ארכיון קטגוריה: קברט

פסטיבל האזרח כאן – קרוב

image

היום נפתח הפסטיבל. ברחבה שלפני תיאטרון קרוב במה קטנה ולפניה ערוכים שולחנות. האזור הומה אדם, הרבה מאוד אורחים הגיעו לפתיחת הפסטיבל. בחלל הסמוך מוקרן מיצג וידאו של יונתן מרקס ועל הקירות צילומים ממחאת הצדק החברתי ששטפה את הארץ בקיץ האחרון וסחפה את כולנו אל הרחובות לשוב אל האמונה בכוחו של האזרח לשנות. את הצילומים שמרכיבים את התערוכה "תמונת מצב" צילמו אסף ברנר, סמואל ונגרינוביץ' ואריקה לינור קוצ'וק שהיא גם אוצרת המיזם ומפיקת הפסטיבל כולו. הצילומים מוצמדים אל הקירות באמצעות סרטים אדומים שנוכחותם צועקת מחאה.

image

אנחנו נקראים לאירוע הפתיחה. ניקו ניתאי פותח את האירוע במספר מילים, הפעם הוא איננו מוביל האירוע. שרביט המנצחים של הניהול האומנותי בידי דורית ניתאי-נאמן שמעבירה לנו את המסר הכללי של האירוע ומעבירה את זכות הדיבור לאנשי ציבור. מנהל התחנה המרכזית של תל-אביב וח"כ יצחק בוז'י הרצוג אינם מכבירים מידי במילים ומשאירים את מרכז הבמה לענייני התרבות לשמם התכנסנו.

מספר אנשים נקראים מהקהל לבמה לקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. חלק מהמשפטים נקראים בספרדית, בערבית  או ברוסית וכולם נקראים גם בעברית. הקטעים כתובים בדפי המידע שבידינו ומן הראוי שאצטט אותם בשלמותם:

כל בני האדם נולדו שוים. כל אדם זכאי לחירות, ללא הפליית גזע, מין ודת. לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. כל אדם זכאי לחירות הדיעה והביטוי. כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתארגנות בדרכי שלום.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. אדם הנתון לרדיפות פוליטיות, זכאי לבקש מקלט בארצות אחרות. לא תישלל מאדם אזרחותו בדרך שרירותית.

אדם זכאי ללבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים, כנדרש לרמת חיים נאותה. כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור.

אדם זכאי לבחירה חופשית של עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים. כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה להגבלת שעות העבודה.

כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלת תלוי. אדם חזקה שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק. לא יהיה אדם נתון לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב.

כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין, ללא הגבלה מטעמי גזע או דת. נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה. המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה.

לא יהיה אדם עבד או משועבד. לא יהיה אדם נתון לעינויים ועונשים משפילים. הכל שווים לפני החוק.

רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. לכל אדם יש חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה האפשרות להתפתחות חופשית מלאה. המדינה מחוייבת למשטר סוציאלי ובינלאומי שבו אפשר לקיים את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו.

בסיום קריאת זכויות האזרח נקרא הקהל לשיר את שירו של שפשף על רקע ההקלטה המקורית של מאיר בנאי. אנחנו שרים יחד עם כולם. מרבית הנוכחים מתקשים להתמודד עם המנעד הקולי והסולם המקורי של הזמר. גיל ואני מתעקשים ושרים עד הסוף.

ההצגה הראשונה שרואים היום היא טרמפ. זהו בעצם סיבוב שני של איש הרוח, הזונה והליצן הזכורים לטוב. ההצגה המקורית עובתה במספר קטעים שקושרים אותה לנושא המחאה החברתית החדשה ושאר הקטעים הם אלה שמוכרים לנו מהסיבוב הראשון. בפעם הקודמת שראינו את איש הרוח, הזונה והליצן יצאתי מההצגה מבולבל משפע הרעיונות שהומטרו עלינו. מאז קראתי את השירים הרבה מאוד פעמים ואני מכיר אותם היטב. החוויה הפעם שונה, אני יודע למה לצפות ובכל זאת אני מוקסם ממש כמו בפעם הקודמת. אינני יודע אם תיאטרון קרוב ימשיך להציג את הסיבוב הראשון, השני או שניהם. בכל מקרה – ממש כדאי לבוא ולחוות הכל, מהטרמפ ועד המראה עם הפרצוף שלנו, ה"מכובד". הליהוק השתנה, הליצן נשאר כפיר ונונו ואילו איש הרוח והזונה הם עכשיו יואב סדובסקי וליאור כהן.

עשר דקות הפסקה שאחריה צפויה לנו קריאה מבויימת על ידי רם רחמים של תפוס את המרגל – תסכית שחנוך לוין כתב ב-1967, התקופה בה החל המחזאי לבתר פרות קדושות ממש כמו אלה שמוזכרות בהצגה טרמפ שראינו כרגע. כל האירוע מתועד בוידאו ובצילום. בצאתנו מהאולם גיל שואל את לירון בן-עזרא אשר על השיווק ויחסי הציבור של התיאטרון אם יש סיכוי לרכוש הקלטה של שירי איש הרוח, הזונה והליצן/טרמפ. יש לנו עותק של המילים אך המנגינות אינן שגורות בזכרוננו. מסתבר שהופק די.וי.די. של הקברט הסטירי אך בינתיים הוא לא הוצא למכירה – אנחנו מחכים לקנות עותק.

גיל מנצל את ההפסקה להציג בפני מערכונים מפרי עטו של חנוך לוין. אני די מופתע לגלות שהוא עדין זוכר קטעים שקראנו לפני זמן רב למדי. איכשהו בסוף ההפסקה גיל גולש לניסים אלוני, זה קורה לו תמיד ואני מבין אותו היטב.

נכנסים לתפסו את המרגל. השחקן אריאל ברונז יושב על הבמה וקורא קטעי שירה פומפוזיים משהו שמובילים אותנו אל המשורר הלאומי. אל הבמה עולה המורה, השחקנית ענת שגב שמדהימה אותנו כל פעם מחדש. היא מציגה דמות של המורה הרודנית שבסופו של דבר תשליט את מרותה גם על המשורר הלאומי, השחקן בני אלדר, בסיוע חמש מאות וחמישים תלמידיה שמיוצגים על ידי השחקנים יואב סדובסקי ולילך דייויס. הם מוציאים את המשורר מדעתו באופן שיטתי ותוך כך מוציאים מהקהל לא מעט שאגות צחוק. קריאה מבויימת מרעננת מאוד. אינני יודע אם מתכננים להמשיך להעלות את זה גם אחרי הפסטיבל. לדעתי יש מקום להפוך את התסכית להצגה ואולי אף להצמיד אליה כמה מהמערכונים הקצרים של חנוך לוין שעוסקים בהלעגה דומה של קודשי מערכת החינוך.

ההצגה הסתיימה. השעה 22:19, הרכבת הקרובה לחיפה יוצאת ב 22:31. אני פותח צעד ומגיע בזמן לכתוב מילים אלה בדרך לחיפה. בדרך לתל-אביב כתבתי ברכבת על הספרים של ג'ים קניפפל, עכשיו צריך להעתיק הכל למחשב. יכול להיות שהיה עדיף לקחת איתי לדרך מחשב ולחסוך את כפל העבודה. מחר אני מתכנן לבוא להמשך הפסטיבל…

להתראות בקרוב.

הבית על שפת האגם

איפה אמא ? ! … צלצול…

שלוש אחיות – אחת גדולה, אחת קטנה ואחת בינונית. שלוש בובות – אחת גדולה, אחת קטנה ואחת בינונית. האחיות משחקות. גם הבובות. מנגנות, רבות, מקניטות וצוחקות. גם אנחנו בקהל צוחקים ולפתע … צלצול מקיץ את כולנו אל אימת מלחמת העולם השניה.

ילדות טובות, מחונכות, יודעות בדיוק כיצד עליהן להתנהג. לומדות שעור אחרי שיעור להציג את עצמן בגרמנית, צרפתית ואנגלית – רק לא בשמותיהן האמיתיים. משתעשעות ולפתע צעדים רועמים בום… בום… בום… בום… בום… בום… מחזירים אותנו אל המציאות.

הילדות נודדות אל תוך עולם הפנטזיה הפרטי שלהן. חלקי גוף של האחיות מתערבבים באופנים מאוד מעניינים עם חלקי הבובות. אנחנו צוחקים בהנאה וצ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… קולות רכבת מאיימים …
איפה אמא ? !

הילדות חולקות ביניהן את פת הלחם. שוב מטלטלים אותנו יחד עם הילדות והבובות שמנגנות בכלים בלתי נראים בין צחוק לבין אֵימָה.
איפה אמא ? ! … צלצול…

יעל רסולי ויערה גולדרינג בישלו לנו קברט – חוויה של קול, מוסיקה, תנועה וחפצים. לאורך כל ההצגה נשמעת מוסיקה מקורית של נדב ויזל שגם כתב את השירים ובין לבין משולבים צלילים יוצרי אוירה – חריקת דלת, טריקת חלון וכמובן צלילי הרכבת המאיימת. הקברט נפתח בסיפור מוּשר עם תנועה, תאורה ומוסיקה. בהמשך משולבים בין קטעי המשחק של הילדות-בובות קטעי סיפור-שירה בסגנון קברטי. הטקסט המסופר והמוּשר חלקו עברית וחלקו אנגלית. כמעט כל תמונה מעלה על פנינו חיוך ואפילו גורמת לפרצי צחוק שמובילים אל הנחיתה הבאה. חוויה מטלטלת.

האחיות והבובות לבושות באופן מאוד מעניין שמשנה צורה בכל פעם שנוצר שילוב חדש שמערב חלקי ילדה ובובה לדמות חדשה, בדרך כלל משעשעת, עד הצלצול המעורר הבא. התפאורה מלאה הפתעות. מתוך הבמה נשלפים חלקים שמשמשים למטרות שונות. הילדות נכנסות אל עולמן מתוך הארון, ברצפה יש מקומות מסתור וממשטח הבמה בוקעים חפצים שמשלימים את הסיפור… איפה אמא ? ! …

אנחנו ממשיכים להתנדנד בין המציאות האבסורדית לבין הפנטזיה שמנסה להיות מציאות.
התאורה מעצימה עבורנו את החוויה, מציירת חללים ומידי פעם מקפיצה אותנו אל במת הקברט.
אין פלא שעיצוב התלבושות, התאורה והאביזרים זכו באות הוקרה בפסטיבל עכו.

כשההצגה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו, פרץ של נאיביות גרם לליבי, לגיל ולי לחשוב שנוכל לקנות כרטיסים בקופות הפסטיבל. כשהגענו לקופות גילינו שכל הכרטיסים להצגה 'הבית על שפת האגם' נמכרו מזמן וכך לא זכינו לראות את ההצגה במסגרת הפסטיבל. הנה ההצגה מועלית מחדש ואנחנו שוב מתכננים ללכת יחד אלא שגיל "מוקפץ" ברגע האחרון לסופשבוע בקוסטה בראווה. בבוקר ההצגה נודע לי שהרכבת מושבתת, דבר שמקשה עלי במידה משמעותית את הגיחה מחיפה לתיאטרון תמונע שבתל-אביב. אני מודיע לליבי שהיא כנראה תאלץ לוותר על חברתי ואז מחודשת תנועת הרכבות – בכל זאת אוכל להגיע ואפילו לחזור הבייתה לחיפה. אני חושש מאי סדרים בלוח הזמנים של הרכבות ומקדים לצאת. דווקא היום הרכבת מדייקת באופן מפתיע ואני מגיע לתיאטרון תמונע שעה לפני תחילת ההצגה. מתמקם בשולחן צדדי קטן בפאב של תמונע, המקום בו מתקיימות ההופעות המוסיקליות. יש זמן. אני מזמין מקיאטו כפול. הברמן מבקש ממני הוראות הכנה ואני מתפשר על אספרסו וכוס מים. בינתיים ממשיכים להכנס אנשים ואני מגלה שיש בקהל לא מעט אנשי תיאטרון מהשורה הראשונה, כנראה ההצגה כבר עשתה לעצמה שם.

באולמות קטנים אני אוהב לשבת בשורה הראשונה ובהצגות עם בובות וחפצים יש לקרבה לבמה יתרונות נוספים. ליבי כבר הגיעה, אנחנו משוחחים וכשנפתחות דלתות האולם איננו עירניים מספיק ושאר הקהל, שמנוסה לא פחות מאיתנו באירועים כאלה, מקדים אותנו ותופס את כל המקומות בחזית. ברגע האחרון מסתבר שמושב שנשמר למישהי נותר פנוי ואני מצליח להשתחל בכל זאת לשורה הראשונה. ליבי יושבת מאחורי ולשמאלי יושבים השחקנים אוֹרי לוי וחיים טופול, בהחלט חברה טובה.

ההצגה 'הבית על שפת האגם' היא קברט מוסיקלי משעשע – שחקניות, בובות וחפצים משתלבים לפנטזיה אבסורדית שמתרסקת כל פעם מחדש אל קרקע המציאות הקשה.
חוויה מטלטלת.
.. אמרתי?

בימוי, כתיבה וגיבוש שפה חזותית: יערה גולדרינג ויעל רסולי
שותפות ליצירה: רינת שטרנברג ועדנה בליליוס
מבצעות: רינת שטרנברג, עדנה בליליוס ויעל רסולי
עיצוב תפאורה ותלבושות: מורין פרידמן
עיצוב בובות: מעין רזניק
מלחין וכותב מילות השירים: נדב ויזל
עיצוב סאונד: בניה רכס
  עיצוב תאורה: אסי גוטסמן
ע בימוי: מיכל ואעקנין
יעוץ אמנותי: יעל ענבר
שותפה לבניית בובות ואביזרים: נעה אבנד 

הנבחרים – תיאטרון קרוב

image

למה פעם
אפשר לירוק על מטומטם
ופעם
אי אפשר?
למה פעם
מותר להרוג תת-אדם
ופעם
לא מותר?
למה פעם
תרגיש שליט המונים
ופעם כה מושפל?
למה בגידה
באה לאחר אמונים
למה בגידה באה בכלל?

שוב אנחנו יוצאים מתאטרון קרוב עם תחושה של אגרוף בבטן כשבראשנו מתפזם שיר עליז. ניקו ניתאי עושה לנו את זה פעם אחר פעם, גם ההצגות כוכב בלי שם, הזבובים ואיש הרוח, הזונה והליצן מסתיימות בתחושה קשה מלווה במוסיקה עליזה ואלה אינן ההצגות היחידות של תיאטרון קרוב שמותירות אותנו המומים ומפזמים.

המחזה של פאסבינדר נוטל את הרעיון מסדרת אירועים שהתרחשו באנגליה כעשרים שנה אחרי מלחמת העולם השניה, איאן בריידי ומיירה הנדלי למדו והפנימו את תורת הגזע מבית היטלר ובהחלטה פרטית שהם הם הגזע העליון אנסו ורצחו נערים ונערות – יצורים נחותים על פי השקפתם.

שלוש שחקניות ושלושה שחקנים, כולם צעירים ומוכשרים מגלמים מערכת של דמויות. חלק מהתמונות מציגות בפנינו את סיפוריהם של בריידי והנדלי והאחרות נגזרות מהחיים של כולנו בכל מקום בעולם. בסיפורי הזוג הניאו-פשיסטי כל השחקנים הם איאן בריידי וכל השחקניות הן מיירה הנדלי. איאן הוא האכזר מכל ואילו אכזריותה של מיירה נבנית משיחה לשיחה. בסיפורים הראשונים עיניהן של שלוש המיירות בורקות מדמעות מאימת האכזריות אך מסיפור לסיפור הן "מתחשלות", הדמעות פוחתות והעיניים הופכות לעיני קרח ולפלדה קרה ואטומה ממש כמו נשמותיהן. ככל שהאלימות גוברת כן מתקהים רגשות הזוג, איאן זקוק לאכזריות קשה יותר ומיירה מסתגלת והופכת להיות כמוהו.

בין סיפורי הזוג איאן ומיירה מוצגות סיטואציות של שניים נגד אחד מחיי היומיום. שני אנשים "נעלים" מתעללים באדם "נחות". ה"נעלים" הם אנשים קטנים שמתעללים במי שחלש מהם באותו רגע ולכן הוא יצור נחות. התמונות האלה קשות במיוחד משום שאנחנו מכירים אותן היטב מנסיוננו האישי בארצנו התרבותית, הדמוקרטית, הסוציאלית, הנאורה… התמונות מציגות שני רופאים דנים באובייקט; שני פקידים מתעלמים מאזרח; שני מפקדים מטרטרים חייל; שתי זונות מתעללות בזונה ממין זכר; אודישן משפיל לשחקנית-דוגמנית וסיטואציות מאותו סוג – שניים נגד אחד.

מה שמפחיד בסיפורים הוא שהם ממש לא מופרכים. סיפורם של איאן בריידי ומיירה הנדלי קרה באנגליה ויכול להתרחש בכל מקום, כן אפילו כאן. בכל מקום יכולים לצמוח תואמי ניאו-נאצים עליונים בעיני עצמם שנחפזים להגדיר אחרים כנחותים ולמחוק מהם את דמות האדם כדי להתעלל בהם מתוך תחושת צדק. אז במקום אחד צמחו "הנוער ה…" ובאחר צמחו "גדודי…" או "נוער ה…" – אתם מוזמנים להשלים לפי האסוציאציות הפרטיות שלכם. הם שם והם כאן, בכל מקום ובכל זמן, זה מזעזע וזו החוויה שמעניקה לנו ההצגה – זעזוע קשה.

image

עודד גוגנהיים ונורה פישר

image

כנרת אריאלי ואלעד רוט

image

מיכל בובילסקי ורותם לוי

צילום: © לינור אריקה קוצ'וק

imageדם ויין
יין ודם
דם ביין
יין בדם
דם הוא יין
יין הוא דם
יין הדם

היו רגועים!
זה קרה שם,
בניכר כמובן,
ולא אצלנו,
על שפת הים הכחול-לבן,
תחת שמי התכלת
עם עננים לבנים-לבנים.

התפאורה מורכבת מציורי קומיקס ענקיים ומאוד קולעים שעיצב צבי פלדמן. במעבר מסיפור לתמונה השחקנים מחליפים על הבמה תלבושות מתאימות שעיצבה לינור אריקה קוצ'וק. התאורה צובעת את התמונות באדום, מכתימה אותן בכחול ומגבירה את תחושת האלימות.

הצד המוסיקלי של ההצגה מעניין מאוד. ההצגה משובצת לכל אורכה בשירים בליווי נגינת פסנתר בעוד התמונות מלוות בצלילי רקע מוקלטים שמעשירים את חווית האלימות. לכל שיר הלחין המוסיקאי מקסים סבטלוב מוסיקה מתאימה במבחר סגנונות. בשיר 'למה?' שמצוטט למעלה מביעים האנשים ה"עליונים" בסגנון הבלוז את תסכולם מכך שלא תמיד אפשר להיות אכזריים ובתמונת הסיום כולם חוגגים במתכונת קברטית עליזה כאשר ג'ימי, אדם חדור אימה מול מות חברו, הופך לאדם עליון נטול רחמים שהוכשר במהירות להתעללות בנחותים שנושמים את האויר שלו . עברו כבר שלושה ימים מאז ראיתי את ההצגה ועדיין מידי פעם מתפזמת בראשי המנגינה העליזה של השיר המחריד

אל תדאג, ג'ימי
אל תפחד, ג'ימי
הכל יהיה פה בסדר גמור
אינך לבד, ג'ימי
כולם איתך, ג'ימי
כולם שרים את שירת הברבור.

מזעזע. את המילים של כל השירים קיבלנו בכניסה להצגה יחד עם דף המידע. כדאי מאוד לקרוא את השירים להשלמת החוויה.

הצגה מעולה שמאתגרת את הצופה כיאה לתיאטרון איכותי,
חוויה קשה עטופה במוסיקה נעימה שמגבירה את המבוכה.

עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
מאת: ריינר ורנר פאסבינדר
ע. במאי: חן שבתאי
מוסיקה: מקסים סבטלוב
עיצוב תפאורה וקומיקס: צבי פדלמן
ביצוע תפאורה: יאיר גרינברג
יעוץ כוריאוגרפי: רודי פרידמן
תלבושות: לינור אריקה קוצ'וק
תאורה: רונן בכר

שחקנים:
כנרת אריאלי
מיכל בובילסקי
עודד גוגנהיים
אלעד רוט
רותם לוי
נורה פישר

ליד הפסנתר: מקסים סבטלוב

כשהגענו גילינו שבאכסדרת התיאטרון יש כיבוד, יין והרבה מאוד אנשים. מסתבר שזו הצגת ההבכורה. היום הצטרפה אלינו אשתי עירית שזה לה הביקור הראשון בתיאטרון קרוב. עד כה היא ראתה את הצגות התיאטרון רק כשהגיעו אלינו לחיפה. לפני ההצגה הקדים ניקו ניתאי כמנהגו ואמר שהוא רואה אנשים חדשים והוא מקווה שהם לא באו היום פעמיים – ראשונה ואחרונה. על-פי תגובתה של אשתי יש לי הרגשה שהיא תצטרף אלינו גם בפעמים הבאות… במידת האפשר – כמובן.

איש הרוח, הזונה והליצן / טרמפ – קברט סטירי מאת ניקו ניתאי ובבימויו

גיל ואני נפגשים בתיאטרון קרוב לראות את 'איש הרוח, הזונה והליצן' – קברט סטירי מאת ניקו ניתאי ובבימויו. אנחנו מתכננים לראות הצגה זו ורבות אחרות של תיאטרון קרוב מזה זמן רב אלא שהתיאטרון רחוק מביתנו החיפאי וכך זה נדחה ונדחה.
עד כה כל ההצגות שראינו בתיאטרון קרוב הוצגו באכסדרה, זו ההצגה הראשונה שאנחנו רואים באולם הגדול. על הבמה פסנתר וסולם. זוהי תפאורת ההצגה. גם בהצגה הנפילה וכן בפינוק מטריף הפריט הבולט ביותר בתפאורה היה סולם. מעניין אם יש בזה איזושהי אמירה, זה לא יכול להיות מקרי.

הפסנתרנית גליה שרגל מתחילה לנגן ושלושת משתתפי הקברט עולים לבמה, רותם לוי הוא איש הרוח, ליאור ורוצלבסקי מגלמת את הזונה ובדמות הליצן – כפיר ונונו.

בדף המידע של הקברט כתוב שבכל אחד מאיתנו מסתתר איש רוח בעל חזון שרוצה להפיץ את בשורתו הרוחנית לעולם, אלא שהעולם אדיש – איננו מקשיב – ולכן נאלץ איש הרוח לבדר כליצן ולפעמים אף למכור את עצמו כזונה. אם כך כל אחד מאתנו הוא שילוב של שלוש הדמויות – איש הרוח, הזונה והליצן. כולנו רוצים להתקדם ואיננו בוחלים בשום מסלול ובלבד שנוכל להביע את עצמנו. בקברט מופרד האדם לשלוש דמויותיו והן חייבות לנוע יחד כי הן חלק משלמות אחת – קואליצית גוף הנשמה.

אנו השירותים מהצד – איש הרוח, הזונה והליצן

שלוש דמויות שונות, מאוד צבעוניות תרתי משמע שעוברות משיר לשיר ואינן מותירות לנו זמן לעכל את הנאמר בשירים. השירים מטפלים במרבית חוליי החברה ללא רחמים אך אינם בועטים בקהל או נושכים בעוז. זוהי סטירה עוקצנית, מדגדגת, מבדרת ומציקה אך איננה גורמת לנו מבוכה מיידית. אל דאגה – המכה עוד תגיע. מחכים ללקוחות ובין קטע לקטע מנסים לתפוס טרמפ. מחכים ללקוחות, רוצים להתקדם, אך מי יקשיב לאיש הרוח אם לא ימכור את עצמו ויבדר. וגם שביתה איננה באה בחשבון כי גם הזונה והליצן לא תמיד אטרקטיביים במיוחד ללקוחות אז מנסים לתפוס טרמפ

אנא קח אותי!
לחצי סיבוב,
לסיבוב שלם.
לא חשוב למה,
לא חשוב עם מי,
כל מה שחשוב
זה להתקדם.

בחלק מהשירים מוצג מסר שנראה מוגזם משהו וגורם לי לחשוב שלא, זה לא אנחנו. 'דיקטטורה עם צנזורה' – מה פתאום? לא אצלנו, אנחנו מדינה ששר החוץ שלה קורא לחקור את מקורות המימון של אלה שאינם חושבים כמוהו ומשטרת המחשבות מגדירה מחדש מהי נאמנות לצורך אזרחות, אבל איננו דיקטטורה עם צנזורה… בינתיים. מזכירים את השמות של ברק, נתניהו וליברמן ושוחטים את הפרות הקדושות, אבל הפרות הקדושות מתחדשות כל הזמן, הרי השירים נכתבו מזמן עוד לפני שהפרות החדשות היו קדושות. הגיעה השעה לחילופי סרחון. הסטירה נוגעת באדישות ובצביעות, בשקרן, באויב ובשטיפת המח, בהשפלה, בטוב וברע, כי

העם הזה עייף
מרוב חזון,
מרוב מזון
וראש נפוח.
העם רוצה לישון,
העם רוצה לחלום,
העם רוצה לנוח.

אני כל הזמן מרגיש שפספסתי משהו, בכל שורה יש אמירה חדשה או משהו שמחדד את מה שנאמר. אני נגרר מפעם לפעם אחרי אסוציאציות פרטיות ומרגיש שהפסדתי עוד אמירה. המוסיקה איננה מהירה אך הטקסט המשתנה יוצר הרגשת דחיפות וההצגה רצה מהר. כשההצגה מסתיימת אני מופתע – זהו? כבר נגמר? מסתבר שחלפה שעה כהרף עין ואני עדיין מבולבל עם קטעי רעיונות לא גמורים בראשי.

לשיר הפרידה עולים שלושת מרכיבי קואליצית גוף הנשמה ובידיהם שלטים ממוסגרים שמופנים אלינו ועליהם כתוב 'איש רוח', 'זונה' ו'ליצן'. השלטים מוצגים בפנינו כמראות. אמנם ידעתי לאורך כל ההצגה שאני מביט במראה, כל קטע עקץ ודגדג מעט, אך קטע הסיום עם ה"מראות" והטקסט המלווה צבר את כל החוויה לכלל חבטה עזה ומהממת –

אנו לא דומים לכם.
אנו לא דומים לאף אחד.
אל תסתכלו בנו כמו במראה.
אנו דמויות מקרטון.
אין לנו פרצוף כמו שלכם,
מכובד.
ואם יש איזשהו דמיון,
הוא מקרי בלבד.
אצלנו
הכל הפוך.

ההצגה נגמרה. אנחנו יוצאים מהורהרים, הולכים בתחנה המרכזית של תל אביב ואני מנסה לסדר בראשי קטעי רעיונות וחלקי ציטוטים לא שלמים. גיל ואני מנסים לשחזר את הרעיונות ואני מבין שאין סיכוי לקלוט הכל בשמיעה אחת. אני רוצה את הטקסט.

אנחנו סבים על עקבותינו במטרה לברר היכן ניתן לרכוש את המחזה או לקרוא לפחות חלקים ממנו. הקהל כבר התפזר אך דלת התיאטרון איננה נעולה, צוות ההפקה עדיין מתארגן. ניקו ניתאי מקבל את פנינו ומציע שנשב ונחכה, הוא תיכף יבוא לשוחח איתנו. לא נעים, איננו רוצים להיות לטורח, רק שאלה קטנה. כעבור מספר דקות ניקו ניתאי מצטרף ואנחנו משוחחים על ההצגה, על הבעיות שהיא מציגה וכן על ההצגות האחרות של תיאטרון קרוב. ניקו ניתאי מספר לנו שההצגה נכתבה לפני זמן רב והועלתה לראשונה עם רמי ברוך וגליה ישי. אני שואל אם אין בכוונתם לפרסם את הטקסט כספר, הרי הדברים שהיו נכונים לפני שנים רבות יהיו נכונים גם בעוד שנים רבות. ניקו ניתאי מגיב בזעזוע 'אני מקווה מאוד שלא'. על כל פנים, שירי ההצגה עוצבו כספר ובהצגות קודמות הקהל קיבל את מילות השירים בכניסה להצגה. ניקו ניתאי מציע לשלוח אלינו את ספר שירי הקברט וכבר למחרת הספר בתיבת הדואר האלקטרוני שלי ואני יכול לצטט עבורכם טעימות מתוכו –

על שלושה דברים
העם עומד
איתן ;
על ליצנות,
קצת על זנות,
וכמובן וכמובן
גם על הרוח.

עברו כבר ארבעה ימים מאז ראינו את ההצגה ואני עדיין חורש אותה במחשבותי הלוך ושוב. כבר קראתי את כל השירים מספר פעמים ואני עדיין מגלה בהם רמזים שחמקו ממני. אינני זקוק לצפיה נוספת בהצגה משום שכוחה הוא קודם כל בטקסטים וקשה מאוד לקלוט אותם בצפיה, לשם כך צריך לקרוא אותם. היום, זמן רב אחרי שצפיתי בקברט אני נזכר שלקראת סוף הנפילה ניקו ניתאי נוטל מראה ומסגרת ומציג אותנו בפני עצמנו במראה. מעניין מה יש לו לניקו ניתאי עם מראות… בעצם, זה די ברור, בסופו של דבר מה שאנחנו רואים בתיאטרון הוא קודם כל בבואה של עצמנו.

קברט סטירי מעולה.
מומלץ בחום למי שמוכן להתאמץ מעט ולקלוט גם את מה שמאחורי המילים, הצלילים והמשחק.

בתמונה ובקטעי הוידאו איש הרוח הוא אופיר וייל

כל הזכויות על כל השירים שמורות לניקו ניתאי – תיאטרון קרוב ©

 

שירת העצבים – אפרים סידון

ים הזיבולים שמסביב, בלה בלה בלה… כן הלחן הנכון כבר מתנגן בראשכם למרות השינוי הקל במילים. בהמשך ינדדו התכנים למקומות רחוקים ובכל זאת ימשיכו להיות נאמנים לצליל המקורי, אך המשמעות… המשמעות שונה לחלוטין. על פנינו נסוך חיוך מדושן והמילים שאנחנו שומעים מדברות על שחיתות שילטונית מכל הסוגים ומיני עוולות שעל כולן אנו יודעים ומרביתנו מתעלמים.

באתי לראות סאטירה מושחזת מפרי עטו של אפרים סידון. ציפיתי להופעה שבה אצחק וארגיש ממש רע מעצם העובדה שאני צוחק כראוי לסאטירה נוקבת. לא ציפיתי לאגרוף בבטן והוא נחת עלי בהפתעה מהר מאוד. הקטעים הראשונים מצחיקים מאוד וטעונים היטב ואנחנו צוחקים במלוא פה על ים הזיבולים, על כיפת מזל – זו שצומחת באורח פלא על ראשו של כל עצור לפני משפט ואפילו על אלף בית והנשיא החרמן ואז אנחנו קולטים שעברנו מבלי משים לתאונות דרכים וקורבנותיהם, לילדים רעבים ולחתולים שהזבל נגנב מפחי האשפה שלהם על ידי אנשים רעבים. ההופעה מוגדרת כקברט סאטירי והיא אכן מצחיקה מאוד וכואבת עוד יותר. קטע מצחיק עם עקיצה מוציא מאיתנו צחוק מתגלגל ומייד אנו חוטפים אותה בהפוכה עם אגרוף חזק ומטלטל מעיים. המינון ממש אכזרי, בדרך כלל המכה הרבה יותר כואבת מההרפיה שבאה בעקבות הצחוק. ההופעה רצה בקצב מהיר מאוד ללא הפוגות להתאוששות ואנחנו כבר צוחקים בעוד מהדהדות בראשנו מילות השיר "בואנה בואנה בואנה הבנות" – שיר שעוסק בהופעה זו בבנות עשרים שמוכרחות לקבור את יקיריהם בני העשרים ועד בנות השמונים שבמקום להיות מוכרחות לרקוד מוכרחות לקבור את ניניהם… מצמרר.

אפריים סידון איננו מותיר פרה קדושה שאיננה שחוטה.למעשה גם חתולים ועורבים לא נותרים שלמים. התעללות בקשישים, עובדים זרים, סחר בבני אדם, הפקרת חולים, תאונות דרכים… המכות ניתכות מכל הכיוונים בהגשה משעשעת ומביכה עד כאב מלווה בצחוק מציק. כן, אני מבולבל.

חבורה של שש שחקניות מזמרות מלווה בפסנתרנית מזמרת שגורמת גם לנו לשיר מילים שמפתיעות אותנו תוך שהן יוצאות מפינו. שבע בנות מוכשרות מאוד, כולן זמרות מעולות ופרפורמריות מצויינות. בחלק מהקטעים משתתפות כולן כלהקה, לפעמים רק חלקן על הבמה ויש גם קטעים בביצוע אמנית יחידה. בכל הקטעים הן מציגות כשרון משחק ושירה מרשימים ומכות אותנו במילותיו של אפרים סידון ללא רחם.

באחד הקטעים היותר קשים, אחת המשתתפות היא מריונטה שמופעלת על ידי משתתפת אחרת וביחד עם כל החבורה הן שרות שיר עליז שמילותיו מציגות ילדה שעוברת התעללויות מכל הסוגים לאורך כל מהלך חייה. הילדה מטולטלת תרתי משמע על ידי סביבתה והכל נעשה בתחפושת של הצגת ילדים מוסיקאלית, קלילה ומבדרת.

הרשימה אותי במיוחד שיפי אלוני – זמרת מעולה שהפגינה יכולת קולית ומשחקית יוצאת דופן בקטע בלוזי עברי סאטירי ובשיר באב אל פקק.

ביימה: דניאלה מיכאלי
משתתפות: שיפי אלוני, מורן ארביב-גנס, אורית זפרן, אפרת מילוא, עדי נוי, קרן אור קיצ`ס.
פסנתר ושירה: עדי דויטש.
עיבודים וניהול מוזיקלי: רפי קדישזון ועדי דויטש
עיצוב: פרידה שהם. תאורה: חני ורדי; הדרכה קולית: חדוה מלר.
טעימה מהקברט הסאטירי שירת העצבים

ידוע לי שיש לקברט סאטירי זה תוכניה שמכילה את מילות השירים. לצערי לא מצאתי בהופעה שהגיעה אלינו לחיפה דוכן למכירת תוכניות ולא ראיתי תוכניות בידי צופים אחרים בהופעה. תוכניה כזאת יכלה להעשיר מאוד את החוויה. חבל.

ההופעה הוצגה באולם קריגר בחיפה במסגרת סדרת הפקות של אורנה גרנות תחת הכותרת יוצאים תרבות קבוע. פרטים על הסדרה ניתן למצוא באתר שואו2גו.

בימים האלה בזמן הזה

imageהם נשואים שלושים שנה, היא מאושרת – הוא מרוצה, הוא ישתה תה – היא תשתה קפה, נחרדים מכל צליל, יושבים ולא עושים דבר והכל בסדר. השכן נלקח מביתו, הבן יוצא למלחמה, הוא איננו רוצה ואולי דוקא רוצה, האם רוצה ואולי איננה רוצה, הם אינם מתואמים, התקשורת ביניהם נסדקה מזמן, אולי הוא ימות, אולי הוא יהרוג, משקית ת"ש מרוממת את נפש כל החיילים ההולכים אל מותם ומנסה לעשות אף מעבר לזה ללא הצלחה והבן חזר מהמלחמה. חזר מהמלחמה אך המלחמה לא עזבה אותו, היא צמודה אל גבו, חלק ממנו לעולם והוא כבר יעביר אותה לדור הבא. כובש הומני מחלק אורז לנפגעיו שנותרו ללא בית וללא משפחה ומנסה לשכנע שאם אין בית – יש לכך סיבה. לא ברור את מי הוא מנסה לשכנע. מכירים אותם?
אלה הם אני ואת ואתה ואתם, תרצו או לא – ההצגה מציבה בפנינו מראה ובה אנחנו נראים כפי שאנו ובסיום ההצגה נבין שכך ככל הנראה בחרנו להיות.
קברט סאטירי מושחז היטב עם שירים ומוסיקה מעולה, סוחט מהקהל צחוקים לא מעטים ומאוד מעיקים.

ההצגה השתתפה בפסטיבל אקט2 השני לתיאטרון פרינג' לשני שחקנים. ראיתי את ההצגה לראשונה בשעת לילה מאוחרת למדי, מייד אחרי שתי הצגות ולפני הצגה נוספת, כך שההצגה עשתה את פעולתה בזמן אמת אך לא ניתן לה מרחב הזמן להקלט עד הסוף ולשקוע בתודעה. בסיום הפסטיבל, שכל ההצגות בו היו טובות וראויות לפרס מצאתי שזו ההצגה הזוכה שלי. בסופו של דבר, שקלול קולות השופטים והקהל העניק את הפרס להצגה מצויינת אחרת בשם 'אינגלה', הצגה מאוד מרגשת שעזבה את מחשבותי זמן קצר אחרי שכבה האור, בעוד ההצגה 'בימים האלה בזמן הזה' המשיכה להטריד את מחשבותי.

הלכתי עם בני – גיל ועם חברו איתמר לראות את ההצגה פעם נוספת. הפעם ההצגה תקבל את מלוא המרחב שלה. למרות שהכל היה צפוי, ההצגה הצחיקה אותי באופן מאוד מעיק במקומות הנכונים. גיליתי שכמעט לא פיספסתי דבר בצפיה הראשונה אך לא הספיק לי כנראה הקשב לקלוט כראוי את תמונת הסיום. לקראת סיום הסאטירה יש מעין סגירת מעגל לא סגורה באמצעות וריאציה על שיר הפתיחה, האורות כבים והקהל מוחא כפיים. ואז מסתבר שההצגה נמשכת.
התמונה האחרונה שונה מאוד משאר ההצגה ובצפיה ראשונה הייתה לי ולשותפי לצפיה הרגשה שהתמונה האחרונה מיותרת ואפילו מקלקלת. בפעם השניה הייתי פתוח יותר לקלוט את תמונת הסיום, תמונה מתקתקה וחביבה שבה מסבירה לנו האם כשתינוקה הרך בידיה שכך ככל הנראה בחרנו להיות, אחרת לא היינו כאן ועכשיו בימים האלה בזמן הזה. תפיסת המסר של התמונה האחרונה הלמה בפני. עד עכשיו לא חשבתי על כך שבחרתי מרצון להיות חלק ממשחק הזוועה ולהעניק אותו לילדי. עכשיו ההצגה מאלצת אותי להתעמת עם עצמי מחדש.

אומנים בדרך כלל נרתעים מהשוואת יצירותיהם ליצירות של אחרים ובעיקר לנכסי צאן ברזל תרבותיים. השוואות כאלה מותירות את היוצר עם שטר שעליו לפרוע למרות שלא כיוון לכך. בכל זאת החלטתי לא להניח למחזאי המאוד מוכשר עדו סתר ולעמת אותו עם תחושותי. בסיום ההצגה, בשתי הפעמים, עלו בי אסוציאציות מ'את ואני והמלחמה הבאה', ו'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין. הסאטירה 'בימים האלה בזמן הזה', מתעתמת עם נושאים דומים בכלים דומים ארבעים שנה מאוחר יותר וזה נושך ממש באותה מידה. האוירה הלאומית שונה לחלוטין. חנוך לוין כתב נגד הזרם בשיא האופוריה הלאומית שאחרי מלחמת ששת הימים. היום המצב שונה ובכל זאת נראה שלא כל כך. ואני תקוע באמצע. וכנראה גם אתם.

לאחר ההצגה איתמר אמר שהוא נדהם כשהקהל צחק במקומות מזעזעים. הזכרנו לו שהוא עצמו צחק עם כולם. איתמר אמר שהוא נסחף בצחוק המדבק אך הרגיש עם זה רע ובכך הגדיר במילותיו סאטירה טובה.

מוסיקה. ההצגה מעוטרת לכל אורכה במוסיקה מתאימה שמשלימה היטב את התמונה, מכה בפנינו במתיקותה במקומות מזעזעים והולמת בכח במקומות אחרים. המוסיקה המקורית של נדב ויזל עושה את פעולתה מצויין ואני כבר מצפה לשמוע עבודות נוספות שלו.

ההצגה מוגשת על ידי שני השחקנים המוכשרים רינה קוורטין וניר שאולוף שנתנו לנו בראש כל אחד בתורו מבלי להאפיל איש על משנהו. שווה להמשיך לעקוב אחרי ההצגות שלהם, לי יש מהם ציפיות רבות.

בבוקר המחרת גיל יצא מחדרו אפוף קורי שינה ומפזם 'בימים האלה בזמן הזה'. כנראה שנינו המשכנו לעסוק בהצגה אפילו בשנתנו. במשך היום, במהלך אחת מפגישות העבודה פתאום עלה בי הרצון לקרב את פני לפני המדבר ולענות לו בשירה "רע. רע. רע. רע. רע." – עבר עוד יום וההצגה עדיין איננה מרפה ממני.

למי שמחפש רק את משפט הסיכום:
מומלץ, מומלץ, מומלץ. קברט סאטירי מעולה, רעיון וטקסטים חדים ומדוייקים, מוסיקה שבונה בדיוק את האוירה המתאימה ומשחק מעולה.

דוז.פואה DUZ.PUA

רוב זמן ההצגה היה מרוח על פרצופי חיוך דבילי מדושן עונג. בשאר הזמן צחקתי ומחאתי כפיים בקצב השירים.

גילוי נאות: אני מקורב להפקה ושומע על ההצגה מרגע שנולד הרעיון על כל גלגוליו כך שהאובייקטיביות ממני והלאה. אחרי שהבהרתי את הנקודה אפשר להמשיך להשתפך.

באתי לראות הופעת טראש, כך נכתב בפרסומים מוקדמים. משום מה נוצר בי הרושם המוטעה שהחבורה וויתרה על סיפורי המעטפת ונשארה רק עם השירים. לשמחתי התבדיתי – הופתעתי לגלות הצגה מהוקצעת ומוקפדת מקצה לקצה עם סיפור מסגרת בנוי היטב עם כל החריקות שמאפיינות את השידור הציבורי בארצנו. המנחה המדהים גדעון בר [אבי דנגור] מגיש בסגנונו האישי את האירוע מעל המרקע. אבי מפליא לנהל דיאלוגים בין דמויותיו השונות. אין לי כוונה להסביר – לכו לראות. זהו למיטב הבנתי הקטע היחיד שאיננו מתיימר לחקות דמות ידועה מתרבות האירוויזיונים אלא רק אירוע מוכר, כל שאר הקטעים הם חיקויי תנועה של אירועים אירוויזיוניים.

ראינו ושמענו את ריטה, דנה אינטרנשיונל, אילנית, אבי טולדנו, גילי וגלית, ירדנה ארזי, אילנית ונורית הירש, יזהר כהן בשני גלגולים שונים ועוד … כולם מדויקים בהופעה, בתנועה ובעוויות עד כדי גיחוך. רק כשרואים את החיקוי הנאמן מאוד למקור קולטים שכל העיוותים, הפספוסים והמעידות אכן היו במקור. לא אלאה אתכם בתאורים, אתם הרי הולכים לראות, נראה לי שההצגה הולכת למלא אולמות לאורך זמן. בהופעה בה נכחתי האולם היה מלא מפה לפה ולחלק מהנוכחים זה כבר היה ביקור שני. אלה שראו את ההצגה יותר מפעם אחת העידו על כך שההצגה השתנתה. אם קלטתי כשורה, בהצגה הקודמת השתתפה שרית חדד ובזו היא נעלמה ובמקומה הופיעה ירדנה ארזי. חסרו לי בהופעה נציגים נוספים ומשמעותיים של ישראל בארוויזיון – הבטלנים, הדצים, עופרה חזה ואפילו שרהל'ה שרון שהפכה את הופעתה המקורית לפרודיה ללא עזרה חיצונית. הבנתי שלא הפסדתי דמויות אלה, כולן מחכות לתורן בסבלנות, בכל הופעה יוחלפו שירים כך שאפשר לחזות בכל אם נלך להופעה מספיק פעמים. לשם כך ההצגה צריכה לטייל בארץ ולהגיע למחוז מגורי בחיפה.

רוצים לדעת עוד? – לכו ל http://www.duzpua.com או לפייסבוק של ההצגה.

רוצים עוד יותר? – חפשו DUZPUA, אף אחד מלבדם איננו כותב ככה douze points כך שכל מה שתמצאו יהיה כנראה קשור איכשהו להופעה.

על הבמה:
– יונתן שוורץ,
– סיון בן ישי,
– רוני וידמן, עומר טל, רותם גולדנברג

וידאו: מורן בריר
הפקה: עופר לכיש
ייעוץ אמנותי, הפצה וניהול האתר: ליבי רן
יצירת לוגו: יניב פסקל

אם החלטתם ללכת, אל תשכחו לקלף מעצמכם את כל קליפות הציניות והפלצנות כדי לאפשר לחוויה לחדור אליכם בשלמותה ובכיף. אם עדיין לא החלטתם, קלפו מעצמכם את שכבות הפוזה המיותרות והחליטו ללכת להתפרק בהנאה.
פשוט כיף.

יוסי רן: 20 10 2009 02:56    כותרת הודעה: סיבוב נוסף

במוצאי השבת הקרובה אני הולך לראות את DUZ.PUA פעם נוספת.
הודלף לי שאראה קטעים שלא ראיתי בפעם הקודמת…

עדכון: ההופעה הבאה 20 במאי 2010  – סוזן דלל אולם ענבל 20:30  

אופרה בגרוש – הברלינר אנסמבל

התזמורת משמיעה את צליליה הראשונים. כן, יש תזמורת חיה למרגלות הבמה, עם טורומבון וקונטרבס, תופי דוד ופסנתר – ממש תזמורת.
המסך עולה. כן, יש מסך, כמו בימים ההם כשהמסתורין שלפני ההצגה גאה וציפינו שיפתח המסך ויתגלו לעינינו חוויות מעולם הדמיון.
ולקול צלילי התזמורת מתחילות לנוע צלליות אנושיות לתוך הבמה על רקע של עיגולי אורות נוצצים וסובבים ימינה ושמאלה. הדמויות נעות אל תוך הבמה כמריונטות וברקע מושמע השיר מקי סכינאי בקול מתכתי שכאילו בוקע מרמקול עתיק. כל הדמויות חולפות לרוחב הבמה משמאל לימין ורק מקי עומד בימין הבמה כשגבו מופנה אל הקהל. האורות, הצלילים, הצללים והתנועה מהפנטים ויוצרים חוויה מרתקת.
הדמויות שעל הבמה מדברות אלינו, אל הקהל. שחקנים שהם גם זמרים, גם פנטומימאים מוכשרים וגם רקדנים מדברים אלינו, מספרים את הסיפור וגם מסבירים פה ושם. הכל מהודק, מוקפד ומתוזמן. כולם מושלמים בכל מה שהם עושים, אין פשרות, אלה אינם שחקנים ששרים או זמרים שרוקדים, כולם מקצועעים בכל המובנים. במילותיו של ברכט בגרמנית, מסבירים לנו שזוהי אופרה של מלקטי הגרושים, אופרה של קבצנים, אופרה בשלושה גרוש. בתרגומים לעברית זוהי אופרה בגרוש – קיצוצים.
הקברט זורם מסיפור לסיפור ומשיר לשיר. כולם לבושים בשחור לבן, רק השיער צבעוני, כולם פרט לשליח המלך שלבוש באדום בוהק אבל הוא יגיע אלינו רק לקראת הסוף. השחקנים נעים בתוך חלל של תפאורה מרומזת ובכל זאת עשירה מאוד. התפאורה בנויה ממקורות אור רבים שנמצאים על הבמה ומעוצבת באמצעות צלילים. כן, צלילים יוצרים תמונות ואנחנו רואים את הקולות. תשאלו איך צלילים יוצרים תמונה. אתאר תמונה אחת מיני רבות. ממלכתו של ג'ונתן פיצ'ם, מנהל רשת הקבצנים של לונדון, בנויה ממסגרות עם מוטות תאורה. במקום מסויים אמור להמצא מעבר אל חלקה האחורי של ממלכתו, אין של שום מזהה חזותי אך בכל פעם שמישהו עובר בנקודה זו הוא מבצע תנועה של הסטת וילון והחזרתו. הפעולה מלווה בצליל חריקה של וילון במסילתו ולמרות שאין על הבמה דבר, מופיע לעינינו הוילון הדימיוני ומחלק את החלל באופן מוחשי לאזורים מופרדים וברור לנו שאלה שבצדה האחד של המחיצה אינם רואים את אלה שמאחוריה למרות שהם גלויים לעינינו. הכברתי כאן הרבה מאוד מילים לתאר חוויה קטנה ופשוטה.
סיפור העלילה מתרחש בסוהו שבלונדון, מעוז העולם התחתון. גיבורינו הם פושעים, זונות, קבצנים ועלובי חיים. אפילו השוטר הוא למעשה פושע. לא אפליג בתיאור העלילה, אני מספר כאן כמנהגי על חוויתי האישית, את תקציר העלילה אפשר לקרוא באתר התיאטרון הקאמרי של תל-אביב.

קודם קראתי למגלמי הדמויות שחקנים ואינני מרגיש נח עם ההגדרה, אלה אינם רק שחקנים, מדובר באומני במה רב-תחומיים, פֶּרפוֹרמֶרִים [יש לזה שם מתאים בלשוננו?].
בתפקידים הראשיים:
Jürgen Holtz – ג'ונתן פיצ'ם
Traute Hoess- סליה פיצ'ם אשתו של ג'ונתן
Christina Drechsler – פולי פיצ'ם בתם של ג'ונתן וסליה פיצ'ם
Stefan Kurt- מקי סכינאי
Axel Werner- המפקח בראון
Gitte Reppin – לוסי, ביתו
– Angela Winkler – ג'ני
כולם מושלמים ובנוסף להם יש להקה גדולה של אומני במה מוכשרים.
על כל התהליך מנצח הבמאי רוברט ווילסון וגם כאו יש לי בעיה עם הגדרתו כבמאי. רוברט ווילסון גם הוא אומן רב תחומי, לא פרפורמר, אומן של עיצוב. בנוסף להיותו במאי הוא גם צייר, פסל ומעצב רהיטים בעל שם עולמי בכל תחומי פעילותו. יכולתו הפיסולית מוצגת גם באופרה בגרוש שבה הוא מפסל תמונות חלל ותנועה באמצעות אנשים כבובות, אורות וצללים וכאמור, אפילו צלילים. צר לי אם אני מלאה אתכם בהתפעמותי מהעיצוב בצלילים, זו פשוט חוויה מדהימה ובלתי נתפסת שהשאירה עלי רושם אדיר. אחת התמונות שהותירה אותי נפעם היא תמונת מקי סכינאי הכלוא. מקי נמצא מאחורי סורגים של אור בתא כלא שאין סביבו קירות. כאשר הוא מוכנס אל התא או מוצא ממנו נשמעת חריקת פתיחה של דלת הזזה ממוכנת שמציירת עבורנו את דלת התא בחלל שאין בו דבר. אל המקום בו הוא כלוא באולד ביילי מגיעות שתי נשותיו, פולי ולוסי, ושרות דואט מריבה. להזכירכם, כולם לבושים בשחור לבן. ובכן, לוסי ופולי שרות את מריבתן וביניהן אנו רואים ברקע את מקי מאחורי סורגי האור שוכב על גבו, מניף את רגליו שמכוסות במכנסיים שחורים אל-על ומנצח על השירה בכפות רגליו העטויות גרביים לבנים. תמונה הזויה ומאוד מרשימה. מכאן אנו ממשיכים אל תמונת הבריחה של מקי מהכלא. תמונה זו היא יצירת מופת בפני עצמה ולצערי אינני מסוגל לתאר אותה במילים. כל הדמויות בהצגה מעוצבות חזותית באופן יוצא דופן שיש בו אמירה ברורה ומעוררת ספקות כאחד. רב הקבצנים נראה ספק יהודי וספק סיני והוא בעצם לונדוני מסוהו. מקי הגנגסטר שמבצע את הרציחות במו ידיו מעוצב כג'נטלמן עדין ואלגנטי שלא לומר שברירי. מפקח המשטרה הגמלוני נע לעתים כמריונטה ולפעמים כרקדן גמיש על-פי הרגשתו הרגעית.
הקברט מתנהל בשפה הגרמנית, שפת המקור. למען אלה שאינם מבינים גרמנית, כמוני, מוקרן סביב הבמה תרגום לעברית. התרגום של שמעון זנדבנק נאמן באופן מושלם לקצב השפה הגרמנית. אינני מבין גרמית כך שאינני יודע מה מידת הקרבה בין התרגום לבין המקור, אך שמעתי את השירים בגרמנית והם התפזמו במוחי עם המילים העבריות בהתאמה מלאה משקלית ופונטית.
השירים, לפחות מקי סכינאי וג'ני של הפיראטים מוכרים לכל. גם אם אתם תוהים לרגע ואינכם נזכרים, אין לי ספק שכולם מכירים את השירים. את נעימת מקי סכינאי אתם שומעים סביבי בכל פעם שאשתי מתקשרת לסלולרי שלי. ג'ני של הפיראטים או "כלת השודדים" בתרגום דן אלמגור מוכרת בעיקר בביצוע חנה מרון. נזכרים? "וספינה עם גולגולת / על שישים תותחיה / תעגון אז בחוף."
כל השירים ללא יוצא מן הכלל מבוצעים באופן מושלם, נקי, מדוייק ומעביר את הסיפור ואת הרגשות שגועשים מאחוריו. חוויה.
יש לי הרגשה שאוכל להשתפך כאן לנצח. לפני פתיחת ההצגה הוכרז שחלקה הראשון אורך שעתיים ולאחר ההפסקה יבוא החלק השני שאורכו ארבעים דקות. כשהגיע מועד ההפסקה הופתעתי לגלות שכבר חלפו שעתיים. גם החלק השני זרם אל סופו מבלי שאחוש בכך – אין רגע דל.
לפני הארוע השתתפנו במפגש עם מנהל הברלינר אנסמבל – קלאוס פיימן [Claus Peymann]. מפגש מעניין ומעשיר שבו שמענו סיפורי תיאטרון מפי איש תיאטרון בעל עבר עשיר של למעלה מארבעים שנות ניהול אומנותי והווה מפואר בברלינר אנסמבל. קלאוס פיימן היה מנהל אומנותי של תיאטרונים גדולים וחשובים וביניהם TAT בפרנקפורט, Burgtheater בוינה ועוד כמה שאינני מסוגל להגות את שמותיהם לא כל שכן לאיית אותם. מספר דברים ששמענו ממנהל הברלינר אנסמבל גרמו לנו לקנא מעט. מבחינת קלאוס פיימן, האיכות האמנותית חשובה מהעמידה בזמנים ולכן כשאומר לו הבמאי שאיננו מוכן עדיין להעלות את ההצגה הוא ידחה את הבכורה עד שהבמאי יהיה שבע רצון מהתוצאה. בגרמניה יש בכל עיר ועיירה לפחות תיאטרון אחד שנתמך היטב על-ידי הרשויות. לפני התיאטרון יש חניית אופניים והיא מתמלאת במהירות באופניהם של בני נוער שיכולים לרכוש כרטיסי תיאטרון מוזלים שמחירם למטה משליש מהמחיר המלא. המימון מהכנסות בתיאטרון הגרמני הוא כשלושים אחוז מתקציבו, שאר שבעים האחוזים באים ממקורות מימון ממשלתיים. בארץ היחס הוא הפוך, למעלה משבעים אחוז מהמימון מגיע מהקופה ולכן נאלץ התיאטרון הרפרטוארי לפזול אל הקופה – חבל.
אופרה בגרוש של הברלינר אנסמבל היא חוויה מדהימה!!!
לארבע ההופעות בארץ אזלו הכרטיסים זה מכבר. אם בכוונתכם לבקר במשכן התיאטרון בברלין תצטרכו להצטייד בכרטיסים להצגה זו מספר חודשים מראש.

קברטירוף [מיכל שפירא]

מיכל שפירא שחקנית וזמרת מוכשרת מעלה מזה שנתיים מופע קברטי מוטרף בשם קברטירוף. המופע הוא בכללותו ערב שירה בסגנון הקברט המרכז אירופאי של המאה שעברה. הטירוף מתבטא בבחירת התכנים ובצורת ההגשה. למיכל יש קול עשיר מאוד ויפה עם שליטה מדהימה בנמוכים בהם היא משתמשת ליצירת אוירת טירוף דרמטי. לאורך המופע עוברת מיכל בשיריה מהפרעה להפרעה במופרעות מדהימה. קטע הפרעות האכילה מודגם בשיר הפולקע.

את שיר הפולקע כתב עבורה יובל שפירא שמלווה את הופעתה בפסנתר. יובל, לטענת מיכל איננו אחיה, בעלה, בנה או סבה אבל הוא חבר טוב ותומך נפשי נאמן לעת טירוף.
במהלך המסע השירי בין סוגי הטירוף מגיעה מיכל אל פיצול האישיות בשיר המריבה משלמה המלך ושלמי הסנדלר.

ראינו את הקברטירוף בסטודיו בחיפה. מיכל מעידה על עצמה שהיא כבר שמונה שנים חיה בתל-אביב ועדיין כל הופעה בעיר הולדתה – חיפה – גורמת לה התרגשות מיוחדת.
אני מאוד נהניתי מהמופע. מופע קליל, מהנה ומבדר ולמרות הטירוף איננו משאיר משקעים נפשיים.

%d בלוגרים אהבו את זה: