ארכיון קטגוריה: תיאטרון

האם יש מקקים בישראל – פרינג' בהבימה

פוסטר ההצגה מאתר הבימה בעיצוב מיש רוזנוב

אלה הימים האחרונים לפני ההכרזה על הזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2021. אני אוהב את היצירות של נסים אלוני וסקרן לדעת לאן יכלו מרט פרחומובסקי ודורי פרנס לקחת את המחזה. מבקרי תיאטרון רבים גמרו את ההלל על ההצגה. מכר שראה את כל הצגות קיפוד הזהב וביניהן גם את 'האם יש מקקים בישראל?' אמר לי: "לא ראוי למאכל אדם. אבל מרתק". מכרה אחרת ממובילות הקיפוד אמרה לי שאיחרתי, הכרטיסים להצגות האחרונות אזלו מזמן. אני מחליט בכל זאת לנסות. יש כרטיסים. אפילו אשתי שתחייה, שאיננה עדיין חיית פרינג', מביעה נכונות להצטרף.

אנחנו מקדימים מאוד לתיאטרון. עדיין לא מכניסים קהל אפילו לרחבת הכניסה של התיאטרון הלאומי הבימה. כן, זוהי הצגת פרינג' שמוצגת בהבימה עם להקה של 14 שחקניות ושחקנים וצוות הפקה מכובד. אנחנו הזוג השני שמחכה לפני פתח אולם רפפורט. הקהל מתרבה לאיטו, שעת התחלת ההצגה כבר עברה ועדיין לא פותחים דלתות.

נכנסים לאולם. זו לי הפעם הראשונה באולם זה של הבימה ואני מגלה שנחפזתי לחינם, מכל מקום רואים היטב ותיכף נגלה שממילא ההצגה חולשת על כל שטחי הבמה והאולם. הבמאי, מרט פרחומובסקי, מתנצל על האיחור ומסביר שהשחקן דודו גולן שמגלם את דמותו של ישו בושש להגיע. לפני כמחצית השעה נודע להם שהוא נפגע בתאונת דרכים – בר פלד ימלא את מקומו עם הטקסט בידו. מרט אומר שמי שמעוניין לעזוב יפוצה. אף אחד לא קם.

נסים אלוני כתב את המחזה 'האם יש מקקים בישראל?' בשנת 1986 והתחיל לקיים חזרות בהבימה. כמנהגו שינה ושינה את המחזה במהלך החזרות ולבסוף התיאטרון גנז את ההצגה. היא לא הוצגה מעולם. זהו המחזה האחרון של נסים אלוני. מרט פרחומובסקי חבר עם דורי פרנס לעבד ולהשלים את המחזה. מתוך עלון ההצגה אנחנו לומדים ששותפים בהפקה הרבה מאוד אנשים שאחראים על כל ההיבטים. ממש כמו בתיאטרון הממוסד. לא כל כך אופייני לפרינג'.

ההצגה מתחילה. השחקנית אדית אסטרוק מקדימה ואומרת שיש בהצגה 15 תמונות. בהמשך היא תקדם אותנו מתמונה לתמונה וכן תגלם את דמותה של מלכת אנגליה. פלסטינאי מנופף בדגל פלסטין ובעקבותיו אשתו הטרייה, הנוצריה, שבקרוב נגלה שהיא הרבה יותר רבגונית מהנראה במבט ראשון. גם הפלסטינאי איננו בדיוק פלסטינאי. ממשיכים ופוגשים את לוט בעל הגיבנת הכפולה. אוסקר מאק-מנדל הוא האמרגן של להקת השחקנים שמציגה גילגולים רבים ושונים של הסבל היהודי בהקבלה למה שקורה עם הפלסטינאי, הנוצריה, ישו שאיננו בדיוק שלם עם שליחותו ויודה איש קריות שחוגג לסירוגין בין כולם. פראנץ – המפקד המת, או לא, של מחנה הריכוז מקיים יחסים מוזרים עם הליצן היהודי ביאטו, ואם לא די לנו בכך, יש גם צמד רוצחים שרודף אחרי כולם ולא כל כך ברור מה מטרתו.

ההצגה קשה למעקב. כל קטע בפני עצמו מעניין, לפעמים אפילו מרתק, אבל סך כל ההצגה איננו מתחבר בראשי לתמונה קוהרנטית ברורה. למה בדיוק ציפית, שואלת חברתי לחיים, זה נסים אלוני. אחרי התמונה החמש עשרה השתחוויה ואנחנו יוצאים מההצגה מבולבלים משהו. אני מניח שהיא תרדוף את מחשבותינו בימים הקרובים. אני מתחיל להבין את מה שאמר לי אותו מכר שכבר ראה את ההצגה.

בדרכנו לאוטובוס אנחנו פוגשים מקק שועט מגן יעקב להבימה – יש מקקים בישראל!

מאת: ניסים אלוני
בימוי: מרט פרחומובסקי
נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי
לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר
מוזיקה: בועז שחורי
מיקס מוזיקה: תומר ירושלמי
עיצוב חלל: זוהר שואף
עיצוב תלבושות: רוני בורשטין
עיצוב תאורה: יאיר ורדי
עיצוב תנועה: לירון דינוביץ
עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב
במאיות משנה: לירון דינוביץ ושירי לוטן
הפקה: מרט פרחומובסקי ושירי לוטן
מנהלת הצגה:  עדן מלקו
דן שפירא – לוט
רועי אסף – ראשיד אבן קייסון / לייבו ספיבק
נעמה פרייס – מוד
אדית אסטרוק – מלכת אנגליה
אברהם הורוביץ – ביאטו לוי
גד קינר קיסינגר – פראנץ פון ראו
ערן שראל – אוסקר מאק-מנדל
אוהד שחר – שטרייקר
דודו גולן – ישו [איחולי החלמה מהתאונה] 
אמיתי קדר – יודה איש-קריות
נועה ירקוני – מארתה
שירי לוטן – מאריה
דני ברוסובני – ורנר
בר פלד – קרל-היינץ [היום גם ישו]

דף ההצגה באתר הבימה

תברחי – תמרה סטיל כהן בתיאטרון קרוב

אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות.

פסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב הוא ככל הנראה האחרון שמתקיים בתחנה המרכזית של תל אביב. נושא הפסטיבל הוא זכויות האדם, וההצגה 'תברחי' עוסקת בזכות להתפתח ולהגיע להגשמה עצמית ללא מעצורים חיצוניים או פנימיים וללא פחד.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון קרוב. על הבמה שולחן אוכל וסביבו שלושה כסאות. גילי סובלת ממיגרנות, היא בולעת כדור. בקרוב נראה שהמיגרנות התכופות שלה מעצבות את התנהגותה. אך יכול להיות גם שהתנהלותה מביאה את המיגרנות.

ניר, בעלה, נכנס ומעיר משהו מעליב בעניין השמלה שהיא לובשת. גילי שואלת אם להחליף שמלה. ניר "מניח לה לעשות כרצונה" באדישות מתנשאת. גילי נחפזת החוצה להחליף שמלה. בינתיים מגיע אורן – עורך דין צעיר שהתחיל לעבוד לאחרונה במשרד עורכי הדין של ניר. אורן מעוניין להתמחות בפלילים.

הם יושבים יחדיו לאכול, ואורן מנסה לפתוח שיחה ומתעניין בעיסוקה של גילי. היא מספרת שהיא אומנית, ציירת. ניר נחפז להגיד שהיא לא מעוניינת למכור את ציוריה. אורן מביע התפעלות מציור שלה ומציע להכיר אותה למישהו שיכול לעזור לה למכור את הציורים. ניר שב ומציין שהיא איננה מעוניינת למכור את ציוריה. גילי אומרת שהיא תשמח למכור את ציוריה, היא אפילו מציעה להראות לאורן עוד ציורים. נראה שדרגת החופש שגילי נטלה לעצמה איננה מקובלת על ניר והוא מכריז לפתע שגילי עייפה ושהארוחה הסתיימה. אורן נפרד מהם נבוך ומופתע. ניר, באדיבות שלווה ומתנשאת, ניגש אל גילי ואוחז בעורפה באופן מאיים ומשפיל. חושך. זעקה. צפירות של רכב הצלה.

בתמונה הבאה גילי בלבוש אסירים. היא דקרה את ניר למוות ועכשיו היא עצורה לקראת משפט. אורן מתנדב לייצג אותה, אך גילי איננה מוכנה לספר מה קרה. אורן מנסה להסביר לה שאף אחד לא יקבל טיעון של הגנה עצמית אם לא ידע בדיוק מהו האיום שמפניו התגוננה.

התמונה מדף ההצגה 'תברחי' באתר תיאטרון קרוב

ההצגה מרגשת ומעוררת תחושות אימה. הבימוי והמשחק מאופקים מאוד – אין כלי רצח מדמם, אין כתמי דם, אין זעקות שבר מוגזמות ואין מוזיקה שמנסה ליצור בכוח אוירת אימה. הכול נעשה בשקט, באיטיות ובאיפוק שמגבירים את אווירת הפחד והמצוקה.

גילי בתא הכלא שלה. השומר איננו אדיש אליה אך הוא מעמיד פנים שאיננה מעניינת אותו, תפקידו הוא לפתוח ולסגור את התא כל אימת שעורך הדין שלה בא. פתיחת דלת התא וסגירתה מיוצגות בצליל ובמלבן אור שמוקרן על רצפת הבמה. עיצוב התאורה ככלי שמצייר תפאורה מוצא חן בעיני מאוד. אורן, עורך הדין, איננו מצליח להוציא ממנה מידע. השומר נפתח אליה ומתחיל להבין את מצוקתה. מפה לשם מתברר שגם לאורן וגם לשומר יש היסטוריה לא פשוטה שנושקת לתחומים שמנהלים את עולמה של גילי. מכאן והלאה מתנהלות לסירוגין שיחות של גילי עם עורך הדין, עם דמותו של בעלה – ניר ועם השומר.

הבעייה של גילי לספר מה קרה בין בעלה לבינה נובעת מסירובה להכיר במציאות. היא מבטאת זאת במילים: 'אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות'. זו הסיבה שאיננה יכולה לספר על סבלה לצד בעלה שאיננו מרפה ממנה גם אחרי מותו. זו הסיבה שהתעלמה מקולות שאמרו לה בעבר 'תברחי'.

הצגה מעולה. חוויה קשה ומטלטלת. עיקר כוחה הוא בָּאיפוק השקט והאיטי שזועק ללא קול.

ההצגה משתתפת בפסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב. זוהי יצירתה של תמרה סטיל כהן שהציגה בפסטיבל האזרח כאן 2015 הצגה מטלטלת לא פחות בשם רסיסים.

מאת: תמרה סטיל כהן
בימוי ודרמטורגיה: רן בן שושן
מוסיקה מקורית: דן כהן
תפאורה: רן בן שושן
עיצוב תאורה: רונן בכר
צילום: אהוד לבון

שחקנים:
לפי סדר הופעתם
גילי – תמרה סטיל כהן
ניר – ניר יוספי
אורן – טל עמר
שומר – אלון לשם

אינני יודע אם ומתי ההצגה 'תברחי' תוצג בעתיד, אך ימיו של התיאטרון במשכנו הנוכחי קצובים. כדאי לארוב להצגה זו ולראות אותה כל עוד אפשר.

מנוחה נכונה – פנינה גרי כלת פרס האומן כאן

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פנינה גרי היא הרבה יותר ממחזאית. היא פעילה בכל תחומי התיאטרון מאז ומעולם, לפחות מראות עיני, וגם אני כבר אינני ילד. היא הקימה את תיאטרון זוית, ניהלה את הבימרתף, הייתה מנהלת אומנותית, דרמטורגית, במאית ושחקנית ואף עיבדה סיפורים למחזות. אחד הסיפורים שעיבדה למחזה הוא 'מנוחה נכונה' מאת עמוס עוז. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 1992 עם דורית ניתאי ועם ולדימיר פרידמן שבינתיים התבגר ועכשיו הוא מגלם את דמות אביו של מי שהיה אז.

המנהלת האומנותית של תיאטרון קרוב, דורית ניתאי נאמן, מקדימה ומספרת לנו שאביה, ניקו ניתאי, אמר שלא יכולה להיות חגיגה ללא הצגה. אם כך, גם הענקת הפרס צריכה להיות מלווה בהצגה. ואם הצגה, אז ברור שהיא צריכה להיות על פי מחזה של כלת הפרס פנינה גרי. דורית ניתאי נאמן עיבדה את המחזה 'מנוחה נכונה' לקריאה מבויימת.

על הבמה של מבואת התיאטרון שישה כסאות ועליהם יושבים השחקנים:

ולדימין פרידמן – יולק ליפשיץ – מזכיר הקבוץ, חבר מפלגה ושר לשעבר.
שירה פרבר – חוה ליפשיץ – אשתו של יולק.
אסף מור – יונתן ליפשיץ – בנם, בן הדור השני ל'אבות המייסדים'.
יולי מובצ'ן – רימונה ליפשיץ – אשתו של יונתן.
איגור קזצקר – עזריה גיטלין – צעיר אידיאליסט המבקש למצוא את מקומו בקבוץ.
דורון צפריר – חבר קיבוץ – מְסַפֵּר ומקדם את העלילה.

לא אכנס לתוכן הסיפור, אם אינכם מכירים אותו אפשר להעזר בויקיפדיה, הסיפור מתוקצר שם מלווה בפרשנות של סופרי ויקיפדיה.

הקריאה המבויימת מוצלחת מאוד לטעמי, היא מעבירה היטב את רוח המחזה וכל השחקנים מעולים – איש איש בתפקידו. בולט במיוחד איגור קזצקר בדמות עזריה גיטלין שאיננו מגביל את עצמו לקריאה, ומשחק בכל חלקי גופו ונפשו. נראה שהוא עומד להתפקע מהתלהבות או מאכזבה – כל דבר בעיתו.

אחרי ההצגה עולה לבמה פנינה גרי לקבלת הפרס, לשמיעת דברי הברכה ולהשמיע את דברה. כל הברכות באות מפי אנשי תיאטרון שיודעים היטב לספר סיפור ולכן גם הברכות הן חוויה מעניינת. פנינה גרי מוציאה דף ומתנצלת, אני כבר בת 94 ולאחרונה אני חשה בבעיית זיכרון, אז הכנתי לי רשימות. מייד לאחר ההתנצלות היא מתחילה לדבר בשטף וללא הפוגה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות כתוב על הדף. בסופו של יום – הקריאה המבויימת והאירוע כולו הם חוויה מרתקת.

אשמח מאוד אם תצמח מקריאה זו הצגה עם אותו ליהוק ואותה במאית.

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן
ע. במאי: בנימין עציון
מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: לירון ספיר
תאורה: רונן בכר
צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב

שחקנים לפי סדר הופעתם:
אבנר מדואל בן יהודה
איריס הרפז
יולי מובצ'ן
דליה ריבר
אופיר דואן
אסף מור
אלון לשם
מרטין בלומנפלד
נעמי בן אסא

מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

מנחם יוצא למלחמה באתר תמונע - צילום אלי כץ

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן
בימוי: אלמה וייך חושן
ע. בימאית: מאיה וולפרט
עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות: נטשה מנטל
עיצוב תאורה: אורי מורג
עיצוב תנועה: טל קון
מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

התחנה המרכזית של תל אביב נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021

תיאטרון קרוב יפעל עד הרגע האחרון ולאחר מכן לא ברור מה יקרה איתו ועם כל שאר המוסדות והעסקים שבבניין.

לפני הסגירה נוכל עוד לראות הצגה חדשה אחת – המבול – וכן את הצגות פסטיבל האזרח כאן האחרון בתחנה המרכזית של תל-אביב. גם כמה מההצגות הקודמות אפשר עדיין לראות רגע לפני הסגירה. הצגות נובמבר בתיאטרון קרוב מפורטות כאן.

ההצגה המבול עולה לראשונה בתיאטרון ואלה תהיינה ההצגות האחרונות שלה בתחנה המרכזית – נוב' 10 ונוב' 20   20:30

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

אני מניח שיעבור זמן מה עד שתיאטרון קרוב ימציא את עצמו מחדש כפי שקרה כבר בעבר. בינתיים ננצל את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהתיאטרון במתכונתו המוכרת.
תוכן דפי ההצגות מועתק מאתר תיאטרון קרוב:

יום רביעי נוב' 10 ומוצ”ש נוב’ 20   20:30 – המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן

במהלך עוד ערב שגרתי של שתייה בפאב של סטרייטון, נודע לאורחים שמזג האוויר משתנה ועומד לפקוד מבול. דרך התמודדותם של האורחים עם האיום הקרב והתגלית המפתיעה שאולי יש להם הסיכוי להינצל, חושף מיכאל סבסטיאן את האמת על טבע האדם והסולידריות שאני מפגינים אחד כלפי השני בזמני משבר.

שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה, איריס הרפז, יולי מובצ'ן, דליה ריבר, אופיר דואן, אסף מור, אלון לשם, מרטין בלומנפלד ונעמי בן אסא.
ע. במאי: בנימין עציון | מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן | תלבושות: לירון ספיר | תאורה: רונן בכר

הצגות פסטיבל האזרח כאן 2021

יום שלישי נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה
יום שלישי נוב' 16   20:00 – ייחוד
יום שלישי נוב' 16   21:30 – כחוט שני 
יום רביעי נוב' 17 20:00 – תברחי

יום חמישי נוב' 18   20:00 – שדים
יום חמישי נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי 
יום שישי נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר
   
יום שישי נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה!     
  

נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה- קריאה מבוימת- פסטיבל האזרח כאן 2021

עיבוד לספרו של עמוס עוז
המחזה מתרחש בקיבוץ בזמן ערב מלחמת ששת הימים, ועוסק בשבר בין שני דורות – דור ההורים המייסדים ודור הבנים.
מאת: פנינה גרי 
בימוי: דורית ניתאי נאמן
לכבוד הענקת פרס האמן כאן למחזאית פנינה גרי מיד לאחר הקריאה בשעה 19:00

נוב' 16   20:00 – ייחוד – פסטיבל האזרח כאן 2021

חיה המיועדת לשידוך, מתאהבת באלי הדתל"ש מהמשפחה הידועה לשמצה. וכשהכול ידוע והרשות נתונה.. חיה נאלצת לבחור בין האמונה לאהבה. סיפור אהבה חוצה גבולות בין הסגירות לפתיחות בחברה. בין מה שמפריד לבין מה שמאחד, ומעורר שאלות על מהו ייחוד? ומיהו היחיד והייחודי?

כתיבה : בני כץ
עיבוד ובימוי: לירון לוי.
עוזרת במאית: יבגניה איטין
עיצוב חלל ותלבושות: לירון לוי ויבגניה איטין.
עיצוב תנועה: יבגניה איטין.
שחקנים: הילה הרוש, אבנר רודל, ימית רובין, מאיר שריקי, ג'וש שגיא
מוזיקאית : נועה דן

נוב' 16   21:30 – כחוט שני – פסטיבל האזרח כאן 2021

שמונה יוצרות מבצעות כולן נשים בוגרות, הביאו את תמציתן בתנועה ובמילה ומשכו את חוט הזהב מהסבתות שלהן, לאימהות ולדודות,כחוט השני המקשר בינהן וימשיך לעבור דרכן לבנותיהן, לנכדותיהן ומהן הלאה והלאה.
בימוי וכוריאוגרפיה: דורית שומרון
משתתפות: ענת טננבאום, הדר פרנק, נורית קריין דקל, יפית אבס, ססיליה ליבוביץ, שירה הולנדר רום ונגה אשד בר אור

נוב' 17 20:00 – תברחי – פסטיבל האזרח כאן 2021

גילי היא אמנית מוכשרת בת 37 הכלואה בשלשלאות התא המשפחתי שלה ללא כל  תקווה או אפשרות יציאה .
ערב אחד מוזמן אל ביתם אורן, אחד העובדים המצטיינים והחדים ביותר במשרד עורכי  הדין המכובד אותו מנהל ניר, בעלה .
במהלך ארוחת הערב נחשפים לפתע פרטים ורמזים הגורמים לגילי להבין שיתכן שנפלה  בידה הזדמנות לקבלת עזרה אמיתית ואולי אף לישועה.
היא מחליטה לאזור אומץ ולפעול במטרה אחת ברורה – לצאת סוף סוף אל החופשי  ולהגשים את עצמה כציירת בינלאומית ובעיקר כאישה חופשייה.

בימוי ודרמטורגיה : רן בן שושן, שחקנים: ניר יוספי, אלון לשם, תמרה סטיל כהן, טל עמר 

מוסיקה מקורית: דן כהן   תפאורה: רן בן שושן   עיצוב תאורה: רונן בכר

נוב' 18   20:00 – שדים – פסטיבל האזרח כאן 2021

משפחת ברנס עלתה מצרפת לישראל ואיתם גם כל הקשיים הכרוכים בכך. גם לאחר עשרים שנים של מגורים בארץ הם עדיין מחפשים את זהותם הישראלית. בכל שנה מגיע רפאל מצרפת לחגוג עם משפחתו את ליל הסדר בישראל. בכל שנה, כולם מצפים שהוא יישאר ויחזור לחיות עם משפחתו. במיוחד מצפה לכך אשתו ג'רמן, שעלתה לישראל לבדה עם ילדיה ושבריאותה הנפשית הולכת ומדרדרת. היחידה שלא מצפה לבואו ורוצה לנפץ את התקווה המשפחתית היא רוז.
יום אחד פוקד את רוז חלום-זיכרון מסתורי בנוגע לאביה שמטלטל את חייה. היא צריכה להחליט. האם להתמודד עם העבר ולגרש את השדים שלא מפסיקים לרדוף אותה או לחשוף את האמת ולהשתחרר מהם אחת ולתמיד?
*מחזה זה נכתב לזכר סבתי פרידה בראון שעלתה לארץ לבדה עם ילדיה, כואבת וגיבורה.
מאת אביטל זר אביב, בימוי: דניס שמע ,מוזיקה: מעיין טל, תאורה: רונן בכר,
עוזרת בימוי: אורית עזרייב , מנהלת הפקה: אורית עזרייב
משתתפים: ג'ואל אביבה, הרפז איריס, זר אביב אביטל, זר אביב גל, קנטרוביץ לירן.

נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי – פסטיבל האזרח כאן 2021

יום אחד מחליט נחמיה, ראש מועצת גניאל, ישוב כושל בדרום הארץ, לעזוב את תפקידו ולהתמקד בתחביב חדש: אפיית עוגיות. מכאן מתחילה עלילה אבסורדית הכוללת תככים ושחיתויות. מי שעומד מאחורי כל המזימות הוא הבעלים של המקומון "חדשות גניאל" שלומי ידיד שמגייס את העיתון. כדי לסלול את הדרך שלו לכבוש את ראשות המועצה. "המרכיב הסודי" הוא אלגוריה על יחסי הון שלטון עיתון באמצעות סיפור על הנעשה בישוב קטן בישראל.

בהשתתפות: מרטין בלומנפלד, עוז ניסן, דפנה גולדמן, אסי יצחקי
מאת מירי בלומנפלד בימוי: קיריל לבמן ע' במאי: אילנה מילמן תפאורה ועיצוב סאונד: קיריל לבמן תאורה: רונן בכר

נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר – פסטיבל האזרח כאן 2021

יעקב חוזר אחרי שנים בחו"ל לארץ. בעבר משפחתו גירשה אותו ועכשיו הם רוצים לעשות סולחה בהזכרת אביו. אך מתברר שהם מאמינים בדת חדשה ותמוהה. האם יעקב יצליח להשתלב?
כמה נורא ללכת קצת נגד האמונה שלך?
ומה בכלל הקשר בין חרדים למקדונלדס?
כל זאת בפנטזיה סאטירית קצרה "ג'ייקוב חוזר".
כתיבה ובימוי- יפתח רוה
שחקנים: גל ישראלי, יונתן אבינועם, פזית ירון-מינוקבסקי, יפתח רוה, מורן אלון רוה, לאון נונין

נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה! – פסטיבל האזרח כאן 2021

מחזמר שנותן בעיטה בתחת, סטירה בלחי וחיבוק גדול מלא באהבה.
הצגה אורחת – מופע הסיום של סטודיו 21
מחזה מקורי מאת: ילדי המהפכה
בבימוי: אסף אברהם ניב
מוזיקה ועיבודים: מוריה לוי
שחקנים: דניאלה פינקל, נעמי פרג, יהונתן אמזל, אליה שחר, גלעד לביא, עדי בן יונתן

לילה אחד משתלטים שישה בני נוער על הגן הציבורי על מנת להתחיל במהפכה!
נמאס להם שמנסים להגדיר אותם, לשפץ אותם, לקבוע להם מה הם יכולים או יכולות להיות.
והם מחליטים לא לעזוב את הגן עד שכולם יראו ויבינו מי הם באמת!
אבל לליל המהפכה יש תוכניות אחרות…

מחזה מקורי שנכתב במסגרת הסדנא המשולבת הראשונה של סטודיו 21 שמביא לבמה את הרצונות הפחדים והתשוקות של בני הנוער של ימינו.

סאונד ותאורה: רונן בכר

אלף שמשות זוהרות – תיאטרון גשר בחיפה

חדשות הבוקר מספרות לנו שהטאליבן השלים את השתלטותו על אפגניסטן. כוחות ארה"ב עזבו את אפגניסטן אחרי כעשרים שנים ששלטו בה. במהלך השנים ניסתה ארה"ב לבנות באפגניסטן משטר דמוקרטי ולבטל את חוקי הדת ששלטו ברחוב האפגני. שלטון הטאליבן התאפיין בפעילות על פי כתבי הקודש כלשונם – שן תחת שן, עין תחת עין, כריתת ידיים של גנבים וסקילת נשים למוות בכיכר העיר. הספר 'אלף שמשות זוהרות' של הסופר האמריקאי יליד אפגניסטן ח'אלד חוסייני מתייחס לתקופה שבה שלט הטאליבן לפני כניסת האמריקאים לאפגניסטן.

לפני מספר ימים ראינו בתיאטרון חיפה את ההצגה 'אלף שמשות זוהרות' שנסמכת על הספר. לא קראתי עדיין את הספר, ואולי טוב שכך, כי בדרך כלל צפיה בהצגה שמבוססת על ספר שכבר קראתי היא ערובה לאכזבה. הספר נמצא על מדפי ספרייתנו, אין לו מועד תפוגה כמו לספרים שאנחנו שואלים מהספריה העירונית, לכן איננו מזדרזים לקרוא אותו. הוא יחכה על המדף יחד עם הרבה מאוד ספרים שלא קראנו.

מגיעים לתיאטרון. תקופה מורכבת – ממש לאחרונה הופשרו התקנות שמונעות אירועים עם קהל. כבר הספקנו לראות שתי הופעות והצגת סטודנטים, אבל זו הפעם הראשונה מאז הסרת המגבלות שאנחנו הולכים להצגת תיאטרון ממוסדת. בכניסה בודקים לכולם את התו הירוק שמעיד על כך שאנו מחוסנים מפני קורונה. הכניסה מתנהלת באיטיות ותחילת ההצגה מעוכבת בהתאם.

אנו יושבים במושבים הקבועים שלנו באולם. לא ישבנו כאן מזה זמן רב. בפעם האחרונה – לפני כשנה – הייתה תקופה קצרה שאיפשרו אירועים עם קהל מצומצם תוך שמירת "ריחוק חברתי". במושבים סביבנו ישבו דובוני משחק ושמרו עלינו שלא נתקרב לצופים אחרים.

המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. רגע פתיחת המסך תמיד מרגש אותי – "מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני."[*] 

כשהמסך נפתח אנחנו בבית שבו גרה לילה עם הוריה. לילה היא צעירה משכילה, כבת ארבע עשרה. אביה מרצה באוניברסיטה ושניהם אוהבים לקרוא ספרות יפה. בטרם הספקנו להתוודע אליהם מתהפך עליהם עולמם. מלחמת האזרחים מגיעה אליהם, טיל מחריב את ביתם, הוריה נהרגים ולילה נותרת לבדה פצועה וחבולה.

תמונה מאתר גשר - צילום: ישעיה פיינברג

התפאורה מורכבת מלוחות קיר דמוי פח שמונעים על ידי השחקנים ומגדירים את זירות ההתרחשות. אנחנו עכשיו בביתם של מריאם ובעלה ראשיד. ראשיד היה סנדלר אלמן שאיבד את בנו והתחתן עם מריאם בת החמש עשרה שתפקידה בחיים הוא לשרת אותו ולהביא לו בן זכר. היא נכשלת בתפקידה העיקרי – להביא בן. אחרי שנים של אכזבה ראשיד מתחתן עם לילה הצעירה. לילה יולדת לאכזבתו בת שמקבלת ממנו מרגע לידתה את היחס שניתן לנשים. הילד השני שנולד הוא בן שזוכה מייד ליחס של נסיך.

ההצגה מתפתחת למספר כיוונים שהמשותף להם הוא ההתעללות של גברים בנשים. לא אמשיך לפרט את קורותיהם, קל מאוד למצוא את תקציר הסיפור ברשת. אני מניח שהספר יעמיק את ההיכרות עם תרבות הזוועה שמוצגת כאן. השחקניות והשחקנים מעבירים היטב את ההתנהגויות ואת התחושות הנלוות להן. הבמאי לא חוסך מאיתנו סבל – האלימות מופגנת היטב במלוא עוצמתה ולאורך זמן רב שנותן תחושה של הגזמה. לפעמים אני רוצה לאמר – בסדר, הבנתי, די.

הכל מתרחש באפגניסטן. ד"ר תמר עילם גינדין עבדה איתם על המבטא, אבל זה תיאטרון גשר ומידי פעם מבצבצות שאריות של מבטא רוסי שמסיחות לרגע את הדעת. בילדותי ראיתי מחזות של שייקספיר בתיאטרון האוהל ובהבימה ששחקניהם היו ממוצא רוסי. עד גיל תיכון הייתי משוכנע שזה מבטא בריטי.

לאורך ההצגה אני נחרד לא מעט מהמתרחש, לפעמים נמלא זעם ולפעמים נִשְׁנַק בדמעות אֵימָה. מאז ההצגה עברו כבר מספר ימים וההצגה עדיין מעלה בראשי זכרונות מטרידים. כששומעים על המוני אדם, בעצם, בעיקר הרבה נשים שסובלות מהתעללות רגשית וגופנית, זה יכול לפעמים לחלוף בלי להשאיר סימן. אבל כאן אנחנו נחשפים לדמויות שכבר הספקנו להכיר מעט. נשים וילדות שלא רק שהן חסרות זכויות לחלוטין, הן נדרסות על ידי הגברים שלהן ללא רחם. על זה קשה לעבור לסדר היום. "כמו שמחט של מצפן תמיד תמצא את הצפון, ככה אצבע מאשימה של גבר תמיד תמצא את האישה."

בעודי כותב שורות אלה מוצגת בטלוויזיה מהדורת חדשות הלילה ובה אנו רואים את השתלטות הטאליבן על אפגניסטן. הם כבר מקיפים את קאבול ומכריזים ש"אין מה לדאוג" הם לא נכנסים בינתיים לתוך העיר ואין להם כוונה לפגוע במי שתנהג לפי הכללים. אנחנו רואים נשים עטופות מכף רגל ועד ראש בשחורים ולעומתן צעירות בלבוש מערבי שאינן מבינות את המתרחש ואין להן בגדים שמתאימים לכללים החדשים-ישנים.

בדרך הביתה אנחנו מדברים על כך שכל-כך קל לאבד חרויות וזכויות שהושגו בעמל רב לאורך שנים. השיחה מתגלגלת ל'סיפורה של שִׁפְחָה' שמראה שזה אפשרי אפילו במעוזי הדמוקרטיה, ותמיד אלו הן הנשים שנרמסות תחת רגלי וחוקי הגברים. בבית אני מגיע אל הספר שאני קורא בימים אלה. עלילת הספר מתרחשת בגרמניה של ימי מלחמת העולם השניה ובה שתי נשים שזכויותיהן נרמסות תחת מגפי הרייך השלישי. 

הצגה חזקה, מטלטלת ומבוצעת היטב – מומלצת בחום.

אלף שמשות זוהרות באתר תיאטרון גשר

[*] סוחרי הגומי מאת חנוך לוין – לא קשור להצגה זו אבל מבטא היטב את תחושותי.

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסין

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסיןצחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.

הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.

ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.

אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.

המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.

אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".

על מי ועל מה בתיאטרון חיפה

שוב אני יוצא מתיאטרון חיפה חנוק מהתרגשות. על מי ועל מה. קונפליקט שנובע מפונדמנטליזם פטריארכלי מוסלמי פקיסטני שמתרחש בארצות הברית, מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם משהו אחר לגמרי. הראש שלי רואה כאן את טוביה ובנותיו. כן, ההתרגשות שלי אמנם נסמכת על מה שאני רואה ושומע על במת התיאטרון, אבל כמעט בכל תמונה מתחלפות לי הדמויות עם אלה שגרמו לי התרגשות דומה לא פעם בעבר.

מסופר כאן על אב שאוהב מאוד את בנותיו וכבול בכל נימי נפשו אל המסורת. הבנות פוקחות עיניהן אל העולם המתפתח שבו אפשר ואולי אף רצוי לשאול שאלות ולהטיל ספקות. הבנות אינן נוהגות במסורת אביהן, כל אחת בדרכה, ודרכיהן שונות זו מזו. לשתיהן יש בעיה עם מה שהן מסתירות מהאב כי גם הן אוהבות ומעריכות אותו מאוד. האב מסתיר מבנותיו סיפורים ומעשים וכולם עושים זאת מתוך אהבה וכוונה מאוד טובה. כאשר נודע לאב שביתו עשתה מעשה שמשתמע ככפירה בעיקר, הוא איננו יכול לקבל את התנהגותה ומספיד אותה – היא מבחינתו איננה קיימת יותר. ובכל זאת, בעת בְּשׂוֹרָה הוא פונה אל אלוהיו שיסלח לבת הסוררת ויברך אותה למרות מעשי הכפירה שלה.

אז על מה בעצם אני מספר כאן? על משפחה מוסלמית ממוצא פקיסטני בארצות הברית או על טוביה החולב ובנותיו באנטבקה? זוהי רק אחת מהאסוציאציות שחולפות בראשי. כמעט לכל סיטואציה בהצגה יש קונוטציות שמתקשרות לחוויות ולאירועים מעולמי ומאוירת התרבות שאופפת אותי, בין במציאות הפרטית שלי, בין מה שאני חוֹוֶה בתחומי התרבות השונים ובין במה שאני שומע ורואה באמצעי התקשורת. ההצגה איננה ייחודית למוסלמים, הם יכלו להיות באותה מידה יהודים, נוצרים, או בני כל תרבות אחרת בעלת מסורת שמקדשת את דמות האב ומגמדת את הנשים.

ההצגה מאוד מרגשת ואינני יודע אם אני מתרגש יותר מהסיפור שבהצגה או מהאסוציאציות שלי, וזה בכלל לא משנה. החוויה התיאטרונית איננה מתחילה עם ההצגה ואיננה מסתיימת בסופה. ההצגה רק קוטעת לרגע את המציאות. כל משקעי התרבות שלנו משפיעים על תפיסת ההצגה בעינינו ואם ההצגה טובה, היא מעשירה אותנו במחשבות, בתהיות ובאסוציאציות שתשפענה על חוויותינו גם בעתיד.

ההצגה על מי ועל מה היא מסוג החוויות שממשיכות להעסיק את המחשבות לאורך זמן ויוצרות תובנות שמרימות ראש כשנתקלים בסיטואציות בעלות מאפיינים דומים – חוויה בלתי נשכחת.

שני השחקנים ושתי השחקניות בהצגה בונים לנגד עינינו דמויות שלמות שקל מאוד להזדהות עם כל אחת מהן. אני מזדהה עם האב – השחקן איציק כהן – שאוהב את בנותיו עד כאב, ובאותה עת כועס עליו מאוד על כך שהוא פוגע בהן. אני מבין היטב את מצוקותיה של זרינה – השחקנית אלמה דישי – ואת נחישותה לשנות את העולם שמסורת אביה מנסה לכפות עליה ועל דומותיה. יסמין עיון בתפקיד מהוויש מציגה את הבת שמורדת בדרכה, אבל מעדיפה ליצור מצג חיצוני של הבת הטובה. מיכאל מושונוב – החתן איליי – עובר מספר תהפוכות מעניינות שבהן הוא מתנדנד באופן מרתק בין הסכמה, מרד, השלמה, כעס ופיוס. הבימוי והמשחק של כולם מאוד מרגשים בעיקר באותם מקומות שהם משחקים את המילים שאינן נאמרות בקול.

אנחנו מגיעים אל ההצגה במסגרת המנוי לתיאטרון. למען האמת רק אמש נזכרנו שיש לנו הערב הצגה ואנחנו באים בסיומו של יום עבודה מתיש כמעט ללא הכנה וללא ידיעה למה לצפות. בכניסה לתיאטרון מתגודד קהל לבוש במחלצות שאינן אופייניות לבאי סדרת המנויים שלנו. מוזיקה חיה, יין… כנראה הגענו מבלי דעת להצגת הבכורה. מתמקמים באולם ומגלים שמרבית שכנינו אינם אלה שאנחנו רגילים לפגוש אלא אנשי ציבור ואנשי תיאטרון. גם התנהגות הקהל שונה מהרגיל. יש כאלה ששוקעים כמונו אל חוויות ההצגה וביניהם גם אחרים שעם סיום ההצגה ממהרים לצאת תוך שהם כבר עוסקים בענייני דיומא – כאילו היו שבויים שחויבו לבוא לבכורה – חבל, יכלו לפנות את מקומותיהם לחובבי תיאטרון אמיתיים. בסיום ההצגה איציק כהן מודה לכל השותפים לעשיה. נראה שבמבואה מוגש כיבוד. אנחנו מעדיפים לצאת ביציאה הצדדית ולא להניח למסיבות להפר את ההתרגשות מהחוויה שעדיין שולטת בנו.

תוכניית ההצגה על מי ועל מה באתר תיאטרון חיפה

תקציר ההצגה מועתק מאתר תיאטרון חיפה:

דרמה קומית מרירה-מתוקה, מלאת חום ואהבת אדם מאת המחזאי, זוכה פרס הפוליצר, איאד אקטאר.

באטלנטה של ימינו, אפזל, אב למשפחת מהגרים מפקיסטן, הגשים את גרסתו לחלום האמריקאי והקים את חברת המוניות המצליחה בעיר. על אף ההצלחה, מאז פטירתה של אשתו האהובה, הוא אינו מוצא מנוח לנפשו. אפזל דואג לשתי בנותיו בכל מאודו וכל כולו טרוד בשאלה: האם יצליח להשיא את בתו הבכורה, זרינה? אהבתו העמוקה אליה, לצד ערכי המשפחה והמסורת בהם הוא דוגל, מביאים את אפזל לחיפוש עיקש אחר חתן ראוי. בדרכים שונות ומשונות הוא מאתר בעבור בתו הבכורה וללא ידיעתה, מועמד אידיאלי והתרגשותו גדולה.

החתן הפוטנציאלי דווקא מוצא בעיניה, אך לזרינה אופי עצמאי וסוער. המסורת הדתית והשמרנית בה גדלה, ובמיוחד מקומה המוגבל של האישה בתוכה, מציתים בה את יצר המרד. בנוסף לכך, זרינה ניחנה בכישרון ספרותי יוצא דופן ובשאיפות אמנותיות גדולות אותן היא רוצה להגשים. כתיבת הרומן אותו היא משלימה, שמציע נקודת מבט נשית ופמיניסטית על כתבי הקודש, מקים נגדה קהילה שלמה, מטלטל את משפחתה ומעמיד בסכנה את כל אהבותיה. האם האהבה תצליח לשרוד?

נפוליון – חי או מת! בחאן

גבירותי, רבותי… מה זה בנאדם בלי שֵׁד? …
אנחנו, השחקנים, יודעים – ואתם מאמינים!… או לא?…

בטרם אפתח בסיפורי הגיגי וחוויותי, הנה התקציר של נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני, מועתק מאתר תיאטרון החאן:

"הקיסר נפוליון בונאפארטה, נמלט מעולם המתים אל המאה התשע עשרה. הוא מבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. בעקבותיו דולקים כל שדי עולם התוהו ובראשם – סאמדי ולילית – מלכי השאול. במאמציהם לעצור את הנפטר המתפרע הם מפזרים בכל אירופה נפוליונים נוספים, מזויפים, בתקווה שהמת יתבלבל, יתעייף, יְוותר וישוב עימם לעולם המתים. גם בריגלה – רוצח שכיר, הנשכר על ידי המאפיה הנאפוליטנית לרצוח את הקיסר, מתרוצץ לו בין עשרות הדמויות… המחזה עוסק באשליה ובָאמת, בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובַניסיון הנואש להתגבר עליה, באמצעות כישוף נגד המוות – התיאטרון."

נפוליון - חי או מת! באתר החאן

נסים אלוני היה פילוסוף. המחזה שופע אמירות פילוסופיות שנאמרות בפי דמויות שונות כלאחר יד ונבלעות בשטף ההתרחשויות. ההיסטוריה לא הושיבה את נסים אלוני בהיכל הפילוסופים, ואילו הושיבה… היה מוחק. ומתקן. ומתקן. ומתקן. מהי בכלל ההיסטוריה אם אי אפשר לחזור ולתקן אותה. מה לו ולתהילה? "התהילה יפה, התהילה קורצת, יש לה בגד של גברת ומיטה של זונה". הדמויות שמובילות את העלילות ששזורות בהצגה מנסות לשוב כל הזמן אל העבר לתקן את טעויותיהן. ממש כמו המחזאי שכל הזמן ניסה לתקן את העבר ואף פעם לא היה מרוצה מהתוצאה.

זוכרים שלימדו אותנו פעם מזמן על אחדות המקום, הזמן והעלילה? את נסים אלוני השיעור הזה ממש שיעמם. הוא חלם על על קרקסים ועל צוענים, על שדים מעולמות המיסטיקה של הוודו והקבלה, על חבצלות… והכל ביחד, בלי תלות במקום ובזמן. למה לנו מציאות כשאפשר לחלום. אז הנה אני יושב בתיאטרון מהופנט. אולי מכושף.

ימי תרבות של מפעל הפיס. מחלקים לנו כרטיסים לאירועי תרבות בעשרים שקל. זה על חשבון מפעל הפיס, לא מתקציב משרד התרבות. חלקת התרבות הקטנה שנותרה לנו ללא טביעת הרגל הגסה של כבוד השרה. נראה לי שאפילו דמיונו של נסים החולם היה מתקשה להגות שאגת 'כפיים' של נפוליונית זעירה רודפת תהילה. פתאום מבליח בראשי הרעיון שהיא שקולה לדוֹן בְּרִיגֶלָה שאמר "מה זה? הרגתי מת?… אפילו נפוליון לא הרג מת…" היא הצליחה להרוג לנו את טקס פרסי אופיר, את פסטיבל עכו ועוד מוסדות ואירועי תרבות שנראה שבשלב זה הם כבר מתים-חיים זומבים שנשלטים בידיה, כמו הברון סַאמְדִי בידי לילית.

אז קנינו כרטיסים בעשרים שקל, פחות ממחיר הנסיעה מחיפה לירושלים, ועוד קיבלנו בכניסה תיק קטן לציון חמישים שנה לחאן. לפני ההצגה מספר לנו הבמאי אודי בן משה על ההצגה, על נסים אלוני וכל מיני סיפורי תיאטרון משובצים בפניני לשון של נסים אלוני מהצגה זו, מהגששית המדוברת ומהצגותיו האחרות. בתוכנייה כתוב "עריכה ובימוי: אודי בן משה". המחזה – כפי שנכתב לראשונה – היה אמור לארוך כשלוש שעות, ונסים אלוני חשב שעדיין חסר בו משהו. אודי בן משה עיבד אותו להצגה של שעה וארבעים ושלוש דקות. בעצם, מה זה נכתב לראשונה? הרי יש למחזה אינספור גרסאות וחלקיקי טקסטים שנסים אלוני כתב ושיכתב ומחק והחליף. אפילו המונולוג של הברון סַאמְדִי, זה שכל תלמיד משחק יודע בעל-פה, קיים במספר גרסאות. אז מהו הטקסט ה"מקורי"?

בהצגה של היום המונולוג התקצר לנוסח זה:

"גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימינו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק-אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחיה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…"

אני שומע את אריה צ'רנר בדמות הברון סַאמְדִי, ובפאתי ראשי מתנגן לי אותו מונולוג בפי יוסי בנאי. המילים מעט שונות, האינטונציה וצורת ההבעה שונות לחלוטין. הבמאי והשחקן שיוו למונולוג אופי אחר… וקולע לא פחות. אני מספר את זה כדי להדגיש את טביעת האצבע של השותפים במלאכה על התוצר הסופי – זה שאנו חווים כשאנחנו יושבים בחושך ורואים באור את מה שקורה בחושך…

המוזיקה של קרן פלס מקסימה, ובשילוב התנועה שעיצב אריאל וולף מציגה לנו חזיונות מרהיבי אוזן ועין. ושוב מתנגנות בערפי המנגינות של גארי ברתיני מהצגות העבר שלא זכיתי לראות בימים ההם. ההצגה עלתה לראשונה כשלמדתי בגימנסיה. ראיתי אז הצגות למכביר אבל "נפוליון חי או מת" היה משהו שלא שווה לבזבז עליו את הזמן. אף אחד לא הבין מה הקשקוש הזה שאיננו מציית לאף אחד מכללי התיאטרון. אחרי שנים רבות, הצטערתי בדיעבד על ההחמצה ההיא. חזרתי לתקן ואכן תיקנתי… או לא?… הרי את ההצגה בבימוי המחזאי בסופו של דבר לא ראיתי.

כל כך הרבה ליהגתי ועדיין לא אמרתי דבר על השחקנים, אבל לפני זה אני מרגיש מחויבות לתת שאפו ענק לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה שבונים לנו עולמות פנטזיה שמתחלפים לנגד עינינו כשהעלילה מתחלפת ועוברת לזמן אחר, לפעמים חוזרת ולפעמים ממשיכה הלאה למקום אחר ולעלילה אחרת בזמן אחר. אחדות … כבר אמרנו – נכון? והכל מלווה בקלידים, בכלי הקשה ובשירה שלא היה ברור לי מאין היא נובעת עד שקלטתי שהמוזיקאית שאמוּנה על כלי ההקשה היא גם זמרת.

בהצגה כארבעים נפשות פועלות ושנים עשר שחקנים, כלומר – כמעט כל השחקנים מחליפים דמויות מספר פעמים במהלך ההצגה. כל השחקנים מזמרים ורוקדים. הם שרים ללא אמצעי הגברה אישיים, ממש כמו בתיאטרון, לפני שהתאים את עצמו לקולניות התקופה. כל הדמויות מעוצבות לפרטי פרטים באמצעות תלבושות עמוסות בפרטים, וכן אופיין של הדמויות השונות שמשוחקות על ידי אותם שחקנים מגוון. אני מניח שעבודת השחקנים מאחורי הקלעים ובחזית הבמה מורכבת מאוד ודורשת ריכוז ודיוק רב. בהצגה מתרחשות לפחות ארבע עלילות נושא שמתערבבות היטב, ובכל עלילה יש דמויות ראשיות ודמויות משנה למכביר. בעצם, היחידים שדמותם מתמשכת בדילוגים בין העלילות הם נפוליון המת, דוֹן בְּרִיגֶלָה, הברון סַאמְדִי ולילית. לפני הקטעים ולאחריהם אנחנו פוגשים את מנהל הקרקס – זַאנִי, שמזכיר לנו יחד עם עוזרו – זַמְבּוֹלִינִי, שאנחנו בעצם בעולם התיאטרון ומובילים אותנו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ויחד עם כל אלה יש לנו שֵׁדִים, פּוּלְצִ'ינֶלוֹת וזונות שיוצרו על ידי לילית במטרה לשלוט בגברים. כל השחקנים מעולים בכל תפקידיהם והחוויה בכללותה מהפנטת – לפחות אותי.

אם זה עדיין לא ברור –
אני ממליץ בחום ללכת לחוות את נפוליון – חי או מת! בחאן הירושלמי.
ולא לשכוח לרכוש את התוכניה. היא עשירה במאמרים מעניינים.

אני מקווה שיזדמן לי לחוות את ההצגה פעם נוספת.
כששקלתי לשוב לראות את הצוענים של יפו, שראיתי בחזרה הגנרלית, גיליתי שההצגה איננה מוצגת יותר. זוהי הפקה עשירה ויקרה. ברגע שהצידוק הקופתי לקיומה ידעך, היא תפסיק להתקיים. את ההצגה הנוכחית ראיתי למחרת ההצגה הראשונה על-פי התוכניה – כלומר ראיתי את ההצגה בראשית דרכה.

נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני

עריכה ובימוי:  אודי בן משה          
מוסיקה: קרן פלס, גארי ברתיני
תפאורה: ענת מסנר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: רוני כהן
ניהול מוסיקלי עיבודים וקלידים:  אוהד בן אבי
תנועה: אריאל וולף

הדרכה קול: ריקי בוגטין         

בימאית משנה: אנה בניאל         

תופים: נועה גו
לנדסקי

משתתפים:

ארז שפריר נפוליון המת
יוסי עיני דוֹן בְּרִיגֶלָה, שֵׁד
נילי רוגל לילית
אריה צ’רנר הברון סַאמְדִי
ניר רון זַאנִי – מנהל הקרקס, מַסְקַרִילוֹ – מנהל האקדמיה, דוֹן רוּפִיַאנוֹ, שֵׁד, נפוליון הגרמני
איתי שור זַמְבּוֹלִינִי – עוזר זַאנִי, דוֹן פֶּפִּינוֹ, נפוליון האמיתי, נפוליון הגבוה, שֵׁד, זונה-הצאר
יהויכין פרידלנדר אֶמִילְיוֹ פַּנְטַלוֹנֶה – אב שכול, שֵׁד, נפוליון האמיתי 3
נטלי אליעזרוב אדליידה – ביתו של פַּנְטַלוֹנֶה, אֶלֶנָה, שֵׁד
אריאל וולף שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה,זונה-אפיפיור, נזירה, נפוליון האמיתי 4         
כרמית מסילתי קפלן שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, זונה-לורד נלסון, סוּזֶט
יעל טוקר שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, מַרִיָה פוֹן מֶנֶרְסְדוֹרְף – ארוסת נפוליון, פְרַנְקָה טְרִיפָּה             
גיא גורביץ’ שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, דוֹן פֶליפּוֹ, נפוליון הגבוה, נפוליון האמיתי 2, נפוליון הזמר        

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

דף יום זכויות האדם באתר האומות המאוחדותיום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

מוכרים את חופש הביטוי במחיר יורדדורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

גלרית הקומה השביעית - אוצר של ציורי גרפיטיאני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

La Mer - 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה

אני מתעורר לצלילי השיר La Mer – 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שספיחי ליל אמש השתרבבו כנראה לחלומותי והשיר מתנגן בראשי בלבד. זה קורה לי לא מעט. את החלומות אינני זוכר, לשמחתי, אבל יש לחלומותי לפעמים פסקול שאיתו אני מתחיל את היום. הפעם מלווה אותי שיר אהבה מתקתק וקטיפתי לים. שיר על אור יפהפה, עם השתקפויות, מלאכים טהורים, ציפורים לבנות ומפרצים בוהקים – אוּטוֹפִּיָה שְׁמַאלְצִית, ממש כמו החלום שמרתה נושאת כבר עשרים שנה, ולשמו היא רוצחת את דיירי המלון שהיא מנהלת עם אמה. מרתה שרה את השיר כשהיא מפנטזת שהחלום על סף הגשמתו, אף על פי שהיא בעצם יודעת שהחלום לא יתגשם לעולם.

הבוקר אני מבין כמה השיר הזה קולע, דבר שלא חדר להכרתי בזמן שצפיתי בהצגה. בחירה מצויינת של הבמאי, שמרימה לרגע את מרתה כדי להעצים את כאב הנחיתה, כשתגלה שהחלום הבלתי מושג שלה, הוא מציאות חייה של מריה, אשת האח שנעלם לפני עשרים שנה והשאיר אותה עם אמה, וללא חיים אמיתיים משלה.

בדרך לתיאטרון אני מנסה ללקט מידע על המחזה 'אי הבנה' מאת אלבר קאמי. אני קורא את התקציר באתר תיאטרון קרוב – הסיפור מוּכָּר מאוד – אני יודע שלא קראתי את המחזה ולא ראיתי את ההצגה, ובכל זאת משהו מנקר בערפי וטוען שאני מכיר אותו. אתר התיאטרון מוביל אותי בקישור לביקורת של צבי גורן שמעשירה אותי בפרטים על המחזה וההצגה – מאין אני מכיר את זה? אני מְגָגֵל "אי-הבנה מאת אלבר קאמי" ומגלה את הכתבה הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל | תרבות הפנאי. כן, כתבתי על זה כאן לפני שנתיים אחרי שהאזנתי לתסכית ברשת א' של קול ישראל שעתידו כרגע לוט בערפל. פתאום הכל חוזר, אני נזכר בתסכית עם חנה רובינא, דינה דורון, גילה אלמגור ויוסי בנאי, וכשהכל מתייצב בזכרוני, הוא מסתכם במחשבתי כ"טרגדיה של טעויות".

ליבי ואני יושבים בשורה הראשונה, וליידנו מתיישבת אשה עם מצלמה גדולה, דיגיטלית למשעי, שמשמיעה קולות "קודאק" רמים כאילו הייתה מצלמת סרט. נוכחות פעילות הצילום גוברת על המתרחש בהצגה, אז אני מוציא גם את המצלמה הננסית שלי – אם הריכוז שלי בהצגה מופרע, שלפחות תהיינה גם לי כמה תמונות.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב  אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

התפאורה המינימילסטית שעיצב צבי פדלמן קולעת מאוד לטעמי. התלבושות שעיצבה אינגה בר, מגדירות את הדמויות באופן שברור לנו איפיון הדמויות היטב, עוד בטרם ביצעו פעולה או פצו פה. האם והבת, יעל יעקב גולדמן ונעמה שלום עמיאל, מקרינות קור רוח של רוצחות קשוחות ואדישות, שמתחלף אצל שתיהן, באי-התאמה מושלמת, עם אנושיות שמתפרצת לזמן קצר ושׁוֹכֶכֶת. שתיהן עוברות לאורך המחזה מספר תהפוכות רגשיות שמתכנסות ברגעי השיא, לאבדן הרגש ונחיתה אל כְּלָיָה שאיננה מקרינה תחושת אבדן, כאילו מעולם לא האמינו שהטוב יגיע. גם כאשר מרתה שרה על הים, לא נראה שהיא מאמינה שחלומה עומד להתגשם, כאילו ברור לה שהמציאות עומדת להתנפץ בפניה.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרובהבן שנטש את משפחתו לפני עשרים שנה, השחקן המוכשר גל ישראלי, שובה את ליבי בחדוות החיים שלו, שנסוגה אל תוך החששות שמא לא יתקבל על ידי משפחתו, וְשָׁבָה להתעורר כל פעם מחדש, גם כשהוא מגלה שאימו ואחותו אינן מזהות אותו. הוא איננו מתייסר בלבטים, משום שהוא היחיד שאיננו יודע על הרצח הקרב ובא. הוא משתדל להיות נעים הליכות כלפי כולם, ושותה מכוס התרעלה ללא כל חשש.

הוא כבר הצליח להתעשר ולבנות לעצמו חיים, ועכשיו הוא רוצה להתאחד עם משפחתו שאיננה מכירה אותו, בלי להתייסר כמותם בחלומות שלא יתגשמו לעולם. ובכל זאת, דווקא הוא זה שמדבר אלי במישור הרגש יותר מאלו שאמורות היו לקרוע את רגשותי לגזרים.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

אחרי ההצגה ליבי ואני משוחחים בתחנת האוטובוס על ההצגה, וכשאני משרבב אל השיחה את הביטוי שהתגבש קודם בראשי "טרגדיה של טעויות", שנינו עוברים לדבר על מחזות אחרים שגם בהם החלומות מתנפצים אל תוך יאוש שמוביל לאבדן מתוך אי-הבנה.

מאת: אלבר קאמי
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
נוסח עברי: סילביה שיז'אן
ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן
מוסיקה: נדב ויקינסקי

תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: אינגה בר
תאורה: ודים קרשסקי
מנהל טכני: רונן בכר
ומנהל הצגה: עמר נצר

גל ישראלי – יאן – הבן השב
יעל יעקב גולדמן – אימו
נעמה שלום עמיאל – אחותו מרתה
מורן אלון – אשתו מריה
צביקה דולב – המשרת הזקן

על ההצגה:

image

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

להיותאולא קמבלצ'ה בתיאטרון קרוב

השחקן קצ'קס והבמאי יום טוב מתווכחים על הדרך הנכונה לטעמם לשחק 'להיות או לא…'.

הדיון מתקיים בתיאטרון נטוש אליו הם פלשו במטרה להגשים את רעיונותיהם האמנותיים. המלט שלהם משנה פנים וצורות במהלך הדיון, הוא יכול להיות טָנְגוֹלֶרוֹ בריקוד קָמְבָּלָצֶ'ה, או כל רעיון מופרך שעולה על דעתם… רק לא לשנות את הטקסט, כי שייקספיר – קדוש!

התיאטרון מקבל צו פינוי, עומדים להרוס אותו. קצ'קס מתנהג כאילו זה לא נוגע לו – הוא עוסק בשייקספיר. האמנים ממשיכים להיות אמנים חולמים ותלושים מהמציאות. היחידה שנטועה היטב בקרקע היא הזונה. היא זו שיודעת שהכסף קונה הכל ושהאמנות איננה יכולה לשנות מציאות. מצטרף אליהם אנרכיסט מתלהם שמחליט לארגן את כולם להפגנה נגד צו ההריסה תוך זלילת פופקורן בסגנון ארנב שמנמן, והתזתו לכל עבר. הבלגן חוגג, הצדק איננו נראה באופק, השחקן חולם, הזונה מציאותית והאנרכיסט איננו מצליח לבלום את רוע הגזירה.

במהלך השיחות בין השחקן והבמאי מוזכר הביטוי 'פרופסור חמור או אמן מיוסר'. הביטוי נשמע לי מוכר, אך אינני מצליח להזכר מאין. בבית אני נובר באינטרנט ובזכרונותי ומגלה בתקליט 'חולם בספרדית' של שלמה יידוב את המילים 'כולם שווים אין טוב יותר, יהיה זה פרופסור חמור או שוטר'. זהו זה – מכאן נשמעו לי המילים מוכרות. המילים לקוחות מהשיר 'טנגו בלגן' שהוא התרגום העברי של טנגו קָמְבָּלָצֶ'ה. בעזרת תרגום גוגל אני מצליח לאמת שתרגומו של שלמה יידוב נאמן למקור ופתאום הכל מתחבר. השיר מדבר על חוסר צדק, על הסתאבות ועל נצחון היצר על המוסר, ובזה עוסקת גם ההצגה שממש נתפרה עבור פסטיבל בנושא זכויות אדם.

ראינו קריאה מבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בסיקור חוויותי מהפסטיבל כתבתי:
לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.
ביציאה מהתיאטרון ליבי אומרת לי שטוב מאוד ששמרו על הליהוק המקורי, על הקצב המהודק ועל מאפייני הבימוי שראינו בקריאה. כנראה גם לה היו חששות מפני שינויים שעלולים לגרוע מהחוויה המקורית – הרי כבר ראינו כאלה דברים.

חבורת שחקנים מעולה שקולעת היטב לרוח ההצגה. הבמאית דליה ריבר מגלמת את דמות הזונה שנטועה היטב במציאות. מולה מרחפים קמעה צמד אמנים שמפנטזים שבכוח האמנות לשנות מציאות. גל ישראלי בתפקיד הבמאי ויואב סדובסקי בתפקיד השחקן היו מעולים בקריאה המבויימת של קָמְבָּלָצֶ'ה והם מצויינים גם בהצגה, אולי אפילו יותר. גל רובין מגלם אנרכיסט מתלהב ומתלהם שיודע שאת המציאות אפשר לשנות רק במעשים, אבל לא כל-כך מצליח לגרום לאמנים להרתם למשימה. הוא מגלם עוד דמויות סטראוטיפיות במפגיע, ועושה זאת כהלכה ובכשרון קומי מרשים. כל השחקנים עושים שימוש עשיר במימיקה שמעשירה את הטקסט באלמטים קומיים שנובעים מסתירה בין הנאמר לבין מה שמבוטא בין המילים בהבעות פנים. דליה ריבר בתפקיד הזונה, מגישה טקסט עשיר ללא מילים על רקע דברי שני האמנים וגורמת לנו לצחוק במלוא פה.

כאשר כולם מפגינים ומנסים לעצור את הריסת התיאטרון, קצ'קס מתחבט בשאלתו של המלט שמתאימה למצבו:
להיות, או לא להיות, זו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!

הציטוט מהמלט בתרגום שלונסקי שבו השתמשו בהצגה

בסופו של יום התיאטרון הרוס. האדם הקטן שוב נרמס על ידי הרָשׁוּת. הזונה נשארת זונה, האנרכיסט אנרכיסט, והאמנים ממשיכים לחלום את המלט שלהם בין חורבות התיאטרון.

קומדיה מצחיקה שעוסקת בנושא קשה. חוויה מעולה.

בשולי הדברים:

בעקבות הקריאה המבויימת, נוספו ללקסיקוני מספר ביטויים. מידי פעם אני מוצא את עצמי אומר 'קדוש' בהנפת אצבע בנוכחות אנשים שלא ידעו את קָמְבָּלָצֶ'ה, דבר שגורם להם להביט בי בתמיהה שמשעשעת כנראה רק אותי. גם הביטוי 'פופקורן בן-זונה' חדר ללקסיקון שלי. אני כותב מילים אלה ברכבת בדרכי חזרה לחיפה, וזומם כבר על הפופקורן שאכין לי בבית. הרי 'מכוס אחת יוצא הרבה מאוד…' ובליסתו בהצגה בסגנון ארנב שמנמן מעוררת את תאוותי.

טנגו בלגן - קמבלצ'ה בתרגום שלמה יידוב. מילות השיר בשולי הסרטון - מומלץ לקרוא
טנגו בלגן
קָמְבָּלָצֶ'ה בתרגום שלמה יידוב

מילות השיר המקוריות בשולי הסרטוןהקָמְבָּלָצֶ'ה המקורי

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

דין אחד יש לכולם, לגבור ולבוגד
גם לבור ועם הערץ, למדען ולשודד
כולם שווים אין טוב יותר
יהיה זה פרופסור חמור או שוטר
והיום יום, כמו מלחמה
בה מנצח היצר הרע
אם אחד גונב בסתר ושני רק מתחזה
אם זה כומר אינסטלטור מתווך או גנרל
זה בגלל לא משנה.

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

כאן בתוך הבלגן של המאה העשרים
פראייר מי שלא גונב אין מקום לביישנים
אל תתייסר עמוד בצד
למי זה אכפת אם אתה איש ישר
הכל הולך ומסתאב
ולא יעזור אם תאוכל את הלב
כמו שהפוליטיקאי בלגנוב הוא המומחה
גם הארס לא מעסיק ואפלו הרוצח
הוא היום עוסק מורשה

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

Que el mundo fue y será
una porquería, ya lo sé.
En el quinientos seis
y en el dos mil, también.
Que siempre ha habido chorros,
maquiavelos y estafaos,
contentos y amargaos,
barones y dublés.
Pero que el siglo veinte
es un despliegue
de maldá insolente,
ya no hay quien lo niegue.
Vivimos revolcaos en un merengue
y en el mismo lodo
todos manoseados.

Hoy resulta que es lo mismo
ser derecho que traidor,
ignorante, sabio o chorro,
generoso o estafador…
¡Todo es igual!
¡Nada es mejor!
Lo mismo un burro
que un gran profesor.
No hay aplazaos ni escalafón,
los ignorantes nos han igualao.
Si uno vive en la impostura
y otro roba en su ambición,
da lo mismo que sea cura,
colchonero, Rey de Bastos,
caradura o polizón.

¡Qué falta de respeto,
qué atropello a la razón!;
Cualquiera es un señor,
cualquiera es un ladrón…
Mezclao con Stravisky
va Don Bosco y La Mignon,
Don Chicho y Napoleón,
Carnera y San Martín…
Igual que en la vidriera
irrespetuosa
de los cambalaches
se ha mezclao la vida,
y herida por un sable sin remache
ves llorar la Biblia
junto a un calefón.

Siglo veinte, cambalache
problemático y febril…
El que no llora no mama
y el que no afana es un gil.
¡Dale, nomás…!
¡Dale, que va…!
¡Que allá en el Horno
nos vamoa encontrar…!
No pienses más; sentate a un lao,
que ha nadie importa si naciste honrao…
Es lo mismo el que labura
noche y día como un buey,
que el que vive de los otros,
que el que mata, que el que cura,
o está fuera de la ley…

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב
דף הפייסבוק של ההצגה

%d בלוגרים אהבו את זה: