ארכיון קטגוריה: עכו

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

סלים סלים בסטודיו בחיפה

שוב אני יוצא מהצגה עם תחושת מועקה עזה שכובלת את המילים מאחורי גוש ענק בגרון. הפעם נראה שאינני לבד. כולם שותקים ומהרהרים במצב הבלתי אפשרי שחווינו במהלך השעה האחרונה.

רצינו לראות את ההצגה 'סלים סלים' בפסטיבל עכו. ג'ורג' איסקנדר וסמירה סרייה זכורים לנו לטוב מההצגה 'הטווס מסילואן' שראיתי כבר פעמיים – פעם בפסטיבל עכו 2012 ופעם בחיפה. לוח הזמנים ומצאי הכרטיסים לא איפשרו לנו, לצערנו, לראות את ההצגה 'סלים סלים' במהלך הפסטיבל.

סלים - ג'ורג' אסקנדרההצגה 'סלים סלים' מוצגת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ברור לנו שהתיאטרון יהיה גדוש בצופים בהצגה זו, לכן אנחנו מקדימים להגיע, אלא שבמקום להכניס אותנו לאולם עוצרים אותנו במחסום בחלל קטן לפני הכניסה. לפנינו שתי גדרות וביניהן קצין וחיילת חמושים. המחסום נפתח ואנחנו מקבלים היתרי כניסה לעזה. מתברר לנו שאנחנו במחסום ארז בואכה עזה. הקצין בוחן ארוכות את המסמכים שבידינו ולבסוף מורה לנו להתמקם עם כמחצית הקהל בצד הישראלי של הגדר. כל השאר נשלחים לעזה.

היתר כניסה - סלים סלים

סלים מגיע אל המחסום. הוא שוחרר מהכלא הישראלי. תקופת מאסרו קוצרה בגלל התנהגות טובה. קוצרה במידה משמעותית – משמעותית מידי. במהלך הבדיקה שלו מתברר לו שהוא הובא למחסום ארז ועומד להיות מועבר לעזה. זו טעות! הוא זועק – הבית שלו איננו בעזה אלא בטול-כרם. מכאן מתחילה להתפרס לעינינו מערכת סבוכה של מזימות וחשדות. נראה שלא הגיע לעזה בגלל טעות בירוקרטית אלא משום ששם כתובתו שממנה ברח לטול כרם עם אשתו וילדיו. הוא נתפס לפני עשר שנים בידי השב"כ, נחקר בעינויים ולבסוף כששוחרר מוקדם במידה חשודה, הוא מובל לעזה, מקום בו מחכים לו אחיו ושאר חבורתו שעליהם ככל הנראה הלשין בתקופת מאסרו.

סלים כלוא בין הגדרות לאורך כל ההצגה. לישראל איננו יכול לשוב ואם יעבור לעזה יתפס מייד בידי אלה שעליהם הלשין. המוצא היחיד שלו הוא עורך דין ישראלי שקשור לחקירה ולמשפט שבו הוא אמור להעיד. החיילים שבמחסום מנסים להתנהג כקשוחים אך גם הם ערים למצוקתו ומנסים ללכת לקראתו כמידת יכולתם הדלה. הקצין כבר נענש בעבר על כך שמישהו שהה אצלו בין הגדרות שעה יותר מהמותר.

בינתיים מגיעה אל הגדר הישראלית אשתו שאיננה מצליחה ליצור קשר עם שום גורם שיכול להושיעו, ומצד הגדר העזתית מתפתח דיאלוג בינו לבין אחיו וחברו שמציעים לו להציל את עצמו מידיהם על ידי שיתוף פעולה מסוג אחר. הם גם רומזים לו שאשתו לא שמרה לו אמונים ומוסיפים מצוקה על מצוקה.

כולם בסיפור הזה קלועים במצוקותיהם בדרך ללא מוצא. אשתו של סלים שמנסה זה שנים לשקם את חייה, אחיו וחברו שנרדפים על ידי השלטונות בגללו, החיילים שמבינים שאינם יכולים להתיר לו לשוב לישראל ושברור להם שאם יעבור לעזה דמו בראשו… ועל מצפונם, ונראה שיש להם מצפון. ומעל כולם סלים שקורע אותנו מבפנים כאשר הוא נשאר בין הגדרות לבד לשטוח בפנינו את מצוקותיו.

ג'ורג' אסקנדר מוכיח לנו כאן בתפקיד סלים את גדולתו כשחקן. בטווס מסילואן התפעמתי מהצורה בה עבר מתפקיד הבן המוגבל בשכלו לתפקיד האב הפגוע ברגלו, וכאן הוא מטלטל את רגשותינו. סמירה סריה שהפעימה אותנו בטווס מסילואן מרשימה גם כאן בתפקיד קטן ובעל נוכחות עזה. כל השחקנים עושים מלאכתם נאמנה ותופרים לנו יחד חוויה שמותירה רושם עז.

בסיום ההצגה מתירים לנו לצאת מהגדרות ולשוב הביתה נושאים את מועקת כולם – הטראומה לא פסחה על אף אחת מהנפשות הפועלות בהצגה וכולן תשאנה את המצוקה עד קץ ימיהן. שלא כמקובל בסטודיו – איננו נשארים לשיחה עם היוצרים, ואילו נשארנו אני מניח שלא הייתי ממילא מצליח לפצות פה.

ההצגה זכתה בפרס המחזה בפסטיבל עכו 2015 והשחקן ג'ורג' אסקנדר זכה בפרס השחקן המצטיין. זכיתי השנה לראות מספר הצגות מעולות בפסטיבל עכו, וזו ללא כל ספק עולה על כולן.

 

בימוי וכתיבה סתיו פלטי נגב كتابه وإخراج ستاف بالتي نچڤ
תרגום לערבית ראזי נג'אר ترجمه للعربيه رازي نجار
עיצוב תפאורה שי אריק تصميم ديكور شاي أريك
עיצוב תאורה עמיחי אלהרר تصميم اضائه عميحاي الهرار
ייעוץ אמנותי אבי גיבסון בר-אל استشارة فنية افي جيبسون بار-ال
ייעוץ דרמטורגי מיכאל מוריס רייך استشاره مسرحيه ميخال موريس رايخ
הפקה עפאף סמיר אסדי انتاج عفاف سمير أسدي

שחקנים تمثيل
ג'ורג' אסקנדר סלים جورج اسكندر
סובחי חוסרי פאדל صبحي حصري
מחמוד מורה וואא’ל محمود مرة
סמירה סרייה נעימה سميره سرية
דור פלורנטין חיילת دور فلورنتين
מתן פרמינגר מפקד מחסום متان برمينجر

כל הכבוד – עכו 2015

כל הכבוד - עכו 2015כשבחרתי בהצגות שארצה לראות בפסטיבל עכו 2015, היה לי ברור שההצגה האחרונה שאראה תהיה 'כל הכבוד' מבית יעל טל. בפסטיבל 2012 ההצגה של יעל טל חמור אוכל תפוז קסמה לי מאוד, וכאשר היא הגיעה אלינו לחיפה ראיתי אותה פעם נוספת ונהניתי אף יותר מבראשונה. החלטתי שהשנה ההצגה של יעל טל תהיה זו שעם חוויותיה אחתום את פסטיבל עכו 2015 שלי. זוהי, מן הסתם, הטלת אחריות רבה על כתפי יוצרים שאינם יודעים אפילו שאני בונה עליהם.
בהפסקה שבין ההצגות ליבי, גיל ואני יושבים במדשאת הפסטיבל ומשוחחים עם חברים שכבר ראו הצגות שטרם ראינו, ואלה אף מעלים את רף הציפיות… מכאן אפשר רק לרדת.

בורג׳ אל כוריים

ההצגה 'כל הכבוד' מתקיימת באתר ארכאולוגי בשם בורג׳ אל כוריים, ממש על חומת העיר הגובלת בים. המקום פרוץ לכל הרוחות שנשמעות היטב במערכת ההגברה דרך מקרופוני המשתתפים. אזור המתחם שמשמש כבמה רחב מאוד, ובמרכזו מדורה קטנה שרוח הים מובילה אלינו את עשנה.

ההצגה היא בעצם אוסף של חגיגות של אלה שרוצים להיות יותר משמעותיים ופחות "שקופים". הם בנות ובני הדור שכולם בו שמעו בילדותם שהם "מיוחדים", מה שעושה את כולם ל"רגילים". אבל הם רוצים שיבחינו בהם, שיעריכו אותם, שיצילו אותם, שיאמרו להם "כל הכבוד".

כולנו מיוחדים - כולנו צועקיםאז כל אחת ואחד מהם מהלל את עצמו או את עצמה – מפקדת משמרות הזהב זועקת את חשיבותה, מישהו מארגן מסיבה עם קריוקי שישים אותו – כמובן – במרכז, עמיחי מארגן את טקס פרסי עמיחי שהוא עצמו הזוכה בכולם. ילדה זועקת הצילו וגם הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש – 'האיש שנפל לים' צועק הצילו… ומצילים אותם… ומצילים אותם… והם ממשיכים לצעוק הצילו ויש מי שיציל אותם. כולם בעצם צועקים כל הזמן הצילו – הבחינו בי – אני קיימת – אני קיים. כולם צועקים – רוצים שישימו לב שהם מיוחדים ומרוב צעקות כולם נבלעים ונשארים לא מיוחדים. "זה יותר מידי צעקני" – וזוהי כל המהות – לא שמים לב אלינו כשאיננו צועקים, אז צועקים ווצועקים ולא מבחינים בנו בהמולת הצעקות.

מה שאנחנו רואים בהצגה מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם שתי תופעות, האחת מהעולם ה"חברתי" שהשתלט על חיינו והאחרת מחצרות הפסטיבל:

  • הרשת החברתית פתחה לכולנו פתח לצעוק כאוות נפשנו – בצר לנו וכאשר יש לנו במה להתגאות. בשני המקרים מטרת הצעקות היא להפגין שאנחנו קיימים ושכולם מבחינים בנו – שלא הפכנו, חלילה, ל"שקופים". כשרע לנו אנחנו צועקים "הצילו" על גבי הרשת ומתנחמים בלייקים ובהפגנות עידוד והזדהות. כשטוב לנו אנחנו צועקים "הידד לי" על גבי הרשת ומתבשמים בלייקים ובקריאות "כל הכבוד". וכל המרבה בלייקים הרי זה משובח.
  • בחצרות הפסטיבל מתחרים רבים על תשומת ליבנו. אירועי חוצות, מוכרי מיני מזונות, עגלונים עם כרכרות ועוד ועוד, ולכולם יש רמקולים אימתניים שצועקים עבורם כדי שישימו לב אליהם. מה שקורה הוא שבתוך בליל הקולות איננו מבחינים בין העגלון, ההצגה, מעגל המתופפים ומוכרי הקרפ-כנאפה-חומוס-לאבאנה. "זה יותר מידי צעקני" – אילו כולם צעקו מעט פחות חזק, יכול להיות שמישהו היה זוכה בתשומת ליבי, אבל אותי ההמולה מגרשת מהאזור המחריש עד אימה.

ההצגה משעשעת, מעוררת מחשבה ומבלבלת – כל הקטעים מתערבבים בראשי כי "זה יותר מידי צעקני". לוקח לי מספר ימים מטרידים למדי להבין מה חוויתי בהצגה ועד כמה זה מתחבר למציאות חיינו. זוהי החוויה שלי מההצגה כל הכבוד וממה שהיא מייצגת.

כל הכבוד ליוצרים שהצליחו להעביר לי את התחושה המעיקה-חגיגית, שמחה-מבדרת וצעקנית, וגרמו לי לחשוב על זה כל-כך הרבה זמן.

יוצרים משתתפים: עמיחי אלהרר, יעל טל, ענת דרימר, גיא זך, דנה יצחקי.

בימוי: יעל טל
מנהלת מוזיקלית: נעמה רדלר
מעצבת: רוני וילוז'ני
מוזיקאי מבצע: רן גרסון
ע. במאי: נופר עובד
מפיקה: ימית אטיאס

עכו 2015 – קוריולנוס אחר וטוב

הצגות 'טרום' פסטיבל עכו מתקיימות באוירה רגועה, בטרם התחילה תרועת הפסטיבלים. מאידך, ההצגות לא עברו טבילת קהל ראשונית וליוצרים אין עדיין מושג איך תראה ההצגה בנוכחות קהל. הדבר משמעותי במיוחד כאשר מוקצה לקהל תפקיד. בחרנו לראות את ההצגה M.C קוריולנוס במסגרת ה'טרום' מסיבות לוגיסטיות גרידא – זה התאים ללוח הזמנים.

אנחנו יודעים שבעכו הכל צריך להיות אחר – זהו תנאי קבלה – אם ההצגה איננה עומדת בקריטריונים המופשטים של "אחר" – איננה ראויה לפסטיבל, היא "סתם" הצגת תיאטרון, טובה ככל שתהיה – ה"אחר" הוא העיקר.

משפחתנו בהרכב מלא מתגודדת עם קהל ההצגה בכניסה לאבירים ג', מצפה לכניסת קהל, ובינתיים מדברים על הצפוי לנו בפנים. מדובר במחזה של שייקספיר בתַרְגוּם דורי פרנס, קלאסי שבקלאסיים – בדף ההצגה באתר הפסטיבל נכתב 'עיבוד: איתי דורון ושחקני האנסמבל', כלומר – כולם שותפים להפיכת המחזה ל"אחר" – כבר מעורר סקרנות.

image

מניחים לנו להכנס באיחור המקובל בעכו בכלל וב'טרום' בפרט, ואנו מוצאים את עצמנו שוב מתגודדים עם קהל בחשיכה לפני הכניסה לחלל ההצגה. מחלקים לנו עלונים עם הסברים על המעמדות ברומא בתקופת ההתרחשות, אך מפאת החשיכה איננו יודעים מה כתוב בהם – חבל. בינתיים אנחנו נקראים למרוד בקָאיוּס מַרְסְיוּס וכך מתברר לנו שאנחנו פְּלָבֶּאִים – המעמד הפשוט ביותר ברומא. נכנסים אל חלל ההצגה והמרד נמשך, בינתיים נאמן למדי למחזה המקורי, אך אין סיבה לדאוג, ה"אחר" יגיע גם יגיע ובמנות גדושות.

הליהוק תפור להצגה באופן מרתק – השחקנים מעולים בתפקידיהם, ולהפרשי הגובה ביניהם תפקיד משמעותי שמוסיף למילים ולמשחק רובד פרשני נוסף. תוכן ההצגה והרעיונות הם כמו אצל שייקספיר, אבל הרמזים המשחקיים והמילוליים, וכן המוסיקה הנלווית שולחים אותנו לארצנו, מראשית ימיה ועד היום, שנראית שסועה ולוחמנית ממש כמו רומא של אז. ההקבלות עשויות היטב, לפעמים מרומזות ולפעמים יורות את המציאות אל פרצופינו עטופות במשחקי מלחמה תמימים – משחקי ילדים. אחר. ללא ספק אחר.

השליט הוא כמובן גיבור הקרבות, קָאיוּס מַרְסְיוּס, שחזהו מעוטר באותות מלחמה, אפילו כשהחזה חשוף. לשליט יש אמא דואגת שמלהטטת במילים של שייקפיר-פרנס ומוסיפה להן נופך ומשמעויות – אני נפעם. והנה פורצת הדמוקרטיה וגבור הקרבות שלנו נדרש להתחנף אלינו – פְּלָבֶּאִים עלובים – שנבחר בו. ברור לו שהוא הראוי מכולם בזכות עצמו ואיננו מבין איך הדמוקרטיה שבחרה בו – בועטת אותו. העלובים שרוממו אותו זורקים ומשפילים אותו. וגם כאן, כמו קודם, ההקבלה בת ימינו זועקת במלוא עוצמתה.

כל השחקנים מעולים בתפקידיהם. בתחילה כתבתי כאן על מעלליהם של השחקנים באופן פרטני – ומחקתי, שמא האדרת האחד תתפרש כהקטנת האחר.

תפיסת החלל, התלבושות והאביזרים תורמים במידה רבה לחוויה ובעיקר מחזקים את ה"אחר". לטעמי – יש כאן שמץ של הגזמה במשיכה לכיוונים "אחרים", והדבר לפעמים מעיק על הצופה שנאלץ להטות את ראשו לצדדים עד כדי כאבי עורף. אינני יודע אם מטרת הבמאי הייתה לגרום לנו לחוש בחוסר הנוחות היאה לפְּלָבֶּאִים, על כל פנים לי, ולא רק לי, זה ממש מציק. את המתרחש בשולחנות השלטון אני מתקשה מאוד לראות ולכן אני רואה קטעים נבחרים בהקרנה עילית חיה – כמו בהופעות רוק בפארק. כאן, ככל הנראה, דאג הבמאי להמחיש לנו שאנחנו – הנחותים – רואים את המתרחש בצמרת רק דרך התקשורת שמסננת את המציאות ומעצבת אותה על-ידי המצלמה – רעיון יפה מאוד. מאידך, השימוש בהקרנה מעט מוגזם, לפחות לטעמי. המחשת ההדרדרות המוסרית והנהנתנות, באמצעות צילומים ראליסטיים של מועדון חשפנות בסגנון סרטי הגנגסטרים של המאה הקודמת, איננה מייצגת את ימי רומא, ואיננה מייצגת את ימינו – הנהנתנות השלטונית ואובדן המוסר מתבטאים היום בצורות שונות לחלוטין, וגם אז.

ההצגה מעולה. אנחנו רואים אותה במסגרת ההרצה של הטרום-פסטיבל וחווים ללא ספק חוויה עמוקה, משמעותית ומעוררת מחשבה. ההצגה עדיין מתגבשת, כך זה תמיד בפסטיבל. אחרי הפסטיבל, אני מקווה שההצגה תהודק יותר, תנוקה מעט ממנת-היתר של ה"אחר" ותותאם לחלל ידידותי יותר לצופה – גם למעמד הנמוך לא מגיע לצאת מהצגה עם צואר תפוס. אני מצפה לראות את ההצגה שנית לאחר שתתבגר מעט ותצבור נסיון קהל.

אז מה? לראות או לא לראות?

לראות! – ללא ספק! – זוהי חוויה מעולה ומעוררת השראה.

כל הכבוד לכל היוצרים שנטלו חלק במלאכה וכן להנהלה האמנותית של הפסטיבל שהשכילה לקבל לפסטיבל לתיאטרון אחר, עיבוד של מחזה כל-כך קלאסי. זוהי מבחינתי הצגת פתיחה מעולה לפסטיבל.

מאת: ויליאם שייקספיר
תרגום: דורי פרנס
במאי: איתי דורון
עיבוד: איתי דורון ושחקני האנסמבל
תפאורה: שני קאין
תלבושות: רונה משעול
מוסיקה מקורית: ניר טיבור
תאורה: גיא גלילי
עריכת וידאו וסאונד: עומרי רוזנבלום
הפקה: רונן שמי

שחקנים:

ערן בן זאב *** רונן יפרח *** אלון מינץ *** יניב קלדרון *** מיכל רובין *** רונן שמי

הטווס מסילואן – הפעם בחיפה

תודה רבה שלקחת אותי להצגה ברמה גבוהה שמשאירה אותך עם כל כך הרבה… כך אשתי שתחייה, בדרכנו חזרה מההצגה. כל הדרך הביתה היא מדברת על ההצגה. בהמשך היום, עולות חוויות ההצגה ומתערבות בשגרת השבת שלנו. חוויה שאיננה מרפה.

לפני כשבועיים בישר לנו פייסבוקנו שהטווס מסילואן מגיע אלינו לחיפה. ראיתי את ההצגה בפסטיבל עכו דאשתקד ויצאתי ממנה עמוס חוויות. ההצגה הייתה תפורה על בית מגורים מסויים בסמטאות עכו, לכן הנחתי שלא יהיה להצגה המשך אחרי הפסטיבל. לשמחתי, התבדיתי. יוצרי ההצגה מצאו מתחם מתאים בעירי חיפה והתאימו אליו את ההצגה. המתנ"ס ברחוב טבריה בחיפה הוא בית אבן עם חצר וגג שמשקיף אל הסביבה – ממש כמו בעכו. אז אם עכו יכולה להיות סילואן, אז למה לא חיפה?

צילום: רוני אלפנדריהכרטיסים להצגה אזלו בטרם הספקתי להבטיח את מקומותינו. לשמחתי, הודיעה המפיקה – שחר נאמן – בפייסבוק, שיש גם חזרה גנרלית. ביקשתי לבוא לגנרלית ונעניתי בחיוב. גם בעכו ראיתי את ההצגה בטרום הפסטיבל.

שבת בבוקר, יום יפה, ואנחנו בחצר המתנ"ס, הקהל מתקבץ לאיטו, פוגשים את טלי, מחליפים ברכות עם שחר, דורי, הבמאים. לחזרות יש דינמיקה משלהן, איכשהו כולם מרגישים בנח לדבר עם כולם יותר מאשר בהצגות רגילות. אני מבקש מסיני פֶּתֶּר רשות לצלם ונענה בשלילה… אולי רק בחוץ. אני גונז את המצלמה, רציתי לעטר את הרשימה במספר תמונות אך ברור לי שנוכחותה של מצלמה עלולה להוות הסחת דעת מיותרת. זו הסיבה שאני מבקש רשות.

ההצגה מתחילה. זוהי אותה הצגה, אבל חללי ההתרחשות שונים והמאבטח הוא הפעם השחקן אורי יניב. לא אכנס לפרטי ההצגה – את אלה אפשר לקרוא בחוויות הפסטיבל שלי. בצפיה שניה בהצגה החוויה שונה, הכל צפוי ויש זמן להבחין בפרטים נוספים. מסלולי ההליכה מאתר לאתר הפעם ארוכים יותר וחלל סלון היופי – הטווס מסילואן – צפוף יותר. גם הסביבה שקטה יותר. בפעם הקודמת ראיתי את ההצגה באוירת פסטיבל, עם ההמולה שמסביב ועם הרגשת החיפזון שבריצה מהצגה להצגה. הפעם אנחנו בבוקר שבת בשכונה שקטה בהדר הכרמל ורעשי ההצגה בולטים על רקע השקט של יום המנוחה.

ההצגה מאוד מרגשת ומטרידה. אני עסוק כל הזמן גם במה שאני רואה וגם במה שאני יודע שאראה בעוד רגע או שניים. מספר דקות לפני שאימאן – השחקנית המדהימה סמירה סריה – מתחילה את קטע הראפ, אני כבר מתרגש. השיר אותו שיר, הביצוע דומה למה שראינו בעכו, ואני מהופנט ממנו ממש כמו בראשונה.

לקראת סוף ההצגה, אחרי שעורך דין יורם – השחקן דורי אנגל – מתאר את חזון השינוי הסביבתי, אנחנו יורדים לחצר בה נפתחה ההצגה. כאן נראה את תמונת הסיום עליה לא סיפרתי ברשימתי הקודמת מהפסטיבל, ככלות הכל אני משתדל להמנע מספוילרים. הסיום הוא, מן הסתם, אותו סיום כמו אז, ובכל זאת אני מקווה שמשהו ישתנה, וכמו אז נשנק בדמעות כאילו לא ידעתי מה צפוי. ההצגה עובדת עלי גם בפעם זו ממש כמו אז – בסילואן שבעכו.

אני מקווה שההפקה תמצא מקום להמשיך ולהניע את ההצגה אצלנו בחיפה ובמקומות נוספים. אין לי ספק שקיימים בתים מתאימים גם ביפו, ברמלה-לוד וכמובן בירושלים. יש מקום להעלות את ההצגה בפני קהלים רבים ושונים ולהניח לדיון להתפתח – אין לי ספק שההצגה תעלה אסוציאציות שונות בראשים שונים בהתאם למטען התרבותי האישי של כל אחת ואחד. בדרכנו הביתה אומרת אשתי שתחייה שאיננה מבינה מדוע המשפחה מניחה למתנחלת לשכון בביתה ומייד, ללא כל תגובה מצידי, מזכירה את סיפורי סבתהּ על פלישת הכובשים לבתים באירופה במלחמת העולם השניה. בעלי הבית היו צריכים להיות אסירי תודה על כך שהפולשים השאירו לכל המשפחה חדר אחד ולא שלחו אותם לסיביר. אבל זה רק סוג אחד של אסוציאציה. גם התנהגות עורך הדין מעוררת הדים מסוגים שונים בחוויות אישיות שונות. העולם כמנהגו נוהג ואף עם איננו לומד אפילו מנסיונו שלו.

ההצגה עשויה היטב, כל השחקנים מפליאים לגלם את כל התפקידים – והתפקידים רבים מהשחקנים במידה ניכרת. כל פרטי ההצגה – מוסיקה, תפאורה, תלבושות… מוקפדים היטב ומשלימים את החוויה.

הפעם, כשהכל מוכר וצפוי, אני יכול לקלוט טוב יותר את התאמת צלילי האקורדיאון לתיאורי הדמויות השונות בסיפור. הקריצה לצלילים מוכרים ולצורת הסיפור של פטר והזאב בולטת יותר, ממש כמו הציטוט מאורזי מזוודות של חנוך לוין בפי השומר. לא מבינים על מה אני מדבר? אני מאוד מאוד מקווה שיזדמן לכם לראות את ההצגה.

לאחר ההצגה כולנו עדיין מכונסים בחצר ומחליפים חוויות בינינו לבין עצמנו. זוהי חזרה גנרלית וכולם נשארים מעורבים, הקהל, השחקנים וכל ההפקה. כולם סקרנים לדעת כיצד זה עבד בחלל החדש ומה הייתה חווית הקהל והשחקנים. סמירה סרייה מספרת לנו שבאחת היציאות שלה מחלל הצגה נתקלה בשוטרים שהוזעקו למקום בעקבות תלונת השכנים על הרעש הלא צפוי. היא הרגיעה אותם שמדובר בהצגה. לנו היא אומרת שחבל שהמשטרה איננה מגיבה באותה מהירות על תלונות בנושאי אלימות. אבל זה שייך כבר לסיפור אחר. מהר מאוד חוזרים לחוויות ההצגה וכבר אני יודע שאם ההצגה תעלה פעמים נוספות, ארצה לשוב לראות אותה ולהתרגש פעם נוספת מאותה חוויה.

חוויות פסטיבל עכו 2012 – פוליו בבית הספר

imageביקור שני בפסטיבל, הפעם עם אשתי שתחיה. מחליטים להגיע מוקדם ככל האפשר, לפני שאוטמים את עכו בפני מכוניות, ובשעה שלוש אחר הצהריים אנחנו כבר חונים במגרש החניה ממש בפתח הפסטיבל. בשלוש וחצי מתחילה ההצגה אנו בונים פה נמל. היוצרים מתארים את זה כ"מופע – דיבור בידורי" ואכן זה מופע, הרבה דיבור הרבה בידור הרבה מאוד תפאורה ולא כל כך תיאטרון. אין ספק שהאירוע מתאים להגדרת ה"אחר". האנשים על הבמה מרבים בדיבור שאיננו דיאלוג או מונולוג תוך כדי התעסקות מאוד מסיבית עם התפאורה. רק אחד מבין השלושה, רז וינר, הוא שחקן. השניים האחרים לא בדיוק משחקים, אלא מגלגלים מילים תוך ביצוע תנועות קצביות שלא בהכרח מביעות את מה שאומרות המילים. נראה כאילו הבמאי, אותו רז וינר, לא כל כך מצליח להשתלט על צמד פרפורמרים מתחום אחר שמנסים לעשות משהו שונה. בדיעבד אני מגלה שהם צמד היפ-הופ שעוסק בעוד מספר תחומים שמשלבים תנועה קצבית עם טקסטים ולחנים מקוריים. יש פה ושם קטעים שעשויים היטב וממש מצחיקים, כמו טקס הנחת אבן הפינה. לעומתם לא חסרים קטעים מאולצים שניתן היה לחסוך בהם. הכתיבה מאוד מעניינת, מחוכמת ומתחכמת באמצעות הרבה משחקי מילים וכפל משמעות, וגם כאן הרמה איננה אחידה. חלק מהנאמר ומושר ממש שנון ומצחיק, אך הוא מדולל במשפטים שמנסים להיות כאלה ללא הצלחה. הקהל סביבי, על כל פנים, צוחק ללא הרף בהנאה ניכרת. בדיעבד אני יודע שהאירוע זכה בפרס על הכתיבה, כך שכרגיל… אולי זה רק אני.

יוצאים לשוטט בחצרות הפסטיבל, שותים קפה סביר עם מאפה נסבל בבית קפה קטן ברחוב החומוסיות וממשיכים להצגה הבאה.

ההצגה פוליו מתקיימת בתוך כתלי בית הספר אל-מנארה הצמוד לפתח הפסטיבל. מתכנסים בחצר בית הספר ומקבלים דף מידע שבפתחו מבחן בהבנת הנקרא. קטע שנושאו פוליו מספר שמדובר בזיהום נגיפי ואחריו שאלות לבחינת הבנת הנקרא. אנחנו מובלים כקבוצה פנימה – למקום בו מתקיימת ההתרחשות. הצגה מאוד חוויתית. אנחנו נמצאים ברחבה פנימית בבית הספר ויושבים על כסאות בית ספר. הכל מסביב מאוד מוכר – חומרי לימוד מסוגים שונים עוטפים אותנו מכל עבר בערבוביה מסודרת ומקנים לנו את התחושה הבהולה של בית ספר שקופצים בו מנושא לנושא בקצב מערכת השעות.

כניסה די מפתיעה שמראה לנו שהכל אפשרי כל עוד הוא תָּחוּם במסגרת שמישהו הכתיב. האירוע משובץ בהרבה טקסים מהסוג שכולנו מכירים. כל נסיון לצאת מהמסגרת מובל בסופו של דבר פנימה אל העדר האחיד. ובכל זאת כל הזמן נפרצות גדרות. היוצרים מעמיסים עלינו מחוויותיהם שנגררות ללא הרף לתוך חוויותינו. כל מי שעבר במערכת החינוך מכיר את הנוקשות של השמירה על התלם האחיד שמא תאבד השליטה. והיא אובדת – וחוזרת. ההצגה משלבת מילים עם צלילים מסוגים שונים, שירה קבצתית והטחת כסאות במעקות בקצב מתוזמן היטב. בלגן נשלט – מסגרת נוקשה ומבולגנת. הילדים שרים בערבית "באנו חושך לגרש" והעתקת המקום, השפה והמסרים הנלווים יוצרים תחושה מסוג אחר. ולרגע אני אחד הילדים שם – ואני מתרגש… שמח… מבוהל – אני חלק מההתרחשות שמקיפה אותי מכל עבר.

צילום: דורית דרורי המחזאית הילה גולן חוקרת את חוויות בית הספר שלה – מה היה, מה נשאר וכיצד נראות אותן חוויות דרך מסננת השנים. השחקנים היוצרים ניבה דלומי ואריאל ניל לוי הם כל הסביבה האנושית. שניהם עוברים בוירטואוזיות מדהימה בין דמויותיהם והתהפוכות שכל אחת מהן עוברת הלוך ושוב בכיוונים שונים בתכיפות מטרידה. הכל קורה מאוד מהר, חוויה רודפת חוויה ואנחנו מתוודעים גם אל הוריהם שנוטלים חלק בהצגה. ההורים הם ההורים – הם אינם שחקנים – הם חלק מהעניין עצמו. אני – שיושב בקהל על כסא בית ספר מרגיש לרגע כתלמיד ומייד הופך להורה – הורה של ילדי, הורה של עצמי, תלמיד של המערכת, זה שצועד בשורת המקהלה נטולת הזהות וזה שמנסה לצאת מהכלים ומוּשב אל השורה. יש הרבה להגיד על מה שקורה אך העיקר איננו המילים אלא החוויה.

יוצאים. קשה לנו בעצם לעזוב את מתחם בית הספר. אנחנו נכנסים להציץ אל אחת הכיתות. ילד, שהשתתף בהצגה בתפקיד עצמו כחלק מהמקהלה, פונה אלינו ואנו מנהלים שיחה. הוא תלמיד באחת מכיתות היסוד. העברית איננה שפתו והוא מתקשה להביע את עצמו בפנינו. אני מתבייש שאינני שולט בשפתו לפחות ברמה בה הוא שולט בשפתי. אנחנו פוסעים אל מחוץ לבית הספר ואני עדיין חנוק מהתרגשות. אין לי מושג למה, אבל אני מאוד מאוד מרוגש.

אני שולח לליבי מסרון: כרגע יצאנו מההצגה הטובה ביותר שראיתי בעכו. ראיתי בעכו הרבה מאוד הצגות, חלקן ממש מעולות, חלקן מאוד מרגשות, אך לא הייתה הצגה שנגעה בי כל-כך עד כה, ובאופן תמוה – אין לי מושג למה.

אני הולך מהורהר לכיוון המכונית. לפני ההצגה דיברנו על כך שנשוב למתחם הפסטיבל לראות אירועי חוצות. אשתי שתחיה שואלת אם איננו חוזרים פנימה. אני די מופתע, עדיין שרוי בתוך ההצגה. חוזר למציאות ואומר שאני מעדיף שזו תהיה מבחינתי החוויה שחותמת את הפסטיבל עבורי. שתחייה מסכימה איתי בשתיקה. היא מכירה אותי. מאוחר יותר תאמר שהיא אוהבת לראות איך אני מתרגש כשאני שוקע לחוויות שאינן בהכרח שלי. כזה אני – מתרגש.

החוויה של אשתי שונה. גם היא מציינת את ההצגה כמעולה, אך כמורה שבית הספר הוא חלק ממציאות חייה יום-יום גם בימינו, זוית הראיה שלה אחרת. היא הרבה יותר רציונלית ומפוכחת. ההצגה איננה מציגה רק את החוויות והזיכרונות הפרטיים של יוצריה ושל מערכת החינוך. זוהי בבואה של חברה שנשקפת דרך המסגרת של בית הספר. אז למה קוראים להצגה בשם פוליו? כשנתקלתי בשם ההצגה שאלתי את עצמי אם מדובר בשיתוק ילדים. כך נקראה המחלה בילדותי. אינני יודע עדיין אם לכך כיוונו היוצרים. בני השנתון שלי, שבו כמעט בכל כיתת לימוד היה לפחות ילד אחד שלקה בשיתוק ילדים, מתרגמים במוחם את הביטוי פוליו לשיתוק ילדים. אני מניח שהיום, לאחר שהמחלה מוגרה, מעטים מכירים בכלל את שמה. תהיה אשר תהיה כוונת היוצרים, אין ספק שההצגה מפליאה להציג את מערכת החינוך, עמוסת הטקסים ה"מאחדים" שמגדירים את החשיבה הנכונה, כמערכת שעוסקת בשיתוק ילדים.

ההצגה פוליו היא המעולה בהצגות עכו שראיתי עד כה.

ההצגה מקובעת היטב במקום ובקבוצת אנשים שקשה יהיה לגייסם לביצוע נוסף במקום אחר, כך שנראה לי שמי שלא ראה – הפסיד. אני עדיין מקווה שההפקה תעלה את הצגה פעם נוספת באותו מקום, אולי בחופשת החנוכה הקרבה, למען אלה שהחמיצו. לאחר שפורסם ש פוליו" הוכתרה כהצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, סביר להניח שיהיו לא מעט אנשים שירצו לראות מה הפסידו.

בימוי וכתיבה: הילה גולן
משחק וכתיבה: ניבה דלומי, אריאל ניל לוי.
בהשתתפות: מיכאל גולן, עזרא דלומי, נאוה לוי
ועוד תלמידים, מורים ובני משפחה.
מפיקה: יערה קיפניס
עיצוב במה ותלבושות: תמר גינתי

חוויות טרום פסטיבל עכו 2012 – טווס חמור ותפוז

clip_image002

פסטיבל עכו מהווה עבורי ציון דרך שנתי בענייני תיאטרון בכלל, ואחר בפרט. בשנים קודמות השקעתי זמן לא מבוטל בהתכוננות לפסטיבל ואף ריכזתי לעצמי חומר רקע לצורך בחירת ההצגות שאראה. השנה אני מגיע לא מוכן. לא מזמן חזרתי מחופשה ולא היה לי זמן להתכונן כלל.

בשנה שעברה פתחנו בהצגות טרום פסטיבל, מה שמכונה "גנרליות", והחוויה הייתה בהחלט טובה. אנחנו מחליטים ללכת גם השנה לטרום. ערב סוכות, הזמן מוגבל, אפשר לדחוס שלוש הצגות – לא יותר. אז איך בוחרים? בסופו של דבר אנחנו בוחרים בשתי הצגות של יוצרים שאנחנו מכירים. ההצגה השלישית היא זו שמשתבצת בזמן שנותר ולשמחתנו, בדיעבד, זוהי בחירה מצויינת.

הנה אנחנו בחצר הפסטיבל. חם, אפילו חם מאוד. בזמן שאני לוקח את הכרטיסים מהקופה גיל מאתר במפת גוגל את נקודת האיסוף להצגה הטווס מסילואן – מסעדת אוּרִי בּוּרִי. אני רוצה ללכת לאורי בורי דרך השוק של עכו, אבל במפה כתוב שהמסעדה נמצאת דווקא בצד הנגדי. מוזר, כנראה המסעדה נדדה צפונה. חם, כבר אמרתי? גם לח, לח מאוד. פותחים צעד והולכים, והולכים וכעבור כקילומטר מגלים שבמקום שצויין במפה אין אורי בורי. חוזרים כקילומטר לאורך החוף ומגיעים שטופי זיעה ברגע האחרון לנקודת המפגש. מסתבר שהקדמנו, שאר צופי ההצגה, ככל הנראה, עדיין מחפשים.

הטווס מסילואן

ההצגה הטווס מסילואן מתקיימת בבית פרטי באחת מסמטאות עכו העתיקה. המאבטח, השחקן דיויד בילנקה, מתדרך אותנו על רקע רעשי קידוח עזים שנשמעים מהבית שהוא גם אתר חפירות ארכיאולוגיות. בכניסה מנגן השחקן דורי אנגל באקורדיאון. בהמשך נפגוש אותו בתפקיד יורם – עורך דין ממולח וקשוח שמנסה לסדר לכולם את העניינים. האקורדיאון שמופיע מידי פעם בידיו מכתיב אוירה שמנסה לרכך את התמונה. מטרתו המרכזית היא לסלק את דיירי הבית הערביים ולקדש נדל"ן יהודי למהדרין. המשפחה הערבית שגרה בבית חווה קשיים רבים ומתחים פנימיים וחיצוניים. האם מנסה להחזיק את המשפחה שכל אחד בה מושך לכיוון שונה. הבן, השחקן ג'ורג' איסקנדר, מוגבל בשכלו. האב, גם הוא השחקן ג'ורג' איסקנדר, פגוע ברגלו מירי של חייל. הוא עוסק בנסיונות נואשים להוציא צוים לעכב את החפירות הארכיאולוגיות שמאיימות למוטט את ביתו עליו ועל משפחתו. הבנות מנהלות בקומה העליונה מכון יופי שנקרא הטווס מסילואן, ולשתיהן יש שאיפות שחורגות מתחום הסלון. בנוסף למשפחה אנו מוצאים בבית גם מתנחלת שיורם הבטיח לה שהיא תקבל תוך זמן קצר את הבית לידיה. בתחתית הבית אתר חפירות ובו ארכיאולוגית שלהוטה להוכיח שהבאר היא בעצם האמבטיה של בת-שבע. אם לא די בכך, מופיעה בבית גם בחורה בשם נעמה שבאה רק לצלם עבור סבתה את הבית שהיה פעם ביתה.

clip_image004

ההתרחשויות בהצגה הטווס מסילואן הן פרי דימיונה של המחזאית עלמה גניהר, אך הן יוצרות רושם מעט דוקומנטרי. אנחנו יושבים בתחתית בית ערבי בשכונת סילואן הירושלמית שנדדה לעכו לצורך ההצגה. כל מה שקורה בהחלט אפשרי ואפילו מעורר אסוציאציות. בהמשך אנחנו מתארחים בסלון שבקומה השניה. חלק מההדיאלוגים הם בעברית וחלקם בערבית. המתנחלת מדווחת ליורם על כל המתרחש בעברית, וכך אנחנו מקבלים את התרגום כחלק מההצגה. פתרון מאוד יפה ויצירתי לבעיית הדו-לשוניות. האחות הבכירה אימאן מנהלת את מכון היופי שהוא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה. אחותה הצעירה, יסמין, רוצה לברוח לפריז. באחד הקטעים המסעירים ביותר בהצגה פושטת אימאן את התלבושת הערבית המסורתית ופוצחת בקטע ראפ שבו היא מביעה את תיסכולה ואת שאיפותיה. קטע זה הוא יצירת מופת בפני עצמה מכל ההיבטים – כל הכבוד ליוצרים, לבמאים חן אלון וסיני פתר ויותר מכך לשחקנית המדהימה סמירה סריה. ברגע שנכנסת אחותה לחדר, היא שבה מייד לתפקיד האחראית ולמלבושיה המגבילים. לקראת סיום ההצגה אנו יוצאים בעקבות יורם והאקורדיון אל המדרגות הצופות אל העיר העתיקה של עכו. כאן מתאר יורם את חזון השינוי שייעשה בסילואן. המכשול היחיד שמעכב אותו מעט בדרך אל המטרה הוא התושבים שגרים באותם בתים. הוא כבר ידאג לסלק את כולם. אחד הכלים שעומדים לרשותו הוא הארכיאולוגיה, או – ליתר דיוק, ארכיאולוגית שחותרת לחקור את האמת ההיסטורית ולכן איננה מוכנה להתחייב שאכן הוכיחה את טענתה. מטרתה מדעית טהורה ולפתע אני נזכר במרצה לארכיאולוגיה, מאיר הולצמן, שעורך חפירות ארכיאולוגיות לגילוי "המצד הנעלם" ממש בתוך כרמי הזיתים של ישוב ערבי בספר התחתית של תל-אביב מאת רון ברקאי שקראתי לאחרונה. אני מביט אל בתי העיר העתיקה וחומותיה והאסוציאציות שלי נודדות אל מקומות אחרים שאוכלוסייתם כבר הוחלפה.

שחקנים יוצרים: אורטל אבנעים, ג'ורג' איסקנדר, דורי אנגל, דיויד בילנקה, רימא ג׳ואברה, סמירה סרייה, פביאנה מיוחס, שרון אינגריד שטרק
מחזאית: עלמה גניהר
בימאים: חן אלון, סיני פתר
מעצב תפאורה ותלבושות: אשרף חנא
מוסיקה: שוש ריזמן
תאורה: עמיחי אלהרר
מפיקה: שחר נאמן

מתקדמים בסימטאות עכו לכיוון גני הפסטיבל לראות את ההצגה קיגלר. בתפקיד קיגלר – דוד קיגלר, ועל זה בדיוק הוא מדבר במונולוג הפתיחה. הניחוח החנוך לויני מודגש מאוד ואינני מצליח להבין, לפחות בינתיים, אם זו מחווה או פארודיה. מה שלא יהיה, המחזאי והבמאי – עודד ליפשיץ – ליהק להצגתו שחקנים בעלי מוניטין מובהק. בדרך כלל הצגות הפסטיבל הן המגרש של יוצרים חדשים ואלמונים המנסים להמציא תיאטרון אחר. עוד אני תוהה ואני נזכר שראיתי בגני הפסטיבל את עודד קוטלר יחד עם עודד לפשיץ. עכשיו הבנתי, זוהי בעצם הפקה של תיאטרון אנסמבל הרצליה. השחקנים, כאמור, מעולים כל אחת ואחד בתורו, אבל ההצגה איכשהו לא מתעוררת. נראה כאילו משהו בקצב השתבש. ככה זה כשבוחרים לבוא לחזרה הגנרלית – ההצגה עדיין בשלבי בישול אחרונים וזוהי טבילת הקהל הראשונה שלה. מהכירי עבודות קודמות של עודד ליפשיץ, אני מניח שאלה שראו הצגות מאוחרות יותר קיבלו חוויה קצבית יותר. לקראת מחצית ההצגה מופיע הפיתול הראשון בעלילה ומקפיץ את ההצגה. אלברט כהן מציג דמות מפתיעה שטורפת את הקלפים. מרגע זה העלילה עוברת פיתול אחר פיתול ועולה מדרגה אחר מדרגה. השחקנית שמרשימה אותי במיוחד היא פלורנס בלוך שמפציעה כל פעם אל הבמה ברפליקה קצרה מלווה בכמויות עצומות של סבטקסט בשפת פנים וגוף – ענקית.

נראה לי שהמחזה, ראוי ככל שיהיה, איננו מספיק "אחר" כדי לענות על הקריטריונים לזכיה בפסטיבל עכו. לעניות דעתי, עדיף היה לתיאטרון אנסמבל הרצליה להעלות את ההצגה על במתו בלי לבקר בדרך בעכו.

מאת ובבימוי: עודד ליפשיץ
במה ותלבושות: אנה זיו
תאורה: עומר שיזף
מוסיקה מקורית: דודי זבה
משתתפים: דוד קיגלר, רחל דובסון, פלורנס בלוך, יוסי טולדו, דינה בליי, אלברט כהן

חמור אוכל תפוז

clip_image005

אין זמן. ההצגה הבאה היא חמור אוכל תפוז. לא בחרנו בהצגה זו, היא פשוט התאימה לנו מבחינת לוח הזמנים. בדיעבד, לוח הזמנים פעל הפעם לטובתנו. סאטירה דוקומנטרית מעולה. חבורה של יוצרים מוכשרים מלווים את סיפורה של המחזאית והבמאית יעל טל לאורך מסלול הסטראוטיפים שגודלנו עליהם במערכת החינוך ובשלל טקסים ממלכתיים מהקמת המדינה ולאורך כל הדרך. אני, שהייתי גם בימים ההם, ומכיר היטב גם את ימינו אלה במערכת החינוך, מוצא את עצמי לא פעם מופתע מפרשנויות חדשות שהוצמדו לדברים מוכרים. כל מיני אמירות ושירים שהוטבעו במוחנו כאילו הן האמת הלאומית המוחלטת, מקבלים גוון חדש. אנו צוחקים ללא הרף ומתקשים לקלוט את האבסורדים בזמן אמת. הרבה דברים שמתרחשים במהלך ההצגה מתעוררים במחשבתי מאוחר יותר. בזמן ההצגה פשוט אין זמן לעכל הכל. הופתעתי לגלות שילדי, שבקיאים היטב בשירים מכל התקופות, אינם מכירים את השיר "אחרי השקיעה בשדה". השיר הושר בילדותי על ידי הילדה בת העשר נעמי לוי, כשמאחוריה מלווים אותה מקהלת צדיקוב וארבע מאות חיילי גולני. בילדותי התייחסתי אל השיר כלכל שירי העזוז וגבורה שהוצמדו לאירועים ממלכתיים צבאיים. כלומר – לא ניסיתי להתעמק במילים. רק בשלב מאוחר יותר עלו בי מחשבות על משמעויות סמויות שללא ספק לא אליהן כיוונה הפיזמונאית נעמי שמר. בהצגה חמור אוכל תפוז לקחו את השיר למקום שונה לחלוטין, מה שמוכיח שאין גבול לאבסורדים שמשתרבבים כל כך בקלות לחיינו. מאז ההצגה חשבתי לא פעם על ארבע מאות החיילים המאובקים ששרים לילדה קטנה שדרכה אבדה בלילה "הטנק שלך ואת שלנו" אחרי השקיעה בשדה.

אני מקווה לזכות לחוות הצגה זאת גם מחוץ לגבולות הפסטיבל ואני מניח שזה אכן יקרה.

כתיבה ובימוי: יעל טל
טקסטים: מתוך "הסיפור על הילד הטוב": מארק טווין.
מוסיקה: נעמה רדלר
מבצעים, יוצרים: ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדלר, נטע שפיגלמן
דרמטורגיה: דנה אתגר
עיצוב תלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוה במה: שאול אפרת
עיצוב תאורה: נדב ברנע
הפקה: גוני שוהם

זהו. מספיק. עברנו יום של טרום פסטיבל עם חוויות ממש טובות. כשאני הולך לפסטיבלי תיאטרון ניסיוני בעכו ובאוניברסיטת תל-אביב, אני מוכן נפשית למפחי נפש, לרוב הם גם מגיעים. קשה מאוד לקלוע אל ההצגות שיקסמו לי. הפעם קלענו היטב.

תורה של אשת השגריר בתמונע

גם תּוֹרֵךְ יגיע, וגם תּוֹרֵךְ, וגם תּוֹרְךָ… עכשיו תּוֹרָהּ של אשת השגריר.

את ההצגה תורה של אשת השגריר ראיתי לראשונה במסגרת פסטיבל עכו 2011. סיפור חוויותי מההצגה באותו פסטיבל מסתיים במילים: מבחינתי תורה של אשת השגריר היא ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו 2011 … לפחות מבין אלה שראיתי. אני מקווה שימצא מקום מתאים להמשיך להעלות את ההצגה גם אחרי הפסטיבל אם כי לא יהיה קל להתאים את ההצגה למבנה ציבור אחר וגם ספק אם ימצא מבנה ציבור משמעותי מתאים שיסכים להפקיר את כל חלליו להצגה.

לפני מספר ימים נודע לי שתקוותי נענו על ידי צוות ההפקה בראשות הבמאית סיון בן ישי וההצגה הותאמה להמשך העלאה בתיאטרון תמונע שבתל-אביב.

הקהל שממתין בקפטריה לתחילת ההצגה נקרא לבוא לכיוון הדלת שמובילה אל החללים האחוריים של תיאטרון תמונע. גיל ואני מתקדמים עם הקהל ובינינו אשת השגריר – שונית אלמוגים. המדריכה הערביה מהסיור בעירית עכו מזמינה אותנו הפעם לסיור במתחמי האומנות של התיאטרון. חקירת אשת השגריר מתחילה בחדר ההלבשה ובהמשך אנו מובלים מאולם לאולם. ההצגה שתוכננה למתכונת סיור בעירית עכו הותאמה היטב לסיור בתיאטרון תמונע. מפה לשם אנחנו מגיעים למשפט הפומבי שראינו במהלך הפסטיבל.

לא אחזור על תאור החוויה, הרי כבר סיפרתי אותה בעקבות הפסטיבל. נעשו בהצגה מספר התאמות ושינויים וככל שהבנתי צפויים שינויים נוספים. השינוי העיקרי בו אני חש במהלך ההצגה הוא שהפעם החוויה פחות טראומטית והצד הקומי גובר על המאיים. מאידך, יכול להיות שהפעם אני מוכן לטראומה ולפיכך פנוי יותר לקומדיה. הקהל, על כל פנים, צוחק במלוא פה במקומות הכי כואבים ונראה לי שבזה ההצגה קולעת היטב.

אני שמח מאוד לראות שההצגה המציאה את עצמה מחדש מחוץ לפסטיבל ואנשים נוספים יזכו לחוות הרפתקת תיאטרון זו בה כל הקהל שותף להתרחשות, לצחוק, לאימה ולבסוף יוצא עם חיוך נבוך ומטען של מחשבות על מה שקורה סביבנו.

חוויה מסוג אחר שמערבת את כל הנוכחים בהתרחשות ובחוויה קומדיה טראומטית, כי בסופו של דבר גם תורנו יגיע. עכשיו, תורה של אשת השגריר.

Vodpod videos no longer available.

מחזה וע.במאית:אודי ניר
עיבוד לבמה ובימוי: סיון בן ישי

שחקנים:
אביה ברוש
עודד גוגנהיים
– רותם גולדנברג
נורה פישר
יונתן שוורץ

 

עיצוב חלל: ענבל רואי וסיון בן ישי
עיצוב תלבושות: מעין הוד
ביצוע תפאורה ואביזרים: ענבל רואי
עיצוב תאורה, חצוצרה וניהול טכני: עופר לכיש
מוסיקה מקורית וכלי הקשה: אורי עגנון
חצוצרה: יוחאי ורד
אקורדיון וכלי הקשה: ענבר היימן

אז אל תשכחו – אמנות זה כיף.

תורה של אשת השגריר

פסטיבל עכו 2011. אנחנו ברחבה שבחזית עיריית עכו. ליד המדרגות שמובילות אל הכניסה לעיריה ניצב דוכן בו מחליפים את את הכרטיסים להצגה בתגי אורח בעיריה אותם עלינו לענוד לצוארינו לקראת הסיור המתוכנן. עד תחילת ההצגה בשעה שבע וחצי מתקבצים אנשים רבים עם תגי אורח. מדריכה קוראת לנו לתדרוך לקראת הביקור בעיריית עכו. המדריכה גולשת בסיפוריה לתחומים מגוונים ומפרטת בפנינו את קורות חייה. תוך כך היא מודיעה לנו שבביקור משתתפת אישיות חשובה. כולם מפנים את ראשיהם לכיווני ואני רואה ממש לידי את השחקנית נורה פישר בדמות גברת שונית אלמוגים – אשת שגריר ישראל בארה"ב. בעוד המדריכה מסבירה על סיורנו בעירייה מחרידים את האזור צלילי תופים. מאחורינו קבוצת לובשי מדים עם תופים וחצוצרות שמאירים לכיווננו בפנסי זרקור. אנחנו בפסטיבל עכו שבה האירועים מתערבבים לא פעם זה בזה ואני חושב שאירוע תיאטרון חוצות שאיננו מתואם עם ההפקה החליט להשתלט על האזור בלא כל התחשבות בהצגה, זה ממש לא מופרך לאור תערובות הצלילים ששמענו ברחבות הפסטיבל בדרכנו לעירייה. הקבוצה הרועשת ממש מטרידה אותנו והמדריכה קוראת לנו להכנס פנימה.

לפתע מסתערים לובשי המדים לעברנו ומקיפים אותנו בסרט צהוב-שחור. מסתבר שהם בכל זאת חלק מההצגה. מכאן והלאה משתלשלים האירועים לכיוונים מפתיעים. אנחנו מובלים לפתח טרקלין העיריה שם נדרשת הגברת אלמוגים להודות בכל מיני עבירות תמוהות על תקנות צו חירום 1948. כן, למי ששכח, אנחנו חיים כל ימי המדינה תחת אותן תקנות שעת חירום ושום ממשלה לא שקלה עד כה לשנות את המצב. אני מצלם כמיטב יכולתי בתנאי הסביבה כאשר אנחנו נקראים להכנס פנימה ותיקינו נלקחים מאיתנו. לשמחתי העברתי את המצלמה לכיס בטרם הפקדנו את התיקים. אשתי שתחייה מסרבת לתת את התיק לקצין האחראי על החקירה – השחקן עודד גוגנהיים. שני מבטים מספיקים לקצין להגיע למסקנה אליה הגעתי לפני שנים ומניח לשתחייה להכנס עם התיק. אנחנו מובלים לשורות של כסאות מהם אנחנו רואים את התנהלותו של המשפט ההזוי שמתנהל נגד גברת אלמוגים.

מכאן ההצגה מתנהלת באולמות העירייה בשני מפלסים שגרם מדרגות חותך את החלל ביניהם באלכסון. כל בניין העיריה, מחוץ ומפנים עוצב מחדש להתאים להצגה. הבמאית סיון בן ישי והמעצבת ענבל רואי התאימו את החלל להצגה באופן מאוד יצירתי שמאפשר לנו לראות את כל אזורי ההתרחשות וכן מאפשר לשוטרים ולחוקרים להקיף את גברת אלמוגים בסרטים במבנים שיוצרים סמלים מעניינים. עבודת בימוי מרתקת שמנצלת את כל המרחב במפלסי בניין העיריה מפנים ומחוץ. כל הכבוד ליוצרים המוכשרים ולעיריית עכו שאיפשרה לאירוע כזה להשתלט באופן מוחלט וגורף על בניין העירייה ועל סביבתו.

גברת שונית אלמוגים, השחקנית המוכשרת נורה פישר, עוברת לאורך ההצגה תהפוכות רבות, היא בטוחה בחסינותה, היא רדופה, מסבירה, תוקפת, מתרפסת ומיטלטת ממצב למצב במהירות תוך שמירה מדודה על רמת איפוק מכובדת. נורה פישר – אלמוגים – איננה נגררת אף לרגע להיסטריה או להתנהגות מוקצנת, כל הכבוד לשחקנית ולבמאית שיצרו תמונת שליטה מכובדת שמטלטלת אותנו יחד עם אשת השגריר. בשלב מסויים בהצגה פונה הנחקרת אל המנהל בנאום נרגש… מסתבר שאני המנהל, היא פונה אלי ישירות, נועצת את עיניה בעיני ומעניקה לי מונולוג אישי – חוויה פרטית, שלי בלבד, כל האחרים צופים – אני הופך להיות לרגע דמות בהצגה. זו כבר הפעם השלישית שקורה לי אירוע כזה, כלומר שדמות על הבמה בוחרת לפנות אלי ישירות, ואינני מתכוון לסטנדאפים למיניהם אלא להצגות מובנות היטב עם בימוי וטקסט סגורים עד הפרט האחרון **.

Vodpod videos no longer available.

לאורך כל ההצגה אנחנו בני ערובה של לובשי המדים שמובילים אותנו ממקום למקום עד שלבסוף משחררים אותנו לראות את מה שקרה מחוץ לבניין העיריה בזמן שאנחנו היינו כלואים בפנים. המדים עוצבו על ידי מעיין הוד באופן שיכול לרמז על כך שהם שוטרים, קצינים, חיילים, שומרים, חוקרים או כל דבר שנעלה על דעתנו ובשום פנים אינם מזוהים עם איזשהם מדים שאנחנו מכירים כך שזכותנו לחשוב מה שנרצה. הדמות הראשית אמנם מזוהה עם שגרירות ישראל בארה"ב, המעצר מתבסס על תקנות צו חירום 1948 ומקום ההתרחשות הוא עיריית העיר המעורבת עכו, ובכל זאת, לובשי המדים אינם מזוהים עם שום לובשי מדים שאנו מכירים מאזורנו. למרות שהניחושים יכולים להיות די ברורים, חוסר הזהות המוחלטת מתיר לדימיוננו להוביל אותנו לאן שנרצה.

הצגה מרתקת בה הצופה חווה הכל יחד עם הדמויות – תיאטרון מעולה וללא ספק אחר.

ברשימתי חוויות פסטיבל עכו 2011 כתבתי שיש לי הרגשה ששתיים מבין ההצגות שראיתי בשני הימים שביקרתי בהצגות הפסטיבל חייבות להיות בין הזוכות – תורה של אשת השגריר היא, מן הסתם, אחת מהן. את חוויותי מההצגה אני רושם אחרי שהפסטיבל הסתיים ואני כבר יודע שהצגה זו לא זכתה – מבחינתי תורה של אשת השגריר היא ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו 2011 … לפחות מבין אלה שראיתי. אני מקווה שימצא מקום מתאים להמשיך להעלות את ההצגה גם אחרי הפסטיבל אם כי לא יהיה קל להתאים את ההצגה למבנה ציבור אחר וגם ספק אם ימצא מבנה ציבור משמעותי מתאים שיסכים להפקיר את כל חלליו להצגה.

כל הכבוד לכל היוצרים על התעוזה ללכת לכיוון כל כך אחר ולעשות אותו כל כך קולע.

 

מחזה ועוזר במאי: אודי ניר
בימוי ועיבוד לבמה: סיון בן ישי

שחקנים יוצרים:
נורה פישר
עודד גוגנהיים
– אביה ברוש
– רותם גולדנברג
– נטע נדב

עיצוב חלל: ענבל רואי וסיון בן ישי
עיצוב תלבושות: מעין הוד
תנועה: סיון בן ישי 
תאורה וניהול טכני: עופר לכיש
מוסיקה מקורית וכלי הקשה: אורי עגנון
חצוצרה: עופר לכיש
חצוצרה: יוחאי ורד
אקורדיון וכלי הקשה: ענבר היימן

עוד גילוי נאות מיותר: אני מכיר אישית ומעריך מאוד כמה מיוצרי ההצגה, הקישורים על שמותיהם מובילים למה שנכתב עליהם כאן בתרבות הפנאי. אז למה אני טוען שזה גילוי נאות מיותר? – ממש מאותה סיבה שציינתי ברשימתי הקודמת סדאם חוסיין – מחזה מסתורין.

סדאם חוסיין – מחזה מסתורין

פסטיבל עכו – אולם המדרגות. זו הפעם הראשונה שאני רואה הצגה באולם זה. רצפת האולם הענק מחופה מקצה לקצה בבמת עץ. מושבי הקהל, השחקנים והנגנים חולקים אותה במה ויש בכך משהו שמקרב את הצופה אל ההתרחשות בעיקר מבחינת התחושות. ההצגה משלבת מוסיקה ומחול ואת הרקיעות אנחנו שומעים וגם מרגישים דרך הבמה המשותפת – שילוב חושים מעניין. מרחב הבמה ענק. בזמן שאנחנו נכנסים לאולם ומתמקמים יושבים ארבעת השחקנים במעגל אי שם בפאתי הבמה במקום בו האור עמום למדי. לידינו יושבים הנגנים ומפיקים צלילים מכלי נגינה מעניינים שאת חלקם אינני מכיר.

ההצגה מתחילה. אל חזית הבמה מגיעים ארבעה גברים יחפים בחצאית אדומה ארוכה, כומתה אדומה, חולצת חקי ואבנט שחור רחב. האסוציאציות שלי נודדות ל'שמלה אדומה ושתי צמות' ול'כפה אדומה' אלא שהשפמים שמפארים את פני הארבעה מסמנים זהות גברית. אם יש כאן רמז לעירוב מִגדרים, לא כל כך הבנתי את מטרתו. לפעמים לוקח להבנה להבשיל מספר ימים אלא שימים אלה כבר עברו ועדיין אני תוהה. מה שלא יהיה – התמונה מאוד מעניינת ואף מסקרנת.

ארבעה סדאם חוסיינים שרים שיר שמערב נפט עם גן עדן ועץ החיים, ג'ורג' בוש – האב והבן, וכן הנחש, היהלום והפחמן היקר מזהב. קצת מבלבל. יותר מידי רמזים שצריכים להתפענח, כך אני מקווה, בהמשך. לתמונה הבאה יש ניחוח לירי – ההצגה עמוסה ברמזים ובדימויים שזורקים אותנו למחוזות אחרים וחזרה למציאות העגומה של סאדם חוסיין הרודף והנרדף ושל הג'ורג'-בּוּשִׁים לדורותיהם במרדפם המשותף אחרי הַפַּחְמָן הַיָקַר מִזָּהָב.

מאוחר יותר מראם החיצוני של הסאדמים אדומי החצאית והכומתה לא ישתנה ובכל זאת הם יהיו ג'ורג' בוש הבן וג'ורג' בוש האב שמשקפיו עבים וכן עומרי? גלעד? עודאי וקוסאי, קרל רוב ודיק צ'ייני ויעברו מאירוע לאירוע תוך דקלום, שירה וקאנון של תנועה שמאחז את העין אם כי לא כל כך הבנתי את משמעותו. הצופים יושבים על כסאות, כריות ומזרונים על משטח הבמה ומרגישים היטב את רקיעות השחקנים שמהוות חלק משמעותי מהחוויה ממש כמו נשיפות מכונת העשן. חוויה מאוד מעניינת שמערבת את כל החושים.

הטקסט מלא ברמזים הומוריסטיים, אני רוצה לצחוק אך הקהל סביבי ממש רציני ויש לי הרגשה שאני האידיוט היחיד שחושב שזה מצחיק. משהו בעורפי אומר שהטקסט אירוני וסטירי – מה קורה פה? כולם כל כך רציניים שאני נבוך בצחקוקים שאני פולט מפעם לפעם. מאוחר יותר יספר לי גיל שגם הוא חווה הרגשה דומה. זוהי פארודיה מטורפת, אבל על מה? ההצגה יורה להרבה כיוונים תרתי משמע, את חלקם מוציאה נלעגים למדי ואת האחרים משעשעים והכל בלשון פיוטית מעוצבת להפליא.

באמצע ההצגה תמונה ובה שיחת טלפון בין סאדם לבין בּוּש שמחליפים קללות מסוגננות. כאן כבר מתחיל הקהל, או לפחות חלקו, להשתכנע שאנחנו בהצגה ממש מצחיקה ונשמעים פרצי צחוק פה ושם, אך גם אלה נרגעים מוקדם מידי לטעמי. הנה דוגמית מדיאלוג הקללות:

סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
אני זורה פרש על פניך
אני שורף את גופתך בשתן חומצי
אני מפלח בלהב ערוות אלמנותיך
חזירה מיוחמת חופרת ממעיך כמהין
השמש מיידה את נשריי לתכול עיניך
משחית בך ממולאים, מפזר את בשרם
דגלי הניצחון – נטיעות כל תלמידיי
אני דוחף לפיך הפעור את פינך התלוש
אני משתלח בשיגור מעטפות נפץ
כובל אורנג-אוטאן בך גבעות האשכים

… יש עוד הרבה. מסקרן? –
לכו לחוות הצגה מעולה זו שעוסקת במרדף אחר סאדם שהוא בעצם מרדף אחרי הנפט.

בימים אחרי ההצגה עדיין מהדהד בראשי השיר עור לביאות. לא כל כך ברור לי למה, השיר די סתום בעיני אך הביצוע הקצבי ההולם נתקע איכשהו בראשי. אני מחפש במקורות רמז ומוצא שהביטוי קיים רק במקום אחד – במחזה סאדם חוסיין מאת יונתן לוי. כלומר זה איננו ציטוט או רמז למשהו אחר – הביטוי מקורי. נשארתי עם סימן שאלה שאני עדיין מנסה לפצח. הנה השיר במלואו ישירות מהבלוג נקודתיים:

הָבוּ לִי לֵב
הָבוּ לִי אוֹת
הָבוּ לִי עוֹר לְבִיאוֹת
עוֹר לְבִיאוֹת לַהֲלֹם בּוֹ
הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם, הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם
הָבוּ לִי עֵט
הָבוּ לִי סוֹף
הָבוּ לִי מַשֶּׁהוּ לִכְתֹּב בּוֹ
הָבוּ לִי נֵץ
אֲהָבוּנִי עוֹד
הָבוּ לִי אֵשׁ שֶׁאֶלְגֹּם
עוֹר לְבִיאוֹת לַהֲלֹם בּוֹ
הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם, הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם

ביציאה מההצגה מוכרים ליברית במחיר חופשי. הטקסט כתוב בעיקרו במתכונת שירית ולכן בחרו לקרוא לספרון הטקסט בשם זה. רכשתי לי ליברית במחיר חופשי – הרי לא חשבתם שאני מצטט את הקללות מזכרוני. מה שחשוב הוא שיש לי עכשיו את כל הטקסט ואני יכול לנסות לפצח אותו בזמני החופשי.

שלושה ימים אחרי שחווינו את ההצגה אנחנו פוגשים בעכו את ליבי שיצאה מההצגה. מסתבר שבהצגה בה היא נכחה הקהל צחק ללא הרף. אז כראה אני בכל זאת הנורמאלי והקהל שסבב אותי בהצגה הראשונה התנהג באופן תמוה משהו – נרגעתי. עכשיו אני זקוק לסיבוב שני ואינני משוכנע שהוא יספיק לי, יש בהצגה כל כך הרבה רמזים שמושכים לכל מיני כיוונים וממש חבל לפספס.

חווית תיאטרון מעולה שמערבת את כל החושים, מעסיקה את המחשבה ומצחיקה בטירוף.

ברשימתי הקודמת – חוויות פסטיבל עכו 2011 כתבתי שיש לי הרגשה ששתיים מבין ההצגות שראיתי בשני הימים שביקרתי בהצגות הפסטיבל חייבות להיות בין הזוכות – סאדם חוסיין היא, מן הסתם, אחת מהן. את חוויותי מההצגה אני רושם אחרי שהפסטיבל הסתיים ואני כבר יודע שההצגה אכן זכתה – כל הכבוד לכל היוצרים. אני מקווה שימצא מקום מתאים להמשיך להעלות את ההצגה גם אחרי הפסטיבל – אני זקוק לריענון.

מחזה ובימוי: יונתן לוי
הפקה וכוריאוגרפיה: נטלי תורג'מן
מוסיקה: יפתח כדן, הראל גל
ע. הפקה: פנינה ריצלר

שחקנים יוצרים:
סער סקלי
ניר שאולוף
אמיר פרג'ון
יונתן לוי 

גילוי נאות מיותר: אני מכיר את ניר שאולוף מאירועי תרבות רבים ויש לי אליו פינה חמה בלב ובבלוג. לאחר שפירסמתי את הרשימה פסטיבל עכו 2011 – הצגות התחרות קיבלתי מניר הודעה בזו הלשון –
ראיתי שכתבת בבלוג על ההצגות שאתה הולך לפקוד בעכו והחסרתי פעימה. היתכן, אחרי מסורת כה ארוכה, שלא תבוא לראות את ההפקה החדשה שלי? אני מדבר על "סדאם חוסיין – מחזה מסתורין" שכתב יונתן לוי. לא כל כך הבנתי מאין צצה ההצגה ואז נודע לי שאני מפספס באופן שיטתי את הצגות עכו 2 שגם הן הצגות תחרות לכל דבר. נחפזתי לפרסם רשימת המשך ובה פירוט
הצגות עכו 2.
אז למה אני טוען שזה גילוי נאות מיותר? משום שהוכחתי לאחרונה לא פעם שאינני משוחד. אירועי תרבות בהם משהו סביב החוויה לא היה לרוחי אינם מוזכרים בתרבות הפנאי גם אם השתתפו בהם מכרים. אינני נוהג ללהג כאן על חוויות שאינני מעוניין לזכור אלא אם כן יש בהתראה שירות לציבור וזה קרה בינתיים רק עם אירועי תיאטרון רפרטוארי. ישנם אפילו מכרים שניסו להשתמש בבלוגי כחרב להשכיר והבהרתי להם בעדינות ובתקיפות שזה לא יקרה גם במחיר אי נעימות שנמוגה עם הזמן. במילים אחרות, אם כתבתי שאהבתי הצגה, חזקה עלי שזה אכן קרה. הצגות פרינג' שלא אהבתי פשוט לא תמצאו כאן.

חוויות פסטיבל עכו 2011

חג הסוכות הוא חג הפסטיבלים הלאומי. בימים אלה מתקיימים ברחבי ארצנו כשבעים אירועים שמתקראים פסטיבל. פסטיבל עכו לתיאטרון אחר הוא מבחינתי הראשון במעלה אם כי ממש באותו זמן מתקיים בעירי – חיפה – פסטיבל הסרטים. ביום שישי האחרון ראיתי עם גיל שתי הצגות במסגרת טרום פסטיבל עכו 2011, שלשום ואמש ביליתי עם אשתי שתחייה בהופעה של אלון אולארצ'יק ובהופעת הבלוז של אפריים שמיר במסגרת מה שנקרא פסטיבל מוסיקה בסוכות בביץ' בר בחוף נמל קיסריה.

היום הולכים לפסטיבל עכו במתכונת משפחתית. כולנו עייפים. שתחייה ואני לא הרבינו לישון – בילינו בקיסריה, ליבי שוקדת על עבודת ה MFA שלה – גם היא לא בדיוק מרבה לישון בלילות האחרונים וגיל מנחה משחקי תתפקידים אי שם בפסטיבלי המרכז. ליבי מוגבלת ליום עכו אחד וכדי למצותו עד תום משכימה לקום ונוסעת ברכבת מוקדמת יחסית. גיל שהיה אמור לפגוש אותה בתחנת הרכבת בושש לקום, מסתבר שאנדרואיד הפלאים שלו איננו משכים ישנים כאשר הוא במצב "שקט", הוא את ההצגה הראשונה שהתכוון לראות כבר הפסיד. אשתי ואני מקדימים גם כן לצאת. ההצגה הראשונה שנראה מתחילה בשעה ארבע אחרי הצהריים אך אנחנו למודי ניסיון משנים קודמות ויודעים שבימי הפסטיבל משטרת עכו חוסמת משעה לשעה איזורים נרחבים יותר של עכו. מגיעים קצת אחרי שתיים בטרם הוקמו המחסומים וחונים בחפיר – המקום היחיד באזור שאין בו מדרכות צבועות בכחול לבן שמרמז על הרפורט שיוצמד בדיוק בעוד שעתיים. בעצם, אין שם בכלל מדרכות…בינתים.

clip_image002

מגיעים לדשא המרכזי לפגוש את ליבי שכבר ראתה שתי הצגות. למרות שמרבית האירועים מתחילים הרבה יותר מאוחר, הדשא המרכזי שהיה שומם בטרום פסטיבל הומה עכשיו אדם. כסאות פנויים אין, מן הסתם, ואנחנו נדחסים על מעקה האבן. בעוד שעתיים לא נוכל למצוא ברחבה אפילו פיסת דשא פנויה להניח את הישבן. גיל הגיע בינתיים ברכבת ומצטרף אלינו ואל מקבץ המכרים, אנשי תיאטרון ושוחריו, שמתגודדים סביב אותה אבן וחולקים חוויות.

הרחבה הענקית בין החומות, זו שבעבר ראינו בה אירועי חוצות לרוב היא עכשיו אכסניה. כבר אי אפשר לעמוד במרכז האזור ולתור את סביבתנו מחומה לחומה. כרישי הנדל"ן הצליחו להכריע גם את חומות עכו. השעה ארבע ואנחנו נכנסים לראות את ההצגה לץ פליי, אמנם תיאטרון אחר אך איכשהו לא מהסוג שציפיתי לראות בפסטיבל עכו. ביציאה מההצגה כולם מכריזים די בייחד שאנחנו רעבים. זכרונות החומוס של יום שישי גורמים לי לנסות למשוך נגד הזרם ולחפש משהו אחר ולבסוף אנחנו בוחרים לאכול חומוס. מהמרים על המסעדה אבו-סוהיל – מישהו סיפר לנו שהיא החומוסיה הטובה בארץ. מבקשים מהמלצר תפריט והוא עונה לנו בתמהון 'זה חומוסיה'. החומוס טעים ואיננו טובע בשמן, הסלטים רעננים והטבולה מעולה… אוכלים, נהנים שבעים והכי הכי חשוב – נותרים ללא תופעות לואי מעיקות מהסוג שהנחיל לנו החומוס הדליל במרק השמן של יום שישי [כף החומוס] – בהחלט חוויה מתקנת.

יוצאים חזרה למתחמי הפסטיבל. רעש. הרבה מאוד רעש. מנסים להתמקד באירועי החוצות אבל מערכות ההגברה של ההופעות גורמות לצלילים לחרוג מהופעה להופעה והתוצאה איננה נעימה לאוזן וגם קשה מאוד להבנה. יש זמן עד ההצגה הבאה ואנחנו הולכים בניחותא לכיוון עירית עכו שם יהיה עוד מעט תורה של אשת השגריר. בדרך עוברים בשדרה של כנאפה, מיץ רימונים, תורמוס וצעצועים. צפוף. צפוף מאוד. גיל אומר לי להקשיב. להקשיב למה? לא חסר לך איזשהו צליל? פתאום אני קולט שרעש הגנרטורים ששלט באזור בשנים הקודמות נעלם – השנה כנראה מספקת עיריית עכו חשמל לדוכנים – נקודת זכות לעיריית עכו.

clip_image003 מגיעים לעירית עכו בשבע, ההצגה אמורה להתחיל בשבע וחצי. בחזית העירייה גן רחב ידיים ובקצהו דוכן בו אנחנו מחליפים את הכרטיסים להצגה בתגי אורח בעיריה אותם עלינו לענוד לצוארינו לקראת הסיור המתוכנן. מסתבר שההצגה מתחילה ברחבה שלפני העירייה. לקראת שבע וחצי מתקבץ קהל רב והמדריכה קוראת לנו לקבל הדרכה לקראת הביקור. תוך כדי ההדרכה מפתיעים אותנו אירועים שונים שמגלגלים אותנו לאירועים רודפי אירועים ברחבי העירייה. חוויה מאוד מעניינת וכפי שהבטחתי אין לי כוונה לחוות דעה מפורשת על הצגה זו או אחרת בטרם הסתיים הפסטיבל ופורסמו תוצאותיו.

לאחר ההצגה אנחנו מתפצלים חזרה, מביאים את גיל לתחנת הרכבת שם יפגוש את ליבי שמגיעה עם חברים במונית ואנחנו ממשיכים לחיפה בסיום יום עמוס בחוויות מאוד מגוונות. בשנים קודמות הצלחתי לבחור במהלך הפסטיבל בהצגות הפחות מוצלחות, הפעם יש לי הרגשה ששתיים מבין ההצגות שראיתי בשני הימים שביקרתי בהצגות הפסטיבל חייבות להיות בין הזוכות. אמנם לא ראיתי את כל הצגות התחרות והצגות עכו 2 אך אם ימצאו ביניהן הצגות טובות יותר מאלה כנראה הפסטיבל של השנה קפץ מדרגה משמעותית ברמתו. שמחה גדולה.

חוויות טרום פסטיבל עכו 2011

בוקר יום שישי. מחרתיים יפתח הפסטיבל ואני בדרכי לעכו להצגות התחרות – טרום. מגיע לעכו ונוסע ישר למתחם הפסטיבל בלי לפגוש אף שוטר שינסה לחסום את דרכי וחונה בחפיר. בימים של פסטיבל כל האזור חסום לתנועה והסיכוי לחנות בקרבת הפסטיבל ועוד ללא תשלום נושק לאפס. זו הפעם הראשונה שאני מגיע להצגות פסטיבל עכו בטרם הוא החל. עד כה ראיתי תמיד את ההצגות כשהפסטיבל וכל הנלווה אליו עוטף אותן מכל עבר. הפעם התמונה שונה לחלוטין, האזור שקט, אין פסטיבל, רק הצגות ורק אנשים שהגיעו לראות את ההצגות או להציגן. יש יותר משעה עד ההצגה הראשונה והכרטסים כבר בידי. הדשא המרכזי ריק מאדם. מידי פעם חולף מישהו שקשור לאחת ההפקות, כולם עסוקים – רק אני נמצא שם לחכות לתחילת ההצגות.

Acco-Square

בחדר העיתונות אני פוגש את יונתן שוורץ שהגיע הפעם בכובע תרבוטיוב – ארכיון תרבות ישראלי. זה מוזר למצוא את יונתן בזירת תרבות בתור מתעד חמוש בשתי מצלמות וידאו וחצובה. בדרך כלל הוא האמן, השחקן, היוצר או המנהל האומנותי. הפעם שנינו צופים, למרות שיונתן הוא צופה אקטיבי שבשלב מאוחר יותר גם יראיין את האמנים לתרבוטיוב. בינתיים שנינו חסרי המעש היחידים בשטח, אנחנו מתמקמים בצל השמשיה היחידה ומשוחחים. עם הזמן מתרבים האנשים וניכר שכולם חובבי תרבות שבאו לראות תיאטרון ויש להם אפילו פתיחות ראוייה לתיאטרון אחר. גיל מגיע, יונתן וחני מצטרפים [מסתבר שיש יותר מיונתן אחד שרואה תיאטרון אחר], יונתן שוורץ נפרד מאיתנו והולך להיערך לצילום ההצגות. הגיע הזמן לרדת אל המדרגות אל ההצגה הראשונה שנראה היום – סדאם חוסיין – מחזה מסתורין. בכניסה מוכרים ליברית במחיר חופשי. ליברית? אני שואל את היושבת בשער, האם זה מחזה מושר? אופרה? – מסתבר שלא. הטקסט כתוב בעיקרו במתכונתת שירית ולכן בחרו לקרוא לספרון הטקסט בשם זה.

clip_image002על הבמה ארבעה גברים יחפים בחצאית אדומה ארוכה, כומתה אדומה, חולצת חקי ואבנט שחור רחב. האסוציאציות שלי נודדות ל'שמלה אדומה ושתי צמות' ול'כפה אדומה' ורק השפמים שמפארים את פני ארבעת הגברים מסגירים את זהותם – ארבעה סדאם חוסיינים. בסדר, גם שם ההצגה מרמז על כך. מאוחר יותר מראם החיצוני לא ישתנה ובכל זאת הם יהיו ג'ורג' בוש הבן וג'ורג' בוש האב שמשקפיו עבים וכן עומרי? גלעד? עודאי וקוסאי, קרל רוב ודיק צ'ייני ויעברו מאירוע לאירוע תוך דקלום, שירה וקאנון של תנועה שמאחז את העין אם כי לא כל כך הבנתי את משמעותו. הצופים יושבים על כסאות, כריות ומזרונים שמונחים על אותו משטח עץ שמשמש כבמה ומרגישים היטב את רקיעות השחקנים שמהוות חלק משמעותי מהחוויה ממש כמו נשיפות מכונת העשן. הטקסט מלא ברמזים הומוריסטיים והקהל כמעט שאיננו צוחק. השחקנים משרים עלינו אוירה מאוד רצינית למרות שמשהו בעורפנו מזכיר לנו שהטקסט בעצם מאוד מצחיק.

אני מתאר כאן את החוויה הפרטית שלי ואין לי כל כוונה לחוות את דעתי על הצגת תחרות בטרם התחרות הסתיימה. בנוסף, למי שבמקרה שכח – אינני מבקר. אני כותב מילים אלה כיממה לאחר שראיתי את ההצגה ובינתיים לא לגמרי ברור לי מה ראיתי, אני מקווה שיזדמן לי לשוב ולחוות הצגה זו אחרי הפסטיבל אם כי לא נראה לי שיהיה קל להתאים אותה לחללים אחרים.

ההצגה הסתיימה ואנחנו נחפזים להצגה מיין קאמפף שמתחילה ממש בעוד מספר דקות באולם סמוך. מגיעים לפתח קריפטה א' ומגלים שאין שם הצגה בשעה זו. מבט חפוז בכרטיסים מגלה שכולנו בלבלנו בין פוסטה לקריפטה. ההצגה כבר אמורה להתחיל ואנחנו נמצאים במרחק רב מפוסטה א'. שואלים את אחת הסדרניות כיצד מגיעים לפוסטה והיא מודיעה לאחראים על ההצגה שאנחנו בדרכנו – יחכו לנו. מחפשים את דרכנו בסמטאות העיר העתיקה עד שמגלים את הפוסטה. אכן חיכו לנו ומסתבר שיש עוד כמה תועים בדרך, רק לאחר שכולם מגיעים מתחילה ההצגה. בינתיים אנחנו מנסים להיטיב את מושבינו על מיטות סוכנות עם מזרני ספוג, שמיכות צבאיות וכריות ריפוד. ההצגה מתקיימת במרתף שמשמש כאכסניה להומלסים. אולם ההופעות הוא המרתף ואנחנו, הקהל, הומלסים שמאכלסים אותו. הישיבה ממש איננה נוחה, זו כנראה אמורה להיות חלק מהחוויה אלא שההצגה אורכת שעתיים ללא הפסקה וזה ממש קשה ואפילו מסיח את הדעת מההצגה מפעם לפעם. במרתף שלנו מתאכסנים הרצל, היטלר, אלהים ועוד כמה דמויות ולכולם יש תובנות משלהם על הקיום. איכשהו עולה בזכרוני משהו מ'זה מסתובב' של יוסף מונדי. סתם, אסוציאציה שלי שאיננה רלוונטית להצגה. ההצגה משנה פנים לא מעט וחלק מהקטעים אורכים קצת מעבר לסבלנותי כאשר אני יושב בתנאים כל-כך לא נוחים. בינתיים גיל מתחיל למשוך באפו – האלרגיה התעוררה. לא היינו מוכנים מראש לתנאים של הומלסים באולם ההופעה וריבוי המזרונים, השמיכות והכריות עושה את שלו. בדרך כלל, כאשר גיל יודע שיחשף לחיות בית או לתנאי אבק קשים הוא לוקח טיפול מונע אלא שהפעם זה לא היה צפוי, והדבר מעיב מעט על החוויה שלו ומן הסתם גם של הסובבים אותו. כמו בהצגה הקודמת, יש לי כל מיני תובנות משלי על ההצגה ומאותן סיבות לא אציין אותן כאן ועכשיו.

יוצאים מההצגה ובדרכנו החוצה שבים לדשא המרכזי שהפעם מלא באנשי תיאטרון מאלה שקשורים בכל נימיהם להצגות. יושבים עם מכרים, מחליפים שברי חוויות. אף אחד לא מוכן להסגיר את חוות דעתו על הצגות שראה, הרי הפסטיבל עדיין לא הסתיים… ובכל זאת, מה שלא נאמר מרמז לנו לא מעט. לשאלה 'מה נשמע?' עונה מישהו שיצא מאחת ההצגות ב'לא נורא' ולא כל כך ברור לי אם יש בכך הבעת דיעה ולאיזה צד היא נוטה. אני “מעודד” אותו באמירה שיש לפניו עוד מספר ימים של הצגות – הוא מאלה שיראה בסופו של דבר את כל ההצגות, אני ככל הנראה אסתפק בחלק מההצגות. בינתיים ראיתי שתיים ובידי כרטיסים לעוד שתיים.

ביציאה מהעיר העתיקה מתלבטים אם לקנח את החוויה בחומוס. למי שסופר נקודות זוהי התפרעות משמעותית שדורשת שיקול דעת מעמיק. שוקלים ומחליטים בעד. טעות. החומוס מאכזב והחוויה השיורית שלו על מי שלא אכל חומוס מזה זמן רב מעיקה – בלשון המעטה. המועקה מחזירה אותנו לחצר הפסטיבל לחפש שירותים ובהזדמנות זו פוגשים עוד חברים ועוד סיפורי חוויות. עכו – בהחלט חוויה מסוג אחר.

פסטיבל עכו 2011 – הצגות עכו 2

Acco2

אמש פרסמתי את הרשימה פסטיבל עכו 2011 – הצגות התחרות בה פירטתי את רשימת הצגות התחרות, תקציריהן ומועדי הצגתן.

הבוקר ננזפתי על כך שבְּבוּרוּתִי לא התייחסתי להצגות עכו 2 כאל חלק מהתחרות.

מסתבר שיש שתי מסגרות תחרות, בעלות מסגרת תקציבית שונה. בעכו 1 יש תקציבים של בערך פי ארבע מההצגות בעכו 2. במקור היה מדובר על מסגרת תחרותית מרכזית, ועוד אחת של "חשיפה". כיום נותרו רק המסגרות התקציביות כשיש צוות שיפוט אחד שיכול להחליט להעניק פרסים דווקא להצגות מעכו 2, נניח. [גילו שפעמים רבות יש עבודות טובות במסגרת השולית לעומת בעייתיות במסגרת הראשית] בשנים האחרונות יש נסיון לחבר בין המסגרות, והבעיה היא בעיקר כלכלית, להבנתי. עד כאן – ציטוט של שחקן באחת מהצגות עכו 2.

עכשיו, משנתפסתי בקלקלתי אין לי ברירה אלא להשלים את ששמטתי.

כל הזכויות על התמונות והמידע שייכות, כמובן, לאתר הפסטיבל.

הצגות עכו 2 – פסטיבל עכו 2011

סדאם חוסיין – מחזה מסתורין

מדרגות כשעה

מחזה המסתורין "סדאם חוסיין" הוא מסכת טקסית הכתובה בלשון שירית, המבקשת לחנוך את הקהל בסוד דמותו של הצורר העיראקי. המחזה נפתח בימיו האחרונים של סדאם, שיחד עם כפיליו מחכה בבונקר לכניסת הכוחות האמריקאיים.

מחזה ובימוי: יונתן לוי
הפקה וכוריאוגרפיה: נטלי תורג'מן
שחקנים יוצרים: סער סקלי, ניר שאולוף, אמיר פרג'ון,יונתן לוי
מוסיקה: יפתח כדן

image

שישי 14.10.2011 11:00  
שבת 15.10.2011 18:30    
ראשון 16.10.2011 10:00 14:00 18:30
שני 17.10.2011 10:00 14:00 18:00
שלישי 18.10.2011 10:00 14:00 18:00
רביעי 19.10.2011 13:15    

הבּילבּילבּל ألبلي بلي بل

מחזה  אבסורד – פוסטה ב’ – שעה ורבע

شعب البليبليبل، يجتمع مرة أخرى مثل كل عام،
في مثل هذا اليوم، في مثل هذا المكان،
في مثل هذه الساعة، ويصلي لئلا تختفي الشمس.
هنا بيروت 1982، هنا ألمانيا النازية، هنا هنا، هنا اللامكان وكل مكان.

كريديتس
 
العمل الثاني لمجموعة "خشَبة"
تاليف واخراج : بشار مرقص
جزئ من النص ماخوذ عن نص " ذاكرة للنسيان " للشاعر محمود درويش
وعن نصوص شخصية لطاقم الممثليين .
باشتراك :
هنري اندراوس، خلود طنوس، حنا شماس، شادن قنبورة
الراقصون :
ماريا دلة، الياس مطر، ماريا زريق
سينوغرافيا : مجدلة خوري
تاليف  ومونتاج موسيقي : سعيد سلباق
تصميم حركة : بشار مرقص وماريا دلة
فيديو ارت : محمد خليل
تنفيذ اضاءة وتقنيات : نزار خمرة
ترجمة للعبرية: منى أبو بكر
انتاج : مسرح الميدان
تعرض المسرحية باللغة العربية مع ترجمة مرئية للغة العبرية
مدة العرض: ساعة وربع
موقع المسرحية الالكتروني :www.khashabi.com

• ההצגה תעלה בשפה הערבית עם כתוביות בשפה העברית.

image

הבּליבּליבּל
עַם הבּליבּליבּל, נפגש שוב, כמו בכל שנה,
באותו יום, באותו מקום,
באותה שעה, ומתפלל שלא תתעלם השמש.
כאן ביירות 1982, כאן גרמניה הנאצית, כאן, כאן, כאן הלא מקום וכל מקום.

טקסט ובימוי: בשאר מורקוס
חלק מהטקסט לקוח מספר "זיכרון לשכיחה" מאת המשורר מחמוד דרוויש
וטקסטים שחיברו קבוצת השחקנים-יוצרים.
משתתפים:
הנרי אנדראוס, ח'ולוד טנוס, חנא שמאס, שאדן קנבורה
רקדנים:
מריה דלה, אליאס מטר, סמאא ווקים
סצנוגרפיה: מגדלה ח`ורי
הלחנה ועיצוב מוסיקלי: סעיד סלבאק
כוריאוגרפיה: בשאר מורקוס, מריה דלה
וידאו ארט: מוחמד ח'ליל
ביצוע תאורה ועבודה טכנית: נזאר ח'מרה
תרגום לעברית: מונה אבו-בקר
הפקה: תיאטרון אל-מידאן
אתר ההצגה: http://www.khashabi.com

שישי 14.10.2011 14:00  
שבת 15.10.2011 19:30    
ראשון 16.10.2011 13:30 17:45 22:00
שני 17.10.2011 11:00 15:00 19:00
שלישי 18.10.2011 13:00 17:15 21:15
רביעי 19.10.2011 10:00  

כתמים

פוסט דרמה – אבירים ג’ – כשעה 

אחרי שנפצעתי והבנתי שאני בחיים, החלמתי מהר. למדתי ללכת שוב, ריפאתי את הגוף, חזרתי לחיים, לנורמאליות.
בהתחלה הייתה אורנה. לא סיפרתי לה כלום. ככה יצא. הכל נגמר כשהיא שלחה יד למכנסיים וגילתה את החוט של הקטטר. אחר כך הייתה סיוון. לה כבר סיפרתי. והיא מה זה הבינה. עד שקמתי בצעקות לילה אחד. נירה ממש מצאה חן בעיני. איתה עשיתי אהבה פעם ראשונה אחרי הפציעה. עם החוטים, הברזלים והכול.
לפעמים זה נראה כל כך קל. לשלוח יד. לפתוח את הפה. להסתכל בעיניים.
לפעמים הלשון עופרת והמילים מסתבכות בגרון, חוסמות את קנה הנשימה.
רק שלא תשאל. שלא תיגע. ידיים שלקחו חיים ייקחו חיים גם בשינה. ידיים שהקיזו דם לא נוח לאהוב בהן אישה.

מאת: נדב פרידמן
בימוי: נדב פרידמן , הגר בן זקן

image

שחקנים: אורטל אבנעים, אריאל כהן, מור ענטר ,נדב פרידמן, נדב צדקה
תנועה: עומר שמר
תפאורה: שאול אפרת
תלבושות: רז לשם
מוסיקה מקורית: אורי מלר
עוזר במאים: יהונתן רון
הפקה: רונית סטרשנוב
תאורה: עמיחי אלהרר

שישי 14.10.2011 14:00  
שבת 15.10.2011 20:00    
ראשון 16.10.2011 13:15 18:00
שני 17.10.2011 10:00 14:45 20:45
שלישי 18.10.2011 10:00 14:45 19:30
רביעי 19.10.2011 12:45  

Justakatzit

קומדיית מחול – קריפטה א’ – שעה

להקת justkatzit, פועלת מזה 7 שנים ויוצרת מחול ישראלי איכותי, אך ברז התקציב מדלדל והלהקה זקוקה יותר מאי פעם לתמיכת הקהל. אנו מזמינים אתכם לאירוע התרמה ללהקה, בו תוכלו לתמוך בנו רוחנית וכלכלית. ערב מלא הפתעות וריגושים, אל תחמיצו!


רעיון ובימוי:  ענת כ"ץ וארז מעין
משתתפים: ענת כ"ץ, ארז מעין, עומר עוזיאל, איציק כהן, יעלה ברוך
 

image

מוסיקה: ניב פטל
עיצוב ותלבושות: רועי מעיין
תאורה: רועי מליח רשף
מפיקה: הגר ציגלר

שישי 14.10.2011 13:00  
שבת 15.10.2011 18:00    
ראשון 16.10.2011 12:00 16:00 20:00
שני 17.10.2011 10:00 14:00 18:00
שלישי 18.10.2011 12:00 16:00 20:00
רביעי 19.10.2011 10:00  

?R U THERE

דרמת יחסים בינלאומית ואינטרנטית. שחקן, מסך ושחקנית
בית פרטי בעכו – יציאה מקופות הפסטיבל

ישראל – בועז נקרא למילואים, יוצא למבצע צבאי ואפילו מקבל צל"ש. רק כשהוא חוזר הביתה הוא מגלה שהוא לא מצליח לפשוט את המדים.
בהולנד – סופיה מחפשת את המקום בו היא יכולה להיות עצמה, בלי העמדות פנים ובלי המאמץ למצוא חן.
מפגש אקראי שהיה בין השניים ניצת לסיפור אהבה הממשיך להירקם דרך קווי האינטרנט. היא מנסה לגעת ולרפא את אהובה מתוך תרבות אחרת, שפה זרה ומרחק של אלפי ק"מ. הוא מחפש מחילה והגנה בין זרועותיה.
לראשונה בעולם, הצגה המתקיימת בשתי מדינות במקביל, בדירה באמסטרדם ובדירה בעכו, המתחברות בעזרת מצלמות ואינטרנט. זהו אירוע תיאטרוני ייחודי, שבו מפגש אינטימי בין שני אוהבים, שני קהלים ושתי תרבויות.
• ההצגה מבוצעת בשפה האנגלית

imageרעיון: נטשה שולטה וגיא קפולניק
כתיבה: נטשה שולטה, גיא קפולניק, לאורה דה-בואר
בימוי: נטשה שולטה ואיימי לוינטל
שחקנים: לאורה דה-בואר וגיא קפולניק
הפקה: איימי לוינטל (ישראל), אירמה ואן מאריס (הולנד)
עוזר הפקה (ישראל): יוסי כהן
דרמטורגיה וניהול עסקי: אריאן בראל

שישי 14.10.2011 12:00  
שבת 15.10.2011 20:00    
ראשון 16.10.2011 12:00 16:00 20:00
שני 17.10.2011 12:00 16:00 20:00
שלישי 18.10.2011 12:00 16:00 20:00
רביעי 19.10.2011 10:00 12:00

זהו זה – אלו הן ככל הנראה כרגע באמת כל הצגות התחרות, עכשיו רק נותר להחליט מה לראות ומתי.

בילוי נעים.

פסטיבל עכו 2011 – הצגות התחרות

כבכל שנה מתפרסמים כל אירועי פסטיבל עכו באתר הפסטיבל. האתר מאוד יפה ומרשים וכל המידע הנחוץ נמצא בו אלא שהוא מסודר באופן שמקשה עלי לתכנן את ביקורי – אני מעדיף לראות הכל בדף אחד ללא הצורך לנווט באמצעות קישורים.

כמנהגי הכנתי לי דף שבו ריכזתי את המידע על הצגות התחרות באופן החביב עלי. בראש כל קטע יש קישור למקור ממנו הוא מצוטט.

בנוסף להצגות התחרות יש בפסטיבל, מן הסתם, הרבה מאוד אירועי חוץ תחרות ובדרך כלל הם מעניינים לא פחות, לכן אני ממליץ לבקר בכל מקרה גם באתר הפסטיבל.

הפסטיבל מתקיים מיום ראשון עד יום רביעי 16-19 באוקטובר 2011.
הצגות שישי-שבת 14-15 באוקטובר 2011 הן הצגות טרום פסטיבל.
הזמנים כאן אינם בהכרח מעודכנים. כמו-כן נודע לי כבר גם על שינויים פה ושם גם בליהוק – המידע המעודכן באתר הפסטיבל.

כל הזכויות על התמונות והמידע שייכות, כמובן, לאתר הפסטיבל.

הצגות התחרות – פסטיבל עכו 2011

לב – מחזה בארבעה חדרים

דרמה אינטראקטיבית וסוריאליסטית על קשרים, רגשות וחרטה – קריפטה ב’ כשעה

הוא שוכב על מיטת ניתוח
כמו תמיד הלב יהיה שלו
הפעם – הוא יחשוב שהוא מתעורר במלון
"לב" : ארבעה חדרים : שניים וחצי כוכבים:
קירות אדומים מוכתמים בשאלות. ריח מוכר של ילדות.
כמו תמיד תהיה בחירה
הפעם – היא תהיה שלו
                                      אולי
כמו תמיד תהיה בחורה
הפעם יהיו שתיים
                                      אולי
כמו תמיד יהיה קהל
כמו תמיד זה יגמר
תהיה לזה מוסיקה
כמו תמיד
תפרים נפרמים ודורשים: עוד. שוב. אחרת.
                                       או
                                       לא.

image

כתיבה ובימוי: ג'ייסון דנינו הולט 
שחקנים:  אייל שכטר,  בהט קלצ'י,  ליאל דניר,  אלון אופנהיים, ג'ייסון דנינו הולט
הפקה: מור שלומוביץ
תאורה: עדי שימרוני
מוזיקה מקורית: גל לב
שיר מקורי: דיקלה
עיצוב אימג': אורן ורמוס
תפאורה: גאיה שליטא כץ
תלבושות: שירה וייז
תנועה: מרינה בלטוב

שישי 14.10.2011 11:00  
שבת 15.10.2011 20:00    
ראשון 16.10.2011 10:00 14:00 18:00
שני 17.10.2011 12:00 16:00 20:00
שלישי 18.10.2011 10:00 14:00 18:00
רביעי 19.10.2011 12:00    

נפיץ – תיירות מלחמה

פנטזיה דוקומנטרית על מלחמה ושכול – חצר אבירים 9 – שעה ורבע

גבי גזית: מה עברת בשעה האחרונה?
אבו אל-עייש: אני עברתי את המוות.
גבי גזית: ספר. אתה בוכה?
אבו אל עייש: אני בוכה על הילדים. אם הוריהם ימותו, מה יקרה להם? או אם מישהו מהם ימות? המוות מולי. הטנקים מולנו… עשרה מטר מהבית וכולנו בבית..
גבי גזית: אולי יש בבנין שלכם איזה כתובת, איזה חמושים, איזה—?
(103FM 13.1.2009)

"נפיץ: תיירות מלחמה" היא ניסיון לתת במה לקולות, לעדויות ולתגובות שליוו וליבּוּ את כרוניקת מותן של ביסאן, מיאר, איה ונור, שלוש בנותיו ואחיניתו של ד"ר עזאלדין אבו אלעיש, אשר נהרגו מהפגזת טנק ישראלי במבצע "עופרת יצוקה" ב- 16.1.2009. זהו נסיון לקחת אחריות אישית לשכחה הקולקטיבית. "והגדת לבתך" של הזכרון הקצר.
העבודה מוקדשת לזכר הבנות ולכבוד הקרן
Daughters for Life שהקים אביהן לזכרן.

image

עיבוד וביצוע: נעמי יואלי וגליה יואלי
עיצוב וצילום: הדס עפרת
מוסיקה: יוסי מר-חיים
תאורה: אורי רובינשטיין
סאונד ארט וייעוץ וידיאו:  אילת לרמן
עיצוב סאונד: דודו שביט
תלבושות: וליה פירטינוף
ייעוץ תנועה: שרון צוקרמן
הפקה, שירה: רויטל מלכה

משך המופע: כשעה ורבע.
חפיר חצר אבירים 9
המופע מתקיים בחוץ. נא לבוא בלבוש מתאים.

שבת 15.10.2011 18:00 21:00  
ראשון 16.10.2011 18:00 21:00  
שני 17.10.2011 18:00 21:00  
שלישי 18.10.2011 17:30 20:30 23:30

העצב של השכן עמוק יותר

תיאטרון מחול
פנטזיה אפלה ואירונית על ארבע נשים, גבר ומטבח
– האולם הלבן – כשעה

במטבח "ארכטיפי" המזכיר אולפן טלוויזיה, ארבע עקרות בית וגבר אחד מקיימים שגרת חיים. אולם בתוך הסדר הסטרילי, המוקפד והמעוצב של חייהם, מתגלים סדקים החושפים עולמות מופרעים, אכזריים ובלתי צפויים.
המופע מתכתב עם אסוציאציות נוסטלגיות משנות החמישים, כפי שתקופה זו משתקפת בייצוג הקולנועי והתרבותי שלה ומשלב תיאטרון פיסי, מחול ואלמנטים של פרפורמנס.

כתיבה ובימוי: עמנואלה עמיחי
שחקנים\רקדנים: קרן בן אלטבט, אילה ברסלר –נרדי , ג'רמי אלפסי, תמר לוין , עמנואלה עמיחי
עיצוב תאורה: ארז שוורצבאום
מוסיקה מקורית: תמי ברק
ייעוץ מוסיקלי: דני סגל

image

עיצוב תלבושות:עמליה נמרוד, יערית אליהו
עיצוב תפאורה:יסמין הראל, עמנואלה עמיחי
מפיקה: מיכל ואעקנין

שישי 14.10.2011 12:00  
שבת 15.10.2011 20:30    
ראשון 16.10.2011 12:00 16:30 20:30
שני 17.10.2011 12:00 16:30 20:30
שלישי 18.10.2011 12:00 16:30 20:30
רביעי 19.10.2011 10:00    

לץ פליי

קברט מטורף על חקיקה ומשחקי חברה – אבירים ד’ – שעה ורבע

הוא הגיע לעכו עם שחקנים שמוכנים ללכת עד הסוף.
יש לו בשורה, הוא מאמין בשינוי!
הוא מזמין אתכם להכיר את הצעות החוק החדשות,
באווירה משחקית ומשעשעת.
רוצים צדק חברתי? רוצים שינוי? מוכנים לעבור על הקווים האדומים?
מגיעה לנו מדינה יהודית חזקה יותר ובטוחה יותר.
זו לא גזענות, זהו צו השעה!
תיאטרון ישראלי אחר. בלתי נשכח ובלתי נסלח.

יוצרות: עינת גולדסובל מור ואדוה לוי גושן.
שחקנים:
ירון סנצ'ו גושן
אנאל בלומנטל
ארז לבין
רענן פז
אדוה לוי גושן

imageעיצוב חלל:  יערה צדוק ושוצי.
עיצוב סאונד ומוסיקה:  דניאל דוידובסקי.
עיצוב תאורה: יוסי יודפת.
מפיקה: דנה שיפמן.
ייעוץ אומנותי: דודי מעיין
גרפיקה: גלית גרדינר
לחן "שיר הרבנים": אופיר לייבוביץ', ירון סנצ'ו גושן

שישי 14.10.2011 12:00  
שבת 15.10.2011 18:15    
ראשון 16.10.2011 11:30 16:00 21:00
שני 17.10.2011 11:30 16:00 19:15
שלישי 18.10.2011 13:00 17:45 22:00
רביעי 19.10.2011 11:00    

תורה של אשת השגריר

תיאטרון בתנועה. פארסה טראגית על העתיד הקרוב – עיריית עכו – כשעה

עיריית עכו מוכרזת "שטח צבאי סגור, תחת צו חירום 1948, קו נטוי ה' באייר".
הגברת שונית אלמוגים עצורה בשל השתמטות, השתפנות ויציאה את הארץ בעת מלחמה.
אלמוגים, הטוענת בתוקף כי היא אשת שגריר ישראל בארה"ב, רואה בכך צידוק מלא לשהייתה מחוץ לגבולות המדינה ומתעקשת שהיא חפה מכל פשע.
בין חדרי העירייה ומסדרונותיה, ברחבת המצעדים ובחדרי החקירות,
תעמוד הגברת הבוגדת למשפט שדה תחת הדגל המתנפנף וחוקי הצדק של השופט התורן.
הרהורי חרטה של אומה מוכת זעם ושיעור בהגנת המולדת.

מחזה ועוזר במאי: אודי ניר
בימוי ועיבוד לבמה: סיון בן ישי
שחקנים יוצרים: יפעת ישראל, עודד גוגנהיים, רותם גולדנברג, נטע נדב, נורה פישר
עיצוב חלל: ענבל רואי

image
עיצוב תלבושות: מעין הוד
ע.מעצבות: תום סיימון 
תנועה: לור דליון
תאורה וניהול טכני: עופר לכיש
מוסיקה מקורית וכלי הקשה: אורי עגנון
חצוצרה וקלידים: עופר לכיש
חצוצרה: אייל ויינברגר
אקורדיון וכלי הקשה: ענבר היימן

שבת 15.10.2011 19:00 21:00  
ראשון 16.10.2011 17:30 19:30 21:30
שני 17.10.2011 17:30 19:30 21:30
שלישי 18.10.2011 17:30 19:30 21:30

צפירמיהו

קומדיה שחורה וגרוטסקית – דיוואן – שעה ורבע

האם אתם מאלה שמצחקקים בצפירה? שמזלזלים בתקווה? שמתבדחים ושטויות ביום השואה? גם אם אתם כאלה וגם אם לא, אנחנו בטוחים שתתרגשו מלידתו של גיבור לאומי חדש – צפירמיהו!
גרוטסקה חברתית וחוצה גבולות המציגה זוג צעיר ומלוכד החושש שבנם בכורם, שזה עתה נולד, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא לא בדיוק מה שהם ציפו לו. יש סימנים ברורים להיותו אחר. אך אל חשש, הם לוקחים את ההחלטות המוסריות הנכונות.

מחזה: נטלי כהן וקסברג
בימוי: איסי ממנוב

image

תפאורה: יוחי לוין
תאורה: שמואל מור
מוסיקה: דורון שלום             
משחק: ג'וש שגיא, מיטל ילינק, מיכל גיל

שישי 14.10.2011 11:00  
שבת 15.10.2011 21:00    
ראשון 16.10.2011 11:00 15:00 19:00
שני 17.10.2011 13:00 17:00 21:00
שלישי 18.10.2011 11:00 15:00 19:00
רביעי 19.10.2011 10:00    

פלישתו השניה של נפוליאון

תיאטרון מסע תלוי מקום – שער הים – שעתיים

נבואה עתיקה של רבי נחמן מברסלב גורסת, כי בחודש תשרי תשע"ב, הקיסר נפוליאון בונפרטה ישוב לעכו. הוא יבוא מן הים ויקים לתחייה את חייליו הנאמנים, אשר נפלו על חומות העיר לפני יותר מ- 200 שנה.
לרגל המאורע המיוחד, תקיים אגודת ידידי נפוליאון בישראל טקס חגיגי*, כדי לקבל את פני האורחים המכובדים ולהעניק להם אותות הוקרה מטעם האגודה. הציבור מוזמן.
*אנו מבקשים מהקהל להערך לאפשרות, כי במהלך הטקס נפוליאון יכבוש את עכו.
קונספט ובימוי: מרט פרחומובסקי
הפקה: צילה לוי
משחק:
גד נבו, יובל שטרן, הדס אייל, לאון מורוז, יעל סטודינסקי, רועי ראובני, חיים אלקובי, יורי קזנצב, אורי לבנון.

*ההצגה מבוססת על אינטרקציה בין השחקנים לקהל וכוללת קטעי אלימות.
על כן הצפייה בהצגה הינה למבוגרים מעל גיל 14.

image

כתיבה: מרט פרחומובסקי וצילה לוי בשיתוף השחקנים
עיצוב תפאורה: פאבל קרלין
עיצוב תלבושות: אורלי לומברוזו
מוסיקה וסאונד: בועז שחורי
עוזרי במאי: יובל שטרן, קרן שמשי
אסיסטנטית למעצב: אביבה גודריק
ייעוץ בצרפתית: ג'רמי אלפסי

שישי 14.10.2011 10:00 14:00
ראשון 16.10.2011 11:00 15:00
שני 17.10.2011 11:00 15:00
שלישי 18.10.2011 11:00 15:00
רביעי 19.10.2011 11:00    

מלח מים

תיאטרון מחול מילולי – אבירים א’ – כשעה

היצירה "מלח מים", בוחנת את יחסי הגומלין והמתח שנוצר, בין תנועת הגוף למלה המדוברת ברגע התהוותן ממש. בתהליך העבודה, צדנו תנועות, מילים, משפטים ומצבי טרום דיבור, המתארים הלכי רוח שונים. ניסינו לבנות תחביר בימתי אסוציאטיבי, המאורגן כרצף תודעה מוזיקלי. הצטברות התנועות והמילים נארגו יחד למעין מפה טופוגרפית של הנפש. במהלך היצירה, הרצף התודעתי המסודר לכאורה, משתנה ממצב של סדר למצב של אי-סדר. הטקסט והתנועה נשאבים אל תוך מערבולת הלא-נודע, החושפת פחדים עמוקים, שמלמול המילים "מלח מים" אינו מספיק כדי להשקיטם.
היצירה מוקדשת לשרי (שרונה) שפירא גוסקוב, שהייתה חלק מתהליך העבודה, בשנה האחרונה לחייה.

הפקה: הזירה הבין תחומית

imageיצירה בימתית: נועה לב בשיתוף הקבוצה
יוצרות ומבצעות: טל בורשטיין, יעל טל, הדר טלמור, מור מנדל, נעמה רדלר
מוסיקה: נדב ויקינסקי
עיצוב במה ותלבושות: איה צייגר
עיצוב תאורה: חני ורדי
נגן באס: דניאל ספיר
עוזרת בימוי ומנהלת הצגה: סיון הנדלסמן
מפעילת תאורה: דניאל מנדלסון

שישי 14.10.2011 10:00  
שבת 15.10.2011 21:15    
ראשון 16.10.2011 10:00 14:30 19:30
שני 17.10.2011 13:15 17:45 22:00
שלישי 18.10.2011 11:30 16:00 20:45
רביעי 19.10.2011 09:30    

מיין קאמפף

בכורה ישראלית לקומדיה השחורה של ג'ורג' תאבורי – פוסאה א’ – שעתיים

במרתף נשכח, מתחת לאטליז, יש מקום להומלסים שיכולים לשכור מיטה בכמה פרוטות ולקבל קצת אוכל. במקום הזה גר הומלס בשם הרצל, המתפרנס ממכירת התנ"ך והקאמה-סוטרה ומנסה לכתוב את הספר שלו. אל המקום מצטרף הומלס חדש בשם היטלר המנסה להתקבל כצייר לאקדמיה לאומנויות. את השלישייה משלים לובקוביץ', הומלס-שף-לשעבר שמאמין שהוא אלוהים.  בין השלושה ובין ההומלסים האחרים מתפתחת מערכת יחסים אפשרית ובלתי אפשרית כאחת הכוללת את כל קשת הרגשות. הקהל שיבוא אל המרתף יהיה גם הוא חלק מן ההומלסים: יֵישב על מיטותיהם, ישתה איתם, וישתתף בצערם ובשמחתם בקירבה אינטימית.

מאת: ג'ורג' תָּאבּוֹרִי
תרגום: שמעון לוי
במאי: גיל אלון
עיצוב תפאורה ותלבושות: עופרה מָאֶזָאוּוָה
מפיקה: עינת בסר
הפקה: תיאטרון גלבוע והאקדמיה לאמנות המופע

image

שחקנים לפי סדר הופעתם:
עופר פאר
לופו ברקוביץ
שלומי ברטונוב
רועי אסף
דפנה תדמור לוי
טרייסי אברמוביץ/ נתלי פינשטיין
אלעד רוט
*ההצגה כוללת קטעי עירום

שישי 14.10.2011 12:00  
שבת 15.10.2011 21:00    
ראשון 16.10.2011 11:00 15:15 19:30
שני 17.10.2011 13:00 17:00 21:00
שלישי 18.10.2011 11:00 15:00 19:00
רביעי 19.10.2011 11:30    

זהו זה – אלו הן כל הצגות התחרות, עכשיו רק נותר להחליט מה לראות ומתי.
בילוי נעים.

תוספת של הרגע האחרי אחרון – מסתבר שיש עוד הצגות תחרות שרשומות תחת הכותרת עכו 2 – הנה הצגות עכו 2

זהו זה – יחד עם הצגות עכו 2, אלו הן ככל הנראה כרגע באמת כל הצגות התחרות, עכשיו רק נותר להחליט מה לראות ומתי.

בילוי נעים.

הבית על שפת האגם

איפה אמא ? ! … צלצול…

שלוש אחיות – אחת גדולה, אחת קטנה ואחת בינונית. שלוש בובות – אחת גדולה, אחת קטנה ואחת בינונית. האחיות משחקות. גם הבובות. מנגנות, רבות, מקניטות וצוחקות. גם אנחנו בקהל צוחקים ולפתע … צלצול מקיץ את כולנו אל אימת מלחמת העולם השניה.

ילדות טובות, מחונכות, יודעות בדיוק כיצד עליהן להתנהג. לומדות שעור אחרי שיעור להציג את עצמן בגרמנית, צרפתית ואנגלית – רק לא בשמותיהן האמיתיים. משתעשעות ולפתע צעדים רועמים בום… בום… בום… בום… בום… בום… מחזירים אותנו אל המציאות.

הילדות נודדות אל תוך עולם הפנטזיה הפרטי שלהן. חלקי גוף של האחיות מתערבבים באופנים מאוד מעניינים עם חלקי הבובות. אנחנו צוחקים בהנאה וצ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… קולות רכבת מאיימים …
איפה אמא ? !

הילדות חולקות ביניהן את פת הלחם. שוב מטלטלים אותנו יחד עם הילדות והבובות שמנגנות בכלים בלתי נראים בין צחוק לבין אֵימָה.
איפה אמא ? ! … צלצול…

יעל רסולי ויערה גולדרינג בישלו לנו קברט – חוויה של קול, מוסיקה, תנועה וחפצים. לאורך כל ההצגה נשמעת מוסיקה מקורית של נדב ויזל שגם כתב את השירים ובין לבין משולבים צלילים יוצרי אוירה – חריקת דלת, טריקת חלון וכמובן צלילי הרכבת המאיימת. הקברט נפתח בסיפור מוּשר עם תנועה, תאורה ומוסיקה. בהמשך משולבים בין קטעי המשחק של הילדות-בובות קטעי סיפור-שירה בסגנון קברטי. הטקסט המסופר והמוּשר חלקו עברית וחלקו אנגלית. כמעט כל תמונה מעלה על פנינו חיוך ואפילו גורמת לפרצי צחוק שמובילים אל הנחיתה הבאה. חוויה מטלטלת.

האחיות והבובות לבושות באופן מאוד מעניין שמשנה צורה בכל פעם שנוצר שילוב חדש שמערב חלקי ילדה ובובה לדמות חדשה, בדרך כלל משעשעת, עד הצלצול המעורר הבא. התפאורה מלאה הפתעות. מתוך הבמה נשלפים חלקים שמשמשים למטרות שונות. הילדות נכנסות אל עולמן מתוך הארון, ברצפה יש מקומות מסתור וממשטח הבמה בוקעים חפצים שמשלימים את הסיפור… איפה אמא ? ! …

אנחנו ממשיכים להתנדנד בין המציאות האבסורדית לבין הפנטזיה שמנסה להיות מציאות.
התאורה מעצימה עבורנו את החוויה, מציירת חללים ומידי פעם מקפיצה אותנו אל במת הקברט.
אין פלא שעיצוב התלבושות, התאורה והאביזרים זכו באות הוקרה בפסטיבל עכו.

כשההצגה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו, פרץ של נאיביות גרם לליבי, לגיל ולי לחשוב שנוכל לקנות כרטיסים בקופות הפסטיבל. כשהגענו לקופות גילינו שכל הכרטיסים להצגה 'הבית על שפת האגם' נמכרו מזמן וכך לא זכינו לראות את ההצגה במסגרת הפסטיבל. הנה ההצגה מועלית מחדש ואנחנו שוב מתכננים ללכת יחד אלא שגיל "מוקפץ" ברגע האחרון לסופשבוע בקוסטה בראווה. בבוקר ההצגה נודע לי שהרכבת מושבתת, דבר שמקשה עלי במידה משמעותית את הגיחה מחיפה לתיאטרון תמונע שבתל-אביב. אני מודיע לליבי שהיא כנראה תאלץ לוותר על חברתי ואז מחודשת תנועת הרכבות – בכל זאת אוכל להגיע ואפילו לחזור הבייתה לחיפה. אני חושש מאי סדרים בלוח הזמנים של הרכבות ומקדים לצאת. דווקא היום הרכבת מדייקת באופן מפתיע ואני מגיע לתיאטרון תמונע שעה לפני תחילת ההצגה. מתמקם בשולחן צדדי קטן בפאב של תמונע, המקום בו מתקיימות ההופעות המוסיקליות. יש זמן. אני מזמין מקיאטו כפול. הברמן מבקש ממני הוראות הכנה ואני מתפשר על אספרסו וכוס מים. בינתיים ממשיכים להכנס אנשים ואני מגלה שיש בקהל לא מעט אנשי תיאטרון מהשורה הראשונה, כנראה ההצגה כבר עשתה לעצמה שם.

באולמות קטנים אני אוהב לשבת בשורה הראשונה ובהצגות עם בובות וחפצים יש לקרבה לבמה יתרונות נוספים. ליבי כבר הגיעה, אנחנו משוחחים וכשנפתחות דלתות האולם איננו עירניים מספיק ושאר הקהל, שמנוסה לא פחות מאיתנו באירועים כאלה, מקדים אותנו ותופס את כל המקומות בחזית. ברגע האחרון מסתבר שמושב שנשמר למישהי נותר פנוי ואני מצליח להשתחל בכל זאת לשורה הראשונה. ליבי יושבת מאחורי ולשמאלי יושבים השחקנים אוֹרי לוי וחיים טופול, בהחלט חברה טובה.

ההצגה 'הבית על שפת האגם' היא קברט מוסיקלי משעשע – שחקניות, בובות וחפצים משתלבים לפנטזיה אבסורדית שמתרסקת כל פעם מחדש אל קרקע המציאות הקשה.
חוויה מטלטלת.
.. אמרתי?

בימוי, כתיבה וגיבוש שפה חזותית: יערה גולדרינג ויעל רסולי
שותפות ליצירה: רינת שטרנברג ועדנה בליליוס
מבצעות: רינת שטרנברג, עדנה בליליוס ויעל רסולי
עיצוב תפאורה ותלבושות: מורין פרידמן
עיצוב בובות: מעין רזניק
מלחין וכותב מילות השירים: נדב ויזל
עיצוב סאונד: בניה רכס
  עיצוב תאורה: אסי גוטסמן
ע בימוי: מיכל ואעקנין
יעוץ אמנותי: יעל ענבר
שותפה לבניית בובות ואביזרים: נעה אבנד 
%d בלוגרים אהבו את זה: