ארכיון קטגוריה: תיאטרון

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסין

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסיןצחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.

הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.

ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.

אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.

המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.

אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".

על מי ועל מה בתיאטרון חיפה

שוב אני יוצא מתיאטרון חיפה חנוק מהתרגשות. על מי ועל מה. קונפליקט שנובע מפונדמנטליזם פטריארכלי מוסלמי פקיסטני שמתרחש בארצות הברית, מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם משהו אחר לגמרי. הראש שלי רואה כאן את טוביה ובנותיו. כן, ההתרגשות שלי אמנם נסמכת על מה שאני רואה ושומע על במת התיאטרון, אבל כמעט בכל תמונה מתחלפות לי הדמויות עם אלה שגרמו לי התרגשות דומה לא פעם בעבר.

מסופר כאן על אב שאוהב מאוד את בנותיו וכבול בכל נימי נפשו אל המסורת. הבנות פוקחות עיניהן אל העולם המתפתח שבו אפשר ואולי אף רצוי לשאול שאלות ולהטיל ספקות. הבנות אינן נוהגות במסורת אביהן, כל אחת בדרכה, ודרכיהן שונות זו מזו. לשתיהן יש בעיה עם מה שהן מסתירות מהאב כי גם הן אוהבות ומעריכות אותו מאוד. האב מסתיר מבנותיו סיפורים ומעשים וכולם עושים זאת מתוך אהבה וכוונה מאוד טובה. כאשר נודע לאב שביתו עשתה מעשה שמשתמע ככפירה בעיקר, הוא איננו יכול לקבל את התנהגותה ומספיד אותה – היא מבחינתו איננה קיימת יותר. ובכל זאת, בעת בְּשׂוֹרָה הוא פונה אל אלוהיו שיסלח לבת הסוררת ויברך אותה למרות מעשי הכפירה שלה.

אז על מה בעצם אני מספר כאן? על משפחה מוסלמית ממוצא פקיסטני בארצות הברית או על טוביה החולב ובנותיו באנטבקה? זוהי רק אחת מהאסוציאציות שחולפות בראשי. כמעט לכל סיטואציה בהצגה יש קונוטציות שמתקשרות לחוויות ולאירועים מעולמי ומאוירת התרבות שאופפת אותי, בין במציאות הפרטית שלי, בין מה שאני חוֹוֶה בתחומי התרבות השונים ובין במה שאני שומע ורואה באמצעי התקשורת. ההצגה איננה ייחודית למוסלמים, הם יכלו להיות באותה מידה יהודים, נוצרים, או בני כל תרבות אחרת בעלת מסורת שמקדשת את דמות האב ומגמדת את הנשים.

ההצגה מאוד מרגשת ואינני יודע אם אני מתרגש יותר מהסיפור שבהצגה או מהאסוציאציות שלי, וזה בכלל לא משנה. החוויה התיאטרונית איננה מתחילה עם ההצגה ואיננה מסתיימת בסופה. ההצגה רק קוטעת לרגע את המציאות. כל משקעי התרבות שלנו משפיעים על תפיסת ההצגה בעינינו ואם ההצגה טובה, היא מעשירה אותנו במחשבות, בתהיות ובאסוציאציות שתשפענה על חוויותינו גם בעתיד.

ההצגה על מי ועל מה היא מסוג החוויות שממשיכות להעסיק את המחשבות לאורך זמן ויוצרות תובנות שמרימות ראש כשנתקלים בסיטואציות בעלות מאפיינים דומים – חוויה בלתי נשכחת.

שני השחקנים ושתי השחקניות בהצגה בונים לנגד עינינו דמויות שלמות שקל מאוד להזדהות עם כל אחת מהן. אני מזדהה עם האב – השחקן איציק כהן – שאוהב את בנותיו עד כאב, ובאותה עת כועס עליו מאוד על כך שהוא פוגע בהן. אני מבין היטב את מצוקותיה של זרינה – השחקנית אלמה דישי – ואת נחישותה לשנות את העולם שמסורת אביה מנסה לכפות עליה ועל דומותיה. יסמין עיון בתפקיד מהוויש מציגה את הבת שמורדת בדרכה, אבל מעדיפה ליצור מצג חיצוני של הבת הטובה. מיכאל מושונוב – החתן איליי – עובר מספר תהפוכות מעניינות שבהן הוא מתנדנד באופן מרתק בין הסכמה, מרד, השלמה, כעס ופיוס. הבימוי והמשחק של כולם מאוד מרגשים בעיקר באותם מקומות שהם משחקים את המילים שאינן נאמרות בקול.

אנחנו מגיעים אל ההצגה במסגרת המנוי לתיאטרון. למען האמת רק אמש נזכרנו שיש לנו הערב הצגה ואנחנו באים בסיומו של יום עבודה מתיש כמעט ללא הכנה וללא ידיעה למה לצפות. בכניסה לתיאטרון מתגודד קהל לבוש במחלצות שאינן אופייניות לבאי סדרת המנויים שלנו. מוזיקה חיה, יין… כנראה הגענו מבלי דעת להצגת הבכורה. מתמקמים באולם ומגלים שמרבית שכנינו אינם אלה שאנחנו רגילים לפגוש אלא אנשי ציבור ואנשי תיאטרון. גם התנהגות הקהל שונה מהרגיל. יש כאלה ששוקעים כמונו אל חוויות ההצגה וביניהם גם אחרים שעם סיום ההצגה ממהרים לצאת תוך שהם כבר עוסקים בענייני דיומא – כאילו היו שבויים שחויבו לבוא לבכורה – חבל, יכלו לפנות את מקומותיהם לחובבי תיאטרון אמיתיים. בסיום ההצגה איציק כהן מודה לכל השותפים לעשיה. נראה שבמבואה מוגש כיבוד. אנחנו מעדיפים לצאת ביציאה הצדדית ולא להניח למסיבות להפר את ההתרגשות מהחוויה שעדיין שולטת בנו.

תוכניית ההצגה על מי ועל מה באתר תיאטרון חיפה

תקציר ההצגה מועתק מאתר תיאטרון חיפה:

דרמה קומית מרירה-מתוקה, מלאת חום ואהבת אדם מאת המחזאי, זוכה פרס הפוליצר, איאד אקטאר.

באטלנטה של ימינו, אפזל, אב למשפחת מהגרים מפקיסטן, הגשים את גרסתו לחלום האמריקאי והקים את חברת המוניות המצליחה בעיר. על אף ההצלחה, מאז פטירתה של אשתו האהובה, הוא אינו מוצא מנוח לנפשו. אפזל דואג לשתי בנותיו בכל מאודו וכל כולו טרוד בשאלה: האם יצליח להשיא את בתו הבכורה, זרינה? אהבתו העמוקה אליה, לצד ערכי המשפחה והמסורת בהם הוא דוגל, מביאים את אפזל לחיפוש עיקש אחר חתן ראוי. בדרכים שונות ומשונות הוא מאתר בעבור בתו הבכורה וללא ידיעתה, מועמד אידיאלי והתרגשותו גדולה.

החתן הפוטנציאלי דווקא מוצא בעיניה, אך לזרינה אופי עצמאי וסוער. המסורת הדתית והשמרנית בה גדלה, ובמיוחד מקומה המוגבל של האישה בתוכה, מציתים בה את יצר המרד. בנוסף לכך, זרינה ניחנה בכישרון ספרותי יוצא דופן ובשאיפות אמנותיות גדולות אותן היא רוצה להגשים. כתיבת הרומן אותו היא משלימה, שמציע נקודת מבט נשית ופמיניסטית על כתבי הקודש, מקים נגדה קהילה שלמה, מטלטל את משפחתה ומעמיד בסכנה את כל אהבותיה. האם האהבה תצליח לשרוד?

נפוליון – חי או מת! בחאן

גבירותי, רבותי… מה זה בנאדם בלי שֵׁד? …
אנחנו, השחקנים, יודעים – ואתם מאמינים!… או לא?…

בטרם אפתח בסיפורי הגיגי וחוויותי, הנה התקציר של נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני, מועתק מאתר תיאטרון החאן:

"הקיסר נפוליון בונאפארטה, נמלט מעולם המתים אל המאה התשע עשרה. הוא מבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. בעקבותיו דולקים כל שדי עולם התוהו ובראשם – סאמדי ולילית – מלכי השאול. במאמציהם לעצור את הנפטר המתפרע הם מפזרים בכל אירופה נפוליונים נוספים, מזויפים, בתקווה שהמת יתבלבל, יתעייף, יְוותר וישוב עימם לעולם המתים. גם בריגלה – רוצח שכיר, הנשכר על ידי המאפיה הנאפוליטנית לרצוח את הקיסר, מתרוצץ לו בין עשרות הדמויות… המחזה עוסק באשליה ובָאמת, בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובַניסיון הנואש להתגבר עליה, באמצעות כישוף נגד המוות – התיאטרון."

נפוליון - חי או מת! באתר החאן

נסים אלוני היה פילוסוף. המחזה שופע אמירות פילוסופיות שנאמרות בפי דמויות שונות כלאחר יד ונבלעות בשטף ההתרחשויות. ההיסטוריה לא הושיבה את נסים אלוני בהיכל הפילוסופים, ואילו הושיבה… היה מוחק. ומתקן. ומתקן. ומתקן. מהי בכלל ההיסטוריה אם אי אפשר לחזור ולתקן אותה. מה לו ולתהילה? "התהילה יפה, התהילה קורצת, יש לה בגד של גברת ומיטה של זונה". הדמויות שמובילות את העלילות ששזורות בהצגה מנסות לשוב כל הזמן אל העבר לתקן את טעויותיהן. ממש כמו המחזאי שכל הזמן ניסה לתקן את העבר ואף פעם לא היה מרוצה מהתוצאה.

זוכרים שלימדו אותנו פעם מזמן על אחדות המקום, הזמן והעלילה? את נסים אלוני השיעור הזה ממש שיעמם. הוא חלם על על קרקסים ועל צוענים, על שדים מעולמות המיסטיקה של הוודו והקבלה, על חבצלות… והכל ביחד, בלי תלות במקום ובזמן. למה לנו מציאות כשאפשר לחלום. אז הנה אני יושב בתיאטרון מהופנט. אולי מכושף.

ימי תרבות של מפעל הפיס. מחלקים לנו כרטיסים לאירועי תרבות בעשרים שקל. זה על חשבון מפעל הפיס, לא מתקציב משרד התרבות. חלקת התרבות הקטנה שנותרה לנו ללא טביעת הרגל הגסה של כבוד השרה. נראה לי שאפילו דמיונו של נסים החולם היה מתקשה להגות שאגת 'כפיים' של נפוליונית זעירה רודפת תהילה. פתאום מבליח בראשי הרעיון שהיא שקולה לדוֹן בְּרִיגֶלָה שאמר "מה זה? הרגתי מת?… אפילו נפוליון לא הרג מת…" היא הצליחה להרוג לנו את טקס פרסי אופיר, את פסטיבל עכו ועוד מוסדות ואירועי תרבות שנראה שבשלב זה הם כבר מתים-חיים זומבים שנשלטים בידיה, כמו הברון סַאמְדִי בידי לילית.

אז קנינו כרטיסים בעשרים שקל, פחות ממחיר הנסיעה מחיפה לירושלים, ועוד קיבלנו בכניסה תיק קטן לציון חמישים שנה לחאן. לפני ההצגה מספר לנו הבמאי אודי בן משה על ההצגה, על נסים אלוני וכל מיני סיפורי תיאטרון משובצים בפניני לשון של נסים אלוני מהצגה זו, מהגששית המדוברת ומהצגותיו האחרות. בתוכנייה כתוב "עריכה ובימוי: אודי בן משה". המחזה – כפי שנכתב לראשונה – היה אמור לארוך כשלוש שעות, ונסים אלוני חשב שעדיין חסר בו משהו. אודי בן משה עיבד אותו להצגה של שעה וארבעים ושלוש דקות. בעצם, מה זה נכתב לראשונה? הרי יש למחזה אינספור גרסאות וחלקיקי טקסטים שנסים אלוני כתב ושיכתב ומחק והחליף. אפילו המונולוג של הברון סַאמְדִי, זה שכל תלמיד משחק יודע בעל-פה, קיים במספר גרסאות. אז מהו הטקסט ה"מקורי"?

בהצגה של היום המונולוג התקצר לנוסח זה:

"גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימינו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק-אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחיה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…"

אני שומע את אריה צ'רנר בדמות הברון סַאמְדִי, ובפאתי ראשי מתנגן לי אותו מונולוג בפי יוסי בנאי. המילים מעט שונות, האינטונציה וצורת ההבעה שונות לחלוטין. הבמאי והשחקן שיוו למונולוג אופי אחר… וקולע לא פחות. אני מספר את זה כדי להדגיש את טביעת האצבע של השותפים במלאכה על התוצר הסופי – זה שאנו חווים כשאנחנו יושבים בחושך ורואים באור את מה שקורה בחושך…

המוזיקה של קרן פלס מקסימה, ובשילוב התנועה שעיצב אריאל וולף מציגה לנו חזיונות מרהיבי אוזן ועין. ושוב מתנגנות בערפי המנגינות של גארי ברתיני מהצגות העבר שלא זכיתי לראות בימים ההם. ההצגה עלתה לראשונה כשלמדתי בגימנסיה. ראיתי אז הצגות למכביר אבל "נפוליון חי או מת" היה משהו שלא שווה לבזבז עליו את הזמן. אף אחד לא הבין מה הקשקוש הזה שאיננו מציית לאף אחד מכללי התיאטרון. אחרי שנים רבות, הצטערתי בדיעבד על ההחמצה ההיא. חזרתי לתקן ואכן תיקנתי… או לא?… הרי את ההצגה בבימוי המחזאי בסופו של דבר לא ראיתי.

כל כך הרבה ליהגתי ועדיין לא אמרתי דבר על השחקנים, אבל לפני זה אני מרגיש מחויבות לתת שאפו ענק לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה שבונים לנו עולמות פנטזיה שמתחלפים לנגד עינינו כשהעלילה מתחלפת ועוברת לזמן אחר, לפעמים חוזרת ולפעמים ממשיכה הלאה למקום אחר ולעלילה אחרת בזמן אחר. אחדות … כבר אמרנו – נכון? והכל מלווה בקלידים, בכלי הקשה ובשירה שלא היה ברור לי מאין היא נובעת עד שקלטתי שהמוזיקאית שאמוּנה על כלי ההקשה היא גם זמרת.

בהצגה כארבעים נפשות פועלות ושנים עשר שחקנים, כלומר – כמעט כל השחקנים מחליפים דמויות מספר פעמים במהלך ההצגה. כל השחקנים מזמרים ורוקדים. הם שרים ללא אמצעי הגברה אישיים, ממש כמו בתיאטרון, לפני שהתאים את עצמו לקולניות התקופה. כל הדמויות מעוצבות לפרטי פרטים באמצעות תלבושות עמוסות בפרטים, וכן אופיין של הדמויות השונות שמשוחקות על ידי אותם שחקנים מגוון. אני מניח שעבודת השחקנים מאחורי הקלעים ובחזית הבמה מורכבת מאוד ודורשת ריכוז ודיוק רב. בהצגה מתרחשות לפחות ארבע עלילות נושא שמתערבבות היטב, ובכל עלילה יש דמויות ראשיות ודמויות משנה למכביר. בעצם, היחידים שדמותם מתמשכת בדילוגים בין העלילות הם נפוליון המת, דוֹן בְּרִיגֶלָה, הברון סַאמְדִי ולילית. לפני הקטעים ולאחריהם אנחנו פוגשים את מנהל הקרקס – זַאנִי, שמזכיר לנו יחד עם עוזרו – זַמְבּוֹלִינִי, שאנחנו בעצם בעולם התיאטרון ומובילים אותנו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ויחד עם כל אלה יש לנו שֵׁדִים, פּוּלְצִ'ינֶלוֹת וזונות שיוצרו על ידי לילית במטרה לשלוט בגברים. כל השחקנים מעולים בכל תפקידיהם והחוויה בכללותה מהפנטת – לפחות אותי.

אם זה עדיין לא ברור –
אני ממליץ בחום ללכת לחוות את נפוליון – חי או מת! בחאן הירושלמי.
ולא לשכוח לרכוש את התוכניה. היא עשירה במאמרים מעניינים.

אני מקווה שיזדמן לי לחוות את ההצגה פעם נוספת.
כששקלתי לשוב לראות את הצוענים של יפו, שראיתי בחזרה הגנרלית, גיליתי שההצגה איננה מוצגת יותר. זוהי הפקה עשירה ויקרה. ברגע שהצידוק הקופתי לקיומה ידעך, היא תפסיק להתקיים. את ההצגה הנוכחית ראיתי למחרת ההצגה הראשונה על-פי התוכניה – כלומר ראיתי את ההצגה בראשית דרכה.

נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני

עריכה ובימוי:  אודי בן משה          
מוסיקה: קרן פלס, גארי ברתיני
תפאורה: ענת מסנר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: רוני כהן
ניהול מוסיקלי עיבודים וקלידים:  אוהד בן אבי
תנועה: אריאל וולף

הדרכה קול: ריקי בוגטין         

בימאית משנה: אנה בניאל         

תופים: נועה גו
לנדסקי

משתתפים:

ארז שפריר נפוליון המת
יוסי עיני דוֹן בְּרִיגֶלָה, שֵׁד
נילי רוגל לילית
אריה צ’רנר הברון סַאמְדִי
ניר רון זַאנִי – מנהל הקרקס, מַסְקַרִילוֹ – מנהל האקדמיה, דוֹן רוּפִיַאנוֹ, שֵׁד, נפוליון הגרמני
איתי שור זַמְבּוֹלִינִי – עוזר זַאנִי, דוֹן פֶּפִּינוֹ, נפוליון האמיתי, נפוליון הגבוה, שֵׁד, זונה-הצאר
יהויכין פרידלנדר אֶמִילְיוֹ פַּנְטַלוֹנֶה – אב שכול, שֵׁד, נפוליון האמיתי 3
נטלי אליעזרוב אדליידה – ביתו של פַּנְטַלוֹנֶה, אֶלֶנָה, שֵׁד
אריאל וולף שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה,זונה-אפיפיור, נזירה, נפוליון האמיתי 4         
כרמית מסילתי קפלן שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, זונה-לורד נלסון, סוּזֶט
יעל טוקר שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, מַרִיָה פוֹן מֶנֶרְסְדוֹרְף – ארוסת נפוליון, פְרַנְקָה טְרִיפָּה             
גיא גורביץ’ שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, דוֹן פֶליפּוֹ, נפוליון הגבוה, נפוליון האמיתי 2, נפוליון הזמר        

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

דף יום זכויות האדם באתר האומות המאוחדותיום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

מוכרים את חופש הביטוי במחיר יורדדורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

גלרית הקומה השביעית - אוצר של ציורי גרפיטיאני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

La Mer - 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה

אני מתעורר לצלילי השיר La Mer – 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שספיחי ליל אמש השתרבבו כנראה לחלומותי והשיר מתנגן בראשי בלבד. זה קורה לי לא מעט. את החלומות אינני זוכר, לשמחתי, אבל יש לחלומותי לפעמים פסקול שאיתו אני מתחיל את היום. הפעם מלווה אותי שיר אהבה מתקתק וקטיפתי לים. שיר על אור יפהפה, עם השתקפויות, מלאכים טהורים, ציפורים לבנות ומפרצים בוהקים – אוּטוֹפִּיָה שְׁמַאלְצִית, ממש כמו החלום שמרתה נושאת כבר עשרים שנה, ולשמו היא רוצחת את דיירי המלון שהיא מנהלת עם אמה. מרתה שרה את השיר כשהיא מפנטזת שהחלום על סף הגשמתו, אף על פי שהיא בעצם יודעת שהחלום לא יתגשם לעולם.

הבוקר אני מבין כמה השיר הזה קולע, דבר שלא חדר להכרתי בזמן שצפיתי בהצגה. בחירה מצויינת של הבמאי, שמרימה לרגע את מרתה כדי להעצים את כאב הנחיתה, כשתגלה שהחלום הבלתי מושג שלה, הוא מציאות חייה של מריה, אשת האח שנעלם לפני עשרים שנה והשאיר אותה עם אמה, וללא חיים אמיתיים משלה.

בדרך לתיאטרון אני מנסה ללקט מידע על המחזה 'אי הבנה' מאת אלבר קאמי. אני קורא את התקציר באתר תיאטרון קרוב – הסיפור מוּכָּר מאוד – אני יודע שלא קראתי את המחזה ולא ראיתי את ההצגה, ובכל זאת משהו מנקר בערפי וטוען שאני מכיר אותו. אתר התיאטרון מוביל אותי בקישור לביקורת של צבי גורן שמעשירה אותי בפרטים על המחזה וההצגה – מאין אני מכיר את זה? אני מְגָגֵל "אי-הבנה מאת אלבר קאמי" ומגלה את הכתבה הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל | תרבות הפנאי. כן, כתבתי על זה כאן לפני שנתיים אחרי שהאזנתי לתסכית ברשת א' של קול ישראל שעתידו כרגע לוט בערפל. פתאום הכל חוזר, אני נזכר בתסכית עם חנה רובינא, דינה דורון, גילה אלמגור ויוסי בנאי, וכשהכל מתייצב בזכרוני, הוא מסתכם במחשבתי כ"טרגדיה של טעויות".

ליבי ואני יושבים בשורה הראשונה, וליידנו מתיישבת אשה עם מצלמה גדולה, דיגיטלית למשעי, שמשמיעה קולות "קודאק" רמים כאילו הייתה מצלמת סרט. נוכחות פעילות הצילום גוברת על המתרחש בהצגה, אז אני מוציא גם את המצלמה הננסית שלי – אם הריכוז שלי בהצגה מופרע, שלפחות תהיינה גם לי כמה תמונות.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב  אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

התפאורה המינימילסטית שעיצב צבי פדלמן קולעת מאוד לטעמי. התלבושות שעיצבה אינגה בר, מגדירות את הדמויות באופן שברור לנו איפיון הדמויות היטב, עוד בטרם ביצעו פעולה או פצו פה. האם והבת, יעל יעקב גולדמן ונעמה שלום עמיאל, מקרינות קור רוח של רוצחות קשוחות ואדישות, שמתחלף אצל שתיהן, באי-התאמה מושלמת, עם אנושיות שמתפרצת לזמן קצר ושׁוֹכֶכֶת. שתיהן עוברות לאורך המחזה מספר תהפוכות רגשיות שמתכנסות ברגעי השיא, לאבדן הרגש ונחיתה אל כְּלָיָה שאיננה מקרינה תחושת אבדן, כאילו מעולם לא האמינו שהטוב יגיע. גם כאשר מרתה שרה על הים, לא נראה שהיא מאמינה שחלומה עומד להתגשם, כאילו ברור לה שהמציאות עומדת להתנפץ בפניה.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרובהבן שנטש את משפחתו לפני עשרים שנה, השחקן המוכשר גל ישראלי, שובה את ליבי בחדוות החיים שלו, שנסוגה אל תוך החששות שמא לא יתקבל על ידי משפחתו, וְשָׁבָה להתעורר כל פעם מחדש, גם כשהוא מגלה שאימו ואחותו אינן מזהות אותו. הוא איננו מתייסר בלבטים, משום שהוא היחיד שאיננו יודע על הרצח הקרב ובא. הוא משתדל להיות נעים הליכות כלפי כולם, ושותה מכוס התרעלה ללא כל חשש.

הוא כבר הצליח להתעשר ולבנות לעצמו חיים, ועכשיו הוא רוצה להתאחד עם משפחתו שאיננה מכירה אותו, בלי להתייסר כמותם בחלומות שלא יתגשמו לעולם. ובכל זאת, דווקא הוא זה שמדבר אלי במישור הרגש יותר מאלו שאמורות היו לקרוע את רגשותי לגזרים.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

אחרי ההצגה ליבי ואני משוחחים בתחנת האוטובוס על ההצגה, וכשאני משרבב אל השיחה את הביטוי שהתגבש קודם בראשי "טרגדיה של טעויות", שנינו עוברים לדבר על מחזות אחרים שגם בהם החלומות מתנפצים אל תוך יאוש שמוביל לאבדן מתוך אי-הבנה.

מאת: אלבר קאמי
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
נוסח עברי: סילביה שיז'אן
ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן
מוסיקה: נדב ויקינסקי

תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: אינגה בר
תאורה: ודים קרשסקי
מנהל טכני: רונן בכר
ומנהל הצגה: עמר נצר

גל ישראלי – יאן – הבן השב
יעל יעקב גולדמן – אימו
נעמה שלום עמיאל – אחותו מרתה
מורן אלון – אשתו מריה
צביקה דולב – המשרת הזקן

על ההצגה:

image

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

להיותאולא קמבלצ'ה בתיאטרון קרוב

השחקן קצ'קס והבמאי יום טוב מתווכחים על הדרך הנכונה לטעמם לשחק 'להיות או לא…'.

הדיון מתקיים בתיאטרון נטוש אליו הם פלשו במטרה להגשים את רעיונותיהם האמנותיים. המלט שלהם משנה פנים וצורות במהלך הדיון, הוא יכול להיות טָנְגוֹלֶרוֹ בריקוד קָמְבָּלָצֶ'ה, או כל רעיון מופרך שעולה על דעתם… רק לא לשנות את הטקסט, כי שייקספיר – קדוש!

התיאטרון מקבל צו פינוי, עומדים להרוס אותו. קצ'קס מתנהג כאילו זה לא נוגע לו – הוא עוסק בשייקספיר. האמנים ממשיכים להיות אמנים חולמים ותלושים מהמציאות. היחידה שנטועה היטב בקרקע היא הזונה. היא זו שיודעת שהכסף קונה הכל ושהאמנות איננה יכולה לשנות מציאות. מצטרף אליהם אנרכיסט מתלהם שמחליט לארגן את כולם להפגנה נגד צו ההריסה תוך זלילת פופקורן בסגנון ארנב שמנמן, והתזתו לכל עבר. הבלגן חוגג, הצדק איננו נראה באופק, השחקן חולם, הזונה מציאותית והאנרכיסט איננו מצליח לבלום את רוע הגזירה.

במהלך השיחות בין השחקן והבמאי מוזכר הביטוי 'פרופסור חמור או אמן מיוסר'. הביטוי נשמע לי מוכר, אך אינני מצליח להזכר מאין. בבית אני נובר באינטרנט ובזכרונותי ומגלה בתקליט 'חולם בספרדית' של שלמה יידוב את המילים 'כולם שווים אין טוב יותר, יהיה זה פרופסור חמור או שוטר'. זהו זה – מכאן נשמעו לי המילים מוכרות. המילים לקוחות מהשיר 'טנגו בלגן' שהוא התרגום העברי של טנגו קָמְבָּלָצֶ'ה. בעזרת תרגום גוגל אני מצליח לאמת שתרגומו של שלמה יידוב נאמן למקור ופתאום הכל מתחבר. השיר מדבר על חוסר צדק, על הסתאבות ועל נצחון היצר על המוסר, ובזה עוסקת גם ההצגה שממש נתפרה עבור פסטיבל בנושא זכויות אדם.

ראינו קריאה מבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בסיקור חוויותי מהפסטיבל כתבתי:
לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.
ביציאה מהתיאטרון ליבי אומרת לי שטוב מאוד ששמרו על הליהוק המקורי, על הקצב המהודק ועל מאפייני הבימוי שראינו בקריאה. כנראה גם לה היו חששות מפני שינויים שעלולים לגרוע מהחוויה המקורית – הרי כבר ראינו כאלה דברים.

חבורת שחקנים מעולה שקולעת היטב לרוח ההצגה. הבמאית דליה ריבר מגלמת את דמות הזונה שנטועה היטב במציאות. מולה מרחפים קמעה צמד אמנים שמפנטזים שבכוח האמנות לשנות מציאות. גל ישראלי בתפקיד הבמאי ויואב סדובסקי בתפקיד השחקן היו מעולים בקריאה המבויימת של קָמְבָּלָצֶ'ה והם מצויינים גם בהצגה, אולי אפילו יותר. גל רובין מגלם אנרכיסט מתלהב ומתלהם שיודע שאת המציאות אפשר לשנות רק במעשים, אבל לא כל-כך מצליח לגרום לאמנים להרתם למשימה. הוא מגלם עוד דמויות סטראוטיפיות במפגיע, ועושה זאת כהלכה ובכשרון קומי מרשים. כל השחקנים עושים שימוש עשיר במימיקה שמעשירה את הטקסט באלמטים קומיים שנובעים מסתירה בין הנאמר לבין מה שמבוטא בין המילים בהבעות פנים. דליה ריבר בתפקיד הזונה, מגישה טקסט עשיר ללא מילים על רקע דברי שני האמנים וגורמת לנו לצחוק במלוא פה.

כאשר כולם מפגינים ומנסים לעצור את הריסת התיאטרון, קצ'קס מתחבט בשאלתו של המלט שמתאימה למצבו:
להיות, או לא להיות, זו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!

הציטוט מהמלט בתרגום שלונסקי שבו השתמשו בהצגה

בסופו של יום התיאטרון הרוס. האדם הקטן שוב נרמס על ידי הרָשׁוּת. הזונה נשארת זונה, האנרכיסט אנרכיסט, והאמנים ממשיכים לחלום את המלט שלהם בין חורבות התיאטרון.

קומדיה מצחיקה שעוסקת בנושא קשה. חוויה מעולה.

בשולי הדברים:

בעקבות הקריאה המבויימת, נוספו ללקסיקוני מספר ביטויים. מידי פעם אני מוצא את עצמי אומר 'קדוש' בהנפת אצבע בנוכחות אנשים שלא ידעו את קָמְבָּלָצֶ'ה, דבר שגורם להם להביט בי בתמיהה שמשעשעת כנראה רק אותי. גם הביטוי 'פופקורן בן-זונה' חדר ללקסיקון שלי. אני כותב מילים אלה ברכבת בדרכי חזרה לחיפה, וזומם כבר על הפופקורן שאכין לי בבית. הרי 'מכוס אחת יוצא הרבה מאוד…' ובליסתו בהצגה בסגנון ארנב שמנמן מעוררת את תאוותי.

טנגו בלגן - קמבלצ'ה בתרגום שלמה יידוב. מילות השיר בשולי הסרטון - מומלץ לקרוא
טנגו בלגן
קָמְבָּלָצֶ'ה בתרגום שלמה יידוב

מילות השיר המקוריות בשולי הסרטוןהקָמְבָּלָצֶ'ה המקורי

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

דין אחד יש לכולם, לגבור ולבוגד
גם לבור ועם הערץ, למדען ולשודד
כולם שווים אין טוב יותר
יהיה זה פרופסור חמור או שוטר
והיום יום, כמו מלחמה
בה מנצח היצר הרע
אם אחד גונב בסתר ושני רק מתחזה
אם זה כומר אינסטלטור מתווך או גנרל
זה בגלל לא משנה.

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

כאן בתוך הבלגן של המאה העשרים
פראייר מי שלא גונב אין מקום לביישנים
אל תתייסר עמוד בצד
למי זה אכפת אם אתה איש ישר
הכל הולך ומסתאב
ולא יעזור אם תאוכל את הלב
כמו שהפוליטיקאי בלגנוב הוא המומחה
גם הארס לא מעסיק ואפלו הרוצח
הוא היום עוסק מורשה

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

Que el mundo fue y será
una porquería, ya lo sé.
En el quinientos seis
y en el dos mil, también.
Que siempre ha habido chorros,
maquiavelos y estafaos,
contentos y amargaos,
barones y dublés.
Pero que el siglo veinte
es un despliegue
de maldá insolente,
ya no hay quien lo niegue.
Vivimos revolcaos en un merengue
y en el mismo lodo
todos manoseados.

Hoy resulta que es lo mismo
ser derecho que traidor,
ignorante, sabio o chorro,
generoso o estafador…
¡Todo es igual!
¡Nada es mejor!
Lo mismo un burro
que un gran profesor.
No hay aplazaos ni escalafón,
los ignorantes nos han igualao.
Si uno vive en la impostura
y otro roba en su ambición,
da lo mismo que sea cura,
colchonero, Rey de Bastos,
caradura o polizón.

¡Qué falta de respeto,
qué atropello a la razón!;
Cualquiera es un señor,
cualquiera es un ladrón…
Mezclao con Stravisky
va Don Bosco y La Mignon,
Don Chicho y Napoleón,
Carnera y San Martín…
Igual que en la vidriera
irrespetuosa
de los cambalaches
se ha mezclao la vida,
y herida por un sable sin remache
ves llorar la Biblia
junto a un calefón.

Siglo veinte, cambalache
problemático y febril…
El que no llora no mama
y el que no afana es un gil.
¡Dale, nomás…!
¡Dale, que va…!
¡Que allá en el Horno
nos vamoa encontrar…!
No pienses más; sentate a un lao,
que ha nadie importa si naciste honrao…
Es lo mismo el que labura
noche y día como un buey,
que el que vive de los otros,
que el que mata, que el que cura,
o está fuera de la ley…

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב
דף הפייסבוק של ההצגה

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

תמונה מהפייסבוק של תיאטרון קרוב- באדיבות עופר שמר"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

imageאחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים:
אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה
:
מי שחי זקוק לאהבה
.
ומי שאין לו אהבה
,
יסתפק בקצת חיבה
.
ומי שאין לו גם חיבה
,
ילעס לו לחם עם ריבה.
אוי מנגינה ישנה, עצובה…

הנפילה – לקראת החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104במשך חמישה ימים מוביל אותנו ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטה, בנפתולי נפשו באמצעות סיפורו של עורך דין מכובד, איש טוב ומיטיב שעוזר לעיוורים לעבור את הכביש ונותן מכספו לקבצנים. את הסיפור הוא מספר לנו כאדם בודד נטול כבוד בבר בשם 'מקסיקו סיטי' ברובע האורות האדומים שהוא הטבעת האחרונה של הגיהנום באמסטרדם. לאורך הדרך עובר קלמנס יחד איתנו דרך מסלולי השפלה עצמית ואיבוד כבוד וצלם במסלול הנפילה. השחקן ניקו ניתאי שעיבד את הספר של אלבר קאמי להצגה איננו מניח לנו להיות צופים פסיביים, להיפך, אנחנו נאלצים לשים את עצמנו במקומו של קלמנס ולחוש שאנחנו נופלים יחד איתו או שלפחות איננו חסינים מפני אותה נפילה שהרי מערכת ערכי המוסר שלנו איננה שונה משלו. כבר בתחילת ההצגה עורך איתנו קלמנס, ניקו ניתאי, דיון במכבסת המילים שמיפה את המושגים שאיננו מעוניינים שידבקו בנו. לעבד איננו קוראים עבד אלא סדרת כינויים מיופים עד שמגיעים למנהל, כלומר – מנהל משק או למושג הפטריארכלי אב, כלומר – אב הבית. גם סוחר העבדים כבר הפך זה מכבר למנהל משאבי אנוש.

עד כאן מילים שכתבתי בתרבות הפנאי לפני למעלה משש שנים בעקבות הפעם השלישית שחוויתי את הנפילה. מאז חויתי הצגה זו שלוש פעמים נוספות, ואני מתכנן לחוות אותה בפעם השביעית בתשעה עשר בחודש מאי 2016 בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

ניקו ניתאי - ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטהההצגה של ניקו ניתאי איננה משהו שצופים בו ומאזינים לו – זוהי חוויה שמערבת חושים ורגשות, ומעוררת מחשבות מעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחת ואחד. ניקו ניתאי פונה אלינו אישית, לא קבוצתית, ומאלץ אותנו להיות שותפים להתלבטויות בהן מתחבט קלמנס באופן משעשע שגורר חיוכים רחבים, ובכל פעם שמציאות טופחת על פנינו, היא מוצאת את החיוך שהותיר המשפט שקדם לה. חוויה מעט מטרידה ומבלבלת שלפעמים קוראת לנו להתנתק לרגע מהקשב ולהניח לנפשותינו להרגע.

שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה, ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות. העומק הפילוסופי של הסיפור גורם לו לשנות פנים בהתאם לעולם המושגים של כל פרט בקהל. בפעם הראשונה חוויתי את הנפילה כסטודנט בן עשרים ושתיים שנים בבית התה 'בית הובן' במרתף של פיצריה בסמוך לכיכר צינה בתל אביב. במהלך השנים חוויתי נפילות נוספות בסטודיו ובמרתף 10 בחיפה ובתיאטרון קרוב בתל אביב, ובין חוויה לחוויה נוספו שנים לגילי, למדינה לעולם, וגם למחזאי-במאי-שחקן ניקו ניתאי. רק קלמנס נשאר בשנות הארבעים לחייו באותו מצב בבר באמסטרדם, מציג בפנינו מראה שמאלצת אותנו לראות את עצמנו בתיווך עולם המושגים שחווינו דרך סיפור הנפילה של עורך דין מכובד שהכרנו זה לא מכבר.

נפילת אלמונית מהגשר למימי נהר הסן גררה את ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס אל מסלול הנפילה שלו

קראתי את הנפילה בתרגום צבי ארד [1959]. לא קראתי את המקור בצרפתית משום שאינני קורא שפה זו, ובכל זאת, לתחושתי הנוסח העברי של ניקו ניתאי מצטלצל נכון יותר. בשנה שעברה יצא לאור תרגום חדש של עמנואל פינטו לספר 'הנפילה'. עדיין לא זכיתי לקרוא תרגום זה, אך מקריאת הפרק הראשון במנדלי למדתי שקלמנס הוא 'שופט־מתוודה'. הביטוי 'שופט אסיר חרטה' בתרגום ניקו ניתאי קולע טוב יותר לטעמי ולהבנתי. הייתי שמח מאוד להחזיק על המדף את התרגום של ניקו ניתאי כדי לעיין בו מפעם לפעם, כאשר השתלשלות חיי מעוררת בי זכרונות מההצגה. נוסח זה לא יצא לאור בדפוס, כך שהדבר איננו עומד כרגע על הפרק.

בסיום ההצגה מתקיים אירוע נוסף שאני אוהב לכנותו "ההצגה שאחרי ההצגה". אנחנו מוזמנים להשאר לדיון על ההצגה, דיון שיכול להתארך או להתקצר, לפי הדינמיקה בין האמן לבין הקהל. מאירוע זה ניתן לצאת עם תובנות מרחיקות לכת שיכולות לפעמים לשנות את התמונה שאנו רואים במראה שנשתלה בראשנו, וככל הנראה תמשיך להטריד אותנו גם בימים הבאים.

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104

בילי שוורץ פעם שניה בתיאטרון חיפה

אוהד חיטמן רקח עבורנו מחזמר קצבי משעשע ונוגע ללב. בילי שוורץ ואִמָּהּ – טלי אורן ומיקי קם – כובשות במשחק ובשירה. כל הכבוד ליוצרות וליוצרים.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

על הבמה תזמורת. עשרה נגנים ומנצח מאחורי תפאורה ניידת שקופה למחצה מנגנים את האוברטורה שמובילה אותנו אל עולם חסר מנוחה. משתתפי המחזמר, זולת בילי, נעים על הבמה בחפזון ושרים

כולם רצים,
כולם רוצים,
עם סימני השאלה,
אבל בלב יודעים
הדרך לא תהיה קלה!

ההמולה מתפוגגת ובמרכז הבמה, מאחורי שולחן משרדי, יושבת בילי שוורץ שאיננה רצה לשום מקום. השחקנית-זמרת טלי אורן היא בילי שוורץ – מזכירה במשרד רואי חשבון שעיקר תפקידה הוא לסנן את הפניות אל הבוס ותוך כך גם להסתיר את מעלליו. טלי אורן ניחנה בכשרון נדיר לדבר ולשיר בקצב מסחרר ולהחליף מצבי רוח כהרף עין, וזה מה שהיא עושה כמעט לכל אורך המחזמר בו היא מטלטלת בין תקוה ליאוש וויתור על החלומות. אמהּ של בילי – מלכה שוורץ – היא מיקי קם שניחנה ביכולות שירה ומשחק מגוונות. היא מעמידה מול בילי משקל נגד שיוצר חוויה משעשעת להפליא. שתיהן רוקמות יחד מצבים בלתי אפשריים שמוכרים לכולנו היטב, כי אנחנו יודעים שביחסי הבת הרווקה והאם היהודיה-פולניה-איטלקיה-מרוקאית… הבלתי אפשרי הוא הנורמה. המחזה המקורי של אוהד חיטמן כאילו נתפר לדמויות במקומותינו, אך בעצם מרקם היחסים שמציג לנו המחזמר מוכר לכל תרבויות העולם שאנו מכירים. אני מצפה לרגע שתיאטרוני העולם יגלו את המחזמר ויאמצו אותו לשפתם ולתרבותם, אין לי ספק שהוא יעבוד בכל לשון. הבעייה היחידה תהיה לגייס לשורות המחזמר כשרונות דוגמת טלי אורן ומיקי קם.

יכול להיות שבעוד שבוע אחשוב שנסחפתי מעט, אבל היום, אחרי שחוויתי את המחזמר בילי שוורץ, עלה בדעתי שאוהד חיטמן בדרכו להיות האנדריו לויד וובר הישראלי. יכול להיות שהעובדה שהיום יום הולדתו של וובר דנן תרמה למחשבה זו, כי במחשבה שניה, סגנון המחזמר יותר זונדהיימי מווברי.

כל משתתפות ומשתתפי המחזמר מציגים דמויות כובשות וסטראוטיפיות כיאה למעמדן במחזמר. השחקן-זמר אמיר הלל מגלם כאן את דמותו של יונתן גור-לביא – שחקן-סלב שמגלם בדרמה טלוויזיונית סכרינית דמות של רופא. אמיר מחצין את דמותו ככל שניתן אף מעבר לכך. הוא המראה המהפכת שמוצבת מול בילי – טיפוס שופע בטחון עצמי ויהירות שמשוכנע שאין גדול, מוכשר וכובש ממנו. לעומתו בילי מעידה על עצמה ש"כולם צריכים איזו בילי אחת כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם".

בילי שוורץ - טריילר ביוטיוב

מכאן מתפתחת העלילה עם מספר מהפכים דרמטיים מלווים בקריצה גדולה והומור עצמי. ההתפתחויות מפתיעות, משעשעות ואף מרגשות במקומות המתאימים. אין לי עניין להמשיך לספר על העלילה, כי כל מה שאומר מכאן והלאה יהיה ספוילר. אני נהנה מאוד מהמחזמר למרות שאני מכיר את העלילה וחלק מהשירים. בדיוק לפני שנה ראינו את אותה הצגה בתיאטרון חיפה. ההצגה הייתה אז בחיתוליה. השירים וקטעי המשחק היו בנויים היטב, אך הדבק ביניהם היה רופף משהו. הפוטנציאל האדיר של המחזמר ניכר אז ולכן בחרתי לא לגבש דעה לפני שאני מגיע לראות את ההצגה בשנית לאחר שתעבור את טבילת הקהל ותתהדק. היום, כעבור שנה, המחזמר זורם היטב ואיננו מותיר לקהל רגע דל. עכשיו אני יכול להמליץ על המחזמר בלב שלם, ואני מניח שארצה לשוב אליו פעם נוספת בעוד שנה.

בילי צוחקת? ... בילי בוכה?כולם רצים,
כולם רוצים לכבוש את העולם
מעמידים פנים,
כולם אחרי כולם
כאילו שהכל מושלם
מחזיקים בפנים
ועד שאור השמש לא ידוע
אין מקום אחר מלבד מרכז הלהבה

אני ממליץ ללכת למחזמר בילי שוורץ –
חוויה מעולה מובטחת!

יום אחד, אחרי שהמחזמר יכבוש את במות העולם, תוכלו להתפאר שראיתם את המחזמר בהפקה העברית המקורית הראשונה.

בסיום המחזמר, אחרי ההשתחוויה, טלי אורן מודיעה לנו בהתרגשות שההצגה הראשונה התקיימה כאן בתיאטרון חיפה בדיוק לפני שנה. איזה יופי, מתברר שאני סוגר יחד איתם מעגל ראשון, ואפילו לא ידעתי.

מוסיקה ופזמונים: אוהד חיטמן
מחזה מאת אוהד חיטמן ושירילי דשא
על פי רעיון מקורי של אוהד חיטמן
בימוי: דניאל אפרת
כוראוגרפיה: עומר זימרי
ניהול מוסיקלי ותזמורים: טל בלכרוביץ'
תפאורה: סאשה ליסיאנסקי
תלבושות: יובל כספין
תאורה: אורי מורג
הדרכה קולית: מאיה אבידן
עוזר במאי: אסף פרידמן
עוזרת כוראוגרף: גילי גבל
קורפטיטור: איתי שמעוני
עיצוב סאונד: איציק פריד
תזמורים נוספים: זהר שרון, ליאור רונן
עיבודים קוליים: אוהד חיטמן

בהשתתפות:
טלי אורן בילי שוורץ
מיקי קם מלכה שוורץ
אמיר הלל יונתן גור-לביא
נילי צרויה סימונה
שרון צור מר אבנר
דור אוחיון בר- נתן גב' קרלה אבנר
יפעת כהן מזכירה
נעה גודל מזכירה
מלאך
דודי גזית צלם / זמר חתונות /
יהודה נהרי רו"ח / צלם
יוסף אלון רו"ח / מלצר

המופע בליווי תזמורת המהפכה
מנצח: רועי אופנהיים
כינור ראשון: עדי חלאבין
כינור שני: ליאה רייחלין
ויולה: דניאל תנחלסון
צ'לו: דן ויינשטיין
קונטרבס: אלון עזיזי
חליל: הגר שחל
קלרינט: קרן גולדנצוייג
תופים וכלי-הקשה: נדב רוגל
כלי-הקשה: עודד גייצהאלס
פסנתר: רועי כהן

בשולי היריעה:

  • נחשפתי לראשונה לכשרונה העצום של טלי אורן להחליף הבעות רגש,  כששרה את 'אני סתם בחורה' ב'דומינו'. מאז אני מנסה להשיג הקלטה של אותו שיר ללא הצלחה. אני זוכר את השיר לפרטי פרטיו כולל הישיבה על השולחן נפנוף הרגליים והחלפת מצבי הרוח בקצב מסחרר. כיף לראות כיצד כשרון כזה מתפתח וכובש את המקום הראוי לו.
  • תיאטרון חיפה הפיק למחזמר תוכניה מושקעת ועשירה בתוכן מעניין. בין השאר, אפשר לקרוא שם מאמר מעניין על 'עשרה קוריוזים מתולדות המחזמר, מאת דן אלמגור. המשפט האחרון ברשימה הוא: 'אז מה הפלא שהסנדלרים תופסים מקום כה מרכזי ברשימה שכתבתי לכבוד הצגת בילי שוורץ, שאין בה אפילו סנדלר אחד’.
  • אפשר להאזין לשירי המחזמר ואף לרכוש אותם כאן.
  • שמעתי הבוקר אנשים שואלים זה את זה אם בכוונתם להתחפש השנה ולְמַה. עלתה בדעתי המחשבה שאולי כדאי לנסות להוריד את כל המסכות ולהשאר בפנים גלויות לכבוד פורים. בערב שמעתי שכולם ’מעמידים פנים, כולם אחרי כולם כאילו שהכל מושלם’ וזה התחבר לי להגיגי הבוקר.

לא מכניסה את זה הביתה – ג'ייסון דנינו הולט

מאת ליבי רן

לא מכניסה1

יש לי וידוי: אני קנאית. אני נחשפת ליצירה מעניינת, טובה, מסעירה – ואני מיד רוצה להיות חלק ממנה. להיות יוצרת שהיצירה הזאת מיוחסת לה. למרבה האבסורד, זה לא קורה כשיוצאת יצירה תיאטרונית (המדיום שבו גם אני יוצרת) שאומרת פחות או יותר מה שאני רוצה לומר. זה קורה כשיוצאת יצירה שבה נעשה משהו שבכלל לא העליתי על דעתי לעשות. כזה שהיה בנקודה המתה בשדה הראייה שלי.

כששמעתי לראשונה על הפרוייקט "לא מכניסה את זה הביתה" של ג'ייסון דנינו הולט, עדיין לא חזרתי לגור בתל אביב. המחשבה על מופע משך שאורכו שבע שעות, שבמהלכן ניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה, היה יכול להיות מוצלח עבורי, אלמלא המופע התרחש בשישי, אחרי שהתחבורה הציבורית הכשרה למהדרין שלנו חדלה לפעול. בצער, ויתרתי על המופע, ורק קיוויתי שהוא יתקיים שוב.

הצילומים היפים של גדי דגון לא אחרו להגיע, ועיטרו את פיד הפייסבוק שלי. האלבום כולו הוקדש לקהל. מסתבר שלא מעט מחברותיי ומחבריי הגיעו לצפות במופע, וגם כתבו לג'ייסון ולמשתתפות/ים במופע שהיה מעולה. הצטערתי, אבל הבטחתי לעצמי ללכת בפעם הבאה, גם אם עדיין לא אגור בתל אביב עד אז.

התיאור של המופע קימץ במילים. הוא הצהיר, שהמופע כולל וידויים בלבד. צוינו שמות השחקניות והשחקנים. צויין משך המופע, ושניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה לאורך כל משך המופע.

המופע הבא מגיע, אבל הוא מתקיים בחולון, במוזיאון העיצוב, במסגרת פסטיבל "פרינט סקרין". אני נאלצת להגיע רק לשעה וחצי האחרונות של המופע, ונעצבת שהוא במוזיאון. אני רוצה את מה שראיתי בתמונות האלו שראיתי בפייסבוק. רוצה לשבת על כסא בבית של ג'ייסון ולהרגיש בתוך בית. במוזיאון יש יותר מדי מרחק בין הרצפה לבין התקרה. הדיבור מהדהד אחרת. האור קר, החלל ממלכתי. יש שומרת שמזהירה לא לפגוע בכסאות המעוצבים בתצוגה. כשאני מגיעה, הכל כבר בעיצומו: הרצפה מלאה בכרטיסיות כתובות בכתב יד, והוידויים כבר נשפכים בחלל המופע. אני מרגישה שאני מתפרצת באמצע, במיוחד כי נאמרים דברים פרטיים, שחלקם הגדול מביך. מהרגע שבו אני מתיישבת, עולה בי צורך להצטרף לוידויים. במופע הזה, שלא כמו בהרבה מופעים שבהם יש הפרדה מוחלטת בין הקהל לבין המופיעים – כולנו בפנים. כבר המודעות לכך, שבמופע הקודם צולמו הרבה מאוד תמונות של הקהל, גורמת לי להיות יותר שמורה לעצמי. אני אוהבת לשלוט בתיעוד שלי. אני מצטלמת נורא. אני פוחדת שלא יבינו אותי. כל רגע ורגע יש לי וידוי שמבקש להתפרץ החוצה. כשהשחקנים, היושבים מסביב לשולחן גדול מימדים בבגדי ערב רשמיים, שולטים בקצב אמירת הוידויים, אפשר להיתקל מדי פעם ברגע שקט. ברגע כזה, אם את אמיצה ויש לך מה לומר – את יכולה להגיד משהו מהקהל. ההבדל בינך לבין היושבות והיושבים מסביב לשולחן מאוד בולט: לא באת בחליפה או בשמלת ערב. אין לך מקום מסביב לשולחן. את אורחת. זה לא מונע מהקהל להתבטא, וברגע שבו אני מבינה, שהכללים אינם מאפשרים דיון בוידויים – אני מגיעה למסקנה שאני בעצם בשליטה. אולי יחשבו עליי משהו רע, או ידברו עליי אחר כך, אבל לא עכשיו ולא מיד. אני לא חייבת דין וחשבון ממש עכשיו. אני מוצאת את עצמי מקשיבה חלקית, ומחכה לרגע שבו אשמיע את קולי. פתאום זה בוקע ממני: "מאה אחוז מהזמן יש לי מה להגיד, אבל אין לי אומץ". הקול שלי רם, והדיקציה שלי טובה. אני מנסה לעשות רושם. הנהונים מצד הקהל ומצד השחקנים. אני מחפשת אישור ממי שאני מכירה שם, מסביב לשולחן. כאילו זה לא מספיק להוציא את זה. אני רוצה לדעת שזה בסדר. שלא עבדו עליי. שלא הציגו מצג שווא של וידוי רק כדי לחשוף אותי. זה נגמר לי מהר מדי, ואני מרגישה שהחווייה לא מוצתה. כל שנותר לי הוא לחכות למופע נוסף בבית של ג'ייסון.

לשמחתי, כשמגיע המופע הבא, אני כבר גרה בעיר. אני מתכננת לצפות בחמש השעות המתוכננות מתחילתן ועד סופן, ולצערי – מאחרת בעשרים דקות. זה לא משנה, חוץ מהתהייה שלי – שנותרת ללא מענה – אם כללי המשחק מוסברים לפני תחילת המופע, או שהוא פשוט מתחיל, והקהל מבין מתוך המהלך. קיר שלם בסטודיו שבביתו של ג'ייסון הוא לוח. כזה שניתן לכתוב עליו בגירים. יש לו המון נוכחות, והוא עמוס אינפורמציה. לפעמים, במקום להסתכל על מי שמסביבי או על מי שמדבר/ת כרגע, אני קוראת מה כתוב על הלוח. במופע הזה, אני כבר מרשה לעצמי להשתתף. במידה, כדי לא לצאת נודניקית, כי לא באו לראות אותי מופיעה, ולא באתי להשתלט. אני ממעטת לשפוט בחומרה כזו כל משתתף/ת אחר/ת מהקהל. הביקורת שלי תמיד חמורה בהרבה כשהיא מופנית כלפיי. לצערי, יש מי שבוחר כן להשתלט על החלל ועל הקשב של הקהל, ומתוך איזו אג'נדה שרוצה לבחון את הכללים באמצעות ניפוצם – משבש לי את החוויה. מתוך התבוננות בקהל סביבי – לא רק לי. הנימוס מחייב להקשיב לו, אבל הוא מתעקש לדבר בקול שקט ובלתי מובן, ומספר – לעצמו – סיפורים ארוכים. זה חלק מהמופע, אני מזכירה לעצמי. הכללים מאפשרים גם את הפרתם. עם זאת, אני רואה תסכול גם על פני היוצרות/ים שמסביב לשולחן. אולי יש צורך בכלל נוסף, שנוגע למי שעובר על הכללים.

כשמשתרר שקט ארוך מדי, שולף אחד השחקנים כרטיסייה מהערימות המונחות על השולחן. אלה וידויים שהשחקנים עצמם כתבו במהלך החזרות. אני רק מניחה, כי לא הסבירו לי. ייתכן, שאילו הגעתי בזמן, היו מאפשרים גם לי לכתוב וידוי על כרטיסייה. עם הזמן, כל הכללים מובנים וגם המבנה כבר ברור. המופע נשאר מעניין בזכות התוכן שנוצק לתוכו, ובמיוחד בגלל המתח בין מה שנאמר לבין המוסכמות החברתיות, שמכתיבות ש"כאלה דברים אסור / לא נעים / חצוף לומר".

כעבור חמש שעות פחות עשרים דקות מהרגע בו נכנסתי, מצלצל שעון מעורר. השחקניות והשחקנים קמות/ים. מחיאות כפיים. אני מרגישה שהזמן עבר מהר. אני מרגישה שעבר המון זמן. אני מוצפת רגשות. המוח שלי עסוק בשאלה, למה זה עבד עליי כל כך חזק.

לפני כמה שנים, השתתפתי מספר פעמים בפרוייקט "ההגרלה" של קרן שפי וסער סקלי. אני נזכרת בהשתתפות שלי שם, כי גם זה היה אירוע משך. פחות מופע, יותר ניסוי חברתי חווייתי, שאולי היווה מופע עבור המשתתפות/ים בו. התחושה המשותפת לשני האירועים היא של החמצה. של רצון כמעט חמדני לעוד: עוד לנסות, עוד לחשוף, עוד להאזין. היתה גם תחושה של שותפות גורל. של "זר לא יבין זאת". של מרחב שהוא מוגן ומאפשר, ובו-זמנית – גם מעורר ספקות ופרנויה. האם אני מתועדת? מה מונע ממי שכאן בחדר מלצלם אותי, להקליט אותי או סתם לחזור על דבריי בחוץ? לא חתמנו על חוזה סודיות או על אמנה שמבטיחה לנו אנונימיות. בטחנו במי שסביבנו, והנה – ראיתי שיש מי שהכללים אינם חשובים בעיניו. אולי הוא יספר לכל העולם מה אמרתי, כשחשבתי שרק החדר ויושביו ידעו. עם זאת, זה נעים להיות על הקו שבין הזדהות מוחלטת לבין שיפוט לחומרה של מי שחושף/ת את עצמה/ו בפניי. זה אנושי לרצות לדעת עוד על אנשים. גם על זרים. אין חוויה שתשווה להבנה, שאני לא היחידה שחושבת את המחשבות הנוראות שאני חושבת, ושזה ממש ממש בסדר. זה מרגיע לדעת, שעם כל השיפוט העצמי הזה, כל מה שנאמר במופע הזה הוא אנושי.

בסופו של דבר, אני בוחרת ללכת שוב ל"לא מכניסה את זה הביתה", כשיתאפשר לי. אני פשוט סקרנית מדי. זה מביך, אבל גם נפלא להבין שאני לא לבד בעולם.

סלים סלים בסטודיו בחיפה

שוב אני יוצא מהצגה עם תחושת מועקה עזה שכובלת את המילים מאחורי גוש ענק בגרון. הפעם נראה שאינני לבד. כולם שותקים ומהרהרים במצב הבלתי אפשרי שחווינו במהלך השעה האחרונה.

רצינו לראות את ההצגה 'סלים סלים' בפסטיבל עכו. ג'ורג' איסקנדר וסמירה סרייה זכורים לנו לטוב מההצגה 'הטווס מסילואן' שראיתי כבר פעמיים – פעם בפסטיבל עכו 2012 ופעם בחיפה. לוח הזמנים ומצאי הכרטיסים לא איפשרו לנו, לצערנו, לראות את ההצגה 'סלים סלים' במהלך הפסטיבל.

סלים - ג'ורג' אסקנדרההצגה 'סלים סלים' מוצגת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ברור לנו שהתיאטרון יהיה גדוש בצופים בהצגה זו, לכן אנחנו מקדימים להגיע, אלא שבמקום להכניס אותנו לאולם עוצרים אותנו במחסום בחלל קטן לפני הכניסה. לפנינו שתי גדרות וביניהן קצין וחיילת חמושים. המחסום נפתח ואנחנו מקבלים היתרי כניסה לעזה. מתברר לנו שאנחנו במחסום ארז בואכה עזה. הקצין בוחן ארוכות את המסמכים שבידינו ולבסוף מורה לנו להתמקם עם כמחצית הקהל בצד הישראלי של הגדר. כל השאר נשלחים לעזה.

היתר כניסה - סלים סלים

סלים מגיע אל המחסום. הוא שוחרר מהכלא הישראלי. תקופת מאסרו קוצרה בגלל התנהגות טובה. קוצרה במידה משמעותית – משמעותית מידי. במהלך הבדיקה שלו מתברר לו שהוא הובא למחסום ארז ועומד להיות מועבר לעזה. זו טעות! הוא זועק – הבית שלו איננו בעזה אלא בטול-כרם. מכאן מתחילה להתפרס לעינינו מערכת סבוכה של מזימות וחשדות. נראה שלא הגיע לעזה בגלל טעות בירוקרטית אלא משום ששם כתובתו שממנה ברח לטול כרם עם אשתו וילדיו. הוא נתפס לפני עשר שנים בידי השב"כ, נחקר בעינויים ולבסוף כששוחרר מוקדם במידה חשודה, הוא מובל לעזה, מקום בו מחכים לו אחיו ושאר חבורתו שעליהם ככל הנראה הלשין בתקופת מאסרו.

סלים כלוא בין הגדרות לאורך כל ההצגה. לישראל איננו יכול לשוב ואם יעבור לעזה יתפס מייד בידי אלה שעליהם הלשין. המוצא היחיד שלו הוא עורך דין ישראלי שקשור לחקירה ולמשפט שבו הוא אמור להעיד. החיילים שבמחסום מנסים להתנהג כקשוחים אך גם הם ערים למצוקתו ומנסים ללכת לקראתו כמידת יכולתם הדלה. הקצין כבר נענש בעבר על כך שמישהו שהה אצלו בין הגדרות שעה יותר מהמותר.

בינתיים מגיעה אל הגדר הישראלית אשתו שאיננה מצליחה ליצור קשר עם שום גורם שיכול להושיעו, ומצד הגדר העזתית מתפתח דיאלוג בינו לבין אחיו וחברו שמציעים לו להציל את עצמו מידיהם על ידי שיתוף פעולה מסוג אחר. הם גם רומזים לו שאשתו לא שמרה לו אמונים ומוסיפים מצוקה על מצוקה.

כולם בסיפור הזה קלועים במצוקותיהם בדרך ללא מוצא. אשתו של סלים שמנסה זה שנים לשקם את חייה, אחיו וחברו שנרדפים על ידי השלטונות בגללו, החיילים שמבינים שאינם יכולים להתיר לו לשוב לישראל ושברור להם שאם יעבור לעזה דמו בראשו… ועל מצפונם, ונראה שיש להם מצפון. ומעל כולם סלים שקורע אותנו מבפנים כאשר הוא נשאר בין הגדרות לבד לשטוח בפנינו את מצוקותיו.

ג'ורג' אסקנדר מוכיח לנו כאן בתפקיד סלים את גדולתו כשחקן. בטווס מסילואן התפעמתי מהצורה בה עבר מתפקיד הבן המוגבל בשכלו לתפקיד האב הפגוע ברגלו, וכאן הוא מטלטל את רגשותינו. סמירה סריה שהפעימה אותנו בטווס מסילואן מרשימה גם כאן בתפקיד קטן ובעל נוכחות עזה. כל השחקנים עושים מלאכתם נאמנה ותופרים לנו יחד חוויה שמותירה רושם עז.

בסיום ההצגה מתירים לנו לצאת מהגדרות ולשוב הביתה נושאים את מועקת כולם – הטראומה לא פסחה על אף אחת מהנפשות הפועלות בהצגה וכולן תשאנה את המצוקה עד קץ ימיהן. שלא כמקובל בסטודיו – איננו נשארים לשיחה עם היוצרים, ואילו נשארנו אני מניח שלא הייתי ממילא מצליח לפצות פה.

ההצגה זכתה בפרס המחזה בפסטיבל עכו 2015 והשחקן ג'ורג' אסקנדר זכה בפרס השחקן המצטיין. זכיתי השנה לראות מספר הצגות מעולות בפסטיבל עכו, וזו ללא כל ספק עולה על כולן.

 

בימוי וכתיבה סתיו פלטי נגב كتابه وإخراج ستاف بالتي نچڤ
תרגום לערבית ראזי נג'אר ترجمه للعربيه رازي نجار
עיצוב תפאורה שי אריק تصميم ديكور شاي أريك
עיצוב תאורה עמיחי אלהרר تصميم اضائه عميحاي الهرار
ייעוץ אמנותי אבי גיבסון בר-אל استشارة فنية افي جيبسون بار-ال
ייעוץ דרמטורגי מיכאל מוריס רייך استشاره مسرحيه ميخال موريس رايخ
הפקה עפאף סמיר אסדי انتاج عفاف سمير أسدي

שחקנים تمثيل
ג'ורג' אסקנדר סלים جورج اسكندر
סובחי חוסרי פאדל صبحي حصري
מחמוד מורה וואא’ל محمود مرة
סמירה סרייה נעימה سميره سرية
דור פלורנטין חיילת دور فلورنتين
מתן פרמינגר מפקד מחסום متان برمينجر

חצוצרה בואדי – תיאטרון חיפה 2016

לפני למעלה משעה הסתיימה ההצגה חצוצרה בואדי בתיאטרון חיפה ואני עדיין חנוק כאילו אבן כבדה מונחת על בית החזה שלי – אבן לבנה וגדולה, כמו זו שעליה מספרת לנו הודא במונולוג הסיום. אינני יודע מה דפוק בי, מרבית הקהל קם ויצא מהאולם תוך דיבורים על ההצגה ובכלל, ואני תקוע עם גוש ענק בגרון ואינני מסוגל להציא הגה מפי.

קיבלנו את ההצגה 'חצוצרה בואדי' במסגרת המנוי לתיאטרון חיפה, אך היינו הולכים אליה בכל מקרה. אשתי שתחייה ראתה את ההצגה בגילגולה הקודם, אני לא. אנחנו יודעים שאלו הצגות ממש ראשונות אך אינני חושש מִבּוֹסְרִיוּת ההצגה. במאי ההצגה הוא המחזאי שמואל הספרי שהפך את הרומן של סמי מיכאל למחזה שהיה להצגה שעלתה על במותינו פעמיים בעבר בהצלחה גדולה. מבחינתו אין זו "טבילת הקהל" הראשונה, הוא מנוסה מהפעם הקודמת, וההיטוריה מוכיחה שהוא יודע להשביח את הצלחותיו.

חצוצרה בואדי - תיאטרון חיפה 2016

בדרך לתיאטרון אנחנו נעים בתוך נחיל ענק של תלמידות ותלמידי תיכון שמתכנסים בחזית התיאטרון – הם יהיו יחד איתנו בהצגה. בדרך כלל זה מעט מרתיע, עוד מעט נגלה שהם קהל תיאטרון מצויין – קשוב ומגיב כהלכה. אין תוכניה. כבר קלטתי שאם אין תוכניה באתר התיאטרון, ככל הנראה לא נוכל לרכוש אותה גם בתיאטרון.

על הבמה תפאורה עניפה, תרתי משמע, שעיצב סאשה ליסיאנסקי. התפאורה מרמזת לנו על ואדי ניסנאס בחיפה שממנו נגזרים החללים בבית המשפחה. גרמי המדרגות הגלויים שמובילים גם אל עלית הגג משחקים עם התאורה ומציירים צללים משלימים. אני מרגיש כבר את רוח השכונה שאני מכיר היטב, כמעט מריח את ניחוחות הפלאפל, הקפה עם הל והתבלינים.

ההצגה נפתחת בצלילים שהם עירוב של נעימה ערבית עם רמז כליזמרי, כך על כל פנים הם נשמעים לי. מאוחר יותר נשמע לא מעט צלילי אווירה מעין אלה שעיצב המוזיקאי אלדד לידור להמחיש לנו שגם צלילים יכולים לחיות בהרמוניה. אני כבר שרוי באוירת הואדי וההצגה עדיין לא ממש התחילה.

הודא ומרי מגולמות על ידי שתי השחקניות המוכשרות להדהים – חנאן חילו וחן אמסלם. הליהוק מצויין, והתלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי משלימות את קוי האופי של הדמויות כך שאנחנו יודעים עליהן לא מעט עוד בטרם עשו משהו משמעותי על הבמה.

אינני מוצא טעם לספר יותר מידי על עלילת הסיפור המוכר. זהו מחזה שיכול כבר להחשב כמחזה קלאסי, מי שעדיין לא מכיר את העלילה, יואיל נא לגגל 'חצוצרה בואדי', ולקבל מייד כמויות בלתי נדלות של מידע. את הספר של סמי מיכאל אפשר למצוא בכל ספריה עירונית, וגם את המחזה של שמואל הספרי. כל הדמויות בהצגה שלמות ובנויות היטב, מצחיקות, מצערות ומרגשות במידה ראויה. כל השחקניות והשחקנים נראים כאילו נתפרו אל תוך התפקיד, אפילו רבקה בכר, שרק במעמד ההשתחוויה קלטנו ששתי דמויות שונות לחלוטין בהצגה הן בעצם אותה שחקנית – כל הכבוד.

חצוצרה בואדי - תיאטרון חיפה 2016לאורך ההצגה אנחנו צוחקים לא מעט. הצחוק כל הזמן מלווה במתחים שבין הדמויות בהצגה, אך גישתו המפוייסת לחיים של סבא אליאס – השחקן ג'סאן עבאס – מפיגה את המתחים עד ההתנגשות הבאה. השחקן מתן זרחיה, שלא הכרתי עד כה, מציג את דמות מרעננת ומפתיעה של סטודנט – עולה חדש – חצוצרן – ריאליסט ואדם נטול רגשות רגשן לתפארת. הקהל מתמוגג מצחוק בפגישתו הראשונה של הרוסי עם האוכל הערבי, וכן מהתאהבותו המהירה באותו אוכל… וגם בהודא.

ההצגה אורכת שעתיים וחצי כולל הפסקה ומעניינת לכל אורכה. התרחשות רודפת התרחשות בקצב משתנה, והתמונות אינן מניחות לנו לשקוע לסוג של נינוחות, כעס או כל אוירה שהיא.

בסיום ההצגה עומדת הודא במרכז הבמה – מול האבן שאיננו רואים – וחולקת איתנו את מחשבותיה ומצוקותיה, עד שגם אני, ממושבי בקהל נקלע לחוסר אונים מול הקושי להתמודד עם המציאות, שהיא בעצם מציאות חיינו בארץ, בעירי חיפה ובואדי ניסנאס שאני מבקר בו כמעט כל שבת. ובין ניחוחות הפלאפל, הקפה עם הל והתבלינים אני תקוע עכשיו עם חוויה מטלטלת, החוויה שתיארתי בראשית דברי.

מאת שמואל הספרי ובבימויו
על פי ספרו של סמי מיכאל
תפאורה: סאשה ליסיאנסקי
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוזיקה: אלדד לידור
תאורה: אורי מורג
ע. במאי: הילה בן ארי
צילומים: אילן בשור וז'ראר אלון

חנאן חילו – הודא
חן אמסלם – מרי
שושה גורן – אום-הודא
ג'סאן עבאס – סבא אליאס
רבקה בכר – ג'מילה + אום-עאסם
דורון בן דוד – וחיד
אורי גבריאל – אבו-נחלה
מתן זרחיה – אלכס

תקציר העלילה מאתר תיאטרון חיפה:
עלילת המחזה מתרחשת בתחילת שנות השמונים בחיפה – תקופת מלחמת לבנון הראשונה .
הודא, ערביה נוצריה העובדת כסוכנת נסיעות ומעורה בתרבות הישראלית, מתגוררת עם מרי, אחותה היפהפייה והפרועה, אמה וסבה בשכונת ואדי ניסנאס הנשלטת על ידי אבו נחלה – "מאפיונר" עשיר וחסר מעצורים.
אל גג הבית עובר לגור אלכס, עולה מרוסיה, נגן חצוצרה וסטודנט בטכניון.
הודא ומרי מסתבכות באהבות בלתי אפשריות ונקרעות בין מחויבותן למסורת ולמשפחה – לבין צו ליבן .

שעה של שקט על הבמה

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

שעה וחצי של צחוק נעים חופשי משחרר ולא מביך,
ואף לא רגע אחד של שקט
.
ששון גבאי מפגין יכולת קומית מרשימה במחזה מעולה.
ללכת להצגה ולצחוק בכיף.

 

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140.
אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא,
אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

כמנהגנו בהצגות המנוי, אנחנו מגיעים לא מוכנים. אינני מתפנה לעשות "שעורי בית" ואין לי מושג אפילו אם אנחנו הולכים לקומדיה, טרגדיה או כל דבר אחר. במבואת התיאטרון אנשים שותים יין, זה כנראה אירוע מיוחד. אשתי שתחיה מזכירה שעל כרזות הרחוב של העיריה כתוב משהו על בכורה. אני מנסה לרכוש תוכניה ודיילת התוכניות עונה בחינניות שזו הצגה ראשונה ולכן אין עדיין תוכניה. התשובה מטרידה. כבר קרה שהגענו ל"הצגה ראשונה" שקדמה לבכורה, וקיבלנו הצגה בטרם הייתה בשלה לקהל.

על הבמה תפאורה ריאליסטית של דירת מגורים שניכר מקירותיה ששוכן בה אדם שכל מעייניו במוסיקת ג'אז. מנהלת תיאטרון בית ליסין, ציפי פינס, יושבת לפני. זה מעט מרגיע, סביר להניח שלא הייתה מטריחה את עצמה לחזות בחיפה בהצגת הרצה – אולי זו בכל זאת הבכורה, למרות שאת המבקרים אינני רואה באולם.

ששון גבאי עולה לבמה בדמות מישל וכולו התלהבות מתקליט ג'אז נדיר שאותו הוא מחפש שנים והיום, לגמרי במקרה, נפל עותק של התקליט סוף סוף לידיו. עכשיו הוא מבקש לעצמו שעה של שקט להתרווח ולשמוע את התקליט. הוא רוצה, אבל לאשתו יש תכניות אחרות, היא רוצה לדבר על משהו… מה?… מישל רוצה רק שיניחו לו לשמוע את התקליט, אז הוא מסכים לדבר. הוא לא בדיוק מקשיב לה, רק מחכה שזה יגמר והוא יוכל לשמוע את התקליט. כבר בשלב זה אנחנו נופלים מצחוק מהתנהגותו של מישל – ששון גבאי – שמגיב על הדברים בהבעות מתחלפות ובהברות קטועות שמעידות על בלבול ועל חוסר רצון לאפשר לשיחה להתפתח. כל מה שהוא רוצה זה שעה של שקט. בינתיים מתווספים להמולה השיפוצניק שהורס את הבית ברקע, הבן שיוצר משהו לא מזוהה שנתפס אצלו כמוסיקה, החברה של אשתו – ולא רק שלה, החבר של מישל – ולא רק שלו וגם שכן ידידותי במיוחד שמלין על חוויות השיפוץ ומרשה לעצמו לזלזל באמן הג'אז הנערץ על מישל.

מישל מוכן לסלוח לכולם על הכל, הוא מוכן גם לכעוס על פי דרישה, לקבל את המוסיקה המחרידה של הבן, להענות לקשקושי השכן, הכול… רק שיניחו לו סוף סוף לשמוע את התקליט. מצידו יכול הבית לההרס יחד עם כל יחסי המשפחה והחברוּת, ובלבד שיזכה סוף סוך בשעה של שקט.

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

הדירה שנשקפת מחלונות הדירה של מישל ונטלי מזכירה לי את דירות תל אביב. אין לי מושג אם מעצב התפאורה, סאשה ליסיאנסקי, התכוון לרמוז על תל אביב. הנוסח העברי של דורי פרנס מתנגן מצויין וההצגה עברית לכל דבר למעט שמות הדמויות. עם התרגום הזה ההצגה יכלה להתרחש בדירה תל-אביבית.

הבמאי, משה נאור, ליהק להצגה צוות שחקנים הולם שכל אחת ואחד בו קולע לדמות בצורה מושלמת. ששון גבאי נמצא על הבמה לכל אורך ההצגה ומשתמש במגוון הבעות עצום להגיב על המתרחש סביבו. הוא מתגלה כאן כאמן מימיקה אדיר, שהבעותיו אומרות לפעמים הרבה יותר מהמילים. פייר, החבר של מישל, שמתברר שהוא הרבה יותר מחבר, הוא השחקן ג'יל בן-דוד שנתפס בעיני כאומן המימיקה זה מכבר. הפגישה של מישל ופייר היא חגיגה מרהיבה של מילים, תנועה ובעיקר הבעות שמזכירות לי את הדיאלוגים הקולנועיים של לואי דה פינס ובורביל. אנחנו צוחקים לכל אורך ההצגה. זו איננה קומדיה של פאנצ'ים או מצבים, זוהי התרחשות שנבנית היטב נדבך על גבי נדבך ומעצימה את הפארסה כאשר כל התרחשות חדשה מדגישה את האבסורד במה שקרה רק לפני רגע קט. ההצגה גדושה בהומור פיזי, לא רק ההבעות ותנועות הגוף מפתיעות ומוגזמות, אפילו התפאורה מגזימה בתנועותיה בתגובה לפעולות השיפוצניק. מבחינתי זו חגיגה של הומור פיזי, מילולי והתרחשותי שאיננה גולשת אף לרגע לפאנצ'ים מאולצים או מביכים ואיננה "מתאמצת" להצחיק בדרכים זולות. ההצגה מצחיקה בכיף. אנחנו צוחקים, נהנים וממשיכים לדבר עליה גם בדרך הביתה.

רק להניח את דעתכם, ללא כל ספוילר משמעותי, כן – הוא יקבל בסופו של דבר את השקט שביקש לעצמו.

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

למחרת אני מחפש ברשת התייחסויות להצגה, ומגלה שהמחזה הפך לסרט שכבר הוקרן בארצנו וכל מה שנכתב בעברית מתייחס לסרט ולא להצגה. בינתיים כבר עלתה גם תכנית ההצגה לרשת. התמונות שצירפתי הם קולאז’ים חתוכים מהצילומים של ז'ראר אלון ואילן בשור בתכניה, להמחשת מגוון ההבעות של ששון גבאי. בתוכניה כתוב 'הצגה ראשונה בתיאטרון חיפה: 23 בדצמבר 2015 י״א בטבת תשע"ו' כלומר – הבכורה עדיין לפנינו ולכן ההצגה איננה מוזכרת בינתיים ברשת.

הפקה משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון בית ליסין

מחזה: פלוריאן זלר
תרגום: דורי פרנס
בימוי: משה נאור
תפאורה: סאשה ליסיאנסקי
תלבושות: אורן דר
מוסיקה: שאול בסר
תאורה: אורי מורג
קרבות במה: אילן גזית
ע. במאי: נתנאל אזולאי

על הבמה:

ששון גבאי – מישל
הדס קלדרון – נטלי [אשתו]
רפי תבור – פאבל [השכן]
עופרי פרישקולניק-אלדד – אלזה [החברה]
אלעד אטרקצ'י – סבסטיאן [הבן]
ג'יל בן דוד – פייר [החבר]
גיל וסרמן – לאו [השיפוצניק]

%d בלוגרים אהבו את זה: