ארכיון קטגוריה: פוליטיקה

התקווה של אורי אשי

מתחת לגשר ההלכה משתרך בנתיבי איילון פקק שמעכב את האפשרות להגיע לדרך השלום. על הגשר עומד בחור אחד ובידו שלט "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים". אדם אחד מנסה לשנות מציאות באמצעות הפגנת יחיד מעט מוזרה פעם בשבוע במשך שנים.

התקווה של אורי אשי

לא שמעתי על אורי אשי עד שהלכתי לצלם פורטרטים ביריד שבוע הספר 2021 במתחם שרונה בתל אביב. אני אוהב לשוטט בשוקי ספרים, ואלה נעשים נדירים יותר ויותר, לכן אני נאלץ לנדוד מחיפה לתל אביב. הפעם הייתי ממוקד בלכידת דיוקנאות מעניינים לאתגר צילום של גורושוטס.

באחד מדוכני הסופרים העצמאיים נתקלתי בספר 'התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. לצד הדוכן עמד אורי אשי והסביר לאנשים במה מדובר. באתי ליריד מתוך כוונה לאסוף רשמים, לא לרכוש ספרים. בימינו יש כל-כך הרבה מבצעי מכירות לכל אורך השנה כך שאין יתרון ברכישת ספרים דווקא בשבוע הספר. חרגתי ממנהגי, האדם וספרו שָׁבוּ את תשומת ליבי ובסופו של יום שבתי לביתי עם הספר ובו הקדשה מאויירת.

הספר מציג את השתלשלות הסכסוכים האזוריים מההיסטוריה עד האקטואליה. כל טיעון בספר מגובה בהפניה למקור המידע. יש בספר הרבה מאוד תיקונים ל"עובדות" שניטעו במוחותינו ברבות השנים על ידי בעלי עניין שמשוכנעים בצדקתם. אנשים רבים שיקראו את הספר עלולים לטעון שמה שהוא מציג כעובדות מבוססות היטב איננו נכון – לא קל להזיז מיתוסים שקובעו במחשבותינו. אחד המיתוסים שנטענים על ידי שני הצדדים בסכסוך הוא "אין עם מי לדבר". הספר מציג נתונים מדיוני השלום הרבים שמראים שדווקא יש עם מי לדבר, ושמרבית האנשים בשני הצדדים היו שמחים מאוד להפסיק את הסכסוך המיותר. הבעייה היא כנראה שיש בכל צד אנשים שמתבצרים בקביעה שאסור לוותר על אף שעל בארץ שהיא רק שלנו.

אורי אשי פורט בספר את הטיעונים ואת טיעוני הנגד אחד לאחד, מפריך את מה שאיננו עובדה ומאשש את העובדות. בימים הרבים שעמד על הגשר הוא שמע טיעונים רבים של אנשים מסוגים שונים ובעלי עמדות שונות והוא מנסה להתמודד עם כולם. לא נראה לי שהוא מצליח להסיט את אלה שמקובעים בעמדותיהם לראות את המציאות באור שונה ואולי להאמין שיש תקווה. אני שותף לדעתו ולכן קל לי מאוד לקבל את טיעוניו וככל הנראה גם אשתמש בהם כשאקלע לשיחות בנושא. לא נראה לי שאלה שאינם מאמינים שעוד לא אבדה תקוותנו לפתרון הסכסוך האזורי ירכשו את הספר, כך שממילא לא יחשפו לדעותיו, אבל מה היה עולמנו ללא דון קישוטים.

ליד הדוכן של אורי אשי ניצב דוכן אחר. אינני זוכר איזה ספר מנסה לקדם בעל הדוכן ההוא, כי במרכז הדוכן הוא הציב עותק מהודר של תרגום עברי של הקוראן. לשאלתי אם זה מה שהוא מוכר, הסביר לי בעל הדוכן שהציבו אותו בין 'התקווה' של אורי אשי ובין 'שלום עכשיו', לכן החליט להציג את הקוראן כהוכחה ש"אין עם מי לדבר". לשאלתי אם הוא באמת קרא את הקוראן השמיע כמה הכרזות שאני יודע בבירור שאינן בקוראן. לא מצאתי לנכון להתעמת עם נכונות ה"ציטוטים" שלו. בספר 'התקווה' אורי אשי מציג לא מעט מידע שמראה שהקוראן הרבה יותר פשרני מאלה שמנפנפים בו. המידע מהקוראן מעוגן במראי מקום. אני חושב שהגיע הזמן להשיג לי עותק עברי של הקוראן.

הספר בהחלט פוקח עיניים – הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו, אבל אני יודע שאלה שתקוותם איננה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא יסכימו לקרוא בספר ובודאי שלא ירכשו אותו. הם ימשיכו לנפנף בקוראן שלא קראו מעולם כבסיס לטענה שהפלסטינאים לא ירגעו עד שישליכו את כולנו לים.

הוצאת חיבור 2021 – 320 עמודים

הפינה האישית שלי:

הלכתי לצלם ביריד לאתגר צילום פורטרטים של גורושוטס. אני מצלם רק אנשים שמסכימים להצטלם. ההיענות ושיתוף הפעולה של האנשים ביריד הייתה מעל ומעבר למצופה – חזרתי עם הרבה מאוד תמונות. צילמתי גם בשוק הפשפשים בחיפה ובשוק הכרמל. לבסוף החלטתי להעלות שלושה צילומים משוק הכרמל ואחד משוק הפשפשים. הצילומים יוצגו בתערוכה Portrait Photography של Gurushots שתפתח ב-16 בדצמבר 2021 בצלמניה בתל-אביב.

התערוכה הוירטואלית כבר שוחררה לרשת – https://bit.ly/2Vd5gXT. בתערוכה מוצגות ארבע תמונות שצילמתי בארבעה סגנונות שונים. כשנכנסים לתערוכה יש ללחוץ על המסגרת שרשום בה CLICK HERE. בתיבת החיפוש כתבו Yossi ותראו את התמונות שצילמתי. לחיצה על צלמית החץ בפינה השמאלית התחתונה תציג את כל התמונות בזו אחת זו. אפשר לראות שם הרבה פורטרטים מעניינים ולשאוב מהם רעיונות.

הכֹּפר | ניר ברוך

הספר הכֹּפר מאת ניר ברוך מתעד את קורות יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השניה ולפניה. זהו תיעוד שמבוסס על מחקר מעמיק של מקורות כתובים, מסמכים שנשמרו בארכיונים ברחבי העולם וכן על הרבה מאוד ראיונות אישיים שערך ניר ברוך עם אנשים שחוו את מאורעות ימי המלחמה על בשרם. הספר יצא לאור בשנת 1990, בינתיים חלפו שלושים שנה, ניר ברוך ומרבית המרואיינים כבר אינם בין החיים.

ניר ברוך היה חבר קרוב של אבא שלי. כאשר הספר יצא לאור ניר הביא לאבי עותק. עלעלתי בספר, קראתי מספר קטעים ואת פרק הסיכום, אך לא קראתי את הספר במלואו. כשביקשתי לשאול את הספר הוא כבר לא היה על מדפי אבי בדיור המוגן. מאז אני מחפש את הספר בחנויות הספרים המשומשים. משום מה לא עלה בדעתי לחפש אותו בספריה העירונית, וכך, באיחור רב שאלתי עותק מהספריה העירונית המרכזית של חיפה.

זהו ספר תעודי-מחקרי שידבר רק אל מי שמתעניין בנושא. גם טור זה מכיל הרבה פרטים שלא בהכרח יעניינו כל אחד. אם ברצונכם רק להבין מהו הכֹּפר – אפשר לעבור ישר לסיכום הספר.

דברים רבים שמוזכרים בספר היו מוכרים לי מסיפורים שסיפר לי אבי, בעיקר בערוב ימיו. ההיסטוריה של יהדות בולגריה עטופה בשכבות סכריניות שהודבקו אליה ברבות השנים. הסתירה בין הסיפורים הקשים ששמעתי בילדותי לבין הסיפורים שסופרו לי בבגרותי משכה אותי לברר מה קרה שם באמת. רק בשנות חייו האחרונות שב אבי לספר את אותם סיפורי תלאות יהדות בולגריה ששמעתי בילדותי. גם הוא העדיף בשנות הביניים את מעטפות הסכרין.

ניר ברוך מספר מה קרה באמת תוך התבססות על עובדות מוכחות. בסוף הספר, אחרי הסיכום, נמצאים 60 עמודים עם נספחים, מסמכים והסברים למסמכים שחלקם מתורגמים מגרמנית וחלקם בשפות האזור, וכן רשימה ביבליוגרפית.

'בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נפגעו הקהילות הראשונות בפעולות אנטישמיות: נופצו שמשות, נבזזו חנויות, ילדים הוכו ברחובות ובוצעו מעשי בריונות נגד היהודים'. בשנים 1932 ו-1934 התרבו אירועי האלימות האנטישמית שכללו שבירת חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית, כתיבת סיסמאות על קירות הבתים ותקיפת תלמידים יהודים. בשלב זה לא שלחו האנטישמים ידם בסחורות ובדירות פרטיות. המשטרה נמנעה מלהתערב.

'ממשלת בולגריה תמכה באנטישמיות באופן מוצהר החל בשנת 1936, מבלי להסוות עוד את הזיקה הפרו-גרמנית במדיניותה'. בחודש אוקטובר 1940 החליטה הממשלה הבולגרית להגיש הצעת חוק להגבלת זכויות האזרח של היהודים – ה"חוק להגנת האומה". החוק אושר בינואר 1941 בחתימת המלך בוריס. בנוסף לגזרות כלכליות ולהגבלת תחומי העיסוק ומקומות המגורים, חוייבו היהודים להמצא בביתם בין השעות תשע בערב ושש בבוקר, ובצאתם לשאת על דש בגדם העליון מגן דוד צהוב עשוי פלסטיק בגודל של כארבעה סנטימטר.
בזמן כתיבת משפט זה נזכרתי שבילדותי, עוד בטרם למדתי בבית הספר, מצאתי בקופסה שהייתה שייכת לסבתי מצד אבי כפתור צהוב בצורת מגן דוד. לשאלתי מה זה היא ענתה בביטול משהו בלאדינו והעלימה את הכפתור.

'אחת התקנות האנטישמיות קבעה כי יהודים חייבים לשאת רק שמות יהודיים טיפוסיים. מאות גברים הפכו בן-לילה ל"אברהם" או "משה" ונשים – ל"שרה" או "לאה". במקומות מסויימים אולצו היהודים לשנות את שמות משפחתם ע"י מחיקת הסיומת "אוף" או "אוב"…'.
זכור לי שאבי סיפר לי בילדותי שהמורים בבית הספר נהגו לקרוא את שם משפחתו "ורסנוב" במקום "ורסנו", עד שיום אחד יצאה תקנה שאסרה על יהודים להקרא כך והוא שב להקרא בשמו האמיתי.

בשנת 1942 פורסם חוק שאוסר על יהודים להחזיק ברכוש דלא-ניידי, פרט לדירת מגוריהם. 'נכסי יהודים, שלא שימשו למגורים, נתפסו על-ידי השלטונות. גודל הדירות נקבע בהתאם לגודלה של המשפחה. משפחות עם 2-3 ילדים רוכזו בדירות של 1-2 חדרים… היהודים חויבו לתלות שלט בפתח דירות מגוריהם המודיע: "דירה יהודית".'

"חוק ההסמכה" שהסמיך את הממשלה לעשות כראות עיניה ללא צורך באישור הפרלמנט אושר ב-9 ביולי 1942.

ב-29 באוגוסט אושרה תקנה 70 ובה 54 סעיפי הוראות בעניין ההגבלות המוטלות על היהודים. 'סעיף 29: היהודים המתגוררים בסופיה מיועדים להעברה לערי-השדה ומחוץ לגבולות הממלכה'. ידוע לי שמשפחתי עברה מסופיה לפלובדיב, אך לא ידוע לי כיצד הדבר התבצע ומה קרה באותה עת לדירות משפחתי בסופיה.

ב-4 בפברואר 1943 הוגש לשר הפנים של בולגריה, גברובסקי, דיווח שמסכם את הדיונים עם האס.אס. ובו החלטה: 'הרייך מוכן לסייע במציאת פתרון כולל של הבעיה היהודית. לגופו של עניין, הרייך מוכן לקבל את היהודים ממקדוניה וטראקיה וכן את האלמנטים הבלתי רצויים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, במספר שייקבע ע"י הקומיסריון'.
'במקרה שלא יוחלט לגרש יהודים מגבולותיה הישנים של בולגריה, רצוי לנצל את האפשרות להרחקת יהודים בלתי רצויים. לכן, מספר היהודים שיוסכם לגרשם צריך להיות גבוה יותר, למשל 20,000 איש'.
בדו"ח של שר הפנים הבולגרי נכתב '… נוכחתי לדעת שהצעדים שננקטו כלפי היהודים, ובמיוחד אלה הנוגעים לזכויות על רכושם, נתקבלו ע"י האוכלוסייה הבולגרית בשקט'.

ב-8 בפברואר 1943 נכתב בדו"ח של ציר גרמניה בבולגריה ששר הפנים אישר את כוונתו לגרש את כל היהודים, אך מחמת הצורך בביצוע עבודות ציבוריות בבולגריה צריך לדחות את המועד ולהסתפק קודם כל בגירוש היהודים, תושבי השטחים המשוחררים – מקדוניה וטראקיה.
ב-16 בפברואר 1943 הוחלט כי 'גברים יהודים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, יגויסו ל"עבודות למען האינטרס הבולגרי", כלומר, יגויסו ל"פלוגות העמל" שעסקו בעבודות ציבוריות'.
בהסכם הסופי שנחתם עם גרמניה ב-22 בפברואר לאחר התייעצות טלפונית עם אדולף אייכמן נמחק הסעיף שמסביר שמדובר רק ביהודי השטחים החדשים – מקדוניה וטראקיה.

ב-4 במארס 1943 החל מבצע המעצרים של היהודים בערי טראקיה. הם הועברו ברכבות לנמל לום שליד הדנובה, שם נמסרו לידי הגרמנים ונשלחו בעזרת חיילים בולגרים למחנה טרבלינקה בפולין.

'בסך-הכל הוגלו למחנות ההשמדה 11,363 יהודים – 4058 יהודי אזור טראקיה, 161 יהודי העיר פירוט ו-7144 יהודי מקדוניה. מהם נותרו בחיים רק 12 נפשות. 11,351 יהודים הושמדו.'

אבי סיפר לי בילדותי שהוא נשלח על ידי הבולגרים לעבוד במחנה כפיה עבור הנאצים. באותו זמן הסיפור היה דל בפרטים אך אבי ביטא בצורה מפורשת את כעסו על כך שבולגריה העבידה אותו בשירות הנאצים. שנים רבות מאוד לאחר מכן, בערוב ימיו, השלים אבי את הפרטים. הוא נשלח לעבוד בתחזוקת מסילות הברזל שעליהן נסעו רכבות מדרום בולגריה לצפון. הוא סיפר לי על הצווחות ששמע מהקרונות שחלפו במהירות אדירה ועל הסירחון שנדף מהרכבות החולפות. והעיקר – הוא ידע שבקרונות מובלים יהודים אל מותם ותהה מה יקרה ליהודי בולגריה אחרי שילוח כל היהודים מהדרום.

במחצית השניה של פברואר 1943 נודע ליהודים בעיר קיוסטנדיל כי הקומיסריון לענייני יהודים פרסם מכרז להקמת צריפים בקרבת תחנת הרכבת של העיר רדומיר. יעקו ברוך – עו"ד יהודי ידוע – פנה לברר את העניין בקרב גורמי שלטון בבולגריה ושמע מכמה מהם ש'קיימות תוכניות לגירוש היהודים' אך לא קיבל מידע מפורש חד-משמעי. שר-המסחר הסביר לו כי 'לא קיימת החלטת ממשלה לגרש את היהודים "הבולגריים" אל מחוץ לגבולות המדינה, אך קיימת החלטה למסור לידי הגרמנים את יהודי מקדוניה וטראקיה שאינם אזרחים בולגרים'. בשובו למשרד נודע לו שכבר מרכזים את יהודי קיוסטנדיל במחסן של מפעל לקראת גירושם אל מחוץ למדינה. הוא פנה לסגן יו"ר הפרלמנט דימיטרי פשב לברר אם קיימת החלטה לגרש את יהודי בולגריה. פשב פנה לשר הפנים גברובסקי והשר אישר שאמנם קיימת החלטת הקבינט למסור את יהודי מקדוניה וטראקיה. באשר ליהודי בולגריה – לא קיימות תוכניות לגרשם מחוץ למדינה. גברובסקי יצא להתייעצויות וכעבור כמחצית השעה שב והודיע שאכן ניתנה פקודה לעצור את יהודי קיוסטנדיל וערים נוספות בבולגריה – אי אפשר לבטל את ההוראה אך ניתן לדחות את ביצועה. גברובסקי הורה לשלוח מברקים למפקדי המשטרה בערים ולהודיע על דחייה. למחרת שוחררו כל העצורים.

דחיית ההגליה העמידה את ראשי הציבור היהודי בבולגריה לפני משימה קשה – להביא לביטול סופי של גזירת ההגליה. שר הפנים התארגן בינתיים לבצע את ההגליה בשקט שלא יתעוררו שוב בעיות.

המפלגה הקומוניסטית הבולגרית הודיעה על כוונתה לארגן הפגנה נגד כוונת הממשלה לגרש את יהודי סופיה לערי השדה. ההפגנה תוכננה ל"יום ההשכלה" שנחוג בבולגריה ב-24 במאי ובו מתקיימות תהלוכות רבות. הרב דניאל ציון החליט שההפגנה תצא מבית הכנסת הגדול בסופיה ומשם תצעד לעבר הארמון – מהלך כחמש דקות. הוא לא ידע שידה של המפלגה הקומוניסטית בארגון ההפגנה, אך השמועה נפוצה בעיר עוד בטרם הודיע עליה הרב. ראשי התנועה הציונית שמעו על היוזמה וחששו שהיא תשמש עילה בידי השלטונות כדי לזרז את הגירוש. הרבנים החליטו לנעול את בית הכנסת, וכשבאו המפגינים, הובילו אותם לבית כנסת שכונתי באזור השלישי. 'הרב דניאל ציון ניסה להרגיע את הקהל המודאג שכבר קיבל את צווי הגירוש, ובסיום דבריו הציע שכל הנוכחים, כ-1500 איש, יצאו בתהלוכה אל ארמון המלך'. בין הצועדים באותה הפגנה היה גם אבא שלי. לאחר כחמש דקות צעידה, הרחק מהארמון, התנפלו שוטרים על הצועדים ופיזרו את ההפגנה. כ-200 מפגינים נעצרו, ועוד 200 נעצרו לאחר מכן בבתיהם. בצעדה השתתפו כ-15 לא-יהודים. הישגי ההפגנה היו חלקיים. עובדת קיומה היכה גלים בבולגריה כולה ותחנות רדיו בלונדון ובארה"ב דיווחו עליה. בעקבות ההפגנה החליטו השלטונות להאט את קצב הגירוש לערי השדה. הגירוש ארך כחודש ולא שלושה ימים כמתוכנן, והיהודים הורשו לקחת את כל החפצים שיכלו לשאת איתם. 'לפי רישומי הקומיסריון לענייני יהודים, הוצאו מסופיה 25,743 נפש (כולל הגברים שהיו בשעת הגירוש במחנות עבודה) ונשלחו ל-20 ערי שדה.'

סיכום הספר:

בסוף שנות השלושים מלך בולגריה היה צריך להחליט אם הוא משתף פעולה עם הנאצים שהיו הצד ה"מנצח" או עם מתנגדיהם שהיו בשלב זה מובסים.
הנאצים עשו עסקה עם המלך שבמסגרתה הם מאפשרים לבולגריה לצרף לשטחה חלקים ממקדוניה ומטראקיה וכנגד זה בולגריה תתחייב לספק את כל דרישותיו של היטלר וביניהן:

  • להגן על הגייסות הגרמניים ע"י הבטחת אגפם הדרום-מזרחי.
  • לאפשר לנאצים לתקוף את יוון ואת יוגוסלביה משטחה.
  • להרתיע את התורכים מלהתערב במלחמה לצד בעלות הברית.
  • לשמש ככוח שיטור נגד הפרטיזנים.
  • לספק מזון לצבא גרמניה ולאזרחיה.
  • לתרום לביצוע השלב הראשון של "הפתרון הסופי" על ידי מסירת יהודי מקדוניה וטראקיה לידי הגרמנים.

'תושבי בולגריה ראו בעיני רוחם כיצד עומד להתגשם החלום הלאומי מבלי שבניהם יסכנו את חייהם בחזיתות. הם לא התקוממו נגד חיסול המשטר הדמוקרטי במדינה. רבים מאוד ראו את קרונות-הרכבות שהובילו את יהודי מקדוניה וטראקיה אל מחוץ לגבולות המדינה, אך הם לא מחו. אלפים ידעו על ריכוזם של יהודי בולגריה במכלאות במרכז הארץ לקראת הגלייתם, אך התרגשות רבתי, התנגדות המונית, לא הייתה. עיתונאים לא סיקרו את המתרחש. מורים לא דיברו על-כך בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. הכמרים שתקו.'

המלך בוריס ידע על ההסכם לפיו הובטחה מסירתם של 20,000 יהודים כ"שלב ראשון" לידי הגרמנים. הוא ידע שההסכם קובע שאזרחותם הבולגרית של היהודים המגורשים תישלל מהם לפני מסירתם לגרמנים, כלומר מדובר על יהודי בולגריה – לא רק על יהודי מקדוניה וטרקיה שאינם אזרחים בולגרים. הוא ידע שסעיף 8 בהסכם קובע שהתהליך איננו הפיך – בולגריה איננה רשאית לבקש את החזרת היהודים לידיה –
'האם למלך ולממשלה לא היה ברור כי היהודים מובלים להשמדה?'

בוריס מלך בולגריה, שהצליח למנוע את מעורבותה הפעילה של בולגריה במלחמה, נהג בכל הנושאים בהססנות מופלגת ובהאטת קצב ההחלטות. קומץ אישים יהודים הקשו על קבלת ההחלטות במטרה לגרום לעיכובים נוספים, והצליחו בכך.
'רק שילובם של שני גורמים אלה שאין להפריד ביניהם, הביא להצלת חייהם של 49,000 יהודי בולגריה. אין בכך נחמה על הכחדתם של יהודי מקדוניה, טראקיה והעיר פירוט.     
למעלה מ-11 אלף יהודים היוו כופר ששילמה ממשלת בולגריה לגרמניה הנאצית כדי לשמור על מקומה במחנה "הסדר החדש", להבטיח לעצמה חלק בשלל המלחמה, מבלי להשתתף באופן פעיל בה.'

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק – אבל חכו רגע: מה שכן אוכל לציין בלי להרוס הוא שהפרק מומלץ גם למי שאינו/ה עוקב/ת אחרי הסדרה, ואפילו למי שלא אהב/ה את הסדרה בעבר. הוא עומד בפני עצמו, ואורכו 27 דקות בלבד. אין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדמויות. ועכשיו, המשיכו רק אם צפיתן/ם בפרק.

hanna02

צילום מסך

בימים האחרונים אני חווה פומו שכמותו לא חוויתי מעולם. FOMO, פחד להישאר מחוץ ללופ, כי כולן כבר צפו בפרק "אמריקן ביץ'" בסדרה "בנות", שאני כל כך אוהבת מלכתחילה, וכבר כתבו את דעתן. זו כבר העונה השישית, ולמדתי לחכות בסבלנות עד סוף העונה כדי לשאוב את כל עשרת הפרקים בני חצי השעה בבת אחת. שילוב מופלא של דחיית סיפוקים ובינג' מהסוג שהעולם הראשון הפריווילגי שלי מאפשר לי. ככל שזה נוגע לסדרות שאני לא עוקבת אחריהן (ובחלקן אין לי שום כוונה לצפות), המנגנון פחות מפריע לי: מישהי כותבת "צפיתי בפרק 3 בעונה 6 של הסדרה-שקר-כלשהו", ואז מוסיפה, "ספויילרים בהמשך", ואני אפילו לא מתפתה לקרוא. כל זה קורה במקום המגניב הזה שנקרא אינטרנט, שבו יש לי קול, כמו לכל אחת. כמו להאנה הורבאת'.

אז צפיתי בפרק, לא לפני שצפיתי בשני הפרקים שקדמו לו בעונה הנוכחית. לשמחתי, לינה דנהאם, היוצרת-כותבת-מפיקה-שחקנית בתפקיד הראשי השכילה ליצור פרק שהוא יצירה אוטונומית. זה יכול היה להיות סרט קצר, והכל היה בסדר. הזכות הגדולה לקבל אותו בתיווך של האנה היא רק ערך מוסף, אבל לא הכרח. למעשה, כאמור, אין שום חובה להכיר את האנה מראש על מנת לקבל את המיטב מהפרק.

מיד בתום הצפייה, עדיין רועדת, חזרתי לאינטרנט על מנת לקרוא את כל הטקסטים שמהם נמנעתי כבר כמה ימים, קישורים לכולם אצרף כאן, בסוף הטור שלי. שורה של נשים חכמות ורהוטות, ממש כמו האנה, ממש כמו מי שאני מדמיינת שהן הנשים שנוהרות בשיירה אורבנית לבושה היטב לעבר דירתו של צ'אק פאלמר בסוף הפרק. יש גם גבר אחד שכתב. רק אחד שאני נתקלתי בו.

נתחיל מההתחלה: אני אוהבת את ניו יורק. לינה דנהאם מפנקת אותי כמעט בכל פרק בצילומי חוץ בעיר האהובה עליי, וגם כאן העיר אינה נעדרת מהסיפור. האנה מגיעה לבניין שצופה לסנטרל פארק, מהסוג שיש לו גם שוער חיצוני וגם שוער פנימי. כזה שמי שמתגורר בו יושב על הרבה כסף. היא אומרת לשוער הפנימי מי היא ואת מי היא מבקרת, והוא מתקשר לצ'אק בעודה עולה במעלית. הוא כבר ידע לפתוח את הדלת להאנה כשהיא תצא ממנה. אני עדיין לא יודעת מיהו צ'אק פאלמר אותו היא מבקרת, אבל מכירה את האנה – היא בוחרת בגדים לפי מצב הרוח, לא תמיד מתאימה אותם לסיטואציה, לפעמים במפגיע, כהצהרה על האינדיבידואליות שלה. ניכר עליה שהיא מתרגשת, השיער שלה אסוף בקפידה והשפתון מחודש בשנייה האחרונה לפני המפגש.

המפגש הראשון שלנו (ושל האנה) עם צ'אק חושף אדם נבוך, נוירוטי עם נגיעות או סי די (כן, אני כזאת שיפוטית, וכן, רושם ראשוני הוא עניין משמעותי). הוא מהמעצבנים האלה שיבקשו ממך לא רק להוריד את הנעליים בכניסה לדירה, אלא גם להציב אותן בדיוק באותה השורה עם יתר הנעליים, ושלא ייגעו במגפי הזמש, כי זה כל הקטע. אני חושבת לעצמי שהאנה רחוקה מאוד מלהיות הטיפוס המרצה, אז למה כל כך חשוב לה לספק את גחמותיו הקטנוניות של האיש הזה? ואז מגיעה התשובה: רצף של תמונות קצרות שמרכיבות את חדר העבודה / הספרייה של צ'אק, ויוצרות פורטרט של סופר מצליח: הכול נקי ומאורגן, ערימות של ספרים שונים מאת צ'אק פאלמר, רשימות רבי מכר של הניו יורק טיימס ממוסגרות על הקיר, פרסים נחשבים לצד תמונה עם הסופרת טוני מוריסון שמעניקה לו את אחד הפרסים האלה, ובכניסה לחדר גם תמונה של אחד הכותבים החדים והניו יורקרים המוכרים בעולם – וודי אלן. חלום נדל"ן, אני ממסגרת לי במוח. היא באה לראיין אותו, אולי, או להתראיין אצלו. יש לו קבלות. הוא כבר מישהו.

האנה באה כי הוא הזמין אותה. הוא הזמין אותה כי היא כתבה עליו טור באתר פמיניסטי נישתי, שמדיר שינה מעיניו. בטור היא כועסת על כך שעוד גיבור תרבותי שלה מתגלה כדושבאג שמנצל את המעמד שלו כדי לשכב עם נשים צעירות שנושאות אליו עיניים, ונמאס לה מזה. היא מתבצרת על הספה בחדר העבודה המעוטר שלו, בין שני התיקים שתוחמים את גבולות הגזרה שלה, כאומרת: "אין לך כניסה לכאן. אני יודעת מה הגבולות שלי". האנה היא דמות משוחררת מינית. היא חיה בשלום עם הגוף שלה, נהנית ממין וגם יודעת מתי פחות נוח לה ומכוונת את הפרטנרים כשהיא רוצה יותר. כאן המטרה ברורה: היא באה כי הוא הזמין אותה, ואין לה שום כוונה לשכב איתו. אין לה שום כוונה להגיע איתו לאף מצב פיזי. למה היא באה לביתו של אדם שהיא בעצמה כתבה על האשמות כנגדו בהטרדה מינית? כי היא אשה חזקה שיודעת לשלוט בעצמה. הוא לא רוצה ממנה התנצלות, הוא אומר. הוא רוצה להציג בפניה את הצד שלו בסיפור, כי הוא מתוסכל מההסתמכות שלה על מספר עדויות שקראה ברשת. הוא מרגיש שקולו אינו נשמע. האנה סקפטית, ואני מוצאת את עצמי מגחכת: ספר לנו שוב, פריווילג, איך קולך אינו נשמע. אתה ברשימות רבי המכר. המילים שלך זיכו אותך בפרסים. קולך נשמע, מחובק ומעורסל.

אז איך גם אני נכנסתי למלכודת הדבש של צ'אק פאלמר? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 2

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1

hanna01

צילום מסך

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

במספר טורים שקראתי על הפרק נכתב שהוא כמעט תיאטרלי. אני חייבת להסתייג מהקביעה הזאת. תיאטרון נראה אחרת. הצגת דמות באמצעות מונטאז' כמו זה שתיארתי כאן, של ספרים ותמונות וחדר מדויק, היא זכות ששמורה למדיום שמאפשר התמקדות בניואנסים. קלוז אפ על נקודה, על הבעת פנים, על תמונה על הקיר, אינו מתאפשר בתיאטרון.

המניפולציה של צ'אק על האנה היא כל כך חלקה ובלתי מורגשת, שכמעט קשה לשים לב למעבר בין הלוקיישנים בתוך הדירה. הכניסה עם הנעליים נותנת הצצה לרדיפת הסדר הכפייתית של הסופר, והחדר בו מתחילה השיחה הוא החדר המרשים והמואר מלאכותית שהוא בחר להציג בפני האנה. עם זאת, כשצ'אק מקבל טלפון מגרושתו ומאריך איתה בשיחה על בתו ועל הזכות שלו לראות אותה, האנה יוצאת לשוטט במסדרון בו תלויות תמונות משפחתיות מחוייכות עד שהיא מוצאת את השירותים. בשלב הזה היא כבר זנחה את אחד התיקים שלה על הספה, אבל היא נצמדת לתיק השני כמו לגלגל הצלה. בשירותים, ברגע עם עצמה, כמו זה שהיה לה במעלית, היא בודקת את הריח של הגוף שלה. אני מכירה את הרגע הזה. הוא נראה כמו הכנה לסקס. למה האנה עושה את זה? אני חושבת שכאן מגיעה ההבנה הבלתי נמנעת: זו האנה הורבאת'. היא לא יכולה להיות פתאום מישהי אחרת. האנה הורבאת' היא אשה מינית, והיא מזכירה לעצמה את הגבולות – בתנאים שלה. יכול להיות גם שהיא פשוט מזיעה מהלחץ, מהמעמד. אחרי הכל, היא בשיחה עם אחד הסופרים האהובים עליה, והיא רוצה להריח טוב. לינה דנהאם נוטעת בנו את הספק.

בחדר העבודה צ'אק מספר להאנה על דברים שהיא לא שאלה לגביהם – היחסים שלו עם האקסית, המצב המתוח בחיי המשפחה השבורים שלו. האנה נופלת למלכודת, ומזכירה לו שהם לא מכירים. "בדיוק", מנחית עליה צ'אק, "את בכלל לא מכירה אותי". היא מיד מסתייגת ואומרת "אבל אני אוהבת את היצירה שלך", היא ממשיכה ומהללת את הכתיבה שלו רק כדי לציין כמה היא התאכזבה לגלות בטאמבלר את העדות של הסטודנטית שפתחה את שק השרצים הזה. "למה אני נענש?" הוא שואל, והאנה מבהירה לו שלנשים שכתבו עליו ברשת אין אלא לכתוב את שעבר עליהן. זה מה שכל כך מגניב באינטרנט. צ'אק מתעצבן, הוא חייב כוס קפה, והנה הלוקיישן הבא שלנו: המטבח.

האנה קמה בעקבותיו עם שני התיקים שלה, אבל בתמונה הבאה שמצולמת במטבח הם כבר לא עליה. היא יושבת מאחורי שולחן, צ'אק עומד ליד הכיריים ומכין קפה – רק לעצמו. זה השלב שבו הוא אומר לה שהנשים האלו בחרו מרצונן להתלוות אליו לחדר בבית המלון, והוא לא הכריח אותן או הציע להן משהו בתמורה. האנה מזכירה לו שהוא סופר נערץ. אמנם הם יצאו מהחלל שכל קירותיו זועקים את זה, אבל הנה היא מהדהדת את התהילה שלו שוב. זה טיעון שלה, אבל זו לחלוטין המניפולציה שלו. החלל מואר, היא יושבת, הוא עומד. היא משלבת ידיים, גם הוא. הוא מספר לה שאין לו סודות, שהוא באמת חרא של בן אדם, שבגד באשתו ושביצע מעללים מיניים, חלקם בתשלום. הוא מטיח את כל זה בהאנה כמו האשמה, כאילו הודאה בדבר עצמו מנקה אותו מהמשמעות של המעשים. הוא בעצם עשה להן טובה, כי עכשיו יש להן סיפור לספר. כלומר: הן אלו שיזמו את המהלך, הן ניצלו אותו כדי שיהיה להן מה לספר באינטרנט. הן מרוויחות מזה – והוא הקורבן. האנה מגלגלת עיניים, וגם אני.

במטבח האנה שואלת את השאלה הבלתי נמנעת: "למה הזמנת אותי? אני לא היחידה שכתבה עליך בהקשר הזה". הרמה מושלמת להנחתה, שמאפשרת לצ'אק להחמיא לה על הכתיבה שלה ועל החוכמה שמשתמעת ממנה. אבל למען השם, שתפסיק להתעסק בשטויות, "זה רק אני, מקבל מציצה בחדר מלון ברוד איילנד". האנה מזכירה לו את התמונה השלמה: יחסי הכוחות. לשם כך התכנסנו. אבל בשנייה הזאת, היא מצהירה: "מכיוון שלא הוצע לי משקה, אני אמזוג לעצמי", ולרגע אני גאה בה, כשהיא קמה ומוזגת לעצמה מים. אבל אז אני נחרדת. דווקא בגלל חוסר הנימוס הזה כמארח, הוא גרם לה להרגיש כמו בבית ולתבוע את המים האלה. הוא הקים אותה ממקום המקלט שלה מאחורי השולחן. אז נכון, היא מעליו עכשיו – פיזית – אבל היא נמצאת שם ללא מגן. ללא חציצה. היא בטוחה שהיא מנצחת, והרבה יותר נוח לה עכשיו.

הוא מזכיר לה שהכל היה בהסכמה – שהוא לא הציע לה עבודה או איים עליה, היא מזכירה שזה לא כוחות. פשוט ככה. מה תגידי לסופר הנערץ עלייך? ומי יאמין לך אחר כך? אי אפשר לצאת מנצחת מסיטואציה כזאת. לינה דנהאם חכמה. אני כל כך מסכימה עם הטענה של האנה, שבעצם אומרת לי מה הולך לקרות: האנה בבית של הסופר הנערץ. היא נמצאת במגרש שלו. היא כרגע אמרה שאי אפשר בעצם להמרות את פיו. היא כרגע אישרה לו שהוא יכול לעשות לה הכל.

אז מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 3

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2

hanna025

צילום מסך

פנים. יום. מטבח.

מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? צ'אק. כאמור, לינה דנהאם חכמה. האנה מתפרצת על צ'אק, כי נמאס לה כבר מהתחום האפור הזה. כאן גם מגיע הסיפור שלה על ההטרדה המתמשכת שהיא עברה בגיל 11, כשהמורה שהכי החמיא לה והתייחס אליה כאל בת טיפוחיו גם ניצל את יחסי הכוחות ביניהם כדי לגעת בה באופן בלתי הולם. צ'אק מוטרד מההשוואה. הוא לא המורה הזה. המורה הזה הרי פדופיל מלוכלך, זה לא אותו דבר. הוא מצטער על מה שהיא עברה. "אבל תראה אותי, אני חכמה. ומדהימה. ועכשיו יש לי סיפור". "אני יכול לקרוא לך משהו?" הוא שואל. והנה הלוקיישן הבא: הסלון.

בזרימה ציורית של סקירת התמונות על הקירות, צבעוניות שונה לחלוטין מזו של חדר העבודה הרשמי, יש כאן הרבה יותר אור ומרחב, אמנות פלסטית ונוף של הסנטרל פארק שנשקף מהחלונות, הנה חדר האורחים. חדר המשפחה. האנה נכנסת יותר ויותר לתוך המלכודת. היא עומדת מכווצת מול צ'אק, בעודו קורא לה את הטקסט שכתב בעקבות המפגש שלו עם אחת הסטודנטיות שכתבו עליו. בשלב מסוים הוא אומר לה להמשיך את הקריאה במקומו. הוא נותן לה לומר את המילים שלו בקולה, להתלכד עם נקודת המבט שלו. "דווקא יותר נוח לי להאזין", היא אומרת כשהטקסט כבר ביד שלה. הוא מאיץ בה לקרוא. מעניין, רק כאן אני מבחינה במניפולציה לראשונה. כל מה שהיה עד עכשיו נראה לי כמו שיחה שקולה, שבה האנה אפילו קצת עליונה. בלי לשים לב, ההתקרבנות של צ'אק עבדה גם עליי. דווקא הבקשה הזאת לקרוא את הטקסט שלו בקולה היתה זו שדקרה אותי, אני אפילו לא לגמרי יודעת למה. אולי כי כבר הייתי בכמה סיטואציות דומות. אבל זה כבר למקום ולזמן אחרים.

מהנקודה הזאת אני מוצאת את עצמי מדברת אל המסך. אומרת להאנה לא לעשות את זה. אל תקראי. זה יחזור גם בהמשך, ככל שהעניינים יסתבכו. הטקסט מציג אותו כקורבן, שוב, כשהפרטנרית לא רוצה לנהל שיחה ופשוט מושיטה יד לחגורת המכנסיים שלו. הוא? הוא רק ממלא הוראות. הוא מתיישב על הספה, מה שגורם להאנה לעקוב אחריו ולהתיישב על הספה עם הפנים אליו. אל תשבי על הספה, אני אומרת למסך. "אני רוצה לתקן את מה שקרה", הוא אומר, מדגיש שהעוון היחיד שהוא מוכן להודות בו הוא שלא טרח להכיר את הסטודנטית הזאת לפני שהיא ביצעה בו את זממה. "אני רוצה להראות לך שאת יותר מפרצוף יפה בשבילי", אני מתכווצת. למה את יושבת כל כך קרוב אליו עכשיו. קחי את עצמך וצאי משם. "אז… מאיפה את?" – הוא מחייך, לראשונה בכל המפגש הזה. אל תעני לו! אני כבר צועקת על המסך, זו מלכודת!

אבל האנה מתרככת ועונה.

עכשיו הם כבר צוחקים ביחד. הוא שואל אותה שאלות על השאיפות המקצועיות שלה. הוא גורם לה להרגיש קיימת. הוא מנסה להשוות ביניהם. הוא מחמיא לה. "את לא עיתונאית. את פאקינג כותבת".

hanna03

צילום מסך

קאט.

חדר השינה.

אני נדרכת, מקווה שלא אראה שם מה שאני מכירה מפרקים אחרים של "בנות". הרי היא לא רוצה לשכב איתו, אבל עכשיו הוא כבר די שכנע אותה שהיא לא מבינה את התמונה השלמה. הרי עכשיו הם אפילו קצת מכירים. למזלה (ולמזלי), הוא רק מראה לה ספר. בדיוק כמו שהוא רק קרא לה טקסט כשהוביל אותה לסלון. בדיוק כמו שהוא רק רצה להכין כוס קפה כשהוא יצא למטבח. אבל עכשיו כבר יש כאן מיטה, והיא כבר מזמן בלי נעליים ועכשיו גם בלי התיקים שליוו אותה ברחבי הבית.

הספר החתום של פיליפ רות' הוא עוד סימן למישהו שלכאורה כבר אסור לאהוב אותו, כי הוא מיזוגן. האנה מציינת את זה, ומיד ממשיכה: "אבל אני לא יכולה, אני פשוט אוהבת את מה שהוא כותב". כי זה בסדר להיות נצלן אם אתה וודי אלן הגאון, לואי סי קיי הגאון, ביל קוסבי הגאון, רומן פולנסקי הגאון. זה לא מה שהאנה אומרת, אבל זה מה שמהדהד לי בראש. לילך וולך כתבה על לואי סי קיי ועל חוסר היכולת שלה לדעת משהו ולהתעלם ממנו. זה מיד קופץ לי לזיכרון כשהאנה אומרת את המשפט הזה.

“You can’t let politics dictate what you read or who you fuck”, צ'אק אומר. פאק. הוא אמר את המילה המפורשת. והם בחדר השינה.

ואז זה מגיע. צ'אק אומר לה לשמור לעצמה את העותק החתום של הרומן האהוב עליה, מאת הסופר המיזוגני שאת הכתיבה שלו היא פשוט כל כך אוהבת. אל תקחי ממנו מתנות, אני מתחננת למסך, לא יכולה להתעלם מהחדר ומהמיטה שמאיימת כמו האקדח שהופיע במערכה הראשונה, כשרק הוסרו הנעליים בכניסה. היא לוקחת את הספר, מאמצת אותו אל חזה. במקום הזה, בו שילבה את ידיה באסרטיביות, מונחת מתנה מהגבר הנצלן (שבשלב זה אולי כבר איננו נצלן לדעתה). הוא שוב מחמיא לה. אוי, לא.

האם ההמשך הוא בלתי נמנע? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 4 ואחרון

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2 לחלק 3

hanna04

צילום מסך

אבל למה את כועסת?

בנקודה הזאת, אני כבר די מובסת. היא צוחקת, מוחמאת, מפלורטטת. זה כבר קורה מאליו. אל תשכבי לצדו, הוא לא באמת בודד, אני מבקשת. ברור שהוא יאמר לך להישאר לבושה, זו רק טקטיקה, את יותר חכמה. היא מהססת, ואז חובקת את הספר כאילו פיליפ רות' והאמריקן ביץ' עם ההקדשה שלו באמת יגן עליה, ונשכבת לצדו. "המיטה שלך מריחה כמו חטיפים", היא שוברת את השקט. הוא בגבו אליה. "אני גר לבד, גברת", הוא עונה ברטינה. לא, האנה, הוא לא בודד ומסכן, וגם אם הוא כן – זה לא התפקיד שלך לחמם אותו ולנחם אותו.

במיטה, עדיין מחבקת את הספר שנראה יותר ויותר כמו שוחד, כמו שידול, היא מתנצלת בפניו על מה שכתבה. למה את מתנצלת? איך את לא רואה שהוא בודק את הגבולות שלך? למה נדמה לך שלך זה לא יקרה? למה אני מאשימה את הקורבן?

כשהוא כבר מנחית את האיבר שלו על הירך שלה, כמו ההוכחה שחיפשתי שהוא חרא, היא מהססת לרגע בקיפאון שגם אותו אני מכירה, לצערי, ואז שולחת יד ואוחזת בו. אפילו לא באיזו עדינות או באירוטיות. כאילו זו משימה. ברגע הארוך עד שהיא מתעשתת ומזנקת אני כבר לא מדברת אל המסך. אני כבר רועדת לגמרי. אני כועסת, לא על לינה דנהאם, לא על האנה ואפילו לא על צ'אק. אני כועסת על עצמי, ואין לי מושג למה. אולי כי יותר מהכל, אני דווקא מזדהה עם האנה, והאשמת הקורבן היא אחד הפשעים הכי נתעבים בעיניי.

האנה צועקת בהלם, מציירת במילים הכי פשוטות את מה שקרה כרגע. המבט הבלתי נסבל של צ'אק אומר הכל: תראי כמה אני יותר חכם ממך. את יזמת. את באת לפה מרצונך, לא הכרחתי אותך. את ענית לי על השאלות, צחקת איתי, קיבלת ממני מתנה, נכנסת איתי למיטה. את החזקת לי את הזין.

ברקע, הבת שלו נכנסת הביתה וקוראת לו. אותה הבת שציין בהתחלה, זו שחייה בוודאי ייהרסו אם היא תגגל את שמו ותגלה מה הוא עשה לסטודנטיות האלו. הוא יוצא מהחדר, האנה משליכה מידיה את הספר שכל כך רצתה לשמור. בהתחמקות מבויישת, כי נראה שהאנה מתביישת במה שקרה, האנה מתגנבת לכניסה כדי לנעול את נעליה בדרך החוצה. צ'אק מציג אותה בפני בתו כ"ידידה שלי, האנה". הבת שואלת אם היא תישאר לשמוע אותה מנגנת בחליל. האנה נבוכה, עכשיו היא כבר באמת לא מצליחה לברוח. עכשיו הרי הכל באשמתה, לא? היא אפילו התנצלה, אז היא חייבת לו.

והנה, חזרנו לסלון. על שתי ספות נפרדות הפעם, אבא גאה וזורח ואשה שלא רוצה להיות שם צופים בנערה מחללת. הנה, האנה, רקדת לפי החליל שלו.

השיר שסוגר את הפרק ועוטף את נגינת החליל של הבת הוא "דספרדו" של ריהאנה. הנה עוד בחירה גאונית של דנהאם, שמפליאה לבחור שירי סגירה צובטים לפרקי הסדרה שלה. ריהאנה איננה נפרדת בעיניי מהסיפור האישי שלה, ואולי זה לא הוגן, אבל היא לא רק זמרת ואייקון. היא גם היתה אשה מוכה, ואי אפשר להפריד ממנה את הקורבנות שלה. השיר עצמו מהדהד את הפרק במילותיו.

הלוקיישן האחרון, לצלילי השיר, חוזר לעיר האהובה, לעולם שבחוץ. כולן כתבו על זה: האנה יוצאת מהבניין, אבל בו זמנית מגיעות אל אותה כניסה בשיירה ארוכה נשים צעירות בהליכה אסרטיבית, ומה שהיה הוא שיהיה.

הפרק הזה הוא יצירה מדויקת וחדה על יחסי כוחות. צ'אק פאלמר רצה להבהיר נקודה, והצליח. אני מזכירה לעצמי שצ'אק פאלמר הוא דמות שנכתבה על ידי לינה דנהאם. דנהאם עושה שירות מדהים לנשים באשר הן באמצעות היצירה הזאת. עם כוח רב באה גם אחריות רבה, ודנהאם יודעת את זה. הגיע הזמן שגם בעלי הכוח שמנצלים אותו למטרותיהם האישיות, המיניות, התדמיתיות או הגחמניות ידעו את זה.

hanna05

צילום מסך

מאמרים קשורים:

נעם פרתום באתר טיים אאוט תל אביב

קרן גרינבלט באתר המקום הכי חם בגיהנום

יעל בניה, דעות תרבות באתר הארץ

חן חדד, תרבות טלוויזיה באתר הארץ

מורן בריר באתר העוקץ

ניב שטנדל, "נספח תרבות" באתר מאקו

רתם איזק, מאקו נשים באתר מאקו

תמר קפלנסקי בידיעות אחרונות

נטע אלכסנדר, "התפוח המכני" באתר הארץ בלוגים

שווה גם לקרוא את מה שכתב ניסן שור בהקשר הזה (לא בנוגע לפרק, אלא בנוגע ליוצרת הסדרה) במוסף סוף השבוע של הארץ

למה לי פוליטיקה עכשיו?

רשות השידור שהוחלפה בתאגיד השידור הישראלי - כאן, מוחזרת כשהיא מוקטנת, דהוייה ומצנזרת עצמה לדעתלאחרונה משתרבב התיאטרון של החיים לתוך תרבות הפנאי שלי. אני משתדל להמנע מלהעסיק את עצמי בענייני אקטואליה ובנושאים פוליטיים. נראה לי שכוחי להשפיע עליהם בין בחירות לבחירות מוגבל, אז אני משכנע את עצמי שהם אינם משפיעים עלי. אבל המציאות עולה בימינו אפילו על דמיון יוצרי התרבות, וזה בהחלט נותן את אותותיו בתרבות הפנאי שלי. זה חודר לתודעתי כשצנזור השידור הציבורי ושרת התרבות מתגנבים לתוך כתבה שפרסמתי כאן על הצגה בתיאטרון קרוב.

אני מציץ טיפה לאחור ומגלה שכבר כתבתי גם בעבר על נגיעות פוליטיות שמעכירות את תרבות הפנאי שלי. בלוג זה, שנועד לתעד בעיקר את חוויותי החיוביות, מכיל פה ושם אירועים פוליטיים. בטקס קיפוד הזהב 2013  הזכרתי את נציג משרד התרבות שניסה להשבית שמחה וכמעט הצליח. סיפרתי כאן גם על קריקטוריסטים ש"מרככים" את מסריהם בצנזורה עצמית. אני משתדל לעטוף את הדברים הפחות נעימים במעטפת עם ניחוחות תרבות, אך לפעמים הצחנה הפוליטית גוברת על כל השאר.

בימים האחרונים הבנתי שאינני יכול להתעלם יותר ממהרסי התרבות וממחריביה. אני אכול ספקות בקשר להחלטתי להמנע מלהתייחס כאן לטקס פרסי אופיר ולטקס קיפוד הזהב השנה. בשניהם השתלחה שרת התרבות באמנים כאילו היו אוייביה האישיים. מעטים יודעים או זוכרים מי היו זוכי הפרסים, אך כולם יודעים על הפרובוקציות שעוררה שרת התרבות. ראש הממשלה יזם את החלפת רשות השידור השמאלנית מידי לטעמו, בתאגיד השידור הישראלי – כאן. משגילה שהתאגיד החדש איננו סר למרותו, החליט לבטלו ולהפיח רוח חיים ברשות שבינתיים פרשו או הופרשו ממנה מרבית מובילי הדעה שנגועים לדעתו בשנאה אישית כלפיו. הרשות המחודשת כבר תצנזר את עצמה לדעת. תרבות הפנאי שלי מושפעת ישירות מאותם אירועים פוליטיים ולכן יש מקום למאמרים בנושאים אלה גם כאן – בתרבות הפנאי.

המאמר הראשון מסוג זה – השוטה, המלך ותפיסת המציאות – מתארח בבלוג הגיגית של בני גיל. את המאמרים הבאים אני שוקל לפרסם בתרבות הפנאי. מעתה יכול להיות שתמצאו כאן לפעמים הגיגים מתחומים שמשפיעים על תרבות הפנאי שלי גם באופן עקיף…
ואני עדיין חולם ומקווה שהסרט בו אנו חיים מוביל לסוף טוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: