ארכיון קטגוריה: תיאטרון

שעה של שקט על הבמה

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

שעה וחצי של צחוק נעים חופשי משחרר ולא מביך,
ואף לא רגע אחד של שקט
.
ששון גבאי מפגין יכולת קומית מרשימה במחזה מעולה.
ללכת להצגה ולצחוק בכיף.

 

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140.
אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא,
אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

כמנהגנו בהצגות המנוי, אנחנו מגיעים לא מוכנים. אינני מתפנה לעשות "שעורי בית" ואין לי מושג אפילו אם אנחנו הולכים לקומדיה, טרגדיה או כל דבר אחר. במבואת התיאטרון אנשים שותים יין, זה כנראה אירוע מיוחד. אשתי שתחיה מזכירה שעל כרזות הרחוב של העיריה כתוב משהו על בכורה. אני מנסה לרכוש תוכניה ודיילת התוכניות עונה בחינניות שזו הצגה ראשונה ולכן אין עדיין תוכניה. התשובה מטרידה. כבר קרה שהגענו ל"הצגה ראשונה" שקדמה לבכורה, וקיבלנו הצגה בטרם הייתה בשלה לקהל.

על הבמה תפאורה ריאליסטית של דירת מגורים שניכר מקירותיה ששוכן בה אדם שכל מעייניו במוסיקת ג'אז. מנהלת תיאטרון בית ליסין, ציפי פינס, יושבת לפני. זה מעט מרגיע, סביר להניח שלא הייתה מטריחה את עצמה לחזות בחיפה בהצגת הרצה – אולי זו בכל זאת הבכורה, למרות שאת המבקרים אינני רואה באולם.

ששון גבאי עולה לבמה בדמות מישל וכולו התלהבות מתקליט ג'אז נדיר שאותו הוא מחפש שנים והיום, לגמרי במקרה, נפל עותק של התקליט סוף סוף לידיו. עכשיו הוא מבקש לעצמו שעה של שקט להתרווח ולשמוע את התקליט. הוא רוצה, אבל לאשתו יש תכניות אחרות, היא רוצה לדבר על משהו… מה?… מישל רוצה רק שיניחו לו לשמוע את התקליט, אז הוא מסכים לדבר. הוא לא בדיוק מקשיב לה, רק מחכה שזה יגמר והוא יוכל לשמוע את התקליט. כבר בשלב זה אנחנו נופלים מצחוק מהתנהגותו של מישל – ששון גבאי – שמגיב על הדברים בהבעות מתחלפות ובהברות קטועות שמעידות על בלבול ועל חוסר רצון לאפשר לשיחה להתפתח. כל מה שהוא רוצה זה שעה של שקט. בינתיים מתווספים להמולה השיפוצניק שהורס את הבית ברקע, הבן שיוצר משהו לא מזוהה שנתפס אצלו כמוסיקה, החברה של אשתו – ולא רק שלה, החבר של מישל – ולא רק שלו וגם שכן ידידותי במיוחד שמלין על חוויות השיפוץ ומרשה לעצמו לזלזל באמן הג'אז הנערץ על מישל.

מישל מוכן לסלוח לכולם על הכל, הוא מוכן גם לכעוס על פי דרישה, לקבל את המוסיקה המחרידה של הבן, להענות לקשקושי השכן, הכול… רק שיניחו לו סוף סוף לשמוע את התקליט. מצידו יכול הבית לההרס יחד עם כל יחסי המשפחה והחברוּת, ובלבד שיזכה סוף סוך בשעה של שקט.

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

הדירה שנשקפת מחלונות הדירה של מישל ונטלי מזכירה לי את דירות תל אביב. אין לי מושג אם מעצב התפאורה, סאשה ליסיאנסקי, התכוון לרמוז על תל אביב. הנוסח העברי של דורי פרנס מתנגן מצויין וההצגה עברית לכל דבר למעט שמות הדמויות. עם התרגום הזה ההצגה יכלה להתרחש בדירה תל-אביבית.

הבמאי, משה נאור, ליהק להצגה צוות שחקנים הולם שכל אחת ואחד בו קולע לדמות בצורה מושלמת. ששון גבאי נמצא על הבמה לכל אורך ההצגה ומשתמש במגוון הבעות עצום להגיב על המתרחש סביבו. הוא מתגלה כאן כאמן מימיקה אדיר, שהבעותיו אומרות לפעמים הרבה יותר מהמילים. פייר, החבר של מישל, שמתברר שהוא הרבה יותר מחבר, הוא השחקן ג'יל בן-דוד שנתפס בעיני כאומן המימיקה זה מכבר. הפגישה של מישל ופייר היא חגיגה מרהיבה של מילים, תנועה ובעיקר הבעות שמזכירות לי את הדיאלוגים הקולנועיים של לואי דה פינס ובורביל. אנחנו צוחקים לכל אורך ההצגה. זו איננה קומדיה של פאנצ'ים או מצבים, זוהי התרחשות שנבנית היטב נדבך על גבי נדבך ומעצימה את הפארסה כאשר כל התרחשות חדשה מדגישה את האבסורד במה שקרה רק לפני רגע קט. ההצגה גדושה בהומור פיזי, לא רק ההבעות ותנועות הגוף מפתיעות ומוגזמות, אפילו התפאורה מגזימה בתנועותיה בתגובה לפעולות השיפוצניק. מבחינתי זו חגיגה של הומור פיזי, מילולי והתרחשותי שאיננה גולשת אף לרגע לפאנצ'ים מאולצים או מביכים ואיננה "מתאמצת" להצחיק בדרכים זולות. ההצגה מצחיקה בכיף. אנחנו צוחקים, נהנים וממשיכים לדבר עליה גם בדרך הביתה.

רק להניח את דעתכם, ללא כל ספוילר משמעותי, כן – הוא יקבל בסופו של דבר את השקט שביקש לעצמו.

תמונות מתכנית ההצגה שעה של שקט © ז'ראר אלון ואילן בשור

למחרת אני מחפש ברשת התייחסויות להצגה, ומגלה שהמחזה הפך לסרט שכבר הוקרן בארצנו וכל מה שנכתב בעברית מתייחס לסרט ולא להצגה. בינתיים כבר עלתה גם תכנית ההצגה לרשת. התמונות שצירפתי הם קולאז’ים חתוכים מהצילומים של ז'ראר אלון ואילן בשור בתכניה, להמחשת מגוון ההבעות של ששון גבאי. בתוכניה כתוב 'הצגה ראשונה בתיאטרון חיפה: 23 בדצמבר 2015 י״א בטבת תשע"ו' כלומר – הבכורה עדיין לפנינו ולכן ההצגה איננה מוזכרת בינתיים ברשת.

הפקה משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון בית ליסין

מחזה: פלוריאן זלר
תרגום: דורי פרנס
בימוי: משה נאור
תפאורה: סאשה ליסיאנסקי
תלבושות: אורן דר
מוסיקה: שאול בסר
תאורה: אורי מורג
קרבות במה: אילן גזית
ע. במאי: נתנאל אזולאי

על הבמה:

ששון גבאי – מישל
הדס קלדרון – נטלי [אשתו]
רפי תבור – פאבל [השכן]
עופרי פרישקולניק-אלדד – אלזה [החברה]
אלעד אטרקצ'י – סבסטיאן [הבן]
ג'יל בן דוד – פייר [החבר]
גיל וסרמן – לאו [השיפוצניק]

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרובדף הפייסבוק של תיאטרון קרוב מפרסם ארוע בשם פסטיבל האזרח כאן 2015 – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. אני עדיין זוכר בחום את פסטיבל האזרח כאן הראשון שנפתח בקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. מאז מתקיים הפסטיבל בתיאטרון קרוב כל שנה בסמיכות ליום זכויות האדם הבינלאומי שחל בעשרה בדצמבר. השנה אני מצליח לפנות לעצמי זמן להגיע לכל ההצגות המשתתפות בפסטיבל.

ליבי ואני מגיעים לשערי התיאטרון כשעה לפני התחלת הההצגה הראשונה. הרחבה שבחזית התיאטרון כבר ערוכה לאירוע הפתיחה והקהל מתקבץ לאיטו. כשמגיעה שעת הפתיחה אני תוהה אם הקהל שהגיע איננו גדול מקיבולת האולם. המנהלת האמנותית – דורית ניתאי נאמן – פותחת את הערב ומספרת לנו על הרעיון שמאחורי הפסטיבל ועל מה שצפוי לנו במהלכו. שש הצגות משתתפות בפסטיבל: רסיסים, נצורות, אם-מה, הפרזיט, קמבלצ'ה ופואמה לקריינות ולמקהלה מדברת בשם 'ולא היה בה מום'. בסיום הפסטיבל יוענק פרס 'האמן כאן'. בנוסף לכל אלה מוצגת בגלריה תערוכה שמעמידה את כל מרכיבי עולמנו בפרופרורציה אלינו ואל הסביבה.

שם הפסטיבל "האזרח כאן" מתכתב עם שם הסרט האזרח קיין של אורסון ולס, אך הוא איננו מגביל את עצמו לזכויות האזרח, אלא עוסק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ההצגות השנה עוסקות בהיבטים שונים של זכויות האדם מול החברה ולא רק מול הרשויות שמתייגות אותו כאזרח. יש כאן התייחסות לזכות כל אשה ואיש על הגוף, על הרכוש ועל צרכי הקיום, וכן לזכות למחשבה חופשית ולזכות לנווט את מהלך החיים על פי ההשקפות, האמונות, ההעדפות ואפילו הנוחות של כל אחת וכל אחד.

הכח המניע מאחורי כל פעילות תיאטרון קרוב הוא אמונתו העזה של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי, בכוחו של כל אחד להוביל שינוי וביכולתה של האמנות לשנות מציאות. התיאטרון ממוקם בלב התחנה המרכזית של תל אביב, מקום שמערב בני אדם מתרבויות שונות ומגוונות. לא כולם אזרחים בארצנו ולחלקם אין אזרחות כלל והם נאבקים על זכויות היסוד שלהם. בין ההצגות יתקיימו אירועי חוצות בשיתוף כוחות יצירה מהסביבה הקרובה.

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם ותוך דקה הוא מלא מפה לפה. באולמות הפרינג', מילוי אולמות איננו מובן מאליו ומכירת הכרטיסים המוקדמת, שמעידה על אמון הקהל בתיאטרון וברעיון, משמחת אותי.

ההצגה רסיסים היא הצגה מורכבת שגיבוריה מתעמתים עם אירועי העבר בראי ההווה. לגיבורינו יש אירועי עבר סודיים שונים שהם מתקשים להתמודד איתם בהווה. ארחיב על ההצגה ברשומה נפרדת – היא ראוייה לכך.

ההצגה הבאה היא נצורות. קומדיה מטורפת שנוטלת את השראתה ממספר מקורות, ולאחר שמעמתת את גיבוריה עם זכויותיהם כנגד צוי המצפון, מטיחה בפנינו היבט נלעג של התנהלותנו בהווה. כמו קודמתה – גם הצגה זו ראויה לרשומה משלה, וכן כל האחרות.

בין ההצגות אנחנו מבקרים בתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק. תערוכה שגורמת לנו להסתכל מחדש על עצמנו בסביבתנו ועל הסובב אותנו במבט קצת אחר. אני נזהר כאן לא להרבות במילים כי דווקא החזות, בליווי מילים בודדות היא שמוסרת את התובנה ואת השאלות הנלוות. תעוד התערוכה יעלה בקרוב לאתר האמנית אריקה לינור.
לקט מהתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק

יום ההצגות השני נפתח בהצגה אם-מה. הצגה שמציגה קונפליט עז של בחורה שמתעמתת עם עצמה בגלוי על זכותה לנווט את חייה בדרכה. היא נאלצת להתעמת עם מוסכמות החברה, עם צווי ה"מוסר", עם רצונותיו של בן-זוגה אך בראש ובראשונה עם עצמה. הצגה קשה וחזקה שמותירה בי רושם עז.

בין ההצגות אנו מוזמנים למופע ריקוד היפ-הופ של להקת הילדים TLV IP kids crew. הילדים, שחזותם מעידה על כך שמוצא הוריהם איננו מכאן, הם צברים דוברי עברית שמתחנכים בארץ. הכוראוגרף, קייט טמבויאט, עשה עבודה ראוייה להערכה – שתי קבוצות ילדים ממש קטנים מציגים בפנינו מופע מרהיב ומרגש כאחד.

קָמְבָּלָצֶ'הההצגה הבאה, הפרזיט, עוסקת בתרומתה של עבודת האמן לחברה. ההצגה מתייחסת באופן מפורש לברית המועצות הקומוניסטית, אך אי אפשר לנתק אותה מחווית החיים של האמנים בכל מקום ובכל תקופה, אפילו כאן ועכשיו. גם אם הרשויות אינן מתייגות את האמנים כפרזיטים "אוכלי חינם", אין הם יכולים להתנתק מהמסר שהם מקבלים מכל עבר – מהחברה ומהגורמים התומכים – שבעצם הם צריכים לעשות גם עבודה "אמיתית".

שתי ההצגות האחרונות מוצגות בצהרי יום שישי. לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.

ההצגה האחרונה היא פואמה לקריינית ולמקהלה מדברת – ולא היה בה מום מאת המשוררת חגית ורדי. בשיחה מקדימה בין המנהלת האמנותית, דורית ניתאי נאמן, לבין המשוררת, חגית ורדי, מוזכר שהיצירה "איומה", קשה מאוד. הספר עוסק בחוסר האונים של ילדה שנפגעה מינית בגילוי עריות והיא מתמודדת גם בבגרותה עם תחושות אשם. החוויה שלי קשה כקהל שומע פסיבי, והטראומה עוברת אלי מכל מילה ובכל צליל. בשיחה המוקדמת ציינה היוצרת שבחזרה האחרונה חוו משתתפי ההצגה קתרזיס [הִזְדַּכְּכוּת]. לי זה לא קרה, אני נותרתי עם החוויה הקשה. יכול להיות שההִזְדַּכְּכוּת מגיעה רק לאחר מספר קריאות של הספר.

לסיום הפסטיבל מוענק פרס האמן כאן לברוריה רבינר שמצטטת בדברי תודתה מדברי אמיר גוטפרוינד, שהלך לעולמו השבוע, שהם בעצם ציטוט מדברי עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'.

פסטיבל האזרח כאן 2015 מציג תערוכה מעולה ושש הפקות מקור חדשות וטובות.
אני מקווה שלכל הצגות הפסטיבל יהיה המשך ראוי בהתאם לציפיות יוצריהן.

להתראות בפסטיבל האזרח כאן 2016 שימשיך את המסורת ויזכיר לכולנו שבכח האמנות לשנות.

בשולי הדברים:
מאז שאני מכיר את תיאטרון קרוב, כל התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות לירון בן עזרא שמתחזקת, בין השאר, את
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב. במהלך הפסטיבל לירון הודיעה לנו שהיא מסיימת את עבודתה בתיאטרון. אני מאחל ללירון מקרב לב הצלחה בכל מעשיה ואני בטוח שנמשיך להתראות בתיאטרון קרוב.
בהצלחה ליורשי לירון בתפקיד, אני מצפה להמשיך להתעדכן באופן שוטף באמצעות
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב.

יום אחד את תראי בסטודיו בחיפה

לפני כעשור, ב-25 בפברואר 2005, הלכנו – אשתי שתחיה ואני – למועדון המיילסטון בְּשׁוּנִי לשמוע את פייר עמנואל חנון בערב שירה ותיאטרון בשם Un Jour Tu Verra, ובעברית 'יום אחד את תראי'. החוויה הייתה ללא ספק מעולה. ב-7 ביוני 2006, התקיים אירוע תרבות פתוח רב משתתפים במדרחוב נחלת בנימין שבתל אביב, ובין השאר הועלתה אותה הופעה בחצר אחד מבתי הקפה. בצפיה שניה, אני יודע מה מצפה לי ופנוי לצלם תוך כדי צפיה והאזנה. כשנולד הפורום לתרבות הפנאי, שהפך לימים לבלוג זה, רמי סיפר לנו באחת הכתבות הראשונות על השיר בוטנים. בתגובה כתבתי אז:

מצגת תמונות מהופעות 'יום אחד את תראי' 2006 ו 2015מצגת תמונות מהופעות 'יום אחד את תראי' 2006 ו 2015עמנואל חנון, בנוסף להיותו זמר, הוא שחקן בעל מימיקה מדהימה. אפשר לקרוא מפניו את מילות השיר גם אם אינכם מבינים צרפתית (כמוני). בתמונה זו הוא אומר:  "Mais bonjour mademoiselle Germaine" – אפשר להבין את המילים לפי המשחק והבעת הפנים.

בשבוע שעבר ראינו בסטודיו הצגה מרתקת בשם על הבגידה ובאותה הזדמנות נרשמנו להופעה הקרבה של 'יום אחד את תראי'. לשמחתי היינו מראשוני הנרשמים וזכינו להכנס להצגה. לכל השאר הודיע התיאטרון שבעקבות הביקוש תשוב אלינו ההופעה בקרוב לסיבוב נוסף.

ההופעה מתחילה, שיר בצרפתית רודף קטע משחק בעברית, ואחריו עוד שיר בצרפתית והכל בנינוחות רגשנית בסגנון צרפתי. פייר עמנואל חנון מדבר אלינו עברית ושר בצרפתית. הוא שחקן-זמר מעולה שיודע לשיר סיפור ולספר שיר. אינני מבין צרפתית, אך אני מכיר את מרבית השירים בתרגומם העברי שמתנגן בראשי ברקע. אריה זונשיין, אלי מגן ואורן פריד מלווים אותו בנגינה ולעיתים אף בשירה ובדיבור.

כשמגיע השיר של זָ'ק בְּרֶל La chanson des vieux amants שמוכר לנו כ'אהבה בת עשרים' אני נחנק מהתרגשות. השיר מדבר עלינו ואלינו שחווינו בעיקר את חלקיו הטובים של השיר. שירתו של פייר עמנואל חנון מלאה רגש מִדַּבֵּק. הבעות פניו ומחוות גופו משלימות את השירים לסיפורים סוחטי רגשות. אני מכיר הכל משתי ההופעות הקודמות ומתרגש גם ממה שקורה, וגם ממה שאני יודע שעתיד לקרות בעוד רגע. ההיכרות המוקדמת מקלה עלי לצלם בלי לפספס דבר, והיכרותי עם הצילומים מהעבר מושכת רותי לנסות לשחזר תמונות דומות ממרחק של כעשור.

מצגת תמונות מהופעות 'יום אחד את תראי' 2006 ו 2015  מצגת תמונות מהופעות 'יום אחד את תראי' 2006 ו 2015

חוויה מדהימה שתדבר, לדעתי, לכל אחת ולכל אחד – גם אם אינם דוברי או חובבי השפה והתרבות הצרפתית.

פייר-עמנואל חנון – שירה, משחק וגיטרה
אריה זונשיין – פסנתר
אלי מגן – קונטרבס
אורן פריד – תופים
http://www.chansonim.com

על הבגידה בסטודיו בחיפה

ההצגה 'על הבגידה' היא חוויה רגשית ואינטלקטואלית מרתקת שגורמת לצופה להמשיך לבחון את ההתרחשויות ואת הקונפליקטים זמן רב אחרי סיומה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

מסרון מתיאטרון הסטודיו מזכיר לי שהערב מוצגת ההצגה 'על הבגידה'. אינני יודע על ההצגה דבר מלבד מה שנכתב בתזכורות של הסטודיו, וזה מספיק כדי לעורר את סקרנותי. אשתי שתחיה עייפה מאוד ובכל זאת מִתְרַצָּה, אי אפשר לוותר על טעם החיים בגלל העבודה ומטלות המשפחה. אני מזמין שני מקומות ומפה לשם אנחנו מגיעים כמנהגנו באיחור קל. ההצגות בסטודיו כמנהגן מתאחרות מעט יותר, ויש לנו כמה דקות להתארגן להתרווח ואפילו לענות לשיחת טלפון אחרונה לפני כיבוי מסכים סלולריים ואורות.

על הבמה כסאות שאחד מהם משרדי, שולחן שעליו מונח לפטופ עתיק ומספר פריטים שמייצגים משרד עלוב למדי. ההצגה עדיין לא התחילה. ליד השולחן השחקן רונן יפתח מתארגן, ובפינת הבמה יושבת עינת ויצמן כשגבה מופנה אל הקהל ומדפדפת בקבוצת דפים משודכים. "היא קוראת את הטקסט של ההצגה" לוחשת לי חברתי – "כן, ככה זה נראה" – הם מתכוננים להצגה, אך זה נראה כמו חזרה, כאילו אין קהל. יונתן שוורץ, המנהל האמנותי של הסטודיו, עולה לתת לנו את מונולוג הפתיחה המסורתי שמספר על הצפוי בימים הקרובים, בעוד השחקנים עוסקים בהכנות גלויות להצגה על רקע דבריו.

על הבגידה'אישה מבולבלת מגיעה אל משרדו של גבר עסוק. היא מספרת לו שבעלה בוגד בה עם אישתו, הוא לא רוצה לשמוע. הם נסחפים למשחק מפתיע ומסוכן.' זה מה שקראנו בתזכורות שקיבלנו באי-דואר מהסטודיו. כך זה אכן מתחיל. פעם למדנו ששלבי ההתמודדות עם אובדן הם הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון, השלמה והתארגנות מחדש. אז הגבר נמצא בהכחשה ועובר גם לשלבים הבאים, אך לא בסדר הצפוי. בעצם גם האשה שמולו איננה בדיוק צפויה, וכל ההתרחשויות מבלבלות קמעה. אין לי עניין לפרט יותר מידי מה קורה משום שכל דבר שאכתוב יהיה ספוילר, אבל – יותר מכך – לא יוביל לשום תובנה, שכן כל מתבונן עשוי לראות משהו מעט שונה על פי הקצב שהוא קולט את המעברים בין הנפשות הפועלות ובין מצבי הרוח הרגעיים שלהן.

ממה שנאמר כבר ברור לכם שהשחקן והשחקנית בהצגה מפגישים אותנו עם הרבה יותר משתי דמויות. אנו רואים כאן שתי נשים ושני גברים בהרכבים שונים, וכן דמויות שאינן נוטלות חלק בעלילה שבעצם איננה קיימת. ההצגה איננה מספרת סיפור אלא מציגה תהליך בהתהוות, תהליך מעולם התיאטרון שמנסה להתמודד עם קונפליקטים מהחיים. בעלון שקיבלנו בסטודיו נכתב שזה 'מותחן פסיכולוגי' והמסרון מכין אותנו ל'מחזה אבסורד'. לטעמי זה איננו בדיוק מותחן וגם לא תיאטרון אבסורד, זהו משהו אחר – מאוד מסקרן מפתיע ומעורר מחשבות, והראייה – זוגתי ואני ממשיכים לדבר על ההצגה זמן רב אחרי שעזבנו את האולם.

עינת ויצמן ורונן יפתח נושאים את כל ההצגה על כתפיהם ועוברים בין דמויותיהם באופן מעורר השתאות ומפעיל רגשות. אנחנו מרגישים שיש כאן הרבה מאוד מניפולציות ובכל זאת מתרגשים כאילו אנחנו חווים את מה שחוות הדמויות שעל הבמה. את עינת ויצמן ראינו לאורך השנים בלא מעט תפקידים ואנחנו מודעים היטב לכישוריה. לרונן יפרח, מאידך, התוודענו רק לאחרונה בהצגה קוריולנוס ותמהנו היכן התחבא מפנינו עד כה השחקן המוכשר. בהצגה הנוכחית הוא נראה ונשמע לנו מוכר, אך השוני בדמויות לא מאפשר לנו לקשר בינו לבין קָאיוּס מַרְסְיוּס, רק מאוחר יותר נופל האסימון.

בשיחה שלאחר ההצגה עולות התהיות הצפויות, מאין נולדה ההצגה וכיצד חווים אותה בני ובנות הזוג בחיים של הזוגות שעל הבמה. הבמאית-מחזאית, עלמה וייך, מספרת לנו מעט על התהליך שארך בסך הכל כחודש וחצי מתחילת החזרות עד העליה לבמה, ורונן יפתח מספר לנו בהרבה התלהבות על החוויה מצד השחקנים. שאלות הצופים מעידות על כך שלא כולם הבינו באותה צורה את כל התהפוכות על הבמה, והבמאית מדגישה שזה בסדר, החוויה היא אישית וכל צופה חופשי לקחת אותה לעולם הרגשי שלו.

הבמאית איננה חוסכת מאיתנו מניפולציות רגשיות והטעיות מכוונות. המוזיקה של אורי אפרת בליווי התאורה של נדב ברנע מספקות לנו רמזים לשינויים בהתרחשות על הבמה, אך כשאנחנו כבר קולטים למה מרמזים האורות והצלילים, הרמזים מטעים אותנו מידי פעם וגורמים לנו לראות בדיאלוג אחד – שני דיאלוגים סימולטניים בין ארבע נפשות פועלות. מרתק.

אשמח לראות את ההצגה פעם נוספת. נראה לי שבכל צפיה אזכה בחוויה שונה.

בקיצור – מומלץ!

חיזור גורלי – הבימה בחיפה

היום 21 באוקטובר 2015 – מכונית החזרה לעתיד שעזבה את מסך הקולנוע ב 1989 נוחתת במחוזותינו; הנביא ביביהו, שהתמחה בניבוי העבר, מגלה לנו שהיטלר מעולם לא קם עלינו לכלותנו, זה בכלל היה המופתי הירושלמי; ואנחנו הולכים לראות את ההצגה חיזור גורלי, שמבוססת על סרט מצליח מ 1987. רבותי ההיסטוריה חוזרת.תוכנית ההצגה חיזור גורלי באתר הבימה

אנשים שמודעים לחיבתי העזה לתיאטרון שואלים אותי לא פעם מה מצאתי בו – בתיאטרון – בימים שהקולנוע יכול לעשות ניסים ונפלאות. אלה ששאלתם כנה, מקבלים ממני תילי תילים של הסברים, תוך שאני נזהר לא להלאות. ובכן, הקולנע אכן מופלא בדרכו, ולתיאטרון קסם מסוג אחר. כשאני שומע על המחזת סרט, אני נרתע מעט. הצגה נולדת ממחזה או מעיבוד של סיפור לכלל מחזה. עיבוד של תסריט לבמה עלול לנוון את כל הטוב מהתסריט, ולאלץ אותו להכנע למגבלות הבמה בלי להעשיר אותו בסגולות ההצגה החיה.

ה"פּוֹאֶטִיקָה" של אריסטו מגדירה את כללי התיאטרון הקלאסי שעיקרם שלוש האחדויות – המקום, הזמן והעלילה. זה כמובן שייך לעבר, בינתיים התרחבו מאוד גבולות התיאטרון וה"אחר" הוא זה שעושה את התיאטרון בן ימינו, בזמננו למיוחד. סרט קולנע איננו מוגבל ביכולתו לנוע במהירות מ"לוקיישן" למשנהו וחזרה ולהתנודד ללא לאות בין הזמנים. כל זה בא להסביר מדוע אני מסוייג קמעה מהצגות שהתגלגלו אל הבמה כמיחזור של סרטים מצליחים.

לפני ארבע שנים הלכנו לראות את ההצגה שחק אותה סם. בדרך לאותה הצגה, עלתה במוחי המחשבה שזוהי הזמנה למפח נפש. אני אשווה כל הזמן את ההצגה לסרט, והנוסטלגיה תנצח. בסופו של דבר זו הייתה הצגת תיאטרון מעולה ללא כל רמז לעברה הקולנועי.

בדרכנו להצגה חיזור גורלי, שאנחנו מקבלים במסגרת המנוי לתיאטרון חיפה, אני מנמיך ציפיות לרמה שממנה קשה מאוד ליפול. אני אמנם משתוקק שההצגה תפתיע אותי לטובה, ובכל זאת בא לתיאטרון ללא ציפיות, ולאכזבתי – ההצגה עומדת בציפיותי. בטרם מתחילה ההצגה אני מציין באזני שתחיה, שעל הבמה מונחת במה נוספת שמגביהה אותה בכשלושים סנטימטר. אני שמח שאנחנו יושבים בשורה תשע שממנה ניתן לראות את משטח הבמה גם לאחר ההגבהה. הקרובים יותר לבמה לא יזכו לראות את הבמה עצמה. ההגבהה ומבנה התפאורה מרמזים על קיומם של התקנים להזזת הבמה.

ההצגה מתחילה. אקי אבני עולה ומתחיל לספר את סיפורו. יש בהצגה מְסַפֵּר שמשלים את מה שאיננו רואים על הבמה. המחזה נכתב על יד ג'יימס דירדן – התסריטאי של הסרט המקורי. המְסַפֵּר הוא הפתרון הבימתי של היוצר עצמו. קולו של אקי אבני מוגבר לעצמה חזקה במיוחד שבוקעת מהרמקולים שאינם דווקא במקום בו הוא נמצא – חוויה בהחלט קולנועית. גם המוסיקה שחיבר אורי וידיסלבסקי להצגה היא קולנועית מאוד באופיה ומתאימה היטב לרוח ההצגה שנועדה ככל הנראה לתת תחושת קולנע.

הבמה מסתובבת כצפוי ללא לאות, ומחליפה בין אזורי ההתרחשות בקצב קולנועי. זמן הסיבוב של הבמה ממצב למצב ממולא בסיפורי דן גאלאגר – השחקן אקי אבני – שממלא, כאמור, גם את תפקיד המְסַפֵּר. התפאורה והתאורה דינאמיות מאוד, ובמהלך הסיבוב עוללים ויורדים חלקים מהתפאורה, ולפעמים אנו רואים התרחשות שמשלבת שני אזורים בעת ובעונה אחת. הסאונד של קולות השחקנים ומוסיקת ההצגה מרחיקים אותי מחווית התיאטרון למעין נסיון להתחרות בחוויה קולנועית בתנאים של "לא כוחות". אני מעט מאוכזב – קיויתי להצגת תיאטרון ואילו מה שאנחנו רואים הוא לכל היותר מיחזור גורלי שמנסה להתחרות עם הסרט שהיה טוב ממנה לאין שעור.

אסנת פישמן מדהימה בתפקיד אלכס פורסט. היא משחקת את הפאם פאטאל המחזרת החושנית בצורה מרגשת במידה וללא הסחפות מיותרת למלודרמטיות. מרבית הדמויות האחרות צעקניות מידי לטעמי, ובדרך כלל ללא צידוק. הצעקנות מונעת את התפתחות הרגש ואיננה מייצגת מועקה, כעס או חוסר אונים, סתם צעקנות – חבל. באופן כללי, ההצגה משאירה אותי, ולא רק אותי, אדיש למדי. זכור לי שהסרט היה מותח, מרגש, מקומם ולפעמים אף מפחיד – בהצגה אינני חש בכל רמז לרגשות אלה. בתמונת הארנבת שבסיר, מכסה הסיר מתנודד מצד לצד ופולט אדים לסירוגין, וכך הקטע שאמור להיות מזעזע הופך לפארודיה מביכה על זכרונותי מהסרט. גם קטעי הכאילו סקס מביכים למדי בנסיונותיהם הפאתטיים להציג משהו מבלי להציגו בליווי קולות והקרנות שנועדו להשלים תמונה מרומזת מפורשת למדי. החוויה שלי מקטע זה ומהקטעים האחרים שבהם נעשה שימוש בהקרנת קטעי וידאו על התפאורות, פסטיגלית משהו. הבמאי פותר את הדברים שקשה להעלות על הבמה באמצעים פשטניים מידי לטעמי.

הגעתי להצגה, כאמור, ללא ציפיות ובכל זאת התאכזבתי מכך שההצגה עמדה בחוסר הציפיות. אז אם אתם חפצים לראות את חיזור גורלי – המלצתי היא לוותר על ההצגה ולשוב אל הסרט הישן והטוב.

תסריט ועיבודו למחזה: ג'יימס דירדן

תרגום: עידו ריקלין
בימוי: משה קפטן
עיצוב תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: אורן דר
מוסיקה: אורי וידיסלבסקי
עיצוב וידיאו: גיא מרום
תנועה: שרון גל
עיצוב תאורה: מאיר אלון

משתתפים:
דן גאלאגר – אקי אבני
אלכס פורסט – אסנת פישמן
קייט גאלאגר, אשתו של דן – ריקי בליך
ג'ימי, חבר של דן – אורי הוכמן
ג'ואן, אמה של קייט – רזיה ישראלי
אלן, בתם של דן וקייט –
רומי אבירם/סשה בזרוקוב/יובל קרוצנצ'קי
מרתה, מזכירתו/סוכנת נדל"ן – הילה שלו
מפקח משנה בריידי – עמוס בוארון
שוטר – שפי מרציאנו
מלצר/שוטר/שליח פרחים – דורון עמית

כל הכבוד – עכו 2015

כל הכבוד - עכו 2015כשבחרתי בהצגות שארצה לראות בפסטיבל עכו 2015, היה לי ברור שההצגה האחרונה שאראה תהיה 'כל הכבוד' מבית יעל טל. בפסטיבל 2012 ההצגה של יעל טל חמור אוכל תפוז קסמה לי מאוד, וכאשר היא הגיעה אלינו לחיפה ראיתי אותה פעם נוספת ונהניתי אף יותר מבראשונה. החלטתי שהשנה ההצגה של יעל טל תהיה זו שעם חוויותיה אחתום את פסטיבל עכו 2015 שלי. זוהי, מן הסתם, הטלת אחריות רבה על כתפי יוצרים שאינם יודעים אפילו שאני בונה עליהם.
בהפסקה שבין ההצגות ליבי, גיל ואני יושבים במדשאת הפסטיבל ומשוחחים עם חברים שכבר ראו הצגות שטרם ראינו, ואלה אף מעלים את רף הציפיות… מכאן אפשר רק לרדת.

בורג׳ אל כוריים

ההצגה 'כל הכבוד' מתקיימת באתר ארכאולוגי בשם בורג׳ אל כוריים, ממש על חומת העיר הגובלת בים. המקום פרוץ לכל הרוחות שנשמעות היטב במערכת ההגברה דרך מקרופוני המשתתפים. אזור המתחם שמשמש כבמה רחב מאוד, ובמרכזו מדורה קטנה שרוח הים מובילה אלינו את עשנה.

ההצגה היא בעצם אוסף של חגיגות של אלה שרוצים להיות יותר משמעותיים ופחות "שקופים". הם בנות ובני הדור שכולם בו שמעו בילדותם שהם "מיוחדים", מה שעושה את כולם ל"רגילים". אבל הם רוצים שיבחינו בהם, שיעריכו אותם, שיצילו אותם, שיאמרו להם "כל הכבוד".

כולנו מיוחדים - כולנו צועקיםאז כל אחת ואחד מהם מהלל את עצמו או את עצמה – מפקדת משמרות הזהב זועקת את חשיבותה, מישהו מארגן מסיבה עם קריוקי שישים אותו – כמובן – במרכז, עמיחי מארגן את טקס פרסי עמיחי שהוא עצמו הזוכה בכולם. ילדה זועקת הצילו וגם הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש – 'האיש שנפל לים' צועק הצילו… ומצילים אותם… ומצילים אותם… והם ממשיכים לצעוק הצילו ויש מי שיציל אותם. כולם בעצם צועקים כל הזמן הצילו – הבחינו בי – אני קיימת – אני קיים. כולם צועקים – רוצים שישימו לב שהם מיוחדים ומרוב צעקות כולם נבלעים ונשארים לא מיוחדים. "זה יותר מידי צעקני" – וזוהי כל המהות – לא שמים לב אלינו כשאיננו צועקים, אז צועקים ווצועקים ולא מבחינים בנו בהמולת הצעקות.

מה שאנחנו רואים בהצגה מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם שתי תופעות, האחת מהעולם ה"חברתי" שהשתלט על חיינו והאחרת מחצרות הפסטיבל:

  • הרשת החברתית פתחה לכולנו פתח לצעוק כאוות נפשנו – בצר לנו וכאשר יש לנו במה להתגאות. בשני המקרים מטרת הצעקות היא להפגין שאנחנו קיימים ושכולם מבחינים בנו – שלא הפכנו, חלילה, ל"שקופים". כשרע לנו אנחנו צועקים "הצילו" על גבי הרשת ומתנחמים בלייקים ובהפגנות עידוד והזדהות. כשטוב לנו אנחנו צועקים "הידד לי" על גבי הרשת ומתבשמים בלייקים ובקריאות "כל הכבוד". וכל המרבה בלייקים הרי זה משובח.
  • בחצרות הפסטיבל מתחרים רבים על תשומת ליבנו. אירועי חוצות, מוכרי מיני מזונות, עגלונים עם כרכרות ועוד ועוד, ולכולם יש רמקולים אימתניים שצועקים עבורם כדי שישימו לב אליהם. מה שקורה הוא שבתוך בליל הקולות איננו מבחינים בין העגלון, ההצגה, מעגל המתופפים ומוכרי הקרפ-כנאפה-חומוס-לאבאנה. "זה יותר מידי צעקני" – אילו כולם צעקו מעט פחות חזק, יכול להיות שמישהו היה זוכה בתשומת ליבי, אבל אותי ההמולה מגרשת מהאזור המחריש עד אימה.

ההצגה משעשעת, מעוררת מחשבה ומבלבלת – כל הקטעים מתערבבים בראשי כי "זה יותר מידי צעקני". לוקח לי מספר ימים מטרידים למדי להבין מה חוויתי בהצגה ועד כמה זה מתחבר למציאות חיינו. זוהי החוויה שלי מההצגה כל הכבוד וממה שהיא מייצגת.

כל הכבוד ליוצרים שהצליחו להעביר לי את התחושה המעיקה-חגיגית, שמחה-מבדרת וצעקנית, וגרמו לי לחשוב על זה כל-כך הרבה זמן.

יוצרים משתתפים: עמיחי אלהרר, יעל טל, ענת דרימר, גיא זך, דנה יצחקי.

בימוי: יעל טל
מנהלת מוזיקלית: נעמה רדלר
מעצבת: רוני וילוז'ני
מוזיקאי מבצע: רן גרסון
ע. במאי: נופר עובד
מפיקה: ימית אטיאס

עכו 2015 – קוריולנוס אחר וטוב

הצגות 'טרום' פסטיבל עכו מתקיימות באוירה רגועה, בטרם התחילה תרועת הפסטיבלים. מאידך, ההצגות לא עברו טבילת קהל ראשונית וליוצרים אין עדיין מושג איך תראה ההצגה בנוכחות קהל. הדבר משמעותי במיוחד כאשר מוקצה לקהל תפקיד. בחרנו לראות את ההצגה M.C קוריולנוס במסגרת ה'טרום' מסיבות לוגיסטיות גרידא – זה התאים ללוח הזמנים.

אנחנו יודעים שבעכו הכל צריך להיות אחר – זהו תנאי קבלה – אם ההצגה איננה עומדת בקריטריונים המופשטים של "אחר" – איננה ראויה לפסטיבל, היא "סתם" הצגת תיאטרון, טובה ככל שתהיה – ה"אחר" הוא העיקר.

משפחתנו בהרכב מלא מתגודדת עם קהל ההצגה בכניסה לאבירים ג', מצפה לכניסת קהל, ובינתיים מדברים על הצפוי לנו בפנים. מדובר במחזה של שייקספיר בתַרְגוּם דורי פרנס, קלאסי שבקלאסיים – בדף ההצגה באתר הפסטיבל נכתב 'עיבוד: איתי דורון ושחקני האנסמבל', כלומר – כולם שותפים להפיכת המחזה ל"אחר" – כבר מעורר סקרנות.

image

מניחים לנו להכנס באיחור המקובל בעכו בכלל וב'טרום' בפרט, ואנו מוצאים את עצמנו שוב מתגודדים עם קהל בחשיכה לפני הכניסה לחלל ההצגה. מחלקים לנו עלונים עם הסברים על המעמדות ברומא בתקופת ההתרחשות, אך מפאת החשיכה איננו יודעים מה כתוב בהם – חבל. בינתיים אנחנו נקראים למרוד בקָאיוּס מַרְסְיוּס וכך מתברר לנו שאנחנו פְּלָבֶּאִים – המעמד הפשוט ביותר ברומא. נכנסים אל חלל ההצגה והמרד נמשך, בינתיים נאמן למדי למחזה המקורי, אך אין סיבה לדאוג, ה"אחר" יגיע גם יגיע ובמנות גדושות.

הליהוק תפור להצגה באופן מרתק – השחקנים מעולים בתפקידיהם, ולהפרשי הגובה ביניהם תפקיד משמעותי שמוסיף למילים ולמשחק רובד פרשני נוסף. תוכן ההצגה והרעיונות הם כמו אצל שייקספיר, אבל הרמזים המשחקיים והמילוליים, וכן המוסיקה הנלווית שולחים אותנו לארצנו, מראשית ימיה ועד היום, שנראית שסועה ולוחמנית ממש כמו רומא של אז. ההקבלות עשויות היטב, לפעמים מרומזות ולפעמים יורות את המציאות אל פרצופינו עטופות במשחקי מלחמה תמימים – משחקי ילדים. אחר. ללא ספק אחר.

השליט הוא כמובן גיבור הקרבות, קָאיוּס מַרְסְיוּס, שחזהו מעוטר באותות מלחמה, אפילו כשהחזה חשוף. לשליט יש אמא דואגת שמלהטטת במילים של שייקפיר-פרנס ומוסיפה להן נופך ומשמעויות – אני נפעם. והנה פורצת הדמוקרטיה וגבור הקרבות שלנו נדרש להתחנף אלינו – פְּלָבֶּאִים עלובים – שנבחר בו. ברור לו שהוא הראוי מכולם בזכות עצמו ואיננו מבין איך הדמוקרטיה שבחרה בו – בועטת אותו. העלובים שרוממו אותו זורקים ומשפילים אותו. וגם כאן, כמו קודם, ההקבלה בת ימינו זועקת במלוא עוצמתה.

כל השחקנים מעולים בתפקידיהם. בתחילה כתבתי כאן על מעלליהם של השחקנים באופן פרטני – ומחקתי, שמא האדרת האחד תתפרש כהקטנת האחר.

תפיסת החלל, התלבושות והאביזרים תורמים במידה רבה לחוויה ובעיקר מחזקים את ה"אחר". לטעמי – יש כאן שמץ של הגזמה במשיכה לכיוונים "אחרים", והדבר לפעמים מעיק על הצופה שנאלץ להטות את ראשו לצדדים עד כדי כאבי עורף. אינני יודע אם מטרת הבמאי הייתה לגרום לנו לחוש בחוסר הנוחות היאה לפְּלָבֶּאִים, על כל פנים לי, ולא רק לי, זה ממש מציק. את המתרחש בשולחנות השלטון אני מתקשה מאוד לראות ולכן אני רואה קטעים נבחרים בהקרנה עילית חיה – כמו בהופעות רוק בפארק. כאן, ככל הנראה, דאג הבמאי להמחיש לנו שאנחנו – הנחותים – רואים את המתרחש בצמרת רק דרך התקשורת שמסננת את המציאות ומעצבת אותה על-ידי המצלמה – רעיון יפה מאוד. מאידך, השימוש בהקרנה מעט מוגזם, לפחות לטעמי. המחשת ההדרדרות המוסרית והנהנתנות, באמצעות צילומים ראליסטיים של מועדון חשפנות בסגנון סרטי הגנגסטרים של המאה הקודמת, איננה מייצגת את ימי רומא, ואיננה מייצגת את ימינו – הנהנתנות השלטונית ואובדן המוסר מתבטאים היום בצורות שונות לחלוטין, וגם אז.

ההצגה מעולה. אנחנו רואים אותה במסגרת ההרצה של הטרום-פסטיבל וחווים ללא ספק חוויה עמוקה, משמעותית ומעוררת מחשבה. ההצגה עדיין מתגבשת, כך זה תמיד בפסטיבל. אחרי הפסטיבל, אני מקווה שההצגה תהודק יותר, תנוקה מעט ממנת-היתר של ה"אחר" ותותאם לחלל ידידותי יותר לצופה – גם למעמד הנמוך לא מגיע לצאת מהצגה עם צואר תפוס. אני מצפה לראות את ההצגה שנית לאחר שתתבגר מעט ותצבור נסיון קהל.

אז מה? לראות או לא לראות?

לראות! – ללא ספק! – זוהי חוויה מעולה ומעוררת השראה.

כל הכבוד לכל היוצרים שנטלו חלק במלאכה וכן להנהלה האמנותית של הפסטיבל שהשכילה לקבל לפסטיבל לתיאטרון אחר, עיבוד של מחזה כל-כך קלאסי. זוהי מבחינתי הצגת פתיחה מעולה לפסטיבל.

מאת: ויליאם שייקספיר
תרגום: דורי פרנס
במאי: איתי דורון
עיבוד: איתי דורון ושחקני האנסמבל
תפאורה: שני קאין
תלבושות: רונה משעול
מוסיקה מקורית: ניר טיבור
תאורה: גיא גלילי
עריכת וידאו וסאונד: עומרי רוזנבלום
הפקה: רונן שמי

שחקנים:

ערן בן זאב *** רונן יפרח *** אלון מינץ *** יניב קלדרון *** מיכל רובין *** רונן שמי

אני אֶן

מאת: ליבי רן

בפורים לפני 14 שנה, נשענתי בטעות על נורת ליבון ונשרף לי חור ביד. זה היה בדירה של חברי הטוב יונתן, שלמד אז בשנה א' בסטודיו של ניסן נתיב. יום למחרת הפעלתי את התאורה במופע פורים של הסטודיו. הזיכרון הזה מושלך לי בבת אחת לתוך המוח מיד כשאני נכנסת לחלל ההצגה “Attempts on her life או בעברית : אֶן” של שנה ג' בסטודיו של ניסן נתיב, בבימוי ג'ייסון דנינו הולט. סמוך לקיר ליד דלת הכניסה ולקיר שמולו הוצבו כסאות, ומתחתיהם – כבלי חשמל עם נורות ליבון. הרצפה זרועה נצנצים זהובים, מהסוג שנדבק לכל חלקי הגוף ומסרב להיפרד מהם לנצח נצחים. אני אומרת לאבא, שבא איתי להצגה, "הילדים של השחקנים האלה יוולדו עם נצנצים. הם לא יורדים לעולם". את השחקניות/ים מציב ג'ייסון בלי רחמים, עצומי עיניים ונייחים, בתלבושות ובפיאות של ההצגה בחלל הזירה. כל זאת, בעוד הקהל נכנס לשני צידי הזירה המוגבהים, ולמעשה מהלך ביניהן/ם. ברקע נשמע "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה במהירות נמוכה, אבל לא בפיץ' נמוך – הקול של קורט קוביין מזוהה, והוא בגובה המקורי. רק המהירות מעוותת ואיטית באופן מטריד. אני יודעת שאבא רגיש לתדרים מסויימים, ושחלקם מפעילים אצלו את הטינטון – הראש שלו מתחיל לצלצל או להדהד, והכל מועצם ומתגבר – גם צלילים וגם אורות. אני תוהה אם המוזיקה גורמת לו לסבול. הוא נראה בסדר. אבל אז – בבת אחת – המוזיקה פוסקת, ומתחיל רצף של הודעות במזכירה אלקטרונית. אבא תופס את הראש. אני מנחשת, שהוא כבר סובל. אני לא מרשה לעצמי להתרכז בזה, כי זה לא יועיל. אני רוצה לצפות עכשיו בהצגה.

כמו שניחשתי, שחקניות/ים אוחזות/ים גופי תאורה – טראומה פרטית שלי – נוכחים לכל אורך ההצגה. לפחות היום, לא נראות כוויות. התעמתות עם טראומות היא דרך ידועה לטיפול בהן, לא?

צילום: ליאור רוטשטיין
צילום: ליאור רוטשטיין

ג'ייסון דנינו הולט לוקח מחזה "In-yer-face" בריטי מסוף הניינטיז והופך אותו ליצירה של היום אחר הצהריים, עם כל הרעש של עכשיו, פלוס מסכי סלולרים חכמים שמאירים פנים אפאתיות. לא פלא שמה שכל כך בעט בפרצוף בתחילת הניינטיז בקולו של קורט קוביין נשמע פתאום עייף וזקן. פאק, שנות התשעים היו כל כך מזמן. אפילו 1997, בה נכתב המחזה, היתה כבר לפני 18 שנה. איך הזמן עובר מהר כשמהבהבות לנו נורות בכל התדרים מול הפנים. אני מסתכלת על אבא מדי פעם. חלק ניכר מהזמן, העיניים שלו עצומות. הוא רגיש לאור הזה. ניסן נתיב, עליו השלום, נהג לשבת כאן עם משקפי שמש מאותה סיבה בדיוק.

אֶן, לכאורה גיבורת המחזה, היא אוסף פרגמנטים של מישהי שאולי בכלל לא קיימת. כלומר: יש לה שני זוגות הורים שמקוננים על נטיותיה האובדניות, היא נשואה ולא נשואה, היא מכונית יוקרה בתצוגה, היא טרוריסטית שעברה את כל העולם והיא בכלל בת ארבע-עשרה ומצטלמת לסרטי פורנו, וכל פעם שהשם אֶן נאמר, יש מי שמתקנת את הנאמר ונוקב/ת בשם האמיתי שלה/ו. זאת אומרת, שהשחקן/ית שומר/ת על זהותה/ו המקורית. אֶן היא ישות חסרת פנים. בהתאם, כל התלבושות כמעט זהות, והפיאות הבלונדיניות במבחר פריזורות הן וריאציות על אותו נושא. כולן בנות דמותה של אֶן העלומה, אבל כולן גם מלאכותיות במפגיע. בכל מה שנוגע לאותנטיות – לא רק שאני לומדת במהלך ההצגה את שמותיהן/ם של המשתתפות/ים, אלא גם שומעת וידויים מכל קשת החוויות-רגשות-תהיות-פחדים שלהן/ם. הוידויים הם איים של כנות שאני מקבלת בלי טיפה של ספקנות. אני מאמינה שכולן/ם דוברות/ים אמת. בניגוד מוחלט לוידויים, אני לא מאמינה למילה שנאמרת על אֶן – שהרי היא כל מה שאנחנו מספרות לעצמנו שהיינו רוצות להיות, או מנסות לשכנע את עצמנו שכדאי להיות. כאן עובדת עליי במיוחד תמונת השכנוע העצמי-קולקטיבי של קיום העצמה נשית בפורנו קטינות, שנקטעת על ידי סירוב להמשיך בטקס ההאדרה המלאכותי הזה מצד אחת המשתתפות.

הוידויים לוחצים כל פעם על עצב אחר. בעוד 17 התרחישים של אֶן מניידים אותה מדמות לדמות, הוידויים נוגעים בכל מה שלא היינו מודות שאנחנו, החל מהגבר ששבר את ליבנו והדברים האיומים שהוא אמר לנו, דרך פנטזיות אלימות וחוויות משפילות, ועד השערות מה יקרה להורינו אם נמות לפניהם. אני יושבת ליד אבא ולא יכולה להפסיק לחשוב מה יקרה אם אמות לפניו. באחת התמונות אבא שלי מתבקש להדביק על חזהו דף שעליו נכתב "אבא". זה לא קל לצפות בהצגה כזו עם אבא.

הקירבה לשחקניות/ים היא כל כך בלתי אמצעית, שכבר בתחילת ההצגה ניגשת אליי שחקנית ושוטחת בפניי תחינה, שאענה לטלפון. אני אֶן. אבל אני אינני אֶן – את זה אני יודעת. מה גם, שאת הטקסט שהיא אומרת לי, אומרות/ים כל שאר השחקניות/ים ל אֶן-יות אחרות בקהל, מכל המינים והגילאים. אֶן היא אידאה. היא מה שאומרים עליי מאחורי הגב. היא מה שמכאיב לי. אני אֶן.

במהלך ההצגה נשמעות כמה וכמה גרסאות לשיר "?Where Did You Sleep Last Night" (יש לו כמה שמות והמון ביצועים), אבל דווקא זה של נירוונה מהאנפלאגד המפורסם לא נשמע, אם אני לא טועה. זה שיר של חשדנות ושל בגידה, ואני תוהה כמה הוא נועד לתעתע ולשתול במוח שלי את הספק, שכל מה שאני רואה כאן בדיוני לחלוטין, כולל הוידויים שבחרתי להאמין להם בכל ליבי.

ההצגה מועכת לי את הקרביים. אני מוצאת את עצמי מנסה לבחון כמה אני יכולה להפעיל את חלוקת הקשב שלי, כשכמה מוקדים של פעילות נמצאים על הבמה מולי. אני מוצאת את עצמי מתרכזת בכפות רגליים מוזהבות. אני מנסה לזהות את השיר בשנייה שהוא מתחיל. אני שואלת את עצמי מה הייתי אומרת על עצמי במסגרת כל וידוי. מה אומרים עליי מאחורי הגב? מה אמר לי הגבר ששבר את ליבי? אני-אני-אני. אני אֶן.
סטודיו למשחק ניסן נתיב ת"א מציג: "Attempts On Her Life או בעברית : אֶן״

בסוף ההצגה, תוך כדי מחיאות הכפיים, אני אומרת לאבא שג'ייסון מרושע. הוא משאיר את השחקניות/ים בעיניים עצומות ברחבי החלל, כמו בכניסת הקהל. אני מבחינה בדף עם הכיתוב "אבא" מתחת לרגליו של אבא. הוא דורך עליו. אנחנו יורדים בדממה לרצפת הנצנצים. אני חושבת על יצירת הוידויים הנסיונית של ג'ייסון – "
לא מכניסה את זה הביתה", שלצערי החמצתי, ושמעתי שהיתה מסעירה ומטלטלת. לשמחתי, אני מגלה עכשיו שהיא עולה בגרסא אחרת בקרוב במוזיאון העיצוב בחולון.

כל מה שאני רוצה עכשיו, זה לחבק כל אחת ואחד מהיוצרות/ים ביצירה הזאת, גם אם זה אומר שאני אדבק בנצנצים זהובים עד קץ הדורות, ויוולדו לי ילדים זהובים, ואמן שהם לא ימותו לפניי.

Attempts On Her Life״
או בעברית : אֶן״
מאת : מרטין קרימפ
בימוי, תרגום, עיבוד ועיצוב חלל : ג׳ייסון דנינו הולט
עיצוב תלבושות : רוני יניב
עיצוב תאורה : יאיר ורדי
עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית : גל לב
יעוץ תנועה : מרינה בלטוב
ע. במאי : עומר אלשייך
בהשתתפות: נדב אילון, בר אליקים, בצלאל בורוכוב, רוני גורנשטיין, חן חפץ, כרמל לבנון, אורי סממה, עמית רגב, גיא רון ואור רותם – שנה ג׳ מחזור נ׳ בסטודיו למשחק ניסן נתיב

זוג פתוח בתיאטרון חיפה

imageדי במונולוג הספות-מפות-טיפות של לירית בלבן כדי לצחוק מכל הלב, ועם המונולוג הטלפוני והדיאלוגים עם הפן זו חגיגת צחוק קליל מהנה ומעורר ממחשבה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

רשום ביומן שיש לנו הערב הצגה, אך שמה אינננו רשום. איננו מוצאים את חוברת המנויים וגם באתר תיאטרון חיפה איננו מצליחים למצוא את תוכנית המנויים שלנו. רק כשמגיע המסרון מהתיאטרון אנחנו מגלים שההצגה שנראה נקראת 'זוג פתוח'. המחשבה הראשונה שעולה בדעתי היא שאין לי כח לקומדיה דלוחה וסקסיסטית מהסוג שייבא לנו התיאטרון מבית ליסין זה לא מכבר. בדף ההצגה באתר מוצג תקציר שאיננו מצליח להעלות את רמת הציפיות שלי. כך אני יושב בעבודה ושוכח לגמרי מההצגה עד שמגיע הטלפון מאשתי שתחיה. אני נחפז לצאת, ומרוב חיפזון אנחנו מקדימים מעט להגיע, ממש שלא כמנהגנו, אלא ששוער החניון שאיננו מכיר בכרטיסי החניה שקיבלנו מהתיאטרון גורם לנו שוב להכנס ברגע האחרון. למה אני מספר את כל זה? – כי גם ההגעה והכניסה לתיאטרון היא חלק מהחוויה, והפרעה מטופשת מעין זו מחבלת מאוד בחוויה התיאטרונית שבאה בעקבותיה – חבל.

בכניסה לתיאטרון אני רוכש תוכניה שממנה אני לומד שההצגה נכתבה על ידי דריו פו ופרנקה רמה ותורגמה על ידי אלי ביז'אווי. רמת הציפיות עולה. האולם רועש במיוחד. שכנינו מכל הכיוונים אינם אלה שאנו רואים בדרך כלל בסדרת המנויים שלנו. מתוך השיחות הקולניות בקהל אנו מבינים שמדובר בועד עובדים מסויים שמילא את האולם בקהל רעשני שאיננו חושב שתחילת ההצגה מרמזת שכדאי להפסיק לדבר בלחישה רמה.

בפינת הבמה מופיע פז מגן עם מגבעת וגיטרה ומזמר לנו שהגיע הזמן לכבות מכשירים רעשניים ומאירים, ומפרט את כל ההפרעות בשיר פתיחה נחמד ומהנה. כולנו מוחאים כפיים והקהל ממשיך לדבר ולהשתעשע בסלולרי כאילו השיר היה אירוע נחמד שאיננו נוגע לו.

ההצגה מתחילה. לירית בלבן ושרון אלכסנדר עולים משני צידי הבמה בצעדי ריקוד. בשלב זה הם עדיין זוג פתוח רק מכיוון אחד. כלומר הבעל בוגד והאישה מאיימת להתאבד. נשמע פשטני, ובכל זאת מלא תבונה ומחשבה ויותר מכל – מצחיק. הם מדברים אלינו – לקהל, אנחנו חלק מהסיטואציה, וכשהם מדברים ביניהם, הם מתייחסים לכך שגם אנחנו שומעים. אני אוהב את זה. מידי פעם הדמויות מזכירות זו לזו שהן דמויות במחזה, וגם את זה אני אוהב. הומור תיאטרוני עצמי, שמרחיב את גבולות ההצגה כך שהיא מביטה על עצמה כאילו מהצד – חביב עלי מאוד.

דף ההצגה באתר תיאטרון חיפהשרון אלכסנדר מגיש לנו את הגבר הבוגדני והרכושני כאחד בכל תהפוכותיו. לירון בלבן מציגה את האישה הנבגדת האובדנית בוירטואוזיות צרופה – מצחיקה ומעוררת רחמים בעת ובעונה אחת. הסחבה הנרמסת הופכת לנגד עינינו למלכה. בכל המצבים יש בה הכל מהכל ואני פשוט מתמוגג. כפי שאמרתי כבר בפתח הדברים, יש לה מספר מונולוגים פשוט קורעים מצחוק. אין ספק שתרומת כל היוצרים, מחזאים-מתרגם-במאי, לאותם מונולוגים רבה, אך בסופו של דבר מה שאנחנו רואים על הבמה נובע בראש ובראשונה מכשרונה השופע של לירית בלבן.

התפאורה היא בית שמונח על במה מעל הבמה. הבית צופן בתוכו של מיני חלקי תפאורה שנשלפים מקירותיו, והבמה נוטה בשיפוע מצד לצד כאילו להבהיר לנו מי למעלה ומי למטה בחלק זה של ההצגה. נראה לי שהמאמץ המוגזם בהעמסת התפאורה בגימיקים איננו תורם להצגה, מבחינתי הגימיקים האלה מיותרים לחלוטין. אבל זו דעתי בלבד.

דף ההצגה באתר תיאטרון חיפה

אף פ'ם לא

תמונה מהסרט - אף פ'ם לא - כתבת טלוויזיההתרגשות התרגשות התרגשות.
מזמן לא התרגשתי כך בהצגת תיאטרון. הסיפור, המחזה, המשחק, הבימוי וכל גורמי ההפקה נקשרו היטב לחוויה מרגשת מאין כמוה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

במסגרת המחויבות האישית בבית הספר, יוֹנִי מאמן קבוצת ילדים בכדורסל. מחר מתקיים משחק חשוב, והם יאלצו להתמודד איתו ללא מאמן, כי יוֹנִי ברח. הוא לא ברח מהמחויבות, הוא ברח מעצמו. הוא חושב שהוא ברח מההורים, מהמורים, מהחברים שבגדו וממי לא, אך בעצם מהמחשבות שלו על עצמו הוא בורח, וזה קשה. קשה מאוד, כי המחשבות רודפות אחריו לכל מקום.

יוני הוא ילד טיפש, כלומר – זה מה שהוא חושב על עצמו. הוא "יודע" שהוא טיפש ואף פ'ם לא יהיה משהו, אך איננו מוכן שאחרים יחשבו שהוא טיפש ולכן הוא מסתתר עמוק בתוך עצמו, וזה לא קל. כולם מושיטים לו יד לעזרה והוא מתנגד בתוקף לקבל את היד המושטת, כי אז הם ידעו שהוא טיפש. איכשהו עולה בי אסוציאציה לא רלוונטית לפאפעג'ינה שגם ממנה לא יצא כלום כי הכל נופל לה מהידיים. סיפר שונה לחלוטין – האסוציאציה שלי בלבד.

ההצגה מגיעה אלינו לבמה 3 של תיאטרון חיפה די במפתיע, זו איננה הצגת מנויים. חברים בפייסבוק מודיעים לנו שההצגה מגיעה אלינו לחיפה ואפילו נותנים לנו את קוד ההנחה. אנחנו מזמינים את הכרטיסים על חשבון הצגות הבחירה שלנו. בדרך לתיאטרון אנו מדברים על כך שלא היה פירסום חיצוני והאולם עלול לא להיות מלא. מגיעים לאולם כמנהגנו ממש ברגע האחרון, ומגלים שהוא מלא בנערות ונערים בגילאי חטיבת הביניים והתיכון. התלמידים מתנהגים למופת גם לפני ההצגה וגם במהלכה. מאוחר יותר נגלה שכמעט כולם תלמידי תיאטרון.

הודעה לכבות סלולריים – ההצגה מתחילה. יוני בורח. הוא מתרוצץ על הבמה, מנסה לצוד טרמפים, נוסע באוטובוס, מתגנב לתחנה המרכזית – מבוהל. כל תפאורת ההצגה היא שני כסאות, את כל השאר שותל במוחנו השחקן ידידיה ויטל באמצעות תנועה שמלווה במחוות של תאורה ומוסיקה שמדגישות את מצוקת הנמלט. יוני פונה אלינו ומספר את סיפורו.

יש בהצגה מספר דמויות שמלוות את יוני ומנהלות איתו דיאלוגים סוערים. כל הדמויות מגולמות על ידי שחקן אחד – ידידיה ויטל – שעובר מדמות לדמות במהירות ובאופן חלק, ואנחנו מקבלים את השיחות יחד עם המחשבות והתנועות כחבילה אחת שוטפת, עד כי איננו מתייחסים לכך שבעצם יש על הבמה רק שחקן אחד שכמעט שאיננו משנה את לבושו וחזותו. יוני הוא הילד שמרתק אותנו וכובש את רגשותינו עד מחנק. כל שאר הדמויות מובאות מתוך צורת המחשבה של יוני עליהן. הן מוקצנות לכיוון של התכונות שיוני מלביש עליהן. ידידיה ויטל מעביר אלינו את המורה כפי שהיא טבועה במוחו של יוני וכן את שכנותיו ושכניו לכיתה וגם את הדמויות שהוריו מקבלים במוחו.

החוויה, כפי שכבר ציינתי יותר מפעם אחת, מרגשת מאוד. בקטעי הבריחה של יוני מפני עצמו מודגשת חווית המתח והחרדה באמצעות מוסיקה קצובה מאת גל לב, שמכתיבה את קצב פעימות הלב שלי ומאחדת אותי עם מצוקתו של יוני.

טעימת יוטיוב מאף פ'ם לא - ידידיה ויטלבהצגת יחיד. מחזה בימוי ועיצוב: סיון בן ישי

יוני כנראה דיסלקטי, כלומר… יש לזה כל מיני שמות במכבסת המילים הפדגוגית, אך הוא איננו מוכן להיות מתוייג כשונה מהאחרים. רק הוא יודע שהוא שונה. הוא חושב שאיש איננו יודע שהוא מתקשה בכתיבה ובקריאה שלא לדבר על כל שאר מקצועות הלימוד. יוני משקיע מאמץ רב מאוד בהסתרת היותו "טיפש". כן, כך הוא רואה את עצמו – "טיפש". הוא לא מוכן להיות "מיוחד" ולקבל הקלות, כלומר… "התאמות" – מכבסה, כבר אמרנו. הוא עבר איבחון לפני שנים, אך ברח ממנו בטרם הסתיים האבחון. הוא יעשה הכל כדי להחביא את מצבו מעיני האחרים. אלא שהאחרים בעצם יודעים.

זהו, מספיק, אין צורך בספוילרים – לכו להצגה וקבלו חוויה בלתי נשכחת. אני יודע על ההצגה כבר מיומה הראשון ולא טרחתי עד כה לנדוד תל-אביבה לראות אותה. אני מניח שארצה לראות אותה שנית, אך קודם כל אניח לחוויה הנוכחית לשקוע. יש לי הרגשה שאני עתיד לחיות את ההצגה עוד כמה ימים עד שארגע.

אף פעם לא מלכה -  ציפי גון גרוס - הקיבוץ המאוחדההצגה מסתיימת לקול מחיאות הכפיים של קהל מאוד צעיר ומאוד מאוד נרגש. השחקן שב מייד לבמה לשיחה. הוא פתוח לקבל שאלות, והקהל המעולה צמא לשאול שאלות מאוד מעניינות. אופי השאלה הראשונה מעיד על כך שהשואל מתעניין בצורת העבודה על ההצגה יותר משהוא מתעניין בתוכנה ובמסריה. ידידיה שואל מי בקהל לומד תיאטרון וכמעט כל הידיים מונפות אל על. עכשיו התמונה ברורה. אז מדברים על הדרך בה נולדה ההצגה וכיצד היא התפתחה. בתחילת הדרך – לפני כחמש שנים – נושא ההצגה היה שונה לחלוטין. היא אמנם עסקה בהסתרת סודו של הגיבור מסביבתו, אך הסודות והדמויות נלקחו מתחומים אחרים. לימים, נפגשה המחזאית-במאית סיון בן ישי עם ציפי גון-גרוס והחליטה לבסס את המחזה על הספר אף פעם לא מלכה. המחזה אמנם נסמך על אותו רעיון אך גיבורנו בוגר יותר מגיבורת ספר הילדים, ובעיותיו שונות בהתאם. העבודה על המחזה התבצעה לאורך זמן כאשר השחקן מאלתר על בסיס חלק מהטקסט בעוד המחזאית כותבת במרץ וכעבור כמה ימים האילתור שב אליו כטקסט מורחב, מעובה ומבויים מחדש וחוזר חלילה. ידידיה ויטל מדגים לנו, לבקשת מישהו מהקהל, אילתור שיוצר טקסט שלא היה קודם לכן.

הקהל ממשיך להמטיר שאלות על שיטת העבודה על המחזה ועל ההצגה. מישהו מהשואלים זורק שאלה על המיזנצנה – להפגין את היכרותו עם מושגי התיאטרון. השחקן נענה לשאלה ומסביר כיצד עבד עם הבמאית על התנועה בהצגה, שעוברת מהתפתלות תזזיתית על כל הבמה להתכנסות פנימה.

השחקן רוצה לדבר דווקא על התכנים שמועלים בהצגה ומספר, אף שלא נשאל, שבעצם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סוד או "פגם" שאנחנו משקיעים מאמץ רב בהסתרתו או בהחצנתו כדרך התגוננות. בהצגה זו, יוני מסתיר את ה"פגם" שלו בעוד שכנתו לספסל מחצינה אותו פגם של עצמה. הוא מפרט כל מיני "פגמים", ואני חושב על הדרך בה פיתחתי הומור עצמי שנטל את העוקץ מלגלוגי חברים על היותי ילד שמן. העיסוק בבעייה הפרטית בכל דרך שהיא דורש מאמץ רגשי רב, ההסתרה דורשת מאמץ רגשי רב יותר. כאשר אין צורך יותר להסתיר, הבעייה איננה נפתרת, אך המאמץ פוחת – כולם יודעים אז לפחות אין צורך להסתיר.

ידידיה ויטל הוא שחקן מעולה שיודע להחליף דמויות בקצב מסחרר ולסחוט את רגשותינו עד תום כלימון. הבימוי של המחזאית-במאית סיון בן-ישי מוביל אותו למקומות שמותחים את גבול הרגש עד הקצה, וכל זה מלווה בחוויות תאורה וצליל שמווסתות גם את נשימתנו.

חוויה אדירה – כבר אמרתי.
לא משנה אם אתם בני נוער, מבוגרים או קשישים – החוויה תתפוס אתכם.

מחזה בימוי ועיצוב: סיון בן ישי
משחק: ידידיה ויטל
מוסיקה מקורית: גל לב
עיצוב תאורה: עופר לכיש
המחזה על פי ספרה של ציפי גון-גרוס  

גילוי נאות:
אני מכיר את המחזאית-במאית סיון בן ישי – היא חברה קרובה של ביתי – ליבי. ראיתי את דוז.פואה ואת תורה של אשת השגריר יותר מפעם אחת וכן את מוֹסְקָבִּייֶה, וגם כתבתי על ההצגות מילים חמות.
בלוג זה הוא פנקס החוויות שלי, כל מה שאני כותב כאן מתייחס לחוויה שלי – לא בהכרח לאירוע שגרם לחוויה. אני כותב לעצמי על חוויות שאני רוצה לזכור. אינני מוכן להיות "עט להשכיר", אני כותב את חוויותי בלבד. הגעתי כבר בעבר למצבים לא נעימים כשסרבתי לאנשים שרצו להטות את דברי או להוסיף להם דברים שאינם נגזרים מחוויה שלי. את המשפט האחרון – 'המחזה על פי ספרה של ציפי גון-גרוס' – הוספתי מאוחר יותר לבקשת סיון: "…ציפי גון גרוס ביקשה שבקרדיטים למטה תכתוב: מחזה ע"פ ספרה של ציפי גון גרוס. זה חשוב לה…". אני מציין את זה כי זוהי חריגה גסה ממנהגי, חריגה חד-פעמית שאין לי כוונה לחזור עליה.

נפילה בשידור חי – אלכס אנסקי בתיאטרון הסטודיו בחיפה

חוויה מטלטלת, קשה, כואבת ופה ושם גם מצחיקה – צחוק עצוב. הצגת יחיד מעולה שמאלצת אותנו להתמודד עם מה שאנחנו אולי מכירים, בדרך קצת אחרת.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

נפילה בשידור חי

ההצגה הראשונה בתיאטרון הסטודיו בחיפה כבר מלאה. אני מזמין שני מקומות להצגה הבאה. בינתיים תחזית מזג האויר מבשרת סערת רוחות וגשמים עזה. הסטודיו נמצא בקומת הגג של בית הכט ומעליו תקרה רכה. מטחי גשם מלווים בברד יכולים בנקל לשנות את ההצגה.

אנחנו מקדימים לבוא לתיאטרון ומתמקמים בשורה הראשונה לצד הבמה. מצטיידים בסיידר חם ומצפים לתחילת ההצגה. בעוד הקהל זורם פנימה, אני מגלה בדוכן הספרים בעשרים ש"ח את 'סיפור חייו של מר פיקרי'. שאלתי את הספר מהספריה העירונית, וכבר ברור לי שארצה לשוב ולעיין בו, וכן שכל משפחתי תרצה לקראו אחרי שאחלוק את חוויותי. אני קונה את הספר.

המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, עולה לפתוח את הערב כמנהגו, טלפונים כבים ובעקבותיהם האורות ואנו שומעים בחושך סדרת פרסומות. האור עולה על שדר הרדיו הותיק עברי גולן – השחקן אלכס אנסקי. את השדר אלכס אנסקי שמענו לא מעט בתכניות רבות ומגוונות לאורך השנים ואנו עדיין שומעים בגל"צ מידי שבת. אלכס אנסקי השחקן מציג לנו שדר רדיו שונה. קצב דיבורו של עברי גולן מהיר ותוקפני, ואני מתחיל לחשוש שמא הוא משחק דמות של מעין נתן זהבי עצבני. בהמשך ההצגה משנה עברי את הקצב, את המזג ואת אופי דבריו. אלכס אנסקי מציג בפנינו את התהפוכות שעובר עברי במהלך שעת שידור אחת שבה נטל לעצמו חופש לפרוע את כל זכרונותיו, חוויותיו ותסכוליו – מהפרטיים האישיים ביותר עד הלאומיים שגורפים את כולנו. הוא מרשה לעצמו לדבר, להשתיק את העורך שבאוזניה ולבוא חשבון עם כל העולם כאילו אין מחר, למרות שאת זה – הוא איננו יודע עדיין, וגם אנחנו. מסקרן? – לכו לראות את ההצגה. זוהי חוויה אנושית מטלטלת שמאלצת את הצופה-מאזין להתמודד עם שאלות מתבקשות שמעולם לא שאל את עצמו. למשל – מה אומר צירוף המילים צדק חברתי? ומה יצא מזה?

אלכס אנסקי הוא שחקן מוכשר שיודע להכניס בין כל שתי מילים שהוא אומר, סבטקסט שאומרות הבעות פניו ותנועת גופו. כשחקן, שהבמה העיקרית שלו הייתה לאורך השנים רדיו – מדיום ששומעים אך לא רואים – סיגל לעצמו אלכס אנסקי אינטונציה שמוסיפה למילים רובד סבטקסט נוסף, כך שהוא אומר במהלך ההצגה כארבעת אלפים מילים [הוא סיפר לנו] ואנחנו מקבלים בין המילים עוד הרבה מאוד מילים בשפת פנים וגוף ובאינטונציה. קשה להתיק ממנו את המבט, שמא נפסיד משהו, אך זה מעייף ואני נאלץ להסיר מפעם לפעם את משקפי ולמצמץ. אני קולט שני צופים ש"מנקרים" – לא, הם לא ישנים, הם מאוד קשובים אך הגודש החושי מכריע אותם. הצגת יחיד עמוסה וקצבית מאוד, שמשנה נושא ותוכן במהירות, ושבה לאותם נושאים ממספר כיוונים.

דיון בעקבות ההצגה נפילה בשידור חי עם אלכס אנסקי - צילום רמי טילמן

לאחר תהפוכות מפליגות, ההצגה מסתיימת במקבץ פרסומות. מחיאות כפיים. אלכס אנסקי שב להשתחוויה ומייד אחריה מציב במרכז הבמה כסא ומכריז 'שתי דקות להתאוששות ועוברים לשאלות'. אתה זקוק להתאוששות או אנחנו? שואל אחד הצופים בגיחוך קל. 'אני מלא אדרנלין' עונה אלכס אנסקי ומייד מתחיל להציף אותנו בתשובות לשאלות שנשאלו בהצגות קודמות. הוא מבקש שנשאל ככל העולה על רוחנו – בעיקר שאלות מביכות. נתחיל מהשאלה השניה, הוא אומר, התשובה לשאלה הראשונה היא – לא, ההצגה איננה אוטוביוגרפית. מוזר לי שהשאלה נשאלת. לכל אורך ההצגה ברור שאלכס אנסקי השחקן, מגלם דמות רחוקה מאוד מאלכס אנסקי – שדרן הרדיו שאנו מכירים.

הקהל מתחמם לאיטו, השאלות מתחילות לזרום ואלכס אנסקי עונה. ניכר עליו שהוא מקבל הרבה מאוד סיפוק מהאינטראקציה עם הקהל. כאיש רדיו שנאלץ בדרך-כלל לראות את קהלו רק בדמיונו, הוא ממצה כל רגע של קהל אמיתי – ששואל, מתעניין, מחמיא ולפעמים גם מתריס – בהנאה גלויה. השיחה שאחרי ההצגה נמשכת בערך כאורכה של ההצגה עצמה, ונראה שלא אלכס ולא הקהל יודעים שובע.

מהשיחה אלו לומדים שההצגה נולדה בעקבות ההכרזה על פירוק רשות השידור. עם הפירוק יאבדו שדרים שמוכרים לכולנו היטב את מקומם בשגרת יומנו. הם יאלצו להתמודד עם מציאות שאינם מכירים. זו איננה רק פרישה לגמלאות, זוהי התמודדות יומיומית עם השאלה 'לאן נעלמת' – חוויה שגורמת לאנשים להתכנס במחבואם רק כדי לא להתעמת עם עצם היותם "לשעבר". אלכס אנסקי איננו במשבצת זו. הוא עבר את גיל הפרישה זה מכבר אך מעולם לא נעלם מהרדיו ומהבמה, ובכל זאת, העננה המרחפת על ראשי עמיתיו משפיעה גם עליו.

מאת: אריה קרישק – עם מעורבות לא מבוטלת של השחקן בתהליך הכתיבה.
בימוי: אלכס קגן – שהטיל את מרותו על השחקן והיטה אותו לכיוון שונה מהצפוי.

וניה סוניה מאשה ושפיץ – וקסנדרה גם

דף ההצגה באתר התיאטרון הקאמרי - שם נמצאת גם התוכניהקומדיה על תסכול ורחמים עצמיים – חוויה שתצחיק ותרגש אתכם עד דמעות גם אם מחזות צ'כוב אינם חלק מעולמכם, ואם כן – על אחת כמה וכמה – מומלץ בחום.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

הצגה שלא העלינו בדעתנו לוותר עליה גם אילמלא נכללה במנוי, ובכל זאת, רק ברגע האחרון נזכרנו שהיא כבר כאן – בחיפה. שלא כמנהגנו, אנחנו מגיעים להצגה בזמן, רוכשים תוכניה ומתמקמים במושבינו הקבועים. האולם הומה מעבר לרגיל. מתברר שהיציע מאוכלס בבני נוער קולניים במיוחד.

על הבמה תפאורה עם רמזים למחזות צ'כוב ללא פירוט היתר המאפיין אותם – זה לא צ'כוב, ובכל זאת יש כאן בית אחוזה עם גן דובדבנים שממנו רואות הנפשות הפועלות פארק ואגם שאינם על הבמה. סשה ליסיאנסקי עיצב תפאורה קולעת היטב שיוצרת את כל האסוציאציות הנחוצות ואין בה שום דבר מיותר.

וניה וסוניה, רמי ברוך ואודיה קורן, מתחילים את הבוקר במחוות התסכול של הדמויות הצ'כוביות שבשמותיהן קראו להם הוריהם. תמונה של תסכול מצחיקה להפליא. לפעמים קמות בי אסוציאציות חנוך לויניות. אני תוהה מה למחזאי כריסטופר דוראנג אצל חנוך לוין, ונזכר ששניהם שאבו את השראתם מהבאר של צ'כוב. בתמונה הראשונה, שניהם יושבים זמן ממושך משני צידי השולחן ומדברים. הבימוי של משה נאור מציב את ההבעה המילולית והרגשית בחזית ונמנע בשלב זה מתנועה מיותרת על הבמה. את צד התנועה הוא שומר לדמויות המוחצנות שנפגוש בהמשך – השחקנית המלאה מעצמה מאשה, והכמעט-שחקן שפיץ. את התמונה המאופקת הזו שוברת סוניה פעמיים בהבעת תסכול מתפרצת שמתרסנת מייד כיאה לדמות.

דף ההצגה באתר התיאטרון הקאמרי - שם נמצאת גם התוכניההמחזאי נטל דמויות צ'כוביות ובנה מהן סיפור חדש שאיננו מתנגש עם מקורותיהן ומוסיף להן מימד נוסף. וניה וסוניה המתוסכלים והמופנמים מפתיעים אותנו בהתפרצויות מוחצנות של הבעת רגשות. מאשה המוחצנת, ענת וקסמן, חושפת פה ושם גם את תסכוליה, ושפיץ, גל אמיתי, חושף כמעט הכל. ארבעתם מעוררים את רחמינו בדרכים שונות וקל לנו להזדהות איתם בהרמת גבה קלה של ספקנות. נינה, דנה מיירנט, היא פרפרית מרחפת וחולמנית. היא היחידה שעדיין לא חוותה אכזבות ומפלות ועולמה הוורוד עוד לפניה. בלבוש חושפני, בלבוש נסיכה או בתחפושת גמד – נינה נשארת נינה שכולה תום ואושר.

בין הדמויות הצ'כוביות מתנדנדת קסנדרה המיתולוגית, תיקי דיין, ומשמיעה נבואות חורבן שאין להן שׁוֹעֶה. נביאת הזעם הקומית מציבה את כל האחרים במקומם ביצירת נקודת מבט שונה לחלוטין ומאוד מצחיקה. במיוחד אני נהנה מהמעבר החלק מנבואת האסון אל דברי היומיום כאילו היו משפט אחד רצוף.

ההצגה מלווה לכל אורכה בשירי החיפושיות שמביאות את הדמויות אל פס הקול של ימינו. התוכניה, שהיא חומר קריאה מעולה בפני עצמה, מספרת לנו שהמחזאי ביקש לסיים את המחזה בשירם של החיפושיות 'הנה באה השמש' Here comes the sun – כל שאר השירים הוספו על ידי הבמאי ועובדו לתוך ההצגה על ידי אודי וידיסלבסקי.

לתלבושות יש בהצגה זו חלק נכבד באמירה הבימתית. מאשה חייבת לבלוט מעל כולם לכן היא צריכה להיות תמיד לבושה לתפארת, להדגיש את גדולתה. כל האחרים חייבים להיות לידה גמדים. סוניה היא לעומתה סחבה בלויה בעיני עצמה – היא לבושה בחלוק בית מרופט כמוה. הסקסיות השופעת של נינה ושפיץ הצעירים מודגשים בבגדיהם ולפעמים גם בהיעדר הבגדים. בשלב ההתחפשות, סוניה שוברת את התדמית ומופיעה בשמלת מגי סמית נוצצת שממנה בוקעת סוניה אחרת – הבגד מעניק לה את הבטחון להיות מגי סמית לרגע ואפילו לכבוש מחזר פוטנציאלי. אורן דר עיצב תלבושות שמדגישות היטב את אופי הדמויות כפי שהוא מתפתח בשלבי ההצגה השונים למורת רוחה של מאשה שנותרת תקועה בתחפושת שלגיה שאיש אינננו מזהה. בתוך המולת הדמויות הצ'כוביות והתחפושות, אורן דר הלביש את קסנדרה בלבוש ששייך לעולם אחר לחלוטין שאיננו צ'כובי, איננו תחפושת ואיננו מיתולוגי – זוהי קסנדרה מסוג מיוחד שאין שני לו – תערובת עמוסה מכל בכל.

התמונות והסרט מאתר התיאטרון הקאמרי של תל-אביב

הצגה מצחיקה ומופלאה. מאוד מרגשת. כל השחקניות והשחקנים מצויינים בתפקידיהם ומציגים דמויות שלמות ועגולות. גם כשהדמויות נעוצות לתוך סטראוטיפ הן אינן טובעות בו. ההצגה משובצת פניני משחק. אני נפעם במיוחד מהדיאלוג של סוניה עם טלפון שאיננו שומעים את צידו השני – קטע מרגש במיוחד של התלבטות, החלטה, היסוס והחלטה – מופת למשחק מעולה – שאפו ענק לשחקנית אודיה קורן ולבמאי משה נאור.

מחזה: כריסטופר דוראנג
תרגום: רבקה משולח
במאי: משה נאור
תפאורה: סשה ליסיאנסקי
תלבושות: אורן דר
תאורה: חני ורדי
עריכה ועיבודים מוסיקליים: אורי וידיסלבסקי
ע. במאי: יעל גולדברג

שחקנים:

נינה – דנה מיינרט
מאשה – ענת וקסמן
וניה – רמי ברוך
סוניה – אודיה קורן
קסנדרה – תיקי דיין
שפיץ- גל אמיתי

.

* גם בהצגה הקודמת שראינו היה היציע מלא בתלמידי תיכון קולניים משהו, אך הם השתתקו עם תחילת ההצגה. הפעם זה לא קורה, חלק מהחבורה ממשיך להשמיע קולות צחוק משונים ומוגזמים בתגובה למה שקורה על הבמה ותוך מספר דקות נאלץ רמי ברוך לצאת מדמות וניה ולגעור בהם.

** בעברית, סטראוטיפ נקרא הֶטְפֵּס. אני משתדל לדבוק בשפתנו, אבל לפעמים תעלולי האקדמיה ללשון באמת מוגזמים. אצלי סטראוטיפ נשאר סטראוטיפ.

המקרה המוזר של הכלב – ההצגה

חווית תיאטרון מעניינת שפותחת בפני רגשותינו את עולמו של ילד נטול רגשות. ההצגה עשויה היטב מכל היבטיה. שילוב מרתק של בימוי-תפאורה-וידאו-תאורה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

התמונות מהאתר של אמן הוידאו ארט יואב כהן - מומלץ ללחוץ כאן ולהגיע לראות באתר שלו את הוידאו.אמש שבנו מטיול בפריז החורפית של ערב חג המולד והבוקר מזכיר לנו מסרון מתיאטרון חיפה שהערב אנחנו רואים את הצגת בית ליסין 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'. תשושים מחוסר שינה אנחנו הולכים לתיאטרון. הציפיות גבוהות ועם זאת מבלבלות. ליבי וגיל שראו כבר את ההצגה גמרו עליה את ההלל. כמו-כן, ההצגה האחרונה שראינו בבית ליסין – המוגבלים – הייתה ממש טובה. לא כתבתי כאן על 'המוגבלים' מחוסר זמן ותנאים אך אני ממליץ עליה בחום. קיימות מספר נקודות השקה שקושרות את 'המוגבלים' עם 'המקרה המוזר של הכלב', ויכול להיות שיש בהן הבטחה כלשהי. מאידך, הספר שהתחיל כהבטחה, הפך עם התקדמותו למעיק עד כדי כך שגיל נטש אותו לפני סיום ואני נלחמתי לסיים אותו. בנוסף, הצגה אחרת שזימן לנו תיאטרון חיפה מבית ליסין הייתה קומדיה דלוחה ורדודה שעדיף היה אילו ויתרנו עליה. גם עליה לא תקראו כאן. בקיצור – יש ציפיות והן מבלבלות.

הכניסה לתיאטרון גועשת מבני נוער שזורמים אל היציע תוך דיבור וצעקות. אני נחרד. חלקם נראים ממש צעירים ואני מעט חושש מתגובותיהם במהלך ההצגה. אנחנו מתישבים במקומותינו באולם ואני כבר נפעם מהתפאורה. חלל הבמה הוא פינת תיבה ענקית עשויה מתיבות שמרכיבות את רצפת התיבה הגדולה ואת דפנותיה. אני מכיר את הסיפור ויודע שהדבר החשוב מכל בעולמו של כריסטופר הוא הסדר. ערן עצמון עיצב תפאורה שכל כולה סדר ואירגון, ואני עדיין לא יודע דבר על מה שיקרה בהמשך עם תפאורה זו.

ההצגה היא סיפורו של כריסטופר, ילד שנמצא באיזשהו מקום במרחב האוטיסטי. מעין גאון נטול רגשות שמסוגל לתקשר רק בתבניות ברורות, נכונות ומדוייקות. כל סטיה מהסדר או מהאמת גורמת לו לסבל פיסי. כריסטופר כתב את הספר על עצמו בעצת שיבון, המורה-מטפלת שלו, והספר הפך להצגה, כך שאנו רואים הצגה בתוך ההצגה. גם ב'המוגבלים' ראינו הצגה בתוך הצגה, וגם שם היו אנשים בעלי מוגבלויות.

האורות כבים ויציע המתבגרים משתתק דרך פלא. משתתפי ההצגה ניצבים כל אחת ואחד על משבצתו, ומוצגים באמצעות וידאו ארט שמסביר מיהם, וכן שהם מגלמים בעצם את עצמם. אני אוהב את הרעיון שמרמז כבר כאן על ההצגה שבהצגה. השחקן נדב נייטס הוא כריסטופר. הדמות שהוא מציג כובשת, הוא מתנהג ומדבר מוזר כצפוי וזוכה במלוא ההזדהות ממני שממש אינני כמוהו. השילוב של השחקן, צורת ההצגה של המוגבלות והבימוי, אינם מניחים לי להתעלם מהדמיון לדמותו של צהל מ'המוגבלים'. אני מניח שזו הייתה כוונת הבמאי גלעד קמחי שביים את שתי ההצגות וליהק את אותו שחקן. כריסטופר נושא את כל ההצגה על גבו באופן שובה לב. לצידו אנו פוגשים את נעה בירון בתפקיד שיבון – המורה-מטפלת שלו שגם מובילה את ההצגה שבהצגה. שיבון היא העוגן היציב והשפוי של ההצגה. יורם טולדנו בתפקיד אד – אביו של כריסטופר – סוחף את רגשותי להזדהות איתו גם ברגעי הקונפליקט עם כריסטופר. הוא קרוע בין המחויבות לעצמו לבין דאגתו לכריסטופר. אימו של כריסטופר היא דמות שנויה במחלוקת, והשחקנית יעל שרוני מעבירה אלינו היטב את כל תחושותיה והתלבטויותיה. בנוסף, יש על הבמה שלושה שחקנים ושלוש שחקניות שמגלמים יחד בצורה נפלאה את כל הדמויות והקולות שיוצרים את סביבת ההתרחשות.

התמונות מהאתר של אמן הוידאו ארט יואב כהן - מומלץ ללחוץ כאן ולהגיע לראות באתר שלו את הוידאו.

כל ההצגה מתרחשת באותו חלל שתארתי קודם, אלא שהחלל משנה את צורתו באופן דינמי באמצעות וידאו ארט, תאורה ותנועות שמזיזות חלק מהתיבות זו כנגד זו ויוצרות גומחות, מדרגות ובליטות. אני מאוד אוהב את תפיסת הבמה שיוצרת את אתרי ההתרחשות במרומז מבלי לשבור את המבנה המאוד מסודר ומאורגן שרק בתוכו יכול כריסטופר לתפקד.

נשביתי בקסם ההצגה מתחילתה ועד סופה, דבר שלא קרה כשקראתי את הספר עליו היא מבוססת. ההצגה מכבדת את הצופה – הבמאי יצר לנו תמונה שנראית כמוסברת היטב, ולמעשה היא צופנת חידות שהצופה יכול לקחת לכיוון שמתאים לו. מאוד מצא חן בעיני השילוב של התפאורה-וידאו-תאורה עם בימוי שממקם כל דבר בתיבתו ומותיר את פריצת חלק מהגבולות לדמיונו של הצופה.

מחזה מאת סיימון סטיבנס על פי ספרו של מארק האדון

תרגום:
בימוי:
תפאורה:
תלבושות:
מוסיקה:
תאורה:
וידאו ארט:

דניאל אפרת
גלעד קמחי
ערן עצמון
אולה שבצוב
אמיר לקנר
קרן גרנק
יואב כהן

שחקנים:

נדב נייטס
נעה בירון
יורם טולדנו
יעל שרוני
דני גבע

ליאת גורן,
טל דנינו,
דרור טפליצקי,
אביבה נגוסה,
ליז רביאן

רגע, לא לקום עדיין – אחרי ההשתחוויה ההצגה נמשכת, ממש כפי שנרמז במהלכה.

ככל הזכור לי גם ב'המוגבלים' היה קטע קצר אחרי ההשתחוויה. נראה לי שגלעד קמחי מסגל לעצמו חתימת בימוי מקורית.

*התמונות מהאתר של אמן הוידאו ארט יואב כהן – מומלץ ללחוץ כאן ולהגיע לראות באתר שלו את הוידאו.

חווית תיאטרון אדיפלית

ג'ייסון דנינו הולט גאון. או מטורף. בעצם, שניהם – זהו זה.

ג'ייסון דנינו הולט גאון ומגי אזרזר - אדיפליתהוא יצר עבורנו חווית תיאטרון שנשענת על מגוון רחב של יצירות מתחומים שונים, ולקח את כל הרעיונות לפינת הפנטזיות שלו. צריך בשביל זה הרבה מאוד אומץ, ויותר מכך – אמונה בכך שיש מי שיהיה מוכן להפתח לקבל הכל ללא סינון. אלא שאין דבר כזה – כולנו רואים הכל דרך עולם החוויות הפרטי שלנו. ג'ייסון יודע את זה, ומנתב את האסוציאציות שלנו למקום שנראה לו מתאים. מאחר שלכל אחת ואחד מהיושבים בקהל יש מרחב אסוציאציות מעט שונה, אנשים שונים רואים בהצגה הדגשים שונים. מהו, למשל, האיבר עליו לא הייתם מוותרים? זה שניקורו הוא העונש העצמי החזק מכל? אדיפוס המיתולוגי, כשקלט את מה שעשה, העניש את עצמו בניקור עיניו – שלא יוכל לראות יותר. אדיפוס דנינו הולט מנקר גם כן את החשוב לו מכל. הרי לא ציפיתם כאן לספוילרים – אבל בודאי כבר ניחשתם. והכל כאן גדול מאוד, חזותי מאוד, חי, נושם ובועט, רוקד – כמעט עף, ומפעיל את כל עולם החוויות הפרטי של כולנו.

ליבי וגיל ראו לאחרונה את אדיפלית וחזרו נלהבים ודי מבולבלים מעומס החוויות. ליבי אמרה שהיא רוצה לכתוב כאן על ההצגה פעם, ועוד פעם. לקח לה מספר ימים לגבש את כל מה שהשתולל בראשה בעקבות ההצגה לכלל פוסט בבלוג. כבר כשהגהתי, לבקשתה, את מה שכתבה לבלוג, החלטתי, באיחור רב מאוד, שהגיע הזמן לראות כבר את ההצגה. יש לי כלפי ההצגה אפילו חובה מוסרית, אבל לזה נגיע מאוחר יותר.

אשתי מקבלת היום את מצבור בחינות הבגרות הראשון לבדיקה – עומס. אני שרוי בעומס רב בעבודה מזה זמן ניכר. מסע מביתנו בחיפה לתל-אביב בזמן זה נראה לא לעניין, אבל היום בכל זאת יום מיוחד. לפני שלושים ושש שנים מיסדנו לנו – אשתי שתחיה ואני – משפחה. זה היה הליך די פשוט, שכן איננו חולקים מגדר. המשפחה שלנו גדלה בינתיים, והיום אנחנו ארבעה אנשים שאוהבים את העולם. ביתנו, ליבי, הכריזה כבר בראש חוצות שאין גבולות מגדריים לאהבתה – נקודה. אני שואל את אשתי בהיסוס מה, אם היא נכונה לצאת לסיבוב ברכבת לראות את אדיפלית בנחמני. היא לא קראה עדיין את חוויויתיה ליבי בהצגה אדיפלית, אבל הייתה עדה לשיחותינו בנושא ולתגובתי ממה שקראתי. תן לי לחשוב על זה. כעבור שעתיים היא מתקשרת להגיד לי לרכוש כרטיסים. מגיע לנו – כך היא אומרת – וכמנהגה, גם צודקת.

אנחנו נכנסים לתיאטרון נחמני ומייד צדים את עיני שני קיפודי זהב. אבל לאדיפלית יש שלושה קיפודים, אני אומר, נכחתי בטקס כשהן זכו בקיפודיהן. מבט נוסף מבהיר לי שהקיפודים המוצגים שייכים בכלל להצגה אחרת. ברחבת הכניסה שני זוגות נשים. הקדמנו מעט. הנה בא עוד זוג נשים, ועוד זוג, וזוג גברים. אני שם לב שאנחנו בינתיים הזוג ה"מעורב" היחיד. כעבור זמן מה מגיע זוג מעורב נוסף, אפילו מעורב מאיתנו – הגבר בהיר והאישה שחומה. מפה לשם, הרחבה מתמלאת. אנחנו מתישבים במקומותינו במרכז השורה השניה ואני כבר מוקסם מהתפאורה שעיצבה שוש גרוס. הבמה מוקפת עמדות הלבשה עם מראות ומתלים עמוסים בתלבושות. אחורי הקלעים נדדו אל תוך הבמה. כשתתחיל ההצגה אבין שאנחנו בעצם באולפן טלוויזיה שאחוריו גלויים בפנינו.

אחורי הקלעים נדדו אל תוך הבמה

בפתח ההצגה פונה אלינו הבמאי, ג'ייסון דנינו הולט, ומסביר תיאטרון. ליבי כבר כתבה כאן על זה ואינני מעוניין להרחיב את מה שכבר נאמר. מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי) עוסקת בהכנות לקראת תכנית האירוח שלה ומכאן והלאה אנחנו מפליגים איתה ועם מגוון דמויות מוקצנות לכיוונים שונים. שלוש שחקניות ושני שחקנים מציגים בפנינו תשע דמויות, ואלמלא ראינו אותם מחליפים צורה על הבמה מול עינינו, היינו מתקשים לנחש מי הוא מי ומי היא מה, ובכלל. גם ההפרדה שלי בין שחקניות לבין שחקנים מלאכותית משהו, שכן אין כל קשר בין המגדר של האמניות\ים לבין דמויותיהן\ם. נעמה אמית היא גם אמיליה וגם קיסי. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, היא עוזרת הבית סלבדורה – חתולת סקס עטורת פירות, וגם הסוכן של מנולה, ערס בחליפה. מדהים לראות איך פניה של סלבדורה הופכים לפני הסוכן תוך החלפת הבגדים, ואיך הופכים פניה של מנולה לפני ההומלס "פויה" זקור הלסת.

שלוש שחקניות ושני שחקנים מציגים בפנינו תשע דמויות

בין הדמויות, כאילו הייתה חלק מהרקע, מרחפת בחלל האולפן המאפרת המעופפת, שמעלה בי אסוציאציות מהעולם של פיטר פן, הנסיך הקטן וטינקר בל. ידידיה ויטל מציג דמות תמימה למראה, עמוסת תשוקות שמבטאות את עצמן, כאילו מבלי משים, בהתנהגויות מפתיעות, מתפרצות ומתכנסות, כמעין חלום. תוך כדי מעוף הופכת נטליה המאפרת לבעלה של מנולה, שאיננו מוצא את עצמו בסבך הפרטי שלו. אני מאוד מתלהב מהתפקיד הנכבד של התלבושות בעיצוב הדמויות. בטקס קיפוד הזהב דאשתקד זכיתי, כנציג הקהל, להעניק לשירה וייז את פרס הקיפוד לעיצוב תלבושות לשנת 2013 על תלבושות ההצגה אדיפלית. כלומר, הייתי הדייל\ת שפותח\ת את המעטפה להכרזת שם הזוכה. הזוכה, אגב, לא נכחה בטקס, כך שלא את היד שעיצבה את התלבושות לחצתי. מאז אני יודע שיש לי חוב מוסרי, בעיקר כלפי עצמי, לראות את ההצגה. התאורה שעיצבה עדי שימרוני מנווטת היטב את עינינו, בעת חילופי הזמנים, המקומות והדמויות. את נושא שלוש האחדויות ליבי הזכירה כבר, לכן אינני מוצא טעם לדוש במה שכבר נאמר אלא להשלים את חוויויתי.

לקראת סוף ההצגה, הופכת תוכנית האירוח של מנולה מנצ'יליאטי לתוכניתה של ביתה קיסי. זוהי תוכנית מהסוג של "מעשים טובים והגשמת חלומות" דוגמת 'ראשון בבידור'. קיסי מזמינה מישהו מהקהל אל הבמה, כמקובל, וזה שולף מבין מבושיו קופסא ובה טבעת. בחירת ליבו המופתעת נקראת גם היא לבמה ונענית להצעת הנישואין, וכולם שמחים ממש כמו בתוכניות האירוח. מאורע זה, כך מסתבר, איננו חלק מההצגה, אך הוא משתבץ נהדר בתכנית האירוח.

מה שנותר הוא ללחוץ כאן לקריאת חוויותיה של ליבי, וגם כאן כדי לבדוק מתי ההצגה הבאה.

הצגה כיפית, בלתי צפויה, מפתיעה, מצחיקה, ובין לבין מאוד שנונה ובועטת בצורה מושכלת בכל המוסכמות. חוויה ענקית שתדבר אל כולם, אם כי לא בהכרח באותה שפה, כי כששוברים את המוסכמות – הבריות רואות את התנפצות המוסכמות של עצמן כאילו היו משמעותיות יותר.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט
תלבושות :
שירה וייז
תאורה : עדי שימרוני
תפאורה : שוש גרוס ישראלי
מוזיקה : גל לב , דיקלה
הפקה : לירון דן
נ. הצגה : הגר כהן
צילום : דניאל קמינסקי
עיצוב גרפי : מתן שליטא
ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים :
– ידידיה ויטל
– נעמה אמית
מגי אזרזר
איליה גרוס
– ג'ייסון דנינו הולט

אדיפלית‬‎

מאת: ליבי רן

נתחיל מהסוף: אני מטומטמת שלא הלכתי עד עכשיו להצגה "אדיפלית". מעטות ההצגות שהרגשתי בהן בבית, כמו שהרגשתי בהצגה הזאת.

Umami - jason's creation groupקהל נורמטיבי, שפוקד את התיאטרון הרפרטוארי בקביעות, רגיל לצפות בעיקר בסלון בורגני שבו משוחחות זו עם זו דמויות שנראות 'כמו בחיים'. הוא יוצא מגדרו כשמושיבים אותו על כסאות מסתובבים, או מקרינים לו קטעי וידאו על גבי משטחים לא קונבנציונליים. לעומת כל זה, ג'ייסון דנינו הולט עושה תיאטרון. ממש. במה, עם שחקניות ושחקנים. לא פירוטכניקה. קסם. נכון, ההשראה נלקחה מבמאי הקולנוע הספרדי פדרו אלמודובר, ובמיוחד מהקומדיות המוקדמות שלו – הצבעוניות, התזזיתיות, הנשיות; אבל התוצר הבימתי של דנינו-הולט הוא דווקא קריצה לברכט: השחקניות/ים בעולם שכולו חדר הלבשה, ובו החלפת הבגד היא חלק אינטגרלי מסימון החלפת הפרסונה. כשהשחקנית מבקשת להחוות ג'סטה דרמטית, היא 'מתקנת' את המיקום שלה על הבמה בהתאם לספוט התאורה (מתחשק לי לכתוב 'באופן אירוני ומודע לעצמו', אבל אני כל כך אירונית ומודעת לעצמי, שהקלישאה הזאת כבר מבאסת אותי). אם כבר בהשפעות תיאטרליות קלאסיות עסקינן, הרי שיש כאן גם אדיפוס. אבל לא רק.

שרון ואני מגיעות לנחמני 4 לקראת ההצגה, ופוגשות בכניסה, במקרה, את ליאב – שהיה החבר שלי כשהייתי בתיכון. את ליאב הציגו בפניי חברים משותפים ממש מחוץ לסינמטק חיפה, שבו שרצנו כמעט כל ערב בתקופת סוף החטיבה – תחילת התיכון, כלומר: אמצע שנות התשעים עד סופן. אלמודובר היה שם שגור בפינו, והרגשנו אינטלקטואלים ויודעי סוד. בינתיים, אלמודובר הפך לשם ידוע. האסתטיקה שלו השתנתה, הוא התחיל לביים יותר דרמות מהורהרות ופחות קומדיות מוטרפות. מאז ומעולם, היה משהו תיאטרלי בסרטים שלו. בינתיים, הספקנו – גם ליאב וגם אני – לצאת מהארונות שלנו (הוא כהומוסקסואל ואני כביסקסואלית), ואנחנו חולקים אקסית משותפת. למה כל זה רלוונטי? כי אם המציאות שלנו נראית כמו סלט, הרי שבהצגה הזאת קיבלתי אישור שהכל אפשרי: לא רק אדיפוס, ששוכב עם אמא שלו והורג את אבא שלו, אלא גם כל זירת ההתרחשות, הרוחשת תככים, חיבורים בלתי צפויים בין דמויות וסודות על גבי סודות – מלאה חריגויות מעין אלו.

באחד השיעורים הראשונים בשנה א' במסלול בימוי באוניברסיטה, פצחה המרצה שלנו בקריאה נלהבת של משפטים נבחרים מתוך הפואטיקה של אריסטו. שלוש האחדויות – זמן, מקום ועלילה. כללים בסיסיים בדרמה. על הבמה עומד במאי ההצגה, ג'ייסון דנינו הולט, ומדבר בישירות אל הקהל: שימו לב לכללים. אני מיד חושדת. מי שמתעכב על הכללים – כהצהרה – סופו שיבעט בהם. האחדויות נשמרות, אבל הבמאי, שגם מגלם את דמות תואם-האדיפוס – בועט גם בועט.

כדי להימנע מספויילרים, אומר רק שהדבר הכי מינורי ואגבי שתראו על הבמה, הוא המתת חסד כפולה – סתם אייטם שגרתי בתכנית האירוח הסנסציונית של מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי). אחזור רגע לקהל הנורמטיבי: דווקא הוא זה שיזהה את עצמו כצרכן של הזוועה הזאת – תכנית האירוח מקהת החושים, שכל תפקידה לזעזע ולשעשע בו-זמנית, ואני מניחה שהבחירה לפתוח אותה בפתיח המוזיקלי של "הראשון בבידור" של דודו טופז באה מתוך מגמה דומה. זו תוכנית "גילטי פלז'ר" קלאסית, שבה הכל יכול לקרות. אם נחזור לחוקי התיאטרון, אזכיר את השהיית חוסר האמון – כלל שרצוי לקיים בעת צפייה בהצגה, ומתקיים גם בתכניות אירוח מהסוג הזה.

כל ההצגה רווייה בכיפוף ג'נדרים. כל אחת ואחד מהשחקניות ומהשחקנים (למעט דנינו הולט) משחק/ת שתי דמויות, וכמעט כולן/ם מתנסות/ים בחילופי ג'נדר בין הדמויות. ידידיה ויטל משחק את דירק קוק, בעלה הבודד של מנולה, ובמקביל (בהחלפה וירטואוזית ממש) – את נטליה נוגט, המאפרת הביישנית והמתוקה, שמתנהלת בעולם כבלרינה רגישה (שבא לי פשוט לחבק), ונקלעת לסט התכנית, בו היא נגררת לרשת התככים. איליה גרוס משחקת, לצד מנולה המדוברת, גם הומלס שנאסף אל ידי בתה, וזוכה לשם ההולם, 'פויה'. לצד הנשיות הבלתי משתמעת של מנולה (כשאתם מראים לי ציצים חשופים, אני לא יכולה להתרכז), פויה הוא כל כך א-מיני, שקשה להתייחס אליו כאל גבר או כאל אשה. על הבמה מתייחסים אליו בעיקר כאל איש מסריח. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, מייצרת כפילות ג'נדרית בין אסוס, הסוכן הסמי-מאפיונר של מנולה לבין איקונה נשית יפהפייה עם כובע כרמן מירנדה ופלפל חריף בתחת – סלבדורה, עוזרת הבית של המנצ'יליאטים. אשה שקשה לא להתאהב בה. אלוהים הרחום, החתיך והבלתי מתפשר (כשתראו – תבינו) חנן את אזרזר בגוף מושלם, ודווקא היא עולה לראשונה על הבמה בחליפה גברית. נעמה אמית משחקת שתי דמויות נשיות, אם כי אחת מהן היא לסבית בוצ'ה, שגם היא – במשחק הג'נדרים – מייצרת חריגה ממה שמצופה מ'אשה נורמטיבית'. הדמות השנייה שלה היא קיסי, בתה של מנולה, שהיא ה'גירלי-גירל' הקלאסית, כולל חנחונים שהפכו כבר לטיקים. גם הדמות היחידה של דנינו הולט, עלי דורה, אינו חף מטיפול ג'נדרי קיצוני. אני לא מתכוונת להתעמק בו, הוא נדון בהצגה באופן מפורש.

אני צופה בהצגה, מימיני – אחי הסובלני ומשמאלי – שרון, אשתי הראשונה. אין ספק, שהם 'הקהל הנכון' להצגה הזאת. אבל מה זה 'קהל נכון'? יש קהל 'לא נכון'? האם יש מי שהצפייה ברצף מוטרף של חריגויות, במיוחד אם הן צבעוניות וגרוטסקיות, וניתן להתייחס אליהן כאל הומור משוגע – תפגע בו? משמאלה של שרון יושבות כמה נשים בגיל של ההורים שלי, פחות או יותר. הן צוחקות בכל פעם שאנחנו צוחקות, אבל מדי פעם, נפלט להן גם 'יו!' של פליאה. אני מתקשה להבחין, אם הפליאה היא מהבוטות, או מהשמחה לאור החופש המופלג להציג את הבוטות הזאת. מה יותר בוטה: כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקן (גבר) שמשחק גבר? במישור ה'מציאותי' – שני גברים מתנשקים. לי זה לא מזיז, אבל אני פתאום שומעת 'יו!', והמקום הזה במוח שלי נפתח לאפשרות, שזה בוטה למישהי, כאן, ממש לידי. כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקנית (אשה) שמשחקת אשה (לסבית) – שוב אותו 'יו!'. במציאות, זו נשיקה הטרו-נורמטיבית. במישור הבדיוני – שתי נשים לסביות מתנשקות. אחרי ההצגה, כשאני מספרת על ה-'יו!' הזה לג'ייסון, הוא אומר לי שזה משמח אותו. "זה בכלל לא בוטה בעיניי", הוא אומר לי. אני ממהרת לומר, שגם בעיניי לא – אבל זה לא נכון. ברגע שהנשים האלה בקהל שיקפו לי את החריגות של האקטים האלה, אני לא יכולה להתעלם ממנה.

תמיד בסביבות תקופת אירועי הגאווה, קורה שאני מרגישה פתאום חלק ממשהו יותר גדול. זה כל כך לא אירוני ומודע לעצמו, שאני מרגישה קצת צורך להתנצל. יש משהו נעים בידיעה שאני לא לבד, ושהדבר הזה, שמצייר אותנו כחריגויות חברתיות, הוא לגמרי רגיל וטבעי. הלכתי להצגה בלי לדעת בדיוק מה אני הולכת לראות. הגודל והצבעים הממו אותי בהתחלה. אחר כך הגיע גם הצחוק, ובמקביל ה- 'יו!' הזה מהשכנות, ויותר מהכל – אפפה אותי אותה תחושה שקשה לתאר, שזה בסדר. שהכל בסדר. שכשאני רואה את כל הג'נדר-בלנדר של כולן על כולם, אני לא רואה פריק-שואו. שהפריק-שואו הוא נחלתם של הנורמטיבים. מה זה רע להיות חריגה, מי בכלל רוצה להיות נורמלית?

ההצגה הזאת מתאימה לכולן/ם. אמרתי לג'ייסון שאכתוב הסתייגות, כי 'זו לא הצגה לכולן/ם'. אני חוזרת בי. מקסימום – זה ייראה לכן/ם מוטרף וגדול ולא מציאותי, וזה בסדר – כי זה מוטרף וגדול ולא מציאותי. זה תיאטרון, וזה קווירי, וזה כייפי.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט
תלבושות :
שירה וייז
תאורה : עדי שימרוני
תפאורה : שוש גרוס ישראלי
מוזיקה : גל לב , דיקלה

הפקה : לירון דן
נ. הצגה : הגר כהן
צילום : דניאל קמינסקי
עיצוב גרפי : מתן שליטא
ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים :
– ידידיה ויטל
– נעמה אמית
מגי אזרזר
איליה גרוס
– ג'ייסון דנינו הולט

תודה לידידיה ויטל, שעזר לי עם השמות של הדמויות.‬‎

%d בלוגרים אהבו את זה: