ארכיון קטגוריה: ספרים

הילדות האבודות של פריז – פאם ג'נוף

הספר 'הילדות האבודות של פריז' מאת פאם ג'נוף מספר לסירוגין את סיפוריהן של שלוש נשים מעוררות השראה, מארי ואלינור מלונדון וגרייס מניו יורק. כל פרק מספר על אחת מהן והסיפורים משתלבים זה בזה בסדר שאיננו בהכרח כרונולוגי או עלילתי.

הילדות האבודות של פריז - פאם ג'נוף

אלינור, אישה יהודיה ממוצא פולני, עובדת בתפקיד מזכירה במינהלת למבצעים מיוחדים בלונדון. המינהלת הוקמה בזמן מלחמת העולם השניה במטרה לשלוח סוכנים בריטיים למשימות חשאיות בצרפת הכבושה. אחד מתפקידי הסוכנים הוא להכין את הרקע לפלישה הבריטית לצרפת. הסוכנים צריכים להטמע בקרב האוכלוסייה הצרפתית כדי לפעול בלי להתגלות על ידי הנאצים, אבל רבים מהם מתגלים ונעצרים. בשנת 1943 אלינור מעלה את הסברה שגברים אינם יכולים להטמע בלי להתבלט, משום שמרבית הגברים הצרפתים הצעירים אינם נמצאים בערים ובעיירות, הם מגוייסים לפעילות מלחמתית או שנעצרו משום שסרבו להתגייס. היא מציעה אפשרות אחרת שנשמעת לגברי המינהלת נועזת עד כדי מופרכת – לשלוח נשים למשימות החשאיות בצרפת. נשים, לטענתה, יכולות לבצע את כל המשימות שמוטלות על גברים. המנהל מחליט לאמץ את הגישה ומטיל את המשימה על אלינור. כך היא הופכת ממזכירה למנהלת מבצע גיוס, הכשרת ושילוח נשים למבצעים מיוחדים חשאיים בצרפת הכבושה.

מארי היא אחת המגוייסות ליחידה של אלינור. היא אמא צעירה לילדה קטנה שאביה נעלם מזמן. בתקופת הבליץ היא שלחה את בִּתָּהּ, טס, לגור עם דודניתה באיסט אנגליה, הרחק מהאזור המופצץ. מארי עובדת ככתבנית בשכר זעום בלונדון ורואה את טס רק בסופי שבוע. היא מגוייסת באופן די מפתיע בעיקר בזכות שליטתה בשפה הצרפתית. במסגרת שליחותה בצרפת תפקידה, בין השאר, להצפין ולשלוח שדרים במורס לאנגליה ולקבל שדרים מהמינהלת. יש להן מערכת הצפנה והגנה מפני התחזות מובנית היטב לאותם ימים.

גרייס, פקידה במשרד בניו-יורק, מגלה בשנת 1946 בתחנת גרנד סנטרל מזוודה שנראית נטושה ובלהט הרגע לוקחת מתוכה צילומים של נשים צעירות. מלכתחילה איננה יודעת מה גורם לה לקחת את הצילומים אך מאחר שהם מעוררים את סקרנותה, היא מתחילה לחקור ונגררת לתוך סבך של גילויים. אין לה בעצם סיבה לעסוק בעניינן של אותן נשים שככל הנראה נהרגו על ידי הנאצים וחלקן אף הועלמו במבצע מיוחד ולא מתועד של האס-דה.

עלילותיהן של שלוש נשים מיוחדות שנטלו על עצמן משימות קשות ומורכבות מתערבבות בספר במארג מרתק ומעורר שאלות ותהיות ואפילו חשדות לבגידה. אני כקורא מכיר את סיפורי שלוש הגיבורות, אך הן לא יודעות כמעט דבר על מה שקורה עם האחרות. העירוב של הנסתר עם הגלוי מוביל אותי לנחש ניחושים שונים שכמעט כולם מתבררים כמוטעים.

בשירות הסדיר שלי, כעשרים וחמש שנים אחרי האירועים שמתוארים בספר, הייתי אלחוטן מורס. יש לי רקע כלשהו בשיטות הצפנה ידניות ובפעילות לגילוי התחזות מהסוג שהיה נהוג גם במלחמת העולם השניה. בכל פעם שמתגלה בספר חריגה מנהלי השמירה על הזהות והתוכן אני מוצא את עצמי נזעם על אלה שסיכנו את המערכת כולה ואינני מבין כיצד זה בכלל יכול לקרות. רק בסוף הספר מתברר מה קרה שם באמת.

ספר מרתק, מסקרן ומעורר מחשבות רבות. מומלץ!

גיבורות הספר הן נשים ללא חת שלוקחות על עצמן תפקידים שבאותה תקופה היו נחלת גברים בלבד. ובעצם, גם היום יש כאלה שעדיין לא הפנימו שנשים יכולות לעשות כל דבר ולפעמים טוב יותר מגברים. לקחתי את הספר מהספרייה בעקבות קריאת הספר 'סיפורו של יתום' מאת אותה סופרת. גם בספר ההוא הובילו את העלילה גיבורות שפעלו מתחת לאפם של הנאצים במלחמת העולם השניה.

כאשר מארי מגיעה למשימותיה בצרפת אומר לה ג'וליאן – מרכז פעילות הכוחות החשאיים: 'פחד הוא תמיד התגובה האינסטינקטיבית הראשונה – ובצדק. זה מה ששומר עלינו דרוכים – ובחיים'. המשפט הזה מצלצל לי מוכר. למיטב זכרוני אסטריד אומרת לאונה דבר דומה מאוד בספר 'סיפורו של יתום'. בכוונתי לשוב אל 'סיפורו של יתום' ולבדוק. כן, גם אותי מובילה הסקרנות לבדוק דברים ללא כל סיבה נראית לעין.

הטלוויזיה מאחורי מציגה חרישית סדרה שאינני נוהג לראות בשם 'אריות הים'. המפקדת אומרת לאחת הצוערות: 'פחד איננו אופציה – אם תמשיכי לפחד נאלץ להדיח אותך מקורס הקצינות'. הגישה שמוצגת בספרים של פאם ג'נוף נראית לי אנושית יותר – הפחד מגן עלינו מפני נטילת סיכונים שאינם הכרחיים.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 398 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

סיפורו של יתום – פָּאם גֶ'נוֹף

הפרק הראשון של הספר מתחיל בשנת 1944 ובפרק האחרון אנחנו עדיין באותה שנה – כל עלילת הספר מתרחשת במהלך שנה אחת שבה מתהפכים חייהם של אנשים רבים באירופה.

סיפורו של יתום - פאם ג'נוף

אונה מספרת לנו בגוף ראשון בזמן הווה כיצד התגלגלה לעבוד בתחנת הרכבת 'בָּאנהוֹף בֶּנזהֵיים' וכיצד הגיע התינוק היתום לידיה. הסיפור שלה מערבב את החוויה האישית שלה עם רגשותיה, מחשבותיה ופחדיה.

הפרק השני הוא סיפורה של אסטריד. גם הסיפור שלה הוא מונולוג חוויתי בגוף ראשון בזמן הווה. היא מתחילה במתן רקע. מספרת לנו מה קרה לפני שנתיים וכיצד הגיעה לעבוד בקרקס שהתחרה בקרקס המשפחתי שבו גדלה להיות לוליינית. מלכתחילה אין קשר בין הסיפורים של אונה ושל אסטריד אך די ברור שהקשר יווצר בקרוב.

הפרק הבא הוא המשך סיפורה של אונה ומכאן והלאה יהיו חלק מהפרקים מונולוגים של אונה וחלקם של אסטריד. פטר, הליצן הרציני של קרקס נויהוף, מוצא ליד הנחל את אונה ואת התינוק מחוסרי הכרה ומביא אותם אל הקרקס. זוהי תקופה קשה. מלחמת העולם השניה בעיצומה, יהודים נשלחים מזרחה ואין יודע מי שרד ומי לא. משפחת הקרקס היהודי של אסטריד נשלחה מזרחה בזמן שהיא הייתה בברלין וכשהיא שבה לדרמשטט הקרקס כבר איננו. הר נויהוף, בעל הקרקס הגרמני שהיה המתחרה של הקרקס היהודי, מקבל את אסטריד לעבוד כלוליינית בקרקס שלו. ברור לו שאסור להעסיק יהודים ושהוא מסתכן. הוא קולט לקרקס גם את אונה שאין לה כישורי לוליינות. אסטריד צריכה – חרף התנגדותה – להכשיר את אונה ללוליינות תוך שישה שבועות.

העובדה שאסטריד יהודיה ידועה למרבית האמנים בקרקס, אבל זה סוד שמור מפני כל האחרים. אם הגרמנים יגלו שהקרקס מעסיק יהודיה כולם עלולים לאבד את פרנסתם ואולי גם את חרותם ואפילו את חייהם. אונה לא יודעת את סודה של אסטריד, ואסטריד איננה יודעת שהתינוק שאונה מציגה כאחיה יהודי. כשסודותיהן נחשפים בפניהן הן הופכות להיות שותפות גורל שזקוקות זו לזו.

במהלך קריאת הספר אני מגלה שעלילתו מדירה שינה מעיני. אני דואג לאונה, לאסטריד, לתיאו התינוק ובעצם לקרקס כולו. לפחות פעם אחת הם מסתננים אפילו אל חלומותי. יש להם בדמיוני חזות ברורה, כמו גם לפטר הליצן הרציני ולהר נויהוף בעל הקרקס.

לאחר סיום הקריאה אני שב לתחילת הספר לקרוא אותו פעם נוספת. בקריאה השניה מתגלים פרטים נוספים. תמיד זה קורה בקריאה חוזרת. בפרק 'פתח דבר', לפני הפרק מספר 1, יש רמזים ברורים לעתיד, אבל אני מפרש אותם בצורה שגוייה. עכשיו התמונה משנה את פניה. קריאה זו מהירה יותר. בתחילה אינני מוטרד, אני יודע כבר את העתיד, ובכל זאת אני שוקע שוב לדאגה לנפשות הפועלות.

עלילת הפרק שנקרא 'אחרית דבר' מתרחשת בפריז. זוהי בעצם השלמה של הפרק 'פתח דבר'. כשמתגלה ציור השמן ובו צעירה על טרפז, אותיות הספר מיטשטשות ואני מתקשה לקרוא. הדמעות מציפות את עיני. אני אמנם רגשן מטבעי, אך אינני נוטה לבכות בספרים. אני מוחה את הדמעות וממשיך לקרוא. הפינות שהיו עלומות לאורך שנים רבות מתבררות וסוגרות את הספר ונראה שהעולם הולך לקראת עתיד טוב יותר. אולי.

שער הספר 'סיפורו של יתום' בגרסת המקור ספר מרגש מאוד. מטריד. מעורר מחשבות ותהיות.
מומלץ בחום.

בסיום הקריאה לקחתי מהספרייה העירונית את ספרה החדש של פָּאם גֶ’נוֹף – 'הילדות האבודות של פריז' – 2021.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2019, 350 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

הערת רקע:
האיור בשער הספר בגרסתו העברית מבוסס על השער בגרסת המקור האנגלית בשינוי קל, ואינני מתכוון רק להיפוך הימין והשמאל. מעניין מה היה השיקול שהוביל להחלטה על השינוי.

התקווה של אורי אשי

מתחת לגשר ההלכה משתרך בנתיבי איילון פקק שמעכב את האפשרות להגיע לדרך השלום. על הגשר עומד בחור אחד ובידו שלט "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים". אדם אחד מנסה לשנות מציאות באמצעות הפגנת יחיד מעט מוזרה פעם בשבוע במשך שנים.

התקווה של אורי אשי

לא שמעתי על אורי אשי עד שהלכתי לצלם פורטרטים ביריד שבוע הספר 2021 במתחם שרונה בתל אביב. אני אוהב לשוטט בשוקי ספרים, ואלה נעשים נדירים יותר ויותר, לכן אני נאלץ לנדוד מחיפה לתל אביב. הפעם הייתי ממוקד בלכידת דיוקנאות מעניינים לאתגר צילום של גורושוטס.

באחד מדוכני הסופרים העצמאיים נתקלתי בספר 'התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. לצד הדוכן עמד אורי אשי והסביר לאנשים במה מדובר. באתי ליריד מתוך כוונה לאסוף רשמים, לא לרכוש ספרים. בימינו יש כל-כך הרבה מבצעי מכירות לכל אורך השנה כך שאין יתרון ברכישת ספרים דווקא בשבוע הספר. חרגתי ממנהגי, האדם וספרו שָׁבוּ את תשומת ליבי ובסופו של יום שבתי לביתי עם הספר ובו הקדשה מאויירת.

הספר מציג את השתלשלות הסכסוכים האזוריים מההיסטוריה עד האקטואליה. כל טיעון בספר מגובה בהפניה למקור המידע. יש בספר הרבה מאוד תיקונים ל"עובדות" שניטעו במוחותינו ברבות השנים על ידי בעלי עניין שמשוכנעים בצדקתם. אנשים רבים שיקראו את הספר עלולים לטעון שמה שהוא מציג כעובדות מבוססות היטב איננו נכון – לא קל להזיז מיתוסים שקובעו במחשבותינו. אחד המיתוסים שנטענים על ידי שני הצדדים בסכסוך הוא "אין עם מי לדבר". הספר מציג נתונים מדיוני השלום הרבים שמראים שדווקא יש עם מי לדבר, ושמרבית האנשים בשני הצדדים היו שמחים מאוד להפסיק את הסכסוך המיותר. הבעייה היא כנראה שיש בכל צד אנשים שמתבצרים בקביעה שאסור לוותר על אף שעל בארץ שהיא רק שלנו.

אורי אשי פורט בספר את הטיעונים ואת טיעוני הנגד אחד לאחד, מפריך את מה שאיננו עובדה ומאשש את העובדות. בימים הרבים שעמד על הגשר הוא שמע טיעונים רבים של אנשים מסוגים שונים ובעלי עמדות שונות והוא מנסה להתמודד עם כולם. לא נראה לי שהוא מצליח להסיט את אלה שמקובעים בעמדותיהם לראות את המציאות באור שונה ואולי להאמין שיש תקווה. אני שותף לדעתו ולכן קל לי מאוד לקבל את טיעוניו וככל הנראה גם אשתמש בהם כשאקלע לשיחות בנושא. לא נראה לי שאלה שאינם מאמינים שעוד לא אבדה תקוותנו לפתרון הסכסוך האזורי ירכשו את הספר, כך שממילא לא יחשפו לדעותיו, אבל מה היה עולמנו ללא דון קישוטים.

ליד הדוכן של אורי אשי ניצב דוכן אחר. אינני זוכר איזה ספר מנסה לקדם בעל הדוכן ההוא, כי במרכז הדוכן הוא הציב עותק מהודר של תרגום עברי של הקוראן. לשאלתי אם זה מה שהוא מוכר, הסביר לי בעל הדוכן שהציבו אותו בין 'התקווה' של אורי אשי ובין 'שלום עכשיו', לכן החליט להציג את הקוראן כהוכחה ש"אין עם מי לדבר". לשאלתי אם הוא באמת קרא את הקוראן השמיע כמה הכרזות שאני יודע בבירור שאינן בקוראן. לא מצאתי לנכון להתעמת עם נכונות ה"ציטוטים" שלו. בספר 'התקווה' אורי אשי מציג לא מעט מידע שמראה שהקוראן הרבה יותר פשרני מאלה שמנפנפים בו. המידע מהקוראן מעוגן במראי מקום. אני חושב שהגיע הזמן להשיג לי עותק עברי של הקוראן.

הספר בהחלט פוקח עיניים – הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו, אבל אני יודע שאלה שתקוותם איננה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא יסכימו לקרוא בספר ובודאי שלא ירכשו אותו. הם ימשיכו לנפנף בקוראן שלא קראו מעולם כבסיס לטענה שהפלסטינאים לא ירגעו עד שישליכו את כולנו לים.

הוצאת חיבור 2021 – 320 עמודים

הפינה האישית שלי:

הלכתי לצלם ביריד לאתגר צילום פורטרטים של גורושוטס. אני מצלם רק אנשים שמסכימים להצטלם. ההיענות ושיתוף הפעולה של האנשים ביריד הייתה מעל ומעבר למצופה – חזרתי עם הרבה מאוד תמונות. צילמתי גם בשוק הפשפשים בחיפה ובשוק הכרמל. לבסוף החלטתי להעלות שלושה צילומים משוק הכרמל ואחד משוק הפשפשים. הצילומים יוצגו בתערוכה Portrait Photography של Gurushots שתפתח ב-16 בדצמבר 2021 בצלמניה בתל-אביב.

התערוכה הוירטואלית כבר שוחררה לרשת – https://bit.ly/2Vd5gXT. בתערוכה מוצגות ארבע תמונות שצילמתי בארבעה סגנונות שונים. כשנכנסים לתערוכה יש ללחוץ על המסגרת שרשום בה CLICK HERE. בתיבת החיפוש כתבו Yossi ותראו את התמונות שצילמתי. לחיצה על צלמית החץ בפינה השמאלית התחתונה תציג את כל התמונות בזו אחת זו. אפשר לראות שם הרבה פורטרטים מעניינים ולשאוב מהם רעיונות.

גבר נכנס בפרדס – אשכול נבו

'עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת'. כך נפתח הסיפור 'דרך המוות' שהוא הראשון מבין שלושת הסיפורים בספר 'גבר נכנס בפרדס' מאת אשכול נבו. הסיפור השני בספר, 'היסטוריה משפחתית', מתחיל במשפט 'עורך הדין הציע שאכתוב את הגרסה שלי להשתלשלות העניינים'. בסיפורים אלה מספר גיבור הסיפור על השתלשלות העניינים בפסקאות קצרות שאורכן ממספר שורות עד מספר עמודים. הקריאה קלה מאוד ומהירה והסיפורים זורמים ביעף. הסיפור השלישי, 'גבר נכנס בפרדס', בנוי באופן שונה. הסיפור הזה קצר מקודמיו ולהבדיל מהם הוא מחולק לפרקים ארוכים – מעין פרקי יומן של המספרת, שכל אחד מהם מתחיל בתאריך. הפרקים ארוכים ואין בהם נקודות עצירה כמו בקודמים.

גבר נכנס בפרדס - אשכול נבו

הסיפורים מרתקים, מסקרנים ומעוררים מחשבות יותר משהם מותחים. בכל אחד מהסיפורים המספר או המספרת נקלעו למצב שלא צפו ובכל זאת נגררו לתוך תוצאותיו כאילו אין להם שליטה, ואולי באמת לא הייתה להם שליטה למרות רמזים למה שעתיד היה לקרות. הם מסתבכים במערכות אירועים שלא בהכרח היו חייבים להסחף אליהם. הכל מתחיל בהתפתחות פשוטה ולכאורה תמימה ומתגלגל למקום שקשה היה לצפות אותו.

הסיפורים נפרדים לחלוטין, לכאורה בלתי קשורים זה בזה, ובכולם הגיבורים מתלבטים בדילמות מסוגים דומים. אמנם מוזכרים בסיפורים אירועים או אנשים ששייכים לסיפור אחר, אבל אין באיזכורים אלה משום קישור בין הסיפורים.

אינני מוצא טעם לתקצר את הסיפורים, אפשר לקרוא תיאורים קצרצרים של הסיפורים בגב הספר וכל דבר שאוסיף עלול לגרוע. שלושת הסיפורים נקראים מאוד בקלות ובמהירות. הכול מסופר בגוף ראשון בשפת יום יום ולא נזקקתי כמעט לשוב לאחור לברר משהו שקראתי לפני כן.

הסיפורים נפתחים באירועים כל-כך מוכרים משגרת חיינו שאין אפשרות לחמוק מהשאלה אם לא יכולתי גם אני להקלע למצב דומה, ואם כן – כיצד הייתי מתנהל.

ספר נעים לקריאה, שונה מספריו הקודמים של אשכול נבו ומעניין לא פחות.
מומלץ בחום.

כנרת זמורה-ביתן 2021 – 252 עמודים

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

מותחן פסיכולוגי מעניין, אמרה לי אשתי-שתחייה, אני מאריכה אותו בספרייה בשבילך. צדקה, הספר אכן מעניין. היא תמיד צודקת. הספר ערוך בצורה ייחודית – מעניינת מאוד ומעורר הרבה מחשבות.

'המטופלת השקטה' נפתח בפרולוג 'יומנה של אלישה בֵּרֶנסוֹן'. זהו הרישום הראשון ביומן ובו כותבת אלישה שהיא חושבת בתמונות, לא במילים. אלישה היא ציירת מפורסמת, אבל היא מתקשה להתקדם בציור שהיא מציירת. גבריאל בעלה מציע לה לכתוב יומן ונותן לה פנקס עם כריכת עור שחורה ודפים לבנים ריקים.

מכאן והלאה המספר הוא תיאו פיבר – הפסיכולוג שחוקר את השתלשלות האירועים שגרמה למטופלת אלישה בֵּרֶנסוֹן לשתוק מאז שהרגה את בעלה ביריות רובה. תיאו פיבר היה להוט להגיע לעבוד בגרוב – המוסד שבו מאושפזת אלישה – כדי להיות המטפל האישי שלה. המטפלים האחרים מנסים לשכנע אותו שהמקרה אבוד, אך הוא מתעקש לקבל אותה לטיפולו האישי.

המטופלת השקטה
הספר מתנהל בפרקים קצרים ונוחים לקריאה ואחרי כל כמה פרקים משובצים מספר דפים מהיומן של אלישה. הסיפור של תיאו פיבר נע בין הטיפול באלישה שאיננה מדברת ובין הבעיות שיש לו בבית. לתיאו הייתה ילדות מורכבת והוא נושא איתו משקעים ממנה. הילדות של אלישה הייתה קשה הרבה יותר, אמה נהרגה בילדותה בתאונת דרכים. אלישה שהייתה גם כן במכונית לא נפגעה ומאז גידלה אותה דודתה הקשוחה. אביה חדל מלתפקד אחרי אותו אירוע ולדברים שהוא אומר לה יש השפעה ישירה על תסביכיה בבגרותה. סדר הזמנים בסיפור איננו מתקדם בכיוון אחד, הסיפורים שתיאו דולה מפי אנשים שהכירו אותה מקפיצים אותנו אל העבר, וההפוגות שבהן הוא מספר על חייו הפרטיים אינן מתרחשות בהכרח באותו לוח זמנים.

תיאו מגלה שאשתו בוגדת בו. הוא מתייעץ עם המטפלת הפסיכולוגית שלו שמייעצת לו להתעמת עם אשתו, קתי, ולעזוב אותה. תיאו מתחיל לעקוב אחרי קתי באובססיה במטרה לגלות מי המאהב שלה. הוא אוהב את אשתו ואיננו מוכן לוותר עליה ואפילו איננו מתעמת איתה.

הספר שועט בעצלתיים בין חקירה לשתיקה ואין בו רגע דל גם כאשר אין כל התקדמות. הפרקים הקצרים מאפשרים לעצור בכל רגע, ועם זאת מושכים קדימה לקרוא עוד פרק ועוד אחד. את שישים הדפים האחרונים של הספר גמעתי ברצף אל תוך הלילה ומייד ישבתי לכתוב טור זה שבו אני נזהר מאוד לא לפלוט ספויילר.

בשער הספר מצוטט קטע מסקירת הספר ב- Entertainment Weekly: "מותחן חדש ובלתי-נשכח. שילוב של מתח היצ'קוקיאני, מבנה עלילתי כשל אגתה כריסטי וטרגדיה יוונית".
ובכן, אין בספר מתח ואימה בסגנון היצ'קוק, המבנה העלילתי מיוחד מאוד – ממש לא מזכיר את המבנה הקבוע של ספרי אגתה כריסטי שמסתיימים תמיד עם האל מהמכונה. הספר איננו מכיל שום אלמנט של טרגדיה יוונית למעט הסיפור על אַלְקֶסְטִיס. תהיתי מה גרם למישהו לכתוב משפט כזה בסקירת הספר. האתר של
Entertainment Weekly מגדיר את עצמו כך – Entertainment News for Pop Culture Fans- יכול להיות שהכותבים באתר מתאימים את כתיבתם לקהל קוראים שונה ממני.

מותחן פסיכולוגי מעניין מאוד, מעורר מחשבות, מסקרן ומפתיע – מומלץ!

הוצאת פן 2019 336 עמודים.

קצין ומרגל – הסרט

קצין ומרגל – הסרטהתזכורת לראות את הסרט קצין ומרגל מפציעה על מסך הטלוויזיה כשמסתיים שידור חוזר של פרק מהסדרה 'מותק בול באמצע'. הסרט מבוסס על הספר שקראתי לא מכבר.

אין לי כוונה לספר את סיפור הסרט, אני מתייחס כאן רק להבדלים מהספר ולחוויה שהם יוצרים, כך שאם טרם קראתם את הטור על הספר 'קצין ומרגל – רוברט האריס' עדיף לקרוא קודם על הספר ולשוב לאחר מכן. הטור הזה יחכה לכם כאן בסבלנות.

בדרך כלל, צפייה בסרט שמבוסס על ספר שכבר קראתי היא מתכון מובהק לאכזבה. במקרה זה הבמאי רומן פולנסקי השכיל לזקק מתוך הספר סרט בהחלט מכובד. אמנם לא מכסה את כל תוכני הספר אך לפחות איננו חוטא לו בעיוות מה שכן מוצג. הסרט נאמן לספר בדילוגים ובהשמטות קלות בעיקרן. אמנם חסרים לי כמה דברים שאספר עליהם בהמשך, אבל סרט מוגבל באורכו ולכן אין ברירה אלא לוותר על חלק מהסיפור.

הסרט מעביר היטב את ההתרחשות ואיננו עוסק כלל במחשבות וברגשות של קולונל ז'ורז' פיקאר שהספר מתאר בפירוט רב. חסרונו של חלק זה בסרט איננו פוגם בחוויה. המעברים בין האירועים ובין הזמנים שמתוארים בספר בפירוט, מרומזים בסרט בקצרה, ובכל זאת אין בעייה להבין מתי קורה מה ומיהן הדמויות החדשות. מצד שני, יכול להיות שהידיעה שלי למה לצפות, הקלה עלי להשלים את מה שהסרט איננו מספר.

שלושה סיפורים משמעותיים חסרו לי בסרט, אבל ברור לי שקשה היה להציג אותם בסד הזמנים של סרט, בלי להשמיט סיפור אחר, כך שיכול להיות שהבחירה הייתה בכל זאת נכונה.

בסרט יש לז'ורז' פיקאר מאהבת אחת, בספר היו לו שתי מאהבות. פולין מונייר היא חברה טובה וגם מאהבת. בשנות הארבעים לחייה היא נשואה לפיליפ מונייר – איש חברה ידוע ומבוגר ממנה בהרבה ויש להם ילדות. המאהבת השניה צעירה – במחצית גילה של פולין. נראה שהמאהבות יודעות זו על זו. הצעירה נעדרת לחלוטין מהסרט ונוכחותה של פולין בסרט פחותה משמעותית מזו שבספר. חייו הפרטיים של פיקאר והצד הרומנטי בהם נדחקים בסרט לשולי הסיפורים. רק לקראת סוף הסרט, אחרי שפולין אולצה להתגרש בעקבות פרסום הבגידה בבעלה, פיקאר מנסה להציע לה נישואין. פולין מבהירה לו שהוא איננו מתאים לנישואין וכן שהוא הוכיח לה שגם היא איננה מתאימה.

הספר מספר בפירוט על השליחות של ז'ורז' פיקאר לטוניס ועל מערכת היחסים בינו לבין אנשי הצבא המקומיים. בתקופת שירותו באפריקה מתחוללים אירועים משמעותיים שמובילים לשליחתו על ידי שר ההגנה למשימה שאין לו סיכוי לצאת ממנה בחיים. המפקד המקומי בטוניס מעכב את ביצוע ההחלטה עד שפיקאר נקרא לשוב לפריז בעקבות מידע שהודלף לעיתונות. חלק זה איננו קיים כלל בסרט. בשיחה קצרה פיקאר מזכיר את שהותו בטוניס באופן לקוני. לחלק זה בהשתלשלות המאורעות יש משמעות רבה בספר.

יותר מכל חסרה לי בסרט התייחסות לפעילותו של ז'ן ז'ורס. הפרסום שז'ורס נתן לדרך שבה הורשע דרייפוס הביאה לערעור שבו דרייפוס זוכה. חלק זה מסתכם בסרט בכתובית על המסך שמודיעה 'כעבור שבע שנים זיכה אותו ביהמ"ש לערעורים' – ללא כל הסבר מאין צץ הערעור.

הסרט מעניין ועשוי היטב.
אם קראתם את הספר, יהיה בהחלט מעניין לראות את הסרט מתוך ידיעת הצפוי.
אם ראיתם את הסרט, עדיין כדאי לקרוא את הספר ולהשלים את החלק המחשבתי, הרגשי והרומנטי בדמותו של ז'ורז' פיקאר.

הכֹּפר | ניר ברוך

הספר הכֹּפר מאת ניר ברוך מתעד את קורות יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השניה ולפניה. זהו תיעוד שמבוסס על מחקר מעמיק של מקורות כתובים, מסמכים שנשמרו בארכיונים ברחבי העולם וכן על הרבה מאוד ראיונות אישיים שערך ניר ברוך עם אנשים שחוו את מאורעות ימי המלחמה על בשרם. הספר יצא לאור בשנת 1990, בינתיים חלפו שלושים שנה, ניר ברוך ומרבית המרואיינים כבר אינם בין החיים.

ניר ברוך היה חבר קרוב של אבא שלי. כאשר הספר יצא לאור ניר הביא לאבי עותק. עלעלתי בספר, קראתי מספר קטעים ואת פרק הסיכום, אך לא קראתי את הספר במלואו. כשביקשתי לשאול את הספר הוא כבר לא היה על מדפי אבי בדיור המוגן. מאז אני מחפש את הספר בחנויות הספרים המשומשים. משום מה לא עלה בדעתי לחפש אותו בספריה העירונית, וכך, באיחור רב שאלתי עותק מהספריה העירונית המרכזית של חיפה.

זהו ספר תעודי-מחקרי שידבר רק אל מי שמתעניין בנושא. גם טור זה מכיל הרבה פרטים שלא בהכרח יעניינו כל אחד. אם ברצונכם רק להבין מהו הכֹּפר – אפשר לעבור ישר לסיכום הספר.

דברים רבים שמוזכרים בספר היו מוכרים לי מסיפורים שסיפר לי אבי, בעיקר בערוב ימיו. ההיסטוריה של יהדות בולגריה עטופה בשכבות סכריניות שהודבקו אליה ברבות השנים. הסתירה בין הסיפורים הקשים ששמעתי בילדותי לבין הסיפורים שסופרו לי בבגרותי משכה אותי לברר מה קרה שם באמת. רק בשנות חייו האחרונות שב אבי לספר את אותם סיפורי תלאות יהדות בולגריה ששמעתי בילדותי. גם הוא העדיף בשנות הביניים את מעטפות הסכרין.

ניר ברוך מספר מה קרה באמת תוך התבססות על עובדות מוכחות. בסוף הספר, אחרי הסיכום, נמצאים 60 עמודים עם נספחים, מסמכים והסברים למסמכים שחלקם מתורגמים מגרמנית וחלקם בשפות האזור, וכן רשימה ביבליוגרפית.

'בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נפגעו הקהילות הראשונות בפעולות אנטישמיות: נופצו שמשות, נבזזו חנויות, ילדים הוכו ברחובות ובוצעו מעשי בריונות נגד היהודים'. בשנים 1932 ו-1934 התרבו אירועי האלימות האנטישמית שכללו שבירת חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית, כתיבת סיסמאות על קירות הבתים ותקיפת תלמידים יהודים. בשלב זה לא שלחו האנטישמים ידם בסחורות ובדירות פרטיות. המשטרה נמנעה מלהתערב.

'ממשלת בולגריה תמכה באנטישמיות באופן מוצהר החל בשנת 1936, מבלי להסוות עוד את הזיקה הפרו-גרמנית במדיניותה'. בחודש אוקטובר 1940 החליטה הממשלה הבולגרית להגיש הצעת חוק להגבלת זכויות האזרח של היהודים – ה"חוק להגנת האומה". החוק אושר בינואר 1941 בחתימת המלך בוריס. בנוסף לגזרות כלכליות ולהגבלת תחומי העיסוק ומקומות המגורים, חוייבו היהודים להמצא בביתם בין השעות תשע בערב ושש בבוקר, ובצאתם לשאת על דש בגדם העליון מגן דוד צהוב עשוי פלסטיק בגודל של כארבעה סנטימטר.
בזמן כתיבת משפט זה נזכרתי שבילדותי, עוד בטרם למדתי בבית הספר, מצאתי בקופסה שהייתה שייכת לסבתי מצד אבי כפתור צהוב בצורת מגן דוד. לשאלתי מה זה היא ענתה בביטול משהו בלאדינו והעלימה את הכפתור.

'אחת התקנות האנטישמיות קבעה כי יהודים חייבים לשאת רק שמות יהודיים טיפוסיים. מאות גברים הפכו בן-לילה ל"אברהם" או "משה" ונשים – ל"שרה" או "לאה". במקומות מסויימים אולצו היהודים לשנות את שמות משפחתם ע"י מחיקת הסיומת "אוף" או "אוב"…'.
זכור לי שאבי סיפר לי בילדותי שהמורים בבית הספר נהגו לקרוא את שם משפחתו "ורסנוב" במקום "ורסנו", עד שיום אחד יצאה תקנה שאסרה על יהודים להקרא כך והוא שב להקרא בשמו האמיתי.

בשנת 1942 פורסם חוק שאוסר על יהודים להחזיק ברכוש דלא-ניידי, פרט לדירת מגוריהם. 'נכסי יהודים, שלא שימשו למגורים, נתפסו על-ידי השלטונות. גודל הדירות נקבע בהתאם לגודלה של המשפחה. משפחות עם 2-3 ילדים רוכזו בדירות של 1-2 חדרים… היהודים חויבו לתלות שלט בפתח דירות מגוריהם המודיע: "דירה יהודית".'

"חוק ההסמכה" שהסמיך את הממשלה לעשות כראות עיניה ללא צורך באישור הפרלמנט אושר ב-9 ביולי 1942.

ב-29 באוגוסט אושרה תקנה 70 ובה 54 סעיפי הוראות בעניין ההגבלות המוטלות על היהודים. 'סעיף 29: היהודים המתגוררים בסופיה מיועדים להעברה לערי-השדה ומחוץ לגבולות הממלכה'. ידוע לי שמשפחתי עברה מסופיה לפלובדיב, אך לא ידוע לי כיצד הדבר התבצע ומה קרה באותה עת לדירות משפחתי בסופיה.

ב-4 בפברואר 1943 הוגש לשר הפנים של בולגריה, גברובסקי, דיווח שמסכם את הדיונים עם האס.אס. ובו החלטה: 'הרייך מוכן לסייע במציאת פתרון כולל של הבעיה היהודית. לגופו של עניין, הרייך מוכן לקבל את היהודים ממקדוניה וטראקיה וכן את האלמנטים הבלתי רצויים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, במספר שייקבע ע"י הקומיסריון'.
'במקרה שלא יוחלט לגרש יהודים מגבולותיה הישנים של בולגריה, רצוי לנצל את האפשרות להרחקת יהודים בלתי רצויים. לכן, מספר היהודים שיוסכם לגרשם צריך להיות גבוה יותר, למשל 20,000 איש'.
בדו"ח של שר הפנים הבולגרי נכתב '… נוכחתי לדעת שהצעדים שננקטו כלפי היהודים, ובמיוחד אלה הנוגעים לזכויות על רכושם, נתקבלו ע"י האוכלוסייה הבולגרית בשקט'.

ב-8 בפברואר 1943 נכתב בדו"ח של ציר גרמניה בבולגריה ששר הפנים אישר את כוונתו לגרש את כל היהודים, אך מחמת הצורך בביצוע עבודות ציבוריות בבולגריה צריך לדחות את המועד ולהסתפק קודם כל בגירוש היהודים, תושבי השטחים המשוחררים – מקדוניה וטראקיה.
ב-16 בפברואר 1943 הוחלט כי 'גברים יהודים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, יגויסו ל"עבודות למען האינטרס הבולגרי", כלומר, יגויסו ל"פלוגות העמל" שעסקו בעבודות ציבוריות'.
בהסכם הסופי שנחתם עם גרמניה ב-22 בפברואר לאחר התייעצות טלפונית עם אדולף אייכמן נמחק הסעיף שמסביר שמדובר רק ביהודי השטחים החדשים – מקדוניה וטראקיה.

ב-4 במארס 1943 החל מבצע המעצרים של היהודים בערי טראקיה. הם הועברו ברכבות לנמל לום שליד הדנובה, שם נמסרו לידי הגרמנים ונשלחו בעזרת חיילים בולגרים למחנה טרבלינקה בפולין.

'בסך-הכל הוגלו למחנות ההשמדה 11,363 יהודים – 4058 יהודי אזור טראקיה, 161 יהודי העיר פירוט ו-7144 יהודי מקדוניה. מהם נותרו בחיים רק 12 נפשות. 11,351 יהודים הושמדו.'

אבי סיפר לי בילדותי שהוא נשלח על ידי הבולגרים לעבוד במחנה כפיה עבור הנאצים. באותו זמן הסיפור היה דל בפרטים אך אבי ביטא בצורה מפורשת את כעסו על כך שבולגריה העבידה אותו בשירות הנאצים. שנים רבות מאוד לאחר מכן, בערוב ימיו, השלים אבי את הפרטים. הוא נשלח לעבוד בתחזוקת מסילות הברזל שעליהן נסעו רכבות מדרום בולגריה לצפון. הוא סיפר לי על הצווחות ששמע מהקרונות שחלפו במהירות אדירה ועל הסירחון שנדף מהרכבות החולפות. והעיקר – הוא ידע שבקרונות מובלים יהודים אל מותם ותהה מה יקרה ליהודי בולגריה אחרי שילוח כל היהודים מהדרום.

במחצית השניה של פברואר 1943 נודע ליהודים בעיר קיוסטנדיל כי הקומיסריון לענייני יהודים פרסם מכרז להקמת צריפים בקרבת תחנת הרכבת של העיר רדומיר. יעקו ברוך – עו"ד יהודי ידוע – פנה לברר את העניין בקרב גורמי שלטון בבולגריה ושמע מכמה מהם ש'קיימות תוכניות לגירוש היהודים' אך לא קיבל מידע מפורש חד-משמעי. שר-המסחר הסביר לו כי 'לא קיימת החלטת ממשלה לגרש את היהודים "הבולגריים" אל מחוץ לגבולות המדינה, אך קיימת החלטה למסור לידי הגרמנים את יהודי מקדוניה וטראקיה שאינם אזרחים בולגרים'. בשובו למשרד נודע לו שכבר מרכזים את יהודי קיוסטנדיל במחסן של מפעל לקראת גירושם אל מחוץ למדינה. הוא פנה לסגן יו"ר הפרלמנט דימיטרי פשב לברר אם קיימת החלטה לגרש את יהודי בולגריה. פשב פנה לשר הפנים גברובסקי והשר אישר שאמנם קיימת החלטת הקבינט למסור את יהודי מקדוניה וטראקיה. באשר ליהודי בולגריה – לא קיימות תוכניות לגרשם מחוץ למדינה. גברובסקי יצא להתייעצויות וכעבור כמחצית השעה שב והודיע שאכן ניתנה פקודה לעצור את יהודי קיוסטנדיל וערים נוספות בבולגריה – אי אפשר לבטל את ההוראה אך ניתן לדחות את ביצועה. גברובסקי הורה לשלוח מברקים למפקדי המשטרה בערים ולהודיע על דחייה. למחרת שוחררו כל העצורים.

דחיית ההגליה העמידה את ראשי הציבור היהודי בבולגריה לפני משימה קשה – להביא לביטול סופי של גזירת ההגליה. שר הפנים התארגן בינתיים לבצע את ההגליה בשקט שלא יתעוררו שוב בעיות.

המפלגה הקומוניסטית הבולגרית הודיעה על כוונתה לארגן הפגנה נגד כוונת הממשלה לגרש את יהודי סופיה לערי השדה. ההפגנה תוכננה ל"יום ההשכלה" שנחוג בבולגריה ב-24 במאי ובו מתקיימות תהלוכות רבות. הרב דניאל ציון החליט שההפגנה תצא מבית הכנסת הגדול בסופיה ומשם תצעד לעבר הארמון – מהלך כחמש דקות. הוא לא ידע שידה של המפלגה הקומוניסטית בארגון ההפגנה, אך השמועה נפוצה בעיר עוד בטרם הודיע עליה הרב. ראשי התנועה הציונית שמעו על היוזמה וחששו שהיא תשמש עילה בידי השלטונות כדי לזרז את הגירוש. הרבנים החליטו לנעול את בית הכנסת, וכשבאו המפגינים, הובילו אותם לבית כנסת שכונתי באזור השלישי. 'הרב דניאל ציון ניסה להרגיע את הקהל המודאג שכבר קיבל את צווי הגירוש, ובסיום דבריו הציע שכל הנוכחים, כ-1500 איש, יצאו בתהלוכה אל ארמון המלך'. בין הצועדים באותה הפגנה היה גם אבא שלי. לאחר כחמש דקות צעידה, הרחק מהארמון, התנפלו שוטרים על הצועדים ופיזרו את ההפגנה. כ-200 מפגינים נעצרו, ועוד 200 נעצרו לאחר מכן בבתיהם. בצעדה השתתפו כ-15 לא-יהודים. הישגי ההפגנה היו חלקיים. עובדת קיומה היכה גלים בבולגריה כולה ותחנות רדיו בלונדון ובארה"ב דיווחו עליה. בעקבות ההפגנה החליטו השלטונות להאט את קצב הגירוש לערי השדה. הגירוש ארך כחודש ולא שלושה ימים כמתוכנן, והיהודים הורשו לקחת את כל החפצים שיכלו לשאת איתם. 'לפי רישומי הקומיסריון לענייני יהודים, הוצאו מסופיה 25,743 נפש (כולל הגברים שהיו בשעת הגירוש במחנות עבודה) ונשלחו ל-20 ערי שדה.'

סיכום הספר:

בסוף שנות השלושים מלך בולגריה היה צריך להחליט אם הוא משתף פעולה עם הנאצים שהיו הצד ה"מנצח" או עם מתנגדיהם שהיו בשלב זה מובסים.
הנאצים עשו עסקה עם המלך שבמסגרתה הם מאפשרים לבולגריה לצרף לשטחה חלקים ממקדוניה ומטראקיה וכנגד זה בולגריה תתחייב לספק את כל דרישותיו של היטלר וביניהן:

  • להגן על הגייסות הגרמניים ע"י הבטחת אגפם הדרום-מזרחי.
  • לאפשר לנאצים לתקוף את יוון ואת יוגוסלביה משטחה.
  • להרתיע את התורכים מלהתערב במלחמה לצד בעלות הברית.
  • לשמש ככוח שיטור נגד הפרטיזנים.
  • לספק מזון לצבא גרמניה ולאזרחיה.
  • לתרום לביצוע השלב הראשון של "הפתרון הסופי" על ידי מסירת יהודי מקדוניה וטראקיה לידי הגרמנים.

'תושבי בולגריה ראו בעיני רוחם כיצד עומד להתגשם החלום הלאומי מבלי שבניהם יסכנו את חייהם בחזיתות. הם לא התקוממו נגד חיסול המשטר הדמוקרטי במדינה. רבים מאוד ראו את קרונות-הרכבות שהובילו את יהודי מקדוניה וטראקיה אל מחוץ לגבולות המדינה, אך הם לא מחו. אלפים ידעו על ריכוזם של יהודי בולגריה במכלאות במרכז הארץ לקראת הגלייתם, אך התרגשות רבתי, התנגדות המונית, לא הייתה. עיתונאים לא סיקרו את המתרחש. מורים לא דיברו על-כך בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. הכמרים שתקו.'

המלך בוריס ידע על ההסכם לפיו הובטחה מסירתם של 20,000 יהודים כ"שלב ראשון" לידי הגרמנים. הוא ידע שההסכם קובע שאזרחותם הבולגרית של היהודים המגורשים תישלל מהם לפני מסירתם לגרמנים, כלומר מדובר על יהודי בולגריה – לא רק על יהודי מקדוניה וטרקיה שאינם אזרחים בולגרים. הוא ידע שסעיף 8 בהסכם קובע שהתהליך איננו הפיך – בולגריה איננה רשאית לבקש את החזרת היהודים לידיה –
'האם למלך ולממשלה לא היה ברור כי היהודים מובלים להשמדה?'

בוריס מלך בולגריה, שהצליח למנוע את מעורבותה הפעילה של בולגריה במלחמה, נהג בכל הנושאים בהססנות מופלגת ובהאטת קצב ההחלטות. קומץ אישים יהודים הקשו על קבלת ההחלטות במטרה לגרום לעיכובים נוספים, והצליחו בכך.
'רק שילובם של שני גורמים אלה שאין להפריד ביניהם, הביא להצלת חייהם של 49,000 יהודי בולגריה. אין בכך נחמה על הכחדתם של יהודי מקדוניה, טראקיה והעיר פירוט.     
למעלה מ-11 אלף יהודים היוו כופר ששילמה ממשלת בולגריה לגרמניה הנאצית כדי לשמור על מקומה במחנה "הסדר החדש", להבטיח לעצמה חלק בשלל המלחמה, מבלי להשתתף באופן פעיל בה.'

מוח של רוצח – מייק עומר

גופות חנוטות של נשים שנחנקו ונרצחו בדרך דומה מתגלות במקומות ציבוריים בשיקגו. זואי בנטלי היא פסיכולוגית פורנזית, השמות הפופולאריים של מקצועה הם פרופיילרית או אנליסטית. זואי עובדת כיועצת ביחידה של FBI בוירג'יניה. טייטום גריי הוא סוכן FBI שסופח לאותה יחידה.

שניהם נשלחים לסייע למשטרה המקומית בשיקגו בפיענוח תעלומת הגופות החנוטות. לפני צאתם קיבלו הוראה מפורשת רק לעזור – בשום פנים לא לנסות להשתלט על החקירה. אלא שהדבר מנוגד לאופיים ובטרם התחילו לעבוד הם כבר דורכים על עבודת אנשי המשטרה ומכעיסים לא מעט אנשים.

מוח של רוצח

לזואי יש היסטוריה מעיקה שאיננה מרפה ממנה ובעצם הייתה הסיבה לכך שבחרה להיות פסיכולוגית פורנזית. סיפורי העבר של זואי מתערבבים עם ההווה ומשפיעים לא מעט על שיקול דעתה, דבר שגורם לה ליטול סיכונים לא מחושבים. היא וטייטום רבים על בסיס מקצועי ויותר מכך על ענייני האגו המקצועי שלהם ותוך כך מסתכסכים גם עם אנשי המשטרה שלהם הם אמורים לסייע.

אשתי שתחייה קראה את הספר לפני וכשביקשה להשיבו לספריה העירונית שאלתי אותה אם כדאי לי לקרוא. תשובתה שזה ספר מתח הייתה צוננת למדי ובכל זאת התחלתי לקרוא. מתחילה הספר לא מצא חן בעיני. הסגנון שטוח וחדגוני שמתאים יותר לדיווח משטרתי מאשר לספר שאמור גם לעניין את הקורא. כעבור מספר עמודים התחלתי לחשוד שהמתרגם אחראי לסגנון. איתרתי באתר מסויים את הספר במתכונת ספר מוקרא וגיליתי שהשטיחות הסגנונית קיימת במקור האנגלי והמתרגם ממש נאמן למקור. יש לי שריטה קלה שגורמת לי לסיים קריאת ספרים שכבר התחלתי. מעט מאוד ספרים זנחתי בטרם סיימתי את קריאתם – אז קראתי עד הסוף.

הספר אכן מותח, ובכל זאת, כאשר הנחתי אותו מידי, בפעם הבאה הייתי צריך לחזור לאחור להיזכר מה קרה בדפים הקודמים, כלומר – המתח לא ממש גרם לי לזכור את הספר. במחשבה שניה – אילו לקחו ממני את הספר בטרם סיימתי אותו לא הייתי מרגיש בחסרונו.

בדיעבד – הייתי צריך להחזיר לספריה כשאשתי בקשה.

מבוא לאהבה – אמנון ז'קונט

עמי קיבל את התואר "המרצה הכי פופולארי" באוניברסיטת תל אביב. תמי, אשתו הנוכחית, הייתה בעבר סטודנטית שלו. הוא היה נשוי כשהתחיל ביניהם הרומן ועכשיו היא אשתו. כל זה שייך לעבר. עכשיו תמי שרויה בתקופה פסיבית לאחר הלידה וזה די מעיק על עמי.

עמי בן שלושים ושבע, דוקטור להגות השוואתית ודרכו לפרופסורה כבר סלולה, רק עניין של זמן ותקנים. בדרך להרצאה שלו בסמינר "יהודים, נוצרים והפילוסופיה של האַין" מצטרפת אליו שרי דה-לוי סטודנטית צעירה ויפה שתוך זמן קצר תהפוך להיות הרומן הבא שלו.

מבוא לאהבה - אמנון זקונט

בסמינר משתתף גם הסטודנט אריאל יאנוביצי, לא ממש מבריק, אבל מקבל "תמיכה" נרחבת ממשפחתו העשירה ומגורמים בעלי עניין באוניברסיטה. מכאן מתחילה מערכת של תככים פנימיים בתוך האוניברסיטה ששותפים בה גורמים במספר דרגים ולכל אחת ואחד יש אינטרסים אישיים שדוחפים לכיוונים שונים.

העניינים מסתבכים סביב קשריו של עמי עם שרי, אריאל וראש החוג. אריאל מסתבך גם ברשתות של שקרים שהוא ושאר הנוגעים בענייניו טוו. מפה לשם, אריאל מוצא את עצמו מסובך בחקירה של פרשת רצח שבה הוא חשוד. הקשרים שלו עם הסטודנטית הצעירה מתפרסמים ואשתו, תמי, אומרת לו "אתה עשית לי אִתה את מה שעשינו יחד לאשתך הקודמת…". דברים שנראו לו ברורים מתגלים כשונים לחלוטין ממה שחשב וכשהמציאות מתגלה בפניו מסבירה לו הסטודנטית "בשפה שאתה מבין אפשר לומר שברגע זה סיימת את הקורס 'מבוא לאהבה', שיש בו קסם…".

מבוא לאהבה הוא רומן מתח קליל, נעים ונוח לקריאה ומלטף את האגו – הרמזים מובילים לניחושים שמתבררים כנכונים וגורמים לקורא להרגיש חכם. כל מה שאוסיף עלול להיות קלקלן [ספוילר בלע"ז] ומאחר שהספר בהחלט ראוי לקריאה אין לי עניין לקלקל.

כתר 2001, 265 עמודים

הנה חוויותיי משני ספרים של אמנון ז'קונט שקראתי בעבר: אביגיל, חידת מותי
שאלתי את הספרים מהספריה העירונית

תחנה סופית – ערד | אדיבה גפן

דקלה שושקוביץ, מספרת כמנהגה בגוף ראשון על הרפתקאותיה וחוויותיה. הפעם היא מחפשת אחר אחותה שנעלמה. רק כעבור חמישים עמודים יוודע לה ש'גופתה של סמדר היפה נמצאה מוטלת במכונית, על פסי הרכבת בואכה קריית גת'. אנחנו יודעים מראש את מה שהיא עדיין לא יודעת – זה כתוב על גב הספר.

תחנה סופית - ערד | אדיבה גפןמהספרים הקודמים שקראתי – נעדרת וצל של מלאך – אני כבר מכיר את דקלה ואת הנפשות הפועלות לצידה – סמי ג' החוקרת, ששון הבלש, אבינקה, קופר ואחרים. הספר 'תחנה סופית – ערד' קדם להם – הוא הספר הראשון עם דקלה ויש כאן אקספוזיציה קצרה של הדמויות העיקריות. בספרים הבאים, אלה שקראתי קודם, אין אקספוזיציה וקל מאוד להתוודע לכל הדמויות גם בלעדיה. השפה בספר קולחת וברורה וההתרחשויות, לרבות מחשבותיה של דקלה, קלות להבנה. דקלה יוצאת להתחקות אחר הדברים שהובילו למותה של אחותה על מסילת הברזל. היא לא מוכנה לקבל את הפסיקה הכמעט מיידית של קצין המשטרה שזוהי התאבדות. למֶדי היו תוכניות רבות להמשך החיים – לא יכול להיות שהיא התאבדה. מֶדי היא אחותה החורגת של דקלה. אחרי שאמה של דקלה מתה, אבינקה התחתן עם תמרה שבאה מערד והביאה איתה את ביתהּ סמדר.

דקלה מתעלמת מאזהרותיו של סגן-ניצב שביט שמינה את עצמו לחקור את ההתאבדות. על אף הוראת הקצין לשחרר את הגופה לקבורה, דקלה מעכבת את ההלוויה. היא מתחילה לחקור בעזרת הנער שון-פון ש"מתנדב" לעקוב מחלון ביתו אחר המתרחש בביתה של מֶדי במקום ללכת לבית הספר. כשמתחילים לקרות דברים חשודים הוא מזעיק את דקלה לבוא, ורותם לעזרתה את אחיו קופר. איכשהו, בכל מקום שדקלה מגלה משהו צץ סגן-ניצב שביט ומזהיר את דקלה לא להתערב בחקירה שלטענתו כבר הסתיימה.

בינתיים מופיע בארץ הבעל שממנו עמדה סמדר להתגרש. מתברר שלבעל יש קופת שרצים נכבדה. דקלה יוצאת לגשש בערד – המקום שבו קרו פעם כל מיני דברים ש"לא מדברים עליהם" בקשר למשפחתה המקורית של סמדר. קופר יוצא גם כן לערד ועד מהרה שניהם נתקלים במסכת איומים וקופר אף חוטף מכות מהבריונים של "יומיים" שעוד נפגוש אותם בעתיד. והנה שוב מופיע קצין המשטרה שפועל להסיר את דקלה מדרכו. הדברים שדקלה מגלה בעזרת קופר, סמי, ששון ואבינקה חושפים מעשי שחיתות מהעבר הרחוק בערד. גיבורי שחיתויות העבר גדלו והתפתחו ועכשיו הם בעלי כח רב ושליטה בהרבה מערכות. דקלה שקבלה אזהרות מילוליות ומוחשיות יותר ממספר כיוונים איננה נרתעת – היא נחושה להוכיח שאחותה לא התאבדה. ותוך שהיא מגלה כיצד ובידי מי אחותה נרצחה היא חושפת מערכת קשרים מפותלת.

הספר מהיר מאוד ומותח, הפרקים קצרים ומושכים קדימה והספר נותן לקורא הרגשה של שותפות נעימה. הסופרת "שתלה" רמזים לאורכו של הספר שמובילים אותי לניחושים שמתבררים כנכונים לניפוח האגו. ממש בתחילת הספר מופיע הרמז הראשון שנותר סתום כמעט עד סוף הספר.

בסיום הספר אנחנו מקבלים הוראות להכנת רוטב בלגן של החוקרת המהוללת סמי ג'. סמי שוקלת מאה קילוגרם ומניפה בקלות את עצמה ומשאות כבדים. בספר הבא היא תשקול מאה ועשרים קילוגרם, ובזה שאחריו תגרור עם מניסקוס כואב מאה וחמישים קילוגרם. אני מאוד אוהב את הצוות שבספרים אלה אך אני חושש לשלומה של סמי אם יהיה ספר נוסף בסדרה.

צל של מלאך – אדיבה גפן

כשדקלה מתעוררת מעלפון שהתרחש עוד בטרם פתחנו את הספר, היא שומעת את המילים 'דוקי, את שומעת אותי?'. לוקח לה לא מעט זמן להיזכר מיהו האדם שנהג לכנות אותה בשם 'דוקי', ובינתיים העלילה ממשיכה לרוץ קדימה. אנחנו נכנסים אל הפרק הראשון כאשר הדרמה בעיצומה ואין לה כוונה להפסיק עד סוף הספר.

אני כבר מכיר את דקלה מהספר 'נעדרת' שקראתי לפני כשלושה חודשים. מגב הספר אני מבין שספר זה קדם לנעדרת, וכן שקדם לשניהם ספר נוסף בכיכובן של סמי ודקלה. דקלה שושקוביץ עובדת במשרדה של החוקרת הפרטית סמי ובעצם מובילה את החקירות כראות עיניה. בספר זה סמי שוקלת מאה ועשרים קילוגרם ובולסת קרואסונים. בספר 'נעדרת' היא כבר נושאת על המניסקוס הדואב מאה וחמישים קילוגרם ובולסת סברינות.

הספר 'צל של מלאך' של אדיבה גפן, ממש כמו הספר הקודם שקראתי, הוא מותחן בלשי מהיר ורווי התרחשויות. דקלה מספרת בגוף ראשון בשפה פשוטה וברורה את עלילותיה במהלך החיפוש אחר אנג'ל – המלאך שנעלם מחייה לפני שנים, הפציע לרגע בבית היונה בעכו ושב ונעלם. לדברי נעימה שמתנדבת בבית היונה, אנג’ל מנהל את בית היונה שהוא מעין 'הוסטל לאנשים שהם קצת כאלה… מוגבלים'.

דקלה מחליטה לחקור את הופעת אנג'ל ואת העלמותו והתמונה מסתבכת מרגע לרגע. ה"רעים" מתבררים כטובים, ה"טובים" הופכים להיות דווקא הרעים. כשהתמונה מתחילה להתברר, אנחנו מבינים שבעצם הלכנו בכיוון לא נכון וקיימות הסתעפויות נוספות שבהן מתרחשים דברים עלומים.

כעבור ימים אחדים דקלה מגלה לרגע את ג'ואנה היפה שלא הייתה תמיד ג'ואנה, ואת הקשר שלה לאנג'ל שהיה פעם ייעוד. ובעוד דקלה מנסה לדלות פרטים על משפחת סילברסטיין ששלחה את גבי מלך הגברתן לאיים עליה, מתברר לה שוב שמה שנראה על פני השטח, שונה ואף הפוך מהמציאות. ובינתיים היא נתקלת בדמויות משנה שוליות ברקע הסיפור שבאופן מפתיע מקבלות ממדים חדשים שמערערים את העלילה.

חוקרי המשטרה רב פקד גילון ופקד בנדר דורשים מדקלה ומסמי להפסיק להפריע לעבודת המשטרה. דקלה, כדרכה, ממשיכה לפי ראות עיניה ואף רותמת לצידה את בנדר החתיך. יחסי דקלה ובנדר מתהדקים וגולשים לאזורים אינטימיים. גילון, שחושש מדליפת מידע, מוריד את בנדר מהחקירה. בינתיים דקלה מגלה ממצאים חדשים, בנדר מציג את הגילויים לגילון שמחזיר אותו לחקירה. השתלשלות העניינים גולשת לכיוונים מפתיעים. בספר 'נעדרת' היחסים בין דקלה ובנדר כבר מבוססים ושניהם יודעים לנצל את הקשר היטב למטרותיהם.

כמו שאר הספרים של אדיבה גפן, גם ספר זה מחולק לפרקים קצרים מאוד שמאפשרים לעצור בקלות, אבל ההתרחשויות מושכות לקרוא עוד פרק ועוד פרק, וכך אני מסיים את הספר בחטף תוך קריאה רצופה אל תוך הלילה.

ספר בכיף. קל ונח לקריאה, מעט משעשע ומאוד מסקרן ומותח.

בסוף הספר אנחנו מקבלים מתכון למרק דגים. הספר הקודם בכיכובן של דקלה וסמי נקרא 'תחנה סופית ערד'. בסוף הספר ההוא היה מתכון שסמי לא הייתה מרוצה ממנו. מתכון מרק הדגים בא כתיקון חווית המתכון ההוא.

ספרים מאת אדיבה גפן שמוזכרים ב'תרבות הפנאי'

כנרת, זמורה-ביתן, דביר תש"ע 2010 285 עמודים

דבר שמתחפש לאהבה – גליה עוז

דבר שמתחפש לאהבה - גליה עוזבטרם קראתי את הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' שמעתי את הראיון המדובר של גליה עוז עם דנה וייס, ולפני כן קראתי ושמעתי את ההתייחסויות לספר ולראיון. זה איננו סדר שמאפשר קריאה בראש נקי.

'אל תקרא את זה. זה יעשה לך רע.
למה לך לגרד את הפצעים?'

כך אמרה לי אשתי שתחייה.
קראתי.
זה עשה לי רע.
כצפוי.

לפני קצת יותר מארבע שנים קראתי את הספר 'קופסה שחורה' של עמוס עוז
תהיתי מה עבר על הסופר שכתב על חיי משפחה מעוותים, מכאיבים וכואבים. קראתי עכשיו את סיכום חוויותיי מקריאת אותו ספר ונתקלתי בפסקה הבאה שכתבתי זמן רב לפני שיצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה':

'כל אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.'

אינני מכיר את גליה עוז, לא כאדם ולא כיוצרת. אינני יודע עליה דבר, ואלמלא יצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' לאור ועורר הדים רמים, אפשר שלא הייתה לוכדת את תשומת ליבי.

עמוס עוז הוא דמות מוכרת שאי אפשר להתעלם ממנה בחייו וגם אחרי מותו. יש לו תדמית ציבורית ברורה של איש טוב, אדם מוערך ואפילו יפה הבלורית והתואר. על זה צריכה כל המשפחה להגן, שהתדמית הציבורית שלו לא תפגע. זה ברור שמה שכותבת הבת הסוררת לא נכון ולא יכול להיות נכון – כי הוא איש טוב. זו הסיבה להעמדת הפנים של כולם בפני זרים. אני מכיר את זה היטב, ממש מקרוב.

התלבטתי אם לכתוב שורות אלה. אני כותב בעיקר לעצמי ואני יודע שמספר קוראי זעום יחסית כך שדברי ממילא לא יעוררו הדים. גם גליה עוז לא התכוונה לכתוב את הספר כאשר כבר נראה היה שאין יותר ממה לחשוש – הרי הוא כבר איננו. אלא שאז הגיעה "משלחת פיוס" שהזכירה שהדברים לא קרו ושאין סיבה לכבס בחוץ. זוהי בעצם ההוכחה שיש על מה לדבר וצריך להוציא את זה החוצה. בראיון היא אומרת 'אני רוצה להדליק פנס למי שגדל כמוני.'

גליה עוז מרחיקה את עצמה מהסיפור על ידי שימוש במובאות מספרות קלסית [צ'כוב] ומספרות מחקרית. קשה לה לחטט בפצעים. זה מכאיב, אבל מקנה את התחושה שצלחנו את הכאב העיקרי, ובכל זאת הוא קיים – במחשבות, בזיכרונות, בחלומות ובאין ספור אסוציאציות מחוויות היום-יום. אינני בטוח שהיא כתבה את זה, יכול להיות שזה מה שאני קלטתי וחוויתי.

אני מבין היטב את שם הספר 'דבר שמתחפש לאהבה'. אני מכיר היטב את התחפושת ומרבית הטכניקות שמתוארות בספר מוכרות לי היטב, אף שמעולם לא ניסחתי אותן לעצמי במילים כה ברורות. להסיר ספק, אינני המושא של תחפושת אהבה, אבל חוויתי אותה ממש מקרוב. הייתי אפילו כלי שרת בידי אותה תחפושת.

האלימות היא פירוק של תסכול, זעם, אשמה… אבל לא התרחש שום פשע – מילים אינן משאירות סימנים גלויים לעין. היום גם למילים מתייחסים כאל אלימות, קוראים לזה שיימינג, אבל דברים שנעשים ונאמרים ללא קהל אין בהם אפילו משום שיימינג. נראה לי שאני מערבב כאן דברים מהספר עם דברים שאינם בו, אבל מן הראוי שנבין שגם אם לא רואים את הצלקת – היא שם, איננה מגלידה בנקל, וכל גירוד פותח אותה מחדש גם כשהאב האלים כבר מבוגר וחולה וגם אחרי מותו.

כאשר נראה שהאמת עלולה לזלוג אל האור משתמש האב האלים בטכניקות ליפות את עצמו, לחסום את המידע שעלול לצאת ולהציגו כְּשִׁקְרִי מראש. הוא מספר בסוד את אותם דברים למספר אנשים שונים כדי ליצור מצג שוא של עובדות מוכחות שכולם יודעים, ואז השמועות על ה"עובדות" מגיעות גם אל מושא האהבה. הוא שולח שליחים למטרות פיוס שכוונתם לדרוש התנצלות בפני המורם מעם. ה"אוהב" מעניש אנשים שאותם ה"נאהב" אוהב, ומרמז באופן ברור שאם ה"נאהב" יוציא את דבר האלימות לאור – יסבלו מכך אהוביו. זה נשמע מעט מורכב, אבל אני מכיר את זה ממש מקרוב. זה גרם לי לנהוג באופן שאיננו חביב עלי כדי להגן על אחרים.

טכניקת הלעגה שמוכרת לי היטב גם-כן היא הקטנת הישג על ידי הצגתו כהישג גדול במידה מגוחכת. עמוס עוז נקט בטכניקות אלו כנגד בתו מספר פעמים, ואף השאיר אחריו שלושה מסמכים פומביים – כתב ברכה לבת המצווה שמאוחסן בספריית הקיבוץ, ביקורת נוטפת קלישאות שמתחפשת לחיובית בארכיון של כתב עת, ספר שהוצא לאור ולכן זמין לכולם. בנוסף לאלה קיים גם מכתב שבו עמוס עוז אומר לבתו שהוא אכן הרביץ לה – כמקובל, לא ממש מכות, או משהו כזה.

לקרוא או לא לקרוא? –
לא לקרוא – זוהי זוהמה פרטית של אחרים.
אז למה קראתי למרות אזהרותיה של אשתי?

כי הרגשתי שיש כאן יותר ממה שרואים ושומעים על פני השטח ברכילויות ובראיונות שמציפים אותנו בנושא. ברור לי שהכתיבה גרמה לגליה עוז סבל רב. הנבירה בפצעים שעשויים להגליד כבר מיותרת לחלוטין. הכתיבה גם מלווה בלא-מעט רגשי אשמה, וכן – ברור שהסביבה תאשים את הכותבת שמכבסת בפרהסיה את הטינופת הפרטית. כתיבת טור זה מלווה גם כן בסבל וברגשי אשמה. למה לי? הרי אפילו קתרזיס לא יצא לי מזה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אוהבים לחוות סבל של אחרים? לא? – אז למה אתם קוראים ורואים סרטים שעוסקים בפשע, בתאונות, באסונות ובתככים? כי זה "בידור", זה לא אמיתי, זו בְּדָיָה. אבל הספר הזה עוסק באנשים אמיתיים שיש להם שם. גליה עוז נמנעה מלקרוא את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז, עד שבאה משלחת ההשתקה והבהירה לה שזה לא נגמר. כשהתחלתי לכתוב שורות אלה הזמנתי את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז ולמחרת ביטלתי את ההזמנה – די – הצלקות כבר מדממות.

המבוך – קייט מוֹס

כמעט שש מאות עמודים של מתח מתמשך רווי בתעלומות מסקרנות.

"העבר הושיט את ידו וניסה לאחוז בה. בין אם תרצה בכך ובין אם לאו."

המבוך - קייו מוֹסלתובנה זו מגיעה אליס בחדר דומם ונטוש ביום רביעי 6 ביולי 2005. אנחנו פוגשים את אליס לראשונה יומיים לפני כן במערה מסתורית בפסגת סוּלארָק שבדרום מערב צרפת ומלווים אותה בעקבות חידת המבוך עד יום שישי באותו שבוע. רק שבוע וכל-כך הרבה תהפוכות מטלטלות אותה בין מקומות וזמנים, בין מציאות וחזיונות מהעבר הרחוק.

את אַלָאיס אנחנו פוגשים ביולי 1209 בטירת קומטאל בקָרקאסוֹנָה ומלווים אותה עד מרס 1244 לאורך מסע הצלב של נוצרים קתולים נגד נוצרים קתרים, אלה שמתקראים 'בוֹן קרֶטיאן' כלומר 'נוצרים טובים'.

דוקטור אליס טאנר מתנדבת בצוות שמבצע חפירה ארכיאולוגית פרטית במימון גורם עלום. היא איננה ארכיאולוגית, היא מרצה לספרות אנגלית של ימי הביניים. ביום האחרון של שהותה באתר החפירות מגלה אליס פתח של מערה שחושפת ממצאים בני שמונה מאות שנה, שקשורים לתעלומת המבוך, לשלושה ספרים מסתוריים שנושאים חוכמות מן העבר – העבר שמקושר לאַלָאיס מקָרקאסוֹן.

הספר מדלג בין שתי התקופות ומספר את סיפורן של אליס ושל אַלָאיס לסירוגין. הרבה דמויות חורשות מזימות ובוחשות בשתי העלילות. לא קל לעקוב אחר ההתרחשויות ואני נאלץ מידי פעם לשוב לאחור לוודא שאני מבין במי מדובר. גם שמות המקומות מבלבלים. המקום שבו אַלָאיס חיה ופעלה נקרא בשפה האוקיטנית קָרקאסוֹנָה, ובשפה הצרפתית המאוחרת קָרקאסוֹן. שמות המקומות בספר משתנים בהתאם לתקופה שבה מדובר. גם זה מקשה מעט על הקריאה אבל המתח בשתי העלילות מושך קדימה ומפצה על הקושי.

ספר מאוד מעניין שמתבסס על מידע היסטורי מתובל בסיפורים מרתקים משתי התקופות. הסיפורים מגובשים היטב וברורים גם כאשר הם מערבים בעלילה את המחשבות, הדימיונות והחלומות של גיבורותינו. סיפורי שתי התקופות סובבים סביב מערכת סודות, שלושה ספרי חוכמה שמורים היטב, טבעת ומטבע בעלי ייחוד וזהוי מיוחד, ובמרכז העלילה סמל המבוך.

המקומות והמסלולים שמוזכרים בספר מפורטים מאוד וכמנהגי במקרים כאלה אני עוקב אחרי ההתרחשויות במפת גוגל. השמות כתובים בשני ניבים צרפתיים בתעתיק עברי שאיננו מקל על החיפוש. בכל זאת הצלחתי לאתר את מרבית המקומות המעניינים על המפה. את הכפר לוֹס סֶרֶס לא הצלחתי לאתר במדוייק כי הוא, ככתוב בעמוד 593, "לא מופיע במפה. הוא קטן מדי."

הנה המפה שהכנתי לעצמי במהלך הקריאה, ואני מקווה שבחלוף מגפת הקורונה העולמית אוכל לצאת לטיול בעקבות אַלָאיס ואליס ולהכיר את הטירות האדירות ואת הפסגות המרהיבות. בינתיים אני ממשיך לשוטט בספרים ובמפות גוגל.

LABYRINTH – Kate Mosse 2005
המבוך – קייט מוֹס
תרגום: אינגה מיכאלי | עריכת תרגום: נעמי גליק-עוזרד | עריכה לשונית: יעל שלמון
הגהה: ירון נבו | עיצוב עטיפה: יפה נוימן | עיצוב העימוד: צילה אזולאי 
596 עמודים 2008 
גב הספר באתר אופוס הוצאה לאור

הפינה האישית

קוריוז מתעתע מתרחש במחשבתי מידי פעם במהלך הקריאה. בזמן שאני מדלג מאליס טאנר לאַלָאיס וחזרה, צץ בראשי שמה של אליסיה גריס ואיתה גם מעלליה בספר אחר שקראתי לפני מספר שבועות – מבוך הרוחות מסדרת בית הקברות לספרים נשכחים של קרלוס רואיס סאפון.

מבוך הרוחות – קרלוס רואיס סאפון

חווית קריאה מדהימה שמערבת את כל החושים ומעלימה לחלוטין את העולם שמסביב – מומלץ !!!

כך כתבתי על הספר 'צלה של הרוח' שהיה אז הספר היחיד על בית הקברות לספרים נשכחים. בינתיים הגיעו בעקבותיו ספרים נוספים שכולם הקנו לי אותה חוויה, ואפילו עם ערך מוסף – כבר הכרתי חלק מהדמויות וידעתי דברים שקרו להם או שיקרו להם בעתיד.

מבוך הרוחות - קרלוס רואיס סאפון

קרלוס רואיס סאפון כתב כל אחד מהספרים הנוספים בסדרה כהעמקה של הספרים הקודמים. אלה אינם ספרי המשך אלא ספרים שמוסיפים רבדים נוספים ונקודות מבט שונות לאותן השתלשלויות אירועים. בספר זה אנחנו כבר מכירים את מרבית הדמויות, אבל הדמות שמובילה את העלילה, אליסיה גריס, מופיעה כאן לראשונה. היא נקלעת אל בית הקברות לספרים נשכחים בדרך שונה לחלוטין מזו שאחרים מגיעים אליה. הקריאה גוררת אותי לעלעל בספרים הקודמים. אינני מוצא אותה שם, אבל את תוצאות מעשיה שמתוארים בספר 'מבוך הרוחות' אני מוצא בספר הקודם 'אסיר השמים'.

הנשים בספר יפות תואר להפליא ומודעות היטב ליופיין הכובש. הגברים, לעומתן, רחוקים מאותו יופי ומרגישים שאינם ראויים לנשים שאיתם. אהבתם עזה ולכולם סודות שהם נוצרים מפני יקיריהם משום שחשיפתם עלולה לגרום להם עוגמת נפש. אותם סודות גלויים גם בפני אלה שמהם הוסתרו, וגם הללו מגנים על יקיריהם מפני אותם סודות בדיוק ומאותה סיבה. הרבה דברים משנים את הצורה שנתפסו לראשונה, הטובים מתגלים כרשעים רוקמי מזימות, חלשים ועלובים מתגלים כחזקים ואפילו כרוצחים בדם קר. איננו יודעים מי עם מי ומי נגד מי וכשהדברים מתבררים אנחנו מופתעים ותמיד נכונות לנו עוד הפתעות.

מבוך הרוחות הוא הספר הרביעי והאחרון בסדרת בית הקברות לספרים נשכחים. הספר מורכב משני חלקים, בראשון 400 עמודים ובשני 439 עמודים. יש לקרוא את הספרים ברצף משום שהם שני חלקים של אותו ספר. אני מניח שחילקו את הספר לשניים כדי שהספר לא יהיה עבה מִדַּי. לא אתפלא אם הייתה גם כוונה להעלות בכך את מחיר הספר. שלושת הספרים הראשונים בסדרה מצויים על מדפי ספרייתי. את שני חלקי הספר מבוך הרוחות שאלתי מהספריה העירונית יחדיו. במהלך הקריאה דילגתי מידי פעם אל הספרים הקודמים כדי להזכר בדברים שכבר ידעתי. עכשיו אני מתחיל לקרוא מחדש את הספרים במטרה להשלים את החוויה עם עובדות שלא היו ידועות לי בקריאות הקודמות. חנויות הספרים סגורות מזה זמן רב בגלל מדיניות ההתגוננות מפני נְגִיף הַקּוֹרוֹנָה. לכשתפתחנה החנויות אני מניח שאקנה לעצמי את 'מבוך הרוחות' – אני מעוניין להחזיק את כל הסדרה ברשותי ולדלג אליה מידי פעם.

סדרת בית הקברות לספרים נשכחים

בדפי הפתיחה של הספר השלישי והרביעי בסדרה כתוב:

בית הקברות לספרים נשכחים

ספר זה הנו חלק מסדרה של ספרים, שמשתלבים בעולם הספרותי של בית הקברות לספרים נשכחים. הספרים שנמנים עם התחום הזה קשורים אלה באלה באמצעות הדמויות והאירועים, האמצעים הספרותיים והנושאים, אם כי כל אחד מהם יוצר סיפור משלו, בלתי תלוי באחרים ושלם בפני עצמו.
את הסיפורים השונים שמגיש בית הקברות לספרים נשכחים אפשר לקרוא בכל סדר או בנפרד, והם מאפשרים לקורא להכיר ולחקור את המבוך שלהם דרך דלתות שונות ובדרכים שונות, אשר בהתחברן יחד יוצרות את לב-לבו של הסיפור.

הסופר כתב את הספרים כך שניתן לקרוא אותם בכל סדר או בנפרד, אך מהיכרותי עם הספרים אני ממליץ בחום לפתוח ב'צלה של הרוח' ולהמשיך בקריאת הספרים לפי סדר פרסומם – 'משחקו של המלאך', 'אסיר השמים' ולבסוף 'מבוך הרוחות' שעלילותיו נודדות גם למדריד וחזרה לברצלונה. ספר זה הוא האחרון בסדרה. הסופר, קרלוס רואיס סאפון, נפטר בגיל 55 מסרטן המעי הגס ב-19 ביוני 2020.

בתחילת הספר 'צלה של הרוח' מספר דניאל סֶמפֶּרֶה כיצד הביא אותו אביו לראשונה לבית הקברות לספרים נשכחים ברחוב אַרְקוֹ דל תֵּאַטְרוֹ בברצלונה. בדף הסיום מסופר כיצד מביא דניאל את בנו, חוּלִיאָן, לאותו מקום סודי:

גבר צעיר, ששיבה קלה זרקה בשערו, צועד ברחובות ברצלונה, הלכודה תחת שמים של אפר ושמש מהבילה, הזולגת על שדרות הרְמִבּלֶס במחרוזת נחושת נוזלית. הוא אוחז בידו של ילד כבן עשר, שבמבטו שיכרון המסתורין שעוררה בו הבטחתו של אביו עם שחר, ההבטחה של בית הקברות לספרים נשכחים.
"חוליאן, את מה שתראה היום, אסור לך לספר לאף אחד. לאף אחד."
"אפילו לא לאמא?" שואל הילד בקול קטן.
אביו נאנח, נסתר מאחורי החיוך העצוב שרודף אותו כל חייו.
"לאמא כן, כמובן," הוא משיב. "אין לנו סודות ממנה. לה אתה יכול לספר הכול."
כעבור רגע קט מיטשטשות בהמון דמויותיהם של האב והבן, וצעדיהם נעלמים לעד בצלה של הרוח.

בסיום 'מבוך הרוחות' מביא חוליאן, שהתבגר בינתיים, את ביתו, אליסיה סֶמפֶּרֶה, לבית הקברות לספרים נשכחים:

גבר צעיר, שבראשו כבר כמה שערות שיבה, הולך ברחובותיה של ברצלונה ערפילית תחת ירח זורח בשדרות סנטה מוניקה, בתוך פס כסוף שמלווה את צעדיו. הוא מחזיק בידה של ילדה כבת עשר, מבטה מצועף מסתורין נוכח ההבטחה שהבטיח לה אביה לעת ערב, ההבטחה לבית הקברות לספרים נשכחים.
"אליסיה, מה שתראי הלילה אינך יכולה לספר לאף אחד. לאף אחד."
"אז זה יהיה הסוד שלנו," היא אומרת בלחישה.
אביה נאנח, נחבא בחיוך העצוב הזה שמלווה אותו כל חייו.
"ברור. זה יהיה הסוד שלנו לתמיד."
באותו רגע השמים מתפוצצים במעגלי אור, ולרגע הזיקוקים של טקס הנעילה לוכדים את הלילה של ברצלונה שלעולם לא יחזור.
כעבור זמן-מה אב ובתו, דמויות ערפיליות, מתמזגים בהמון השוטף את השדרות, צעדיהם אובדים לעד במבוך הרוחות.

המקומות והדרכים אליהם מתוארים בספר בצורה מפורטת, וניתנים לאיתור על מפות ברצלונה ומדריד. במהלך קריאת 'צלה של הרוח' בניתי מפה של המקומות שמוזכרים בספר מתוך כוונה לשוב יום אחד ולטייל בעיר עם הספר בידי. בקריאת הספרים הבאים הוספתי מקומות למפה. אני מניח שבטיולי הבא לברצלונה לא אשא איתי מטען של חמישה כרכים, אבל המפה והוראות ההגעה לכל מקום יהיו במפת גוגל שהכנתי. לאחרונה נודע לי שכבר מתקיימים סיורים מאורגנים בין אתרי הספרים שבסדרה.

האתרים בברצלונה

מפת האתרים במדריד

קישור למפת האתרים במדריד

נעדרת – אדיבה גפן

"בום. ב ו ו ו ו ם!!!" מהמילה הראשונה בספר מתחילה ההתרחשות ואינה נחה לרגע. הספר "נעדרת" של אדיבה גפן הוא מותחן בלשי מהיר ורווי התרחשויות. דקלה מספרת בגוף ראשון בשפה פשוטה וברורה את עלילותיה במהלך חיפוש נערה שברחה מהבית. הבלשית דקלה מתחקה אחר עקבות הנערה במטרה להשיבה להוריה ששכרו את שירותי משרד החקירות של סמי שבו היא עובדת. היא מוצאת את הנעדרת ומאבדת אותה כמעט מייד – הפעם לתמיד. זה לא ספוילר – את זה אנחנו יודעים כבר בעמוד השני.

מכאן מתחילים הדברים לשנות צורה ומשמעות. מה שנראה לפני רגע ברור מקבל פרשנות חדשה שמשבשת את כל מה שחשבנו שכבר אנחנו יודעים. דקלה יוצאת לנבור בסבך ההתרחשויות וללקט מידע מאנשים שהיא חושבת שיכולים להועיל. היא יודעת להפעיל אנשים ולגרום להם לדבר יותר ממה שרצו, אבל לפעמים יש לכך מחיר. בינתיים סמי, בעלת משרד החקירות, שרועה עם מאה וחמישים הקילוגרם במשרד ומבכה את המניסקוס הכואב שלה תוך בליסת עוגות וממתקים. דקלה היא זו שמסתובבת בשטח ומסתכנת לא מעט.

קופר, שהיה בן זוגה של דקלה עד שנעלם בלי להותיר סימן, מופיע פתאום כאילו לא קרה דבר ומנסה לחדש את הקשר. דקלה, שעדיין נמשכת אליו, מנסה לחמוק ממנו בכל דרך – היא כועסת ופגועה ואיננה רוצה להיפגע בשנית. העלילה מסתבכת כשמתברר שיש לנו עסק עם "ארגון חינוכי" שמתנהל ככת לכל דבר. הכת מלמדת את חברותיה וחבריה על האור הגדול, על ליקויי החמה שמביאים את החורבן ועל מלחמת גוג ומגוג שאפשר להתגונן מפניה באמצעות קורבן אישי. כמו-כן, הכת מעניקה לחבריה גם טיפול נפשי וכלכלי.

אלה שהיו "הטובים" מתבררים כמשהו אחר לגמרי. דקלה נרדפת על ידי מערכת משומנת שמטרתה למנוע ממנה את האפשרות לחשוף את העובדות. סמי מצטרפת לדקלה ליקנעם אחרי ששמעה ממנה על מלך הסברינות, דבר שמעיר אותה מתרדמת המניסקוס ומקים אותה מרבצה. במעלה תל יקנעם, מול הנוף המרהיב, סמי מזכירה את סיפורי התנ"ך שהתרחשו ברכס הכרמל, בתבור, בעמק ובהר מגידו. על סיפורים אלה נשענים כל איומי החושך שמהם נבנית הכת של "האם הגדולה" דבורה מגדיאל.

הספר מחולק לפרקים קצרים מאוד שמאפשרים לעצור בקלות, אבל ההתרחשויות מושכות לקרוא עוד פרק ועוד פרק, וכך אני מסיים את הספר בחטף תוך קריאה רצופה אל תוך הלילה.

ספר בכיף. קל ונח לקריאה, מאוד מסקרן ומותח, מעט מטריד אך לא במידה שמדירה את שנתי בסיום הקריאה.

אינני חובב סברינות, אך עבור אלה שסיפורי הסברינות עוררו את בלוטות הטעם והיצר שלהם, מצורף בסוף הספר סיום מתוק בדמות מתכון.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2012. 303 עמודים.

ספרים מאת אדיבה גפן שמוזכרים ב'תרבות הפנאי'

%d בלוגרים אהבו את זה: