום הלימודים לחוף שרתון. בחוף זה צולם לימים הסרט מציצים שמציג את חבורת לול במלוא כיעורה. לא ידעתי כלל שיהונתן גפו היה חלק מאותה חבורה. הם הסתופפו כל הזמן בצריף של אביגדור "המציל" ועישנו חומר טוב. אני, ששהיתי בחוף זה לא מעט, לא נתקלתי מעולם באיש מהם על החוף. הם הסתתרו דרך קבע מאור היום. דווקא בסביבות הגמנסיה, ליד המקום שקראנו לו הסטודיו של אלונה, ראינו אותם לא מעט. מהספר אני לומד ששם היה המקום ממנו באמת יצאו הדברים הטובים שהם עשו.

clip_image002הספר מלא בנוף האנושי של נעורי הצפון תל אביביים למהדרין. היום קוראים לזה "הצפון הישן". אז, הוא עוד היה חדש. בימי בית הספר היסודי הבטתי לא מעט בסקרנות ניכרת במוישלה ברנשטיין, הצייר הננסי שעטה זקנקן מחודד ולבש בגדי נשים עם תיק תואם ומחרוזות ענק. בהיתי ביושבי כסית, מגדולי התרבות העברית, שתויים עד אובדן חושים ומדקלמים דברים לא ברורים לאזני קהל שאיננו. יהונתן גפן הגיע לשם מאוחר יותר לנסות להיות כמותם או כמו אנשי הקוטב התרבותי האחר – יושבי פינתי. בחירה קשה בין לדפוק את הראש באלכוהול ולכתוב שירה, או לדפוק את הראש בסמים ולעשות בידור. בסופו של דבר האפרוח הגיע ללול. הוא מזכיר בספר את יוז'י והמקום שלו שנקרא 'פורטוריקו'. הכרתי את יוֹזִ'י לָרֵיאָה עוד כשמכר רהיטים. אני הייתי בבית הספר היסודי כשהוא עבר למכירת אלכוהול ועשיתי אצלו משלוחי חבילות שי מהודרות תמורת פרוטות. לא כאן המקום לספר על תגובתו של אבי כשגילה ממה אני "מתפרנס". בהמשך הספר מצוטט בועז דוידסון בסיפור על המורה להתעמלות שלנו – בני קונפורטי – אושיית תרבות בפני עצמה שניגן לנו במפוחית פה בעודנו מתעמלים. ללא ספק הסביבה שלי.

הספר מתקדם במסלול ההתפתחות של האפרוח. יהונתן גפן בחר ליחד כל פרק בספר לקבוצה אנושית שאיתה הסתופף – המשוררים, האנגלים, הליצנים, המצילים, המתחתנים, הנשים, המופרעים, המעשנים והבורחים. בחירה מעניינת שיוצרת רצף לא כרונולוגי של סיפורים. כל הקבוצות הללו כללו בעצם את אותם אנשים בשינויים קלים ובדרך כלל באותם פרקי זמן. אף אחד לא יוצא מהספר טוב. גם המחבר איננו בדיוק אפרוח תמים – הוא השתתף מתוך בחירה בכל אותם דברים שגרמו לו להקיא בזמן אמת, ולהשליך רפש לכל הכיוונים בדיעבד. העיקר להיות חלק מאיזה חבר'ה.

בסופו של דבר, החבורה שהוא מתאר במלוא עליבותה אחראית לחלק נכבד מהיצירה התרבותית העברית בת ימינו. אני אישית אהבתי את השירים של אריק איינשטיין ושלום חנוך. נהניתי וצחקתי מיצירות חבורת לול. הסרטים שיצאו משם, לא היו לרוחי. יותר מזה – ממש כעסתי על 'מציצים' ו'עיניים גדולות' שכיערו את נוף ילדותי ב"עלילות גבורה" שוביניסטיות להחריד. סיפורים שלא נחשפתי להם מעולם למרות שחייתי ממש באותו חוף באותם ימים. בעצם, גם יהונתן גפן מציין באיזשהו מקום שאיננו זוכר את כל אותן נשים שמחפשות זיונים עליהן מדבר שיסל.

הספר עמוס בסיפורים מרתקים על כל מיני דברים שכולנו מכירים מהצד. למשל איך נכתב השיר 'כשאת בוכה את לא יפה' וכן איזה שירים צריך לנתח. כל פרק בספר מעוטר בשיר של החיפושיות. בחירת השירים מאוד מעניינת וגם בה אני מגלה רמזים שלא הבחנתי בהם בשירי החיפושיות.

הספר בהחלט שווה קריאה גם אם אינכם חלק מהעולם התרבותי המתואר בה. אין ספק שכל מי שחי בארץ נחשף ליצירות של אלה המוזכרים בספר. גם אם המציצנות לתוך תחתוני גיבורי התרבות שלנו מביכה, היא ללא ספק מרתקת.

הערת שוליים / גילוי נאות : רשימה זו מתפרסמת בפועל ב 11 בפברואר 2013 ומתוארכת למועד בו חוויתי את החוויות.  סיימתי לקרוא את הספר בפעם ה ½2 לפני כחודשיים, כאשר שכנתי בדירה שכורה בעוד מעוני היה שרוי בעיצומו של שיפוץ, וממש לא הייתי פנוי נפשית לכתיבת הגיגי ולפרסומם. עכשיו, מששבתי לביתי שעדיין לא סיים להשתפץ, בכוונתי להשלים את רישום חוויות העבר כאילו התפרסמו במועדן.

%d בלוגרים אהבו את זה: