צחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.
הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.
ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.
אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.
המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.
אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".
גבירותי, רבותי… מה זה בנאדם בלי שֵׁד? … אנחנו, השחקנים, יודעים – ואתם מאמינים!… או לא?…
בטרם אפתח בסיפורי הגיגי וחוויותי, הנה התקציר של נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני, מועתק מאתר תיאטרון החאן:
"הקיסר נפוליון בונאפארטה, נמלט מעולם המתים אל המאה התשע עשרה. הוא מבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. בעקבותיו דולקים כל שדי עולם התוהו ובראשם – סאמדי ולילית – מלכי השאול. במאמציהם לעצור את הנפטר המתפרע הם מפזרים בכל אירופה נפוליונים נוספים, מזויפים, בתקווה שהמת יתבלבל, יתעייף, יְוותר וישוב עימם לעולם המתים. גם בריגלה – רוצח שכיר, הנשכר על ידי המאפיה הנאפוליטנית לרצוח את הקיסר, מתרוצץ לו בין עשרות הדמויות… המחזה עוסק באשליה ובָאמת, בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובַניסיון הנואש להתגבר עליה, באמצעות כישוף נגד המוות – התיאטרון."
נסים אלוני היה פילוסוף. המחזה שופע אמירות פילוסופיות שנאמרות בפי דמויות שונות כלאחר יד ונבלעות בשטף ההתרחשויות. ההיסטוריה לא הושיבה את נסים אלוני בהיכל הפילוסופים, ואילו הושיבה… היה מוחק. ומתקן. ומתקן. ומתקן. מהי בכלל ההיסטוריה אם אי אפשר לחזור ולתקן אותה. מה לו ולתהילה? "התהילה יפה, התהילה קורצת, יש לה בגד של גברת ומיטה של זונה". הדמויות שמובילות את העלילות ששזורות בהצגה מנסות לשוב כל הזמן אל העבר לתקן את טעויותיהן. ממש כמו המחזאי שכל הזמן ניסה לתקן את העבר ואף פעם לא היה מרוצה מהתוצאה.
זוכרים שלימדו אותנו פעם מזמן על אחדות המקום, הזמן והעלילה? את נסים אלוני השיעור הזה ממש שיעמם. הוא חלם על על קרקסים ועל צוענים, על שדים מעולמות המיסטיקה של הוודו והקבלה, על חבצלות… והכל ביחד, בלי תלות במקום ובזמן. למה לנו מציאות כשאפשר לחלום. אז הנה אני יושב בתיאטרון מהופנט. אולי מכושף.
ימי תרבות של מפעל הפיס. מחלקים לנו כרטיסים לאירועי תרבות בעשרים שקל. זה על חשבון מפעל הפיס, לא מתקציב משרד התרבות. חלקת התרבות הקטנה שנותרה לנו ללא טביעת הרגל הגסה של כבוד השרה. נראה לי שאפילו דמיונו של נסים החולם היה מתקשה להגות שאגת 'כפיים' של נפוליונית זעירה רודפת תהילה. פתאום מבליח בראשי הרעיון שהיא שקולה לדוֹן בְּרִיגֶלָה שאמר "מה זה? הרגתי מת?… אפילו נפוליון לא הרג מת…" היא הצליחה להרוג לנו את טקס פרסי אופיר, את פסטיבל עכו ועוד מוסדות ואירועי תרבות שנראה שבשלב זה הם כבר מתים-חיים זומבים שנשלטים בידיה, כמו הברון סַאמְדִי בידי לילית.
אז קנינו כרטיסים בעשרים שקל, פחות ממחיר הנסיעה מחיפה לירושלים, ועוד קיבלנו בכניסה תיק קטן לציון חמישים שנה לחאן. לפני ההצגה מספר לנו הבמאי אודי בן משה על ההצגה, על נסים אלוני וכל מיני סיפורי תיאטרון משובצים בפניני לשון של נסים אלוני מהצגה זו, מהגששית המדוברת ומהצגותיו האחרות. בתוכנייה כתוב "עריכה ובימוי: אודי בן משה". המחזה – כפי שנכתב לראשונה – היה אמור לארוך כשלוש שעות, ונסים אלוני חשב שעדיין חסר בו משהו. אודי בן משה עיבד אותו להצגה של שעה וארבעים ושלוש דקות. בעצם, מה זה נכתב לראשונה? הרי יש למחזה אינספור גרסאות וחלקיקי טקסטים שנסים אלוני כתב ושיכתב ומחק והחליף. אפילו המונולוג של הברון סַאמְדִי, זה שכל תלמיד משחק יודע בעל-פה, קיים במספר גרסאות. אז מהו הטקסט ה"מקורי"?
בהצגה של היום המונולוג התקצר לנוסח זה:
"גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימינו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק-אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחיה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…"
אני שומע את אריה צ'רנר בדמות הברון סַאמְדִי, ובפאתי ראשי מתנגן לי אותו מונולוג בפי יוסי בנאי. המילים מעט שונות, האינטונציה וצורת ההבעה שונות לחלוטין. הבמאי והשחקן שיוו למונולוג אופי אחר… וקולע לא פחות. אני מספר את זה כדי להדגיש את טביעת האצבע של השותפים במלאכה על התוצר הסופי – זה שאנו חווים כשאנחנו יושבים בחושך ורואים באור את מה שקורה בחושך…
המוזיקה של קרן פלס מקסימה, ובשילוב התנועה שעיצב אריאל וולף מציגה לנו חזיונות מרהיבי אוזן ועין. ושוב מתנגנות בערפי המנגינות של גארי ברתיני מהצגות העבר שלא זכיתי לראות בימים ההם. ההצגה עלתה לראשונה כשלמדתי בגימנסיה. ראיתי אז הצגות למכביר אבל "נפוליון חי או מת" היה משהו שלא שווה לבזבז עליו את הזמן. אף אחד לא הבין מה הקשקוש הזה שאיננו מציית לאף אחד מכללי התיאטרון. אחרי שנים רבות, הצטערתי בדיעבד על ההחמצה ההיא. חזרתי לתקן ואכן תיקנתי… או לא?… הרי את ההצגה בבימוי המחזאי בסופו של דבר לא ראיתי.
כל כך הרבה ליהגתי ועדיין לא אמרתי דבר על השחקנים, אבל לפני זה אני מרגיש מחויבות לתת שאפו ענק לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה שבונים לנו עולמות פנטזיה שמתחלפים לנגד עינינו כשהעלילה מתחלפת ועוברת לזמן אחר, לפעמים חוזרת ולפעמים ממשיכה הלאה למקום אחר ולעלילה אחרת בזמן אחר. אחדות … כבר אמרנו – נכון? והכל מלווה בקלידים, בכלי הקשה ובשירה שלא היה ברור לי מאין היא נובעת עד שקלטתי שהמוזיקאית שאמוּנה על כלי ההקשה היא גם זמרת.
בהצגה כארבעים נפשות פועלות ושנים עשר שחקנים, כלומר – כמעט כל השחקנים מחליפים דמויות מספר פעמים במהלך ההצגה. כל השחקנים מזמרים ורוקדים. הם שרים ללא אמצעי הגברה אישיים, ממש כמו בתיאטרון, לפני שהתאים את עצמו לקולניות התקופה. כל הדמויות מעוצבות לפרטי פרטים באמצעות תלבושות עמוסות בפרטים, וכן אופיין של הדמויות השונות שמשוחקות על ידי אותם שחקנים מגוון. אני מניח שעבודת השחקנים מאחורי הקלעים ובחזית הבמה מורכבת מאוד ודורשת ריכוז ודיוק רב. בהצגה מתרחשות לפחות ארבע עלילות נושא שמתערבבות היטב, ובכל עלילה יש דמויות ראשיות ודמויות משנה למכביר. בעצם, היחידים שדמותם מתמשכת בדילוגים בין העלילות הם נפוליון המת, דוֹן בְּרִיגֶלָה, הברון סַאמְדִי ולילית. לפני הקטעים ולאחריהם אנחנו פוגשים את מנהל הקרקס – זַאנִי, שמזכיר לנו יחד עם עוזרו – זַמְבּוֹלִינִי, שאנחנו בעצם בעולם התיאטרון ומובילים אותנו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ויחד עם כל אלה יש לנו שֵׁדִים, פּוּלְצִ'ינֶלוֹת וזונות שיוצרו על ידי לילית במטרה לשלוט בגברים. כל השחקנים מעולים בכל תפקידיהם והחוויה בכללותה מהפנטת – לפחות אותי.
אם זה עדיין לא ברור – אני ממליץ בחום ללכת לחוות את נפוליון – חי או מת! בחאן הירושלמי. ולא לשכוח לרכוש את התוכניה. היא עשירה במאמרים מעניינים.
אני מקווה שיזדמן לי לחוות את ההצגה פעם נוספת. כששקלתי לשוב לראות את הצוענים של יפו, שראיתי בחזרה הגנרלית, גיליתי שההצגה איננה מוצגת יותר. זוהי הפקה עשירה ויקרה. ברגע שהצידוק הקופתי לקיומה ידעך, היא תפסיק להתקיים. את ההצגה הנוכחית ראיתי למחרת ההצגה הראשונה על-פי התוכניה – כלומר ראיתי את ההצגה בראשית דרכה.
נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני
עריכה ובימוי: אודי בן משה מוסיקה: קרן פלס, גארי ברתיני תפאורה: ענת מסנר תלבושות: יהודית אהרון תאורה: רוני כהן
ניהול מוסיקלי עיבודים וקלידים: אוהד בן אבי תנועה:אריאל וולף הדרכה קול: ריקי בוגטין בימאית משנה: אנה בניאל תופים: נועה גולנדסקי
משתתפים:
ארז שפרירנפוליון המת יוסי עיני דוֹן בְּרִיגֶלָה, שֵׁד נילי רוגל לילית אריה צ’רנר הברון סַאמְדִי ניר רוןזַאנִי – מנהל הקרקס, מַסְקַרִילוֹ – מנהל האקדמיה, דוֹן רוּפִיַאנוֹ, שֵׁד, נפוליון הגרמני איתי שור זַמְבּוֹלִינִי – עוזר זַאנִי, דוֹן פֶּפִּינוֹ, נפוליון האמיתי, נפוליון הגבוה, שֵׁד, זונה-הצאר יהויכין פרידלנדר אֶמִילְיוֹ פַּנְטַלוֹנֶה – אב שכול, שֵׁד, נפוליון האמיתי 3 נטלי אליעזרוב אדליידה – ביתו של פַּנְטַלוֹנֶה, אֶלֶנָה, שֵׁד אריאל וולף שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה,זונה-אפיפיור, נזירה, נפוליון האמיתי 4 כרמית מסילתי קפלן שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, זונה-לורד נלסון, סוּזֶט יעל טוקר שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, מַרִיָה פוֹן מֶנֶרְסְדוֹרְף – ארוסת נפוליון, פְרַנְקָה טְרִיפָּה גיא גורביץ’ שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, דוֹן פֶליפּוֹ, נפוליון הגבוה, נפוליון האמיתי 2, נפוליון הזמר
סוף סוף מגיעים אלינו הצוענים של יפו. ההצגה עלתה לראשונה בהבימה בבימויו של נסים אלוני ב1971 וירדה ב 1974 אחרי 101 הופעות – מספר עצום לאותם ימים. אני מאידך, התגייסתי לצה"ל ב 1971, והשתחררתי ב 1974 אחרי המלחמה וכל מה שסבב אותה. למרות שהשתדלתי מאוד להתעדכן בענייני תרבות, בקושי הייתי מודע לקיום ההצגה באותם ימים. מאוחר יותר הובהר לי מה הפסדתי ומאז אני מחכה שההצגה תשוב אלינו.
לפני ארבע שנים התקיים באוניברסיטת תל-אביב ערב בנושא יצירתו של נסים אלוני. באותו ערב סיפר לנו השחקן-במאי, יוסי פולק, על חיבורו אל נסים אלוני, ועל נסיונותיו להעלות את מחזותיו ובעיקר את הצוענים של יפו. במשך שנים ניהל יוסי פולק מגעים עם תיאטרוני ארצנו בנושא העלאת ההצגה. הקאמרי כבר התחייב להעלות את הצוענים של יפו בבימוי יוסי פולק, וחזר בו. כולם מכירים בגדולתו של נסים אלוני, אבל המנהלים האומנותיים של התאטרונים הרפרטואריים פוחדים, הם מעדיפים לתת לקהל המנויים אוכל לעוס היטב ונוח לעיכול. אינני משוכנע שהחשש של המנהלים האמנותיים מוצדק. נראה לי שמרבית הקהל ראוי לקרדיט גבוה מזה שנותנים לו המנהלים האומנותיים. בנוסף, נסים אלוני הוא אביה הרוחני של "השפה הגששית" שהייתה ועודנה שגורה בפי רבים.
לאחרונה נודע לי שההצגה עומדת לעלות בתיאטרון החאן הירושלמי בבימוי יוסי פולק. מיקי גורביץ' – המנהל האומנותי של החאן הירושלמי – פתח את דלתותיו ליוסי פולק, שנדחה על-ידי הקאמרי, ונתן לו את התיאטרון, את הצוות ואת כל האמצעים הדרושים להעלאת הפקה ראוייה. עוד אני מתרשם מעצם הידיעה, וליבי מפתיעה אותי בשתי בשורות. האחת, את תלבושות ההצגה עיצב מיודענו משכבר – מאור צבר. השניה – אנחנו מוזמנים לחזרה הגנרלית. התרגשות.
יום שישי, 3 בינואר 2014. אני יוצא לדרכי אל תאטרון החאן הירושלמי. בימי החנוכה השנה טבעתי את הפסוק יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן א1, לפיכך אינני מתכוון להגיע עד ירושלים במכונית. אני חונה בחניון הרכבת בתל-אביב, וממשיך משם יחד עם ליבי לירושלים בתחבורה ציבורית. אנחנו חוששים מאוד שמא נאחר, לכן מקדימים באופן ניכר. בכניסה כבר מתגודדים אורחי הגנרלית, אנשי במה ומקורביהם. אנחנו רוכשים לנו תוכניות של ההצגה. תיאטרון החאן הפיק תוכניה מהודרת במיוחד להצגה זו. מאוחר יותר נגלה שהתוכניה נמצאת באתר התאטרון. בחזרה גנרלית, הקהל נוטה להתייחס אל כל הנוכחים בחופשיות רבה מהרגיל, יש הרגשה שכולם מכירים את כולם, כמעט מייד מתחילה התוכניה שלי לנדוד מיד ליד, ואני מוצא את עצמי משוחח בידידותיות עם אנשים שלא פגשתי מעולם. בינתיים מגיע מארחנו, מעצב התלבושות – מאור צבר – ומגלה לנו שהצבעים בתוכניה אינם מייצגים, הצבעים שנראה על הבמה עזים יותר – צוענים יותר. אנחנו מכירים את עיצובי התלבושות שלו, יודעים שדמיונו הפראי מוליך אותו למקומות מפתיעים, ובכל זאת מופתעים כל פעם מחדש – לכך עוד נגיע.
הגיעה השעה. אנחנו ישובים במקומותינו בשמאל השורה הראשונה. אולם החאן קומפקטי, הבמה נמוכה והצפיה נוחה. על הבמה מוצבת התפאורה שעיצבה נטע הקר. יש בתפאורה פה ושם רמיזות למוטיבים של יוסל ברגנר, אך בגדול, זוהי תפאורה מקורית שעוצבה להפקה הנוכחית. ההצגה מתחילה. אין עוד עיר כמו יפו… זו איננה המנגינה שאני מכיר. גרשון וייסרפירר כתב לחנים חדשים לכל ההצגה. המוסיקה נשמעת לי הרבה יותר צוענית מזו של פולדי שצמן מהימים ההם. בעצם, מאין אני בכלל מכיר את המנגינות מההפקה הקודמת? הרי לא ראיתי אותה. אני קולט שאינני שומע בראשי את קולו של רפאל קלצ'קין – לאון מוזיקנט של 1971 – אלא את קולו של גיל. מאין הוא מכיר את זה? מסתבר שליבי נתנה לו דיסק עם כל שירי ההפקה המקורית, ועכשיו מתבלבלות בראשי שתי מנגינות שונות לחלוטין לאותם שירים. המנגינה ששר ניר רון – לאון מוזיקנט של היום – מתחבבת עלי מייד. וייסרפירר קלט היטב את רוח הצוענים של יפו והעניק להצגה אופי מוסיקלי ממש לטעמי.
ההצגה עשירה בתנועה. הבמאי – פולק האב, שגילה לאחרונה את קסם המחול והחל לחולל עם להקת בנו, הפקיד את מלאכת הכוריאוגרפיה בידי אלה רוטשילד, שרקדה בעבר בלהקת המחול 'ענבל פינטו ואבשלום פולק', וזו עיצבה להצגה תנועה עשירה שמפעילה את כל המשתתפים. יחד עם התלבושות שמדברות היטב עם התנועה והצליל – זוהי ממש חגיגה לעיניים ולאזניים.
כאן יפו. עיר שנוסדה לפני המבול, כתוב בספרים. עושים שיפוצים, אבל שום דבר חדש. מאחורי הים. ישן. ממולי, רחוק, הרים. ישן. במזרח, בצפון, בדרום, ערים קדושות עם שירי עלילה, עם מזמורי הלל, עם אגדות. פה אין הרבה. אגדות. גם מזמורים. כלום. כמעט. אבל היה כאן הרבה רצח. תמיד. עם הפסקות קצרות. אז אולי העיר, כמו זונה עתיקה מלפני מבול, מחייכת : עוד רצח, פחות רצח… הפרפר.. פרפר הנשמה של צועני… פה… ביפו… אין ג'אפה.. יפו…עיר מקלט… עיר מלא חמסין… מלא תפוזים… מלא צוענים…
אל יפו של נסים אלוני הגיעו שני פליטים של מלחמת העולם השניה – זארא הצועניה ותומס היהודי. כשהיו במחנות, באירופה, נשבעו זה לזו שאם יוולדו להם צאצאים משני המינים – הם יתחתנו. מהשבועה המקוללת, שניתנה בשם הצאצאים שעדיין לא נולדו, מתפתחת עלילה עקובּה מדם. המאפיין המשותף לכל הנפשות הפועלות הוא אבדן השורשים. כולם פליטים, כולם זרים. אני הכרתי היטב את יפו של הימים בהם נכתב המחזה. יפו הייתה מועדון צוענים של יהודים פליטי בולגריה, שחיו ושרו את היום כאילו אין מחר. בינתיים התברגנו בולגרי יפו, עזבו את האזור והשאירו אותו בידי תושביו המקוריים – אלה שנוכחותם נפקדת לחלוטין מההצגה.
ההצגה משלבת נוכלוּת, תככים ורציחות עם שמחת חיים עליזה, צוהלת, שרה ורוקדת את הכאב. הבלבול יוצר חוויה מהסוג שנסים אלוני יודע לרקוח נהדר, אך הסיכויים שהיא תעבור אל הקהל תלויים בשילוב של כל המרכיבים בתמהיל מדוייק. בעבר, היה המחזאי אחראי על זה בעצמו. הפעם הבמאי איננו נסים אלוני אלא תלמידו – יוסי פולק. לא ראיתי את ההצגה המקורית, אך קשה לי להאמין שיכלה להתעלות לרמתה של זו הנוכחית. לצערי אינני יכול לשוב ולראות את המקורית, וקטע הוידאו היחיד שהצלחתי לגלות חושף מעט מידי מאותה הצגה.
קטעי ההצגה הצוענים של יפו נמצאים בין הדקה 9:28 לבין 16:45
ז'יטה מונטה היא מגדת העתידות הצועניה מאדאם זארא. דמות מאוד רבגונית. היא משרה עלי את השמחה ואת העצב שלה לסירוגין ואני צוהל ונחרד יחד איתה. בהפקת שנות השבעים הייתה זו חנה רובינא. לא זכיתי לראות את חנה רובינא על הבמה, אך תמיד היא הייתה, מבחינתי, עטופה בהילה מפחידה. אני מניח שהייתי מתקשה לראות את שמחת הצוענים אצל רובינא – אך אין לדעת. ז'יטה מונטה, על כל פנים, היא צועניה ממש כלבבי. מעצב התלבושות, מאור צבר, הלביש אותה בשמלה שנתפרה מהרבה מאוד מכנסיים. בחלקה השני של ההצגה נפגוש אותה עטוייה שמלה משרוולי חולצות. המוטיב של מיחזור בגדים ישנים לבגדים מחודשים הוא מעין מאפיין של הצוענים. בתמונת החתונה, לובשת הכלה שמלת כלולות עשויה ממפות ומפיות תחרה.
הליהוק בהצגה קולע מאוד. אני מקפיד לכתוב את זה משום שפעם מישהו הסיק, שאם הדגשתי אחד השחקנים – כל האחרים לא היו ראויים. ובכן – כל השחקנים מצויינים, כולם משתלבים היטב בתמונה הכללית שגדושה בשירים ובריקודים, וכמו תמיד – יש שתופסים את תשומת ליבי מעט יותר מהאחרים. בחרתי הפעם להתמקד בשניים מבין מובילי העלילה – סקרסלה ובוגו – שתי דמויות מאוד מיוחדות שמעניקות לכל ההשתלשלויות מימד ריאליסטי ומימד מופרך בעת ובעונה אחת.
יוסי עיני הוא בוגו – נוכל ערמומי שמשנה את עורו, ומציג לכל אדם דמות שונה על פי הצורך הרגעי. חבר נאמן חסר מוסר, שיכול לבגוד בכל חבר בכל רגע. צועני חופשי, חסר שורשים, רוצח חסר מצפון לעת מצוא, ונאמן עד כלות… לעצמו בלבד. דמות לא פשוטה שיוסי עיני ממלא אותה בתוכן באופן מרשים ומנווט דרכה את האירועים. בוגו של אז היה יוסי בנאי, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם נסים אלוני. אני סקרן מאוד לראות את יוסי בנאי בתפקיד זה – דבר שלא יקרה. יוסי עיני בבימוי יוסי פולק הוא, על כל פנים, בוגו פשוט מעולה. זוהי הדמות המגוונת ביותר בהצגה, לפחות לטעמי, ואני בטוח שגם נסים אלוני היה מברך על ליהוקו של יוסי עיני לתפקיד. אם כי אינני מכיר את נסים אלוני ואין לי כל דרך לדעת.
ארז שפריר הוא סקרסלה – תמים, חינני, בלתי מזיק. כולם מרגישים חופשיים לדבר בנוכחותו ולכן הוא יודע הכל לפני כולם ומנווט אותם בקלות לכל עבר. השוטה החכם – מעין ליצן חצר שיכול לאמר הכל והכל גלוי לו. ארז שפריר מציג את הדמות הקסומה הזו באופן שגורם לי לחבב אותו כמעט מייד. הוא נדחף לכל מקום מבלי להיות מורגש ומשלים את הפרטים כאילו לא הוא אמר אותם. הוא יכול להיות המבשר שלעולם לא יהיה אשם בדבר הבשורה. הוא מגלה "בסוד" ללאון מוזיקנט שראה את סמול – השחקן אריאל וולף – בתחפושת הדב. הוא חולק את אותו "סוד" גם עם רגינה מוזיקנט – השחקנית אודליה מורה-מטלון – למרות שלא אמור היה לגלות, ומגלה אותו “סוד” גלוי גם לדני קובזא – השחקן יואב היימן. הוא גם הראשון ששומע מפי זארא על חתונת בוגו עם ביתהּ מריולה – השחקנית נילי רוגל. בהצגות שנות השבעים היה זה שמוליק סגל. מבנה הגוף של שני השחקנים דומה למדי, וקל לי מאוד לראות את שמוליק סגל בתוך הדמות שמציג ארז שפריר. לא אתפלא לגלות שהבמאי ליהק וביים את סקרסלה בדיוק נאמן לדמות שהציג שמוליק סגל. דג הדיקט שלהם, על כל פנים, מאוד דומה.
התפאורה שעיצבה נטע הקר עשירה, דינמית ומתאימה את עצמה לשינויים בהתרחשות מבלי להשתלט על המרחב יתר על המידה. יש בעיצוב התפאורה מספר הברקות שממש אהבתי. המנורות המתנדנדות, למשל, מעניקות לתמונות אופי מאוד מעניין, ומוסיפות מעין דמות חיה שנעה באופן עצמאי ובלתי נשלט.
את כל ההצגה מלווה המוסיקה של גרשון וייסרפירר, שמופיע כמעט כל הזמן על הבמה עם איזשהו כלי נגינה. המוסיקאי הוא חלק בלתי נפרד מההצגה, כמו סקרסלה – הוא מעורב כמעט בכל דבר, וכמו כל הדמויות יש לו התנהגות ואמירה שהמילים בה הן המוסיקה. הבחירות של יוסי פולק מאוד מוצאות חן בעיני. במחשבה לאחור – אני משווה כאן הצגה שראיתי, עם הצגה שהייתי מאוד רוצה לראות אילו היה הדבר אפשרי. ההשוואה איננה הוגנת כלפי ההצגה ההיא. הנאתי מההצגה הנוכחית כאילו מגמדת את ההיא שלא ראיתי, ומורידה ממנה את ההילה של הבלתי מושג. אבל, כרגיל, אולי זה רק אני.
ההצגה אמנם מרובת משתתפים, אך נראה לי שהיא קלה לניוּד. אני מקווה לראות אותה שנית כאשר תגיע אלינו לחיפה, או לפחות לתל אביב.
ההצגה הצוענים של יפו היא חוויה מבויימת ביד אמן, שמשלבת סיפור מדהים עם תנועה צליל וצבע עשירים, בביצוע להקת שחקנים מעולה . פשוט חבל להפסיד.
אני מקווה שההצגה תמשיך לרוץ מעבר למאה ואחת הפעמים שרצה ההצגה המקורית, ושתגיע לכל רחבי הארץ ולכל הקהלים שלא זכו לראות את גדולתו של נסים אלוני, רק משום שמנהלי התיאטרונים נמנעים מלהציג את מחזותיו.
יוצרים – החאן 2014 מחזה – נסים אלוני עריכה – דורי פרנס בימוי – יוסי פולק עיצוב תפאורה – נטע הקר עיצוב תלבושות – מאור צבר מוסיקה – גרשון וייסרפירר עיצוב תאורה – רוני כהן תנועה – אלה רוטשילד
יוצרים – הבימה 1971 מחזה – נסים אלוני עריכה – נסים אלוני בימוי – נסים אלוני עיצוב תפאורה – יוסל ברגנר עיצוב תלבושות – יוסל ברגנר מוסיקה – פולדי שצמן עיצוב תאורה – נתן פנטורין
שחקנים: לאון מוזיקנט – רפאל קלצ'קין נגן – מאקס הודס דני קובזא, קריין – דוד ירדני מאדאם זארא, צועניה – חנה רובינא מריולה, בתה – אדית אסטרוק גיטריסט – שמעון אדלר סקרסלה שומר סף – שמואל סגל תומאס וליגורא – אהרון מסקין רגינה מוזיקנט – סטלה אבני מיס בל – אביבה מרקס רב פקד לזר – שמעון פינקל בוגו צועני – יוסי בנאי סמול וליגורא – יוסי פולק קולו של קריין – מיכאל ורשביאק
אילו אמר לי מישהו שאתרגש עד דמעות מהשיר "טיפ טיפת מזל", במחזמר גבירתי הנאוה, הייתי אומר שככל הנראה נטרפה עליו דעתו. אף אחד לא אמר לי דבר כזה – אך זה בדיוק מה שקרה.
את היום אני מבלה עם ליבי. קבענו מראש שאנחנו נפגשים ככה סתם, ללא כל תכנית מוגדרת. כל אחת מפגישותינו האחרונות הסתיימה כשיש לנו עוד הרבה מאוד דברים להגיד, ואף פעם איננו מספיקים הכל. אז אנחנו נפגשים בשעות הצהריים בתל-אביב, מטיילים מבית קפה לבית קפה, מדברים, חורשים חנויות וחוויות, ובערך בשעה שבע ורבע בערב, נקלעים בדרך מקרה לככר הבימה.
הערב מוצג המחזמר גבירתי הנאוה. אין ספק שהכרטיסים אזלו זה מכבר. אנחנו מחליטים לנסות בכל זאת, עם טיפ טיפת מזל, נוכל אולי לצוד כרטיסים מוחזרים. כעבור כעשרים דקות מצליחים לקנות זוג כרטיסים במרכז השורה האחת עשרה באולם רובינא – היש מקומות טובים מאלה? רוכשים תוכניה ערוכה היטב, שמעשירה את החוויה לפני ההצגה ואחריה, ונכנסים.
בחזית הבמה מסך תפאורה מצוייר. מאחוריו עוד מעט יתגלו כל איזורי ההתרחשות. כבר ראיתי את המחזמר שלוש פעמים בעבר על הבמה, ותמיד הייתה התפאורה עשירה מאוד. התפאורה של ערן עצמון נאמנה למדי לתפאורות שראינו בעבר, וקולעת היטב לרוח המחזמר. עם זאת, נראה לי שהפעם התפאורה עשירה, מגוונת ומורכבת מאלה שראינו בהפקות הקודמות. אחד הדברים המרשימים הוא שינוי צבעי התפאורה. את זה אני מבין רק לאחר ההשתחוויה, כשהתאורה יורדת, ואנו מגלים שתמונת מסך הרקע של לונדון היא בצבעים אפורים, ואת שינויי הצבע מעניקה התאורה. השילוב של התאורה של קרן גרנק, עם התפאורה של ערן עצמון, והתלבושות של ילנה קרליך, משלים תמונה מאוד מרהיבה וקולעת.
המפגש הראשוני בחזית הקוֹוֶנט גרדן בלונדון, ממש מוּכר. כמי שראה את המחזמר בקולנֹע ובמספר הפקות על הבמה אני מתקשה לא להשוות. אני מגלה גם שאני יודע בעל-פה חלק ניכר מהטקסטים המדוברים והמושרים, ואפילו מבדיל בין הגלגולים השונים של אותו טקסט. אני חי בתוך המחזמר, נהנה, ולמרות שהכל צפוי וידוע מראש – מתרגש לא מעט. נתן דטנר הוא פרופסור היגנס לתפארת. מדוייק, קולע ומרגיז במינון הראוי. הוא מפגין את קור הרוח האדיש לאורך ההצגה, ומדגיש בכך היטב את המהפך שמתחולל בו כשההתרחשויות יוצאות מכלל שליטתו. שני כהן בתפקיד אלייזה דוליטל – זו שרבים צקצקו בלשונם ואמרו שהיא איננה זמרת – עושה לכולם בית ספר. אולי היא לא הייתה זמרת כאשר לוהקה לתפקיד, על הבמה היום, היא ללא ספר זמרת שמפיקה מגרונה את הצלילים המדוייקים בשירה ממש כמו בדיבור. המשחק שלה נוגע ללב ומאוד מאוד אנושי, הרבה יותר מזה של האלייזות שראינו בעבר. כך לפחות לטעמי.
באופן מפתיע למדי, הדמות שמרגשת אותי יותר מכולן היא זו של אלפרד דוליטל. פיני קדרון הוא האלפרד דוליטל האולטימטיבי מבחינתי. אהבתי את בומבה צור ואת אריק לביא בתפקיד זה, אך פיני קדרון מקפיץ את התפקיד לגבהים חדשים. הוא איננו עושה את זה, מן הסתם, לבד – הבימוי של משה קפטן, הכוריאוגרפיה של אביחי חכם והעיבוד המוסיקלי של יוסי בן-נון, נותנים לו את הכלים שבאמצעותם הוא כובש אותי מהבמה.
השיר טיפ טיפת מזל נחלק לשלושה חלקים שביניהם נמשכת ההצגה. באחד החלקים, משתנה קצב השיר ונכנס קטע מחול מדהים בסגנון שונה לחלוטין מסביבתו. בסיום אותו קטע שבים אל השיר במתכונתו הראשונית, ואני מגלה שאני שטוף דמעות מהתרגשות. זה מעולם לא קרה לי בעבר. הקטע איננו מרגש רעיונית – זו התרגשות מהביצוע האמנותי נטו.
המחזמר גבירתי הנאוה הוא מהקלאסיים במחזות הזמר. הכל צפוי וכל השירים מוכרים, לכן אינני מוצא טעם להתייחס לתוכן, אלא לביצוע האמנותי של ההפקה המסויימת הזו. החוויה מאוד מאוד מרגשת. אני נהנה במיוחד מהכוריאוגרפיה המרהיבה ומהלהקה – ובדרך כלל אינני כזה. מחול אינננו הצד שמלהיב אותי בדרך כלל. יכול להיות שבגלל שאני מכיר הכל – עלילה, מילים, מוסיקה ואפילו תפאורה – היטב, נותרים לי הפעם משאבי נפש להתרגש מהחדש ומהבלתי מוּכר.
המחזמר גבירתי הנאוה – הבימה 2013 – הוא הפקה מעולה שאשמח מאוד לראות ולשמוע שנית.
אני מניח שהמחזמר יתקשה לנדוד מאולם רובינא של הבימה. התפאורה נכנסת לבמה מכל הכיוונים, ולכן היא דורשת חללים בגודל של במה שלמה מכל צידי הבמה, וכן יכולות שינוע מורכבות. מספר האולמות בארץ שיכולים לקלוט תפאורה כזאת מועט מאוד. בנוסף לכך, צוות ההצגה כולל, בנוסף לכל אלה שאנחנו רואים על הבמה, תזמורת, והרבה מאוד אנשים שמלאכתם נעשית מאחורי הקלעים.
אני מסופק אם המחזמר יוצג מחוץ לתל-אביב. אז אם אתם בירושלים, בבאר שבע, בחיפה – כמוני, או בכל מקום אחר – ממש שווה להתאמץ מעט ולהגיע אל ההצגה בהבימה. אני הגעתי ברכבת ושבתי ברכבת מאוחר מאוד בלילה והחוויה בהחלט הצדיקה את זה.
מאז יום הבילוי עם ליבי, שהסתיים במחזמר גבירתי הנאווה, אני מפזם כל הזמן את כל שירי המחזמר. את שיריה של אלייזה, את אלה של פרופסוור הגינס וקולונל פיקרינג, ואפילו את שירו של פרדי אינספורד היל. השירים שאינני שר כלל הם שיריו של אלפרד דוליטל – פיני קדרון. שירים אלה נדבקו אצלי בראש היטב לכוריאוגרפיה מורכבת ומרשימה ועיבוד מוסיקלי שונה מזה ששגור בראשי מההפקות הקודמות. אני מתחיל לשיר את טיפ טיפת מזל, אבל יוצא לי הביצוע של בומבה צור, ואני מתבאס שאינני זוכר, ואינני מסוגל לבצע את החידוש המדהים של פיני קידרון והלהקה. אני רוצה לרקוד… אבל אינני יודע.
יוצרים
מוסיקה : פרדריק לאו מחזה ופזמונים : אלן ג'יי לרנר תרגום : דן אלמגור , שרגא פרידמן בימוי : משה קפטן ע. במאי : אורית גפן עיצוב תפאורה : ערן עצמון עיצוב תלבושות : ילנה קלריך ניהול מוסיקלי : יוסי בן-נון הדרכה ופיתוח קול : דוקי עצמון
עיצוב סאונד : איציק פריד כוריאוגרפיה : אביחי חכם עיצוב תאורה : קרן גרנק פאות : אסנת שגיא עוזר מנהל מוסיקלי : אוהד בן אבי עיבודים לסמפלר : ליאור רונן ניהול ליהוק : רות טון מנהלת הפקה : דנה כץ נאמן ע. מעצבת תלבושות : ארז מעיין
שחקנים
פרופסור היגינס : נתן דטנר אלייזה דוליטל : שני כהן קולונול פיקרינג : דב רייזר אלפרד דוליטל : פיני קידרון גברת פירס : רובי פורת-שובל פרדי אינספורד היל : אדם להב גב אינספורד היל : גבי אוהד דוד
גב אינספורד היל : גבי אוהד דוד גב היגינס : מרים גבריאלי גב' הופקינס : יפה תוסיה-כהן מלכת טרנסילבניה / ליידי בוקסינגטון : לירון יואלי ג'יימי : ניר שיבר הארי לורד בוקסינגטון : רועי קקון זולטן קרפאטי / ג'ורג המוזג : שלומי ברטונוב
נראה שהצלם השתלט על הגרפיקאי, טען כנגדנו אחד המבקרים שהעריכו עבודה שהגשנו בקורס פוטוגרפיקה במכללה לעיצוב… והתוצאה מצויינת.
נראה שהכוריאוגרף השתלט על הבמאי, אני מהרהר בעודי צופה בהצגה סְטֶמְפֶּנְיוּ… והתוצאה היא חוויה מאוד מעניינת, מרתקת ומפתיעה. אני מניח שאילו נקלע שלום עליכם אל ההצגה היה גם הוא מרותק מההצגה ומופתע מן התוצאה שהתרחקה מאוד מהרומן היהודי – גלותי – יידישאי שכתב.
לא עשיתי שעורי בית לפני ההצגה. בלהט הזמנים אני יוצא מהעבודה בחופזה, אוסף את אשתי שתחיה בדרכי אל התיאטרון, ומקווה להספיק לקרוא משהו על ההצגה לפני שהיא מתחילה. מסתבר ששוב לא הגיעו התוכניות מהתיאטרון הקאמרי לתיאטרון חיפה, ובזמן הצפיה אינני יודע עדיין מי תרגם, מי המחיז, מי הלחין ואפילו מי ביים את ההצגה.
תפאורת ההצגה היא מעין יער של צללים מונוכרומטי ומספר ספסלים. זה הכל. פרט לכך הבמה פנויה לחלוטין ומוכנה להיות אולם ריקודים. התנועה היא המרכיב הדומיננטי בהצגה, היא מובילה את ההתרחשויות ומכתיבה קצב, וזאת מבלי לפגום בהתפתחות העלילה. התפאורה כמעט שאיננה משתנה לאורך ההצגה ואיננה מזכירה כלל את דמות העיירה היהודית-גלותית שמאפיינת את סיפורי שלום עליכם. התלבושות, לעומת זאת, מתבססות על הלבוש המוכר של יהודי העיירה ומועשרות בצבעים ובפרטים מאפיינים שמעידים גם על אופי הדמויות. בחירה מאוד מעניינת של התפאורנית ומעצבת התלבושות אורנה סמגורסקי.
בפתיחת ההצגה, לאחר שסטמפניו – יחזקאל לזרוב – רוקד לנו קטע נגינה בכינור, הנפשות הפועלות מציגות את עצמן זו אחר זו והכל בתנועה מתמדת – מעין כסאות מוסיקאליים שלכולם יש בהם מקום. מכאן והלאה ההצגה משולבת בתנועה כל הזמן. חלק גדול מהפעולות מומחשות באמצעות תנועה. הכלייזמרים רוקדים את נגינתם עם כלי נגינה דימיוניים שרוקדים בידיהם. מאוד מעניין ומלווה במוסיקה שנתפרה להצגה ביד אומן של אסף תלמודי. המוסיקה מרמזת על הסגנון הכליזמרי ועם זאת מדברת בשפה שכולנו מכירים גם היום. הניגון היידישאי לא קיים כאן כלל. ניגון הדיבור, הטמפרמנט והמוסיקה שייכים לעולם התרבות שלנו היום. מי שמחפש כאן שלום עליכם אוטנטי, עלול להתאכזב – זה בפירוש לא זה. מאידך, כפי שכבר ציינתי, יש לי הרגשה ששלום עליכם היה מתרגש מהפיתול הלולייני שסיפורו עבר בידי המחזאית-במאית עדנה מזי"א, הכוריאוגרף-במאי-שחקן-רקדן יחזקאל לזרוב והמוסיקאי אסף תלמודי.
סטמפניו של שלום עליכם הוא רומן קצר. לא זוכרים? יש תקציר בויקיפדיה. המחזה, כאמור, התרחק מהרומן המקורי וההצגה התרחקה עוד יותר. אחת התפניות המרתקות בעיני היא תמונת הריקוד של סְטֶמְפֶּנְיוּ הנשוי לפריידל עם רוחל'ה הנשואה למוישה-מנדל. קטע ריקוד זה מלווה בצלילי "עשן בעינייך" של הפלטרס. גם מי שלא מכיר את השיר, יכול להנות מהריקוד בליווי המוסיקה הרומנטית. בני דורי, ששירי הפלטרס נטלו חלק משמעותי בפסקול של תקופת ההתאהבויות, מכירים גם את מילות השיר. אני רואה את הריקוד, שומע את המוסיקה ובראשי נשמעות גם המילים שמתארות את ההתאהבות שנדלקת כלהבה ונמוגה בעשן – רמז לבאות.
ביציאה מהתיאטרון מישהי אומרת "אני דווקא נהניתי". למה דווקא? – אני שואל, והיא עונה – כי קראתי שהדיעות חלוקות. אני לא קראתי על ההצגה מראש ואין לי שמץ מושג מה חושבים עליה אחרים. אני בהחלט נהניתי. אם מישהו ציפה לראות מחזה מהווי העיירה היהודית אי שם בגולה, יכול להיות שהתאכזב – זה ללא ספק משהו אחר לגמרי, ויש לו זכות קיום משלו כיצירה עצמאית.
Smoke Gets in Your EyesThe Platters
They asked me how I knew My true love was true Oh, I of course replied Something here inside cannot be denied
They said someday you'll find All who love are blind Oh, when your heart's on fire You must realize Smoke gets in your eyes
So I chaffed them and I gaily laughed To think they could doubt my love Yet today my love has flown away I am without my love
Now laughing friends deride Tears I cannot hide Oh, so I smile and say When a lovely flame dies Smoke gets in your eyes
עשן בעינייך
צוות השחקניות והשחקנים שמופיע היום על הבמה שונה בחלקו מזה שמפורט באתר התיאטרון הקאמרי. בנוסף ליחזקאל לזרוב, אורלי זילברשץ, עדנה בליליוס ואלון דהן, אני מזהה על הבמה גם את דניאלה וירצר ודינה סנדרסון – כולם מצויינים, כולם משחקים, רוקדים ומעניקים חווית תיאטרון מסוג אחר.
ההצגה סטמפניו היא חווית תיאטרון תנועה מוסיקלי מרשימה.
הסיפור של שלום עליכם הוא חומר רקע בלבד ואיננו מספק את חווית העיירה השלום עליכםית – אם רק את זה אתם מחפשים אפשר לוותר. אם אתם רוצים לראות רומן מרגש – זה גם לא זה. אם אתם מעוניינים בחווית חושים מרנינה – לא לוותר.
בלי קשר לאיכות ההצגה, שני מטרדים מציקים לי שלא באשמת היוצרים. אני יושב שתי שורות מסוף האולם של תיאטרון חיפה ובכל זאת עוצמת ההגברה מחרישה את אוזני ללא כל טעם. בנוסף, ממש שתי שורות מאחורי ממוקם חדר הבקרה שמחלונו בוקעת תאורה אדירה שמאירה חלק לא מבוטל מהקהל. בכל פעם שתאורת הבמה נחלשת אני רואה את עורפי כל האנשים לפחות בחמש השורות שלפני מוארים באור לבן בוהק – חבל.
בוקר יום שישי. מחרתיים יפתח הפסטיבל ואני בדרכי לעכו להצגות התחרות – טרום. מגיע לעכו ונוסע ישר למתחם הפסטיבל בלי לפגוש אף שוטר שינסה לחסום את דרכי וחונה בחפיר. בימים של פסטיבל כל האזור חסום לתנועה והסיכוי לחנות בקרבת הפסטיבל ועוד ללא תשלום נושק לאפס. זו הפעם הראשונה שאני מגיע להצגות פסטיבל עכו בטרם הוא החל. עד כה ראיתי תמיד את ההצגות כשהפסטיבל וכל הנלווה אליו עוטף אותן מכל עבר. הפעם התמונה שונה לחלוטין, האזור שקט, אין פסטיבל, רק הצגות ורק אנשים שהגיעו לראות את ההצגות או להציגן. יש יותר משעה עד ההצגה הראשונה והכרטסים כבר בידי. הדשא המרכזי ריק מאדם. מידי פעם חולף מישהו שקשור לאחת ההפקות, כולם עסוקים – רק אני נמצא שם לחכות לתחילת ההצגות.
בחדר העיתונות אני פוגש את יונתן שוורץ שהגיע הפעם בכובע תרבוטיוב – ארכיון תרבות ישראלי. זה מוזר למצוא את יונתן בזירת תרבות בתור מתעד חמוש בשתי מצלמות וידאו וחצובה. בדרך כלל הוא האמן, השחקן, היוצר או המנהל האומנותי. הפעם שנינו צופים, למרות שיונתן הוא צופה אקטיבי שבשלב מאוחר יותר גם יראיין את האמנים לתרבוטיוב. בינתיים שנינו חסרי המעש היחידים בשטח, אנחנו מתמקמים בצל השמשיה היחידה ומשוחחים. עם הזמן מתרבים האנשים וניכר שכולם חובבי תרבות שבאו לראות תיאטרון ויש להם אפילו פתיחות ראוייה לתיאטרון אחר. גיל מגיע, יונתן וחני מצטרפים [מסתבר שיש יותר מיונתן אחד שרואה תיאטרון אחר], יונתן שוורץ נפרד מאיתנו והולך להיערך לצילום ההצגות. הגיע הזמן לרדת אל המדרגות אל ההצגה הראשונה שנראה היום – סדאם חוסיין – מחזה מסתורין. בכניסה מוכרים ליברית במחיר חופשי. ליברית? אני שואל את היושבת בשער, האם זה מחזה מושר? אופרה? – מסתבר שלא. הטקסט כתוב בעיקרו במתכונתת שירית ולכן בחרו לקרוא לספרון הטקסט בשם זה.
על הבמה ארבעה גברים יחפים בחצאית אדומה ארוכה, כומתה אדומה, חולצת חקי ואבנט שחור רחב. האסוציאציות שלי נודדות ל'שמלה אדומה ושתי צמות' ול'כפה אדומה' ורק השפמים שמפארים את פני ארבעת הגברים מסגירים את זהותם – ארבעה סדאם חוסיינים. בסדר, גם שם ההצגה מרמז על כך. מאוחר יותר מראם החיצוני לא ישתנה ובכל זאת הם יהיו ג'ורג' בוש הבן וג'ורג' בוש האב שמשקפיו עבים וכן עומרי? גלעד? עודאי וקוסאי, קרל רוב ודיק צ'ייני ויעברו מאירוע לאירוע תוך דקלום, שירה וקאנון של תנועה שמאחז את העין אם כי לא כל כך הבנתי את משמעותו. הצופים יושבים על כסאות, כריות ומזרונים שמונחים על אותו משטח עץ שמשמש כבמה ומרגישים היטב את רקיעות השחקנים שמהוות חלק משמעותי מהחוויה ממש כמו נשיפות מכונת העשן. הטקסט מלא ברמזים הומוריסטיים והקהל כמעט שאיננו צוחק. השחקנים משרים עלינו אוירה מאוד רצינית למרות שמשהו בעורפנו מזכיר לנו שהטקסט בעצם מאוד מצחיק.
אני מתאר כאן את החוויה הפרטית שלי ואין לי כל כוונה לחוות את דעתי על הצגת תחרות בטרם התחרות הסתיימה. בנוסף, למי שבמקרה שכח – אינני מבקר. אני כותב מילים אלה כיממה לאחר שראיתי את ההצגה ובינתיים לא לגמרי ברור לי מה ראיתי, אני מקווה שיזדמן לי לשוב ולחוות הצגה זו אחרי הפסטיבל אם כי לא נראה לי שיהיה קל להתאים אותה לחללים אחרים.
ההצגה הסתיימה ואנחנו נחפזים להצגה מיין קאמפף שמתחילה ממש בעוד מספר דקות באולם סמוך. מגיעים לפתח קריפטה א' ומגלים שאין שם הצגה בשעה זו. מבט חפוז בכרטיסים מגלה שכולנו בלבלנו בין פוסטה לקריפטה. ההצגה כבר אמורה להתחיל ואנחנו נמצאים במרחק רב מפוסטה א'. שואלים את אחת הסדרניות כיצד מגיעים לפוסטה והיא מודיעה לאחראים על ההצגה שאנחנו בדרכנו – יחכו לנו. מחפשים את דרכנו בסמטאות העיר העתיקה עד שמגלים את הפוסטה. אכן חיכו לנו ומסתבר שיש עוד כמה תועים בדרך, רק לאחר שכולם מגיעים מתחילה ההצגה. בינתיים אנחנו מנסים להיטיב את מושבינו על מיטות סוכנות עם מזרני ספוג, שמיכות צבאיות וכריות ריפוד. ההצגה מתקיימת במרתף שמשמש כאכסניה להומלסים. אולם ההופעות הוא המרתף ואנחנו, הקהל, הומלסים שמאכלסים אותו. הישיבה ממש איננה נוחה, זו כנראה אמורה להיות חלק מהחוויה אלא שההצגה אורכת שעתיים ללא הפסקה וזה ממש קשה ואפילו מסיח את הדעת מההצגה מפעם לפעם. במרתף שלנו מתאכסנים הרצל, היטלר, אלהים ועוד כמה דמויות ולכולם יש תובנות משלהם על הקיום. איכשהו עולה בזכרוני משהו מ'זה מסתובב' של יוסף מונדי. סתם, אסוציאציה שלי שאיננה רלוונטית להצגה. ההצגה משנה פנים לא מעט וחלק מהקטעים אורכים קצת מעבר לסבלנותי כאשר אני יושב בתנאים כל-כך לא נוחים. בינתיים גיל מתחיל למשוך באפו – האלרגיה התעוררה. לא היינו מוכנים מראש לתנאים של הומלסים באולם ההופעה וריבוי המזרונים, השמיכות והכריות עושה את שלו. בדרך כלל, כאשר גיל יודע שיחשף לחיות בית או לתנאי אבק קשים הוא לוקח טיפול מונע אלא שהפעם זה לא היה צפוי, והדבר מעיב מעט על החוויה שלו ומן הסתם גם של הסובבים אותו. כמו בהצגה הקודמת, יש לי כל מיני תובנות משלי על ההצגה ומאותן סיבות לא אציין אותן כאן ועכשיו.
יוצאים מההצגה ובדרכנו החוצה שבים לדשא המרכזי שהפעם מלא באנשי תיאטרון מאלה שקשורים בכל נימיהם להצגות. יושבים עם מכרים, מחליפים שברי חוויות. אף אחד לא מוכן להסגיר את חוות דעתו על הצגות שראה, הרי הפסטיבל עדיין לא הסתיים… ובכל זאת, מה שלא נאמר מרמז לנו לא מעט. לשאלה 'מה נשמע?' עונה מישהו שיצא מאחת ההצגות ב'לא נורא' ולא כל כך ברור לי אם יש בכך הבעת דיעה ולאיזה צד היא נוטה. אני “מעודד” אותו באמירה שיש לפניו עוד מספר ימים של הצגות – הוא מאלה שיראה בסופו של דבר את כל ההצגות, אני ככל הנראה אסתפק בחלק מההצגות. בינתיים ראיתי שתיים ובידי כרטיסים לעוד שתיים.
ביציאה מהעיר העתיקה מתלבטים אם לקנח את החוויה בחומוס. למי שסופר נקודות זוהי התפרעות משמעותית שדורשת שיקול דעת מעמיק. שוקלים ומחליטים בעד. טעות. החומוס מאכזב והחוויה השיורית שלו על מי שלא אכל חומוס מזה זמן רב מעיקה – בלשון המעטה. המועקה מחזירה אותנו לחצר הפסטיבל לחפש שירותים ובהזדמנות זו פוגשים עוד חברים ועוד סיפורי חוויות. עכו – בהחלט חוויה מסוג אחר.
עבר שבוע וחצי מאז הלכתי לגאז 2.1. כן, אני איש עסוק והזמן הזה היה עמוס כל טוב. זו אינה הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו על גאז 2.1. פשוט לא ידעתי מה לכתוב. איך אני מבטא במילים כתובות את החוויה יוצאת הדופן שחוויתי שם? עדיין אין לי תשובה על השאלה הזאת, אבל אני מתחיל לכתוב בכל זאת. נראה מה יצא.
יום ראשון בערב. אני מסיים לכתוב פוסט קודם כלשהו ויוצא מ-Loveat, בו ישבתי לכתוב. דודי כבר מחכה לי בלבונטין 7. אני מגיע ופוגש את דודי. יש עוד כמה פרצופים מוכרים מסביב. ראיתי חלק גדול מהאנשים הללו באוניברסיטה באירועים כאלה ואחרים. דודי ואני נדחקים אל תוך תור האנשים אשר רוצים להכנס להופעה. התור מתקדם לאט. ככל שאנחנו מתקדמים בתור המוסיקה מתחזקת. כשאנחנו מגיעים לראשו אנחנו מגלים מדוע הוא איטי – ישנם אנשים שלא הזמינו כרטיסים מראש ומסבירים להם שתתקיים הופעה נוספת אחרי ההופעה הזאת ושאי אפשר להכניס אותם עכשיו.
בכניסה כולם מקבלים מדבקות שעליהן מצוייר גלגל שיניים ובמרכזו האות א'. כולם גם מתבקשים לרקוד. המוסיקה היא מוסיקת טכנו. יש בעיקר קצב ובאסים. אני, באופן אישי, חייב לזוז כשיש באסים כל כך חזקים. אם אני לא זז לפי הקצב מתחילה לי בחילה. אז אני רוקד, בערך. גם האנשים מסביב רוקדים. שני שחקנים באובראולים לבנים שעליהם מודפס אותו גלגל שיניים רוקדים בתנועות רובוט. על הקירות מוקרנים קטעי סרטים בשחור לבן. מלחמה? מפעל לייצור כלי נשק? זה נראה ככה. אני מנסה להתעלם מהסרטים כרגע. בכל פעם שעיני נודדות ואני קולט קטע מהסרט אני נלחץ. העיניים נודדות חזרה מטה, או נסגרות, ואני מנסה להרגע. זה עובד. אני חוזר למה שהוא סוג של מסיבה מוזרה.
המופע מתחיל באמת. המוסיקה משתתקת ואחד משני השחקנים מדבר. אנחנו מגלים שאנחנו במפעל כלשהו. אנחנו פועלי ייצור. הריקוד שלנו מייצג את החלק שלנו במלאכת הייצור. הריקוד מקבל משמעות שונה משהייתה לו קודם. הדבר קורה מספר פעמים לאורך המופע. בכל פעם ששחקן מוציא מפיו כמה מילים משמעות התנועות שעשיתי עד כה משתנה. לפרקים אני רוצה לרקוד, משמעות הריקוד מוצאת חן בעיני. לפרקים אני אשם בפני עצמי על שרקדתי, על שלא הבנתי כראוי מה עשיתי. לפרקים אני חסר אונים לחלוטין, רוצה לעמוד ללא תנועה, למחות כנגד הריקוד, ולא יכול משום שבחילה תתקוף אותי אם אפסיק לזוז ליותר מכמה שניות.
בסיום המופע המסיבה ממשיכה והצוות מנקז את האנשים החוצה. דודי ואני יוצאים ופוגשים בחוץ את ליבי שעומדת להכנס למופע השני. אני לא מספר לה דבר, אבל היא יכולה לראות עלי את תחושותי. אני עדיין חסר אונים, מנסה להבין מה מקומי ומדוע אני עושה את התנועות שאני עושה. המופע אמנם נגמר, אבל אני ממשיך לנוע, ממשיך לפעול. גם כאן לפעולותי יש משמעות. גם כאן אני עושה את חלקן כי זה מה שצריך לעשות, או משהו כזה.
ליבי נכנסת למופע ודודי מצטרף אליה. המופע הראשון היה מלא עד אפס מקום באנשים שהזמינו כרטיסים מראש. במופע השני היו עוד מקומות. דודי בחר לחוות את החוויה החזקה הזאת שוב. הוא אינו היחיד. באותו הזמן אני דיברתי עם כמה אנשים שנראו לי מוכרים מהאוניברסיטה. הם לא הכירו אותי. פשוט הייתי צריך לדבר עם אנשים על משהו, להתאושש. כשהצגתי את עצמי בתור אח של ליבי ידעו מיד מי אני וזיהו אותי מיד גם בתור בנו של יוסי. אני כבר הכרתי אותם, את פניהם, את שמותיהם, את הדמויות אותן שיחקו בעבר. הם לא הכירו אותי טרם האירוע הזה. בדברי איתם הייתי תחת השפעת אותו מופע. כאמור, ניסיתי להתאושש. אני תוהה אם יזהו אותי בפעם הבאה שנפגש ואם יחשבו שזהו אותו אדם.
מכאן אני ממשיך ברגל בדרך אל ביתי. לרוב אני שומע מוסיקה בעודי הולך ברחוב. הפעם לא שמעתי מוסיקה. הרעש בפנים חזק מכדי שאוכל להכיל רעש מבחוץ. הטלפון שלי מספר לי שהמסלול הקצר ביותר הוא ללכת לאורך אלנבי. מיד לאחר מכן הוא מספר לי שאין לו סוללה ומכבה את עצמו. אני הולך לאורך אלנבי ומגיע לפינת קינג ג'ורג'. אני עדיין צריך להתאושש. בבלום בר יש אנשים ביום ראשון בערב. הם נחמדים ומנגנים. אני עולה אל הבלום בר ומתאושש עוד קצת. בסופו של דבר אני ממשיך בדרכי הביתה כשאני כבר מסוגל לשמוע מוסיקה.
ביום שני בבוקר הלכתי לעבודה ברגל. אני עושה את זה לא מעט. מדובר בהליכה של כ-31 דקות. מחשבות על מקומי בחיים ועל העבודה שלי הטרידו אותי. האם הבחירה לעבוד במקום בו אני עובד הייתה שלי? אולי אני עובד במקום הזה כי זו הדרך בה זזים כולם? האם אני בחרתי בשגרת חיי, או התגלגלתי לתוכה? המופע השפיע עלי קשות. הגעתי לעבודה. זו ההתאוששות האמיתית שהייתי צריך. ביום העבודה הזה נזכרתי שאני אחד מאותם ברי מזל שעושים את מה שהם אוהבים (שזה רמה אחת מעל ללאהוב את מה שעושים).
המופע גאז 2.1 הוא מופע חזק ומטלטל. הוא פתח אצלי שאלות שהיו סגורות ולא התעסקתי בהן תקופה ארוכה. לשמחתי, המופע הזכיר לי שהתנועות שאני עושה הן התנועות שאני רוצה לעשות. אין לי מושג אם המופע הזה יעלה שוב. אם הוא יעלה שוב, אל תרשו לעצמכם להפסיד אותו, אבל גם אל תצפו לקבל את החוויה שאני קיבלתי. ברור לי שהמופע הזה אישי מאוד ושכל אחד מהאנשים שמגיעים אליו חווה משהו שונה, משהו נוגע לו עצמו. אם ראיתם אותו, או תראו אותו, אני אשמח לדעת מה הייתה החוויה שלכם.
יצירתה של שרון קוטקובסקי בהשראת המחזה gas 2 מאת גיאורג קייזר שותף יוצר – ניר שאולוף
במפעל:
מהנדס ראשי: יוחנן הרסון פועל ראשון: עידו זיו dotque : DJ 1 DJ 2 : מיכל פיטובסקי (AlternativeChick) Jordan : VJ
פסקול וסאונד: דותן ברנד וידאו: ירדן בר תלבושות: יקטרינה בולונקין עיצוב גרפי: הגר רוזן תאורה: יוסי בקל ודנית לוי מנחה תאורה: עודד במבי פרידמן מנחה פרויקט: ד"ר דרור הררי מפיקת טריבונה: נינה הורביץ
היום שבת, יש זמן, ובראשי הדברים שאתה לי אומר לא דומים לדברים של אחר, זה די צפוי אלא שהקול בראשי איננו קולה של סיגל מהמחזה אלא הקול של עליזה עזיקרי, הזמרת שעל דמותה מבוסס סיפור המחזה. אתמול אחרי שליבי ואני יצאנו מההצגה המשכנו לשוחח על מה שראינו ושמענו ובשיחתנו אמרתי שארז רגב, שמגלם את דמותו של הזמר יאקיס, מחקה את קולו של אריס סאן ואילו הדר רצון-רותם שרה בקולה הערב בפני עצמו אך שונה מזה של עליזה עזיקרי. כשהגעתי הבייתה האזנתי לאותם שירים בביצוע עליזה עזיקרי ונזכרתי בקולה העשיר. אז הנה אני נושא איתי כל היום את השירים בקולה המדהים של עליזה עזיקרי. אינני בא להפחית מיפי הביצועים של הדר שהיא שחקנית מוכשרת וזמרת טובה, אך איננה עליזה עזיקרי ממש כשם שהשחקן-זמר ארז רגב איננו אריס סאן.
בביקורי הראשון בהצגה נדחקתי אל הקצה השמאלי של השורה השניה מאחורי עמוד התאורה והרמקול שהסתירו לי חלק ניכר מהבמה. על מרבית המקומות הראויים באולם היה דף ועליו כתוב שהמקום שמור. הפעם התעקשתי כבר בזמן הזמנת הכרטיסים לקבל מקומות שמורים.
הנה ליבי ואני יושבים במקומות טובים במרכז השורה הרביעית של האולם, מכאן הכל נראה שונה לחלוטין. הריקודים נראים היטב ורואים את כל התזמורת – בפעם הקודמת ראיתי רק את שלושת הנגנים הימניים. גם המסכים שמציגים את הטלנובלה נראים היטב. בפעם הראשונה ראיתי רק אחד מהמסכים והתקשיתי לראות את המתרחש על הבמה ועל המסכים בעת ובעונה אחת. הפעם כשאני רואה הכל מסתבר לי שלא הפסדתי דבר. ה"כאילו" טלנובלה על המסכים מאכזבת ובעצם איננה נראית כלל כטלנובלה. ברשימתי הקודמת התייחסתי אל החוויה המיידית, הפעם אני כבר מכיר את ההצגה ורואה אותה מתוך ידיעת הצפוי ובכל זאת אני מתרגש מאוד מכל התהפוכות במלודרמה ממש כמו בפעם הראשונה אבל הפעם אני מבחין גם בחריקות. כל המשתתפים מבצעים את תפקידיהם היטב אך משהו בהתקדמות העלילה לא כל כך עובד. המחזאי מקדם את העלילה מבלי להציג אותה על הבמה באמצעות שתי מְסַפּרוֹת האחות והרכילאית. דורית, אחותה של סיגל, "מוכרת" את הסיפור של אחותה לעמי זליג, מפיק טלנובלות, ותוך כך מתקיים סיפור רקע שמתאר את יחסי האחות והמפיק. סיפור המסגרת של המחזה נראה לי הפעם מאולץ משהו. בתחילת המחזה קטע ההיכרות ש"מכשיר" את הטלנובלה ארוך ומעיק והפרודיה המביכה על אודישנים בסגנון כוכב נולד נראית במבט שני כדחקה שאיננה עומדת ברמה שנראה בהמשך. קידום העלילה באמצעות הרכילאית – שוש המלחששת, לעומת זאת, עובד נהדר ומוביל אותנו בדרך ברורה ומשעשעת מהתרחשות להתרחשות. במבט לאחור הייתי מוותר לחלוטין על סיפור האחות ומפקיד את סיפור העלילה בשלמותו בידי שוש המלחששת בסיוע האמרגן – בני הגדול.
בפעם הקודמת ראיתי במראות שעל הבמה דמויות שונות שהסיחו לפעמים את דעתי מהמתרחש על הבמה. הפעם אני רואה במראות את עצמי. כשאני יושב בקהל יש לי הרגשה שאני מוגן באמצעות החושך. פתאום אני מגלה שאינני יושב בחשיכה מוחלטת ולמעשה כל מי שאני רואה במראות רואה אותי כאילו הייתי על הבמה. מבלבל ומסיח דעת – קצת קשה לי להתעלם מנוכחותי.
ברשימה הראשונה הזכרתי שני שחקנים-זמרים ששרים עם יאקיס בזמן שהם מחברים יחדיו את מילות השירים. הפעם ראיתי כבר לפני ההצגה את תמונותיהם על קירות רחבת הכניסה לסטודיו ואני יודע ששני מבצעים מצויינים אלה הם אסף שגב ורדי רובינשטיין.
במחזור הקודם של הסטודיו לאומנות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין ציינתי את השחקנית מירב שירום כהבטחה שבכוונתי לעקוב אחריה. הפעם השחקנים הבולטים שאני מצפה לראות לאן יתגלגלו הם נועה אילתי שמגלמת בכישרון אדיר את שוש המלחששת ורמי קאשי הלא הוא בני הגדול. שניהם מצליחים לתת לדמויותיהם נפח, עומק ואישיות עשירה. בתחום השירה אני מחכה לראות לאן יפרוץ אסף שגב שהתרשמתי מאוד מקולו העשיר והמגוון ומכשרון השירה שלו.
כל כך נהניתי שכבר בדרך חזרה התחלתי להרהר מתי אוכל לבוא פעם נוספת. בדרך כלל כשאני חושב על הפעם הבאה זה בגלל שנדמה לי שיש תובנות עמוקות יותר שאולי החמצתי, הפעם אין זה כך, המחזה ברור וחד משמעי, מלודרמה פשוטה, אבל המוסיקה, השירים, הביצועים וכל שאר מרכיבי האירוע הם פשוט תאוה לעיניים ואולי אף יותר מכך – לאוזניים. כשנגמרה ההצגה רציתי שתמשיך עוד ועוד, צדי צרפתי, הבמאי שחי את המוסיקה וחש את הקהל, צפה שכך יהיה וביים עבורנו השתחוויה ארוכה שכולה שירים ועוד שירים. הנאה צרופה… כבר אמרתי?
בעבר הייתי מקבל הודעות על הפקות הסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין ממנהלת השיווק. לפני כשנה הפסיקו להגיע אלי ההודעות וכמעט שהחמצתי הפקה זו. מידע על הצגות בתי ספר לתיאטרון מגיע לעיתים נדירות לקהל הרחב, בדרך כלל הציבור איננו מודע כלל לקיומן של הצגות אלה ורק מיעוט של משוגעים לדבר זוכה לראותן. העובדה שהבמאי הוא הפעם צדי צרפתי הקפיצה את הידיעה על המחזה המוסיקאלי אל אמצעי התקשורת וכך נודע עליה גם לי .
הנה אני בשערי הסטודיו. מסתבר שהקדמתי להגיע, הקופה עדיין לא נפתחה וכמעט שאין אנשים. אני מסתובב ברחבת הכניסה ששינתה את פניה בשנה האחרונה ועתה היא מרווחת יותר ויש אפילו מזנון קטן. על הקירות תמונות מהפקות הסטודיו מאז היווסדו ועד השנה שעברה.ובהן אומני במה מוכרים. הקופה נפתחת ואני אוסף את הכרטיסים שהזמנתי מבעוד מועד. לא עובר זמן רב והרחבה מתמלאת בהרבה מאוד אנשים. אני יוצא לפגוש את גיל וכשאני נכנס חזרה אני מגלה שהתחילו להכניס קהל לאולם. כמחצית המקומות באולם מסומנים כשמורים ואנשי ההפקה מנסים לתמרן עם המקומות הפנויים ולמצוא מקום לכל אחד. הפרסום עשה את שלו והביקוש עולה בהרבה על מספר המקומות. בסופו של דבר גיל ממוקם בימין האולם ואני בקצה השמאלי של השורה השניה, ממש מאחורי רמקול ועמוד תאורה שמסתירים לי חלק לא מבוטל מהבמה. גם המקומות השמורים מתחילים להתמלא, במרכז אחת השורות הקדמיות מתנוסס ראשו האדמוני של שמעון פרנס ולידו עוד מספר מפורסמים. ממש ברגע האחרון מתיישב בכסא הפנוי שלפני גיל הבמאי צדי צרפתי.
הנגנים תופסים את מקומותיהם מאחורי וילון טול שחור-שקוף בירכתי הבמה וההצגה מתחילה. אם לא היה ברור לנו עד כה שמדובר במלודרמה, הקטע הראשון מבהיר לנו זאת באופן ברור. מפיק טלנובלות רודף בצע נושא ונותן עם אחותה של סיגל לרכישת הזכות לעשות מחיי אחותה טלנובלה עסיסית. מעתה נראה את כל המתרחש על הבמה מוקרן במתכונת הטלנובלה על גבי מסכי טלויזיה שחור לבן כיאה לתקופה עליה מדובר – סוף שנות השישים של המאה הקודמת בתל אביב-יפו. סיפור ההתרחשות מכאן והלאה יהיה נאמן למדי לסיפור שהתפרסם במדורי הרכילות ומתומצת היטב בויקיפדיה .
בתחילת ההפקה נערך אודישן לתפקיד סיגל ונבחרת אחת המועמדות שבולטת לאין שעור מעבר לשאר המתמודדות. סיגל הנבחרת היא הדר רצון-רותם, בוגרת אחד המחזורים הקודמים של הסטודיו שגוייסה במיוחד להפקה זו. הדר היא זמרת בעלת קול מאוד נעים וכשרון שירה מרשים ביותר. סיגל מופיעה כחיילת בלהקת הנחל שבאה לפגוש את חזי, סופר נטול כריזמה שכל לבושו קורדרוי, במועדון מרינה שבו מופיע הזמר יאקיס. ההצגה איננה משתמשת בשמות הגיבורים האמיתיים של הסיפור אך כל הרמיזות שקופות וברורות. מכאן מתחיל להתפתח סיפור האהבה בין סיגל, שמתחתנת בינתיים עם חזי, לבין יאקיס שהוא גבר נשוי עם ילדים על אף שהדבר שמור בסוד. לתפקיד יאקיס לוהק השחקן-זמר ארז רגב ועוצב ממש בדמות אריס סאן שבתמונה המופיעה על התקליט. שיער ומשקפיים הם עניין עיצובי, אך לארז יש גם אותן גומות חן של אריס סאן וקול בהחלט נעים. לא ציפיתי למצוא את אריס סאן על הבמה אך אין ספק שארז ממש מזכיר אותו בהופעה ואפילו בשירה – עוד הפתעה נעימה. להערכתי, ארז מנסה לחקות את קולו של אריס סאן ועושה זאת לגמרי לא רע. הדר, לעומתו, איננה מנסה לחקות את עליזה עזיקרי אלא שרה בקולה העשיר ויפה לא פחות. שני כוכבי ההצגה הם זמרים ושחקנים מאוד מוכשרים. מאוחר יותר אנחנו מגלים שגם לחזי, בעלה של סיגל שמגולם על-ידי ניב פטל, קול ערב מאוד ויכולת שירה נאה.
כל השחקנים-זמרים מפגינים יכולות מרשימות ויש כמה שמתבלטים מעל כולם. נועה אילתי בתפקיד שוש המלחשת ורמי קאשי בתפקיד בני הגדול יוצרים שתי דמויות סטראוטיפיות מוקצנות ועשירות מאוד בקול תנועה והבעה. שניהם בונים דמויות שלמות ומגוונות שמתפתחות לכיוונים מפתיעים עם התפתחות העלילה. כאשר שוש המלחשת פוצחת בשיר אנחנו מגלים שלנועה אילתי יש קול גדול עשיר ויפה והיא יודעת לתמרן בו היטב. אני צופה ששחקנית-זמרת זו עוד תפתיע אותנו בעתיד על הבמות בזכות מגוון כישרונותיה המעולים. בנוסף לאלה קיימים שני שחקנים-זמרים ששרים עם יאקיס בזמן שהם מחברים יחדיו את מילות השירים. שניהם מבצעים מצויינים ולצערי שמותיהם אינם מצויינים בתוכניה בתפקידיהם אלא כחלק מהמקהלה ולכן יקשה עלי לעקוב אחר התפתחותם בעתיד אלא אם כן מישהו יטרח לעדכן אותי.
בחירת השירים מעניינת. בסמוך לתחילת ההצגה שרה סיגל את השיר סתיו של משה וילנסקי ושמשון חלפי, שיר שללא ספק רחוק מאוד מסגנונו של אריס סאן ומהווה משקל נגד שידגיש בהמשך את השינוי שחל בסגנונה של סיגל כשהיא הופכת מזמרת להקת הנח"ל לזמרת מועדונים ים תיכוניים – מֶדִיטֶרָנֶה בלשון יאקיס. בהמשך השירים הם שירי אריס סאן בעיבודים קוליים וכליים שונים ובגרסא עברית שמנסה להצטלצל באופן דומה למקור היווני עם מילים שונות לחלוטין. 'או דיר לה דה, דיר לה דה דה' הפך להיות 'אוי ויי זה טרללה', 'אֲגוֹנִיָה' היה ל'אנא סלח לי' וכולם מצלצלים כמעט יווניים. בעיבוד התזמורתי חסר לי מאוד צליל הגיטרה של אריס סאן. בחלק מהשירים של אריס סאן יש לגיטרה תפקיד של דיאלוג עם מילות השיר, הגיטרה איננה ליווי אלא זמר נוסף, כך זה למשל ב'נערה ממש אוצר' – משפט תשובה של הגיטרה – 'לא צריך עוד שום דבר' – תשובה של הגיטרה – ,כתוספת לאוצר כה נהדר' – משפט ארוך של הגיטרה שמוביל אותנו להמשך השיר. בליווי שהעניקו נגני מכללת הד נעדר צליל הגיטרה הקשה והחד של אריס סאן ובמקומו נשמע ליווי עשיר במספר כלים אך הדיאלוג בין הגיטרה לבין הזמר נעלם. לפעמים מילא הבוזוקי את מקום הגיטרה אך הצליל שונה לחלוטין – חבל.
תמונת הבמה בנויה היטב ומשרתת בצורה טובה מאוד את התפתחות העלילה. התמונה מורכבת מתפאורה תאורה ותלבושות שיוצרים הרמוניה מאוזנת היטב. במיוחד הרשימו אותי התלבושות שעיצב ארז מעיין. כל משתתפי ההצגה עוברים תהפוכות קיצוניות למדי לאורך הדרך והמעברים מיוצגים היטב באמצעות תלבושות קולעות מאוד. בתחילה אנחנו רואים את מועדון מרינה העלוב והקהל בו הוא של פועלים קשי יום בלבוש פשוט ועלוב, צבעוני מאוד וללא כל קו מאפיין אך עד מהרה עולה המועדון לגדולה ולבוש באיו הופך להיות מהודר ביותר. גם מלבושיהם של יאקיס, סיגל ושוש המלחששת מתפתחים לאורך ההצגה ולעומתם ישנם בני הגדול ששומר על הופעתו ועל סגנונו בקנאות מהתחלה ועד הסוף ממש כמו חזי שהיה ונשאר איש של קורדרוי. באחד השירים הופכת כל תמונת הבמה לשחור-לבן-אדום, לבוש כל המשתתפים הוא שחור לבן עם כתם אדום ולעומתם גיבורי ההצגה בלבוש אדום עם כתם שחור. התאורה של התמונה צובעת את החזית באור לבן ואור אחורי צובע את צלליות הזמרים המרקדים באור אדום ומעניק לשערם הילה אדומה. שילובי תלבושות ותאורה מאוד מרשימים. בקטעים אחרים נראה אפקט דומה בנוי מתאורה כחולה שמעניקה לכל התמונה אופי שונה לחלוטין. עיצוב התאורה של מאיר אלון מקפיץ את כל תמונת הבמה לכיוון מאוד נכון.
מרכיב מאוד משמעותי בתמונת הבמה עשוי מלוחות שחורים מצידם האחד שצידם האחר הוא מראה. כאשר הצד השחור מופנה אל הקהל אלו הן קוליסות לכל דבר אך כאשר הלוחות מתהפכים אנחנו רואים את הקהל מוכפל ומשתקף אלינו ממקומות שונים על הבמה. אפקט מאוד מעניין אלא שהוא איננו בשליטה מלאה של התפאורן משום שבכל יום רואה הקהל השתקפות של אנשים אחרים. התמונה של הרבה אנשים במועדון מאוד מרשימה אך קשה לי להתעלם מאדם זקן בעל חזות שאיננה ים תיכונית שיושב ב'מרכז הבמה' וכל התנהלותו אומרת 'מה אני מחפש כאן'. דמות נוספת שלא מפסיקה לצוד את תשומת ליבי במראות היא דמות הבמאי צדי צרפתי שיושב בקהל ובהבעת פניו עוברת ממתח ונטילת האחריות לשביעות רצון והנאה לאורך ההצגה.
ההצגה מאוד עשירה בתוכן, שירה, מוסיקה, תנועה, אור וצבע שמעניקים לצופה – לי – חוויה מאוד נעימה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, אני מקווה לראות את ההצגה שנית. אשמח מאוד אם אחד התיאטרונים יאמץ את ההצגה וימשיך להריץ אותה לאורך זמן להנאת הקהל.
הצגה נעימה, פשוטה וברורה שאיננה דורשת מהצופה כל מאמץ – להתרווח בכסא ולהנות. אני, כאמור, מאוד נהניתי.
זה איננו בדיוק מסוג אירועי התיאטרון להם נחשף הקהל אלא תרגיל אקדמי של תלמידי תואר שני במסלול שחקן יוצר באוניברסיטת תל אביב. הקהל מורכב בעיקר מתלמידי תיאטרון באוניברסיטה, אפילו מקורבים מתקשים להגיע – האירוע מתקיים בשעות היום כאשר מרביתנו עובדים. אז מה אני מחפש שם? קודם כל אני מעט שרוט בנושא תיאטרון ובעיקר תיאטרון ניסיוני. שנית, ליבי – ביתי – משתתפת פעילה מאוד באירוע, שלישית, אני בתקופה מאוד נדירה בחיי בה אני פנוי לחלוטין מעבודה לתקופה של למעלה מחודש אותו אני מקדיש לעצמי בלבד… איזה כיף.
הקורס מרעיון ליצירה בהנחיית ד"ר דרור הררי מתיר את הגבולות לחלוטין. התלמידים מביאים הכל מעצמם, כל רעיון מתקבל בברכה כל עוד ניתן להפכו ליצירה מקורית. כל תלמיד הוגה רעיון ובהנחיית ד"ר דרור הררי מביא אותו אל הבמה. בעצם גם ההגדרה במה איננה סגורה וכל אחד יכול לבחור לעצמו את כר הפעולה שלו. אין מדובר במופעי במה שלמים ומוכנים להצגה אלא בחומרים בתהליך ומכאן השם 'טיוטה'. חלק מהדברים ימשיכו ויתפתחו לתוצרים שונים בהתאם לרעיונות של היוצרים. באירוע היום מוצגים קטעים קצרים, כעשרים דקות כל קטע.
אני הגעתי כשעה וחצי אחרי תחילת האירוע ולכן הפסדתי ארבעה קטעים.
הקטע הראשון שאני רואה הוא עבודתה של סלי ארקדש – מתחת לכל מטאפורה יושבת עובדת מתפרה. חושך. אור קטן בוקע מנוּרת מכונת תפירה. הצליל היחיד שאנו שומעים הוא צליל התפירה. מצטרפת מכונה שניה ואחריה שלישית ולאחר מספר דקות של מחול מכונות תפירה קם החוט ומספר לנו את סיפורו. החוט הוא סלי, יוצרת הקטע, שהציצה אלינו לפני רגע מאחורי אחת ממכונות התפירה. כן, גם לחפצים יש סיפור משלהם, לא פעם הרהרתי בתחושותיו של מעבד המזון בעת שאני משעבד אותו לרצוני לקצוץ כרוב והנה מציגים בפני את המונולוג של החוט. הבנתי שגם למכונת התפירה יש מה לאמר אך אנחנו הרי בתהליך שאולי יתגבש לסיפור שלם ואולי יעצר כאן – הכל בידיה של היוצרת.
יש באירוע קטעים רבים וכל אחד מציג מעוֹף מסוג אחר וכולם מעוררים למחשבות ונוטלים את הצופה למחוזות שונים. אתמקד כאן בחלק מהקטעים, אלה שמשכו את מחשבותי לכיוונים מעניינים אם כי לא תמיד למה שכיוון היוצר, הרי מה שאני מקבל כצופה איננו בשליטתו המלאה של היוצר וזה קסמה של כל אומנות.
את הקונפליקט בין אמהוּת לבין קריירה בוחנת מיכל פלח נעים מאוד מקרוב ואף חולקת את חוויותיה עם העולם. בקטע הקרוי גולדי היא מחברת את מילותיה של גולדה מאיר עם עולמה הפרטי כפי שהיא מציגה אותו בבלוג שלה. אנחנו שותפים למרוץ הפרטי שלה בין לוח הזמנים שלה כאדם וכאם ואיכשהו אני נזכר בהצגה חיות לילה שעוסקת בנושאים דומים באופן מאוד שונה. הבדל אחד מאוד משמעותי – בחיות לילה לא מורגשת שותפותו של האב במרוץ ואילו בבלוג של מיכל מוזכר ש"בן זוגי הוא אבא מדהים שלוקח חלק פעיל לגמרי בגידול הילדים".
אימפרוביזציה מלאת השראה של שמרית מלול ועודד ליפשיץ מושכת אותנו אל תוך חדר פנימי של כל אחד מהיוצרים לחוד ושל שניהם ביחד. שניהם שחקנים, יוצרים ופסנתרנים שמלווים את ההתנהלות של זולתם במוסיקה. חלל ההתרחשות מאורך – אנחנו יושבים משני צידיו של מעין רחוב ארוך שבצידו האחד פנס רב עוצמה שמטיל את צלליותיהם על קיר בקצה האחר של הרחוב. אני מוצא את עצמי נודד כל הזמן בין תנועת הדמויות לבין תנועת הצללים שלפעמים מרתקת אפילו יותר. הם אמנם מנגנים, אך במוחי מתנגן השיר עד סוף הקיץ וכאשר שתי הדמויות נמצאות באמצע הרחוב וצלליותיהן נוגעות זו בזו אני שומע בראשי את מילותיו של אהוד מנור
אני רוצה פתאום לחזור הביתה אבל צילה שוב בצילי כמעט נוגע. הנה אנחנו שניים, שלובי צילי ידיים, מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב?
המגע בין הצללים של הדמויות שאינן נוגעות זו בזו ממש מרתק אלא שאז נוגעת שמרית בראשו של עודד ומנפצת לרגע את החלום, עודד חומק מייד ושוב אין ביניהם מגע ורק הצללים ממשיכים לגעת זה בזה – עוצר נשימה.
הנה הגענו אל הקטע עליו אני שומע לא מעט לאחרונה. ליבי רן, בִּיתִי, יוצאת בכובד ראש למסע אוטוביוגרפי שבוחן את השינוי שעברה הילדה השמנמנה שכל כך אהבה לרקוד בנוכחות קהל כשהתבגרה. ליבי, שהפסיקה לרקוד בנוכחות קהל בגלל שהיא שמנה, שוברת את המחסומים וחוזרת לרקוד על במה ומטלטלת את רגשות כל הצופים. אמנם אני רחוק מלהיות אובייקטיבי אך אי אפשר להתעלם מפרצי העצב והשמחה שהיא משרה על כל הקהל שהופך לשותף פעיל בחווית המחול. אני, שכל ימי משמין ומרזה לסירוגין מכיר היטב את הרצון להתבלט בתקופות הפחות שמנות ולהתגמד כשאני חש שמן מידי. בסיום הקטע כולם מתנפלים על ליבי ומחבקים אותה בהתלהבות ואני נותר ממתין לתורי ונהנה מכל רגע.
יש באירוע קטעים נוספים וכולם מאוד מעניינים. אני בחרתי להתייחס כאן לאלה שעוררו בי חוויה אישית ריגשית או אסוציאציה מאירוע אחר.
ההצגה מתוארת בפרסומים כקומפוזיציה לשלוש אמהות עייפות בלילה ארוך אחד. במודעה נכתב לקראת יום האשה הבינלאומי את מוזמנת לקחת חלק בערב המוקדש לאמהות 'אני אמא' כך שברור מראש שההצגה לא נועדה לפנות אלי. הרעיון של הצגה שמוגדרת כ קומפוזיציה סיקרן אותי אז הלכתי עם אשתי – אם ילדי – לראות בסטודיו בחיפה את חיות לילה ליד שולחן עגול עם מפת קטיפה וכוס סיידר חם.
ובכן, קודם כל זוהי אכן הרבה יותר קומפוזיציה מהצגה. הטקס מועט והתנועה מרובה וכל הרעיונות מובעים היטב באמצעות צלילים ותנועה והרבה רגעים של שקט. שנית, ההצגה אכן פונה אל הנשים בקהל עד שהרגשתי לפעמים שגברים ממש לא רצויים. המסר בסיטואציות המוצגות או נאמרות בקול ברור מאוד, אם כי ללא מילים, הוא שלאבות אין חלק במערכה של האמהות סביב גידול הילדים.
אז מה יש לנו כאן? בעצם הרבה מאוד. הקומפוזיציה מציגה את ההתמודדות המתמדת של אמהוֹת עייפוֹת עם גידול הילדים. הרבה התעסקות עם שקט כנגד בכי. האם חייבת לעשות אין ספור מטלות ולשמור על השקט שכן הערת התינוק תגרור אחריה בכי שימנע מהאם העייפה שינה. הרבה התעסקות עם חלב ועם גודש החלב שמעיק על האם שמנסה להתמודד עימו באמצעות כרוּב. לכרוּב יש תפקידים רבים ומפתיעים לאורך הקומפוזיציה. המסר העיקרי של ההצגה הוא עייפוּת, עייפוּת, ועוד עייפוּת. האם כמהה לחופש אך שבויה בכלא האמהוּת. אין ולו רגע אחד של רמז להנאה, לגאווה לחסד ולתקווה. לא דייקתי, יש רגע של שמחה כאשר האם מצליחה להדחק אל זוג מכנסיים שאיננו עולה עליה זה מכבר. זו איננה הנאה מהאמהוּת אלא דווקא הדגשה של העיוות הגופני שנלווה להריון ושמחה על החזרה למימדים המקוריים. דווקא הקטע של הניסיון להדחק אל הג'ינס שפעם היה שלי מוכר לי היטב למרות שמעולם לא הייתי בהריון.
הקומפוזיציה – הצגה מעבירה היטב את המסר אך יש לי מידי פעם הרגשה של חזרה מיותרת על מסרים שכבר הובהרו היטב. יש מספר קטעים של דממה שבה האם מנסה לנוח או אפילו לישון ואז מופרת הדממה בהפתעה רועשת ומקפיצה. בפעם הראשונה ואולי גם בשניה הדממה יוצרת את חוסר הנוחות ואת המתח הראויים להמחשת החווייה. בפעמים הבאות הדממה הארוכה סתם משעממת משום שברור שזו עוד הרמה להנחתה ובעוד רגע תופר הדממה.
כפי שאתם כבר מבינים ההצגה לא מכוונת דווקא אלי אך מהתבוננות סביבי נוצר בי הרושם שבאותם מקרים שאיבדתי עניין בדממה שעל הבמה גם הנשים שישבו סביבי מלאו את הזמן בהתעסקות עם כוס הסיידר – משקה הבית של הסטודיו בחיפה.
על הבמה שלוש אמהות – השחקניות לירון בן שלוש, איילת הלפרין והילה מצקר. שלושתן משחקות עם ובלי מילים ועם הצגת תנועה מרשימה. אהבתי מאוד את קטע הפתיחה בו אוספת הילה את הצעצועים בתנועה חתולית כמעט אקרובטית כשל מטרתה היא להמנע מהפקת צליל כלשהו שיחריד את הדממה. הדממה, מן הסתם, מופרת בסופו של דבר וגוררת התרחשויות נוספות. גם קטע ההתמודדות עם הג'ינסים הישנים קסם לי והיו קטעים מוצלחים רבים נוספים, אלא שלעיתים נדמה כאילו ההצגה ככלל איננה מהודקת דיה, וחבל.
להסיר ספק, אני בדרך כלל אוהב מאוד הבעה לא מילולית על הבמה. ראו לדוגמא את מה שכתבתי על המרחב הפנימי המוגן – הצגת תנועה מופלאה שהועלתה בתיאטרון הסטודיו החיפאי במסגרת פסטיבל אקט 2 הראשון. גם בהצגה זו משתתפת הילה מצקר וביחד עם הדס קריידלמן שתיהן מעבירות הצגה שלמה מלאה תוכן וללא רגע דל מבלי להגיד ולו מילה אחת.
המופע 'חיות לילה' הוצג לראשונה בפסטיבל אישה בחולון במרץ 2008. ההצגה נבנתה על ידי נשים עבור נשים ואני מניח שמרבית הנשים ימצאו בה עניין בין אם הן אמהות ובין אם לא. לגברים הייתי מציע לחשוב פעם נוספת בטרם יבחרו בהצגה זו.
המחזמר מתגלגלים של סטיבן זונדהיים וג'ורג' פירת' נקרא במקורו Merrily We Roll Along. דני לשמן, סטודנט צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, תרגם את המחזמר לעברית. בטרם אגש אל המחזמר עצמו ברצוני להביע את התפעלותי מהתרגום המעולה. לא קראתי את המחזמר בשפת המקור ולא שמעתי אותו, אני יודע רק את שמו ואת שמות השירים. התרגום לעברית נשמע רהוט, קולח ותפור על הלחנים ממש כאילו נכתב במקורו בעברית. במיוחד קסם לי שם המחזמר 'מתגלגלים'. זה איננו תרגום מילולי של השם באנגלית שכולל את המילה Merrily שלטעמי איננה במקומה משום שהשמחה איננה הקו המוביל אל המחזמר לאחור. ההתגלגלות רוויה כעסים, עימותים, סכסוכים ומריבות ומסתיימת בתחילת המחזמר בקרע מוחלט בין גיבוריו. הבחירה לצמצם את שם המחזמר ל'מתגלגלים' קולעת יותר משמו המקורי.
ככלל, אינני חובב נלהב של מחזות זמר אלא שמחזות זמר יש מסוגים שונים וקשה לקבוע כלל שתקף לכל מחזות הזמר. צחקתי ב'המפיקים', נהניתי מאוד מ'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' והתרגשתי עד דמעות בכנר על הגג. על 'מתגלגלים' לא שמעתי דבר מראש ולא ידעתי למה לצפות. המחזמר עלה במקביל לפסטיבל עכו שעליו אינני מוותר וכבר עמדתי להחמיץ את המחזמר כשנודע לי שנוספו הצגות וכך התגלגלתי לראות את ההופעה הלפני אחרונה. כשיצאנו מהאולם דיברנו על המחזמר ואמרתי שהוא לא הפך אותי לחובב מחזות זמר נלהב משהייתי, אלא שמאז חלפו מספר שעות ושיר הנושא הקצבי איננו מרפה ממני ומחשבותי נתונות כל הזמן להתגלגלות העלילה ולאופן שהדבר הוצג על הבמה. כנראה בכל זאת המחזמר השפיע עלי. עכשיו אני חש שאני זקוק לצפיה שניה אלא שזה כבר לא יקרה, היום ההצגה האחרונה.
בסיום המחזמר פרנקלין שפרד וצ'רלי קרינגס הם שני יוצרים צעירים ונלהבים שגרים ביחד בגריניץ' וילג' בשכנות למרי פלין – סופרת בתחילת דרכה. המחזמר מתחיל כעשרים שנה מאוחר יותר כאשר הקרע בין פרנק וצ'רלי כל כך עמוק עד שאסור להשמיע את שמו של צ'רלי בנוכחות פרנק. תמונה אחר תמונה נע המחזמר לאחור בזמן ומציג בפנינו את האירועים שהובילו למה שראינו בתמונה הקודמת. אנחנו עוברים מארוע לארוע, השירים מקדמים את העלילה ובין לבין חוזר שיר הנושא, שיר קצבי עם סטקטואים שעדיין הולם בראשי, שעות רבות אחרי שיצאנו מהאולם.
פרנק הוא מוסיקאי וצ'רלי מחזאי ותמלילן. הם חברים קרובים מאוד שכותבים יחד מחזה מוסיקלי שישנה את העולם כאשר גאסי – כוכבת שכוכבה דורך בהוליווד – מפגישה אותם עם ג'ו – מפיק מופעי בידור הוליוודי. ג'ו משכנע את פרנק לכתוב מוסיקה ממוסחרת ופופולארית למחזמר שהוא יפיק בהוליוווד. צ'רלי איננו מוכן לשתף פעולה עם ההתמסחרות ומתעמת עם שותפו וחברו פרנק. בסופו של דבר צ'רלי מוכן להמתין עד שפרנק יתפנה להמשיך לעבוד איתו על המחזמר האיכותי שלהם, אלא שזה לא קורה. בסופו של דבר – בתחילת המחזמר נפרדות דרכיהם.
לאורך השתלשלות העלילה לאחור אנחנו רואים גם כיצד מתפתחת הקריירה של כל הדמויות.
הסופרת מרי, חברתם הטובה של פרנק וצ'רלי מאוהבת בפרנק בסתר. היא נמצאת כל הזמן ברקע האירועים – נישואיו של פרנק לליז והרומן שהוא מקיים עם גאסי – וניכר עליה הסבל. בהצגה שראינו הייתה מרי השחקנית גליה פטילון שהעבירה היטב את המצוקה הרגשית במשחק ובשירה. מרי אמנם הוציאה לאור את הספר שלה והחזיקה במשרת עיתונאית במגזין ובכל זאת, כאשר גיבורי ההצגה כבר מצליחים, כל אחד בדרכו, היא עדיין גרה בכוך דיור ומטביעה את תסכולה בשתיה.
ג'ו, השחקן איציק כהן, שהיה פעם המפיק העשיר מברודווי התדרדר לעוני מחפיר ומקבץ "הלוואות" של מאה דולר מגאסי שהייתה פעם אשתו.
גאסי היא כוכבת ברודווי שמחליפה בעלים ומאהבים בקצב מסחרר. היא אופורטוניסטית חסרת תקנה שתעשה הכל על מנת לקדם את עצמה ולספק את תאוותיה ובהצלחה. אין לה כל בעייה לדרוך על מי שיעמוד בדרכה, לנצל כל אדם לצרכיה ולהשליכו כלאחר יד לאחר שמיצתה את כל שאפשר להוציא ממנו. גאסי היא השחקנית המדהימה מירב שירום שהתפעלתי מיכולותיה בתפקיד פולינה בהשחף ובתפקיד פרידה בסיבוב מסוכן. מירב הראתה לנו שבכל תפקיד היא יכולה לעשות גדולות. הפעם היא הוכיחה את יכולותיה גם בריקוד ובשירה.
פרנק, השחקן יוגב יפת, שהיה בסיום המחזמר אומן צעיר ושאפתן עם הרבה חלומות התקדם כלכלית והפך להיות מוסיקאי מצליח ונערץ, מטיף לסטודנטים להתפשר על אומנותם לטובת ההצלחה המהירה והבטוחה ומעורר בכך את זעמם. הוא נטש את חברו ואת עקרונותיו לטובת הקריירה. יוגב מפגין יכולת משחק ושירה נאים לאורך כל השינויים שעוברת הדמות במהלך המחזמר.
צ'רלי הוא הגיבור החיובי. היחיד שתמיד נאמן לעצמו ולעקרונותיו ולעולם אינו מסתיר את דעותיו. הוא נאמן לדרכו ובסופו של דבר, בתחילת המחזמר, מצליח מאוד בתחומו. צרלי הוא השחקן דני לשמן שגם תרגם את המחזמר. דני לשמן תפר את התרגום למידותיו ומשתמש במחזמר להפגין את כל יכולותיו, ובגדול. באחד הגילגולים הוא מפוצץ ראיון טלביזיוני של פרנק כאשר הוא נוטל את מרכז הבמה ומספר בשירה ובמשחק מעוררים השתאות כיצד פרנק והוא יצרו יחד. בסוף קטע זה פורץ הקהל במחיאו כפיים סוערות יותר מפעם אחת ומאלץ את האירוע הבמתי לחכות לסיום מחיאות הכפיים. דני לשמן הוא ללא ספק שחקן מעולה ומתרגם מוכשר.
יש במחזמר כעשרים שחקנים, חלקם טובים וחלקם טובים יותר וכולם יחד מבצעים את כל קטעי המחול והשירה הקבוצתיים בהרמוניה מושלמת, ממש חוויה לעין ולאוזן.
המחזמר תוקף את זילות האומנות הממוסחרת ואת ההסגידה לעגל הזהב. תוך כך הוא מציג את תמונת חיי האומנים הצעירים וחדורי ההתלהבות שנלחמים על זכותם לעשות את אומנותם נכונה וטהורה בעודם מסתופפים בחדרי-כּוּכִים בדירות שותפים בגריניץ' וילג', המקבילה הניו-יורקית למתחם שיינקין בתל-אביב בואכה פלורנטין ושכונת התקוה. אין לי ספק שזוהי חווית המגורים של חלק לא מבוטל משחקני המחזמר.
לאורך המחזמר מחליפות כל הדמויות הרבה מאוד תלבושות בהתאם לתקופה ולמעמד הכלכלי. התפאורה מורכבת ממבני מתכת מוזהבים שנעים על גלגלים ממקום למקום על הבמה ובמרכז התפאורה פסנתר כנף מעוצב ממוטות מוהבים שמשרת היטב את המחזמר. התפאורה והתלבושות מעוצבים על ידי רוני כרמל. אורי מורג עיצב תאורה מעניינת מאוד שחותכת את חלל הבמה באלומות אור ממוקדות ומייצרת אוירה מתאימה. מידי פעם פרנק מנגן על התפאורה שמייצגת פסנתר. את הצלילים מנגנים, מן סתם, נגני הד – המכללה למוסיקה תל-אביב.
לצערי הייתה בעייה טכנית קלה פגמה בשלמות החוויה. קולם של השחקנים ששרו הוגבר באמצעות מיקרופונים שהשתלשלו מעל ראשיהם אלא שהמקרופונים לא כיסו באופן אחיד את אזור התנועה של השחקנים וכך קרה שקולם של שחקנים שנעו על הבמה תוך שירה נחלש והתגבר לסירוגין. השירים במחזמר זה מקדמים את העלילה והבנת המילים המושרות חיונית להבנת העלילה. פגם זה גרם לי מידי פעם לאבד קשב, וחבל.
מתגלגלים – Merrily We Roll Along
שירים ולחנים: סטיבן זונדהיים מחזה: ג'ורג' פירת' תרגום: דני לשמן בימוי: רפי ניב ניהול מוסיקלי, מקהלה ועיבודים: שי בן –יעקב הדרכה קולית, טכניקה והגשה: ריקי בוגטין כוריאוגרפיה: עוז מורג תפאורה ותלבושות: רוני כרמל תאורה: אורי מורג עיצוב סאונד: אלכסנדר מלצב קורפטיציה: מיכל סולומון
תזמורת חיה על הבמה (תלמידי מכללת הד) נגנים: פסנתר: מיכל סולומון קלידים: נמרוד גינזבורג תופים: אודי גלברט בס: אדריאן גבע טרומבון: רז לנדסמן
רוב זמן ההצגה היה מרוח על פרצופי חיוך דבילי מדושן עונג. בשאר הזמן צחקתי ומחאתי כפיים בקצב השירים.
גילוי נאות: אני מקורב להפקה ושומע על ההצגה מרגע שנולד הרעיון על כל גלגוליו כך שהאובייקטיביות ממני והלאה. אחרי שהבהרתי את הנקודה אפשר להמשיך להשתפך.
באתי לראות הופעת טראש, כך נכתב בפרסומים מוקדמים. משום מה נוצר בי הרושם המוטעה שהחבורה וויתרה על סיפורי המעטפת ונשארה רק עם השירים. לשמחתי התבדיתי – הופתעתי לגלות הצגה מהוקצעת ומוקפדת מקצה לקצה עם סיפור מסגרת בנוי היטב עם כל החריקות שמאפיינות את השידור הציבורי בארצנו. המנחה המדהים גדעון בר [אבי דנגור] מגיש בסגנונו האישי את האירוע מעל המרקע. אבי מפליא לנהל דיאלוגים בין דמויותיו השונות. אין לי כוונה להסביר – לכו לראות. זהו למיטב הבנתי הקטע היחיד שאיננו מתיימר לחקות דמות ידועה מתרבות האירוויזיונים אלא רק אירוע מוכר, כל שאר הקטעים הם חיקויי תנועה של אירועים אירוויזיוניים.
ראינו ושמענו את ריטה, דנה אינטרנשיונל, אילנית, אבי טולדנו, גילי וגלית, ירדנה ארזי, אילנית ונורית הירש, יזהר כהן בשני גלגולים שונים ועוד … כולם מדויקים בהופעה, בתנועה ובעוויות עד כדי גיחוך. רק כשרואים את החיקוי הנאמן מאוד למקור קולטים שכל העיוותים, הפספוסים והמעידות אכן היו במקור. לא אלאה אתכם בתאורים, אתם הרי הולכים לראות, נראה לי שההצגה הולכת למלא אולמות לאורך זמן. בהופעה בה נכחתי האולם היה מלא מפה לפה ולחלק מהנוכחים זה כבר היה ביקור שני. אלה שראו את ההצגה יותר מפעם אחת העידו על כך שההצגה השתנתה. אם קלטתי כשורה, בהצגה הקודמת השתתפה שרית חדד ובזו היא נעלמה ובמקומה הופיעה ירדנה ארזי. חסרו לי בהופעה נציגים נוספים ומשמעותיים של ישראל בארוויזיון – הבטלנים, הדצים, עופרה חזה ואפילו שרהל'ה שרון שהפכה את הופעתה המקורית לפרודיה ללא עזרה חיצונית. הבנתי שלא הפסדתי דמויות אלה, כולן מחכות לתורן בסבלנות, בכל הופעה יוחלפו שירים כך שאפשר לחזות בכל אם נלך להופעה מספיק פעמים. לשם כך ההצגה צריכה לטייל בארץ ולהגיע למחוז מגורי בחיפה.
אם החלטתם ללכת, אל תשכחו לקלף מעצמכם את כל קליפות הציניות והפלצנות כדי לאפשר לחוויה לחדור אליכם בשלמותה ובכיף. אם עדיין לא החלטתם, קלפו מעצמכם את שכבות הפוזה המיותרות והחליטו ללכת להתפרק בהנאה. פשוט כיף.
יוסי רן: 20 10 2009 02:56 כותרת הודעה: סיבוב נוסף
במוצאי השבת הקרובה אני הולך לראות את DUZ.PUA פעם נוספת. הודלף לי שאראה קטעים שלא ראיתי בפעם הקודמת…
עדכון: ההופעה הבאה 20 במאי 2010 – סוזן דללאולם ענבל 20:30
זה נשמע קצת מטורף, לא? אבל אני, שמכיר היטב את המחזמר מכל צדדיו, התרגשתי עד מחנק. בטרם אָלְאֵה אתכם בפִרטי הֲגִיגַי אני רוצה לציין שזו ההפקה הטובה ביותר של כנר על הגג שראיתי עד כה. כוונתי, כמובן, להפקת התיאטרון הקאמרי של תל-אביב בבימויו של משה קפטן עם נתן דטנר בתפקיד טוביה החולב.
גיורא גודיק, מחלוצי המחזמר העברי, הפיק לראשונה את 'כנר על הגג' בארץ כמעט מייד אחרי שהמחזמר פרץ בברודווי. זו הייתה ההפקה השניה בעולם של המחזמר ומאז הוא ממשיך לעלות בכל ארצות העולם בהצלחה אדירה. טוביה החולב של גיורא גודיק היה השחקן יוסף "בומבה" צור שהיה מוכר בעיקר כשחקן קומי.
אני הייתי אז בן שתים עשרה שנים וכבר הכרתי היטב את כתבי ומחזות שלום עליכם, בעיקר אהבתי את הקומדיות 'עמך', 'האוצר' ו'קשה להיות יהודי'. בחירתו של בומבה צור ז"ל לתפקיד טוביה הייתה תמוהה בעיני, דווקא מחליפו, שמואל רודנסקי, דמה הרבה יותר לדמותו של טוביה כפי שהצטיירה אז בעיני. לא זכיתי לראות אף אחד משניהם. הכרטיסים היו יקרים ויקרי מציאוּת. רק כשהחל המחזמר לנדוד לבמות נוספות מחוץ לתל-אביב יפו ולהציג בהצגות יומיות לקחה אותי דודתי לראות את המחזמר בקולנע השרון בנתניה. שם לא הופיע בומבה צור ולא שמואל רודנסקי אלא המחליף השני – חיים טופול. כך זכיתי לראות את 'כנר על הגג' של גודיק עם הטוביה שנחשב בדיעבד לטוב מכולם. המחזמר הרשים אותי מאוד וכשיצאתי זכרתי אותו בשלמותו. למחרת שרתי במסדרון בית הספר את הקטע הרוסי של 'נשתה לחיים' והמורה לטבע גער בי על ההפרעה ובתור עונש שלח אותי לחדר המוסיקה. איזה עונש, כן ירבו.
באותה תקופה עלה המחזמר על במות רבות רחבי העולם בכיכוב מספר שחקנים-זמרים ישראליים. ההפקה הישראלית, כמו מרבית ההפקות הזרות, הייתה נאמנה לבימוי, לכוריאוגרפיה ולתפאורה המקורית. התפאורה הייתה מינימליסטית וקולעת מאוד. בקתה קטנה ועלובה במרכז במה מסתובבת. המינימליזם העביר נהדר את תחושת העוני של העיירה הקטנטנה ושכוחת האל 'אנטבקה' שדווקא בה עושה אותו אֵל שעות נוספות בתפקיד ידידו האישי של טוביה. התפאורה המינימליסטית הייתה מאוד חריגה בנוף מחזות הזמר והאופרות שהתהדרו בתפאורות ענק מורכבות ועשירות. אני מאוד אהבתי את התפאורה.
בשנת 1997 העלה התיאטרון העממי של אברהם דשא 'פשנל' את 'כנר עלהגג' עם חיים טופול בתפקיד טוביה. בשלב זה המחזמר היה כבר מוכר היטב לכולם גם מההפקה הקולנועית 'טוביה ושבע בנותיו' בכיכוב חיים טופול. הלכתי עם ביתי בת השבע-עשרה, ליבי, לראות יחד את המחזמר. המחזמר היה העתק כמעט מדוייק של ההפקה הראשונה. אותו בימוי אותה כוריאוגרפיה, אותה תפאורה ואפילו אותו טוביה. אבל אני הייתי שונה. בפעם הראשונה הייתי ילד והתלהבתי מה'שואו' ההולוודי, בפעם השניה הייתי אבא לבת בגילה של הודל ולמרות שהכרתי את כל המחזמר היטב התרגשתי מאוד.
ההפקה החדשה של 'כנר על הגג' שונה. דן אלמגור עיבד מחדש את התרגום שכתב לפני למעלה מארבעים שנה. הבימוי שונה לחלוטין, אמנם מכיל מספר מחוות לבימוי המקורי ובכל זאת לגמרי אחר. העיבוד המוסיקלי משתמש בכלים שלא עמדו לרשות ההפקות המוקדמות והתפאורה שונה בתכלית. הלכתי למחזמר במוצאי יום העצמאות וגם הפעם הלכתי עם ביתי, ליבי. יש מבחינתי איזושהי סמליות בקשר בין סיפורו של טוביה נציג הגולה לתקומת העם היהודי בארצו. אמנם כשטוביה מגורש מאנטבקה הוא בוחר לנסוע לאמריקה, אך לפחות ינטה השדכנית מחליטה לעלות לירושלים. להזכירכם, מדובר בתחילת המאה העשרים, מדינת ישראל איננה קיימת עדיין. בצהרי יום העצמאות הוצג בטלוויזיה קטע מ'כנר על הגג'. היה זה הקטע בו חוה מודיעה לטוביה על כוונתה להנשא לפיידקה והוא מחניק את בכיו כמיטב יכולתו. דמעות חנקו את גרוני ומאותו רגע לא פגה התרגשותי עד ההצגה בערב והרבה אחריה.
השעה 20:30 ואני יושב ליד ליבי באולם מילוא שורה 9 כסא 19. יש לי קשרים. בחזית הבמה מסך ועליו רשימת ציטוטים מהמקורות שהמציא טוביה ותמונתו של הכנר על הגג. אני די מופתע לגלות שלא רואים את התזמורת ואת המנצח. אני נעול על תמונת הבמה של המחזמר מאז ומצפה לראות את המנצח מנצח על התזמורת ועל הזמרים ששרים על הבמה. במחשבה שניה, גם ב'המפיקים' וב'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' לא נראתה התזמורת. לפני תחילת ההצגה, יחד עם ריטואל כיבוי הסלולריים מודיעים שיש מאחורי הקלעים תזמורת חיה. רק אז אני מבחין במוניטורים שמופנים לכיוון הבמה ועליהם נראה מנצח התזמורת. הניצוח בימינו מתבצע בשליטה מרחוק.
טוביה, נתן דטנר, נכנס לבמה לפני המסך וההצגה מתחילה… "כנר על הגג. זה נשמע קצת מטורף, לא? אבל…" לא אצטט את כל ההצגה. אם אינכם מכירים את מונולוג הפתיחה שמסתיים ב'מסורת', רוצו לראות את המחזמר בטרם ירד. אירועי במה אי אפשר לראות לאחר שירדו, זה אחד הדברים שלא תוכלו למצוא אפילו באינטרנט ירוּם הוֹדוֹ. תוך כדי המונולוג עולה המסך ומהשמיים יורדות אל הבמה בקתות העיירה אנטבקה ועל הגג – כנר. ואז הבקתות עולות מעט ומפנות מקום לשחקנים-זמרים-רקדנים 'מסור…ת מסורת'. התרגשות. כולם על הבמה מעוּלים. הכל מדוייק, מוקפד, נכון ומרגש. התפאורה עשירה מאוד, שונה לחלוטין מהמקורית. הרבה מאוד חלקי תפאורה באים מהצדדים ויורדים מלמעלה, כל דבר מתאים למתרחש על הבמה ומשרת היטב את הבימוי.
רוני תורן עיצב תפאורה מרהיבה מפורטת מאוד שמספקת להצגה הרבה מאוד חללי התרחשות שונים שמאפשרים יצירת תמונות ואוירה. התפאורה עושה עבודה נהדרת בשילוב עם הבימוי והתאורה, אך אני מקוּבע משהו על התפאורה המינימליסטית ההיא. תפאורת הפונדק שבו תוקעים טוביה ולייזר וולף כף כוללת מֵעֵין עץ נטוי קמעה שענפיו ועליו הן מדפים ובקבוקי שיכר – מאוד אהבתי את העיצוב.
ראיתי כבר מספר וריאציות חלקיות של כנר על הגג ואת המחזמר בשלמותו בקולנע ועל הבמה מספר פעמים. מבחינתי, חיים טופול הוא הטוביה האולטימטיבי. נתן דטנר הפך את הקערה על פיה. נתן דטנר הגיש לנו טוביה אנושי, חם ומרגש. אם ניתן לי היום לבחור, נתן דטנר הוא הטוביה שלי. המשחק והשירה ובעיקר מה שלא נאמר במילים גרמו לי תחושות מרטיטות. בעבודת בימוי נהדרת הוציא משה קפטן מנתן דטנר רגעים מצמררים של שקט שאומר הכל. טוביה מקבל את הודעתה של חוה שהיא החליטה להתחתן עם פיידקה באיפוק ובקור רוח בעוד כל גופו זועק ונשימתו כבדה אך הוא איננו בוכה. טוביה איננו בוכה אך כל התנהלותו צועקת לשמיים ואני הוא זה שבוכה. יכול להיות שגם אחרים סביבי בוכים אך אני עמוק בתוך החוויה. רק לאחר מספר דקות של איפוק קורע לב גועה טוביה בבכי. הייתי אומר שנתן דטנר הציג את פסגת יכולתו כאמן, אך ההיסטוריה שלו מוכיחה שהוא לא חדל להפתיע. אין במחזמר זה להקה, מקהלה או סטטיסטים. כולם ללא יוצא מן הכלל שחקנים-זמרים-רקדנים שאינם נותנים לעצמם שום הנחה. הצגה שכולם בה פשוט מעולים. את חני פירסטנברג, הודל, כבר שמעתי וראיתי בעבר במספר תפקידים וכל פעם שהיא מתחילה לשיר אני מופתע מחדש מהקול הענק שבוקע מהגוף של הג'ינג'ית הקטנטנה. עידו מוסרי בתפקיד מוטל החייט מפליא להציג את העלה הנידף שרועד לקצב דיבורו של טוביה עובר מטמורפוזה והופך להיות גבר שראוי לקבל את יד ביתו. לא אמנה כאן את השחקנים אחד לאחד, כולם פשוט מעולים כל אחד בפני עצמו ונותנים תמונה מרהיבת עין ואוזן בקטעי השירה והמחול הקבוצתיים. רק כדי לא להשמע מלוקק מידי ניסיתי למצוא את מה שקסם לי פחות. התמונה היחידה שפחות קלעה לטעמי הייתה תמונת החלום. טוביה, גולדה, סבתא צייטל ופרומה-שרה היו מעולים וכן היו כל השאר אך התמונה בכללותה הייתה יותר מידי שואו הוליוודי לטעמי. מופע פעלולים מאוד מרשים אך אני הייתי מוותר ברצון על מחול השדים הרבגוני שהוא יותר משעשע מאשר מעורר חלחלה כפי שהייתי מצפה מחלום בלהות. בכל זאת, אלמלא הייתה חקוקה בראשי התמונה מההפקות הקודמות אני מניח שלא היו לי ציפיות שונות מתמונה זו שהייתה בסופו של דבר מופע מחול ושירה מרהיב.
לפני כחודש התקיים טקס פרסי התיאטרון ובו זכו יוצרי כנר על הגג בשלושה פרסים – פרס מחזמר השנה, פרס לשחקן בתפקיד ראשי לנתן דטנר ופרס עיצוב התנועה לכוריאוגרף האמריקני דניס קורטני. המחזמר זכה בפרס המחזמר, אך הבמאי שאחראי עליו לא היה אפילו ברשימת המועמדים לפרס במאי השנה. זה היה מוזר בעיני כבר בזמן הטקס. אחרי שראיתי את המחזמר בבימויו של משה קפטן אני מלא הערכה ליצירתו של הבמאי. מאחר שתמהתי מדוע נשמט שמו מרשימת המועמדים פניתי להתחקות אחר יצירותיו הקודמות. מהתוכניה למדתי שעיקר עבודותיו היו בעבר בתחומי ההפקות לילדים, מחזות הזמר וארועים טלוויזיוניים, אך לא הצגות תיאטרון רפרטוארי "מכובדות". האם יכול להיות שהבמאי איננו "מכובד" דיו ולכן איננו מועמד? לא, לא יכול להיות. זה אני המרושע שמחפש פגמים בשיקולי האקדמיה לתיאטרון.
לסיכום. לא להתלבט. אם לא ראיתם את המחזמר – רוצו לראותו.
מאת: ג'וזף שטיין עפ"י שלום עליכם תרגום: דן אלמגור בימוי: משה קפטן תפאורה: רוני תורן תלבושות: אורנה סמורגונסקי מוסיקה: יוסי בן נון תאורה: פליס רוס תנועה: דניס קורטני
יוסי רן: 06 05 2009 00:45 כותרת הודעה: יצאתי מרושע
מסתבר שאני אכן מרושע שמחפש פגמים בשיקולי האקדמיה לתיאטרון. כשכתבתי את הפסקה על פרסי התיאטרון יצאתי מתוך הנחה שחברי האקדמיה נדרשו לבחור את במאי השנה מבין אלה שהוכרזו כמועמדים. מסתבר שטעיתי. אמש, בדרכי חזרה מההצגה תיבת נח פגשתי בתחנת הרכבת את יונתן שוורץ שחזר מההצגה צוצי בה הוא משחק. יונתן הוא חבר האקדמיה, כלומר הוא ראה את כל ההצגות והיה שותף לבחירה. חלקתי איתו את תמהוני על כך שמשה קפטן לא היה מועמד לפרס במאי השנה. יונתן הסביר לי את שיטת הבחירה שאיננה מגבילה אותם לבחור מרשימת המועמדים אלא מבין כל הבמאים שבתחרות. בטקס לא מפרטים את רשימת כל הבמאים אלא את הרביעיה שדורגה גבוה מכולם. כלומר לא היה תכתיב התחלתי. משה קפטן לא נמנה עם המועמדים פשוט משום שהיו ארבעה שדורגו גבוה יותר. בדיעבד, נזכרתי שהייתי משוכנע שיצחק חיזקיה ראוי לפרס שחקן השנה על תפקידו 'סליירי' ב'אמדאוס'. התחרות התקיימה בטרם ראיתי את נתן דטנר מגלם את טוביה. לאחר שראיתי החלטתי שהוא אכן היה הראוי מכולם וכלל זה יכול להיות נכון לכל קטגוריה, אפילו במאי השנה. אז היו כאלה שחברי האקדמיה מצאו ראויים יותר לפרס. על כל פנים, משה קפטן זכה לעלות על הבמה ולקבל את פרס המחזמר על 'כנר על הגג'.
התזמורת משמיעה את צליליה הראשונים. כן, יש תזמורת חיה למרגלות הבמה, עם טורומבון וקונטרבס, תופי דוד ופסנתר – ממש תזמורת. המסך עולה. כן, יש מסך, כמו בימים ההם כשהמסתורין שלפני ההצגה גאה וציפינו שיפתח המסך ויתגלו לעינינו חוויות מעולם הדמיון. ולקול צלילי התזמורת מתחילות לנוע צלליות אנושיות לתוך הבמה על רקע של עיגולי אורות נוצצים וסובבים ימינה ושמאלה. הדמויות נעות אל תוך הבמה כמריונטות וברקע מושמע השיר מקי סכינאי בקול מתכתי שכאילו בוקע מרמקול עתיק. כל הדמויות חולפות לרוחב הבמה משמאל לימין ורק מקי עומד בימין הבמה כשגבו מופנה אל הקהל. האורות, הצלילים, הצללים והתנועה מהפנטים ויוצרים חוויה מרתקת. הדמויות שעל הבמה מדברות אלינו, אל הקהל. שחקנים שהם גם זמרים, גם פנטומימאים מוכשרים וגם רקדנים מדברים אלינו, מספרים את הסיפור וגם מסבירים פה ושם. הכל מהודק, מוקפד ומתוזמן. כולם מושלמים בכל מה שהם עושים, אין פשרות, אלה אינם שחקנים ששרים או זמרים שרוקדים, כולם מקצועעים בכל המובנים. במילותיו של ברכט בגרמנית, מסבירים לנו שזוהי אופרה של מלקטי הגרושים, אופרה של קבצנים, אופרה בשלושה גרוש. בתרגומים לעברית זוהי אופרה בגרוש – קיצוצים. הקברט זורם מסיפור לסיפור ומשיר לשיר. כולם לבושים בשחור לבן, רק השיער צבעוני, כולם פרט לשליח המלך שלבוש באדום בוהק אבל הוא יגיע אלינו רק לקראת הסוף. השחקנים נעים בתוך חלל של תפאורה מרומזת ובכל זאת עשירה מאוד. התפאורה בנויה ממקורות אור רבים שנמצאים על הבמה ומעוצבת באמצעות צלילים. כן, צלילים יוצרים תמונות ואנחנו רואים את הקולות. תשאלו איך צלילים יוצרים תמונה. אתאר תמונה אחת מיני רבות. ממלכתו של ג'ונתן פיצ'ם, מנהל רשת הקבצנים של לונדון, בנויה ממסגרות עם מוטות תאורה. במקום מסויים אמור להמצא מעבר אל חלקה האחורי של ממלכתו, אין של שום מזהה חזותי אך בכל פעם שמישהו עובר בנקודה זו הוא מבצע תנועה של הסטת וילון והחזרתו. הפעולה מלווה בצליל חריקה של וילון במסילתו ולמרות שאין על הבמה דבר, מופיע לעינינו הוילון הדימיוני ומחלק את החלל באופן מוחשי לאזורים מופרדים וברור לנו שאלה שבצדה האחד של המחיצה אינם רואים את אלה שמאחוריה למרות שהם גלויים לעינינו. הכברתי כאן הרבה מאוד מילים לתאר חוויה קטנה ופשוטה. סיפור העלילה מתרחש בסוהו שבלונדון, מעוז העולם התחתון. גיבורינו הם פושעים, זונות, קבצנים ועלובי חיים. אפילו השוטר הוא למעשה פושע. לא אפליג בתיאור העלילה, אני מספר כאן כמנהגי על חוויתי האישית, את תקציר העלילה אפשר לקרוא באתר התיאטרון הקאמרי של תל-אביב.
קודם קראתי למגלמי הדמויות שחקנים ואינני מרגיש נח עם ההגדרה, אלה אינם רק שחקנים, מדובר באומני במה רב-תחומיים, פֶּרפוֹרמֶרִים [יש לזה שם מתאים בלשוננו?]. בתפקידים הראשיים: Jürgen Holtz – ג'ונתן פיצ'ם Traute Hoess- סליה פיצ'ם אשתו של ג'ונתן Christina Drechsler – פולי פיצ'ם בתם של ג'ונתן וסליה פיצ'ם Stefan Kurt- מקי סכינאי Axel Werner- המפקח בראון Gitte Reppin – לוסי, ביתו – Angela Winkler – ג'ני כולם מושלמים ובנוסף להם יש להקה גדולה של אומני במה מוכשרים. על כל התהליך מנצח הבמאי רוברט ווילסון וגם כאו יש לי בעיה עם הגדרתו כבמאי. רוברט ווילסון גם הוא אומן רב תחומי, לא פרפורמר, אומן של עיצוב. בנוסף להיותו במאי הוא גם צייר, פסל ומעצב רהיטים בעל שם עולמי בכל תחומי פעילותו. יכולתו הפיסולית מוצגת גם באופרה בגרוש שבה הוא מפסל תמונות חלל ותנועה באמצעות אנשים כבובות, אורות וצללים וכאמור, אפילו צלילים. צר לי אם אני מלאה אתכם בהתפעמותי מהעיצוב בצלילים, זו פשוט חוויה מדהימה ובלתי נתפסת שהשאירה עלי רושם אדיר. אחת התמונות שהותירה אותי נפעם היא תמונת מקי סכינאי הכלוא. מקי נמצא מאחורי סורגים של אור בתא כלא שאין סביבו קירות. כאשר הוא מוכנס אל התא או מוצא ממנו נשמעת חריקת פתיחה של דלת הזזה ממוכנת שמציירת עבורנו את דלת התא בחלל שאין בו דבר. אל המקום בו הוא כלוא באולד ביילי מגיעות שתי נשותיו, פולי ולוסי, ושרות דואט מריבה. להזכירכם, כולם לבושים בשחור לבן. ובכן, לוסי ופולי שרות את מריבתן וביניהן אנו רואים ברקע את מקי מאחורי סורגי האור שוכב על גבו, מניף את רגליו שמכוסות במכנסיים שחורים אל-על ומנצח על השירה בכפות רגליו העטויות גרביים לבנים. תמונה הזויה ומאוד מרשימה. מכאן אנו ממשיכים אל תמונת הבריחה של מקי מהכלא. תמונה זו היא יצירת מופת בפני עצמה ולצערי אינני מסוגל לתאר אותה במילים. כל הדמויות בהצגה מעוצבות חזותית באופן יוצא דופן שיש בו אמירה ברורה ומעוררת ספקות כאחד. רב הקבצנים נראה ספק יהודי וספק סיני והוא בעצם לונדוני מסוהו. מקי הגנגסטר שמבצע את הרציחות במו ידיו מעוצב כג'נטלמן עדין ואלגנטי שלא לומר שברירי. מפקח המשטרה הגמלוני נע לעתים כמריונטה ולפעמים כרקדן גמיש על-פי הרגשתו הרגעית. הקברט מתנהל בשפה הגרמנית, שפת המקור. למען אלה שאינם מבינים גרמנית, כמוני, מוקרן סביב הבמה תרגום לעברית. התרגום של שמעון זנדבנק נאמן באופן מושלם לקצב השפה הגרמנית. אינני מבין גרמית כך שאינני יודע מה מידת הקרבה בין התרגום לבין המקור, אך שמעתי את השירים בגרמנית והם התפזמו במוחי עם המילים העבריות בהתאמה מלאה משקלית ופונטית. השירים, לפחות מקי סכינאי וג'ני של הפיראטים מוכרים לכל. גם אם אתם תוהים לרגע ואינכם נזכרים, אין לי ספק שכולם מכירים את השירים. את נעימת מקי סכינאי אתם שומעים סביבי בכל פעם שאשתי מתקשרת לסלולרי שלי. ג'ני של הפיראטים או "כלת השודדים" בתרגום דן אלמגור מוכרת בעיקר בביצוע חנה מרון. נזכרים? "וספינה עם גולגולת / על שישים תותחיה / תעגון אז בחוף." כל השירים ללא יוצא מן הכלל מבוצעים באופן מושלם, נקי, מדוייק ומעביר את הסיפור ואת הרגשות שגועשים מאחוריו. חוויה. יש לי הרגשה שאוכל להשתפך כאן לנצח. לפני פתיחת ההצגה הוכרז שחלקה הראשון אורך שעתיים ולאחר ההפסקה יבוא החלק השני שאורכו ארבעים דקות. כשהגיע מועד ההפסקה הופתעתי לגלות שכבר חלפו שעתיים. גם החלק השני זרם אל סופו מבלי שאחוש בכך – אין רגע דל. לפני הארוע השתתפנו במפגש עם מנהל הברלינר אנסמבל – קלאוס פיימן [Claus Peymann]. מפגש מעניין ומעשיר שבו שמענו סיפורי תיאטרון מפי איש תיאטרון בעל עבר עשיר של למעלה מארבעים שנות ניהול אומנותי והווה מפואר בברלינר אנסמבל. קלאוס פיימן היה מנהל אומנותי של תיאטרונים גדולים וחשובים וביניהם TAT בפרנקפורט, Burgtheater בוינה ועוד כמה שאינני מסוגל להגות את שמותיהם לא כל שכן לאיית אותם. מספר דברים ששמענו ממנהל הברלינר אנסמבל גרמו לנו לקנא מעט. מבחינת קלאוס פיימן, האיכות האמנותית חשובה מהעמידה בזמנים ולכן כשאומר לו הבמאי שאיננו מוכן עדיין להעלות את ההצגה הוא ידחה את הבכורה עד שהבמאי יהיה שבע רצון מהתוצאה. בגרמניה יש בכל עיר ועיירה לפחות תיאטרון אחד שנתמך היטב על-ידי הרשויות. לפני התיאטרון יש חניית אופניים והיא מתמלאת במהירות באופניהם של בני נוער שיכולים לרכוש כרטיסי תיאטרון מוזלים שמחירם למטה משליש מהמחיר המלא. המימון מהכנסות בתיאטרון הגרמני הוא כשלושים אחוז מתקציבו, שאר שבעים האחוזים באים ממקורות מימון ממשלתיים. בארץ היחס הוא הפוך, למעלה משבעים אחוז מהמימון מגיע מהקופה ולכן נאלץ התיאטרון הרפרטוארי לפזול אל הקופה – חבל. אופרה בגרוש של הברלינר אנסמבל היא חוויה מדהימה!!! לארבע ההופעות בארץ אזלו הכרטיסים זה מכבר. אם בכוונתכם לבקר במשכן התיאטרון בברלין תצטרכו להצטייד בכרטיסים להצגה זו מספר חודשים מראש.
צחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.
![צילום - אסף אשכנזי. רב פקד לזר [יהויכין פרידלנדר], מריולה [נילי רוגל], מאדאם זארא [ג'יטה מונטה] בשמלה ממכנסיים ותומאס וליגורא [אריה צ'רנר]](https://i0.wp.com/www.khan.co.il/photos/1388654319.jpg "צילום - אסף אשכנזי. רב פקד לזר [יהויכין פרידלנדר], מריולה [נילי רוגל], מאדאם זארא [ג'יטה מונטה] בשמלה ממכנסיים ותומאס וליגורא [אריה צ'רנר]")
![250px-Aris_san_album10years[1]](https://tarboot.files.wordpress.com/2010/10/250pxaris_san_album10years11.jpg?w=244&h=239 "250px-Aris_san_album10years[1]")
אז מה יש לנו כאן? בעצם הרבה מאוד. הקומפוזיציה מציגה את ההתמודדות המתמדת של אמהוֹת עייפוֹת עם גידול הילדים. הרבה התעסקות עם שקט כנגד בכי. האם חייבת לעשות אין ספור מטלות ולשמור על השקט שכן הערת התינוק תגרור אחריה בכי שימנע מהאם העייפה שינה. הרבה התעסקות עם חלב ועם גודש החלב שמעיק על האם שמנסה להתמודד עימו באמצעות כרוּב. לכרוּב יש תפקידים רבים ומפתיעים לאורך הקומפוזיציה. המסר העיקרי של ההצגה הוא עייפוּת, עייפוּת, ועוד עייפוּת. האם כמהה לחופש אך שבויה בכלא האמהוּת. אין ולו רגע אחד של רמז להנאה, לגאווה לחסד ולתקווה. לא דייקתי, יש רגע של שמחה כאשר האם מצליחה להדחק אל זוג מכנסיים שאיננו עולה עליה זה מכבר. זו איננה הנאה מהאמהוּת אלא דווקא הדגשה של העיוות הגופני שנלווה להריון ושמחה על החזרה למימדים המקוריים. דווקא הקטע של הניסיון להדחק אל הג'ינס שפעם היה שלי מוכר לי היטב למרות שמעולם לא הייתי בהריון.
המחזמר מתגלגלים של סטיבן זונדהיים וג'ורג' פירת' נקרא במקורו Merrily We Roll Along. דני לשמן, סטודנט צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, תרגם את המחזמר לעברית. בטרם אגש אל המחזמר עצמו ברצוני להביע את התפעלותי מהתרגום המעולה. לא קראתי את המחזמר בשפת המקור ולא שמעתי אותו, אני יודע רק את שמו ואת שמות השירים. התרגום לעברית נשמע רהוט, קולח ותפור על הלחנים ממש כאילו נכתב במקורו בעברית. במיוחד קסם לי שם המחזמר 'מתגלגלים'. זה איננו תרגום מילולי של השם באנגלית שכולל את המילה Merrily שלטעמי איננה במקומה משום שהשמחה איננה הקו המוביל אל המחזמר לאחור. ההתגלגלות רוויה כעסים, עימותים, סכסוכים ומריבות ומסתיימת בתחילת המחזמר בקרע מוחלט בין גיבוריו. הבחירה לצמצם את שם המחזמר ל'מתגלגלים' קולעת יותר משמו המקורי.
גאסי היא כוכבת ברודווי שמחליפה בעלים ומאהבים בקצב מסחרר. היא אופורטוניסטית חסרת תקנה שתעשה הכל על מנת לקדם את עצמה ולספק את תאוותיה ובהצלחה. אין לה כל בעייה לדרוך על מי שיעמוד בדרכה, לנצל כל אדם לצרכיה ולהשליכו כלאחר יד לאחר שמיצתה את כל שאפשר להוציא ממנו. גאסי היא השחקנית המדהימה מירב שירום שהתפעלתי מיכולותיה בתפקיד 
ההפקה החדשה של 'כנר על הגג' שונה. דן אלמגור עיבד מחדש את התרגום שכתב לפני למעלה מארבעים שנה. הבימוי שונה לחלוטין, אמנם מכיל מספר מחוות לבימוי המקורי ובכל זאת לגמרי אחר. העיבוד המוסיקלי משתמש בכלים שלא עמדו לרשות ההפקות המוקדמות והתפאורה שונה בתכלית. 
רסס תגובות
![yossi_ran@hotmail.com](http://ezgbbw.blu.livefilestore.com/y1pIX7Gl-zAD3t22VK3TDGifLDiHZp4EdvONSkn_6P0ZH8h_ZcDbgAAlPJtOwwNRER3zub2tJjJxlaBqpzp3PxBeqzq2QfzOt7r/stamp40.gif" "yossi_ran@hotmail.com")
