ארכיון קטגוריה: בובות

"יין ישמח לבב אנוש" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2012

אִינה: ראית את תערוכת הבובות?
אני: היא נפתחת בסוף החודש.
אִינה: התערוכה נסגרת היום.
אני: ?!!?

מזה שבע שנים מתקיים בחיפה פסטיבל בובות שנתי בסוף אוגוסט, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים. השנה נפתחת שנת הלימודים מוקדם יותר וכך התערוכה שכמעט פספסתי.

ב 2010 היה נושא התערוכה קסם של קלף וב 2011 לצאת מהמסגרת. השנה נושא הפסטיבל הוא “יין ישמח לבב אנוש”. רוח הפסטיבל דומה למה שהכרנו בשנים הקודמות, מבחר רב של סגנונות שונים, פה ושם עבודות שנראות מוכרות משנים קודמות ומרבית הבובות אינן דווקא בובות תיאטרון.

האוירה נעימה ותרבותית, הקהל – מבוגרים וילדים – מתנהג כראוי לתערוכה ובכל זאת פה ושם נאלצים עובדי התערוכה להציל את העבודות מידי ילדים שמתקשים להבין שלא הכל מותר. כמו בעבר אניח לתמונות לדבר.

מצגת שקופיות של "יין ישמח לבב אנוש" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2012

איש ואישה אחת – תיאטרון אנסמבל הרצליה בחיפה

HTE_logo.jpgבשבועות האחרונים ראיתי הרבה מאוד הצגות תיאטרון אחר בעכו ותיאטרון נסיוני מסוגים שונים בסמולבמה. במקומות אלה אני כבר רגיל לחוות אירועי במה לא שגרתיים, חלקם טובים וחלקם טובים יותר. בתיאטרון חיפה הרפרטוארי במהותו הרגילו אותנו לקבל מתכונת צפויה של אוכל לעוס למחצה, לכן כל חריגה מסטרדרט זה היא עבורי חגיגה גדולה. נכון, מידי פעם אנו זוכים לראות בתיאטרון חיפה גם ניסיונות תיאטרון מיוחדים, כאלה שעלולים לא לערוב לטעמם של מנויים שמבקשים לשקוע בכורסת התיאטרון הנוחה וּלְצַפּוֹת שישעשעו אותם, אך אלה לצערי נדירים.

איש ואישה אחת היא חוויות תיאטרון מרתקת ומרגשת מסוג שאיננו רגילים לראות בתיאטרון הרפרטוארי, זהו משהו אחר לגמרי – תיאטרון סיפור. זו איננה דרמה שיש בה דיאלוג בין דמויות עם פעולה ועם תגובה, זוהי פרוזה. סיפורים שמוצגים בפנינו על ידי שחקניות ושחקנים מוכשרים שמעניקים לנו – כל אחת ואחד בדרך שונה – חוויה בניחוח עממי.

IshVeIsha1

על הבמה קיר עץ רחב ידיים ולפניו מספר כסאות, מצידו האחד שלד של עץ ערום ומצידו האחר שולחן אוכל וסביבו כסאות נוספים. על חלק מהכסאות דמויות דוממות, אלו הן בובות אנושיות בגודל אדם. האור על האולם כבה ואל הבמה עולים השחקנים ומתיישבים על הכסאות שעל הבמה. יוסוף אבו-ורדה ניגש לחזית הבמה ומספר לנו מעשה בחתול. יוסוף אבו-ורדה הוא שחקן מוכשר שיודע להפיח לחלוחית בכל טקסט שיושם בפיו, זו אינננה הפתעה – כבר ראינו אותו מגלם דמויות רבות ושונות. הסיפור מרתק, משעשע ומפתיע. לא ידעתי מראש שאני בא להצגת תיאטרון סיפור. ידעתי שיש בהצגה עירוב שפות על פי מקורות עממיים ותרגום מוקרן, אך לא ידעתי שמדובר בלקט של סיפורים שלכאורה אינם קשורים זה בזה. במהלך הסיפור, מאזינים שאר השחקנים לסיפור יחד איתנו ממקומותיהם על הבמה. התפאורה בשילוב עם השחקנים והבובות יוצרים תמונה של קהילה כפרית גדולה.

IshVeIsha1-2כל סיפור מסופר על ידי שחקן או שחקנית והשאר מאזינים ברקע. לעיתים נדירות מתקיימת במהלך הסיפור אינטראקציה בין המספר לבין שאר השחקנים. בין סיפור לסיפור יש קטעי מעבר מלווים בתנועה ובצליל ולאורך כל האירוע מבשל השחקן סלים דאו את הארוחה שיאכלו כל חברי הקהילה לקראת סיום ההצגה. אני יכול לנחש שהבמה מוצפת בניחוחות התבשילים, אלי בקהל זה לא מגיע ואני יכול רק לדמיין את הריחות. לא כל הסיפורים מתקשרים זה לזה ובכל זאת יש נקודות השקה ויש תבנית סיפור פחות או יותר קבועה. הסיפורים מורכבים מקטעי עלילה שחוזרים על עצמם בוריאציות שונות ומתפתחים עד הסיום שכמעט תמיד צופן בתוכו הפתעה.

IshVeIsha1-3

אופירה הניג אחראית על הקונספט, העריכה והבימוי. צריך הרבה אומץ להעלות כזאת הצגה בפני קהל מנויים וצריך הרבה מאוד כשרון לעשות מזה מעדן שיערב לטעמם של הרבה צופים מבלי להתפשר על האיכות. אופירה הניג כנראה ניחנה בתכונות אלה. יש אמנם דברים שאינני מבין בדיוק מה תפקידם על הבמה ובכל זאת ההצגה שלמה, רצופה, בנויה היטב, זורמת וקולחת כאילו לא הייתה לקט של סיפורים בלתי תלויים.

 

חלק מהסיפורים מסופרים בערבית ובניבים שצלילם זר לאוזני ואפילו בשפת הסימנים של כבדי שמיעה. קטעים אלה מלווים בתרגום שמוקרן על קיר העץ שבירכתי הבמה. שחקן מוכשר להפליא בשם ח'ליפה נאטור, שלא הזדמן לי להכיר עד כה, מספר בערבית את סיפור המפלצת. לצערי אני מפסיד חלק ניכר מהסיפור בגלל חבורת נשים עדויות במחלצות ובארשת חשיבות עצמית שיושבת מאחורי ומוחה על היעדר התרגום… דווקא יש תרגום והשחקן אפילו טרח להצביע עליו בתחילת הסיפור אך להן משום מה לקח זמן לקלוט זאת. הן ממשיכות למחות בקול רם על כל מיני דברים שאינם לרוחן. אני מתקשה מאוד לעקוב אחר הסיפור ואחר התרגום כשמאחורי רוחשת כוורת קיטורים קולנית. לנסיוני להעיר שהן מפריעות לי לראות את ההצגה, עונה לי אחת מהן בלעג "זאת הצגה?" בעוד חברתה עוזבת את האולם בהפגנתיות. אני שומע את שאר האולם מגיב בהנאה ובצחוקים למתרחש על הבמה, אין ספק שאני מפסיד משהו מאוד מעניין ומשעשע. חבל. יכול להיות שדווקא צופות מסוג זה שישב מאחורי הן אלה שגורמות להנהלות האמנותיות של התיאטרונים הרפרטואריים לרדד את מרבית ההצגות לרמה שאיננה דורשת מהקהל להפעיל את המח.

עוברים לסיפור הבא, ולזה שאחריו וכולם מרתקים ומוגשים באופן משובב נפש. איכשהו האסוציאציות בראשי נודדות אל ההצגה 'איש חסיד היה' שראיתי לפני כארבעים שנה בבימויו של יוסי יזרעאלי על רקע התפאורה של דני קרוון. לא, אין כל קשר, ובכל זאת גם אז זה היה תיאטרון סיפור שמבוסס על מקורות פלקלוריסטיים עם שיר ותנועה וגם אז כללה התפאורה קיר עץ רחב, אלא ששם הוגש חלק נכבד מהסיפורים בשיר.

מוסיקת הרקע משלימה את הסיפורים ומשתלבת בהם באופן שהיא כמעט שאיננה מורגשת כישות עצמאית אלא כרצף משלים שממזג את הסיפורים לכלל הצגה אחת. אני מאוד נהנה מהמוסיקה של יהודה פוליקר וממה שעשה העיצוב של עידו מנור לצלילים המנוגנים והמושרים. השילוב של הצלילים עם התפאורה והתלבושות של מרים גורצקי-בילו, הבובות שעיצבה אירנה גלוזמן והתאורה של ג'קי שמש שמשתנה מאור חכלחל לאדמדם לאור הירח שמשנה את פניו יוצרת את אוירת העיירה השוקקת שמספרת את סיפוריה. חוויה שמשלבת את כל החושים לחגיגה גדולה.

clip_image001

חלק מהשחקנים מוכרים לי מהעבר ויש ביניהם גם כאלה שאני פוגש לראשונה וכולם מוכשרים להפליא. אם הבנתי נכון מהתוכניה, כל השחקנים שותפים ליצירה וכל אחד מהם עיצב את חלקו יחד עם הבימאית לבנות את הצגת הסיפור הנכונה והקולעת. הסיפורים מגיעים אלינו מתרבות עממית, מה שקרוי פולקלור, בעיקר ממקורות דוברי ערבית בניביה השונים. יוספה אבן שושן, שמעון בוזגלו, ח'ליפה נאטור וטאהר נג'יב עיבדו את הסיפורים מחדש למתכונת שמתאימה להצגה כמארג אחד שזורם היטב מסיפור לסיפור אף שתכני הסיפורים ומקורותיהם יכולים להיות שונים מאוד.

הצגת תיאטרון סיפור מרתקת, מרגשת, מבדרת ומפתיעה. חוויה מאלפת לכל צופה שמוכן לנקות לשעה וחצי את את הראש משטיפות הפוליטיקלי קורקט ולראות תרבות עממית במיטבה מוגשת כמעדן שמענג את כל החושים.

קונספט, עריכה ובימוי: אופירה הניג
עיבוד כתיבה ותרגום:
· יוספה אבן שושן
· שמעון בוזגלו
· ח'ליפה נאטור
· טאהר נג'יב
עיצוב תפאורה ותלבושות: מרים גורצקי- בילו
פיתוח ועיצוב בובות: אירנה גלוזמן
מוזיקה מקורית: יהודה פוליקר
עיצוב סאונד והדרכה קולית: עידו מנור
תאורה: ג'קי שמש

משתתפים:
· יוסף אבו ורדה
· נמרוד ברגמן
· סלים דאו
· יואב הייט
· אמיתי יעיש-בן אוזיליו
· אורנה כץ
· ח'ליפה נאטור
· סלווה נקארה
· אודליה סגל מיכאל
· נעמי פרומוביץ פנקס

התוכניה, כמו ההצגה, איננה שגרתית. תמורת חמישה ש"ח תוכלו לקרוא על שורשיהם מבית של כל היוצרים השותפים בהפקה. לא תמצאו כאן את היסטורית התיאטרון של האומנים אלא את המקום בו נולדו, בגרו וספגו את החוויות שעצבו את חייהם – מומלץ,לא לוותר.

"לצאת מהמסגרת" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2011

clip_image002כמו בשנים הקודמות גם השנה נסגרים אירועי התרבות של הקיץ בחיפה עם סיום החופש הגדול בתערוכת בובות. השנה הנושא הוא לצאת מהמסגרת. התערוכה מתקיימת בבית הכט במרכז הכרמל. אני מחפש בדרך כלל בובות תיאטרון, אלא שנוכחותן של אלה בתערוכה דלילה משהו. עיקר העבודות הן פסלים ובובות נוי. יש כאן טכניקות רבות ושונות. הרבה מאוד עבודות בחומרים שונים וחלקם משונים. האמנים, נראה שנקראו בחופזה, יש פה ושם עבודות לא מוקפדות – שלא לאמר חובבניות – את העבודות הללו לא צילמתי. מרבית העבודות מאוד יפות ומעניינות.

הנושא לצאת מהמסגרת נשמע לי מסקרן ומעורר השראה, אני מעלה בדעתי מספר אפשרויות. עיקר האמנים שמציגים בתערוכה לוקחים את הביטוי כפשוטו – ציור הוא דו-מימד במסגרת, אז לצאת מהמסגרת משמעו להוסיף את המימד הנוסף ולהפוך את הציור לפסל תלת מימדי. אני דווקא מעדיף פרשנויות אחרות. חלק מהאמנים פשוט התעלמו מהנושא ולקחו יצירות מדהימות שעיצבו למטרות שונות ואילצו את ההגדרה. אין לי בעייה עם זה.

בימים אלה של מחאה חברתית ציפיתי לחוש את הרוח הנושבת בכל רחבי הארץ ובין השאר במאהל שבחזית בית הכט. רק אמנית אחת – אירית שטיין – הרימה את הכפפה, לא, לא בובת כפפה אלא בובת עיסת נייר משולבת בחומרים ממוחזרים מתחומים שונים מעוצבת על גבי בקבוק ממוחזר. בובה שכל מהותה צועקת "העם דורש צדק חברתי". אמנם היו הרבה בובות יפות ממנה, אך בובה זו נושאת מסר אמיתי של יציאה מהמסגרת ועל כך אני מצדיע לאמנית.

כרגיל – נניח לתמונות לדבר.

Vodpod videos no longer available.

יונתן והשולחן הכחול – גולדן דלישס בתיאטרון קליפה

מאת ליבי רן

imageלי אף פעם לא אמרו להפסיק לשחק עם האוכל. גם לא עם המלחייה והפלפלייה. אני שיחקתי עם הכל. ככה, אני מאמינה, נולד תיאטרון החפצים: מישהי שיחקה עם האוכל. או עם כף. או עם סמרטוט ניקוי צהוב ולח. ענבל יומטוביאן סוחטת סמרטוט, מגלגלת אותו כמו סושי, ונועצת בו מחט עם חוט רקמה. הכל גלוי. אפשר לראות את החוט הנזרק לעבר עמדת התאורה והסאונד, לידה יושב השותף האמנותי, ארי טפרברג. בכל זאת, כשהחילזון הצהוב שנולד תחת ידיה של ענבל מתחיל לזחול, ומותיר אחריו שובל לח – זה קסם. כמו שהפותחן של בקבוקי היין מניף ידיים ופוצח במחול. כמו שכל שקית בחוף הים מאיימת לפחות כמו מדוזה רעילה. ענבל מקריינת סרט טבע, עם פרטים אמיתיים לגמרי, שביניהם שזורים פרטים מומצאים לגמרי, שנאמרים בדיוק באותה רצינות. שקית שחורה הופכת לברבור, שוחה בהיקף השולחן. כמו ביצת קולומבוס, ברגע שיודעים את התשובה – היא הופכת לפשוטה מאוד, כמעט פשטנית. רק מי שהגיע/ה אליה נחשד/ת בגאונות. 'השולחן הכחול', החלק הראשון של המופע, הוא מופע יחיד שנשען על הדמיון העשיר של ענבל יומטוביאן ועל הפרסונה הבימתית המהפנטת שלה. גם כשאני משוכנעת שהאינפורמציה שהיא מספרת לי מופרכת עד בלתי אפשרית, אני מוכנה להאמין לה. יש בה תכונה שקיימת גם אצל קוסמים: כריזמה מוליכת שולל, חצי משועשעת. אי אפשר באמת לספר מה קורה שם, על השולחן הכחול. באמת כדאי לראות.

'יונתן' הוא חלקו השני של המופע, שבו מצטרף לענבל ארי טפרברג. על השולחן מוצבים קרש חיתוך, תפוחים משני צבעים ומבחר כלי משחית כגון קולפן, סכינים והמכשיר המגניב הזה שמייצר שרשרת קישוט לסוכה מתפוחים. נשבעת שיש כזה דבר. הצמד פוצח בטלנובלה סוערת ועקובה ממיץ, שבמהלכה עובר יונתן התפוחון הירוק מינקות לבגרות, תוך תלאות. שיתוף הפעולה המדוייק של הפרטנרים על הבמה יוצר ריקוד מרתק של נקמה, תשוקה וקליפה. כמו התיאטרון. כמו המוח שלי מבפנים, לפעמים.

ערב של תענוג, של צחוק ושל הברקות בלתי פוסקות, ובסוף גם תוכלו לאכול תפוח. קתרזיס.

נקודה. ליבי רן עם רינת קידר-אברהם

imageהאובייקטיביות ממני והלאה 
הפכתי לאב מעופף 
יושב וכותב בלי אן ובלי למה 
על ילדת הסוכר המרחף.

זה מה שקורה כשהיד הגדולה מפגישה את הבדידות של אלינור ריגבי עם העולם הנפלא של לואי ארמסטרונג ולפתע נדלק פנס הרחוב – זה אומר משהו, לא? אולי לא. לא. לא? לא. כן. כן. כן? כן. והעוגה? גם אותה דמיינתי? טעמתי עוגות חלומיות. אז חלמתי. עכשיו הגיע הזמן להתעורר.

אשתי שתחיה, עירית, ואני במקסיקו. הבנין. זה עם מגדל בבל של דוד שריר בכניסה. מסביב המון פרצופים מוכרים ומוכרים פחות. אני כבר מתרגש. לא רק אני. לאירועים כאלה מגיעים אנשים מיוחדים, כאלה שאוהבים תיאטרון אמיתי, תיאטרון שמעורר שאלות ומכריח אותך לחשוב ואפילו להתעמת עם עצמך – זו הרי החוויה האמיתית.

נכנסים. [לפזם עם מנגינת נוקיה] לה לה לה לה, לה לה לה לה, לה לה לה לה – להההה… אוהבים הודעות סלולריות מתחכמות?

במרכז הבמה שולחן ושני כסאות. נכנסת בובנאית ובידה מזוודה שממנה נשלפים חפצים שיוצרים עותק מוקטן של הבמה ושתי דמויות כתומות מנייר מקופל. מעתה תייצג הבמה הקטנה את מה שעומד להתרחש על הבמה. "היד הגדולה" מפעילה בובה חיה במספר טכניקות והבובה סובלת, נהנית, מתלוננת ומודה ליד הגדולה שמפעילה אותה עד שהבובה הופכת לנגד עינינו לאשה עצמאית שנאלצת להתמודד, כמו כולנו, עם שמחה, עצב, מועקה, תשוקות ודכאונות. כולנו מרותקים אל הבמה ועוברים יחד עם ליבי רן – הבובה החיה, מסכת של חוויות מטלטלות.

רינת קידר-אברהם, שהייתה בובנאית עד שאיבדה שליטה בבובה ממשיכה להנחות את ליבי במילים ובמעשים כחברה דואגת ומחליפה תפקידים בהתאם להשתלשלות העניינים.

ליבי מגלה על כף ידה נקודה. נקודה – זה הכל. אך הנקודה מטרידה את מנוחתה. ומטרידה. ותופחת. ליבי רוצה להתעלם. להתכחש. אבל הנקודה שולטת בה. נקודה. מן הבמה נמשכים חוטים סמויים אלינו, היושבים בקהל, ומפעילים אותנו ואנחנו מחייכים יחד עם ליבי ועצובים איתה. אז מה נשמע? הכל בסדר.

ראיתי את ההצגה פעמיים. בפעם הראשונה הייתי נרגש ונפעם עד דמעות ובכל זאת הרגשתי כיצד אני מחקה בתגובותי את הבעות ליבי. בפעם השניה כבר ידעתי למה לצפות והייתי פנוי יותר לראות גם את תגובות הקהל וזה פשוט מדהים. כשליבי מחייכת כל הקהל מחייך ולפתע היא עצובה ומוטרדת וכל הקהל נֶעֱצַב איתה. החוטים הסמויים מפעילים את כולם. לא, אין לי כוונה לספר לאן כל זה מתגלגל ובודאי שלא אסגיר את הסוף המרגש.

ההצגה היא הפקת הגמר של ליבי לתואר MFA במסלול שחקן-יוצר-חוקר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הצגות כאלה בדרך כלל מסיימות את דרכן על במת האוניברסיטה ואינן נחשפות לקהל רחב יותר. ההצגה נקודה מְתַקְשֶּׁרֶת היטב עם הקהל, לכן אני מניח שניתן להעלות אותה גם בפני כל קהל על במות חיצוניות וכבר נרמז לי שיש כוונה לשחרר אותה מסד 30 הדקות שמקצה האוניברסיטה ולהציג אותה לכולם. אז גם אם לא הספקתם לראות את נקודה באוניברסיטה, עדיין קיים סיכוי שלא הפסדתם… אני מקווה.

הא, כן – יש גם עוגה. נקודה.

כתיבה ובימוי: ליבי רן
מבצעות: רינת קידר-אברהם וליבי רן
תנועה: לור דליון
עיצוב תפאורה, תלבושות ובובות: ליבי רן
עיצוב תאורה: מעין מזרחי, כרמל ידיד ליבוביץ', נעה רפאלי – בהנחיית במבי פרידמן
אפיית עוגות: יונתן מן, שרון גומבוש, נינה הורביץ
מפיקה: נינה הורביץ
מנחים: פרופ' שמעון לוי וד"ר דרור הררי

גילוי נאות למי שעדיין לא קלט – ליבי היא ביתי האהובה והיא ללא כל ספק אמנית הבמה המוכשרת ביותר שאני מכיר. נקודה.

התמונות בבלוג הבובות של ליבי

הבית על שפת האגם

איפה אמא ? ! … צלצול…

שלוש אחיות – אחת גדולה, אחת קטנה ואחת בינונית. שלוש בובות – אחת גדולה, אחת קטנה ואחת בינונית. האחיות משחקות. גם הבובות. מנגנות, רבות, מקניטות וצוחקות. גם אנחנו בקהל צוחקים ולפתע … צלצול מקיץ את כולנו אל אימת מלחמת העולם השניה.

ילדות טובות, מחונכות, יודעות בדיוק כיצד עליהן להתנהג. לומדות שעור אחרי שיעור להציג את עצמן בגרמנית, צרפתית ואנגלית – רק לא בשמותיהן האמיתיים. משתעשעות ולפתע צעדים רועמים בום… בום… בום… בום… בום… בום… מחזירים אותנו אל המציאות.

הילדות נודדות אל תוך עולם הפנטזיה הפרטי שלהן. חלקי גוף של האחיות מתערבבים באופנים מאוד מעניינים עם חלקי הבובות. אנחנו צוחקים בהנאה וצ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… קולות רכבת מאיימים …
איפה אמא ? !

הילדות חולקות ביניהן את פת הלחם. שוב מטלטלים אותנו יחד עם הילדות והבובות שמנגנות בכלים בלתי נראים בין צחוק לבין אֵימָה.
איפה אמא ? ! … צלצול…

יעל רסולי ויערה גולדרינג בישלו לנו קברט – חוויה של קול, מוסיקה, תנועה וחפצים. לאורך כל ההצגה נשמעת מוסיקה מקורית של נדב ויזל שגם כתב את השירים ובין לבין משולבים צלילים יוצרי אוירה – חריקת דלת, טריקת חלון וכמובן צלילי הרכבת המאיימת. הקברט נפתח בסיפור מוּשר עם תנועה, תאורה ומוסיקה. בהמשך משולבים בין קטעי המשחק של הילדות-בובות קטעי סיפור-שירה בסגנון קברטי. הטקסט המסופר והמוּשר חלקו עברית וחלקו אנגלית. כמעט כל תמונה מעלה על פנינו חיוך ואפילו גורמת לפרצי צחוק שמובילים אל הנחיתה הבאה. חוויה מטלטלת.

האחיות והבובות לבושות באופן מאוד מעניין שמשנה צורה בכל פעם שנוצר שילוב חדש שמערב חלקי ילדה ובובה לדמות חדשה, בדרך כלל משעשעת, עד הצלצול המעורר הבא. התפאורה מלאה הפתעות. מתוך הבמה נשלפים חלקים שמשמשים למטרות שונות. הילדות נכנסות אל עולמן מתוך הארון, ברצפה יש מקומות מסתור וממשטח הבמה בוקעים חפצים שמשלימים את הסיפור… איפה אמא ? ! …

אנחנו ממשיכים להתנדנד בין המציאות האבסורדית לבין הפנטזיה שמנסה להיות מציאות.
התאורה מעצימה עבורנו את החוויה, מציירת חללים ומידי פעם מקפיצה אותנו אל במת הקברט.
אין פלא שעיצוב התלבושות, התאורה והאביזרים זכו באות הוקרה בפסטיבל עכו.

כשההצגה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו, פרץ של נאיביות גרם לליבי, לגיל ולי לחשוב שנוכל לקנות כרטיסים בקופות הפסטיבל. כשהגענו לקופות גילינו שכל הכרטיסים להצגה 'הבית על שפת האגם' נמכרו מזמן וכך לא זכינו לראות את ההצגה במסגרת הפסטיבל. הנה ההצגה מועלית מחדש ואנחנו שוב מתכננים ללכת יחד אלא שגיל "מוקפץ" ברגע האחרון לסופשבוע בקוסטה בראווה. בבוקר ההצגה נודע לי שהרכבת מושבתת, דבר שמקשה עלי במידה משמעותית את הגיחה מחיפה לתיאטרון תמונע שבתל-אביב. אני מודיע לליבי שהיא כנראה תאלץ לוותר על חברתי ואז מחודשת תנועת הרכבות – בכל זאת אוכל להגיע ואפילו לחזור הבייתה לחיפה. אני חושש מאי סדרים בלוח הזמנים של הרכבות ומקדים לצאת. דווקא היום הרכבת מדייקת באופן מפתיע ואני מגיע לתיאטרון תמונע שעה לפני תחילת ההצגה. מתמקם בשולחן צדדי קטן בפאב של תמונע, המקום בו מתקיימות ההופעות המוסיקליות. יש זמן. אני מזמין מקיאטו כפול. הברמן מבקש ממני הוראות הכנה ואני מתפשר על אספרסו וכוס מים. בינתיים ממשיכים להכנס אנשים ואני מגלה שיש בקהל לא מעט אנשי תיאטרון מהשורה הראשונה, כנראה ההצגה כבר עשתה לעצמה שם.

באולמות קטנים אני אוהב לשבת בשורה הראשונה ובהצגות עם בובות וחפצים יש לקרבה לבמה יתרונות נוספים. ליבי כבר הגיעה, אנחנו משוחחים וכשנפתחות דלתות האולם איננו עירניים מספיק ושאר הקהל, שמנוסה לא פחות מאיתנו באירועים כאלה, מקדים אותנו ותופס את כל המקומות בחזית. ברגע האחרון מסתבר שמושב שנשמר למישהי נותר פנוי ואני מצליח להשתחל בכל זאת לשורה הראשונה. ליבי יושבת מאחורי ולשמאלי יושבים השחקנים אוֹרי לוי וחיים טופול, בהחלט חברה טובה.

ההצגה 'הבית על שפת האגם' היא קברט מוסיקלי משעשע – שחקניות, בובות וחפצים משתלבים לפנטזיה אבסורדית שמתרסקת כל פעם מחדש אל קרקע המציאות הקשה.
חוויה מטלטלת.
.. אמרתי?

בימוי, כתיבה וגיבוש שפה חזותית: יערה גולדרינג ויעל רסולי
שותפות ליצירה: רינת שטרנברג ועדנה בליליוס
מבצעות: רינת שטרנברג, עדנה בליליוס ויעל רסולי
עיצוב תפאורה ותלבושות: מורין פרידמן
עיצוב בובות: מעין רזניק
מלחין וכותב מילות השירים: נדב ויזל
עיצוב סאונד: בניה רכס
  עיצוב תאורה: אסי גוטסמן
ע בימוי: מיכל ואעקנין
יעוץ אמנותי: יעל ענבר
שותפה לבניית בובות ואביזרים: נעה אבנד 

"קסם של קלף" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2010

SAM_1904[1] כל שנה חותמת עירית חיפה את אירועי התרבות של הקיץ בתערוכת בובות שמתקיימת בימים האחרונים של "החופש הגדול". השנה נושא התערוכה הוא קסם של קלף. אומנים שעוסקים בפיסול ובבנית בובות מכל רחבי הארץ נקראו להציג בובות שיענו לנושא הנבחר. התערוכה מתקיימת בבית הכט במרכז הכרמל. אני הולך לתערוכה בגלל חיבתי לבובות תיאטרון, אחרים באים לראות בובות משחק ופסלים. אנשים נוטים לקשר בובות עם ילדים ויש בקהל המבקרים מספר לא מבוטל של ילדים שמגלים את הקסם שבבובות שאינן משמשות דווקא למשחק. התערוכה מאוד ססגונית, אנחנו רואים בובות מחומרים שונים ובסגנונות ושיטות בניה מגוונות, יש כאן בובות פורצלן, מריונטות, בובות זכוכית קטנטנות ובובות תיאטרון בגודל אדם, בובות עיסת נייר, קרמיקה, בד ואפילו תיילי מתכת. גם האומנים באים מתחומים שונים. הפעם החלטתי לקמץ במילים ולתת לתמונות לדבר.

פיק דאם – בובת עיסת נייר של מריה גורביץ

Vodpod videos no longer available.

אמא'לה – אביטל דבורי

הצגת יחידה שמשלבת תנועה,מימיקה, חפצים ובובות.

12776395102080[1]ההצגה מוצגת בתיאטרון האוהל הקפוא ממיזוג יתר במסגרת הפסטיבל לתיאטרון בובות בחולון. התפאורה מורכבת מאביזרי ההצגה – מתקן תליית כביסה גדול ולפניו בן דמותו הקטן יותר והרבה מאוד חפצים שמשמשים את האמא ואת הילדים לסירוגין. השקחנית היא לפעמים האמא ולפעמים הילדה או הילד שבזמן אחר הם בובות מסוגים שונים. זו איננה הצגת תיאטרון בובות, זוהי הצגה שמשלבת הרבה מאוד תחומי הבעה שמבוצעים בצורה מעוררת השתאות על ידי השחקנית-בובנאית ויוצרת ההצגה אביטל דרורי. ההצגה עוברת בין האמא והילדים ובין מציאות ודימיון והשחקנית עוברת מתפקיד לתפקיד ומתקופה לתקופה וחזרה בצורה חלקה, ברורה ומאוד משעשעת. אני מאוד מאוד נהניתי. זו איננה הצגת ילדים, ההצגה פונה בפירוש למבוגרים ובעיקר להורים שירגישו ללא ספק השדהות עם חלק לא מבוטל מהסיטואציות.

ההצגה מומלצת בחום.

אני מתכוון לארוב להזדמנות לראות את ההצגה שנית ואשמח מאוד אם היא תגיע אלינו לסטודיו בחיפה.

יצירה, בימוי וביצוע: אביטל דבורי
יעוץ אומנותי: מאשה נמירובסקי
עיצוב בובות: אורית ליבוביץ'- נוביץ'
מוסיקה: הילית רוזנטל
תאורה: אסי גוטסמן

סינדרלה – Shona Reppe Puppets (סקוטלנד)

12775417127053[1]

את סיפור סינדרלה כולנו מכירים אבל החוויה שמספקת לנו ההופעה של Shona Reppe מסקוטלנד היא מעל ומעבר לכל האגדות.

ליבי ואני נכנסים לראות את ההצגה בתיאטרון האוהל במסגרת הפסטיבל לתיאטרון בובות בחולון ומייד קופאים מקור. מישהו החליט להתאים את טמפרטורת הקיץ הישראלי לחורף של סקוטלנד.

על הבמה מתקן דמוי שולחן שצופן בתוכו סוגים שונים של מגירות ותאים סודיים מהם תוציא הבובנאית-שחקנית כל מיני הפתעות. ההצגה מתחילה. מאחת המגירות יוצאת סינדרלה – בובת מקלות וסמרטוטים קטנה ודקיקה עם ראש כדור פצפון – ומייד מתחילה לנקות. אנחנו יושבים מוקסמים ועוקבים אחרי התקדמות הסיפור המוכר היטב ומופתעים כל פעם מחדש מהפתרונות היצירתיים שהמציאה הבובנאית שונה רפ . האחיות של סינדרלה הן כפפות – לא בובות כפפה – פשוט כפפות שכפות הידיים של הבבובנאית הופכות לדמויות חיות.

ההצגה נמשכת כארבעים וחמש דקות ואנחנו מרותקים כל הזמן. שונה רפ מגלמת בעצמה חלק מהדמויות בעוד היא מספרת את הסיפור וגם פונה אלינו בשם עצמה כשחקנית. ההצגה מלווה במעט מילים באנגלית שמתורגמות בזמן אמת על ידי מתרגמת שיושבת לצד הבמה וחוזרת על דברי שונה רפ בעברית.

ההצגה פשוט מקסימה וחסרות לי מילים לתארה צריך פשוט ללכת ולראות, אלא ששונה רפ הגיעה לפסטיבל וממנו תמשיך לסיבוב הופעותיה סביב העולם כך שמי שירצה לראות את ההצגה יצטרך לחכות לפעם הבאה שתקלע לארצנו. ההצגה רצה כבר שנים ברחבי העולם וזכתה במספר פרסים מכובדים. מומלץ להקליק על התמונה ולהגיע לסרטון עם קטעים מההצגה. הסרטון לקוח מאתר הפסטיבל לתיאטרון בובות בחולון http://www.puppetcenter.co.il/article.php?id=243.

חוויה ענקית לקטנים ולגדולים.

יוצרת, מעצבת ומופיעה: שונה רפ
יוצר שותף: איאן קמרון
במאי שותף: גיל רוברטון

תיאטרון הבובות של דון פדרו

12774062408766[1]

אנחנו נכנסים לאולם המדיאטק בחולון לראות את ההצגה תיאטרון הבובות של דון פדרו במסגרת הפסטיבל לתיאטרון בובות בחולון.

ההצגה איננה חדשה, היא ממלאת אולמות מזה זמן מה ובכל זאת האולם איננו מלא. על הבמה כיסאות וכלי נגינה ערוכים עבור התזמורת ובחזית חלקי תפאורה ואביזרים שמעידים על כך שההצגה והתזמורת יחלקו ביניהן את שטח הבמה. רק אתמול הייתי בהצגה המעולה מִי דוֹאג לָילד שגם בה הייתה על הבמה תזמורת מלאה. פרט לכך ההצגות שונות בתכלית.

ההצגה תיאטרון הבובות של דון פדרו היא שילוב של אופרה עם הצגה שמסופר בה על תיאטרון בובות והכל מכוון לקהל של ילדים. הרעיון מאוד נחמד. השילוב של האומנויות גורם לקירוב הילדים אל כל אחת מהאומנויות דרך האחרות. גיבור ההצגה הוא דון קישוט, דמות שמוכרת למרבית הילדים, אך למקרה שאינם יודעים מיהו יש לנו מספרת – טלי אורן – שמקדימה לכל קטע את הסיפור והסברים שונים.

הסיפור עליו מבוססת האופרה הוא פרק מתוך 'עלילות דון קישוט' של מיגל דה סרוונטס שבו צופה דון קישוט בהצגת בובות בפונדק של דון פדרו. בהצגת הבובות נעשה מעשה שאיננו מוצדק לטעמו של דון קישוט והוא יוצא למלחמה נגד משתתפי ההצגה להגנת הצדק. האופרה של המלחין הספרדי מנואל דה-פאייה מבוצעת על ידי תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים בניצוח אוֹרי לֶשמן ושלושה זמרים מספרד. את הצגת הבובות שמשולבת באופרה מגישים לנו שבעה בובנאים מביה"ס לאמנות תיאטרון הבובות בחולון שפורצים אל הבמה מכיוון האולם להעלאת ההצגה. בהצגה הנוכחית ניכרת הפתעת השחקנים שרגילים ככל הנראה לאולמות מלאים ממיעוט הקהל.

מריה גורביץ עיצבה בובות מרהיבות שחלקן מופעלות והאחרות נישאות על ידי הבובנאים-רקדנים שמציגים משהו שהוא יותר מחול עם בובות מאשר הפעלת בובות תיאטרון. בתמונה מסויימת פורצים לבמה הרקדנים כשכל אחד מהם נושא שלושה סוסים במבנה שיוצר רושם של כמות סוסים גדולה שאת כולם מכריע דון קישוט שנלחם נגד כל דבר שאיננו צודק בעיניו. בעיקר מצאה חן בעיני דמות הצריח שאליו נחטפה ליסנדה היפה על ידי המורדים. הבובנאית שנמצאת בתוך הצריח שהופך לעיתים לשמלה עושה עבודה הפעלה מצויינת. שאר הבובנאים מתפקדים בעיקר כרקדנים ננושאי בובות. מוזר שברשימת הקרדיטים לא מוזכרת כוריאוגרפיה.

חוויה נחמדה לילדים ולמבוגרים.

מנצח: אורי לשמן
בימוי ועיצוב במה: אילן סביר
עיצוב ובניית בובות: מריה גורביץ'
עיצוב תלבושות: ענת מסנר
סופרן: לאורה אלונזו
טנור: חוויאר מורנו
בס: אלכסנדר סנמרטי
המספרת: טלי אורן
בובנאים: גוני פז, טובי סלונים, רחל דורון, ניר טל, תומר בורנשטיין, נילי דף-פרץ, סיגל רבינדב
עוזרת במאי: רימה פרברוב

חוויות סביב הפסטיבל לתיאטרון בובות בחולון 2010

זו לי הפעם הראשונה שאני מגיע לפסטיבל לתיאטרון בובות בחולון. אחרי שהייתי כבר בפסטיבלים לתיאטרון בובות בשרלוויל שבצרפת, בגן הפעמון בירושלים ובאירועי בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה שהתקיימו במכללת לוינסקי ובצוותא תל אביב הגיע הזמן שאגיע גם לחולון. איכשהו יצא שדווקא הדרך לחולון וחזרה הייתה מתישה ועמוסת חוויות שאינן קשורות לבובות או לתיאטרון בכל דרך שהיא. בסיכומו של יום ראיתי שלוש הצגות ממש שוות ותערוכת בובות נפלאה אך לאורך הדרך הייתי מותש לא פעם מענייני תחבורה וסתם בעיות אירגון שפגמו מעט בהנאתי.

כמנהגי, אני מתאר כאן גם את החוויה הקודמת להצגות עצמן משום שהיא מעצבת את מצב הרוח שלי ובדרך עקיפה גם את חוויתי מההצגות, לקריאה רק על ההצגות והתערוכה אפשר לדלג אל הקישורים המודגשים בהמשך.

אני יוצא מחיפה ברכבת לתל אביב. הרכבת מאחרת לצאת ומאחרת להגיע לתל אביב ואני נאלץ לרוץ כל הדרך אל האוטובוס לחולון שאמור לצאת בעוד דקות בודדות. קצר נשימה אני מגיע לרציף האוטובוס בזמן. זוהי התחנה הראשונה של הקו ואין זכר לאוטובוס. בסופו של דבר האוטובוס יוצא באיחור של שתים עשרה דקות. רצתי לחינם אך חזקה על האוטובוס שהיה יוצא בדיוק בזמן אלמלא רצתי – שאלו את מרפי. בדרך מצטרפת אלי ליבי ואנחנו מגיעים יחד למדיאטק בחולון. בקופה אמורים לחכות לנו הכרטיסים שהזמננו מראש, אך הם לא שם. לאחר מספר בירורים הכרטיסים בידינו ואנחנו נכנסים להצגה תיאטרון הבובות של דון פדרו.

יש עוד כשעה עד ההצגה הבאה אליה הזמננו כרטיסים. אנחנו פונים אל ההסעה שמקשרת בין המדיאטק והמרכז לתיאטרון בובות מתוך כוונה לאכול ולשתות משהו ולצפות באירועים הפתוחים. אנחנו מגיעים למרכז ושם מגלים שהמזנון היחיד מוכר נקניקיות בלחמניה… אוכל ושתיה ראויים לא נמצא שם. אנחנו שואלים את השומרים היכן יש בית קפה בסביבה ויש בין כולם קונצנזוס על כך שהמקום הקרוב ביותר הוא בקניון. מאוחר יותר אגלה בתי קפה במרחק דקות בודדות הליכה אך בשלב זה אינני יודע עליהם. חוזרים להסעה למדיאטק לאכול משהו ובינתיים אני מגלה שקו האוטובוס האחרון לכיוון הרכבת יוצא בשעה 22:00 ועובר בסביבתנו ב 22:20. כלומר אצטרך לברוח מיד בסיום ההצגה של 21:00 ולרוץ אל התחנה. אנחנו אוכלים, עולים על ההסעה לתיאטרון ומגיעים בזמן. הרחבות הפתוחות נראות עדיין רדומות למדי. בחזית המבנה מוצבת בובת ספוג בדמות עץ ענקי וסביבה מתקיימת הצגה לילדים, אלא שילדים בינתיים כמעט שלא הגיעו. אנחנו ניגשים לתיאטרון האוהל לראות את ההצגה סינדרלה – Shona Reppe Puppets סקוטלנד.

בצאתנו מההצגה אנחנו מגלים שהמקום התעורר לחיים והרחבה מלאה בילדים שמתרוצצים בין שחקנים בתחפושות וצוברים חוויות. אנחנו מנצלים את הזמן עד ההצגה הבאה ומבקרים בתערוכת הבובות.

ההצגה האחרונה שאראה הערב מתקיימת גם כן בתיאטרון האוהל. אנחנו נכנסים לאוהל הקפוא ממיזוג יתר ורואים את ההצגה אמא'לה – יצירה, בימוי וביצוע: אביטל דבורי. ההצגה ממש נהדרת ואני רוצה מאוד להשאר ולמחוא כפיים ליוצרת עוד ועוד אלא שאם לא אצא מייד לרוץ אל האוטובוס אחמיץ את האוטובוס האחרון. אני יוצא בחיפזון ומגיע לתחנה רבע שעה לפני הזמן. עכשיו אפשר להתרווח ולחכות לאוטובוס. האוטובוס מאחר. עברה כבר כמחצית השעה מאז שהאוטובוס האחרון היה אמור לעבור. אני שוקל להזמין מונית שתביא אותי אל הרכבת כשנודע לי שליבי יוצאת ברגעים אלה המרכז לתיאטרון בובות במכוניתו של ניר שאולוף לכיוון תל-אביב. אני מתעלק עליהם והם באים לפגוש אותי בצומת הרחובות הסמוך. איך שהם מגיעים לצומת מתחילה המכונית להשמיע נקישות מוזרות – תקר בגלגל – מרפי עושה היום שעות נוספות. אנחנו מתחילים להחליף גלגל ואני חושב על התמונה ההזויה של שני שחקנים, בובנאית, ושתי מעצבות מהתיאטרון מסתבכים יחד איתי סביב מכונית בניסיון להחליף גלגל – תרגיל מעניין בהפעלת חפצים. בסופו של דבר אפילו הגעתי לרכבת של לפני חצות ולאחר שיטוט לאורך מספר קרונות אפילו נמצא לי מקום ישיבה.

בסופו של דבר ראיתי שלוש הצגות מעולות ותערוכה מרתקת – היה שווה.

עסקי שקים ועוד – ביה"ס לתיאטרון בובות ודרמה

בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בהנהלת דבורה צפריר  © בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בהנהלת דבורה צפריר חוגג עשרים שנה להווסדו. במהלך השנים שינה בית הספר את פניו ואת מקומו כרוח התקופה והיום אנחנו באים לראות את הצגת הבוגרות באולם צוותא 2 בתל אביב.

לפני הכניסה לאולם התיאטרון מוצגת תערוכה של בובות וחפצי תיאטרון שמייצגים את הסיגנונות השונים שלמדו הבוגרות בבית הספר. השעה היעודה מגיעה ואני נכנס לאולם יחד עם קהל אורחים שכמחציתו ילדים, שאר האורחות הן בעיקר נשים. כחובב תיאטרון בכלל ותיאטרון בובות וחפצים בפרט אינני מבין את מיעוט הגברים באולם, הרי אירוע זה איננו מתחרה על קהל הצופים המפצח גרעינים מול מסך הכדורגל של המונדיאל – לב התרבות העולמית של היום.

דבורה צפריר מקדימה ומספרת לנו מעט על בית הספר, על הבוגרות ועל התכניות לעתיד הקרוב. כן, השנה יש רק בוגרות. במונדיאל לתיאטרון בובות בשרלוויל שבצרפת ראינו ייצוג נכבד של בובנאים. גם בפייסבוק ניכרת היטב הנוכחות הגברית בעולם הבובנאות, אז למה בארצנו כל כך זעום היצוג הגברי בבובנאות? – זה יכול להיות נושא מעניין למחקר אנתרופולוגי חברתי, נראה מי ירים את הכפפה, ואם כבר מרימים כפפה אפשר גם לעשות קטע בובנאות מתאים.

פותחת את ההופעה הבובנאית נופר קריב עם בובון הודי ששמו באבו ותפקידו לנקות אך הוא מעדיף ככל הנראה לרקוד עם המטאטא.

מכאן אנו עוברים לעסקי שקים, שלושה קטעי בובות שגופן הוא שק שאליו מחובר ראש.

בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בהנהלת דבורה צפריר  ©

בקטע עסקי שקים הראשון אנו פוגשים נווד קטן שנושא מזוודה ענקית ובה סקסופון. הוא מנגן לעוברים ושבים במטרה לצבור כסף אלא שלפחות בהתחלה הכסף איננו מגיע. גילי מרום, הבובנאית שעיצבה את הנווד ומפעילה אותו, מובילה את בובת השק באופן שאיננו חשים בנוכחותה וכולנו מרותקים אל הבובה. ניכר שהקהל אוהב את הקטע. מידי פעם הבובה פולטת מילים מדוברות. מילים אלה אינן תורמות להופעה לטעמי, הקטע מדבר בעד עצמו והמילים המדוברות מעבירית את תשומת הלב מהבובה אל הבובנאית. אהבתי מאוד את הקטע.

בקטע השקים השני מפעילה הבובנאית מירי אייזנברג הילר בובון שק אבוד בעל נטיות אובדניות. הקטע בנוי היטב ומעביר היטב את המסר האובדני, אבל נראה שהילדים בקהל משועשעים למדי מהסיטואציה, הם אינם מבינים את המתרחש ולטעמי טוב שאינם מבינים, קטע זה איננו מיועד לקהל ילדים.

בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בהנהלת דבורה צפריר  ©

 

 

קטע השקים השלישי מפגיש אותנו שנית עם הנווד של גילי מרום אלא שהפעם הנווד שיכור. קטע משעשע מאוד וכיאה לתיאטרון יש בו כניסות ויש בו יציאות תרתי משמע. הנווד נכנס לבמה עם בקבוק וודקה ענק ולאחר שגמע ממנו כמות נכבדה הוא נזקק לנקביו ונתקל בבעייה. קטע זה גורף גלי צחוק מהקהל ובמיוחד מהילדים. התנהלות הנווד מלווה בקולות גמיעה שיהוקים ועוד שמשלימים את החוויה. לטעמי, הקטע הראשון של הנווד היה יוצא נשכר אם היה מלווה בצלילי אוירה דומים במקום המילים המפורשות שנאמרות בו. קטע מעולה.

 

הבובנאית עינת תירוש מציגה לנו אינסומניה באמצעות בובת ראש שמקבלת תוי פנים תוך כדי ניסיון הירדמות. בעוד שני קטעים תשוב אלינו עינת תירוש בדמות זמרת אופרת סבון ענקית. בשני הקטעים משלבת הבובנאית משחק תנועה וגוף של עצמה עם הפעלת בובות. כאשר שולפת הזמרת מתוך קופסא זוג תחתונים ענק פורץ קהל הילדים בשאגות צחוק. שני הקטעים מבוצעים בחן כתיאטרון תנועה בליווי בובה.

בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בהנהלת דבורה צפריר  ©

 

הקטע הבא הקרוי הריון-חלום ובו מציגה הבובנאית הילה כהן-ניצן תהליך של הריון-לידה והיכרות של התינוקת-בובה עם אִמהּ כמתוך חלום. קטע רציני ורב הבעה שמבוצע היטב. הילדים שבקהל נראו בקטע זה מרותקים אל המתרחש. מפעם לפעם היו פה ושם פרצי צחוק נקודתיים. לפעמים נדמה לי שחלק מהילדים מצחקקים במבוכת מה. מעניין מה היו האסוציאציות שעורר הקטע במחשבותיהם.

 

חלקים בקטע זה נראו לי כמעין מחוה לקטע שהציגה לפני מספר שנים ליבי רן כתרגיל בבית הספר לתיאטרון בובות ודרמה. גילוי נאות – ליבי רן היא בִּיתִי.

הקטע החותם את האירוע נקרא בובת-יענה ובו משחקת הבובנאית הגר מרגלית דמות של בת יענה בעלת ראש, כפות רגליים ונוצות של בובת-יענה. התמונה בראש הרשימה.

אם הבנתי כשורה את מה שנאמר בשיחות לפני ואחרי ההצגה, קטעי הנווד של גילי מרום ישתתפו בקרוב בפסטיבלים בינלאומיים של בתי ספר לבובנאות בביאליסטוק – פולין וסנט פטרבורג – רוסיה.

בהצלחה לכל הבוגרות בהמשך דרכן האומנותית.

שיקוי אהבה לילדים באופרה הישראלית

למרות מאמצי הבלתי נלאים לקיום תרבות פנאי, כמעט שאינני מזדמן בשעות אחר הצהריים של ימי חול למרכז לאומנויות הבמה בתל אביב, ביתם של התיאטרון הקאמרי והאופרה הישראלית. ביום שלישי אחר הצהריים, אחרי יום עיון שהתקיים בתל אביב, הלכתי לבקר אצל ליבי בהיכל לאומנויות הבמה בדרכי לפסטיבל עתיד התיאטרון בצוותא לראות את תערוכת הצילומים מהמונדיאל לתיאטרוני בובות האחרון בשָׁרְלֶוִיל – בירת תיאטרוני הבובות העולמית.

בצאתי ממבנה ההיכל הבחנתי בפעילות ברחבת הכניסה של האופרה הישראלית. חזרתי פנימה וראיתי קבוצת ילדים יושבת על הרצפה בחזית גרם המדרגות הרחב. מאחוריהם מסודרים כסאות פלסטיק ועליהם יושבים מבוגרים, כנראה מלוויהם של הילדים. על המדרגות עומד אדם לבוש בגדים מוזרים ומספר לילדים את הסיפור עליו מושתתת האופרה 'שיקוי אהבה' של דוניצטי. הילדים צעירים מאוד, להערכתי מרביתם ילדי גן ומקצתם תלמידי כיתות א-ב. הם יושבים בשקט מופתי ומקשיבים לסיפור. על המדרגות ערוכים חלקי תפאורה, המְסַפֵּר יורד מה"במה" והאופרה מתחילה.

שיקוי האהבה , גאטנו דוניצטי, האופרה סטודיו

תמונה זו איננה מייצגת את האירוע בו נכחתי

לא הגעתי במטרה לראות ולשמוע אופרה, האירוע תפס אותי בעיקר כחוויה אנטרופולוגית. פעם, בילדותי אהבתי מאוד אופרות, אך לא בגיל כל-כך צעיר. התקופה בה הרביתי לשמוע ולראות אופרות הייתה כשהייתי בכיתות ה-ז, בינתיים הצטננה התלהבותי ובימים אלה כמעט שאינני מאזין לאופרות.

אני יודע שהקשב של ילדים קטנים מוגבל והאופרה אמורה לארוך כשעה. אני מבחין שחלק מהמבוגרים נושאים בידיהם תינוקות ופעוטות עם מוצץ בפיהם. פעוטות אלה פוצחים מפעם לפעם בבכי והמבוגרים שנושאים אותם נמלטים בחיפזון מהמקום. האופרה עוברת מקטע תנועה ומשחק לאריָה וחוזר חלילה והילדים נותרים קשובים למתרחש. העניין שלי נודד בין התבוננות בקהל לבין צפיה במתרחש על הבמה. מפה לשם אני שוכח ללכת לצוותא וממשיך לראות את האופרה. לקראת הסוף חלק ניכר מהילדים כבר מביט סביב ומחפש מוקדי עניין נוספים, זהו – אזל הקשב ובכל זאת מדהים לראות כמה זמן החזיקו הילדים מעמד מבלי לדבר ביניהם ומבלי לקום ממקום מושבם על הרצפה.

אני תוהה מה מקיים את הקשב של הילדים, הספור רחוק מלדבר אל ליבם, הוא נטוע בהווי שונה לחלוטין מזה שמוכר להם, בתקופת זמן לא מוכרת ובתרבות שונה מאוד משלהם. יכול להיות שזו תמונת הבמה. הבימוי איננו לטעמי, התנועה גדולה מידי עם הדגשות מגוחכות שאינן במקומן והביגוד מאוד צבעוני וצעקני. אינני מתמצא בבימוי לילדים ובבימוי אופרה אך יכול להיות שדווקא ה"רעש" החזותי מחזיק את הקשב. אני נשביתי בקסמה של המוסיקה ושל השירה אך קשה לי להאמין שזה מה שהחזיק את הילדים לאורך זמן.

מאחר שאני מתאר חוויה אנטרופולוגית קשה לי להתעלם מתופעה בולטת נוספת, מרבית הראשים שיושבים וצופים באופרה בהירי שיער. למעשה, מתוך למעלה מחמישים ילדים לא ראיתי יותר מחמישה ראשים כהי שיער. להזכירכם, אנחנו בלב ממלכת תל-אביב שבמרכז המזרח התיכון.

כשמתפזר הקהל אני מוצא על אחד הכסאות דף מידע שננטש וממנו אני לומד שנכחתי באירוע שנקרא 'שעת אופרה לילדים'. מסתבר שכל שבוע מתקיימת אופרה לילדים במקום זה. בעלון כתוב 'הכינו כרטיסים מראש!', אני נכנסתי לרחבת האופרה ללא תכנון מוקדם ואף אחד לא שאל אותי על כרטיס או ניסה למכור לי כרטיס. ככל הנראה התפלחתי לאופרה לילדים בהיסח הדעת ולכן אין לי מושג כמה זה עולה. בשולי העלון יש מסגרת ובה כתוב 'האופרה סטודיו'. לפני ימים אחדים שוחחתי עם אור בן-נתן שסיפר לי שהוא בדרכו מחזרה באופרה הישראלית. הוא הזכיר ששם הקבוצה הוא 'האופרה סטודיו' ומהעלון אני יודע שזוהי "התוכנית לזמרים צעירים של האופרה הישראלית". מכאן אני לומד שאור צעיר וזה באופן אוטומאטי הופך גם אותי לצעיר, אכן כדאי היה להתעכב ב'שעת אופרה לילדים' ולהיות צעיר לרגע.

בתמונה בובה בדמותה של בונת המריונטות שהייתה שכנתנו במלון הדרכים. את אותה בובה ראינו גם בתערוכת הצילומים מהפסטיבל האחרון. לצוותא אני מגיע מספר דקות אחרי השעה 19:00 ומאחר לכרטיס ביקור של החוג לתיאטרון אוניברסיטת חיפה, לא נורא, את זה אוכל ככל הנראה לראות בעירי חיפה. אני משוטט בתערוכת הצילומים מהמונדיאל לתיאטרוני בובות האחרון בשָׁרְלֶוִיל. צילומים מאוד יפים שמזכירים לי את ביקורי ב Festival mondial des theatres de marionnettes 2006 בשָׁרְלֶוִיל יחד עם ליבי, חוויה בלתי נשכחת.

היום שמעתי בפתיחת פרק האודישנים לכוכב נולד מקהלה של מאות מתמודדים שרים ביחד את 'טוראדור' מכרמן של ביזֶה. פתיחה מאוד מרעננת לתחרות.

מידע על 'שיקוי האהבה' באתר האופרה הישראלית

עתיד התיאטרון 5 – מרתון בתי ספר למשחק

אהבת שבע הבובות

יונתן:

על ההצגה הזאת שמעתי כשהסתכלתי על תוכנית הפסטיבל לתיאטרון בובות בחולון. לאחר בירור קצר הסתבר שהם יוצאים למסע הופעות בארץ, ואין צורך להדרים עד לחולון על מנת לראותם – היום (מוצ"ש) ההצגה מגיעה לתיאטרון הידית בפרדס חנה. כשהתקשרתי לברר, נאמר לי שעקב הביקוש הרב הוסיפו הצגה נוספת ב-18:30, בנוסף להצגה המתוכננת מראש לשעה 21:00. בחרתי להגיע לשעה 21:00, יחד עם אמי.

לאחר ארוחת הערב המשפחתית, נסענו להצגה, תוך שאנו לוקחים מרווח ביטחון נכבד עבור הפקקים של כביש 65. אבל כביש 6 החדש הוכיח את עצמו, והפקקים היו כלא היו, וכך הגענו מוקדם להפליא – 20:20. המקום עצמו אכן יאה לתיאטרון שוליים – התיאטרון נמצא במתחם של נגריה ישנה, והאולם עצמו הוא מבנה ששימש כחדר האוכל של העובדים. לאחר זמן מה, נפתחו הדלתות, נכנסנו לאולם, והתיישבנו על המושבים המאולתרים – כסאות פלסטיק, ספסלי עץ, וכמה גם ישבו על הרצפה מקדימה. המקום היה מלא, ואני סבור שהיו גם כאלה שלא הזמינו מקומות ונשארו בחוץ. אבל השעה היעודה הגיעה וההצגה התעכבה, עקב כמה צופים שעוד לא הגיעו! התרעומת שלנו על המאחרים לא נרגעה גם כששמענו שהם שומרי שבת – מי ששומר שבת, יתכבד ויארגן את ענייניו בהתאם, ולא יצפה שהעולם יתארגן לפיו. באיחור של רבע שעה, התחילה ההצגה.

ההצגה מבוססת על ספר, שעובד בעבר לסרט ולמחזמר. העיבוד הנוכחי הוא כולו של קבוצת "הייתכן?" – 9 צעירים מקיבוץ נאות סמדר, בואכה אילת. ההצגה יפה, והבובות עשויות ומופעלות היטב. לטעמי, קצת חבל שהן היו בובות הבעה קבועה – לדעתי הבעות פנים יכלו להוסיף למשחק. אהבתי את האפקט שלכל בובה היו כמה ייצוגים שונים, והמעברים ביניהם זרמו היטב. בהצגה בלט הניגוד בין הקטעים עם הבובות, שהיו קלילים ומבדרים, לבין הקטעים של המציאות הקשה. מעבר לכך, ההצגה בהחלט נגעה ללבי בדרך שהעבירה את הבדידות המוחלטת של הנערה, ואת חוסר היכולת של המפעיל להביע את עצמו שלא דרך בובותיו. משום מה ציפיתי לסוף טראגי, והופתעתי לראות את סוף ההצגה, אע"פ שכך כנראה מסתיים הספר וסרט (לדברי אמי, שראתה אותו בילדותה).

לסיכום: הצגה מומלצת בחום רב, אם אי-פעם תעלה בשנית.

http://www.neot-semadar.com/index.php?option=com_content&view=article&id=82&Itemid=153

קרקס הפלאים מצרפת בקאמרי

קרקס הפלאים הוא מופע תיאטרון בובות שזור בלוליינות בביצוע בּוּסְטְרוֹפֶדוֹ Boustrophedon – קבוצה של ארבעה בוגרי המרכז לאומנויות הקרקס "לִידוֹ" בטוּלוּז – צרפת.

זירת ההתרחשות של 'קרקס הפלאים' היא מחנה של פליטי מלחמה פצועים וקטועי גפיים. התמונה שאמורה להיות קשה ומדכאה עטופה בהרבה הומור מקברי. קטועי הגפיים אינם אנשים מוגבלים בתנועתם, להיפך, הם מבצעים תרגילי לוליינות שמרבית האנשים הבריאים בגופם אינם מסוגלים לבצע. ההצגה נועדה לתת מסר של תקווה לכל אנשי הארצות שמעורבות במלחמה בכל מקום בעולם. במטרה להגיע לכולם במידה שווה אין בהצגה מילים מדוברות בכל שפה שהיא.

משתתפי ההצגה הם לוליינים מאוד מיומנים ומפעילי בובות מוכשרים שמבצעים את תפקידיהם כלוליינים, שחקני ומפעילי בובות בעת ובעונה אחת. צירוף כישורי הלולינות והבובנאות של חברי הקבוצה מאפשר להם לבצע פעולות שמרבית הבובנאים לא יעמדו בהם. יש בהצגה בובות שמופעלות בגובה קרסולי המפעילה כאשר שאר גופהּ הכפוף לגובה הבובה "ארוז" בשק שנישא על גב הבובה.

בחלק הראשון של ההצגה מבצעים חברי הלהקה תרגילי לוליינות קשים ומצחיקים כאחד. הקהל נהנה וצוחק ולמרות שהדמויות פצועות וקטועות גפיים, האוירה הכללית נעימה ומשעשעת. עם התקדמות ההצגה נוספים גורמים פחות משובבים ומלווים בפיצוצים. בתחילה הפיצוצים נראים כשעשוע במטרה לבלבל את השומרים אך האירוע מתגלגל להיות שורת פיצוצים מלויים בהרס רב. בשלב זה ההצגה חדלה להצחיק. משתתפים בהצגה מספר עכברים מאולפים שלמרות היותם קטנים מאוד נוכחותם בולטת ומוסיפה מימד משעשע נוסף לעגמומיות אליה גולשת ההצגה לקראת סיומה.

אני נהניתי מאוד מההצגה מבחינה תוכנית ויותר מכך נהניתי מביצועי הבובנאות המדהימים. מאוד אהבתי את הקטע בו מנסה הבובה להחיות את מפעילהּ המת ותוך כך מכייסת את הגופה.

גם הלוליינות הייתה בהחלט מרהיבה אך היא מדברת אלי פחות מאשר תיאטרון ובובות.

לאחר סיום ההצגה פנתה אחת מחברות הלהקה אל הקהל וסיפרה שההצגה מיועדת לעמים ממדינות שנמצאות בסכסוך דמים עם שכנותיהן – כמונו. שניים מחברי הלהקה הם גרמנים ושניים צרפתים. מוצאם ממדינות שלפני כמחצית המאה היוו איום קיומי זו לזו ועכשיו הן מתפקדות כגוף אירופאי מאוחד. ההצגה מוצגת בקאמרי ארבע פעמים שהאחרונה שבהם מתקיימת מחר כך שככל הנראה לא תזכו לראותה בקאמרי. בעוד מספר ימים ההצגה תוצג ברמאללה – לכל המעוניין.

שיתוף פעולה אומנותי מתקיים לא מעט גם אצלנו בין יהודים-ישראלים וערבים-פלסטינאים. לצערי ההיסטוריה איננה מציגה עדויות לכך ששיתוף פעולה אומנותי הוליד פתרונות לסכסוכים לאומיים אך חשוב להתמיד בכך כדי לצמצם לפחות את הקרע התרבותי בין העמים. במקרה של גרמניה וצרפת האיחוד איננו מוגבל לתחומי התרבות והאומנות, היום המדינות מאוחדות גם בקשרים מדיניים וכלכליים.

הצירוף של קרקס ותיאטרון בובות מתקשר אצל אנשים רבים לשעשועון לילדים. התיאטרון הקאמרי פרסם מראש את סיפור ההצגה שמעיד על כך שאיננה הצגת ילדים. למרות זאת נכחו באולם בזמן ההופעה לא מעט ילדים שהאירוע לא תאם בדיוק לציפיותיהם. ברור לי שאותם ילדים לא זכו לחוויה מרנינה ובאותה עת פגמו בחווית הסובבים אותם. מצער אותי כל פעם מחדש לפגוש באולם אנשים שבוחרים להביא את ילדיהם להצגה רק על פי שמה מבלי לברר מה עומד מאחורי השם.

קרקס הפלאים מתארח בתיאטרון הקאמרי של תל-אביב במסגרת הפסטיבל הבין לאומי הראשון לתיאטרון 2009. בינתיים הספקתי לראות את הצגות הפסטיבל –

"אופרה בגרוש" – הברלינר אנסמבל (21-24 בפברואר 2009) 
"בולילוק" של להקת פיליפ ג'נטי (20-22 במרץ 2009) 
"תיבת נח-סופה החדש של אירופה" – ארגון התיאטרון האירופאי, בשיתוף תיאטרונים מפולין, קוסובו, אוסטריה, איטליה, גרמניה הודו וישראל (4-6 במאי, 2009)

דף ההצגה בתיאטרון הקאמרי http://www.cameri.co.il/index.php?page_id=1550
תמונות מההצגה http://chemindecirque.over-blog.com/album-1284557.html
על ההצגה בעכבר העיר http://www.mouse.co.il/CM.shows_item_show,603,208,19369,.aspx

%d בלוגרים אהבו את זה: