ארכיון קטגוריה: תערוכה

פפראצי של ההמונים – אלכס ליבק במוזיאון לוחמי הגטאות

'אתה רואה את עצמך קם בשבת בבוקר כדי להגיע להרצאה במוזיאון לוחמי הגטאות?!'
שאלה אותי אשתי שתחיה כשהצעתי לרכוש כרטיסים.
כן, אמרתי, זו הרצאה של אלכס ליבק, פפראצי של ההמונים.

אנחנו יוצאים מהבית בשבת בבוקר בשעה תשע ומגיעים כשעה לפני תחילת ההרצאה. אנחנו לבד. חונים ליד אמת המים ועולים במדרגות התיאטרון הרומי אל עבר המוזיאון. בְּמַעֲלוֹת מדרגות אלה ובמורדותיהן רצתי בטירונות במחנה שרגא. זה היה לפני יותר משבועיים. הרבה יותר. ואני עדיין זוכר את הריצות הללו ללא געגועים.

בכניסה עוטים מסכות ומציגים תעודת התחסנות, תו ירוק ותעודה מזהה. מעתה נהייה עטויים עד שנצא אל המרחב הפתוח. כיאה לאירוע בקיבוץ, יש ברחבת הכניסה שולחן כיבוד חופשי – מקלות מלוחים, שטוחים, בקבוקי מים, קפה נמס עלית, שקיות תה, ממתיקים ומֵחַם.

מתברר שכרטיס הכניסה להרצאה מקנה לנו זכות לבקר במוזיאון. מעניין, המחיר ששילמנו עבור ההרצאה נמוך ממחיר הכניסה למוזיאון, בהחלט עסקה משתלמת. יש לנו זמן ואנחנו משוטטים במוזיאון. המוזיאון מעניין ואנחנו מספיקים לראות חלק קטן ממנו עד שמגיע זמן הכניסה להרצאה.

ההרצאה של אלכס ליבק

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2005, הוא זכה במספר פרסים נחשבים, אבל קודם כל הוא "צלם רחוב", כזה שאיננו מביים את תמונותיו אלא דוגם סיפורים חזותיים מהמציאות, ובמילותיו – הוא "לוכד" אנשים במרחב הציבורי. צלם כזה צריך להיות בלתי מורגש, כמעט שקוף, כדי ללכוד תמונה אותנטית שאיננה מושפעת מנוכחותו של הצלם.

מנהלי האירוע והמוזיאון מקדימים כמה מילים על המוזיאון ועל ההכנות להרצאה שנדחתה ונדחתה בְּצוֹק עִיתּוֹת הקורונה. אלכס ליבק עולה לבמה בצעדים מדודים, מרים מצלמה קטנה – כמו זו שבתמונה למעלה – ומצלם את הקהל. הוא לובש חולצת טריקו אפורה, מכנסי טיולים בגוון בז' ונעלי מסע אפורות – חסר נוכחות, כמעט שקוף, כיאה לתפקידו. מזה כארבעים שנה הוא מפרסם כל שבוע תמונה בעיתון, בתחילה בעיתון 'חדשות' הזכור לטוב ואחריו ב'הארץ'. הוא מצלם כל יום משהו שיש בו סיפור חדש, בדרך כלל עם עקיצה או קריצה. הוא מספר לנו שעליו לנהוג זהירות רבה לא לחרוג מגבולות האתיקה, המוסר והחוק.

אלכס ליבק איננו מבקש רשות מאנשים שהוא מצלם. אם המצולם מודע לצלם הוא משנה את התנהגותו. יש כאן בעייה. חוק הגנת הפרטיות איננו אוסר צילום אנשים במרחב הציבורי אך אוסר את 'פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו'. אלכס ליבק קודם כל מצלם, שמא יחלוף הרגע והתמונה תשתנה. כל שאר השיקולים אינם שייכים לרגע הצילום. כאשר הוא רואה תמונה שמספרת סיפור שתופס את תשומת ליבו הוא "לוכד" מייד את הרגע. המצלמה מכוונת לתנאים שמתאימים "בערך" למצב. הוא קודם כל מצלם, אחר כך – אם יש צורך בכך והסיטואציה עדיין קיימת – מתקן את נתוני המצלמה ומצלם שנית.

הוא מציג בפנינו תמונות שצילם. מרבית התמונות מפורסמות ומוכרות היטב. מאחורי כל תמונה יש סיפור. הוא מספר על הצילום ועל הסיטואציה שיצרה אותו, ומציין שאין צורך בסיפור שלו, צילום צריך להציג את הסיפור גם ללא מילים. במרבית הצילומים יש משהו לא שגרתי שמייצר עניין. לפעמים יש בו עירוב סיפורים שיוצרים ביחד סיפור חדש. את מרבית התמונות אפשר למצוא בחיפוש תמונות פשוט בגוגל.

חלק לא מבוטל מהצילומים רחוק משלמוּת מבחינת דיוק החשיפה והמיקוד, הסיפור הרבה יותר חשוב מהאיכות הטכנית. אני רואה ושומע די הרבה הרצאות של צלמים ובמרביתן הדגש הוא על נתונים טכניים ודקורטיביים ופחות על הסיפור. בפרופיל הפייסבוק שלי אני מגדיר את עצמי כ'צייר סיפורים עם מצלמה‎', לכן אני מעדיף את הגישה של אלכס ליבק וצלמי רחוב בכלל.

https://www.prtfl.co.il/archives/133467 אלכס ליבק מספר לנו את סיפורו של צילום אחד שלו שהתפרסם וגרר בעקבותיו תביעה של המצולם נגד עיתון הארץ ונגדו. בצילום נראה בחור חרדי נשען על כרזה של ז'אן פול גוֹטִייֶה. לטענת המצולם פרסום התמונה פגע רגשית בו ובמיודעיו. בית המשפט פסק נגד העיתון וגזר עליו קנס. העיתון ערער בפני ערכאה גבוהה יותר שביטלה את פסק הדין הקודם בטענה שהמצולם בחר מרצונו להשען על הכרזה במרחב הציבורי. האברך ערער בפני ערכאה גבוהה עוד יותר שפסקה נגד העיתון כי הצלם אמר למצולם שהתמונה לא תתפרסם. כאן אנחנו רואים את הבעייתיות בנוסח החוק '…עלול הפרסום להשפילו או לבזותו' – אין הגדרה נחרצת מהם הקריטריונים למה שיתקבל כהשפלה או כביזוי.

בסיום הצגת התמונות מגיע שלב שאלות הקהל. אחת השאלות הראשונות שנזרקות מהקהל היא באיזו מצלמה הוא מצלם. אלכס ליבק כבר רגיל לשמוע שאלה זו ועונה 'מה זה משנה?', היום אפשר ללכוד תמונה טובה כמעט עם כל מצלמה. את אחד הצילומים שפירסם ב'הארץ' לאחרונה הוא צילם באמצעות הטלפון, הוא אומר ומסתיר את פניו בגיחוך קל – כאילו מבוייש.

הרצאה על הצילומים שמוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות

לפני שאנחנו מתפזרים מודיעים לנו שאנחנו מוזמנים להרצאה על צילומים מימי הגיטאות. המוזיאון מציג צילומים מאוספים שונים שמתעדים את חיי הגטו. חלקם צולמו בגניבה על ידי הכלואים בגטו והסרטים הוגנבו החוצה. חלקם צולמו על ידי הנאצים לצרכים שונים ונחשפו לציבור אחרי המלחמה. כזה הוא אוסף מרים נוביץ'. אנחנו יושבים סביב דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה ומקבלים הסברים על הצילומים. אחרי ההרצאה אנחנו שבים לבקר בחללי המוזיאון השונים ומגיעים לתערוכה זמנית בקומה השלישית ובה מתועד בפרטים תהליך טיהור הגזע הארי על ידי הצוותים הרפואיים בגטאות. מצמרר. כשאנו מסיימים את הסיור נראה לנו שנותרנו לבד במוזיאון. השומר בשער אומר שיכול להיות שיש עוד כמה שנתקעו כמונו מול מחזות הזוועה.

טיול בסביבה הקרובה

איננו נקלעים לאזור לעיתים קרובות, אז אנחנו יוצאים לטייל בשמש היוקדת בעקבות אמת המים לקיבוץ רגבה וממשיכים לטיילת משבי ציון לנהריה. את הצילומים שלכדנו בדרך אפשר לראות כאן.

בשולי הדברים

* כדאי לקרוא כתבה מעניינת על אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום

* בשובנו הביתה ראינו שקיבלנו פרסומת להרצאה של זיו קורן – צילום פורץ גבולות – בשבת, 16.10.2021 בשעה  11:00 באולם מופעים מטה אשר כברי. הזמנתי כרטיסים. חברתי לחיים כבר יודעת שאקום בשבת בבוקר לשמוע הרצאה זו.

* במוזיאון ארץ ישראל נפתחת ב-21 בספטמבר הפוטומנטה – 'תערוכת צילום רחבת היקף, שתערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון. התערוכה, הכוללת עשרות משתתפים ממדינות רבות, משמשת כגשר על פני ימים ועמים, גבולות ומחלוקות פוליטיות, ויוצרת אופק שבו הצילום משמש כמפגש מנטלי, אמנותי ונרטיבי להכרת "האחר" אך הקרוב. התערוכה המוצגת ברחבי המוזיאון – בגלריות, בביתנים השונים ובגן הארכאולוגי – נפרסת כמפת ים או כרשת דייגים. אתריה השונים של התערוכה משמשים למבקרים בה כערי נמל וסדרות התצלומים המוצגות בתערוכה משתלבות עם האוצרות הארכיאולוגים וההיסטוריים של המוזיאון.' לא כתוב מתי התערוכה נסגרת.

* צלמים שאני חולק איתם רשמים, חוויות ועצות שואלים לא פעם מה מחייב החוק בדבר צילום אנשים ופרסום התמונות. למענם הנה נוסח החלק הרלוונטי לנו בחוק:

* * *

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981*

פרק א': פגיעה בפרטיות

איסור הפגיעה בפרטיות
1 .לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

פגיעה בפרטיות מהי
2 .פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה :
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת ;
(2) האזנה האסורה על פי חוק ;
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ;
(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו
או לבזותו ;
(4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן
שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום
בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות;
לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו
ניכרת לעין;".
(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש
בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך
היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו ;
(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח ;
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם ;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם
מפורש או משתמע ;
(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא
למטרה שלשמה נמסרה ;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ;
(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

הגדרת מונחים
3 .לענין חוק זה ­
"אדם" ­ למעט תאגיד ;
"הסכמה" ­ במפורש או מכללא ;
"פרסום" ­ כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה­1965 1;
"צילום" ­ לרבות הסרטה.

מקור: מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א­­1981*
https://fs.knesset.gov.il/9/law/9_lsr_208332.PDF
(תיקון מס' 11), התשע"א-2011‏*
https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301942.pdf

תערוכת צילומי תקווה של פרס פִּיקְטֶה

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.

במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.

לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:

מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.

קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.

הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.

בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.

ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growth

תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.

נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.

מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.

שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growthאני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.

אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.

הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה

העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.

Janelle Lynch - Another Way of Looking at Love

העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.

העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.

מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.

רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.

לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.

רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.

אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.

רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.

אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.

באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.

* * *

"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק –
אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

דף יום זכויות האדם באתר האומות המאוחדותיום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

מוכרים את חופש הביטוי במחיר יורדדורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

גלרית הקומה השביעית - אוצר של ציורי גרפיטיאני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרובדף הפייסבוק של תיאטרון קרוב מפרסם ארוע בשם פסטיבל האזרח כאן 2015 – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. אני עדיין זוכר בחום את פסטיבל האזרח כאן הראשון שנפתח בקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. מאז מתקיים הפסטיבל בתיאטרון קרוב כל שנה בסמיכות ליום זכויות האדם הבינלאומי שחל בעשרה בדצמבר. השנה אני מצליח לפנות לעצמי זמן להגיע לכל ההצגות המשתתפות בפסטיבל.

ליבי ואני מגיעים לשערי התיאטרון כשעה לפני התחלת הההצגה הראשונה. הרחבה שבחזית התיאטרון כבר ערוכה לאירוע הפתיחה והקהל מתקבץ לאיטו. כשמגיעה שעת הפתיחה אני תוהה אם הקהל שהגיע איננו גדול מקיבולת האולם. המנהלת האמנותית – דורית ניתאי נאמן – פותחת את הערב ומספרת לנו על הרעיון שמאחורי הפסטיבל ועל מה שצפוי לנו במהלכו. שש הצגות משתתפות בפסטיבל: רסיסים, נצורות, אם-מה, הפרזיט, קמבלצ'ה ופואמה לקריינות ולמקהלה מדברת בשם 'ולא היה בה מום'. בסיום הפסטיבל יוענק פרס 'האמן כאן'. בנוסף לכל אלה מוצגת בגלריה תערוכה שמעמידה את כל מרכיבי עולמנו בפרופרורציה אלינו ואל הסביבה.

שם הפסטיבל "האזרח כאן" מתכתב עם שם הסרט האזרח קיין של אורסון ולס, אך הוא איננו מגביל את עצמו לזכויות האזרח, אלא עוסק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ההצגות השנה עוסקות בהיבטים שונים של זכויות האדם מול החברה ולא רק מול הרשויות שמתייגות אותו כאזרח. יש כאן התייחסות לזכות כל אשה ואיש על הגוף, על הרכוש ועל צרכי הקיום, וכן לזכות למחשבה חופשית ולזכות לנווט את מהלך החיים על פי ההשקפות, האמונות, ההעדפות ואפילו הנוחות של כל אחת וכל אחד.

הכח המניע מאחורי כל פעילות תיאטרון קרוב הוא אמונתו העזה של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי, בכוחו של כל אחד להוביל שינוי וביכולתה של האמנות לשנות מציאות. התיאטרון ממוקם בלב התחנה המרכזית של תל אביב, מקום שמערב בני אדם מתרבויות שונות ומגוונות. לא כולם אזרחים בארצנו ולחלקם אין אזרחות כלל והם נאבקים על זכויות היסוד שלהם. בין ההצגות יתקיימו אירועי חוצות בשיתוף כוחות יצירה מהסביבה הקרובה.

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם ותוך דקה הוא מלא מפה לפה. באולמות הפרינג', מילוי אולמות איננו מובן מאליו ומכירת הכרטיסים המוקדמת, שמעידה על אמון הקהל בתיאטרון וברעיון, משמחת אותי.

ההצגה רסיסים היא הצגה מורכבת שגיבוריה מתעמתים עם אירועי העבר בראי ההווה. לגיבורינו יש אירועי עבר סודיים שונים שהם מתקשים להתמודד איתם בהווה. ארחיב על ההצגה ברשומה נפרדת – היא ראוייה לכך.

ההצגה הבאה היא נצורות. קומדיה מטורפת שנוטלת את השראתה ממספר מקורות, ולאחר שמעמתת את גיבוריה עם זכויותיהם כנגד צוי המצפון, מטיחה בפנינו היבט נלעג של התנהלותנו בהווה. כמו קודמתה – גם הצגה זו ראויה לרשומה משלה, וכן כל האחרות.

בין ההצגות אנחנו מבקרים בתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק. תערוכה שגורמת לנו להסתכל מחדש על עצמנו בסביבתנו ועל הסובב אותנו במבט קצת אחר. אני נזהר כאן לא להרבות במילים כי דווקא החזות, בליווי מילים בודדות היא שמוסרת את התובנה ואת השאלות הנלוות. תעוד התערוכה יעלה בקרוב לאתר האמנית אריקה לינור.
לקט מהתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק

יום ההצגות השני נפתח בהצגה אם-מה. הצגה שמציגה קונפליט עז של בחורה שמתעמתת עם עצמה בגלוי על זכותה לנווט את חייה בדרכה. היא נאלצת להתעמת עם מוסכמות החברה, עם צווי ה"מוסר", עם רצונותיו של בן-זוגה אך בראש ובראשונה עם עצמה. הצגה קשה וחזקה שמותירה בי רושם עז.

בין ההצגות אנו מוזמנים למופע ריקוד היפ-הופ של להקת הילדים TLV IP kids crew. הילדים, שחזותם מעידה על כך שמוצא הוריהם איננו מכאן, הם צברים דוברי עברית שמתחנכים בארץ. הכוראוגרף, קייט טמבויאט, עשה עבודה ראוייה להערכה – שתי קבוצות ילדים ממש קטנים מציגים בפנינו מופע מרהיב ומרגש כאחד.

קָמְבָּלָצֶ'הההצגה הבאה, הפרזיט, עוסקת בתרומתה של עבודת האמן לחברה. ההצגה מתייחסת באופן מפורש לברית המועצות הקומוניסטית, אך אי אפשר לנתק אותה מחווית החיים של האמנים בכל מקום ובכל תקופה, אפילו כאן ועכשיו. גם אם הרשויות אינן מתייגות את האמנים כפרזיטים "אוכלי חינם", אין הם יכולים להתנתק מהמסר שהם מקבלים מכל עבר – מהחברה ומהגורמים התומכים – שבעצם הם צריכים לעשות גם עבודה "אמיתית".

שתי ההצגות האחרונות מוצגות בצהרי יום שישי. לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.

ההצגה האחרונה היא פואמה לקריינית ולמקהלה מדברת – ולא היה בה מום מאת המשוררת חגית ורדי. בשיחה מקדימה בין המנהלת האמנותית, דורית ניתאי נאמן, לבין המשוררת, חגית ורדי, מוזכר שהיצירה "איומה", קשה מאוד. הספר עוסק בחוסר האונים של ילדה שנפגעה מינית בגילוי עריות והיא מתמודדת גם בבגרותה עם תחושות אשם. החוויה שלי קשה כקהל שומע פסיבי, והטראומה עוברת אלי מכל מילה ובכל צליל. בשיחה המוקדמת ציינה היוצרת שבחזרה האחרונה חוו משתתפי ההצגה קתרזיס [הִזְדַּכְּכוּת]. לי זה לא קרה, אני נותרתי עם החוויה הקשה. יכול להיות שההִזְדַּכְּכוּת מגיעה רק לאחר מספר קריאות של הספר.

לסיום הפסטיבל מוענק פרס האמן כאן לברוריה רבינר שמצטטת בדברי תודתה מדברי אמיר גוטפרוינד, שהלך לעולמו השבוע, שהם בעצם ציטוט מדברי עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'.

פסטיבל האזרח כאן 2015 מציג תערוכה מעולה ושש הפקות מקור חדשות וטובות.
אני מקווה שלכל הצגות הפסטיבל יהיה המשך ראוי בהתאם לציפיות יוצריהן.

להתראות בפסטיבל האזרח כאן 2016 שימשיך את המסורת ויזכיר לכולנו שבכח האמנות לשנות.

בשולי הדברים:
מאז שאני מכיר את תיאטרון קרוב, כל התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות לירון בן עזרא שמתחזקת, בין השאר, את
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב. במהלך הפסטיבל לירון הודיעה לנו שהיא מסיימת את עבודתה בתיאטרון. אני מאחל ללירון מקרב לב הצלחה בכל מעשיה ואני בטוח שנמשיך להתראות בתיאטרון קרוב.
בהצלחה ליורשי לירון בתפקיד, אני מצפה להמשיך להתעדכן באופן שוטף באמצעות
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב.

תערוכות צילום בארמון פרג' בדיזנגוף

 עץ שהכרתי כשעוד היה שתיל שפל קומהאני בתל אביב לרגל פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בבוקר היום השני לפסטיבל אני יוצא לטיול במחוזות ילדותי. בחלוף השנים השתנו פני רחוב דיזנגוף בו גדלתי ומרבית חלונות הראוה שינו את תוכנם. אני מטייל, רואה מה התחלף ומה נשאר, פוגש עץ שהכרתי כשעוד היה שתיל שפל קומה, מציץ אל חדר המדרגות של ביתנו ומגלה שתיבת הדואר עדיין נושאת את שמו של אבי שעבר ממנו לפני למעלה מעשור וממשיך הלאה בדרכים שהובילו אותי לבית הספר ולגימנסיה.

מפה לשם אני מזדמן לארמון פרג' בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. במקום זה היה בילדותי קולנע ארמון דוד. מספר שנים אחרי שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי לבר-מצווה, "אחים פרג' – אולפני צילום" מפחת תקוה רכשו את כל הבניין והפכו אותו לסטודיו לצילום ממסד עד טפחות וכך הפך ארמון דוד לארמון פרג'.

החנות ובפתחה השלט "תערוכת צילומים - אסור להחמיץ"

בפתח החנות מוצב שלט "תערוכת צילומים – אסור להחמיץ". גם אלמלא האיסור המפורש, אני מניח שלא הייתי עומד בפני הפיתוי לראות תערוכת צילומים בבית פרג'. אני נכנס לפוטו ושואל על התערוכה. התערוכה מוצגת בקומת המרתף ומדליקים בה את האור רק כאשר באים אורחים לצפות בה. אני יורד ומתבונן בתערוכה. כל חודש מוצגת בגלריה תערוכה אחרת. כרזה עם פירוט התערוכות מספרת לנו על ארבעים ושתיים תערוכות שכבר הוצגו.

תערוכות שהוצגו בגלריה פרג'אני מטייל בין הצילומים ושב לראות את אלה ששבו את עיני. תוך כדי טיול אני שומע את הזַמְרִיר [גִ'ינְגֶּל] "אחים פרג' 1 2 3 4 אולפני צילום", אלא שהשיר מתנגן רק בראשי אפוף הנוסטלגיה. בבית אני מגלה שניתן לשמוע את הזמריר באתר נוסטלגיה אונליין. כאשר אני מגיע לספר האורחים… האור כבה. כנראה שהיתי בתערוכה זמן ארוך מהמקובל. אני עולה לחנות ומספר למר פרג' [אני מניח שזה פרי פרג' אך לא שאלתי אותו לשמו] שלא הספקתי לכתוב בספר האורחים. פרג' מדליק את האור ומפציר בי לרדת חזרה ולכתוב. אני יורד, כותב בספר האורחים ש"מאוד משמח אותי לראות מורשת שנשמרת ועם זאת מתקדמת ברוח התקופה" וממשיך להביט בצילומים עד שהאור כבה פעם נוספת.

אני מניח שמעתה, בכל פעם שאזדמן לאשור בשעות היום אבוא לבקר בתערוכות המתחלפות.

האתר של פוטו פרג' בדיזנגוף

אנימיקס 2015 עם שרוליק עבאדי, מישל קישקה, נירמו ואלנבוגן

הפסטיבל הבינלאומי ה-15 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה - אנימיקס 2015 - תל-אביבהשבוע היה מתיש במיוחד, כבר שבת, ובחוץ 36 מעלות בצלזיוס. פסטיבל אנימיקס נפתח לפני ארבעה ימים, כלומר – היום הוא יומו האחרון. כקורא נאמן של הבלוג של מישל קישקה אני נחשף מידי יום ביומו לעוד כמה קריקטורות. אינני מוכן להפסיד, אבל המחשבה על נהיגה מחיפה לתל-אביב בחום הזה מתישה אותי. השנה הייתה מכוננת במיוחד בכל הקשור לחופש הביטוי, והיום מישל קישקה מספר על 'שרלי הבדו – היום שאחרי'. אז נוסעים.

חמש דקות הליכה מחניון הקריה לסינמטק תל-אביב וכל מה שאנחנו רוצים הוא צל. מזנקים אל תוך הסינמטק להשיב את נפשנו בצל הממוזג, אוספים את הכרטיסים, כמה עלוני מידע וגיליון של 'שׂרוּלִיק עבאדי' ומתחילים לשוטט בין הדוכנים. איפה התערוכות? – שם בחוץ, כלומר – תחת השמש הקופחת. נשאיר את התערוכות שבחוץ לשעה מאוחרת יותר.

שלפוחיות של נירמו ואלנבוגןמטיילים בין הדוכנים, עולים לראות את תערוכת הקריקטורות של אורי אורבך שעזב את עולמנו במפתיע לפני חצי שנה, ומפה לשם מזדמנים לדוכן של הספר שלפוחיות – יצירה משותפת של ניר מולד ועמוס אלנבוגן. את הספר הזה אני רוצה לקנות עם הקדשת יוצריו. מאחורי הדוכן יושב עמוס אלנבוגן. אני מציין בפניו שהוא איננו ניר מולד והוא משבח אותי על האבחנה הדקה. "אחרי ההרצאה של מישל קישקה אתה עוד תהיה כאן?" כך אני, "כן, וגם ניר מולד" עונה לי עמוס אלנבוגן. "מצויין, אבוא לקנות את הספר מאוחר יותר – אני רוצה הקדשה עם איור משותף של נירמו ואלנבוגן".

קירות התמונות של שרוליק עבאדי באנימיקס 2015השמש קופחת אך הסקרנות גוברת עליה, ואנחנו יוצאים לראות את התערוכות שבחוץ. חלק ניכר מהציורים כבר מוכר לי הבלוג של מישל קישקה. בינתיים מצטרפת אלינו ליבי ושועטת ישירות אל הכניסה הממוזגת. כעבור מספר דקות התאוששות היא מצטרפת אלינו. בכניסה חזרה אנו רואים ליד דוכן העלונים צרור של שקיות בד מעוטרות בסמל הפסטיבל. "כמה זה עולה" – "זה לא למכירה, אתה יכול לקחת". במחיר כזה אני לוקח אחד לי ואחד לחברתי שתחיה, שעדיין משוטטת בין קירות התמונות שבחוץ.

אני שב לשאול את עמוס אלנבוגן איך מציירים בשניים. זוהי שאלה שהוא שמע לא פעם. הוא מספר לי על התהליך ופותח ב"קודם כל צריך להיות מסוגל לוותר על האגו" ובכך עונה לי על השאלה העיקרית שרציתי לשאול.

נכנסים לאולם לשמוע את סיפורי "יקיר הפסטיבל" – מישל קישקה – על שרלי הבדו, לפני הטבח ואחריו, וכן על השפעת הטבח על עולם העיתונות הסטירית. הרצאה מרתקת שפותחת בהסבר על חופש הביטוי ועל כך שכאן בארץ איננו נהנים ממנו כמו בצרפת ובעולם החופשי יותר מאיתנו. היכרות עם ההיסטוריה של העיתונות הסטירית שבה הקריקטורה משמשת כמאמר מערכת שלם מתומצת לתוך תמונה אחת שמביעה דעה חופשית. הרבה דוגמאות משם ומכאן, ויש לי הרגשה שצריך לשמוע את ההרצאה יותר מפעם אחת כדי לקלוט את כל הנאמר, ויותר מכך להבחין בסבטקסט המתחבא מאחורי המילים המצויירות. אני מקווה שההרצאה תועלה לרשת כך שנוכל כולנו לראות ולשמוע אותה בכל עת.

הגרפיקאים ששרדו את הטבח בשרלי הבדו הוכיחו אומץ ונחישות והמשיכו לפרסם קריקטורות נשכניות מייד לאחר הטבח. כשחושבים על מקצועות מסוכנים, איננו מעלים בדעתנו אומנים יוצרים. שוטרים, כבאים ודומיהם – אלה הם עיסוקים מסוכנים, אבל אמנים?! משהו כנראה השתבש בעולמנו. ובכל-זאת, אמני שרלי הבדו ממשיכים בשלהם. מישל קישקה מספר לנו שהוא עצמו איננו מעז להציג בארץ קריקטורות שהיה רוצה להציג. הקריקטורה שצייר לעיתון 'שרוליק עבאדי' שונה במעט מזו שהתכוון להציג, הוא ריכך אותה פעמיים, באחת החליף את ה"נשק" שבידי ביבי ובשניה הוסיף ל"נשק" תוית שמרמזת שאיננו ממש קטלני.

העיתון 'שרוליק עבאדי' הוא מחוות איגוד הקריקטוריסטים הישראלים למגזין שרלי הבדו. השם ממש קוסם לי, הוא גם מזכיר בצלילו את שרלי הבדו וגם משתמש בשם דמות הצבר האולטימטיבי של דוש – 'שרוליק'. בעיתון, שעיצבו יובל כספי ונמרוד רשף [יו"ר אק"י], והדפיסו בעזרת המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון, משתתפים: אבי כץ, אורי פינק, אייל אילת, אילנה זפרן, ארז צדוק, ארנון אבני, ארקדי ציקון, בוריס ארנבורג, בוריס דיקרמן, גיא חרל"פ, גיא מורד, ג'קי ירחי, דובי קייך, דודי שמאי, ולדיק סנדלר, זאב אנגלמאייר, טל אביב, יובל כספי, יובל רוביצ’ק, יונתן וקסמן, יותם פישביין, יעקב קירשן, ליאב צברי, מושיק לין, מישל קישקה, מיכאל נצר, נירמו ואלנבוגן, ניסים חזקיהו, נמרוד רשף, סרגי סיצ'נקו, עופר זנזורי, רועי פרידלר, שי צ’רקה ושלמה כהן.

שלפוחיות עם הקדשה אישית מנירמו ואלנבוגןאחרי ההרצאה יוצאים חזרה לתפוס את נירמו ואלנבוגן רגע לפני "החלפת משמרות" ביניהם, ואני זוכה בהקדשה משותפת משניהם. עכשיו, כשהספר כבר בתוך שקית הפסטיבל, אני רגוע ומוכן לשוב הביתה.

ביציאה עוצרים לראות פעם נוספת את התערוכות. השמש כבר איננה יוקדת וקל יותר לראות את הקריקטורות מבלי למצמץ בין אגלי הזעה, ובכל מבט מתגלה עוד אמירה סמויה או רמז שהתפספס בצפיה ראשונה. כשמאמר ארוך מתומצת לתוך תמונה אחת שצריכה להגיד הכל, אסור לפספס אף "מילה" ולכן כדאי לשוב אל אותה קריקטורה מספר פעמים.

להתראות בפסטיבל הבינלאומי ה-16 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה – 2016

ליל המדענים – חיפה 2012

imageליל המדענים השנה עומד בסימן מדעי המחשב לרגל 100 שנים להולדתו של אבי התחום אלן טיורינג. שנים עשר מוסדות מחקר ומדע מקיימים אירועי לילה פתוחים לכל. לתל אביבים חובבי המדע, ולתושבי שאר הערים האוניברסיטאיות ברור לאן ללכת הלילה. לחיפאים יש בעייה – שלושה מבין המוסדות המארחים נמצאים בעירנו וקשה מאוד להמצא בשלושה מקומות בו זמנית.

דף המידע של הטכניון גדוש באירועים ובתצוגות ממש כמו זה של אוניברסיטת חיפה וכמו הפרסום של המדעטק שבו ביליתי את ליל המדענים דאשתקד.

לאחר נבירה בפרסומים אנחנו מגיעים למסקנה שהמדעטק יעניק את החוויה המתאימה ביותר לילדים מתחת לגיל התיכון. אירועי האוניברסיטה והטכניון יתאימו יותר לתלמידי תיכון ולמבוגרים מהם. אני עדיין מושך לכיוון המדעטק – מאוחר יותר אלמד מאחת ההרצאות שזוהי משיכה רגשית ללא כל שיפוט לוגי. אשתי שתחייה, בוחרת בטכניון ואנחנו מחליטים על כך פה אחד… שלה. בדיעבד – בחירה מוצלחת מאוד.

imageמגיעים לטכניון, מוצאים חניה, פותחים צעד במעלה כמה גַּרְמֵי מדרגות ומגיעים לפתח בנין טאוב – הפקולטה למדעי המחשב בדיוק ב 17:30. לפני אודיטוריום 2 מתקהלים המוני בני נוער וכבר ברור לנו שלהרצאה של פרופ' מיקי אלעד מהפקולטה למדעי המחשב בנושא “המצלמה הדיגיטלית – עיבוד תמונות על ידי מחשב” כבר לא יהיו לנו מקומות. יש לנו כמחצית השעה עד ההרצאה בנושא ישור שיניים. יוצאים לסיבוב קצר בין מיצגי הפקולטה למדעי המחשב. המיצגים מעניינים מאוד, אנו פוגשים מכרים מתקופות שונות בחיינו על כל צעד ושעל. מזדרזים אל ההרצאה, יוצאים לסיבוב נוסף בין המיצגים, נחפזים אל הטיילת של מיצגי חברות היי-טק וממנה אל ההרצאה הבאה – אין זמן.

ההרצאה של פרופ' גרשון אלבר מהפקולטה למדעי המחשב Escher for Real ממש מרתקת. את יצירותיו של הצייר אֶשֶר הרי אנו מכירים זה מכבר, הספרים שוכנים על מדפינו אחר כבוד וקראנו על עבודותיו לא מעט. חשבנו שאנו יודעים על הציורים כמעט הכל. חשבנו שציורי אשר מציגים מבנים בלתי אפשריים… אז זהו שממש לא! פרופ' גרשון אלבר מראה לנו שהמבנים בהחלט אפשריים, הכל עניין של נקודת מבט. לא רק שהמבנים אפשריים – הוא מציג פנינו דגמים תלת מימדיים של המודלים על פיהם עשויים ציורי אשר. הדגמים יוצרו באמצעות תוכנות שפותחו בפקולטה למדעי המחשב בטכניון ו"הודפסו" באמצעות מדפסת תלת מימדית. מרתק – צריך לראות כדי להאמין, ואכן ראינו. ברחבה לפני האודיטוריום מוצגים המבנים וכן תצוגות מחשב שמוכיחות לנו פעם נוספת שיש מקום להטיל ספק בכל דבר שרואות עינינו.

טעימה מנושאי ההרצאה. מומלץ לבקר גם באתר http://goo.gl/FTizJ.

image יוצאים לסיבוב נוסף בתצוגות. מתעכבים בדוכן זה או אחר. תצוגות מאוד מרשימות של עבודות מחקר מהטכניון בנושאי מיחשוב ותצוגות מרשימות עוד יותר של חברות היי-טק. חלק לא מבוטל מהתצוגות נושקות לענייני רפואה – כנראה זה אחד מתחומי המחקר היותר אטרקטיביים. באחת התצוגות אני מתעכב ליד בובה ממולאה בכדורים ולידה חידה. החיבור בין הייטק, מיחשוב, רפואה ובובה עם כדורים קוסם לי – אני קשור בדרך זו או אחרת אל כולם. עדיין אינני יודע מהו מספר הכדורים, אתם מוזמנים לנחש, אם כי בתחנת העגינה כבר לא תזכו.

הדוכנים מתחילים להתקפל ואנחנו נקראים אל המושב המרכזי. ברכות כמקובל: פרופ' פרץ לביא – נשיא הטכניון,  אנדריו סטנדלי – שגריר האיחוד האירופי, פרופ' דניאל הרשקוביץ – שר המדע והטכנולוגיה, דב מורן – מייסד M-Systems ו – Comigo ופרופ' אלי ביהם – דיקן הפקולטה למדעי המחשב.

למרבה השמחה מרבית הנאומים מעניינים ושזורים בהומור טוב. למרבה הצער, מערכות ההגברה אינן מאוזנות באופן קיצוני והקטעים המוקלטים מושמעים בעוצמה בלתי נסבלת.

imageמר רן לוי, סופר, מפיק ומגיש הפודקאסט עושים היסטוריה, מספר לנו בדרכו ההומוריסטית והמרתקת על אלן טיורינג וממנו מגיע גם לקספרוב, למראדונה ולבעיית האינטליגנציה המלאכותית. הרצאה מעניינת ומשובבת. ממולצת בחום, אם כי אינני יודע היכן ניתן לשמוע אותה.

ההרצאה האחרונה והמרתקת מכולן היא של מר מולי אדן – נשיא אינטל ישראל שמספר לנו על מחשבי המחר. מסתבר, קודם כל, שלנשיא אינטל כישורי סטנדאפ מעולים שהופכים את ההרצאה המאוד רצינית ועניינית לאירוע מבדר. הוא מספר לנו על ההיסטוריה של המעבדים וכיצד אנו מתקדמים במסלול אקספוננציאלי לקראת מעבד שיכיל מספר מתגים דומה למספר הנוירונים בראש האדם, וזה יקרה תוך כעשר שנים.

imageהיום המחשב האישי כבר איננו רק כלי עזר לביצוע חישובים מסובכים אלא מכשיר שהמשתמש מפתח כלפיו רגשות. בתכנון מעבדי ההווה מעורבים היום סוציולוגים ופסיכולוגים. האנשים שאומרים לי היום מה הדרישות מהמעבד, אומר מולי עדן, הם כאלה שלפני כמה שנים בכלל לא ספרתי אותם. חזון העתיד של נשיא אינטל די מפחיד. המחשב אמנם לא ישתלט על האדם, אך האדם יהיה תלוי בו עד כדי חוסר יכולת לתפקוד יומיומי פשוט בלעדיו. כדוגמא הוא מספר על חוסר האונים כאשר הג'י פי אס מפסיק לעבור.

רגע לפני סיום הוא נוטל הפסקה מסיפורי העתיד המזהיר של עולם המעבדים ומזהיר אותנו מפני מצב החינוך בארץ. היום מספר התלמידים שיוצאים ממערכת החינוך עם כישורים נאותים למחקר מדעי נמוך מידי. אם לא נגרום לשינוי קיצוני בגישה, המהפכה תתרחש בלעדינו – לא נוכל להמשיך להיות מעצמת היי טק כפי שאנחנו היום ללא מספר גדול של בוגרי מערכת החינוך עם הישגים ראויים במתמטיקה, פיסיקה, כימיה וביולוגיה ברמה גבוהה.

כמה מילות סיכום ומתפזרים. ליל המדענים של השנה שעברה התמקד במחקר המדעי בתחום הכימיה – המקצוע הקודם שלי. השנה ליל המדענים עוסק במדעי המחשב – המקצוע אליו עברתי לפני קצת יותר מעשור. נראה לי שמתאימים את אירועי ליל המדענים לתחומי העניין שלי. היום אני עוסק בענייני מיחשוב בתעשיה הרפואית ולכן אני מצפה שליל המדענים הבא יתמקד במחקר רפואי.

להתראות בליל המדענים 2013.

"יין ישמח לבב אנוש" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2012

אִינה: ראית את תערוכת הבובות?
אני: היא נפתחת בסוף החודש.
אִינה: התערוכה נסגרת היום.
אני: ?!!?

מזה שבע שנים מתקיים בחיפה פסטיבל בובות שנתי בסוף אוגוסט, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים. השנה נפתחת שנת הלימודים מוקדם יותר וכך התערוכה שכמעט פספסתי.

ב 2010 היה נושא התערוכה קסם של קלף וב 2011 לצאת מהמסגרת. השנה נושא הפסטיבל הוא “יין ישמח לבב אנוש”. רוח הפסטיבל דומה למה שהכרנו בשנים הקודמות, מבחר רב של סגנונות שונים, פה ושם עבודות שנראות מוכרות משנים קודמות ומרבית הבובות אינן דווקא בובות תיאטרון.

האוירה נעימה ותרבותית, הקהל – מבוגרים וילדים – מתנהג כראוי לתערוכה ובכל זאת פה ושם נאלצים עובדי התערוכה להציל את העבודות מידי ילדים שמתקשים להבין שלא הכל מותר. כמו בעבר אניח לתמונות לדבר.

מצגת שקופיות של "יין ישמח לבב אנוש" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2012

טיול בעקבות שִׁירָת יְלָדִים עַל הַדֶּרֶךְ

imageלקראת ערבו של יום קיץ מהביל אני נקלע לתל אביב כשעומדות לרשותי שעתיים תמימות שלא תכננתי עבורן דבר. זה הזמן לשוטט ברחובות העיר שבה העברתי את ילדותי ואת נעורי.

למעלה משלושים שנה אני חי בחיפה – עיר מדהימה ביופיה – ובכל זאת אני עדיין תל אביבי בנשמה. אני פונה מרחוב נחמני לשׂדרות רוטשילד לתור אחר המקומות בהם שיחקתי כשביקרתי אצל אוֹמָמָה. סבתי מצד אימי גרה באותם ימים בדירת חדר בשׂדרות רוטשילד ונהגנו לטייל בַּשְׂדֵרָה ולהשיט סירות נייר בבריכה הקטנה שבמרכזה. כשאני מטייל בשדרה אני שב במחשבותי להיות ילד. הבריכה הקטנה שינתה את פניה. בילדותי נהגתי לשכשך בה את רגלי בעוד אני משיט סירות. היום הבריכה תחומה בגדר גבוהה ובתוכה צמחית מים ודגי נוי. אני מסתכל ומתגעגע לפשטות של פעם, בילדותי, כאשר ככר צינה הייתה ככר והבריכה הייתה רק בריכה.

imageבין העצים לרוחב השדרה מתוחים שלטי בד. על כל שלט מודפס שיר ילדים ולצידו איור. פרוייקט שירה על הדרך הוקדש השנה לשירת ילדים, והשירים מוצגים בשדרות העיר. מרבית השירים צעירים ממני, אלה אינם השירים שליוו את ילדותי אלא את ילדות ילדי, ויש גם שירים ממש צעירים. במסגרת הפרוייקט מתקיימת גם תחרות כתיבת שירי ילדים והשירים הזוכים מוצגים בין שישים השירים הותיקים. השירים שנבחרו הם:

  1. שלכת הפוכה מאת יעל קלו-מור
  2. שאול מאת ניצה פלג
  3. גֻּמָּה מאת טלי כוכבי
  4. סוד מאת ברוך תור-רז
  5. שכונת שפירא מאת נטעלי בראון

image

אני תר אחרי השיר גֻּמָּה. כבר נרמז לי היכן תלוי השיר – בשדרות בן-ציון ליד הפניה לפרץ חיוּת. היום נוטה לערוב ואני נחפז להספיק לקרוא ולצלם את כל השירים כל עוד האור מאפשר זאת. את המשוררת טלי כוכבי אני מכיר זה מכבר, אך לא הכרתי עד כה את שיריה. אני שמח לראות את השיר פורץ מהמגרה אל אור השדרה ומחכה לאלה שיבואו בעקבותיו.

השירים אויירו על ידי המאייר יוסי אבולעפיה ותלמידי שנה ג' מ"בצלאל". אלינה גיזטולין, סטודנטית מבצלאל איירה את השיר גֻּמָּה ועוד מספר שירים. אני מביט באיור ותוהה אם המאיירת ראתה את המשוררת טלי כוכבי – הילדה שבציור ממש מזכירה אותה.

די ליהגתי… הנה השירים:

Vodpod videos no longer available.

תערוכת הפרח הבינלאומית חיפה 2012

imageמזה כחודשיים פארק הכט הסמוך לביתי בחיפה סגור למבקרים. שלטי חוצות מכריזים על כך שבחול המועד פסח תתקיים בפארק תערוכת הפרח הבינלאומית חיפה 2012. תערוכות הפרחים של ילדותי היו חוויה בלתי נשכחת, אלא שמאז חלפו עשרות שנים ללא תערוכות פרחים. השלטים הציפו את הזכרונות וחיכיתי בקוצר רוח לפתיחת התערוכה.

יום ראשון – אתמול נפתחה התערוכה לקהל וכל האזור עמוס במבקרים. אשתי שתחיה ואני מגיעים לפתח המתחם בסביבות השעה חמש וחצי אחה"צ. התערוכה מתקיימת בסדרת מבנים לבנים דמויי חצי כדור, מאין איגלו מבד לבן. מרבית האיגלואים אינם מחוברים ביניהם, כך שלכל יחידת תצוגה כזאת יש כניסה ויציאה – וכשיש כניסה, יש גם תור. וכשאתרי התצוגה מופרדים, יש הרבה תורים.

imageאנחנו עומדים בתור ומעיינים במפת התערוכה. התערוכה מחולקת לתשעה "עולמות":

  • עולם הפרחים
  • השדרה הרומנטית
  • הגן הנעלם
  • עולם הפרא
  • הגן התלוי
  • עולם החושים
  • עולם הפנטזיה
  • עולם המים
  • ארץ השמש העולה

התערוכות שאני זוכר מילדותי התמקדו בפרחים והכילו מידע מילולי רב על הפרחים. ככל הזכור לי התערוכות הובילו אותנו בין איזורי גידול שונים. הפעם התערוכה איננה עוסקת בפרחים עצמם אלא בעיצובים דקורטיביים ממרכיבים שונים וביניהם גם פרחים. אין מידע על הפרחים, הפרחים אינם הנושא אלא העיצובים. אני מעט מאוכזב אך מחליט להנות ממה שיש. גם אם התערוכה איננה עונה על ציפיותי, היא בהחלט תצוגה ססגונית ומרהיבה.

ובכן, אנחנו עדיין בתור. השלטים מבשרים לנו " תחילת תור זמן המתנה 30 דק' ". ממתינים ולאחר שעוברים כברת תור מגיעים לשלט נוסף זהה לקודמו. מסתבר שפיזרו שלטים כאלה לכל אורך התורים. בקיצור – במקום זה הסבלנות היא תכונה חשובה. הגנים ושטחי החוצות מעוצבים גם כן בתצוגות יפות, אך אין בהן מספיק כדי למלא את זמן ההמתנה. בסופו של דבר נכנסים לתצוגות. במקום להוסיף וללהג אתן לתמונות לדבר. אחרי התמונות אספר על תערוכות הפרח הזכורות לי מילדותי.

Vodpod videos no longer available.

Vodpod videos no longer available.

תערוכת הפרחים הבינלאומית בחיפה – זכרונות של ילד תל-אביבי

אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת, כשבועיים לפני חול המועד פסח, נהגה דודה לָלְקָה לפתוח את הספרים והקטלוגים ולספר לי על פרחים מכל רחבי העולם. דודה ללקה, ששמה היה בעצם אורה וָרסנו – לוי, הייתה אנציקלופדיה מהלכת למיני פרחים, צמחים, חרקים, זוחלים ומכרסמים. התלהבותה הייתה מדבקת וככל שהתקרבה תערוכת הפרחים גברה התרגשותי לקראת האירוע. חברי לשכונה בתל-אביב לא כל-כך הבינו על מה ההתרגשות, אבל להם לא הייתה דודה ללקה. עדיין זכורים לי היטב הטיולים מביתה בשיכון לדוגמא, שנבנה באותם ימים ברמת אביב, אל הגבעה בדרך לשיך מוניס. על אותה גבעה למדתי להכיר את גמל שלמה ואת כל שאר סוגי החגבים והחרגולים. היום ניצב על הגבעה בניין מקסיקו של אוניברסיטת תל אביב.

הנסיעה לחיפה הייתה אירוע לא שגרתי לילד תל-אביבי. נסענו באוטובוס אל הרכבת לחיפה. הנסיעה ברכבת לחיפה הייתה איטית וארכה, ככל הזכור לי, למעלה משעתיים. מתחנת הרכבת של חיפה, זו שליד ממגורות דגון, הלכנו ברגל לתחנת הכרמלית בככר פריז. גם הנסיעה בכרמלית הייתה מבחינתי אירוע שמשתווה בימינו לביקור בחו"ל. מהכרמלית, יצאנו ישר לתוך גן האם שבו התקיימה התערוכה.

אינני זוכר תורים אך אני משוכנע שהיו כאלה. אני זוכר היטב כיצד פסענו בשבילים צרים וצפופים, והתעכבנו בכל מעבר לקרוא על התצוגה שנראה – מאין באו הפרחים, מה תנאי האקלים המתאימים להם וסיפורים שונים על השתלבות אותם פרחים באזורי המוצא שלהם. דודה ללקה, שידעה תמיד קצת יותר ממה שהיה כתוב, העשירה את הסיפורים וקישרה אותם גם לתרבות, ספרות, ולמיתולוגיות של אנשי אזורי הגידול של אותם פרחים.

בסיום התערוכה היה ביתן לקנית מזכרות שבו, ככל הזכור לי, נמכר גם קטלוג של התערוכה. הקטלוג שימש אותנו כשהתכוננו לתערוכה של השנה הבאה. כל הדברים האלה – השלטים, הסיפורים והקטלוג – חסרים לי בתערוכה הנוכחית, אלא שהתערוכה הפעם לא נועדה למטרה זו. היום יש הרבה מאוד גנים בוטניים בארץ, ובהם ניתן למצוא מידע רב על פרחים. זו כנראה הסיבה בגללה החליטו מארגני התערוכה להציג משהו שונה לחלוטין – תערוכה של דקורציות שמשלבות חומרים שונים שחלקם פרחים ומרביתם חומרי מבנה. אני, מן הסתם, חיפשתי את התערוכות של ילדותי.

הדרך חזרה לתל אביב עברה גם כן בכרמלית, ברכבת ובאוטובוס, כך שהאירוע כולו ארך כעשר שעות שמהן בערך שש היו בדרכים. אני הרגשתי לכל אורך האירוע כאליסה בארץ הפלאות.

פסטיבל האזרח כאן – קרוב

image

היום נפתח הפסטיבל. ברחבה שלפני תיאטרון קרוב במה קטנה ולפניה ערוכים שולחנות. האזור הומה אדם, הרבה מאוד אורחים הגיעו לפתיחת הפסטיבל. בחלל הסמוך מוקרן מיצג וידאו של יונתן מרקס ועל הקירות צילומים ממחאת הצדק החברתי ששטפה את הארץ בקיץ האחרון וסחפה את כולנו אל הרחובות לשוב אל האמונה בכוחו של האזרח לשנות. את הצילומים שמרכיבים את התערוכה "תמונת מצב" צילמו אסף ברנר, סמואל ונגרינוביץ' ואריקה לינור קוצ'וק שהיא גם אוצרת המיזם ומפיקת הפסטיבל כולו. הצילומים מוצמדים אל הקירות באמצעות סרטים אדומים שנוכחותם צועקת מחאה.

image

אנחנו נקראים לאירוע הפתיחה. ניקו ניתאי פותח את האירוע במספר מילים, הפעם הוא איננו מוביל האירוע. שרביט המנצחים של הניהול האומנותי בידי דורית ניתאי-נאמן שמעבירה לנו את המסר הכללי של האירוע ומעבירה את זכות הדיבור לאנשי ציבור. מנהל התחנה המרכזית של תל-אביב וח"כ יצחק בוז'י הרצוג אינם מכבירים מידי במילים ומשאירים את מרכז הבמה לענייני התרבות לשמם התכנסנו.

מספר אנשים נקראים מהקהל לבמה לקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. חלק מהמשפטים נקראים בספרדית, בערבית  או ברוסית וכולם נקראים גם בעברית. הקטעים כתובים בדפי המידע שבידינו ומן הראוי שאצטט אותם בשלמותם:

כל בני האדם נולדו שוים. כל אדם זכאי לחירות, ללא הפליית גזע, מין ודת. לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. כל אדם זכאי לחירות הדיעה והביטוי. כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתארגנות בדרכי שלום.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. אדם הנתון לרדיפות פוליטיות, זכאי לבקש מקלט בארצות אחרות. לא תישלל מאדם אזרחותו בדרך שרירותית.

אדם זכאי ללבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים, כנדרש לרמת חיים נאותה. כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור.

אדם זכאי לבחירה חופשית של עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים. כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה להגבלת שעות העבודה.

כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלת תלוי. אדם חזקה שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק. לא יהיה אדם נתון לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב.

כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין, ללא הגבלה מטעמי גזע או דת. נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה. המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה.

לא יהיה אדם עבד או משועבד. לא יהיה אדם נתון לעינויים ועונשים משפילים. הכל שווים לפני החוק.

רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. לכל אדם יש חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה האפשרות להתפתחות חופשית מלאה. המדינה מחוייבת למשטר סוציאלי ובינלאומי שבו אפשר לקיים את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו.

בסיום קריאת זכויות האזרח נקרא הקהל לשיר את שירו של שפשף על רקע ההקלטה המקורית של מאיר בנאי. אנחנו שרים יחד עם כולם. מרבית הנוכחים מתקשים להתמודד עם המנעד הקולי והסולם המקורי של הזמר. גיל ואני מתעקשים ושרים עד הסוף.

ההצגה הראשונה שרואים היום היא טרמפ. זהו בעצם סיבוב שני של איש הרוח, הזונה והליצן הזכורים לטוב. ההצגה המקורית עובתה במספר קטעים שקושרים אותה לנושא המחאה החברתית החדשה ושאר הקטעים הם אלה שמוכרים לנו מהסיבוב הראשון. בפעם הקודמת שראינו את איש הרוח, הזונה והליצן יצאתי מההצגה מבולבל משפע הרעיונות שהומטרו עלינו. מאז קראתי את השירים הרבה מאוד פעמים ואני מכיר אותם היטב. החוויה הפעם שונה, אני יודע למה לצפות ובכל זאת אני מוקסם ממש כמו בפעם הקודמת. אינני יודע אם תיאטרון קרוב ימשיך להציג את הסיבוב הראשון, השני או שניהם. בכל מקרה – ממש כדאי לבוא ולחוות הכל, מהטרמפ ועד המראה עם הפרצוף שלנו, ה"מכובד". הליהוק השתנה, הליצן נשאר כפיר ונונו ואילו איש הרוח והזונה הם עכשיו יואב סדובסקי וליאור כהן.

עשר דקות הפסקה שאחריה צפויה לנו קריאה מבויימת על ידי רם רחמים של תפוס את המרגל – תסכית שחנוך לוין כתב ב-1967, התקופה בה החל המחזאי לבתר פרות קדושות ממש כמו אלה שמוזכרות בהצגה טרמפ שראינו כרגע. כל האירוע מתועד בוידאו ובצילום. בצאתנו מהאולם גיל שואל את לירון בן-עזרא אשר על השיווק ויחסי הציבור של התיאטרון אם יש סיכוי לרכוש הקלטה של שירי איש הרוח, הזונה והליצן/טרמפ. יש לנו עותק של המילים אך המנגינות אינן שגורות בזכרוננו. מסתבר שהופק די.וי.די. של הקברט הסטירי אך בינתיים הוא לא הוצא למכירה – אנחנו מחכים לקנות עותק.

גיל מנצל את ההפסקה להציג בפני מערכונים מפרי עטו של חנוך לוין. אני די מופתע לגלות שהוא עדין זוכר קטעים שקראנו לפני זמן רב למדי. איכשהו בסוף ההפסקה גיל גולש לניסים אלוני, זה קורה לו תמיד ואני מבין אותו היטב.

נכנסים לתפסו את המרגל. השחקן אריאל ברונז יושב על הבמה וקורא קטעי שירה פומפוזיים משהו שמובילים אותנו אל המשורר הלאומי. אל הבמה עולה המורה, השחקנית ענת שגב שמדהימה אותנו כל פעם מחדש. היא מציגה דמות של המורה הרודנית שבסופו של דבר תשליט את מרותה גם על המשורר הלאומי, השחקן בני אלדר, בסיוע חמש מאות וחמישים תלמידיה שמיוצגים על ידי השחקנים יואב סדובסקי ולילך דייויס. הם מוציאים את המשורר מדעתו באופן שיטתי ותוך כך מוציאים מהקהל לא מעט שאגות צחוק. קריאה מבויימת מרעננת מאוד. אינני יודע אם מתכננים להמשיך להעלות את זה גם אחרי הפסטיבל. לדעתי יש מקום להפוך את התסכית להצגה ואולי אף להצמיד אליה כמה מהמערכונים הקצרים של חנוך לוין שעוסקים בהלעגה דומה של קודשי מערכת החינוך.

ההצגה הסתיימה. השעה 22:19, הרכבת הקרובה לחיפה יוצאת ב 22:31. אני פותח צעד ומגיע בזמן לכתוב מילים אלה בדרך לחיפה. בדרך לתל-אביב כתבתי ברכבת על הספרים של ג'ים קניפפל, עכשיו צריך להעתיק הכל למחשב. יכול להיות שהיה עדיף לקחת איתי לדרך מחשב ולחסוך את כפל העבודה. מחר אני מתכנן לבוא להמשך הפסטיבל…

להתראות בקרוב.

יריד עתיקות בחג של החגים – חיפה 2011

לפני שבועיים ביקרנו בחג של החגים בואדי ניסנס. הייתה לנו כוונה לראות גם את הירידים והתערוכות אך הטיול בואדי ארך מעבר למשוער. היום הולכים לראות את יריד העתיקות ומה שנספיק בעקבותיו. היריד ססגוני ועמוס כראוי ליריד שמנסה להציג הכל בבת אחת במקום מצומצם. יש כאן הכל, אנחנו מוצאים כלי בית, בובות, מטבעות, תכשיטים, גובלנים, כלי עבודה, תמונות ומה לא, וכולם עתיקים… או לפחות ישנים מאוד.

החוויה מזכירה במשהו את הטיולים החביבים עלי בשוק המציאות ביפו. אנחנו משוטטים מחדר לחדר ומאולם לאולם. בכל מקום נתקלים במשהו שלא הכרנו ובמשהו שכבר שכחנו. הנוסטלגיה חוגגת.

אני מבקש רשות מהמציגים בטרם אני מצלם את מה שהם מציגים ולפעמים גם אותם. כמעט כל המציגים מתפלאים על השאלה – בודאי שאפשר לצלם. דווקא את אחת התצוגות שמרשימות אותי במיוחד לא תוכלו לראות כאן, האמנית לא מתירה לי לצלם את עבודותיה. הפעם לא מדובר בעתיקות אלא בכלים ישנים שאותם היא מעטרת בצבעים אקריליים ונותנת להם חזות חדשה.

באחת התצוגות, בין כלי מדידה, שעונים וכלי עבודה מכניים עתיקים עומדים אופני ילדים אדומים עם שלושה גלגלים כמו אלה שקיבלתי מדודה לָלְקָה ליומולדת שלוש. אשתי שתחיה מראה לי בכל דוכן שני תכשיטים ישנים, אין לה עניין לקנות אותם, נראה שחזר לה החשק לייצר לעצמה תכשיטים במו ידיה כפי שנהגנו שנינו פעם בעברנו הרחוק, בסופו של דבר, חלק מה"עתיקות" המוצגות צעירות מאיתנו. בתצוגה אחרת אנו פוגשים שבעה גמדי חרס ששלגיה שלהם נמכרה… אוכל להמשיך וללהג על עוד הרבה דברים אך בתערוכה כזאת אין כמו מראה עיניים. הנה התמונות –

Vodpod videos no longer available.

יוצאים מהיריד ופונים לואדי ניסנס לסיבוב קצר. נוכחותו של החג של החגים איננה בולטת כמו לפני שבועיים. אנחנו מטיילים הפעם ביום שישי, בפעם הקודמת טיילנו בשבת, יכול להיות שבכך טמון ההבדל. מתעכבים לפני השירים שמוצגים דרך קבע בדרכי השיר שבסמטאות הואדי וממשיכים אל השוק.

כמו לפני שבועיים, סנטה קלאוסים מנופפים לעברנו מכל דלת, דוכן וחלון ולמרות שחנוכה כבר בעיצומו, נוכחותו כאן נותרה דלילה. באחת החנויות בשוק אני רואה עששית, ממש כמו אלה שראינו ביריד העתיקות. מישהי קונה עששית כזאת, אני תמה לשם מה ואז אני קולט שזו עששית לדים, כזאת שלא תעלה עשן ולא תפייח. תאורת החרום שלנו שבקה והפסקות החשמל באזורנו לאחרונה תכופות – אני קונה לנו עששית כזו. בדרך הבייתה עוברים לקנות קפה בארומה ומקבלים דמי חנוכה – "מטבעות לשון" די דומות למטבעות שראינו ביריד, רק מתוקות יותר.

להתראות בחג הבא.

החג של החגים – ואדי ניסנס חיפה 2011

שבת בבוקר, יום יפה, שמש בהירה מאירה את שמי החורף. פותחים חלונות ותריסים לרווחה ורוח צוננת מכה בפנינו, ממש כפי שהבטיחו החזאים. נצא לטייל במקום שטוף שמש, שם יהיה חמים ונעים – כך סברנו. לאן הולכים? כמובן, לאירועי החג של החגים בואדי ניסנס. מפה לשם כבר אחר הצהריים. יוצאים לדרכנו ומגלים שמש מאחזת עיניים, האור בהיר אבל קר, אפילו קר מאוד.

מתקרבים אל הואדי ומגלים שאיננו לבד. כל האיזור הוא נהר אנשים גועש. סוחרי מזון צועקים, שרים ומזמינים את כולם לאכול. רבּים בולסים פלאפל, קובה, קבב, פול, תורמוס, חומוס, כנאפה, בקלאווה, מלבי, סלחב, מיני אגוזים מסוכרים, מיצי פירות סחוטים ומבחר מעדני המזרח שכולנו מכירים היטב. בעצם, את כל המאכלים אפשר למצוא כאן תמיד אלא שלכבוד חג החגים גלשו הדוכנים אל מרכז הרחוב. האוירה חגיגית, מדוכנים רבים ניבטים אלינו סנטה קלאוסים משוקולד. נוכחות חג החנוכה הקרֵב עדיין איננה מורגשת במלוא עוצמתה, בינתיים יש פה ושם דוכנים שמציעים חנוכיות ונרות, הסופגניות יצטרפו בודאי לחגיגה בשבועות הבאים.

השילוט מכוון אותנו לגלריות ולתצוגות. אנחנו מסתפקים הפעם בתערוכת הרחוב הססגונית עם פסלי חוצות וציורי קיר שביהיהם משוטטים ילדים, חלקם מחופשים… בעיקר לסנטה קלאוס ונערות מרקדות לצלילי שירים בערבית. עוצמת המוסיקה מעט מוגזמת לטעמי. אשתי שתחיה, שבדרך כלל מסוייגת למדי מהצליל המזרחי, מציינת שהמוסיקה נעימה לה, המוסיקה הערבית ברמקולים שונה מה”מזרחית” של החפלות העבריות. די ליהגתי, נניח למראה עיניים להמשיך לספר את סיפור החג של החגים.

Vodpod videos no longer available.

חג שמח!

שוברים שיא גינס בליל המדענים

משרד המדע והטכנולוגיה הזמין את כולנו להשתתף בניסוי המוני בכימיה בליל המדענים. הניסוי הוא שחזור של ניסוי בשם הגן הכימי שערך האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל במעבורת 'קולומביה' במטרה לבחון את מנגנון גידול הגבישים בתנאי הכבידה בחלל. נשמע מעניין, אלא שאני גידלתי די והותר גבישים מסוגים שונים בחיי. היו זמנים שגידול גבישים היה עיסוקי העיקרי בעבודה, אז בואו נאמר, זה מרגש אותי היום קצת פחות. בכל זאת, הפעם יש מטרה נוספת – לקבוע שיא עולם ולזכות בתואר "שיעור הכימיה ההמוני הגדול ביותר שנערך במספר מקומות במקביל". לשם כך מספר המשתתפים צריך להיות גבוה מ 562 משתתפים שהוא השיא הנוכחי שנקבע בעבר בבלגיה.

אם כך, גם אני בא, הרי לא אשא על מצפוני את האפשרות שלא נגיע למספר הנכסף. אני יוצא מהעבודה בזמן שיאפשר לי להגיע למדעטק בזמן, אבל הדרך חסומה על ידי אוטובוסים רבים שמורידים עוד ועוד ילדים לשערי המדעטק. אני תקוע בפקק סטטי, מישהו חסם את הכביש לאפשר לילדים לעבור את הכביש אל המדעטק. בזמן שאני עומד בפקק עוברים את הכביש למעלה ממאה ילדים, אולי אפילו מאתיים. כולם נבלעים בשערי המדעטק וכשאני זוכה להגיע אל מתחם הניסוי לא מניחים לי להשתתף בניסוי – איחרתי, וממילא יש ככל הנראה יותר משתתפים מערכות ניסוי. במבט אחד די ברור לי שהשתתפותי איננה חיונית להשגת המטרה.

המשתתפים, ילדים וילדות, נערים ונערות, חיילים וחיילות ואפילו קשישים וקשישות – כולם מבצעים את הניסוי והתלהבותם ניכרת. על גבי מסך ענק מוקרן הסבר של הניסוי, מדריכים מסבירים את התהליך. אנחנו רואים את התוצאה הצפויה וכן את התוצאה של הניסוי שערך אילן רמון בתנאי הכבידה של החלל. ההבדל מרשים, בתנאי הכבידה של כדור הארץ הגבישים צומחים בקוים ישרים כלפי מעלה ומציירים קוי גבישים בכחול ולבן ואילו בחלל צמחו הגבישים בכיוונים שונים.

כמחצית השעה אחרי תחילת הניסוי קוראת המדריכה לכל אלה שהגבישים הלבנים בכלי הניסוי שלהם לא הגיעו אל הקו להרים את ידם. מעטים מצביעים, כלומר – מרבית הגבישים הלבנים צמחו כצפוי. מספר דקות מאוחר יותר היא קוראת לאלה שהגבישים הכחולים שלהם עברו את הקו להרים את היד. מתרוממות ידיים רבות, נראה שמרבית המשתתפים גידלו גבישים לתפארת. המדריכה מזכירה למשתתפים למלא את כל פרטי טופס התצפית ולהניחו בתיבות שבפתחי היציאה – מספר דוחות התצפית הוא שיעיד על מספר המשתתפים ויקבע את השיא החדש שירשם בספר השיאים של גינס.

clip_image002 

clip_image004
 

clip_image006

עכשיו מה שנותר הוא לחכות לתעודה שמאשרת את השיא החדש שנקבע.

זהו, המשתתפים יוצאים ומתפזרים בכל רחבי המוזיאון שפתח את שעריו לכולם ומציג הרבה מאוד ניסויים ותצוגות. אני נגרף יחד עם כולם ממדור למדור. אני כבר מכיר את המדעטק והשעה מאפשרת לי להגיע אל ההצגה לעולם לא תשחה לבד בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

"לצאת מהמסגרת" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2011

clip_image002כמו בשנים הקודמות גם השנה נסגרים אירועי התרבות של הקיץ בחיפה עם סיום החופש הגדול בתערוכת בובות. השנה הנושא הוא לצאת מהמסגרת. התערוכה מתקיימת בבית הכט במרכז הכרמל. אני מחפש בדרך כלל בובות תיאטרון, אלא שנוכחותן של אלה בתערוכה דלילה משהו. עיקר העבודות הן פסלים ובובות נוי. יש כאן טכניקות רבות ושונות. הרבה מאוד עבודות בחומרים שונים וחלקם משונים. האמנים, נראה שנקראו בחופזה, יש פה ושם עבודות לא מוקפדות – שלא לאמר חובבניות – את העבודות הללו לא צילמתי. מרבית העבודות מאוד יפות ומעניינות.

הנושא לצאת מהמסגרת נשמע לי מסקרן ומעורר השראה, אני מעלה בדעתי מספר אפשרויות. עיקר האמנים שמציגים בתערוכה לוקחים את הביטוי כפשוטו – ציור הוא דו-מימד במסגרת, אז לצאת מהמסגרת משמעו להוסיף את המימד הנוסף ולהפוך את הציור לפסל תלת מימדי. אני דווקא מעדיף פרשנויות אחרות. חלק מהאמנים פשוט התעלמו מהנושא ולקחו יצירות מדהימות שעיצבו למטרות שונות ואילצו את ההגדרה. אין לי בעייה עם זה.

בימים אלה של מחאה חברתית ציפיתי לחוש את הרוח הנושבת בכל רחבי הארץ ובין השאר במאהל שבחזית בית הכט. רק אמנית אחת – אירית שטיין – הרימה את הכפפה, לא, לא בובת כפפה אלא בובת עיסת נייר משולבת בחומרים ממוחזרים מתחומים שונים מעוצבת על גבי בקבוק ממוחזר. בובה שכל מהותה צועקת "העם דורש צדק חברתי". אמנם היו הרבה בובות יפות ממנה, אך בובה זו נושאת מסר אמיתי של יציאה מהמסגרת ועל כך אני מצדיע לאמנית.

כרגיל – נניח לתמונות לדבר.

Vodpod videos no longer available.
%d בלוגרים אהבו את זה: