ארכיון קטגוריה: שואה

הגיג בעקבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה

כתבתי את הטור הזה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת  2010 והוא נכון גם להבוקר. וכנראה לתמיד.

כבכל שנה בבוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה קמתי גם הבוקר כשבראשי מתנגן שיר הפרטיזנים היהודים. כל רשתות הרדיו משדרות שירי אֵבֶל מינוריים ובראשי שיר עזוז וגבורה בקצב של מרש צבאי.

זה מכבר אני יודע שאני שרוט קמעה בכל הנוגע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כן, היום קוראים לזה פשוט יום השואה אך בילדותי במדינת ישראל הצעירה היה חשוב למערכת החינוך להדגיש את הגבורה ולהצניע את השואה. באותם ימים רבים מהאנשים סביבי היו מקועקעים במספר סידורי. כשהחנווני במכולת השכונתית הגיש לי את המצרכים בהיתי בקעקוע שעל אמת ידו בהערצה, הוא היה בשואה ולכן הוא גיבור. המונחים שואה וגבורה קושרו בראשינו הצעירים היטב, את המונח 'כצאן לטבח' שמענו בגיל מאוחר יותר.

באותם ימים פִּמפְּמוּ באוזנינו הרכות בשנים שדור ההורים שלנו הוא דור השואה ואילו אנחנו דור התקומה ולכן מוטל עלינו להגשים את מה שדור ההורים החמיץ בגלל השואה. הקביעה שכל המבוגרים מהשואה היו גיבורים, בזכותם חזרנו למולדת ולכן הדור שלנו אחראי לְשַמֵר את הישגיהם ולשמור על המולדת החדשה-ישנה מטילה עול כבד למדי על כתפיו של ילד.

את תמונות הזוועה ממחנות ההשמדה התחלנו לראות בגיל מבוגר יותר. שמעתי בילדותי לא מעט עדויות בגוף ראשון על אירועי הגבורה במחנות ההשמדה ובגיטאות, אז עוד היו בינינו הרבה מאוד עדים שניצלו מהתופת. סיפורי הזוועה לא הגיעו אלינו בגוף ראשון, אלה שלא התפארו בגבורתם בחרו לשתוק. יש במשפחתי אנשים שאני יודע שעברו אירועי אימה בשואה ואינני יודע מפיהם על כך דבר וחצי דבר, הם מגינים בעיקר על עצמם מפני אותם זכרונות וככל הנראה לא נדע את סודותיהם לעולם.

 

שיר הפרטיזנים היהודים

מילים: הירש גליק
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס
שנת כתיבה: יידיש: 1943 עברית: 1945
שנת הלחנה: 1937

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים
אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים
וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה
הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה.

עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל.
עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל.
אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר
כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר.

בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;
הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,
יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם.

עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

ביתי ובני נולדו לדור שבו המידע חשוף וגלוי. בנוסף לתיעוד ההיסטורי ולמוזיאונים ברחבי העולם קיימת פעילות אומנותית נרחבת ששואבת את השראתה מהשואה – סרטי קולנוע, ספרים, מחזות ויצירות מוסיקליות. העובדות ההיסטוריות מתועדות היטב ובכל זאת יש כאלה שמכחישים אותן. בקיץ האחרון נכחתי בעדויות לזוועות השואה במוזיאון היהודי בברלין , בבית ועידת ואנזה – המקום ממנו יצאה ההנחייה כיצד לבצע את 'הפיתרון הסופי' ובתחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו.

תחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו

לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון שם למדתי פרטים נוספים על השואה וסוף סוף נחשפתי למספר הכולל של האנשים שנרצחו במערך ההשמדה המתועש שהגו הנאצים – אחד עשר מיליון אנשים, ששה מיליון מביניהם יהודים והשאר צוענים, צבעוניים הומואים ובני "גזעים נחותים" אחרים. לבושתי דווקא ליד ושם לא הגעתי עד היום.

שיר הפרטיזנים–ביצוע מרטיט של שצעון ישראלי

פתחתי בסיפור על אותו שיר לכת צבאי זקוף ראש שמתנגן בראשי בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה. בעוד שבוע נשמע את שיר הרעות, שיר עגמומי ומינורי לזכר החברים הנופלים. למחרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יגיע יום העצמאות שבו נשמע בסיום כל טקס את ההמנון הלאומי שלנו, התקוה, שגם הוא שיר עגמומי ומינורי שלא לאמר תבוסתני. כל שנה, כשמגיע מועדם של השירים שהזכרתי אני תוהה ביני לבין עצמי למה דווקא את השואה אנחנו מציינים בשיר גבורה שכולו תקווה ואילו את יום העצמאות אנו מציינים בשירים עגמומיים. והכי תמוה בעיני הוא המסר הכל-כך חסר תקוה של ההמנון הלאומי – התקוה. מתוך כבוד להמנון אחסוך מכם ניתוח מעמיק יותר של מילותיו. מחשבות אלה מנקרות במוחי כבר שנים, אז הנה אמרתי את המילים בפרהסיה.

אהבה ואוצרות אחרים [איילת ולדמן]

clip_image002

ארבעה יהודים מגיעים לבודפשט בעקבות תליון טווס וציור שבו הוא מצוייר. לכל אחת ואחד מהם סיבה שונה. סוחר אמנות ישראלי ממוצא סורי שחי בארה"ב מנסה לקדם עסקת מכירה, איש מחקר אקדמי מנסה להביא את רכוש יהודי הונגריה למדינת ישראל, סוחר אמנות הונגרי מנסה לשמור על אוצרות הונגריה בהונגריה וצעירה אמריקאית במשימת ניקוי מצפון של סבהּ שהלך לעולמו זה לא מכבר.

אלה הם גיבורי סיפור מרתק עם ניחוח של רומן בלשי. סיפור זה הוא חלקו המרכזי של הספר 'אהבה ואוצרות אחרים'. חלקו הראשון של הספר מתרחש בזלצבורג בשלהי מלחמת העולם השניה. קצין אמריקאי ממוצא יהודי אחראי על רכבת הרכוש של יהודי הונגריה שנספו בשואה. הקונפליקט בין זהותו היהודית לבין משימתו כקצין אמריקאית מוביל אותו בדרכים מעניינות. גם מחלק זה נובעים ניחוחות של רומן בלשי מסוג אחר לחלוטין.

בחלקו השלישי של הספר אנחנו חוזרים לתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה בבודפשט. פסיכולוג יהודי מקבל לטיפולו צעירה יהודיה מרדנית. אבי הנערה מצפה שבסיום הטיפול הנערה תירפא ותיאות להתחתן עם השידוך הראוי לה. בחלק זה אנחנו מתודעים לעולם שונה מאוד מזה שאנו מכירים, עולם שבו הנשים משוללות זכויות לחלוטין בימים של תחילת התמרדותן לקבלת זכויות אלמנטריות. לחלק זה יש ניחוחות של רומן פסיכולוגי-פוליטי. במהלך קריאת פרק זה עולות בי מידי פעם אסוציאציות מהסיפורי ארוין יאלום 'כשניטשה בכה', ו'הריפוי של שופנהאואר'.

כל אחד מחלקי הספר יכול היה להיות ספר שלם מעניין ומרתק בפני עצמו, אך הקישור בין שלושתם יוצר שלמות מדהימה ומפתיעה. החלק השלישי, שאיננו מותח כמו קודמיו, זורם הרבה יותר מהר בגלל הסקרנות שקושרת אותו לסיפורים האחרים שמתרחשים במועדים מאוחרים יותר.

במהלך הקריאה התעכבתי מידי פעם לנסות לנחש מה נאמר בשפת המקור, ואז נזכרתי ששם הסופרת איילת ולדמן, ועם שם כזה, חזקה עליה שהיא דוברת עברית. לאחר עוד מספר ביטויים שנראו לי כאילו תורגמו משפה אחרת שבתי לפתיחת הספר לגלות שהספר מתורגם מאנגלית.

הספר מעניין וכתוב באופן קולח – נהניתי מאוד מהקריאה – מומלץ בחום.

מודן 2014 – 360 עמודים
מאנגלית – נורית לוינסון

גב הספר:

1945, זלצבורג, אוסטריה. ג´ק וייסמן, קצין יהודי צעיר בצבא ארצות־הברית, מתמנה לאחראי על רכבת משא שעושה את דרכה מהונגריה כשהיא עמוסה ברכושם של כחצי מיליון יהודים, שנשלחו אל מותם בידי הנאצים.
הקשיים שג´ק נתקל בהם כשהוא מנסה להגן על רכושם הגנוב של היהודים מפני ידיים חמדניות מתגברים עוד יותר כשהוא פוגש את אילונה, הונגרייה ג´ינג´ית סוערת שעולמה נחרב, והיא מנסה למצוא את שרידיו ברכבת. ככל שהם מתקרבים זה לזה, מבין ג´ק כי על עומק התהומות שפערה המלחמה בגופה ובנפשה יהיה קשה לגשר.
כמעט שבעים שנה לאחר מכן נותן ג´ק לנטלי, נכדתו היחידה, תליון זהב שכנפי טווס משובצות אבני חן מוטבעות עליו. זו אינה מתנה. ג´ק מניח בידיה של נטלי את התעלומה המכבידה עליו מאז ימיו בזלצבורג, ומבקש ממנה לשחרר אותו מהמסתורין ומהאשמה. מסעה של נטלי לחשיפת סיפורו של תליון הטווס והנשים יוצאות הדופן שמאחוריו מטיל אותה לליבו של עולם סוחרי האמנות האפל ומפגיש אותה עם אמיתַי, ישראלי לשעבר יוצא סיירת גולני, שעשה את הונו בהשבת רכושם של נספי השואה. בחיפוש חוצה גבולות ויבשות מנסים נטלי ואמיתי לאחות את שברי ההווה שבליבם לא פחות מאת אלה של העבר.
על בסיס המאורעות ההיסטוריים של שואת יהודי הונגריה אורגת איילת ולדמן באהבה ואוצרות אחרים סיפור עשיר ומורכב, קורע לב ומצחיק, המעלה שאלות כואבות על מלחמה ואובדן, על ערך חיי אדם מול ערכו של רכושם, ועל היכולת למצוא נחמה מתוך החורבן.

.

מתחת לעור בתיאטרון הסטודיו בחיפה

בסיום ההצגה כָּבֶה האור. אנחנו מוחאים כפיים, אך החוויה המטלטלת איננה מרפה. אני מרגיש שלסתותי עדיין קפוצות בעוז, עיני לחות וגרוני יבש. נראה שאינני היחיד באולם ששרוי במצב זה.

שלשום ראינו בסטודיו את ההצגה שקופה. באותה הזדמנות סיפר לנו המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, שבערב שבת תתקיים בסטודיו 'במת צחוק' ובמוצאי שבת – ערב ערבו של יום השואה – תעלה הצגה בשם 'מתחת לעור'. באותו שלב, עדיין לא היינו מגובשים באשר לתוכניות סוף השבוע שלנו. כך יצא שבכל שלוש ההצגות ישבנו במושבי "פשרה" מאחור או בצד. היו ימים בהם מקומותינו בחזית היו מובטחים. לאחרונה הסטודיו החיפאי גודש את כל ההצגות בקהל. אני, כמובן, מברך על כך, אך כמי שנמנה עם אלה שמגיעים ברגע האחרון, אינני מצליח לתפוס את המקומות החביבים עלי. צריך כנראה להתחיל להקדים להצגות.

תיאטרון הסטודיו בחיפה - בית יוצר לתיאטרון מקורי

המחזה 'מתחת לעור' נכתב על ידי יונתן קלדרון על בסיס סיפור אמיתי. המחזאי עטף את האירוע שהתקיים בימי המשטר הנאצי בגרמניה, בסיפור בדיוני בן ימינו. כתבת גרמניה צעירה מגיעה לביתה של ניצולת שואה במהלך מלחמת המפרץ. הכתבת מתחקה אחרי סיפור שנגלה לה לאחר נפילת חומת ברלין – שנתיים לפני מלחמת המפרץ. ניצולת השואה, שרלוטה רוזנר, עשתה כמיטב יכלתה למחוק את העבר מזכרונותיה ואפילו מזרועהּ. אין לה עניין לחטט בפצעי העבר ולכן איננה מכניסה את הכתבת לביתה. לפתע נשמעת אזעקה. הכתבת מתחננת להכנס אל הבית המוגן… רק עד צפירת ההרגעה… שאיננה מגיעה עד תום ההצגה.

במהלך ההצגה אנחנו מוקפצים בין מאורעות ההווה והתרחשויות מסוגים שונים בעבר. השחקנית אילנה קיויתי דאבנפורט, היא ניצולת השואה שרלוטה רוזנר. בימים בהם הייתה אסירה במחנה הנאצים, היא כונתה בשם לוֹטָה. שרלוטה של הימים ההם מגולמת על ידי יעל פרימר, בעוד אילנה הופכת משרלוטה לקצינת האס-אס אילזֶה. יעל היא גם הכתבת הגרמניה – קירסטן. מבלבל? ממש לא! – המעברים ברורים, וחילוף הדמויות מעצים את תפיסת הערבול המוסרי והערכי שכולם חוו בעבר וחווים בהווה. השחקנית מיכל ויטמן נאור משלימה את הקישור בין העבר להווה, ומגלמת את דמותה של אִידָה שאסורה יחד עם לוטה במחנה הנאצי. לוטה ואידה מכנות את אילזה, שלא בנוכחותה, בשם בּוּבִּי.

ההתרחשויות בימי המלחמה במחנה המאסר, מעלות מערכות סבוכות של בעיות אנושיות קשות. לא אמשיך לעסוק בתוכן, משום שכמעט כל דבר שאספר – יהיה ספוילר. ההצגה מעמתת את הדמויות ואותנו עם שאלות מוסר נוקבות. יש בהצגה התגלויות של אנושיוּת בתוך רֶשַׁע, אהבה שמלווה בפחד, ואֵימה מעורבת בתקוה. הגבולות בין הטוב לבין הרע מטושטשים, ולפעמים אף הופכים כיוון. מתוך ההתרחשויות אנו מגלים שכולן בעצם קורבנות, אך אין כל דמיון בין סוגי הקורבנות, ובין האפשרויות שעומדות בפניהן כשהן ניצבות בפני דילמות מוסר קשות.

חילופי הדמויות על הבמה בנויים היטב ומשרתים את המסר של ההצגה. הבמאית רקפת בנימין מציירת היטב את הגבולות בין הנפשות הפועלות באמצעות סמלים התנהגותיים וחזותיים ברורים. ברגעים של אובדן הזהות, חילוף הדמויות כאילו ממאן להתרחש. אין טעם לתאר במילים את התחושה שיוצר בלבול הזהות של שרלוטה הצעירה ואילזה שמנסות להפוך לשרלוטה הזקנה ולכתבת הצעירה – צריך ללכת לראות את ההצגה. מהשיחה שלאחר ההצגה אנו לומדים שזוהי בעצם ההופעה הראשונה של ההצגה בפני קהל, כך שההזדמנות ללכת אל ההצגה תגיע בודאי גם אליכם.

ההצגה 'מתחת לעור' היא חוויה מטלטלת, מרתקת, מטרידה ומעוררת תהיות קשות בנושאי מוסר.

חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

imageאנו מבלים השנה את חופשת החנוכה שלנו בירושלים של מטה. הפעם אנו פוסחים על העיר העתיקה וקדוּשותיה, ושמים פעמינו אל החוּלין שבמרכז העיר. שכרנו מבעוד מועד חדר במלון בוטיק אגריפס, שממוקם בתפר שבין נחלאות ומחנה-יהודה לבין מדרחוב בן-יהודה. השם יהודה אמנם משותף לבן-יהודה ולמחנה-יהודה, אך אין זה אותו יהודה, הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכל אזור יש קסם משלו.

גם לפני ארבע שנים יצאנו בעקבות האורות לטייל בירושלים. בפעם ההיא שכרנו לנו מקום בבית קטן במושבה הגרמנית, והתחלנו את ביקורנו בתוך החומות. אשתי שתחיה מורה, לפיכך אנו נופשים תמיד בתקופה בה כל האתרים גדושים בתלמידים. האפשרויות העומדות בפנינו הן טיסה לארץ אחרת, או נסיון לנווט למקום בו אין "הפעלת ילדים". כשילדינו עוד היו ילדים, ככל הזכור לי, לא "הפעלנו" אותם אלא חינכנו אותם לפעול ביוזמתם. בירושלים, האירועים המוצעים לילדים ולמבוגרים, הם בדרך כלל מהסוג המרחיב אופקים, לעומת אירועי הקיפצו והרעישו חסרי התוכן, שמסופקים תחת כל עץ רענן במרבית איזורי הבילוי בארצנו בחופשת החנוכה. אז הנה אנחנו בדרכנו ירושלימה.

יום שני 02.12.2013 – נר שישי של חנוכה

עין כֶּרֶם

עין כֶּרֶם - ירושלים 2013בדרך לירושלים, ממש בפאתי העיר, עוצרים לביקור בעין-כֶּרֶם. אנחנו שמחים לגלות שעירית ירושלים הקצתה בעין-כרם מקום חניה מוסדר שהחניה בו חינם. גם השירותים הציבוריים נגישים ונקיים – בהחלט פתיחה טובה לעצירה ראשונה אחרי נסיעה ממושכת מחיפה לירושלים. הולכים בעקבות השילוט לעבר מעיין מרים. זוהי בעצם נקבה צרה מאוד בקיר שהמים יוצאים ממנה דרך תעלה ומתנקזים אל שוקת מלאה ירוקת.

עין כֶּרֶם - ירושלים 2013עולים במדרגות הביקור לבקר בכנסית הביקור, אך השערים נעולים למבקרים עד 14:30 – הפסקת צהריים. בחצרות הבתים, לצד דרך המדרגות, מסודרות ערימות של גזרי עץ להסקה, ובאויר נישא עשן בניחוחות עץ בוער. חזית הכנסיה מרשימה וניתן לראות את הפסיפס גם דרך השער הנעול. מרחבת שער הכנסיה יש תצפית לכיוון בית זית. אנחנו צופים בדממה. שקט פסטורלי שגורם אפילו למחשבות להאיט את צעדיהן. יורדים חזרה אל המעיין כשלידינו נוסעת מכונית במורד המדרגות.

מסמטת המעיין אנחנו ממשיכים במעלה צוקי הישועה שמוביל אל המנזר הרוסי 'גורני'. הכנסיה, בית הספר והמנזרים, מוקפים חומה ששעריה מוגפים – אין אפשרות לראות כמעט שום דבר. בדרך חזרה אל המעיין סרים אל האכסניה שממנה יש תצפית נוף יפה.

עוברים את הדרך הראשית לכיוון כנסיית יוחנן בהרים. השביל אל הכנסיה זרוע חנוית ודוכני ממכר מזכרות לתיירים – צעיפים, צמידים, חפצי נוי ודת. המחירים סבירים בהחלט אך ריח הצעיפים מוזר משהו. הכנסיה מאכזבת – מוזנחת. לפני שאנחנו יוצאים, קבוצת מבקרים פוצחת בתפילה בשפה סלאבית כלשהי, וקולות שירה ממלאים את הכנסיה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - עין כֶּרֶם

חניה, מחנה יהודה ונחלאות

המרחק מעין כרם למרכז ירושלים קצר מאוד, אך הדרך עמוסה ופקוקה. מהמלון מודיעים לנו שמגרש החניה מלא, כמאמר הפסוק: יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן [יוסי רן א' 1]. אנחנו חונים במגרש סמוך – 20 שקלים מארבע אחר הצהריים עד שש בבוקר, בשאר שעות היממה המחיר הוא ששה עשר שקלים לשעה. מגיעים למלון ומגלים שממש כרגע התפנה מקום בחניון המלון. אני שועט להביא את המכונית מהחניון בתשלום אל חניון המלון. הדרך אל החניון ברגל כשתי דקות, הדרך חזרה במכונית כרבע שעה. זהו – קבענו את מקומנו בחניון המלון, המכונית לא תמוש מכאן עד שנעזוב את העיר.

משהתמקמנו אנחנו מוכנים לצאת לתור את חנוכיות השכונה. היום נר שישי. משוטטים בשוק מחנה יהודה ובנחלאות. עוברים מדוכן לדוכן ומחנוכיה לחנוכיה. חוטפים ממתק שומשום וגרעינים דביק ומאכזב. קונים בורקס תרד מרשימים ביופיים ומגלים שאין יופים מעיד על טעמם.

אנשי חב"ד נערכים לטקס הדלקת הנרות בשוק מחנה יהודה. מאוחר יותר נגלה שטקסים דומים מתקיימים בכל רחבי העיר. הטקס מתמשך ומתמשך ולהדלקת הנרות עדיין לא הגענו. בינתיים מספר לנו רב מכובד למראה ספור על ג'ורג' וושינגטון ונרות החנוכה של אהרון לוי. אני תמיד תמה במעמדים מעין אלה, מאין מקריצים רבנינו סיפורי מעשיות על ניסים בסגנון הימים ההם, שמתרחשים גם בזמן הזה. בסופו של דבר הנרות דלוקים לתפארת שוק מחנה יהודה. אני מצלם הרבה מאוד חנוכיות שהוצבו בחזיתות בתי נחלאות. מרבית החנוכיות דומות זו לזו. אני מנסה לצוד חנוכיות שיש בהן יחוד כלשהו, אך את אלה, מסתבר, אין בעליהם מניחים ברשות הרבים אלא מעבר לחלונותיהם – במקומות שקשה לצלמן. חבל. בשובנו למלון אגריפס אנו מוצאים שהחנוכיה של המלון מרשימה מאוד ביופיה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

[החנוכיה של מלון בוטיק אגריפס היא האחרונה במצגת]

ארוחת ערב ראשונה במדרחוב בן-יהודה

אחרי כוס תה בתצפית גג המלון – יוצאים לאכול. המלון נמצא, כאמור, בתפר שבין נחלאות למדרחוב בן יהודה, והכל במרחק הליכה סביר. טיול קצר לאורך המדרחוב בואכה ככר ציון וחזרה. פונים אל הסמטאות הסמוכות ומתיישבים לאכול ארוחת ערב במסעדה ששמה בליקר-בייקרי. זוהי מסעדת רשת חלבית חביבה. אנחנו בוחרים בה, פשוט משום שיש בה מקום פנוי, בעוד בחזית המסעדה הסמוכה משתרך תור ממתינים מכובד. שותים מרק בצל טעים, אם כי לא ממש חם, ואוכלים פלאפל מתרד עם פרמז'ן על מצע יוגורט ועלים ירקרקים – טעים ומעניין. בחזרה מהמסעדה עוברים בסמטה ששמה דורות ראשונים ומגלים בה מספר בתי קפה, פאבים ומסעדות שפספסנו בסיבוב הראשון. באחד מבתי הקפה מתקיימות מידי ערב הופעות חיות של הרכבי ג'אז ובלוז. עוד נשוב לכאן באחד הערבים הבאים.

יום שלישי 03.12.2013 – נר שביעי של חנוכה

ארוחת בוקר ישראלית מאוד

ארוחת הבוקר של מלון אגריפס מוגשת במלון לב ירושלים שמעבר לכביש. מלון גדול שמארח בעיקר משפחות, בעיקר דתיות, בעיקר עתירות ילדים. מזנון חופשי עם מיצים, קפה, עוגות, בורקס, גבינות, סלטים, דגים… האוכל יותר משביע מאשר הוא טעים, אך זה בדיוק מה שיאפשר לנו לטייל לאורך כל היום, ולהשאיר את הארוחה הבאה לשעות הערב. הילדים שמתארחים בחדר האוכל מתנהגים למופת, שקטים ותרבותיים. ובכל זאת, ילד סקרן בודק כמה פעמים ניתן להעביר את אותה פרוסה במסוע הטוסטר, וגורם לפרוסה לעלות בלהבות בתוך הטוסטר. המלצריות מטפלות בשריפה בשלווה מחוייכת. הן מנוסות באירועים מעין אלה, זה יקרה גם בשתי ארוחות הבוקר הבאות.

טיול רגלי מלב העיר לעבר תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושליםהמרחק איננו רב מידי ואליבא דגוגל מפות, זמן ההליכה ברגל איננו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה בתחבורה ציבורית. בנוסף לכך, בטיול רגלי תמיד מגלים מקומות שלא הכרנו. יוצאים לדרכנו דרך המדרחוב, פונים ביואל משה סלומון ועוברים מאחורי תמול שלשום לסמטאות נחלת שבעה, בית קברות ממילא, אגרון. בפינת מתחם ממילא צופים לכיוון שער יפו, אך מאחר שטיולנו השנה הוא בירושלים של מטה, פונים לרחוב דוד המלך. דרך אחת הסימטאות רואים מזרקה שלא הכרנו – נכנסים ומגלים את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. מבנה מרשים עם חצר יפה מעוטרת באריחים בסגנון מוגרבי. עוצרים למספר דקות להנות מהנוף העירוני המפתיע וממשיכים לעבר גן הפעמון. בדרך נכנסים לביקור קצר בשדרת הכבוד באכסדרת מלון המלך דוד. זוהי שורת אריחים שעליהם מתנוססות חתימות של אורחי המלון המכובדים. יש כאן תמהיל מעורבב היטב של מנהיגים, אנשי תרבות ואילי הון. מקומנו, מן הסתם, איננו כאן. מביטים על בית ימק"א ממש ממול. הפעם לא נעלה למגדל התצפית של ימק"א. את זה עשינו כבר לפני ארבע שנים. השנה אנחנו מסתפקים בתצפית גג המלון שלנו.

מעבר לגן הפעמון, ברחוב דוד רמז, נמצא החאן הירושלמי, ובסוף אותו רחוב – לצד הככר – מצויה תחנת הרכבת הראשונה. לפני ארבע שנים המלון שלנו היה בסמטא סמוכה ואנחנו מכירים את הסביבה היטב. אנחנו יוצאים מגן הפעמון ואני נדהם לגלות לכל אורך הקטע הראשון של דרך בית-לחם, יריעות ענק שמסתירות את המעבר לכיוון החאן הירושלמי. על היריעות כתוב שזו היא תחנת הרכבת הראשונה. מה קורה פה? אני יודע היכן נמצאת התחנה. מבולבלים משהו אנחנו ממשיכים על פי השילוט, ומגיעים למתחם התחנה שמערך החנויות בו מזכיר באופן מפתיע את מתחם התחנה ביפו ואת נמל תל אביב. אני עדיין לא מבין כיצד זזה התחנה ממקומה. לוקח לי זמן רב להבין שאנחנו נמצאים בעצם במקום עליו נסעו הרכבות. האזור כוסה ברצפת עץ דומה להפליא לזו של נמל תל אביב המחודש, ואת מבנה התחנה אנו רואים מצד הרכבות. החזית נותרה ברחוב רמז, אלא שעתה היא מוצנעת – הגב הפך להיות חזית.

תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

מבנה התחנה, מצד הרציפים, מאכלס עכשיו שורת מסעדות ובזאר קולינרי מאחורי מסכי בד לבנים. הכל יפה, אך מלוקק מידי לטעמי. בזאר המזון מציע מרכולת דומה לזו שראינו בשוק מחנה יהודה, אך במחירים שונים לחלוטין ובמעטה דק של פלצנות. ברחבה – מעל מסילות הברזל, מצויים דוכני ממכר חפצי נוי וצעצועים, ואזורי משחק לילדים. אני נהנה מההתנהגות התרבותית של הילדים, ותוהה אם יש משהו באוירת העיר שמרגיע את הילדים. לפני מסך המסעדות ניצב שולחן שלידו יושבת קבוצת שחקני רחוב ומציגה מיצג חזותי ללא מילים. בקצה המתחם מתקיימת תערוכה של רכבות משחק. אנחנו מחליטים לוותר. יוצאים לתור את הצד האחורי, זה שהיה פעם חזית התחנה. עוברים ליד מרכזי התרבות המוכרים – תיאטרון המעבדה – שהיום הוא זאפה, החאן וכמובן החזית המקורית של תחנת הרכבת הראשונה. לאחר מנוחה על כוס קפה במסעדת לנדוור שבמתחם, יוצאים להמשך דרכנו.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - תחנת הרכבת הראשונה בירושלים 

בתחבורה הציבורית אל מגרש הרוסים וסביבתו

ברחוב רמז נמצאת תחנת אוטובוס שדרכה עובר חלק ניכר מהתחבורה לעבר מרכז העיר. אנחנו שואלים את נהג האוטובוס הראשון שעוצר בתחנה אם הוא מגיע למגרש הרוסים. לא, הוא אומר, אני מגיע לרכבת הקלה. איננו עולים – מחכים לאוטובוס הבא… גם הוא מגיע לרכבת הקלה. הנהג הפעם מסביר פנים. הוא מסביר לנו שברחוב יפו עוברת רק הרכבת הקלה ולכן לא עוברים בו אוטובוסים. בקצרה, אין אוטובוסים למגרש הרוסים וגם לא לכיכר ציון – עלינו לנסוע למקום בו נוכל לעבור לרכבת הקלה. הנסיעה באוטובוס וברכבת קלה ונוחה, הכרטיס תקף לשעה ומחצה ואנחנו מגיעים לרכבת הקלה, ובאמצעותה לתחנת העיריה הסמוכה למגרש הרוסים. סיבוב קצר ברחבת העיריה, הצצה לעבר כנסית השילוש הקדוש, כיכר המוסקביה ובית המעצר הסמוך וזהו. אין יותר מידי מה לראות, הסיבה העיקרית בגללה רציתי להזכר במקום היא ההצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה שראינו לאחרונה. בדרך חזרה לרכבת הקלה, ברחוב יפו 30 מגלים חנות קטנה של בורקס מוסא ועוצרים לאכול בורקס תרד. ממש טעים, כמו בימים ההם ביפו, לפני השתלטות רשתות שיווק המזון. שבים למלון ברכבת הקלה – עדיין באותו כרטיס.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

טיול לבית טיכו וארוחת ערב בשוק מחנה יהודה

לאחר כוס תה במלון יוצאים ברגל לרחוב הנביאים. מציצים מעבר לגדר בית הרב קוק ונכנסים לבית טיכו דרך החצר המרשימה. במרפאה של ד"ר טיכו, מוצגת תערוכה של ציורים שציירה אנה טיכו, וכן יצירות של אמנים צעירים ששאבו מציוריה את השראתם. מקנחים בסקירת אוסף החנוכיות שד"ר טיכו אסף מכל רחבי העולם, וממשיכים בטיולנו ברחובות העיר עד שרגלינו נושאות אותנו שוב לשוק מחנה יהודה. כבר אתמול החלטנו שהערב נאכל בשוק. עוברים ליד קבוצת המסעדות שמקיפה את המסעדה המפורסמת 'אמא' וממשיכים לכיוון השוק העירקי. מוקדם יותר ראינו המוני אדם סועדים אצל עזורה – עכשיו תורנו לטעום מתבשילי הפתיליה הנודעים. השעה כבר אחרי שש בערב, העומס על המסעדה פחת. בפתח יושב גבר שכל חזותו זועקת "אני הבעלבית" ואומר לנו שנשאר רק חומוס וקובה, אז אם אנחנו רוצים לאכול בשר שנלך למוריס. זה בסדר, נאכל קובה. מחפשים מקום לשבת אך שיירי המוני האדם שסעדו לפנינו ניכרים על השולחנות, על הכסאות ואף מתחתם. המלצרית אומרת שיש מקום בפנים. נכנסים אל המסעדה ומייד נסוגים – ניחוחות הנפט המציפים את המקום אינם חביבים עלינו. יוצאים חזרה ומתמקמים ליד השולחן שנראה לנו מלוכלך במידה נסבלת. המלצרית באה ומקנחת את השולחן במטלית – עכשיו השולחן רטוב ומדיף ריח עז של אקונומיקה. עד כאן! אנחנו קמים והולכים לכיוון מוריס.

רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבחבדרך למוריס, מצביעה אשתי שתחיה על חנות קטנה בשם רוז'ה ובחזיתה סירים שמהם מוכרים אוכל עממי. בתוך החנות נמצאים שני שולחנות – זוהי גם מסעדה לעת מצוא. האוכל בסירים נראה מפתה. אני נזכר בעצה ששמעתי פעם – רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבח. אני מציץ פנימה ורואה על קיר השרותים הנקיים שלט: "אסימונים לטלפונים ציבוריים". אנחנו מחליטים לאכול אצל רוז'ה. מזמינים מנה קובה חמוסטה לכל אחד מאיתנו. המוכר מגיש לאשתי מנה ענקית שמועברת מייד אלי. שתחייה אומרת שהמנה גדולה עליה ומקבלת מנה מופחתת קובה. בנוסף מוגשים לנו סלטים ולחמניות. סלט הטחינה עשוי ממש כלבבי, כלומר – יש גם טחינה בתערובת השום והלימון. שנינו בולסים את מנותינו, ובינתיים המוכר מתחיל לפנות את הסירים לקראת סגירת החנות. אני שואל אותו אם הוא מכין את הטחינה בעצמו ומחמיא לו עליה. הוא מציע לנו מייד גם מנה חומוס מעשה ידיו להתפאר ‘על חשבון הבית’. החומוס עשוי לטעמי, עשיר בטחינה ומגורגר במידה החביבה עלי. אנחנו יוצאים שבעים ושבעי רצון מהחוויה – המחיר לשתי מנות קובה חמוסטה עם סלטים, לחמניות ושני קולה – 85 ש"ח לפני טיפ.

מדרכות חלקלקות בדרך לערב ג'אז בבירמן

בדרכנו החוצה מהשוק קונים קלמנטינות ועגבניות שרי. בינתיים מתחיל לטפטף גשם ואני שמח שקניתי בדרך, ברחוב יפו ליד הדוידקה, מעיל גשם ב 25 ש"ח. שבים למלון להשאיר את העגבניות, לשתות כוס תה ולנוח קמעה. קצת לפני תשע בערב יוצאים לבירמן. ערב אילתורי ג'אז בבירמן על כוס סיידר חם אלכוהוליהגשם הקל הרטיב את המדרכות וציפה את אבני ירושלים בשכבה חלקלקה של אבק מפוייח ולח. מחליקים מעט בכל צעד, אני מועד קמעה על אחת המדרגות בדרך ומכניס את אשתי שתחייה לכוננות שמירה עלי. מנסים לסגל לעצמנו הליכה מתאימה למניעת החלקה, ובינתיים רואים שגם הירושלמים אינם מצליחים להתמודד בהצלחה יתירה עם החלקלקות. בבירמן ההופעה כבר בעיצומה. פסנתר, תופים וקונטרבאס משמיעים קטעי ג'אז מוכרים וגולשים די מהר לאילתורים סביב משפטים מוסיקליים שמכתיב הפסנתרן. אנחנו מזמינים סיידר חם, עם ובלי יין, ונהנים מהמוסיקה ומהאוירה. בינתיים מצטרף לנגנים גבר מבוגר עטור רעמת שיבה ומאלתר עימם באקורדיאון. זהו, מן הסתם, מנהל הפאב – דן בירון – מהצבעוניים באנשי ירושלים. ראינו אותו גם כשעברנו לפני בירמן בערב הקודם, וגם אז הוא אילתר עם הלהקה האחרת שהופעיה בליל אמש. ההופעה מסתיימת בעשר בלילה ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, צועדים עקב בצד אגודל מפחד ההחלקה. אמנם מעט מוקדם, אך אנחנו מאוד עייפים ובהחלט מתאים לנו לסיים את היום.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - שוק מחנה יהודה

יום רביעי 04.12.2013 – נר שמיני של חנוכה

יָד וָשֵׁם

ארוחת בוקר דומה לזו של אתמול, כולל מדורה קטנה בתוך הטוסטר לזכר המכבים, ויוצאים לדרך.

הרכבת הקלה עוברת בקרבת המלון שלנו ותחנתה הסופית ממש בפניה ליד ושם. בדרך אל הרכבת הרוח מתגברת אך בינתיים אין גשם. מאז ביקורנו הקודם בירושלים לפני ארבעה חודשים בלבד, הרכבת הקלה התייעלה להפליא, ורכישת הכרטיסים פשוטה ומהירה. בפעם הקודמת זכינו לראות שלוש רכבות עוברות עמוסות בְּיֶתֶר, בעוד אנחנו נאבקים עם מכונת ממכר הכרטיסים שמסרבת לתת לנו את מבוקשנו. הפעם תדירות הרכבות גבוהה והעומס בהחלט סביר. חווית הנסיעה נעימה ונוחה. באתר יד ושם מצויין ש"שירות הסעות חינם מהר הרצל ליד ושם פועל ברציפות בכל שעות פעילות האתר". אנחנו מחכים להסעה ובינתיים מגיע לתחנה אוטובוס שכונתי של אגד ועוצר לידנו. הנהג מסביר לנו שכרטיס הרכבת שבידנו עדיין תקף ולכן אנחנו יכולים לנסוע איתו ליד ושם באותו כרטיס. זהו כבר נהג האוטובוס השני שבא לעזרתנו ביוזמתו. תוך דקות בודדות אנחנו ביד ושם. הכניסה חופשית.

כתובת-פסל אבן בכיכר הולנד בירושלים

בְּדֶּלְפֵּק המודיעין אנחנו מקבלים הדרכה קצרה על האתר, רוכשים מפה, מפקידים חפצים ויוצאים למסלול הסיור. מרכז הביקור הוא המוזיאון לתולדות השואה שמסתיים בהיכל השמות. עוברים בין המוצגים ושוקעים אט אט לתחושה המוכרת שמלווה אירועים מעין אלה. הכל מוכר, הכל ידוע, יש פה ושם משהו שלא ידענו לפרטיו, אך בכללותה החוויה מוכרת. ככל שמתקדמים מתגברת הטלטלה בין כעס לבין עצב. הרגש איננו מתקהה עם השנים. במשך תקופה ארוכה נלחמתי ברגש זה והתעלמתי מכל איזכור של השואה, כאומר "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כן, אני יודע שהציטוט שייך לאירוע מסוג שונה, ובכל זאת הוא ייצג היטב את הרגשתי בזמנים מסויימים בהם המיסחור הגואה של השואה ושל השכול עורר בי מידה של גועל. בחלוף השנים הכתה בי ההכרה שאחרוני דור השואה – דור ההורים שלי – עוזבים את עולמנו ומוטלת עלינו האחריות לְשָׁמֵר את העובדות והראיות למען הדורות הבאים. לא קל, ומאוד מאלף.

בהיכל השמות, אשתי שתחיה ניגשת לאחת מעמדות המחשב לנסות לאתר דפי עֵד לזכר בני משפחה שלא שׂרדו את השואה. המידע שבידה מועט והחיפוש איננו קל. המדריך בהיכל מסביר לנו שאין צורך לבצע את החיפוש דווקא שם, המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה מצוי באתר יד ושם.

אנחנו עוברים דרך בית הכנסת, סוקרים את המוזיאון לאמנות השואה וממשיכים בגשם בצעד חפוז לעבר אוהל היזכור. חלק ניכר מיצירות אמנות השואה הגיע מגטו טרזין, הגטו היצוגי שהנאצים דאגו לשוות לו מראה של קהילה אנושית נינוחה. בגטו זה ניתנה לאמנים אפשרות להתבטא, ושם גם הצליחו מרביתם למצוא מקומות מסתור ליצירותיהם ולחשוף אותם לאחר המלחמה.

הגשם מתגבר ומעילינו מופקדים. אנחנו מסתכלים מרחוק כמיטב יכולתנו לעבר היד לילד ולעבר שאר המוצגים באזורים הפתוחים ומחישים את צעדינו חזרה למרכז המבקרים. חוזרים אל הרכבת הקלה באמצעות שרות ההסעות החפשי של יד ושם ושבים אל מציאות ימינו.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

טעמי – חוויה מסוג אחר לחלוטין

מסעדת טעמי מוגדרת במספר מקומות כמוסד מיתולוגי שאסור להחמיץ. בדיעבד, לא זכור לי שקראתי על האוכל תשבחות. עיקר מה שידעתי הוא שהבעלים המקורי, אלברט מג'ר, נהג לצעוק לעבר הסועדים "לא ללעוס, לבלוע". ובכן, המייסד המהולל כבר איננו בין החיים, אך רוחו ככל הנראה שורה על המקום. חולצות עובדי המסעדה מעוטרות בכיתוב "לא ללעוס, לבלוע" לזכר גסות הרוח המקורית.

מנת ארטישוק ממולא - טעמי - לא ללעוס...לבלועאנחנו מתמקמים. מלצרית חביבה ומסבירת פנים ממליצה על כל מה שבתפריט. אשתי לוקחת מרק עדשים, אני מזמין מרק קובה אדום, וכן אנו מזמינים מנה חומוס ומנה ארטישוק ממולא שנחלוק בינינו. האוכל, בלשון המעטה, מאכזב מאוד. לפחות משביע. בעודנו יושבים במסעדה, גבר כלשהו – כנראה מבעלי המקום – צועק דקות ארוכות בקולי קולות על המלצרית ששרתה אותנו והיא נמלטת מהמקום בוכיה. החוויה מביכה ומטרידה במידה קיצונית ואנחנו נחפזים לסיים ולברוח גם כן. כל שיש לי לומר על טעמי המיתולוגית הוא שגסות הרוח המקורית נשמרה, ושרגלי לא תדרוך במקום מחריד זה לעולם.

שמות החנויות בירושלים

כבר משיטוטנו הראשון במרכז העיר צדו את עיני שמות החנויות. לכל החנויות שאינן שייכות לרשת ארצית או עולמית, העניקו בעליהן שמות מקוריים. ומה המייחד שמות אלה ביחס למה שאנחנו רואים בתל-אביב ובחיפה?

שמות החנויות בירושלים

נכון – השמות על טהרת העברית! שלטי חלק מהחנויות אפילו מציינים את השם העברי באותיות לועזיות. זה משמח אותי מאוד לנוכח הִתְלַעְַזוּת שמות החנויות בשאר מחוזותינו, ואני מלקט צילומי שמות חנויות ברחובות, במדרחוב ובשוק לתפארת השפה העברית.

חוויה תרבותית בתמול שלשום

תמול שלשוםבכל מקרה היה בכוונתנו לבקר בתמול שלשום. אלא שעכשיו, זמן קצר לאחר החוויה המסוייטת משהו בטעמי, אנחנו זקוקים נואשות לחוויה מתקנת, ואין מקום מתאים מתמול שלשום לתיקון החוויה. תמול שלשום נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מטעמי. המרחק בין החוויה התרבותית במסעדה-ספריה תמול שלשום לבין החוויה של טעמי איננו יכול להמדד אפילו בשנות אור. המוסדות הללו, על אף ששניהם מגישים מיני מזונות, שייכים לעולם ערכים שונה לחלוטין.

תמול שלשוםהשלט בתחתית המדרגות המובילות לתמול שלשום מכניס אותנו לאוירה המתאימה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל זה ממש לא משנה, המקום משרה עלי אוירת נינוחות תרבותית. אנחנו מתיירים קלות בין מדפי הספרים, ומתמקמים ליד שולחן זוגי בפאתי החנות-מסעדה. אני מביט לעבר אורחים שיושבים לבד ליד שולחן וספר בידם ותוהה אם הם מצפים לחברים או מבלים עם עצמם בקריאת ספר. אני מזהה בהם את עצמי בתקופות אחרות, ואני יודע שגם ילדי נוהגים לשבת בבתי קפה בגפם ולקרוא. יש בחווית הקריאה לבד בציבור טעם מיוחד שאינני יכול להסבירו. דווקא נוכחות הסביבה, כאילו מעצימה את ההתנתקות מהמציאות והשקיעה לתוך החלום… כמו בתיאטרון.

אשתי שתחייה מזמינה קפה הפוך גדול ואני, כרגיל, הפוך קטן ובו שתי מנות אספרסו. התלבטות ממש קצרה מובילה אותנו להזמין גם בראוניס. בתמול שלשום, הייתי מצפה למצוא בתפריט חומיות ולא בראוניס, אך ככל הנראה אפילו הם צריכים לשחות מעט עם הזרם. הספלים שלנו שונים, התחתיות שונות, העיטורים שונים – לכל פריט יש אופי משלו. ליד השולחן הסמוך יושבים אשה וגבר. שניהם הזמינו מרקים. הגבר שותה משלושה ספלים מעין טעימות משלושה מרקים שונים. האשה שותה מקערית מרק סמיך כלשהו. אני מקנא, רוצה מרק כמו שלהם, אך אני כבר שבע ממה שהכנסנו לתוכנו בטעמי. על קערית המרק של הסועדת שלידנו כתוב כי אף שנעשה מאותה תרנגולת ובסיר אחד התבשל… זהו. אם כתוב משהו נוסף, אינני יכול לקרוא אותו ממקומי. אין לי מושג מאין הציטוט. לא מצאתיו ברשת, ולקרוא את כל סיפורי עגנון כדי למצוא אותו, נראה שלא אמצא זמן. אני בונה עליכם – קוראים יקרים – שתאירו את עיני. כלי ההגשה קוסמים לי ואני מעכב את שתחייה עד שאסיים לצלם. היא כבר מתורגלת, יודעת עם מי בחרה לחלוק את חייה, ויודעת שגם בנושא זה – עדיף לשחות יחד באותו זרם. בסופו של יום, טַעַמֵי הקפה והעוגות ידעכו, אך התמונות תשארנה להזכיר לנו את החוויה. בעצם, גם מילים אלה נועדו בסך הכל לְשָׁמֵר עבורנו את החוויה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - תמול שלשום

שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים

אנו יוצאים מתמול שלשום ותוך דקה מוצאים את עצמנו מול רכב כיבוי במרכז כיכר ציון הסמוכה. מה קרה? הקהל מתגודד סביב לראות כיצד שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים את חנוכית הענק בכיכר ציון. בדיעבד, זה רעיון מצויין להעזר בשרותי כבאות לצורך הדלקה. הערב נר שמיני, ונר זה – שלא הודלק בימים הקודמים – סָפוּן בתוך צמרת אחד העצים. לוחמי האש מעלים מנוף וגוזמים את העץ סביב הנר – הנה כך הצילו כבאי ירושלים את ככר ציון משריפה.

על המדרגות מול המנורה יושבת אשה וצועקת נבואות זעם בקול רם ובלשון תנכית. בין נבואה לנבואה היא לוגמת מבקבוק הקוקה קולה זירו שבידה. ככל הנראה היא יודעת שעל אף כל חטאינו, אין אנחנו עומדים להכחד כל כך מהר, לכן עדיף להמנע בינתיים ממשקאות עתירי סוכר. יהיה אשר יהיה – הקהל די אדיש לצעקותיה. יכול להיות שבירושלים אנשים מורגלים בנביאי העיר.

נר שמיני ואחרון בנחלאות,

מעט חנוכיות, לא מסעדה, לא ג'אז וספרים בסמטה

אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות נוסף בנחלאות אחרי הגשם. רואים חנוכיה, ועוד אחת, ועוד כמה… אלא שהגשם מתעתע בנו ואנו נאלצים לשוב למלון לעטות צעיפים, מעילים וכובעים. יוצאים שנית אך עכשיו הסמטאות חלקלקות ואינן מזמינות. הולכים על סמך המלצה שקראנו בספר שקיבלנו במלון, למסעדה מוסיקלית בשם נחלא. לאחר שאנחנו מחליקים רגלינו לכל אורך נחלאות אנו מגלים שהמוסיקה שמושמעת בנחלא אינה לטעמנו, וכן חזות המקום. חוזרים בגשם על גבי אבני ירושלים החלקלקות לחפש מקום בילוי אחר. הרחובות ריקים למדי מאדם וההליכה קשה יותר מאמש, אך אנחנו כבר מתורגלים מעט יותר באיתור מסלולים פחות חלקלקים. ניגשים חדורי תקוה למרכז התרבות בית מזי”א. אמש התקיימה שם ההצגה העיר הזאת שראינו זה לא מכבר, ובאותו זמן התנגנה בבר מוסיקה חיה עריבה. הערב, אומר לנו השומר, יש רק הופעה של רבנית כלשהי לנשים חרדיות. כשאנחנו מגיעים לבירמן, אחרי תשע וחצי, אנחנו מגלים שההופעה עדיין לא התחילה וכן שמלבדנו, נמצאים במקום עובדי הבר וחברי הלהקה. מתי תתחיל ההופעה?… לאף אחד לא ברור. אנחנו מחליטים לוותר ומשרכים רגלינו במעלה רחוב יפו חזרה לכיוון המלון. בינתיים הגשם נרגע מעט ושוב רואים אנשים ברחוב. קונים עוגיות מזרחיות במאפה נאמן, ובפניה מרחוב יפו 91 לסימטה הצרה שמובילה למלוננו, מגלים חנות ספרים משומשים. החנות הולצר ספרים פתוחה יום יום עד אחת עשרה בלילה. אנחנו שואלים על ספר מסויים שאנחנו מחפשים זה מכבר – לא, גם להולצר אין אותו, וכמו כולם, גם שם ישמחו לחפש אותו עבורנו.

יום חמישי 05.12.2013 – תמו ימי החנוכה

גשם…גשם…גשם והביתה

ראינו כבר מספר ציורי קיר על בניינים גדולים בירושלים, צילומיהם נמצאים גם כאן. לפני מספר ימים קראנו על ציורי הקיר בסמטאות נחלאות. לא ברור היכן בדיוק נמצאים הציורים. עד כה טיילנו בנחלאות מבין הערביים עד שעות החשכה. כדי לראות ציורים צריך אור. כל פעם שאנחנו יוצאים ממלוננו לכיוון נחלאות והשוק, אנו עוברים על פני ציור קיר בצד השער המְקֻשָּׁת ברחוב סוכת שלום פינת אגריפס. אינני זוכר את פרטי הציור, אך פריט אחד מאוד בולט בו – מכונת תפירה ברנינה. הציור מצוי בצד חנות מכונות התפירה של ברנינה ברחוב אגריפס. השילוב מעניין ואני כבר מדמיין את הצילום… אבל עדיין לא הגיעה השעה. ביום חמישי, בשעות היום, בטרם נעזוב את ירושלים אנחנו מתכננים לצאת לטיול בנחלאות באור היום, לראות את ציורי הקיר ואף לצלמם.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

בוקר יום חמישי. הולכים במבול שוטף שְׁמְלֻוֶּה ברוחות עזות לאכול ארוחת בוקר דומה לקודמותיה – לרבות המצנם הבוער שאיננו אֻכָּל. מחכים להפוגה בגשם, אך זו איננה מגיעה. הגשם איננו מרפה ואנחנו שבים למלוננו. היום אנחנו אמורים לטייל בנחלאות לאור היום. ככל שנוקפות הדקות והופכות לשעות, אנחנו מבינים שטיול רגלי איננו בא בחשבון. לבסוף מוותרים ובאחת עשרה בבוקר נכנסים למכונית ונוסעים. אולי נעצור לביקור בדרך באבו גוש. הנהיגה קשה ומעיקה. הגשם מקשה לראות את הדרך והמשאיות והאוטובוסים חוסמים את מראה ימין הכביש. מגיעים לאבו גוש – ברור שגם כאן לא נוכל לטייל בנחת… ממשיכים ומגיעים לביתנו בחיפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. מספיקים אפילו להגיע בזמן לשעת סיפור עם הסופרת טלי כוכבי וספרהּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בָּהִיר בקניון חיפה, אך זה כבר סיפור אחר שאיננו קשור לירושלים.

רצח במארה [קארה בלק]

ספר מרתק וסוחף קדימה.

פעמיים איחרתי השבוע לצאת מהבית בגלל הספר ששאב אותי אל תוכו. הספר מערב סיפור בלשי רווי מתח ופעולה עם עלילה היסטורית מימי מלחמת העולם השניה. כר הפעולה של הספר הוא רובע המארה בפריז וההתרחשויות מדלגות בין ימים בודדים בהווה לבין תקופת גירוש יהודי צרפת למחנות ההשמדה של הנאצים. אירועים היסטוריים בני חמישים שנה משפיעים על היסטוריה בהתהוות.

imageכשלקחתי את הספר מהספריה לא היה ברור לי אם מדובר בספר מתח שמתאים להגדרת ספר נסיעה, או שמא זהו ספר היסטורי על השואה. הסופרת קארה בלק, שזה הספר הראשון שלה שאני קורא, השכילה לשלב מספר סיפורים של אנשים שונים ממספר תקופות ולהפגיש את כולם בסיטואציות מפתיעות. כל פעם שנדמה לי, ולבלשית אֵמֶה לֶדוּק, שהתמונה מתבהרת – מגיעה הפתעה שטורפת את הקלפים. לפעמים ההפתעה היא התרחשות שעוברת על הנפשות הפועלות ממש עכשיו, ולפעמים גילוי מסמך, תמונה או סיפור מהעבר הרחוק, שמאירים את ההווה באור חדש ושונה. חברים ושותפי סוד מתבררים כאוייבים. לפעמים נדמה שאי אפשר לבטוח באף אחד וכשמתברר במי אפשר לבטוח ובמי לא, מתעוררת לחיים מציאות חדשה שתימוג עם הגילוי הבא.

הספר רצח במארה בנוי היטב – יוצר מתח, מרפה קמעה, מחליף סיפור בסיפור להפוגה, מפגיש סיפורים ומנתק אותם.
חוויה מעוררת מחשבה על העבר ועל מהותם של אנשים במצבים שונים, שזורה בעלילה בלשית עתירת פעולה.

מאוד אהבתי את הספר.

גב הספר מספר לנו שהסופרת קארה בלק כתבה סדרת ספרים שמתרחשים ברובע המארה בפריז והדמות הראשית בהם היא הבלשית אֵמֶה לֶדוּק. אני כבר צמא לקרוא ספר נוסף מהסדרה. הפעם תהיינה לי מראש ציפיות גבוהות, אני מקווה שכל סדרת הספרים תעניק חווית קריאה דומה.

מומלץ!

גב הספר [הוספתי לאחר הפרסום ב”לחץ הקהל”]

פריז, שנת 1933. האמנה של האיחוד האירופי עתידה לקבוע סדרים חדשים ביבשת. באותה עת רוחש המארה, הרובע היהודי העתיק של פריז, פעילות ניאו-נאצית.

הבלשית הפרטית אמה לדוק מקבלת על עצמה משימה לא שגרתית ונקלעת לחקירת רצח מסתורית. חרף האיומים על חייה היא מתעקשת לגלות בכל מחיר את זהותו של הרוצח. אך רוחות רפאים מן העבר, מתקופת מלחמת העולם השנייה, רודפות אותה ומנסות לחסום את דרכה אל הפתרון.

רצח במארה מתנהל בשני מישורים: מצד אחד חקירת הרצח, המעלה באוב את אימי המלחמה, ומצד שני סיפורם של משתפי הפעולה עם הנאצים וחיילי האס-אס, שאות קין לעולם יישאר חקוק במצחם.

קארה בלק היא סופרת אמריקנית למחצה וצרפתייה למחצה, שחיברה סדרת ספרי מתח המתרחשים בפריז. הבלשית אמה לדוק, המופיעה בכולם, היא מדמויות הנשים המעניינות ביותר בספרות העכשווית. היא מונעת על ידי הרצון להוציא את האמת לאור למען ייעשה הצדק ועושה זאת בנחישות, בתושייה, בחשיבה שנונה ובאומץ לב בלתי רגיל. כתיבתה התזזיתית של בלק אינה מניחה לקורא אף לרגע – עד לסוף המפתיע.

"אילו יכלו אבני המרצפת המעוגלות של הרחובות העתיקים במארה לדבר, ודאי היו מספרות מעשייה רדופת שדים, כפי שמתארת אותה קארה בלק". -ניו יורק טיימס

תקציר הספר באתר סימניה

הפרק הראשון בוואלה תרבות

אילה סלם ממליצה על הספר אצל נוריתהה

גב הספר באתר טקסט

הוצאת כתר, מאנגלית: מרינה גרוסלרנר, 401 עמודים.

ראש עקום [נאוה סמל]

תומאסו יודע שיש בעליית הגג פְּרִינְצִ'יפֶּסָה. כשהוא מנסה לספר על הפרינצ'יפסה, הוא זוכה בכינוי "ראש עקום". את הכינוי הוא מקבל ממדלֶנה, האדם הקרוב אליו ביותר, שאומרת לכולם שאסור להאמין לו. יש לו, לתומסו, דמיון עשיר, אבל הנסיכה אמיתית. כל-כך אמיתית שהוא יכול לנהל איתה דיאלוג חד-כיווני מתמשך. אולי הנסיכה איננה ממשית כפי שהוא רואה אותה, וגם המכשף איננו בדיוק כזה, ובכל זאת מתקיים ביניהם, בדרך לא דרך, דיאלוג.

בבית חולים בתל אביב קוראת אחות צעירה את סיפורם של תומאס, הפרינצ'יפסה ושאר הסובבים אותם בשנת 1943 בחווה כפרית בפיימונטֶה שבצפון איטליה. את הסיפור היא קוראת מכתב יד שנמסר לה על מנת שתשמיע אותו באוזניו של אדם שרוי בתרדמת. האחות איננה יודעת מיהו אותו אדם ואיך ישפיעו הדברים על מי שממילא איננו שומע אותם ובינתיים היא עצמה נשבית בסיפור.

ספר מרתק, כתוב במתכונת ידידותית לקורא. הפרקים קצרים ותחומים היטב. תערובת של מספר סיפורים בזמנים שונים ומראות עיניהם של אנשים שונים. פה ושם אני שב לאחור לחבר היבטים שונים בסיפור ולסגור עם עצמי פינות שנשארו פתוחות. הסיפורים מתחברים יחדיו למנגינה אחת. כן, לספר יש ללא ספק מנגינה, שחלקה מוכר לנו וחלקה נוצר תוך כדי זרימת הספר. המנגינה לא בהכרח הרמונית לכל אורכה. לפעמים היא משתלבת עם קולות הטבע ועם תחושות הנפשות הפועלות, ולפעמים פורצת צרימת המציאות אל תוך המנגינה או מתוכה.

פס הקול של הספר מורכב מהאריות של אאידה ושל רדמס שמיוצגים בספר במספר דמויות. הקשר אל סיפור האהבה בין כובש ונכבשת יותר ממרומז, וכן שמה של מדלֶנה איננו מקרי. הצליל של הספר הוא איטלקי. כל כך איטלקי, שלפעמים אני תוהה כיצד נכתבו הדברים בשפת המקור, ואז אני נזכר שאני קורא את הספר בשפה בה הוא נכתב.

נאוה סמל. הוצאת זמורה-ביתן, 308 עמ', 89 שקלים. שאלתי את הספר חינם מהסיפריה הציבורית.

נוכחות השואה בתרבותנו

clip_image001אמש והבוקר נשמעו ונראו הרבה מאוד דיונים בתקשורת העברית סביב נוכחות השואה בחיינו היום ובין השאר בתרבות. יש שטוענים להגזמה במידת ה"והגדת לבנך" בנושא השואה ואילו אחרים כבר מקוננים על כך שבעוד זמן לא רב יעלם זכר השואה לחלוטין. כמה מן הדיונים מנסים להשוות "שואות" מסוגים שונים. אין לאף אחד תשובה ניצחת לשום שאלה בעיקר משום שאין שאלה אחת ברורה וחד משמעית. קטונתי מלראות את תמונת התרבות בכללותה אז פניתי לחלקת הבלוג הקטנה שלי ושל שותפי לכתיבה לבחון עד כמה נוכחת השואה בחוויות התרבות שלנו, בעצם, בעיקר בחויות שלי.

בחנתי את הקריטריון 'שואה' בתרבות הפנאי וגיליתי שאחת מכל עשרים ושתיים רשימות מתוייגת בקריטרון זה. חיפוש הערך 'שואה' מוצא שאחת לשש עשרה רשימות מזכירה את השואה בהקשר משני. הרבה מידי? מעט מידי? – אין לי מושג.

הנה הרשימות שהתפרסמו עד כה בקריטריון 'שואה' בתרבות הפנאי –

פרנסי התיאטראות בארץ נעים בין שלוש גישות. יש שסוגרים את שעריהם בערב יום השואה, יש שמעלים "אירועים" בנושא השואה ויש שמציגים תיאטרון בנושא השואה. תיאטרון קרוב מציג את ההצגה האיש משם שמתייחסת ישירות לשואה. תיאטרון גשר מציג את ההצגה "שונאים, סיפור אהבה" שמספרת סיפור עם זיקה לסיפור מהשואה מאת יצחק בשביס זינגר. קבוצת התיאטרון הירושלמי מציגה הערב משהו שמוגדר כ"קוורטט מוזיקלי של צלילים, ריקוד ומילים. בראיה רעננה ומחודשת על השואה".

זהו. לא הצלחתי למצוא הצגות שואה נוספות שמועלות בערב המתאים להן יותר מכל שאר ימות השנה.

התיאטרון הקאמרי של תל-אביב אמנם לא נעל את שעריו אך במקום להציג את ההצגה 'גטו' שמוצגת בשאר ימות השנה העמיד את הבמה הראשית לרשות טקס יום השואה של עירית תל-אביב. מספר הצגות שעוסקות בשואה מועלות מידי פעם בתיאטרון תמונע אך לא הערב, הערב מתקיים "הטקס האלטרנטיבי ליום השואה". גם בתיאטרון חולון ובעוד תיאטראות ברחבי הארץ מתקיימים טקסים.

יש, לתפיסתי, טעם לפגם בנעילת שערי התיאטרון בערב רב משמעות זה. גם קיום טקסים בתיאטרון במקום הצגות חוטא לטעמי ליעודו של התיאטרון. הרי לא חסרים חללים לטקסים, בתיאטרון אני מצפה למצוא הצגות. כל ימות השנה מוצגות בתיאטראות ארצנו הצגות בנושאים שנוגעים בשואה והייתי מצפה שהתיאטראות יציגו הצגות אלה בערב יום השואה. במועד מסויים זה יכולה אותה הצגה להעניק לצופה חוויה מסוג מיוחד בגלל האוירה ממנה הוא בא אל התיאטרון. חבל.

שופרא – תמונע בסטודיו בחיפה

כל הדרך מההצגה הביתה המשכנו לטחון את ההצגה והיא עדין מעלה בראשי הרבה תהיות.

תיאטרון הסטודיו בחיפה. על הבמה ארבעה כסאות וגונג. מסתבר שהגענו לסדנת מודעות עצמית שבה משתתף כל הקהל. על במת הסדנה שלושה משתתפים ומנחה. המנחה, זו שאמורה להביא את כולנו לפתיחות ולשלווה, מתנדנדת בין מניירות הרפיה שמאפיינות את סדנאות הפסאודו ניו אייג' שצמחו במחוזותינו לבין היפראקטיביות תזזיתית שיורה לכיוונים שונים. המנחה – השחקנית המוכשרת להדהים נתלי פינשטיין – מנסה לגרום לנו ולמשתתפי הסדנה להרגע ולהפתח. היא פונה אל אנשים בקהל ומפעילה אותנו באופן אקטיבי ביותר.

זכות הדיבור עוברת מדמות לדמות על הבמה. לכל אחד ואחת מונולוג ארוך שבו הם שוטחים את חוויותיהם וחושפים את השריטות העמוקות בנפשם. התמונה אולי מוקצנת אך מציאותית. כל אחד על הבמה, כולל את המנחה, נושא איתו כמות בלתי נדלית של תסביכים פרטיים שמייצגים את תסביכי הדור. אנו חיים בתקופה שכולם בודדים בתוך ההמון, לכולם יש הרבה מאוד חברים ושותפים ובעצם אין אף אחד. כולם מנסים להמציא את עצמם, בונים בדימיונם את עולמם וחיים בו כאילו היה במציאות. הבעייה היא שזו אכן המציאות. לכולם יש חרדות שמבוססות על המציאות האמיתית והדימיונית וכל אחד מנסה להתמודד בדרכו.

הראשונה שמשתחררת להציג את עצמה – השחקנית אפרת ארנון – חיה בעולם של צ'אטים שמתמצים בעיקר בשליחת וקבלת משפטים קצרצרים חסרי משמעות עמוסים בסמיילים לעייפה. היא רוצה לספר את סיפורה אך שותף אחר לסדנה – השחקן טל קלאי – איננו מניח לה לדבר, הוא מולטי טאלנט שחייב לשיר עכשיו את שירו, שיר מונוטוני שמייצג את שאיפותיו כרשימת קניות – 'בא לי בטוב, בא לי ברע, בא לי גבר, בא לי בחורה…' חוזרים לעולם הצ'אטים והמספרת חווה סערת רגשות מתפרצת שמשאירה את האחרים, וגם אותנו, המומים למדי. יש מי שרוצה לברוח אך המנחה מרגיעה כמידת יכולתה ומשיבה אותו למקומו. המולטי טאלנט ממשיך בסיפורו וגולש גם הוא לסערת רגשות מסוג אחר. כל המשתתפים והמנחה מתכנסים אל תוך עצמם ומגיבים באיפוק אדיש ועצבני שמעיד על אי נוחות לסיפורי המשתתפים האחרים. חלק מהסיטואציות מביכות מאוד ומבוכת השחקנים על הבמה מקלה על מבוכת הקהל שפורץ פה ושם בצחוק משחרר או בצחקוקי מבוכה.

המנחה ממשיכה להציג את הגיגיה בין לבין וניכר שהשריטה שלה גדולה משל שאר משתתפי הסדנה. היא מערבת סיפורים אישיים רוויי תסביכים עם ניסיונות להביא את המשתתפים לשלווה ולפתיחות. המדבר האחרון הוא שכן של ניצולת שואה שממררת את חייו. השחקן איציק גולן מספר על שכנתו שמציגה את עצמה כניצולת שואה, מה שנותן לה לגיטימציה להתנהגותת מופרעת. עם התקדמות הסיפור יוצא המספר מכלל שליטה, התנהגותו עולה במופרעותה על זו של שכנתו והוא מטיל אימה על כולם ובעיקר על מנחת הסדנה. סיפור אחרון זה כבר חורג מבחינתי מגבול המציאות, אמנם כל הסיפורים מציגים שריטות עמוקות בנשמת המספרים אבל התנהגויות מעין אלה אנו מכירים גם מעולמנו הקרוב. הסיפור האחרון מדרדר את המספר להתנהגות אלימה שקל יותר להסתגר מפניה מאחורי חומת חוסר אמון, הסיפור הלך רחוק מידי.

ההצגה מציגה בפנינו מראה מעוותת ומאוד מואד מוקצנת אבל לא לגמרי מופרכת וככל שאני מתרחק מהצגה אני מוצא יותר ויותר קשרים בין הסיפורים ששמעתי לביו המציאות הסובבת אותנו. בסדר, לא כולם חיים בסרט אבל מרביתנו נסוגים לא פעם לתוך מציאות פרטית לא רלונטית במיוחד למציאות האמיתית. היום קל מאוד לכולם להמציא לעצמם בכל רגע מציאות חלופית. לכולנו יש שלל "חברים" בפייסבוק וכולנו מכירים את אלה שיש להם הרבה יותר "חברים" משיכול אדם להכיר מקרוב באמת, מה שגורם לנו לתהות אם יש להם ולו חבר אחד. כולנו מוקפים בחרדות שחלקן מציאותיות וחלקן נובעות ממקורות מדומים. הסביבה שלנו מפחידה. אולי איננה פחידה יותר משהייתה בעבר, אבל הטלביזיה והאינטרנט מטיחים בפנינו את האיומים גם כשאנחנו יושבים בביתנו, מקלטנו הבטוח, וצופים בסדרת פשע או בחדשות – שני אירועים טלביזיוניים בעלי הרבה מאוד מאפיינים משותפים.

ההצגה מטלטלת ובעת ובעונה אחת גם סוגרת. איננו רוצים להיות שותפים לחוויה המביכה ואנחנו צופים בחוסר נוחות ממש כמו משתתפי הסדנה שעל הבמה. חוויה מבלבלת, קשה להזדהות עם הדמויות ובאותה מידה קשה להתנכר אליהן לחלוטין, אולי בכל זאת יש בהן משהו משלנו. הקטע האחרון אמור להיות שידור רדיו של חובבת הצ'אטים, דבר שלא יוצא לפועל בגלל תקלה טכנית בהגברה.

כמנהג תיאטרון הסטודיו בחיפה מתקיים לאחר ההצגה מפגש עם היוצרים. נתלי מספרת לנו שקטע הרדיו של אפרת, זה שהפסדנו, מסכם בדקות בודדות את ההצגה. אני מניח שיש לקטע זה חשיבות מרובה. אולם הסטודיו קטן מימדים ואפשר היה לשמוע את קטע שידור הרדיו גם ללא ההגברה, השחקנית החליטה לוותר בגלל ההגברה ואנחנו הפסדנו – חבל. בהמשך העלינו את ההתייחסות אל המציאותי והמוגזם והופתענו לשמוע שהקטע האחרון, זה עם השכנה שגוררת תסביכי שואה מתבסס על סיפור אמיתי על שכנת המחבר אייל וייזר ובכל זאת אני מרשה לעצמי להניח שתגובתו לא הגיעה לרמת האלימות שראינו בהצגה.

בימוי מבריק של אלון כהן מוציא מכל השחקנים משחק מעולה גם כאשר הם המדברים וגם כאשר הם מקשיבים פסיביים, עצבנים, נבוכים. שם ההצגה שופרא קולע היטב למציאות ה'הכל בסדר' שלנו. הרי לכולנו יש בעיות, חרדות ותסכולים אך כששואלים אותנו לשלומנו התשובה היא תמיד 'הכל בסדר' – שופרא.

ההצגה ממולצת בחום לכל מי שמוכן להתמודד עם מראה שמציגה את מציאותנו המושלמת לכאורה באופן כל כך מביך ואפילו מכאיב.

מאת: אייל וייזר
בימוי: אלון כהן
משתתפים: נתלי פינשטיין, טל קלאי, אפרת ארנון, איציק גולן.

האיש משם – טוביה אורנן

קיבלתי מתיאטרון קרוב הודעה בפייסבוק שבמוצאי יום השואה באופן חד פעמי ההצגה האיש משם.

עיון קצר בתקציר ובכתבות אליהן מפנה ההודעה שכנע אותי שכדאי לי לשרך רגלי [או ליתר דיוק את מכוניתו של יונתן] אל תיאטרון קרוב שבתל אביב הרחוקה מביתי שבחיפה.

התקציר מספר על דרמה קומית עם רעיון מעניין של הסחת זמנים, מיסחוּר השואה ורעיונות הזויים משהו של ניצוֹל שואה. יצאנו לדרכנו מצפים לחוויה מרגשת ואולי אפילו מורטת עצבים ומרגיזה.

ההצגה מתקיימת באכסדרת תיאטרון קרוב כאשר הקהל סמוך למקום בו מתקיימת ההצגה בדומה להצגת הנפילה. כעשר דקות לפני תחילת ההצגה עולה הבמאית דורית ניתאי נאמן לשוחח איתנו על התהליך שהוביל להצגה. זה נראה לי מעט מוזר. אני מתורגל בהצגות פרינג' מהסטודיו בחיפה, ממרתף 10 ומדומיהם, הדיון מתקיים תמיד אחרי ההצגה, לא לפני שהיא החלה. האכסדרה עדיין איננה מלאה, דורית עוד מדברת ולפתע נכנסת קבוצה גדולה מאוד של אנשים. מקום האירוע איננו אולם תיאטרון עם מקומות מוגדרים היטב ואפשר להוסיף עוד ועוד כיסאות. גם באזור שבו תתקיים תיכף ההצגה יש כיסאות ואנשים מתיישבים עליהם. הבמאית נזעקת להוריד את הפולשים מה"במה" ולהושיבם ממש ליד אזור ההתרחשות. בינתיים מתישב לימיני המחזאי טוביה אורנן – ניצול שואה בן 83, בתקופת השואה היה עדיין נער.

929[1]

ההצגה מתחילה. השחקנים נכנסים אל חללי ההופעה ממקומות שונים במעטפת המבנה. אין ספק שהסיפור טומן בחובו פוטנציאל לדרמה מעוררת רגשות. אני באתי עם נכונות מלאה לחשוף את קצות העצבים ולחוות התרגשות ואולי אפילו כעס. זה לא קרה. ההצגה מאוד ברורה, המסרים פשוטים הנושא מעניין ובכל זאת ההצגה חלפה מעל ראשי מבלי להשאיר לי כל חוויה רגשית. בסיום ההצגה דורית הבמאית עלתה לפתוח דיון נוסף סביב ההצגה וממנו למדתי שהיו כאלה שחוו משהו רגשי שאני הפסדתי. אינני יודע למה ההצגה לא נגעה בי, יכול להיות שצעקנות היתר של כל הדמויות סגרה אותי מפני החוויה או שאולי היו אלה ההפוגות הארוכות בין התמונות שבהן תהיתי מה קרה ולאן נעלמו השחקנים. אני עדיין צריך לעכל את ההתרחשות ובעיקר להבין מה גרם לאחרים להתרגש ולי להשאר אדיש.

לאחר ההצגה עונה המחזאי על שאלות צופים אך קולו רפה וקשה להבנה. נראה לי שיש למחזאי הרבה מה להציע ולי דווקא יש שאלות אך אני מתקשה מאוד להבינו.

קשה לי להמליץ על ההצגה אך מאחר שיש כאלה שהתרגשו יש מקום לנסות לראותה. עם זאת, בדיעבד, לא הייתי נוסע במיוחד מחיפה להצגה זו.

על ההצגה באתר הבמה ובמעריב

המפתח של שרה [טטיאנה דה רוניי]

ספר מאוד מְרַגֵּשׁ.

עוד ספר שעוסק בשואה. איכשהו אני מגיע שוב ושוב לנושא זה. הפעם הסיפור מגיע מכיוון אחר. הספר כתוב מנקודת הראות של עיתונאית אמריקאית שחייה בפריז זמן רב מאוד. היא איננה יהודיה ומעולם לא התעניינה בשואת יהודי אירופה. משימה עיתונאית שהוטלה עליה מפגישה אותה עם סיפורים שלא נחשפה אליהם מעולם. סיפורים שקשורים ל"תרומת" ההנהגה הצרפתית והמשטרה לאיסוף יהודי פריז ולהעברתם לידי הנאצים ביולי 1942. בנוסף למידע ההיסטורי מגלה העיתונאית שהצרפתים מחקו כתם זה מההיסטוריה שלהם, מרבית תושבי צרפת לא שמעו על האקציה של "וֶל-ד'איב" מעולם.

פרק אחר פרק מסופרים בספר לסירוגין שני סיפורים, האחד הוא סיפורה של ילדה פריזאית בת 10 שנעצרה עם משפחתה על ידי המשטרה הצרפתית להעבירם לטיפול הנאצים. הסיפור האחר הוא סיפורה של ג'וליה ג'רמונד, העיתונאית האמריקאית בפריז. שני הסיפורים אינם קשורים זה לזה אך ברור לכל שהם יפגשו. שני הסיפורים מלאים ביחסים ובקשרים אישיים רוויי קונפליקטים. כל אחד מהסיפורים מרתק בפני עצמו אך השילוב ביניהם יוצר את הדרמה האמיתית המרגשת. מרבית הדמויות בספר דאגו למחוק מזכרונן את ההיסטוריה הפרטית שלהם ולטשטש עקבות כדי להמנע מהקונפליקטים הפנימיים, אלא שאלה ממשיכים לרדוף אותם בין במודע ובין מחוסר ידיעה.

ג'וליה, העיתונאית שמעולם לא היה לה כל קשר לנושא הכתבה, מזדעזעת מהסיפור ומתחילה לחפור ולהסיר אבן אחר אבן. בדרך היא נתקלת במכשולי הסתרה. כולם רוצים למחוק את הסיפור מההיסטוריה הלאומית-צרפתית ומעברם האישי. בני משפחה מסתירים זה מזה את הסיפור כדי להגן על יקיריהם מפני מה שמדיר שינה מעיניהם זה שנים, אלא שאותם קרובים יודעים את אותו סיפור מכיוון אחר ומסתירים אותו מהם. כולם מחביאים מידע כדי להגן על קרוביהם ופתאום באה ה"אמריקאית" ומאלצת אותם להכיר בעברם למרות ההתנגדות הגורפת.

סיפורה של הילדה שרה מוביל את העלילה שעליה נשען הספר כולו. כאשר המשטרה הצרפתית אספה את משפחתה, שרה החביאה את אחיה הקטן מישל בארון להגנתו מתוך הנחה שבעוד שעות ספורות כולם ישובו הבייתה והיא תוציא אותו ממחבואו. שרה לקחה איתה את מפתח הארון.

הספר, כאמור, מְרַגֵּשׁ מאוד. זה איננו מסוג סיפורי השואה וסיפורי הדורות הבאים שאנחנו קוראים בדרך כלל. הספר עוסק בקונפליקטים של אלה שהיו בשולי הסיפור של השמדת יהודי אירופה, אלה שלא שמעו עליו כמעט כלום, אלה שסברו שהוא איננו עניינם, אלה שידעו והסתירו ואלה שעזרו בסתר.

מומלץ !!!

הוצאת זמורה ביתן, 2008, 317 עמודים

נוריתהה כתבה סקירה מצויינת
מועדון קריאה http://www.read4free.co.il/oneBook.asp?danaCode=625-1200198
סימניה http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=228569
טקסט http://www.text.org.il/index.php?book=0802049

היתה פה פעם משפחה [ליזי דורון]

"דוקטור, יש לנו כאן מקרה של דור שני".
הלנה מתה במלחמת העולם השניה וחיה בארץ עד שמתה בפעם השניה בשנת 1990. הספר הוא מונולוג של הבת היחידה של הלנה שמתחיל מיד אחרי ההלויה ומשתרע על פני ימי השבעה. ספר קצר, 157 עמודים מרווחי שורות, ובכל זאת הקריאה ארכה זמן רב. הספר כתוב באופן ברור וקל לקריאה אך אני קראתי בו הלוך וחזור כי הוא מדבר אלי אישית.

תקציר הספר באתר סימניההמספרת חוזרת אל בית ילדותה הריק שבע עשרה שנים לאחר שעזבה אותו בגיל עשרים ואחת. היא לא מצפה שמישהו יבוא לשבעה, היא הרי הייתה כל משפחתה של האם, הלנה, שהלכה לעולמה והפעם לתמיד. רק החלו זכרונות ילדותה שקשורות לבית להפציע וכבר מתחילים להגיע אנשים… אנשים מ"שם" שכל עיסוקם הוא לעבור בין בתי הנפטרים ולהזכיר נשכחות. הספר מדלג בזיכרונות הבת ובסיפורי המבקרים בין התקופות השונות וכל הסיפורים כרוכים במוות. אלה שבאו משם אסרו על ילדיהם למות וחייבו אותם לאהוב את החיים. אצטט קטע ממכתב ישן שכתבה הלנה למנהל בית הספר של ביתה ושמבטא באופן מושלם הגיג שעבר במוחי פעמים רבות במהלך חיי: "את הילדה שלי, שבאה לעולם אחרי מלחמה נוראה, אני חייבת ללמד לאהוב את החיים. היא צריכה לדעת שאם חס וחלילה היא תצטרך להילחם, היא תלחם כדי לחיות, ולא כי טוב למות כמו שאתה וטרומפלדור חושבים".

מרבית המבקרים בבית השבעה הם אנשים מ"שם" שה"שם" שלהם הפך להיות חלק מזהותם, כמו דודה איטה מטרזינשטאט. באחד מערבי השבעה מנחמת אחת המבקרות את המספרת באומרה "את לא צריכה להיות עצובה, כשמישהו מאיתנו הולך יש סיבה למסיבה, המוות אצלנו הרי פחות כואב מהחיים".

הספר מפרט בין השאר סיפורים אישיים של ילדי הדור השני כשהיו ילדים וחיו את סיוטי הוריהם ושל אותם ילדים כשעל סף הפיכתם לבוגרים נהרגו חלקם במלחמה אחרת. אחת החוויות הקשות שעברו על המספרת בטרם עזבה את הבית הייתה כאשר ניסו להטיל עליה לבקר בבתי חבריה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים עם השליחים שיודיעו להורים שכבר איבדו פעם את כל עולמם וחיים רק כדי להשאיר ילדים שישאו את הגחלת, על מות ילדיהם.

אינני יודע כיצד הספר ישפיע על אחרים, מבחינתי התוכן קשה מאוד רגשית. המספרת, ליזי דורון, היא בת גילי וחוותה במהלך חייה חוויות דומות לשלי. בני קבוצת הגיל שלי שנולדו בארץ שנים בודדות אחרי קום המדינה משתפים שתי חוויות מכוננות. הראשונה היא חווית ילדות בסביבה שכולם בה עולים חדשים ולחלקם יש הטבעת מספר על הזרוע, מספר שמעיד על כך שהם "משם" אף שמרביתם אינם מוכנים לדבר על אותו "שם". החוויה השניה היא מלחמת יום הכיפורים בזמן השירות הסדיר. המשפחה שלי לא הייתה במחנות הריכוז, יהודי בולגריה הועברו למחנות עבודה בתוך בולגריה, מחנות שאכן עבדו בהם. שלטונות בולגריה לא שיתפו פעולה עם הנאצים ולא שלחו את יהודיהם למחנות ההשמדה. פסטיבל שירת החיים מספר על כך. בכל זאת, כל סביבת ילדותי הייתה מלאה באנשים שמספר מקועקע על אמת ידם – המכולתניק, מורים, שכנים, הפאנצ'רמאכר… כולם מ"שם", חלקם סיפרו וחלקם שתקו אך הסיפור היה כל הזמן באויר. את מלחמת יום הכיפורים עשיתי במיתלה. אמנם כל חברי הקרובים חזרו מהמלחמה, אך לא מעט מבני היחידה שלי, מחברי ללימודים וממכרי נשארו מתחת לפרחים. אמנם מעולם לא נאלצתי להודיע להורה על מות בנו אך אני עדיין זוכר את אותו אב שצלצל למרכזית הבסיס יום אחרי שחזרנו מהמלחמה לשאול מה שלום בנו ואני נאלצתי לשקר שאינני יודע כי נאסר עלינו בפקודה לדבר על ההרוגים.

זהו הספר השני של ליזי דורון. כשחזרתי לקרוא את מה שכתבתי על ספר אחר שלה שקראתי בעבר, התחלה של משהו יפה, גיליתי שגם שם אני מפרט את ההקבלה ביני לבין המספרת, עמליה, וחבריה בני דורי.

לא ברור לי אם אני מספיק אובייקטיבי להמליץ על הספר משום שהפכתי אותו לסיפור אישי. כשנטלתי את הספר לידי חשבתי שאגמור אותו ביומיים ולא הצלחתי להתנתק ממנו עד שקראתי כל קטע לפחות פעמיים בזמנים שונים.

לאחר שנודע לאם, הלנה, על אותם בנים שלא חזרו ממלחמת יום הכיפורים היא אומרת "את הגרמנים ניצחנו כאן, לא בתותחים, לא בטנקים ולא במטוסים. ניצחנו אותם כשהקמנו משפחות והולדנו ילדים. ועכשיו, כשנהרגים לנו הילדים אנחנו מפסידים גם את המלחמה ההיא." לא הצלחתי לחנוק את הדמעות.

ממליץ בחום ובכאב.

הוצאת כתר 2002 , 157 עמודים.
נוריתהה כתבה
http://www.nuritha.co.il/?l=he&a=239662

רומן משפחתי [עדנה מזיא]

לקראת סיום הקריאה מתעוררת בי אסוציאציה מעולם אחר לגמרי אל השיר הנני כאן. משפט המפתח בשיר הוא "אני האיש אשר תמיד חוזר". בכל פעם שאני שומע את השיר אני חושב לעצמי שגיבור השיר הוא נוטש סדרתי, כדי לחזור צריך קודם כל ללכת.

הספר עוסק בסדרת נוטשים סדרתיים שמתפרסת על פני מספר דורות. המספרת, דור אחרון ל"גנטיקה גרועה" לפחות איננה מביאה לעולם ילדים ומסתפקת בנטישת חברים באישון לילה וללא מילים. אלא שאין כאן רק עניין ל"גנטיקה גרועה" שהרי לא כל הנוטשים בספר חולקים את אותה גנטיקה. לנטישות יש פנים רבות מבחינת הנוטש. יש שברחו אל אדם אחר, אחרים ברחו אל מטרה נשגבה וכמה אפילו ברחו לעולם שכולו טוב, או לפחות טוב ממה שחיכה להם בעולם הזה. הננטש תמיד נשאר עם חווית הנטישה, הרבה מחשבות ותהיות והכל מלווה ברגשות אשמה. סיפור חיים של מספר דורות מסופר מראות עיניה של הבת, נכדה, נינה כפי שהם משתקפים אליה מתוך יומני סבתה. סיפור חסר תקוה ותוחלת. כולם רוצים להיות נאהבים אך חוששים מפני הקִרבה שעלולה להסתיים בנטישה כואבת כצפוי.

הספר מתנהל בעצלתיים. אין לאן למהר, הסיפור מתגלגל לאורך מאה שלמה והמתכון כמעט ברור. כולם מנוונים ללא יכולת להשתנות שמנסים להמציא את עצמם מחדש ובסופו של דבר נוהגים כלפי צאצאיהם באותה אדישות אכזרית שקבלו מהוריהם והם משוכנעים שהם שונים מהוריהם לחלוטין משום שהם מונעים על ידי אידאולוגיה אחרת. הסיפור בכללותו מעניין, יש בו דרמה ותהפוכות. הכותבת דואגת לפזר מספיק רמזים שיגרמו לקורא לצפות את העתיד בנינוחות. יש כאן סיפורי אהבה, שנאה, תסכול ואכזבה והרבה מאוד בגידות באנשים, קבוצות ורעיונות. הספר מלווה את ההיסטוריה של הציונות, עלית הנאצים טראומת המהגרים, חוסר ההשתלבות בסביבות שונות, נסיונות להקים חברה חדשה – צודקת יותר ובגידה ונטישה, נטישה ובגידה והרבה שקרים.
רומן משפחתי מציג קבוצת אנשים שטחיים וחסרי דעה שחיים באירופה השלווה של תחילת עלית הנאצים. אלה אנשים שאינם מתעניינים בדבר פרט לסיפוק תאוותיהם הפרטיות וקניית אשליות באמצעות סמים ואלכוהול. הם רואים בניוון ובניתוק מהמציאות מעין אידאולוגיה של אינדיבידואליזם ומרד נגד הנהירה של אנשים להתקבץ כעדרים סביב אידאולוגיות שמוכתבות על ידי הקבוצה. ואז בא ההיפוך. עלית הנאצים גורמת להם לברוח מהיידלברג לפלסטינה. כאן פתאום מאמצים לעצמם האנשים אידאולוגיה ממבחר האידאולוגיות שמונחות על המדף לבחירתם. הרעיון שמוצג כאן מסקרן אותי בעיקר משום שהוא סותר רעיון שהגיתי לאחרונה. לא ברור לי עד כמה היפוך הדיעות מאינדיבידואליזם להצטרפות לעדר נסמך על מחקר ובאיזו מידה הוא פרי דמיונה של הכותבת. הרעיון שהגיתי אני מציג תמונה הפוכה. לכל אדם יש דעת קונפקציה ששיכת לקבוצה שאליה הוא משייך את עצמו עד שטופחת המציאות על פניו ומאלצת אותו לחשוב בכוחות עצמו ולפתח דעה אישית. הרעיון שלי הוא הגיג מופשט שאיננו נסמך על מחקר. למרות שאני מכיר אנשים שעברו היפוך כזה, יכול להיות שהרעיון מופרך לחלוטין.
הספר בהחלט מעניין וראוי לקריאה. עם זאת התמונה הכללית מדכאת ומשאירה את הקורא מוטרד, נבוך וללא כל תובנה מעבר למה שנאמר לנו כבר מזמן "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

המלכודת [נינה וורונל]

ספר מתח מאוד לא שגרתי. אורי, צנחן שזה עתה השתחרר מהצבא רדוף סיוטים שנובעים מחוויותיו הקרביות נקלע בדרך לא דרך אל טירה עתיקה ומלאת סודות בכפר נידח בגרמניה. סיפורו של אורי משתלב עם גלריית דמויות מרשימה, כל דמות הזויה מרעותה וכולן יוצרות מארג מוזר של סודות, מזימות ותככים. אימו של אורי, בת לניצולי שואה שהבטיחה שכף רגלה לא תדרוך על אדמת גרמניה, עשתה הכל על מנת להשניא את גרמניה ותרבותה על בנה וכאשר הבן רוצה להעניש את אימו על התנהלות חייה, הוא מזנק אל גרמניה השנואה.

הדמויות העיקריות בספר, בנוסף לאורי, הם אינגה, אוטו וקלאוס.
אינגה היא בת אצולה גרמנית שכולם מרכלים עליה שהיא מכשיפה. כמו כולם, גם אינגה נוצרת חבילת סודות ומנהלת ביד רמה את הטירה העתיקה שבה חיו בני משפחתה מאות שנים. לצרכי פרנסה היא מחזיקה דיר חזירים מודרני.
אוטו פון גוברטוס, אביה, שעליו מספרים שהיה מנהל מחנה עבודה נאצי שהעביד יהודים בשואה. כרגע הוא נכה על כסא גלגללים שבמקום ידיים יש לו גדם עם אנקולי פלדה. אוטו איננו מסוגל לדבר והוא משתמש בגדם להקשת סימני מורס.
קלאוס הוא נער מפגר שעובד בטירה של אינגה ומטפל, בין השאר, בחזירים ובעיקר בחזירון החביב עליו, האנס. אנשים אינם חוששים לדבר בנוכחותו משום שהוא מפגר ואיננו מבין, אלא שקלאוס ניחן בזיכרון פנומנאלי והוא יודע הרבה מאוד סודות שלא את כולם הוא מבין אך יודע לצטט היטב.
בנוסף לארבעת גיבורינו יש בסיפור, פונדק שמנהליו ואורחיו הם אנשים מוזרים וססגוניים, גלוחי ראש צאצאי נאצים גאים, זוג פרופסוריות לסביות נשואות לפרופסורים גברים, טרוריסט בינלאומי ועוד.

הספר מוגש בצורה מעניינת מאוד, הסיפור מסופר לכל אורכו בגוף שלישי אך כל מספר עמודים מופיע בראש הקטע שמה של אחת מארבע הדמויות הראשיות והקטע שמתייחס לאותה דמות מספר גם על מחשבותיה, חוויותיה ותחושותיה של אותה דמות. לפעמים יש חפיפה בין זמני הסיפורים, סיפור שכבר סופר מראות עיניו של קלאוס מסופר פעם נוספת דרך מחשבותים וחוויותיו של אורי.
ההשתלשלויות לאורך כל הספר מסתוריות, בלתי צפויות ורוויות בסודות. כולם חושדים בכולם ותעשיית השמועות פורחת ומשגשגת. המתח נבנה לכל אורכו של הספר ומידי פעם יש שיאי מתח זמניים שמתפוגגים בהמשך. לקראת סוף הספר העניינים מסתבכים יותר ויותר ותוך כך גם מתבררים דברים שמשלימים את התמונה.

נהניתי מאוד לקרוא בספר. היו קטעים בהם התקשיתי להניחו מידי ופעם אחת, בתחנת האוטובוס, הייתי כל-כך שקוע בחווית הקריאה שאפילו לא הבחנתי באוטובוס שהגיע לתחנה ונאלצתי לרדוף אחריו מנפנף בידי שיעצור. הספר מעניין, מפתיע, הזוי ומאוד צבעוני.

הסופרת נינה וורנל חיה בארצנו למעלה מ 25 שנים וכותבת ברוסית. אני, שאינני קורא רוסית, קראתי את הספר בתרגומו העברי. נינה וורנל כתבה ופרסמה תשעה ספרים וכעשרים מחזות ותסריטים. סביר להניח שאנסה לאתר ספרים נוספים של נינה וורנל שתורגמו לעברית. אני מאוד סקרן לקרוא גם את מחזותיה.

פסטיבל שירת החיים

אפתח בגילוי נאות. הארוע כולו מופק ומנוהל על-ידי אחייניתי שרון שיזמה את הארוע כך שהאובייקטיביות שלי מוטלת בספק.
פסטיבל "שירת החיים" הוא ארוע מקהלות בינלאומי שמפגיש מוסיקאים, תזמורות ומקהלות מארה"ב, קנדה, בולגריה וישראל על במות משותפות. מטרת הפסטיבל היא להעלות על נס את פעולת העם הבולגרי להצלת 49000 יהודי בולגריה בזמן השואה. בין הניצולים היו הורי, שהם סביה של שרון, וכל חבריהם.
הפסטיבל נפתח בקונצרטים בסופיה ובפלובדיב שבבולגריה והסתיים בקונצרטים בפתח-תקוה ובירושלים. במהלך ימי הפסטיבל חולקו אלפי פרחים לעם הבולגרי כהכרת תודה על הצלת יהדות בולגריה שעלתה כמעט בשלימותה לארץ ישראל.
הקונצרטים נערכו בחסות שגרירות ישראל בבולגריה, שגרירות בולגריה בישראל וראשי הערים המארחות. אני שמעתי את הקונצרט בפתח-תקווה.
הארוע נפתח בסרטון שמספר את הרקע לפסטיבל ומתעד את חלוקת הפרחים ברחובות בולגריה.

לאחר מכן עלתה לבמה מקהלת "קולנו" – מקהלת הקהילה היהודית בקולומבוס – אוהיו.
המקהלה הבאה הייתה מקהלת "מורסקי זבוצי" (קולות הים) מהעיר ורנה שבבולגריה. המקהלה נוסדה על-ידי פרופ' מרין צ'ונב לפני למעלה מחמישים שנה והשתתפה באירועים בינלאומיים רבים. המקהלה שרה יצירות מהרפרטואר שלה ושילבה שיר עברי כהוקרה למארחיה. על המקהלה ניצחו לסירוגין מרין צ'ונב (שהוא גם חמה של שרון) והמנצחת רוזיטסה שטרבה.
את הפן הישראלי באירוע סיפקה המקהלה הקאמרית של תל אביב בניצוח מיכאל שני.
החלק הראשון של הקונצרט נחתם בהופעה משותפת של שלוש המקהלות בשירת "אני מאמין" לזכר 11343 יהודי טורקיה ומקדוניה שנספו בשואה.
גולת הכותרת של הקונצרט הייתה הופעה משותפת של שלוש המקהלות עם תזמורת סימפונט רעננה ב"עבודת קודש" מאת ארנסט בלוך. "עבודת קודש" נכתבה לבריטון, למקהלה ולתזמורת. בבולגריה השתתפה בקונצרט התזמורת הפילהרמונית הארצית של סופיה, בארץ הייתה זו, כאמור, סימפונט רעננה. על "עבודת קודש" ניצח בבולגריה ובישראל המנצח דיאן צ'ובנוב, מנצח צעיר יליד בולגריה שלמד בבולגריה ובאוסטריה ומנצח על מספר תזמורות נחשבות באירופה. חלק הבריטון הושר על-ידי החזנים בני מייזנר מקנדה ו אריק קונטזיוס מארה"ב. בכל אחת מההופעות אחד החזנים שר את הבאריטון והאחר השמיע את קטעי הקריאה. בקונצרט שאני שמעתי, בני מייזנר שר את תפקיד הבאריטון. לצערנו לא היה החזן באותו יום במיטבו. השמועות אומרות שבקונצרטים האחרים נשמע ביצוע בריטון טוב יותר.
האירוע היה בכללותו מרגש מאוד. תרמה להתרגשות נוכחות מסיבית של אנשים מקרב אותם 49000 הניצולים וביניהם אבי שהוא גם סבה של שרון וחבריו.

פרטים נוספים על האירוע ניתן למצוא ב http://www.songsoflife.org

יוסי רן:12 12 2008 21:27    כותרת הודעה:The Jewish Week – New York

כתבה מעניינת בנושא התפרסמה היום בעיתון
The Jewish Week – New York
הכתבה מבוססת על ראיון עם החזן אריק קונטזיוס מארה"ב ומתארת את החוויה מראות עיניו של יהודי אמריקאי שלא הכיר את סיפור יהדות בולגריה בשואת אירופה – אותי זה מרגש.
http://www.thejewishweek.com/viewArticle/c36_a14227/News/New_York.html

יוסי רן: : 22 02 2009 04:04

חזרתי היום לקרוא כתבה זאת ולראות את הסרטון. קראתי קצת מסביב וגיליתי שההופעה בפתח תקוה סוקרה על ידי רשת הטלביזיה NTDTV. לכתבה המלאה http://english.ntdtv.com/?c=154&a=6375

נולדו אשמים

מי רוצה להיות הראשון?
ביום חורפי גשום, אחד מיני מעטים מידי, הלכתי להצגה "נולדו אשמים" בתיאטרון הסטודיו בחיפה.
בטרם אצלול לעומקי החוויה אקדים ואומר שההצגה מעולה ומאוד מאוד קשה.
ההצגה מבוססת על הספר "נולדו אשמים" מאת פטר זכרובסקי – עיתונאי יהודי יליד אוסטריה. פטר זכרובסקי הוא דור שני לשואה, כמוני, אלא שלהבדיל משאר בני דורנו שמנסים להבין מה קרה להורינו, הוא החליט לנבור דוקא במצפונם המעורער של אנשי הדור שני לשואה מהצד השני. לא בני עם הנרצחים אלא בני עם הרוצחים. הספר מציג מונולוגים של מספר אנשים שנעתרו לקריאתו של פטר להתראיין. את זה ידעתי בטרם ראיתי את ההצגה ולכן הייתי מוכן נפשית לאירוע. כמנהגי, קילפתי מעצמי בכניסה לאולם את כל שכבות ההגנה. כצופה תיאטרון מנוסה אני כבר יודע שחווית תיאטרון מאבדת מעוצמתה כאשר אתה עוטף את עצמך במעטה הגנה של ציניות וסרקזם. וכך, למרות שידעתי בדיוק לקראת מה אני הולך, בסיום ההצגה הייתי מותש ומבולבל.
לא קראתי את הספר ובכל זאת אני יכול לקבוע בפסקנות שההצגה איננה הספר. בהצגה יש הרבה מאוד רבדים שלא יכולים להתקיים בְּספר. כל אחד מספר את סיפורו מראות עיניו. המרואיינים עטפו את עצמם בסיפורים שמתאימים למה שהיו רוצים לדעת ולחשוב על עצמם ועל סביבתם והם מודעים במידה זו או אחרת לעובדה שזה הסיפור שתפרו לעצמם כדי להגן על שפיותם. כל אחד מצא את עצמו מנסה להתמודד בדרך אחרת וכולם אומללים בדרכם (מוּכָּר? – לא קשור). הם רואים ומציגים תמונות שונות, הרי הם בעצם אנשים שונים, הוריהם ובתיהם שונים. כל אחד מהם עוטה מספר מסכות וכשהוא כבר מוריד מסכה לגלות את צפונותיו מתגלה מתחתיה מסכה נוספת. את המסכה השניה מנסים האחרים לקלף איש מרעהו ולפעמים גם מצליחים. קיימות בהצגה מספר התנגשויות קשות בין דמויות שאין ביניהם ולא כלום זולת השתייכותם לדור הבנים של אומה שממנה צמח מנגנון ההשמדה ההמונית. העימותים בין המרואיינים השונים אינם קיימים בספר. אותם, ככל הנראה, המציא המתרגם שהמחיז את הספר.

הבמה היא זירת התרחשות מכונסת בתוך עצמה. האינטראקציה בין המשתתפים איננה פונה אל הקהל שיושב סביב הזירה אלא בין המרואיין לבין פטר ובין המרואיינים לבין עצמם. משתתפים שאינם מציגים ברגע זה את סיפורם יוצאים מהזירה ויושבים עם הקהל ליד פסל דמות הוריהם. גם כשהם ישובים, הם אינם מפסיקים להיות חלק מההתרחשות, ניכר שהם מקשיבים קשב רב וניכרת על פניהם הסלידה או ההזדהות עם המתרחש בזירה. משחקם של כל השחקנים הפעיל אצלי את כל נימי הרגש. כעסתי עליהם וכעסתי איתם. נסחפתי איתם לתוך טלטלותיהם עד שפיתחתי יחס אישי של שנאה, תעוב, רחמים וצער כלפיהם וכלפי נושאי סיפוריהם.
כל הכבוד לבועז טרינקר – המתרגם + מחזאי + במאי + שחקן ולכל החבורה על האומץ, ההעזה והנכונות להכנס לכזאת התנסות. אני מניח שכולם נאלצו להתמודד עם קונפליקט חזק. בסופו של דבר זה לא "המלט" המרוחק אי שם בדנמרק, זה קשור לכולנו אישית – בעבר ובהווה. כל השותפים להפקה הם למעשה דור שלישי לשואה וכולם מכירים מקרוב את הצד האחר של המטבע אותו הם מציגים.

תרגום, עיבוד, משחק ובימוי: בועז טרינקר  
שחקנים שותפים ליצירה: אָנָּאֵל בלומנטל
ליאור דורון
שירלי הלר
נורה פישר
טל קלאי
עירית קשני
תלבושות: רפאלה רבינוביץ'  

קבוצת התיאטרון שמעלה את ההצגה נקראת "קוליסות הפקות". מרבית השחקנים למדו יחד במחזור מ"ב בסטודיו ניסן נתיב בתל-אביב. במהלך לימודיהם השתתפו בהפקות "מי רצח את קוסטיה טרייפלב?" ו "סיפורי קרת" שלימים הפך ל"צינורות" בחאן הירושלמי. על הצגתם "כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין אפשר לקרוא כאן בתרבות הפנאי.
לאחר ההצגה ישבנו לשוחח עם היוצרים כמקובל בסטודיו בחיפה. הדיון היה הפעם ארוך מהרגיל. כעבור כשעה החליט בועז לחתוך את הדיון שנראה היה שיכול להמשך לנצח.
יש לי הרבה שאלות אבל מייד אחרי ההצגה הייתי עדיין מעט המום. אני צריך לתת להצגה לשקוע מעט. היו בקהל הרבה אנשים שדברו במהלך הדיון בצורה מאוד עניינית והיו כאלה – כמוני – שנשארו תקועים.
אין זו הפעם הראשונה שהצגה של בועז גורמת לי לסערת רגשות מתישה. בעקבות ההצגה שבת של שלום בהשתתפותו חוויתי חוויה דומה אותה תיארתי בפורום זה.
אני מניח שאצטרך ללכת לראות את ההצגה שנית כי נשארתי עם הרבה מאוד שאלות פתוחות ואני מניח שגם בצפיה שניה הן תשארנה פתוחות. אינני מתכוון לשאלות שההצגה מעלה אלא שאלות שלי עם עצמי.

יוסי רן: 08 01 2009 00:37    כותרת הודעה: Time Out תל אביב

Time Out תל אביב מפרסם השבוע כתבה על נולדו אשמים – להקליק ולעבור לעמוד 82

יוסי רן: : 20 01 2009 20:36    כותרת הודעה: קטע הפתיחה של ההצגה

קטע מתמונת הפתיחה של ההצגה

אל תוותרו לעצמכם, לכו לראות את ההצגה.
זוהי חוויה מרגשת ומטלטלת שצריך לעבור על מנת לנסות להבין את עצמנו ואת העולם. לנסות, לא בטוח שאי פעם נצליח להבין.

יוסי רן: : 26 06 2009 02:06    כותרת הודעה: סיבוב שני

שבעה חודשים אחרי שראיתי את ההצגה 'נולדו אשמים' לראשונה שבתי לראותה בשנית. הפעם ידעתי בדיוק מה צפוי לי, הכרתי את הסיפורים ואת דרך הצגתם. אמנם ההצגה שוּנתה מעט מאז הפעם הקודמת אך רוח הדברים נותרה כשהייתה. השתלשלות האירועים הייתה מוכרת לי והנחתי לעצמי בזמן מסוים להרפות קשב ולהביט סביבי. הקהל נחלק בין אנשים שהיו מרותקים כמהופנטים לבין אלה שאיבדו ריכוז ונראו משועממים. אשה אחת אפילו נרדמה מפעם לפעם ממש בשורה הראשונה. אני הייתי קפוץ לסת מרבית זמן ההצגה ותמהתי כיצד יש אנשים שיכולים להשאר שוי נפש. אחד ההסברים שנתתי לעצמי היה שההצגה העיקה עליהם יתר על המידה והם בחרו להתנתק ולחמוק מעימות עם הקונפליקטים של עצמם. יכול להיות כמובן שאני טועה וההצגה באמת לא נגעה באותם אנשים. לאחר סיום ההצגה גיליתי שכוססתי במהלכה אחת מציפורני ידי, הֶרְגֵּל שנגמלתי ממנו לפני למעלה מעשרים שנה.
לאחר ההצגה התקיים דיון עם האמנים. הדיון היה ער. כמעט שלא נשאלו שאלות, מרבית האנשים שדיברו רצו בעיקר להביע את דעתם על הנושא. גם אני שטחתי את מחשבותי. להפתעתי, האשה שישנה במהלך ההצגה השתתפה בדיון באופן פעיל וכן נהגו גם אחרים שנראו כמשועממים. ככל הנראה הם בכל זאת הקשיבו להצגה קשב רב. לקראת סיום שאלתי את משתתפי ההצגה אם הם הציגו את ההצגה בפני קהל שאיננו יהודי. שאלתי עוררה תגובה מיידית על מגעים עם גורמים במרכז אירופה להעלאת ההצגה בפני קהל גרמני ואוסטרי. השחקנית עירית קשני אפילו אמרה שהם ילמדו כל שפה אם זה יסלול את הדרך להצגת ההצגה באירופה. לא ניסיתי להעמיד אותם על כוונתי. קהל שאיננו יהודי יש גם בארץ. קהל זה דובר עברית כך שאין צורך לתרגם עבורו את ההצגה. אני התכוונתי לשאול אם יש להם נכונות להציג את ההצגה בפני קהל ערביי ארץ ישראל בשפה העברית.
ההצגה קשה מאוד לשחקנים שצריכים להתמודד עם קונפליקט רב עצמה בין הדמות אותה הם מגלמים לבין זהותם האישית. אני מלא הערכה לשחקנים שניכר עליהם שגם אחרי שההצגה רצה כשנה הם עדיין נותרים המומים בסיום ההצגה.
בדרך כלל אני מציין את השחקנים הבולטים במיוחד ומציע לקוראַי לזכור את שמותיהם למעקב. במקרה זה אינני יכול לציין שחקנים בולטים, כולם שחקנים מעולים וכל אחד בולט בתורו. בכל זאת ברצוני לציין במיוחד את אנאל בלומנטל לא משום שהיא שחקנית טובה מהאחרים, שהרי כולם שחקנים מעולים, אלא בגלל שהיא התמודדה בגבורה עם התפקיד הקשה ביותר בהצגה מבחינה רגשית. אנאל בתפקיד שטפני הציגה דמות של נערה גרמנית שממש מעריצה את סבהּ הגנרל הנאצי שרצח המוני אדם.
ההצגה ריגשה אותי מאוד גם הפעם אך אתם כבר יודעים שאני טיפוס חשוף עצבים ורגשן. בכל זאת אינני מסוגל להבין איך נמצאו בקהל אנשים שנותרו אדישים.

%d בלוגרים אהבו את זה: